פוסטים

על תלבושת חרדית ובין הזמנים

בס"ד

הנה אחת השאלות שכל חילוני ישאל אותך בהנחה שנפגשתם ברחוב, ביום קיץ לוהט: איך אתה סוחב על עצמך את זה? הוא מתכוון לתלבושת, חליפה שחורה, כובע שחור, ולהשלמת התמונה טלית קטן מצמר. אינך יודע שצבע שחור סופח את קרני השמש ומחמם אותך עוד יותר?! בכלל, צמר מתאים לחורף. תגיד, איך אתה מסתדר עם כל השחור והארוך והמזיע הזה?

עזוב, הוא לא יבין.

שבוע שעבר נתקלתי בשאלה מוסרית מעניינת. בחור דתי, מדריך בארגון שמציע למשפחות חילוניות הכשרת הנער לקראת בר המצווה, החל כעת ללמוד עם ילד לקראת עלייה לתורה ויש לו התלבטות מוסרית קשה. ההורים אשכנזים אקדמאים עשירים ומוצלחים, הבעיה קשורה להערה שהוסיפה האם לדף ההרשמה. בשורות בודדות היא מפרטת את חששותיה מעומס דת: הם רוצים טקס דתי בבית הכנסת אבל מבקשים מאוד לא להיכנס יותר מדי למשמעות הפסוקים, "שלא להכביד על הילד עם העניין הדתי. תתמקדו באווירה וכאלה". המדריך חושש 'להפריז' בתכנים יהודיים כדי שלא לפגוע באמון ההורים.

חשבתי על האם החרדתית הזו, היא מצפה מהילד מרגרינה שלה להישגים לימודיים. הוא צריך להיות לא רק תלמיד טוב, גם ספורטאי מעולה. לפניו בגרויות, והתמודדות חברתית במוסדות בעלי אופי תחרותי מובהק. הוא יעשה צבא. יטייל בחו"ל, והרחוב החילוני מכין לו הרבה הרפתקאות לא פשוטות. אבל הדת תעמיס עליו… החרדה מעומס דת היא אחד הדברים המדהימים שפוגשים אצל חילונים. לא מדובר בשונאי דת, אנחנו מדברים על סוג הטיפוסים שיעשו לילד ברית ובר מצווה, יחפשו רב לעריכת חופה ואפילו ישמחו לשמוע דבר תורה נחמד במהלך הטקס. אבל הדת מהלכת עליהם אימים.

 

ליהודי חילוני קלאסי יש לאורך חייו חמש תחנות שמפגישות בינו לבין הדת; לידה, בר מצווה, חתונה, גירושים ל"ע, ומוות. מכיוון שמרבית בני תמותה חולפים על פני הנקודות הללו, בעצמם או באמצעות יקיריהם, אין לאף אחד ברירה אלא להזדקק לשירותי דת. ותמיד נלווה להזדקקות הזו פחד. זו תופעה ששווה לחקור: לא מדובר בנמושות, אלו גברתנים, בוגרי צבא, אנשים שראו כמה דברים מפחידים בחיים. לא ילדים. עשו בגרות, מוציאים תואר אקדמאי בכבוד. חבר'ה שיודעים לעמוד בלחצים. ופתאום שקית ניילון, נמסים לך בין האצבעות. מה עובר עליהם?

סבורני שיש כאן עניין גנטי מסוים. יש ביהדות מרכיב שנקרא "קבלת עול". זו היכולת לסבול ולשאת אחריות אמתית. אדם יכול להיות בריון שרירי נפוח, מנהל קשוח ואיש שיווק מבריק, אבל אין לו מסוגלות לשאת עול אמתי. לסבול בלי להתמרד. זו יכולת שקשורה לחוסן אבל לא לשרירים. את הדבר הזה אי אפשר ללמוד, העניין גנטי. ואם יש כמה דברים בדת שעוברים בירושה, אז הגנום הזה הוא אחד מהם. קבלת עול היא עניין קצת תורשתי.

 

הבוקר זכיתי לשים לב לתמונה יהודית מאוד, על אף היותה שגרתית להפליא. היה זה באחד ממבואותיו של השטיבלאך השכונתי. מערכת המיזוג משום מה לא פעלה, ושני מאווררים דלוחים ניסו ללא הצלחה להפיג את עומס החום. המצב די ברור: חדר תפילה קטן יחסית עמוס במתפללים, כולם עטופי טליתות צמר עבות למהדרין, כרוכים ברצועות עור של תפילין, לבושים בחליפות, מחזיקים בסידור ונדחקים בין סטנדר לספסל מתנודד. האוויר מחניק ושום דבר לא נוח. הגיעה שעת הוצאת ספר תורה. החזן, יהודי ישיש, פילס דרך לעצמו ולספר התורה. הפנים שלו הציצו תחת הטלית, הן הבהיקו מלחות. זיעה נטפה על אפו והוא נראה כמי שעלה זה עתה מן הרחצה. ידיו רעדו ממאמץ. ניתן היה לחוש את חולשתו. הוא ליווה את ספר התורה בעדינות עד שהונח על התיבה, צעד אחורנית והתכנס בטליתו המיוזעת כשהוא מתמקד בסידורו הבלוי. אני מתקשה לשמר את התמונה העדינה לפני שתתמוסס… לאנשים שסובלים יש תנועות ספונטאניות של התנערות, התאווררות, משהו כזה.  אולי שפת הגוף שלו, אולי דווקא תווי הפנים, משהו ביהודי הזה שאלפים יש כמותו הדגיש בעיני את הפרופיל היהודי, זה שמסוגל לסבול את מנות הסבל הקטנות והיומיומיות מתוך קבלת עול. בהשלמה אצילית. זה שמסוגל להימצא בתוך המצב, גם כשלא נעים, בהכנעה שמביאה לידי חירות.

אחד המאפיינים שמייחדים יהודים יראים ושלמים במרחב של היום זו היכולת לשאת עול, והמסוגלות הזו אינה מובנת מאיליה. אדם מיוזע בדרך כלל 'מתקלף'. משיל מעליו מעיל מיותר, מקפל שרוולים, ממרפק אנשים, מתנשף, מקטר. להיות מסוגל להזיע בתוך טלית, להצטנף בדחק, לשאת את עומס החום עד אחרי "עלינו לשבח". לצאת מבית הכנסת באיטיות ולא בתרועת התנשפות. בדורנו הקליל זו מדרגה.

 

בין הזמנים בעיצומו והגוון השחור שוב כובש את המרחבים הירוקים. החופש מפגיש כל יהודי עם הדילמה הנצחית הזו: מצד אחד סוף-סוף חופש. זמן להשתחרר. לפרוק מתחים. לבלות עם המשפחה. מצד שני דווקא היציאה אל המרחבים מפגישה אותנו עם 'המוגבלויות'. כאן לא מספיק כשר ופה לא מספיק צנוע. שם האווירה נישט עפעס, וכשמגיעים לפנות ערב לפינה שפויה ויהודית איכשהו, אין מקום לזוז והחמצן אזל מזמן מהפארק. בשביל כל הרגעים התקועים האלה אנחנו יהודים. יש הרבה צבעים ביהדות אבל רק קבלת עול הופכת אותך לנושא הדגל. בצבא, שח לי פעם בעל תשובה, עושים מסעות. יש תורנות, פעם אתה על האלונקה ופעם מתחתיה, סוחב ומזיע. לא כל היהדות זה חנוכה, יש גם סחיבת אלונקה; תשעת הימים כזה, טלית מיוזעת. ושם אתה מעתיק לדורות הבאים את הגנום היהודי.

 

 

 

בין יחיד ורבים לרבים ורבים

בס"ד

על הדברים הללו חשבתי לאחר שיחה עם ידיד, במהלכה גילינו מה רב כוחה של שיחת חברים לרפא ולנסוך כוחות נפש. הפלא בדו-שיח הוא, שאינך צריך לייעץ כדי לסייע לזולת, אינך נדרש אפילו לנחם. הדיבור לבדו, כשהוא נעשה מתוך הזדהות אמתית וחתירה לטוב, מכיל את כל המרקחות המרפאות. זה בעצם אחד הכוחות המדהימים שבורא עולם העניק לבריאה ושמה 'חברה'. נקודה זו חשובה במיוחד בעת שהחברה הופכת למרכיב דומיננטי ולגורם משפיע יותר מאי פעם.

החברה היא כלי וההמון הוא כוח. כלים וכוחות היוו תמיד אתגר עבור אלו שנבחרו לעשות בהם שימוש. אלא שאם בעבר חולקו הכלים במשורה והכוחות נותבו לבעלים בודדים, היום הם מוצעים לרבים. מה שאומר שהנשיאה באחריות נדדה אף היא לרשות הרבים. בעידן הקדום למנהיגים לבדם ניתנה הפריווילגיה לשרור בעמם, מתוקף מעמדם רק הם נדרשו לענות תשובות על שאלות ולהתמודד עם האשמות. אבל מה קורה כאשר מוסרות ההנהגה ניתנות להמון? העדר רועה את עצמו, ומקבלי ההחלטות הם-הם האזרחים?

בכמה הזדמנויות קיבלו ההמונים לאחרונה משמעות חדשה. ההמון הפך לישות והתגלה כמי שמסוגל להרוג, לרמוס, לשגות ולהוביל מהפכות לטוב ולמוטב. מקרים אלו מעוררים את השאלה, על מי מוטלת האשמה? מי זכאי לקרדיט? דפוסי חשיבה ישנים מכירים את החלוקה של 'יחיד ורבים'. היחיד הוא זה מי שקיבל אשראי למשול, לעמוד בראשות ממשלה, להוציא לאור עיתון. ההמון הוא החומר האפור מהיציעים. יתרונו של ההמון על פני היחיד מתומצת בזכותו להאשים. העדר יכול להאשים את הרועה בשגיאותיו. אבל זכות זו שמורה לו עד לרגע בו הוא חושק בכיסאו של היחיד.

תהליכים שכאלה מתרחשים כל העת, בסדרי גודל אוניברסאליים ובזעיר אנפין. מה ששינה את הגדרתו של ההמון אלו הכלים החדשים שהועמדו לרשותו, דוגמת הרשתות חברתיות המקוונות. בעבר הכירו רק  נוסחה אחת: הון-עיתון-שלטון. ולפתע הדרך אל תודעת ההמון קוצרה והתקרבה על הבית. ברגע שההמון זכה בכלים ובתהודה, הוא גם  איבד את זכותו להסתתר באפילת היציע. גנבת את ההצגה? האחריות עליך.

 

תהליך דומה עובר על החברה שלנו בכמה מישורים. פעם בראש הפירמידה מוקמו היחידים ובתחתית הצטבר ההמון. לפי תמונה זו הציבור שלנו ממוקם בתחתית, כמין 'חומר אפל' הצופה מן הצד על המושכים בחוטים. אבל אנחנו כבר מזמן לא שם. כציבור אנחנו מחזיקים במדיה מתקדמת וטכנולוגיות משגשגות. אנו מתבטאים היטב ויש לנו מה לומר בכל נושא. חרף זאת לא תמיד אנחנו מוכנים להבין את כוחנו. במה דברים אמורים: על פי הגישה המסורתית הציבור החרדי הוא קהל צופים. השחקנים הם השייגצים מהציבור הכללי – פוליטיקאים, אנשי תקשורת וכדומה. על פי תפיסה זו נוסחו רוב המינוחים בשפת מלחמת התרבויות. דהיינו, הרשעים על הבימה – הצדיקים בקהל. הרשעים שולטים – הצדיקים אנוסים. זו טעות מפליאה. כבר אין אנו קהל אנוס, אנחנו משפיעים ובעלי שררה. ובאותה מידה אנו גם אחראיים לרוב המפגעים הרוחניים, הם באים היום מבפנים. יש לנו הכל מתוצרת עצמית. הסכנה לא נשקפת לנו מראש הפירמידה, אנו מייצרים אותה באופן עצמאי – אם לא נשמר את עצמנו.

הדברים נכונים בזירה נוספת, ציבור בעלי התשובה בתוך העולם החרדי. אין זה סוד שההתמודדות האמתית מתחילה הרבה אחרי הסמינר המלהיב. רק שנים לאחר ההתחלה זה קורה להם – האנשים שהשליכו הכל אחר גוום למען הקדושה מוצאים עצמם מבחינה חברתית בתחילת הדרך, כלומר לפניה, דהיינו בשום מקום. ואז מגיע התסכול והטענות. הכל יכול להיות נכון וצודק, אבל הזכות להאשים כפופה למיקומך בהיררכיה, ומי שמחזיק בידיו את כוח ההמון כבר אינו יושב ביציעים, הוא ניצב על הבימה. גם על ציבור בעלי התשובה עוברת מהפכה חברתית, גם הם נעשים בעלי השפעה וזוכים ביכולת ביטוי עצמאית בתוך החברה החרדית. זכות זו חובה היא. המהפכה החברתית על שלל היבטיה, תובעת את ההמונים להיחלץ למען גורלם. הציבור החרדי מול הציבור הכללי, ציבור בעלי התשובה מול העולם החרדי, וכן הלאה. מה יכול ההמון לעשות עבור עצמו? מסתבר שהדבר הכי נחוץ והכי בריא הוא, רשת חברתית. לאו דווקא באמצעים מקוונים, אפשר גם בדרכים מסורתיות.

מאז ומתמיד פיגרה האנושות אחרי יצורים נחותים ממנה. כך גם בנוגע לחכמת טוויית הרשת החברתית. בעלי חיים רבים מנהלים את חייהם ומפיקים עוצמות מדהימות באמצעות ניהול רשתות. כך פועל נחיל נמלים וכך מתנהלות להקות ציפורים ענקיות. ציבור יכול לקום ולהפוך לענק, אבל הוא מוכרח לשם כך לוותר על התואר 'ננס'. הצעד הראשון הוא "איש את רעהו יעזרו". אנשים רבים כל כך משוועים לאדם נוסף שיזדהה עם מסלול חייהם ועם התמודדויותיהם. אולי רק נדמה לנו שבעיות גדולות דורשות פתרונות גדולים? לפעמים נדרשת רק תשומת לב. הזדהות. הקשבה. כל כך הרבה אנשים סובלים, וכל אחד מהם תקוע בסמטה חשוכה אחרת. אילו רק ידע שחברו מתמודד עם בדידות במרחק נגיעה ממנו, הכל היה מרגיש אחרת. את הפלא הזה מסוגלת לחולל שיחת חברים, דיבור אמתי היוצא מן הלב ונכנס אל הלב. על החידוש הזה לא חתומה טכנולוגיית המכשירים החכמים, חתומים על כך צדיקים גדולים. הם המציאו את הרשת החברתית המשוכללת והאיכותית ביותר עוד לפני שנות דור.

מסתבר שכל מה שאדם צריך לפעמים מסתכם בזוג אוזניים קשובות ופה נוסף ממלל מילים טובות. אפילו אין צורך בניחומים, דרושה רק הזדהות. את המוצר הזה אין מי שמסוגל לספק טוב יותר מאשר הציבור לעצמו. לדבר ולדבר, ולחפש יחד אמונה וביטחון וחוסן. להבין שכולם עוברים את מה שכולם עוברים, וכולם פוגשים בתוך עצמם את החלש והרפה, את הפחדים והעצבויות. כולם רוצים להיות טובים ולחדול משדות מוקשים. הדיבור מסוגל לחולל פלאות, להעניק כוחות, לגרום לננס להיות ענק.