פוסטים

השם השליך את האמת כדי שהיא תגיע למקום שלך!

בס"ד

כשמשה משליך את הלוחות והן מתנפצות לרסיסי רסיסים, גם מידת האמת מתרסקת ומתפצלת לאלף אלפי נקודות של אמת, ולכל אדם ורגע יש נקודה.

אין ריחוק בעולם כלל! ואם התורה והאמת רחוקים ממך, השם יתברך ישליך אותם ארצה עד שיגיעו למצבך, היכן שאתה.

השורש ח.ד.ש אהוב עלינו. יש לחדש ניחוח מיוחד וטעם ענוג; בגד חדש, דירה חדשה, וכל דבר שבוהַק בראשית משוך עליו. כולנו משתוקקים להתחדש, אלא שאיננו יודעים תמיד איך לעשות זאת  ולכן אנו יונקים טיפות של התחדשות מזוטות, וזו אגב עצה טובה. על דברים חדשים מברכים 'שהחיינו', הברכה נועדה לאפשר לנו לנצל את ההתחדשות הזוטית הזו ולחולל על חשבונה התחדשות פנימית של נפש ונשמה. כולם מעוניינים להתחדש, אז מדוע חולף זמן רב כל כך בין התחדשות לרעותה? הסיבה קשורה הרבה פעמים במידת האמת.

*

לכל אדם אמיתות שונות ומשונות, חלקן הן השקר בהתגלמותו; אדם אומר לעצמו "שאני אתחדש?! את מי בדיוק אני מרמה?? אני עייף וזקן, מיושן ומיובש. אין לי בי שום דבר מיוחד ואינני משכנע…" הטענות נאמרות בשם האמת והן דוחות בבוז כל ניסיון התחדשות. בשם האמת אדם דוחה את עצמו מהשם יתברך, בשמה הוא מוותר על הנקודה שלו, על הנשמה שלו. בשם האמת הוא רודף את עצמו, בשמה הוא מקטרג על תפקודו ותפקידו בעולם.

ותשלך אמת ארצה

יחסיה המורכבים של מידת האמת עם האדם נעוצים בשורשים קדומים מאוד. במדרש מובא שבשעה שביקש השי"ת לברוא את האדם קטרגה מידת האמת והמליצה שלא לברוא אותו מפני שהוא מלא שקרים. השליך הקב"ה את מידת האמת ארצה והעדיף את בריאת העולם שנאמר "ותשלך אמת ארצה". לאחר מכן הצמיח אותה מחדש מהארץ כדכתיב "אמת מארץ תצמח". המדרש הזה מלמד לימוד גדול: האמת היא החומר היסודי ביותר ביקום. חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת, והחותם הזה מתנוסס בסופי התיבות של המילים הראשונות בתורה הקדושה "בראשית ברא אלוקים את" – אמת. מאידך אין מסוכנת ממידת האמת, בעטייה כמעט לא נברא העולם.

לפעמים, עם משפט אמיתי אחד עלולים לחרוץ את דינו של יום שלם למוות. רעיון אמתי לגמרי עלול להפוך לחרב קטלנית ההורגת הזדמנויות נפלאות, ממיתה נקודות טובות וקוטלת נפשות רבות. במקרה כזה, כשהאמת מצהירה: "אני או הוא" – או אני או היהודי האדם הקטן המלא שקרים, הקדוש ברוך הוא מעדיף את היהודי הקטן ואת האמת משליך ארצה. ההעדפה הזו הצילה את קיומנו לפחות פעמיים, ומאז היא הפכה להיות העדפה קבועה. דע לך אדם שכדי לאפשר לך להתקיים כאן בעולם ולעבוד את ה', יש צורך להעדיף אותך שוב ושוב, מדי יום, על פני מידת האמת. השני שנהג כך הוא משה רבינו. בראשית השבוע חתמנו את קריאת התורה במילים "אשר עשה משה לעיני כל ישראל" ודרשו על כך חז"ל "ששיבר את הלוחות". מאיזה טעם נבחר דווקא המאורע הזה לחתום את סיום קריאת ספר התורה? אלא שכאן היסוד לכל התורה.

כאשר משה רבינו יורד מההר ואת פניו מקדם קול ענות של עגל זהב, הוא תופס את לוחות הברית מכתב אלוקים, ומשליך ארצה. הלוחות מתנפצות ואותיותיהן פורחות באוויר. משה רבינו יורד לכאן עם תורה, אבל ברגעים אלה האמת הזו הנישאת על ידיו, מקטרגת על עם ישראל. הלוחות והתורה החקוקה בהן, מאשימות את העם שלו ומציגות אותו מרוחק טועה ונפול. הברירה היא אם כן בין הלוחות של ה' לבין העם של ה', בין האמת האלוקית ליהודי האנושי. השם יתברך העדיף את האפשרות השנייה, גם משה בוחר בה ומשליך מידיו את האמת. הלוחות השניות הן בבחינת "אמת מארץ תצמח". זו תורה פשוטה יותר, האמת הזו צומחת מתוך החיים שלנו – האנשים שעבורם וויתרו לפחות פעמיים על מידת האמת (ע"פ ליקו"ה ריבית ה').

אמת מארץ תצמח

הבה נקשיב. משה רבינו יורד עם תורה של ה', אבל היהודי הקטן מרגיש רחוק מאוד, כשהוא רואה את הלוחות האלוקיות מתקרבות אליו הוא יודע, אני לא שייך לזה. אני עקום, אני שקרן, אני זקן. מביט המנהיג הרחום על צאן מרעיתו ויודע – עבור היהודי הזה צריך לכתוב את התורה מחדש. צריך לרשום את התורה לא על לוחות אלוקים, אלא על לוחות הלב שלו, משום שאותו הוא העדיף. וכשמשה רבינו משליך את לוחות האבן והן מתנפצות לרסיסי רסיסים, גם מידת האמת מתרסקת אל הקרקע ומתפצלת לאלף אלפי נקודות של אמת. יש לכל אדם ולכל רגע נקודת אמת, ואתה יהודי צריך למצוא את האמת שלך, האמת של השם במצב שלך. בעיקר צריך אתה לזכור שאינך יודע כלום, הרי וויתרו עבורך על מידת האמת ועל לוחות ראשונות, ואיך תוכל לטעון שמרחיקים אותך. רק זאת תדע: אין ריחוק בעולם כלל, כי אם התורה והאמת רחוקים ממך, השם יתברך ישליך אותם למטה ויניח להם ליפול וליפול עד שיגיעו אליך אל מצבך, היכן שאתה. ורק כשהתורה והאמת יפגעו בקרקע שם הינך קבור, רק אז יניח להם השי"ת לצמוח שוב, מתוכך.

 

 

 

פרשת שלח – להתחזק זו לא פסיכולוגיה!

בס"ד (התפרסם בעלה לתרופה תשע"ד)

המרגלים הוציאו דיבת הארץ רעה ועם ישראל נענש בעונש שאין דוגמתו. ללמדך עד כמה חמור חטא חלישות הדעת.

היום כל העולם מדבר על חיזוק ובניית הנפש. בחוץ זו פסיכולוגיה. אצלנו זו מצווה מדאורייתא. החיזוק והכשרת הנפש אינם 'מכשירי מצווה', זו המצווה בעצמה.

אין חולק על כך ששאיפות הן כוח הנעה נפלא. אדם עלול להיות עצלן גדול, אם לא שיש בליבו חשק להשיג דבר מה. התשוקה להשגת המטרה, תעניק לו כוחות ותמריץ אותו לעשייה נלהבת. העולם מלא במטרות שונות ומשונות, שמעניקות לאנשים חשק להתרוצץ לילה ויום. כיהודים, יש לנו את הסיבה הטובה ביותר לחיוניות, מרץ ושמחה. יש לנו תפקיד בכיר. תכלית ברורה. נו, קדימה לעבודה.

*

ילד נכנס בגיל שלוש לתלמוד תורה. נותנים לו ללקק דבש מעל גבי האותיות. לחוש נעימות של תורה. מחנכים אותו שיש בעולם דברים מתוקים באמת, זו התחלה נפלאה לטיפוס ארוך על סולם העלייה. אלא מאי, לפעמים הילד היקיר הזה שגדל ונעשה בינתיים לאיש, מתייבש או אולי מתייאש? בכל אופן הוא לפתע חסר חשק. מה אירע?

זהירות, לשון הרע!

הדבר פשוט. אדם יכול לאהוב דבר מה. הוא טעם ממנו, ראה כי טוב, טעים לו. אך מה יקרה אילו יעמוד לצידו מישהו ויתעקש ללחוש 'זה לא טעים, זה לא טוב, זה לא יצליח'? נכון, מהר מאוד הוא יאבד את החשק. זה אירע לכולנו. אדם שומע, אף אם מבלי משים, דיבורים מצנני התלהבות. אולי שכנעו אותו שעבודת הבורא זה עניין סבוך שקשור בנפילות ומעברים. שמא דיברו על ליבו שלא כל אחד יכול באמת להצליח. אמרו לו שהוא לא מספיק טוב. בלבלו את דעתו באיומים על קשיים שיבואו. הכלל, הצליחו לרוקן לו את הרוח מהמפרשים. צא וראה מה כוחה של לשון הרע. כן, זו הוצאת דיבה. אדם נכנס עם עיניים בורקות לעבודת הבורא. נרגש כמו ילד תם המאמין בטוב ומקווה לטוב. ואז עטים עליו בעלי לשון הרע. מעכירים את רוחו בדיבורים מייאשים. הם 'דואגים' לו, מבקשים להציל אותו מאכזבות, מעדכנים מלכתחילה – 'דע לך החיים לא כל כך פשוטים. מה שאתה מחפש לא בדיוק קיים'. זו הוצאת דיבה על הקדושה. על האידישקייט. על התכלית הנצחית. על השם יתברך. ויש גם לשון הרע כפשוטו. אנשים רגילים לרכל על בני אדם, לספר דיבתם, רוע מעלליהם. אדם שומע יותר מדי רע, תמימותו נעכרת וליבו מצטנן.

מכיוון שהעולם מלא בחיידקים של לשון הרע וחלישות הדעת, מוכרחים לקחת חיסון, חיזוק. זהו נושא מאוד מדובר בימינו. מי אינו מדבר על חיזוק ובניית הנפש? ספרים נכתבו על כך, פותחו שיטות וצצו מטפלים בכל קצוות תבל. הבעיה היא שאנשים סבורים שזו פסיכולוגיה, שיטת ריפוי וכדומה. רבינו הקדוש, רופא הנפשות ורוקח סגולות המרפא העתיקות והחדישות בתבל, מגלה נפלאות. ההתחזקות איננה 'רעיון' או 'שיטה'. זו גם לא המלצה. התחזקות זה חיוב מדאורייתא. זו עבודת הבורא. זהו עצם אור השכל, האמונה. אתה יהודי ובנפשך תלויים עולמות, מלאכים ושרפים לאין קץ. כל כוונת הבריאה ותכליתה תלויה בתפקודך. ואתה מה? שבור, מיואש, קריר, זקן? לא יתכן.

 

זאת יש לדעת: ההשתדלות שלנו בהתחזקות, בין אם זו התחזקות בנושאי פרנסה, בריאות, פחדים, או כל נושא אחר. השתדלות זו איננה 'מכשיר מצווה', זו המצווה בעצמה. טעות לראות את עבודת ההתחזקות או הכנת הלב להתלהבות, כעניין נלווה לעבודת הבורא. צדיקים הניחו את העיסוק הזה במרכז, כמטרה ולא רק אמצעי. יהודי המתעקש להתחזק, לרומם את דעתו, להתחדש – עסוק בעבודה קשה שבמקדש. זו לא פסיכולוגיה! עבודת ההתחזקות והכשרת הנפש היא אחד העיסוקים היותר חשובים ביהדות. הבעיה היא שזו עבודה עדינה, עדינה מאוד. די במחשבה אחת של זלזול, כדי לשרוף עמל רב.

אל תהיה מרגל

הרעיון הזה מודגש מאוד בפרשת המרגלים. היכן מצינו עונש חמור כמו זה שהושת על כלל ישראל בעקבות חטא המרגלים? גלות של ארבעים שנה במדבר, חורבן שתי בתי מקדש וגלות לדורות. נורא. אתה למד מכך אלו אסונות עלול לשון הרע להמיט על העולם. הינך למד גם עד כמה חשובה המלחמה בריגול הזה. לשם כך, כצעד ראשון עלינו לפנות מקום של כבוד לעבודת ההתחזקות. לגשת אל העיסוק בהכשרת הנפש והבראתה ברצינות יתרה.

בראש ובראשונה עלינו להתפטר מהרגל העקשנות. כן, יש באדם טבע עיקש. הוא אומר בפשיטות 'לא רוצה להתחזק וזהו'. יש להיזהר מכך. אדם עלול להפסיד המון בזכות עקשנות שגויה, והתורה הראתה לנו דוגמה חייה לכך בפרשת השבוע, במעשה המרגלים. אל לנו להחליט לבד מהי עבודת הבורא. הצדיקים מלמדים איך לשמוע ולקבל את הרמזים הנכונים מאת השם. איך להפך מצב מייאש לתקווה חדשה ונפילה לעליה. יש גם צורך בעריכת חשבון נפש, רצינות ושימת לב. אבל אין לך רשות להתעקש שלא להתחזק. אסור לך לרגל על עצמך, 'הצלחתי או לא'. אסור גם להוציא דיבה 'אף פעם זה לא הולך'. קבל את הוראת הצדיקים והייה מוכן להתחזק, להתנחם, להתעודד. זו לא המלצה, זו מצווה מהתורה.

 

איך יוצרים 'השראת שכינה'?

אדם מסוגל רק להכין כלים. לשלב הבא קוראים 'הקמה'. ההכנה מורכבת מכל מה שאנו מסוגלים, ואנחנו מסוגלים להמון. הקדושה זמינה תמיד בכל מעשה קטן.

אנשים החוששים מפני כישלון נוהגים לטעון "אנחנו לא בנויים לזה". זו שגיאה! יש לנו הכל, אנו מסוגלים להכל. דרושה לנו רק 'הקמה'.

"השראת שכינה", מושג נשגב שמשתלב היטב בנוסחאות איחול וברכה; שהשכינה תהיה שרויה בבית, בעסק, שתזכה להשראת השכינה. מה זה השראת שכינה ואיך גורמים לזה לקרות?

הבה נראה. את רוב מה שאנו עושים ניתן לסכם בהגדרה 'הכנה'. אנחנו מכינים ומייחלים שבעקבות ההכנה תבוא השראה – השראת שכינה. האדם מסוגל רק לבנות בית, להכין כלים, מכאן ואילך הכל בידי שמים. לשלב הבא קוראים 'הקמה'. על ההכנה מופקדים כולנו על ההקמה ממונים הצדיקים, דוגמת משה רבינו. כולנו מכירים את שלב ההכנה. הוא מורכב מכל מה שיהודי מסוגל לעשות. כל מעשה טוב יכול להצטרף לשלב ההכנה, ואנו יכולים לפעול בתחומים רבים ומגוונים. אין מעשה שאינו נוגע להלכה, בכל תחום אפשר לגרום נחת רוח למעלה. המצוות זמינות תמיד והפה יכול לייצר בכל שעה מילים של קדושה. כדי להכין אין צורך בידע מוקדם, בתכנון וסדר, פשוט לאסוף מכל הבא ליד, והדברים הבאים לידינו רבים מאוד. אבל הסוגיה שמטרידה את כולנו היא – מה ייצא מזה?

*

כך זה גם בענייני עולם הזה. אדם מוכן להשקיע כוחות, להוציא הון ובלבד שידע שההשקעה לא תרד לטמיון. חשוב לנו לדעת שיגיענו לא יהיה לריק. בעבודת השם ובחיים לשלב הזה קוראים 'הקמה'. כפי שהתנהלה מלאכת הקמת המשכן. בתחילה נאספו התרומות ונערמו הפריטים, ולאחר מכן הוקם מכל אלו המשכן. אדם אוסף ואוגר מעשים טובים לרוב, הוא לומד ומתפלל ועושה חסד, בסופו של דבר עיניו נשואות לרגע ההקמה – שייצא משהו מכל העמל הזה. במילים יהודיות קוראים לזה "השראת שכינה". כאשר מעשינו רצויים שורה עליהם שכינה. כלומר, מצאנו חן והשם יתברך מעוניין לקבוע את משכנו בינינו. להופיע ולהיות נוכח בחיינו. אין דרך מושלמת יותר להעניק משמעות לחיים.

נשא את ראש

כדי לאפשר השראת שכינה דרושה הכנה, וההכנה היא נשיאת ראש. ביום הקמת המשכן הופכים כל הפריטים שנקבצו ובאו מכל קצוות מחנה ישראל למקום השראת הקדושה. כפי שהדבר קורה עם החפצים, הוא פועל גם עם האנשים. בשתי הפרשיות האחרונות עוסקת התורה במינויים ובחלוקת תפקידים בקרב משפחות בני לוי. חלק בלתי נפרד מהאצלת התפקיד הוא המִפקד, יש למנות את בני לוי כהכנה לקראת התפקיד. השם יתברך מצווה את משה לשאת את ראש בני לוי. כדי להפוך את האנשים הללו למשרתי השם יש 'לשאת' אותם, בדיוק כשם שיש 'להקים' את המשכן. וזהו כלל גדול בעבודת הבורא.

לפעמים נדמה לנו שאולי לא צוידנו בכוחות הדרושים לעבודת השם ולהצלחה אמתית בחיים. הסביבה לא מתאימה ואין לנו את המשאבים. אנשים שחוששים מפני כישלון במילוי מטלה, נוהגים לטעון "אנחנו לא בנויים לזה". זו שגיאה! יש לנו הכל. אנו מצוידים בכל חומרי הגלם הדרושים להשראת שכינה. כל יהודי יכול. אלא מאי? דרושה 'הקמה'. הכל קיים ומישהו צריך ללחוץ על מתג ההפעלה. להקים את המשכן, לשאת את ראש האדם. על החלק הזה מופקדים הצדיקים, אנו נדרשים רק להביא חומרים, להביא את עצמנו, והם כבר יקימו מהכל בניינים נפלאים.

היזהרו מחלישות הדעת

בד בבד עם האמור נדרשת גם זהירות. ביום הקמת המשכן מצווים ישראל לשלח מן המחנה "כל צרוע וכל זב ועל טמא לנפש". ציווי זה, כעדות התורה, מקוים תיכף באותו היום. המפרשים מציינים ששלושת המשולחים, הצרוע הזב והטמא נפש, מסמלים את שלושת הנענשים בעקבות חטא עץ הדעת – נחש חווה ואדם. כל אחד נענש בהרחקה יתרה; המצורע משתלח מחוץ לג' מחנות. עונשו של הנחש מבטא את הצרעת "משכא דחוויא", הוא הנברא הראשון שפער פיו בלשון הרע והסתה ופגם את לבושי נפשו של אדם. עונשו להיות מסולק מכל המחנות. הזב שטומאה יוצאת עליו מגופו משולח משתי מחנות ומותר במחנה ישראל, כנגד עונשה של אם כל חי. וטמא הנפש הלא הוא אדם שנקנסה עליו מיתה, משולח רק ממחנה שכינה. לחטאו של אדם הראשון יש שורש אחד, ורבי נתן מציין זאת מספר פעמים בליקוטי הלכות: אדם נכשל בחלישות הדעת ופגם באמונת חכמים. הוא לא האמין מספיק בעצמו, בכוח נשמתו, לפיכך פעלו בו דיבורי החולשה של נחש הקדמוני.

ביום הקמת המשכן. ביום בו הופכים חפצים לבית אלוקים ואנשים נעשים למשרתי השם, עלינו לזכור את התנאי הבסיסי ביותר להשראת שכינה, והוא – אמונת חכמים. לפעמים אדם אומר לעצמו: לא נורא, אין לי כוח וזהו. כנראה אינני בנוי לקדושה. מן הסתם לא אליי התכוונו הצדיקים. זהירות בן אדם! לסברות שכאלו יש תוצאה מרה, הן מסלקות תיכף ומיד מהמחנה ומהשראת השכינה. ג' מחנות יש בעם ישראל. והסיבה היחידה שעלולה לסלק אדם מהם, היא שגיאה בחלישות הדעת וקטנות האמונה. המצורע, הזב וטמא הנפש, הינם האב-טיפוס של כל סוגי חלישות הדעת. ראו חוזקתם!

 

 

יום אחד הכל ישתלם

בחיים כל מיני דברים חולפים על פנינו, לחלקם הקטן אנו שמים לב, החלק הגדול חומק. אחד הדברים הפלאיים הללו מסתתר בין קפליו של בין הערביים, ברגעים שהשמש מעריבה ויום חדש ממלא את מקומו של היום הנמוג. טמון שם כוח עצום, הבה נדבר עליו.

פרשיות השבוע עוסקות בענייני טומאה וטהרה, לכאורה הלכתא למשיחא, אך אין זה כך! סוגיות הטהרה מטומאה קרובה לליבנו ונוגעת בציפור נפשנו, גם היום לאחר החורבן וטרם השלמת הבניין. הטהרה, כפי שמלמדים צדיקים, היא תוואי דרכה של הנפש אל החופש – החופש ממאסר הטומאה, שכן אין לך בית מאסר מדכא ומעיק כצינוק הטומאה. רבי נתן באחד מפיוטי תפילותיו זועק ומתחנן להינצל "משריון צרעת נגעי הנפש ומכאוביה המרובים", 'שׁריון הצרעת'. צרעת העור נחשבת אולי בתקופתנו מחלה מימים עברו, אבל צרעת הנפש קיימת עדיין והיא חונקת כשריון עבה את נימי הנפש. הטהרה משרטטת את דרך החירות מחוץ לקליפת השריון העב הזה. האין זו משאלת הלב של כולנו?

"ובא השמש, וטהר"

בסדרי הטהרה של הטמאים בטומאות חמורות דוגמת טמא מת, מצורע, וטומאה יוצאת עליו מגופו, אנו מוצאים בראש ובראשונה את הטבילה במקווה, אולם אין די בכך. גם לאחר הביאה במי מקווה אסור הטמא בקודשים עד שיעריב שמשו, כדכתיב "ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקודשים". הטהרה תחול בשלמותה רק לאחר הערב שמש, מדוע? מלמד כאן רבי נתן שני יסודות נפלאים:

ראשית, אנו למדים שהטהרה תלויה בימים. אחר כל ההשתדלות בהיטהרות נדרש הטמא להמתין, לצפות ולייחל ליום חדש, מדוע? מפני שבכל יום ויום נעשות חדשות לגמרי, כל יום הוא בריאה בפני עצמה, חדשה לגמרי. כל יום הוא יצירה חדשה היוצאת לאור מכבשונו של צור כל העולמים. מעשה ידיו של השם יתברך, חידוש מחודש שלא היה דוגמתו. ובאותה בריאה חדשה לגמרי גנוזים כוחות חדשים, רצונות חדשים, קדושות חדשות, משום שיום שכזה לא היה מעולם, יחיד הוא במינו!

לא לשכוח את יסוד ההתחדשות

המאסר האמיתי שכופה עלינו הטומאה היא שכחת יסוד ההתחדשות. העולם הזה והתלאות שהוא מעביר על כל אחד מטעה אותנו בשגיאה כאילו מה שהיה אמש יחזור על עצמו היום וגם מחר. אנו מתקשים להאמין באמת שאפשר להיחלץ מכל מה שמעיק מכביד ומגשם אותנו. הטהרה מתחילה במקווה, התעלות ויציאה מקטנות וגלות מתחילה בהשתדלות ועבודה אך איננה יכולה להיות מושלמת בלי ההבחנה בסוד 'הערב שמש' – בהבנה שיום חדש לגמרי יפציע, וכפי ששמש חדשה תאיר בעולם גם ישועתנו תפציע, גם טהרתנו והצלחתנו תבקיע. ביום מן הימים כבר נבראה עבורנו ישועה, הצלחה, קדושה. עלינו רק להגיע אל סוף אותו היום. "וְהָעִקָּר לְהִתְחַזֵּק בְּכָל אֵלּוּ הַיָּמִים שֶׁאֵינוֹ זוֹכֶה עֲדַיִן לִשְׁלֵמוּת טָהֳרָתוֹ, לְהִתְחַזֵּק בָּהֶם בְּכָל יוֹם וָיוֹם בִּרְצוֹנוֹת חֲזָקִים חֲדָשִׁים, וְיִהְיֶה חָזָק בָּזֶה מְאֹד מְאֹד בְּכָל מַה שֶּׁיַּעֲבֹר עָלָיו עַד שֶׁיִּזְכֶּה לְיוֹם יְשׁוּעָתוֹ שֶׁהוּא בְּחִינַת טָהֳרָתוֹ לְגַמְרֵי שֶׁיּוּכַל לֶאֱכֹל מִן הַקֳּדָשִׁים" (ליקו"ה – ברכת השחר ה).

יסוד נוסף. הערב השמש משקף גם את תוחלת חיינו. לעיתים הטהרה ממתינה לאחר הערב שמש, אחר ביאת שמשו של אדם. אנחנו רגילים לאמוד ולמדוד התקדמות והצלחה בעבודת השם על פי מה שרואים כאן ועכשיו. יהודי מנסה להיטהר משתדל להשתנות ולתקן, אבל שום דבר כאילו לא קורה. והתורה מלמדת את הטמא, דע לך: יתכן שתטבול במקווה, תנסה שוב ושוב לברוח מכל מה שמעיב על טהרתך, ובכל זאת מן הקודשים לא תוכל לאכול. אך אל דאגה כך פועלת הטהרה – סופרים יום ועוד יום, טובלים במקווה, משתדלים, בסופו של דבר גם אם רק מאה ועשרים נזכה, בוודאי נזכה. אין השתדלות שנאבדת ואין תזוזה אל הקודש והטוב שמתנדפת. בסופו של דבר, ולפעמים רק לאחר 'ביאת השמש' תחול הטהרה ואז נאכל מן הקודשים. וכשאומרים לו לאדם "בוודאי תזכה" וכשחתומה על כך התורה הקדושה בעצמה, אין זה משנה מתי זה יקרה, אני כבר שייך לשם. אני בצד הטהור גם כשעודני מצפה.

לחטוף ולחטוף יום אחד תגלה שהיה שווה

לעת עתה דבר אחד נותר בידינו – לחטוף. לרוץ ולחטוף עוד ועוד ניסיונות טהרה משום שברבות הימים יצטרפו וייערמו כל אותן התחלות חדשות, יצטברו אין מספר הפעמים שניסינו אף שמאומה כביכול לא פעלנו. יתחברו כל הרגעים הקטנים והמנותקים לכאורה בהם ניסינו בכל זאת. דחפנו את עצמנו, צעקנו בלי קול. השתדלנו. וכשכל אלו ייאספו יתברר למפרע מה רב ועצום ההבדל עד לאין ערוך בין המשתדל לבלתי משתדל, בין האיש שניסה וניסה, לכל השאר. היום למראית עין לא רואים הבדל. אלו עשויים להיות שני שכנים, חברותא, אחים, חברים, שניהם אינם צדיקים גדולים, מתמודדים באותן ניסיונות לכאורה. אלא שזה חותר ללא הרף, בשעות הקטנות של לילות חייו הוא מנסה בשקט לחזור. להתקרב. לתקן. וחברו מהסס ומתייאש. לעתיד לבוא יצטברו מאחורי כל אחד מאיתנו קילומטרים של השתדלויות ולפתע אנשים שנראו כאילו בתחילת המסע ימצאו עצמם רחוק וגבוה מאוד. כשהפאזל הזה יתחבר נודה לעצמנו על הרגע הקטן בו החלנו לנסות למרות שלא נצליח.

 

 

פרשת בלק – מה שמילה טובה יכולה לעשות

על יציאת מצריים קראנו כבר מזמן, דרך ארוכה עשינו מאז במדבר. בני ישראל מתקרבים כבר ממש לגבולות הארץ, המסע המופלא במדבר גוזל הרבה שלווה מאומות העולם. כולם כבר הספיקו לראות או לכל הפחות לשמוע על העם שעושה את דרכו מזה שנים במדבר, צועד בתוך ענני כבוד, אוכל לחם מן השמים, ובאר מופלאה מתגלגלת איתו לכל מקום. הטבע הספיק ליפול שדוד פעם אחר פעם לפני עמוד האש הענן, אדמות החול הפכו שטיח של כבוד, והבריאה כולה כופפת את קומתה ביראה.

ארץ ישראל עודנה נתונה תחת שלטונם של עמים שונים, הקליפות הטמאות מבקשות להיאחז בכל בדל אדמה, לינוק עוד ועוד מחלק הקדושה. השמועה אומרת שעם הנוודים הולך להפוך את העולם למקום של השראת שכינה, הוא צועד אל ארצו, ובכל מקום בו דורכת כף רגלו, מתייבשות להן ביצות של טומאה. עוד ועוד מאגרי עונג חומרי מתדלדלים והאווירה כולה הופכת מזוככת ונקייה. כשסיחון ועוג – תקוותה האחרונה של הסט"א, נופלים גם הם בידי ישראל, מבינים שם במדור הקליפות, שזהו זה, העסק אבוד.

בני ישראל חונים כבר בערבות מואב. בלק נובר בכל מאגרי המידע האפשריים, עוסק בכל מיני כשפים וקסמים, ומגיע אל המסקנה שאכן, הקדושה הולכת לטהר לגמרי את השטח. איך ניתן לעצור את העם הזה, הכח שלהם עצום, גם הציפור המכושפת שלו טוענת כך.

אין לקדושת ישראל גבולות, הדבר ברור. אולם דבר אחד מסוגל כן לגרום להם לעצור, ואולי אפילו לנסוג לגמרי אחורנית – קללה.

בלק ידע את הסוד שמאחורי הקללה, הוא הבין היטב מה שהיא מסוגלת לגרום, והוא ידע גם מי האיש שיעשה אותה באופן המדויק ביותר.

אין דבר גרוע יותר מחלישות הדעת. היא חודרת אל הנפש כמו תולעת קטנה וקטלנית, מזדחלת לאיתה לאורך עמוד השדרה, מנקבת ונוגסת בכל פינה טובה. פגיעתה רעה יותר מכל דבר אחר, בעיקר משום שאין בני אדם מכירים בארסיותה. אדם שפגעה בו חלישות הדעת, יכול הוא שיתהלך על משענתו ימים רבים, על פניו דומה הוא לשאר בני אדם, ובנפשו פנימה גברא קטילא הוא. כבר איננו חי, רק מתהלך בין החיים.

חלישות הדעת זהו שמה החדש של הקללה העתיקה, הקללות והארס שבהן אינן שייכות למינים שנכחדו מעל פני האדמה, הן עודן קיימות, והעין הרעה מטילה אותן בכל מקום שפגיעתה הרעה מגעת.

האדם בעולמו מוקף באוהבים כמו גם בשונאים, אלה מחדירים בעורקיו חיים, והאחרים יורקים בנפשו חיצים רעילים. מילה טובה מאיש טוב ואוהב, אין כמוה, כמעט ויש בה בכדי להחיות מתים. גם איש נטול חיות, אם תלחש על אוזנו דבר טוב, תציג מעט משבחו בפניו, ברגע אחד איש חדש יקום לפניך. ולחילופין, יכול אדם שיקטול את חברו בשילוח לשון בודד, מילה קשה אחת בנקודה רכה והחיים פורחים באחת מהגוף הנעלב.

כשאוהב נותן מילה לשבח, זה משהו נפלא. אבל מה ייקרה כשהשונא הגדול ביותר, ההוא שמעולם לא חלמת לקבל ממנו שבריר של מילה נעימה, משהו מוזר ייקרה לו, ופתאום פיו יתחיל להעריף עליך מחמאות ומליצות נפלאות. האוהב, כשהוא משבח אין בדבר חידוש כל עיקר, יודע הוא את ערכך, וגם מבקש את טובתך. אולם כשהשונא, שכל כולך לצנינים בעיניו, אם הוא בעינו הרעה יימצא בך לפתע משהו טוב ונפלא, ומרוב התפעלות, גם פיו הפעור לא יוכל לכלוא את רגשת התפעמותו, ולשונו תחל לגלגל שבחים של אמת, זהו חידוש נורא. כשהשונא מספר לך משהו טוב על עצמך, יש בדבר בכדי לשכנע אפילו אותך על הטוב העצום הטמון בך.

בדיוק מהסיבה הזו שתל לנו השי"ת את פרשת בלק כאן, בערבות מואב על גבולות ארץ ישראל. בני ישראל אמורים לחגור כעת מותניים, הכניסה לארץ איננה דבר של מה בכך. כיבוש ארץ ישראל משמעותו, כבישת העולם כולו תחת רגלי השכינה, ויש הרבה שממש לא יאהבו את זה.

השי"ת יודע לכמה כוחות נפש נזקק כל יהודי בכדי להיכנס אל גבול הקדושה, הוא יודע גם מי ומי העומדים עליו, ומה הם מסוגלים ומעוניינים לעשות בכדי למנוע אותו מזה. וכאן, על סף כיבוש הארץ, מקבלים כלל ישראל את החיזוק העצום ביותר שניתן לקבל מבר אנוש. השונא הגדול ביותר – בלעם הרשע, שעינו הרעה לטושה תמיד, מבקשת רק למצוא איזו נקודת תורפה. הוא, העומד בראש צורים, צופה ומביט, ממתין לרגע בו יוכל להטיל בעם החלוש את חיצי חלישות הדעת. האיש שהעולם כולו יודע על כוחו האגדי בהטלת קללה, עומד משתאה, נפעם לנוכח יופיו הבלתי נתפס של העם שיצא ממצריים. מבקש לפעור פיו בקללה והברכה נמלטת משם באופן שרק הוא, בעל העין החדה יכול להכיר ולראות כל פרט.

כשבלק שלח את שלוחיו אל בלעם הוא ידע, שתום העין הזה, יודע היטב איך לזהות את הרע בכל מקום. אם הוא יביט בעם ישראל, ויאמר את מה שרק הוא מסוגל, אף אחד מאותם אנשים לא ישרוד ח"ו, הקללה תאכל אותם מבפנים, ביותר מזה אין צורך. אבל כשבלעם עמד על ההרים שסביב למחנה, פתאום קרה לו משהו, הוא ראה את הטוב, הרע פשוט נעלם. בלק הוביל אותו לנקודת תצפית אחרת, אולי כאן זה יקרה, אבל לא, מכאן ניתן היה לראות עוד נקודות של אור. ובלעם מוכרח היה לספר את מה שהוא ראה.

הברכה היא השבח בעצמו, כשמרעיפים על הנפש את הטוב שבה, כשמספרים לה עד כמה השי"ת משתעשע עימה ושמח בה, אין לך ברכה גדולה מזו. אם הקללה היא חלישות הדעת, הברכה היא החיזוק. בלעם שר את שירת הנקודות הטובות, הוא דיבר על האוהלים שפתחיהם אינם מכוונים האחד כלפי חברו, הוא סיפר על האהבה המופלאה שאוהב בורא העולם את העם שבמדבר 'לא הביט אוון ביעקב' – עד כדי כך. וכשהדיבורים הללו יוצאים מפיו של בלעם, אין לך חיזוק עצום מזה.

הקללה והברכה עודן מהדהדות בחללו של עולם, לכל יהודי יש ארץ ישראל מלפנים ומצריים מאחור. כל אחד מאיתנו מעוניין מאוד לכבוש את הארץ שלו, להיכנס אל גבול הקדושה. מסביב רובצים הרבה מאוד כאלו שאינם מסוגלים לראות אותנו נכנסים למקום הטוב הזה. הם יודעים את מה שאנחנו לא תמיד זוכרים – חלישות הדעת, זה הסוד. והם יודעים לצלוף ולפגוע במדויק בנקודות שגם אנחנו נוכרח להסכים שהם צודקים. אבל אם נאזין טוב, נשמע דווקא בתוך הקללה את הברכה. כי יותר משאנו מכירים בטוב שבנו, מכיר בו הבעל דבר, מי כמוהו שהטוב הזה ניקר אינספור פעמים את עיניו, יודע עד כמה אוהב השי"ת את כל אחד מאיתנו.

אז הבה נסכים לקבל את החיזוק דווקא מזה שהיה מאוד מעוניין לקלל, כי הברכה כשהיא יוצאת מפיו של שונא, גם האוהב הגדול ביותר לא יוכל לעשות אותה טוב יותר.