פוסטים

מסעי – להתעורר מחלום הגלות

 

יהודי מוכרח מדי יום לסבול קצת, צער קטן טלטולים קטנים, העיקר לא להתלונן. עוד טלטול קטן – עוד קצת אמונה.

הגלות נבראה כדי שנצא ממקומנו ונגלה את מה שהיה נסתר מאיתנו, גלינו כדי לקנות דעת ולהגדיל אמונה.

קשר מיוחד שורר בין תקופת ימי בין המצרים למסעות המדבר. אנו מזכירים את הצרות והגלויות שעיקרן טלטול וחוסר מנוחה. צערו הגדול ביותר של האיש הגולה שאין מנוח לכף רגלו. צדיקים שערכו גלויות לתיקון הנפש הקפידו לא ללון במקום יותר מלילה אחד. חוסר מנוחה מסב לאדם סבל רב, וגם כאשר הוא נח אין מנוחתו מנוחה. מטבעו אדם מתקשר לסביבתו, מכה בה שורשים, מתחבר לאנשים ולומד את מנהגי המקום, כל מעבר דירה הוא סוג של עקירה, ובני ישראל במדבר עוקרים את דירתם ארבעים ושתיים פעמים במשך ארבעים שנה. זו גלות והיא סוללת דרך לארץ ישראל. גם הימים הללו, ימי בין המצרים, סוללים את הדרך לגאולה ולמנוחת הנפש.

*

אף אדם אינו אוהב שמטרידים אותו, דהיינו שמטלטלים אותו ממקומו ומתוכניותיו. הטלטול הוא גלות אבל בחיים אי אפשר בלי קצת גלות ומעט ייסורים. על כל אדם עוברים כל מיני דברים שאינם לרוחו ובניגוד לרצונו וכל עניין שכזה מסב לו צער וייסורים. הייסורים הללו לא הורגים ומי שזוכה הם גם יובילו אותו אל מנוחה ואל הנחלה, השאלה איך מקבלים אותם, את הייסורים והטלטולים.

גולים כדי לגלות

עם ישראל יצא ממצרים אבל עדיין לא נגאל לגמרי, ארבעים שנות המדבר המשיכו בבחינה מסוימת את גלות מצרים, אין מנוחה ואין נחלה, רק בכניסתם לארץ נגאלו ישראל. אבל הטלטולים הללו סללו את הדרך לארץ ועל פי פנימיות אנו יודעים שהם היו רצופים קדושה וניסים. היה לחם מן השמים, היו מים מבארה של מרים וענני כבוד והיו ארבעים ושניים מסעות שרומזים לדברים עליונים. הטלטולים הללו השלימו מסע, וכאן השוני הגדול.

הגלות היא תוצאה של חסרון דעת, כדכתיב 'לכן גלה עמי מבלי דעת' כשאין דעת יוצאים לגלות. גלות מלשון 'גילוי', עליך לגלות משהו שנסתר ממך ובעקבות כך אינך מוצא את המנוחה והנחלה במקומך, כדי למצוא מנוחה וגאולה הינך אנוס להיטלטל ולחפש את מה שיתכן שמצוי אצלך ואינך יודע. גם על פי פשוטו הסיבה שאדם מטלטל עצמו ונוסע ממקום למקום קשורה לחסרונות – נוסעים לשם למצוא את מה שחסר כאן. הצדיקים מלמדים אותנו שכל החסרונות מצויים רק בדעת, אילו היתה דעתנו שלימה לא חסרנו מאומה, וממילא גם לא היינו נזקקים לטלטל עצמנו ממקום למקום.

אבל הטלטולים אינם רק עונש, הם מסכת תיקונים והחיים של כולנו מסכתות של תיקונים. בתוך מסע התיקונים הזה הכי חשוב להיזהר מתלונות. כאן הניסיון הגדול. תלונות וקנטורים מוצאים את האדם מהתיקון ועושים את הסבל לעניין מיותר, וכשאין מוכנים לסבול מעט, אומר רבינו, סובלים הרבה.

המסעות נבראו כדי לתקן פגם אמונה, את הסוד הזה מלמד רבינו מהלשון 'אלה' שהוזכרה במעשה העגל וגם במסעות המדבר, 'אלה מסעי' כנגד 'אלה אלוקיך ישראל'. כל סוג של טלטול שנקנס על אדם מוציא אותו משלוותו עוקר אותו ממקומו ומטריד את מנוחתו, זה מצער אבל באותה מידה גם עשוי להיות מורה דרך מופלא לגאולה. אחת הסיבות המובהקות לחוסר למידה ואי קניית דעת היא עמידה במקום, תרדמה. הנוחות לא תמיד מעידה על גאולה ונפישה, לפעמים מדובר במאסר. אדם מתקשה להגדיל את דעתו ולקנות רחבות מוחין מפני שהוא רגיל לחשוב ולהתנהג כך וכך. ההרגל נעשה טבע וכל חייו מתנהלים על פי טבע עד שאין שם, בחייו הקבועים, שום פתח תקווה לגאולת הנפש ולהרגלים טובים יותר.

חטא הקיבעון

כל חטא העגל התגלגל בעקבות הרגל שכזה. משה רבינו עלה השמיימה ולפי חישוב מוטעה הוא לא שב במועד, מה עושים? מציאות בלתי מתוכננת, על מצב כזה עדיין לא למדנו, לא הכינו אותנו איך מתמודדים. את הפרצה הזו מנצלים שטן וערב רב, הם מסיתים את העם ליצוק את האלוקות וההשגחה לתוך תבנית ברזל. עגל זהב, השגחה צפויה שהנהגותיה ידועות מראש. כמה פעמים אנחנו שוגים בעגל הזה?

אדם מוכן לצפות לישועה, אבל שתבוא במועד ובאופן הצפוי. אדם מוכן להאמין בהשגחה, אבל שלא יסיטו לי את הצלחת, שלא ייגעו בתוכניותיי. התבנית הזו עושה את עבודת ה' ואת האמונה הקדושה לעבודה זרה. משום שכאשר אינך מקבל את מה שביקשת מהכיוון הצפוי, ההשגחה נראית זרה. מהיכן באה, מאיפה נחתו עליי המאורעות האלה?

החטא הזה מאריך את הגלות, מפני שאדם לא יכול להיגאל בלי דעת. חסרון הדעת מריץ אותנו ממקום למקום מותיר אותנו חסרי בית ונעדרי מנוחה, ואת החטאים הללו באה הטלטלה לכפר. המסעות מטלטלות אותנו שוב ושוב ובכל טלטלה, אם מקבלים אותה באהבה, נופלת עוד מחשבה קטנה של אמונה עוד רעיון של השגחה. כן, גם כאן אפשר למצוא את ה'. אכן גם כך צריך ואפשר לעבוד את ה'. כל צער וכל טלטלה קטנה יכולים להיות כלי לדעת גדולה.

 

כי תשא – מה עושים ביום מעונן?

בס"ד

(עלה לתרופה)

 

חטא העגל והשלכותיו האיומות אירע בעקבות מזג אוויר, יום מעונן וטעויות בחישוב. אילו ידענו מה נחבא בענן, לא היינו טועים.

 

מאחורי השאלות הקשות לא מסתתרים מוקשים – נחבאת שם הדרך שתובילנו ליעד, רק קצת סבלנות, תנו לערפל להתפזר.

 

האדם עשוי היה להיות היצור הכי מיותר בבריאה – מכל צד אפשרי: מלמעלה, מלאכים ושרפים עושים את תפקידים באמונה ובהתלהבות ואין בהם כל דופי. מלמטה, כל היצורים הנחותים ממנו, עושים תפקידם באמונה ולא מחזיקים טיבותא לנפשם, והאדם בקושי משרך רגליים ועד שהוא מבצע מטלה אחת הוא כבר דורש שכר בזה ובבא.

אלא מאי –  האדם מסוגל לבחור להיטיב או להרע, עד כדי כך מוחלטת יכולת זו, שאפילו ה' יתברך אין בידו כביכול לבטלה, 'לא בשמים היא', ו'הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים'.

 

*

 

התורה לא בשמים היא, אכן – אבל משם היא באה, כדי לקבל תורה עלה משה השמיימה, וכדי לקיימה הוא ירד למטה. וכאן אירע מה שאירע. חטא העגל שמעסיק אותנו יחד עם פרשיות המשכן. בחטא העגל שהעיב על קבלת התורה מסתתר אחד הלימודים החשובים על מהותה של האמונה:

 

מצד אחד האמונה היא הכוח החזק והמוחלט שמסוגל לגרום לאיש פשוט לחולל נפלאות, לראות ניסים, לכבוש יצרים ולהעפיל לפסגות. האמונה הצמיחה את כל האילנות הטובים והמעשים המשובחים, את כל ההתחלות הטובות ואת כל סוגי מסירות הנפש. מאידך, האמונה נוחה לאבד, ונוטה להיעלם. אמש האמנת, היום ירחם ה'. למעשה, כפי שמלמד רבינו, האמונה לא נאבדת – היא מתבררת. מה שנעלם כביכול זו האמונה שכבר התבררה, ותיכף אתה מקבל ליד אמונה חדשה, ישירות ממכרה האמונה, אמונה גולמית שאיש לא הסיר את סיגיה ולא ליקט את פזוריה, ורק אתה תוכל להחיותה ולהקימה עד שתהיה לאותו כוח דוחף, חזק, ומרנין נפש.

 

בא שש

 

זה פשרו של מאורע חטא העגל. משה רבינו עלה למרום לקבל תורה, ובעלייתו ציווה לנו תאריך מתי ישוב וייראה על פני האדמה. המחשבות על עגל ועבודה זרה החלו כאשר ראה העם 'כי בושש משה', ודרשו חז"ל כי בא שש, הגיעה השעה השישית ומשה אמר שיבוא קודם שעה שישית, אלא שאותו יום, יום המעונן היה, הראות הלקויה הטעתה את העם ותעלוליו של השטן הצליחו, עם ישראל נהה אחרי העגל.

 

העניין הזה תמוה מאוד, איך יתכן שאנשים שראו את ה' עין בעין ירחיקו לכת עד כדי כך בטעותם, רק בעקבות מזג אוויר ערפילי? מבהיר רבי נתן: היום המעונן הוא לא רק מזג אוויר, זהו מזג האמונה. הענן הוא הדבר הזה שאתה צריך היום בדיוק לברר, העניין הזה שבתוכו מסתתרת נקודת האמונה החדשה שנוגעת לקיומך היום הזה, ומיועדת להיכנס אל חייך במהלך השעות הבאות. אנחנו מרבים לחוות מזגי אוויר שונים, כל הזמן הם משתנים, פעם צלול ופעם עכור. הנה לפני שעות ספורות הסתלק הענן ולעיניך נגלתה תמונה של השגחה פרטית, הכביש התיישר לקראתך כסרגל ונתיבי התנועה הבהיקו בניקיונם, גם שלטי דרך מאירי עיניים בישרוך על התקדמותך לקראת יעדיך הנחשקים. והנה אבוי אללי לי, לפתע פתאום ירד הענן וכיסה את עין הארץ. האוויר התמלא סימני שאלה, ספקות, חרדות, מחשבות של איך הגעתי לכאן. מה אירע? הגיעה אמונה חדשה, גולמית, היא באה בעב הענן.

 

מי שאמונים על בירור האמונה, כותב רבי נתן, אלו הצדיקים הגדולים, צדיקי הדורות. הם נקראים צדיקי הדורות על שום שייכותם המאוד עקרונית לדורות. בכל דור, דהיינו בכל תקופת דורות, חייב להימצא צדיק שבידיו לברר ולהבהיר את האמונה בהתאם לאותו דור. בדורו של משה היה זה משה רבנו. דא עקא שאותו רגעים מעורפלים היה משה במרום, מעל לתחומי הבחירה, הרחק מאווירו העכיר של עולם הזה. וכשמשה איננו, הסכנה איומה ונוראה. עם ישראל שגו בעגל. נשאלת השאלה, מה הם היו אמורים לעשות?

 

שם האלוקים

 

ובכן, כשעם ישראל מוותר על משה ובוחר בעגל הם אומרים 'ניתנה ראש ונשובה מצרים'. הי, אתם בדרך לארץ ישראל, על מנהיג וויתרתם, כעת גם על היעד? וזה בדיוק העניין: כשאתה צועד ופתאום נקלע לערפל, יש שאלות והמון דברים לא מסתדרים, עדיין שום דבר רע לא אירע. הבעיה היא כשמצליחים לשכנע אותך במילה הבאה – 'סתם', הכל היה סתם ולחינם, בעצם אין כאן כלום, אין יעד אין מדריך, אין לי מה לחפש פה. ולכן העם בוחר לשוב למצרים. כדי לחזור למצרים לא צריכים את משה, עגל יעשה זאת בעגלה ובזמן קריב. יש את הרגעים הללו שאדם מחליט ליפול. כן הוא בוחר ליפול. את הערפל הוא לא הזמין אבל את הנסיגה כן. מי ביקש ממך למצוא פתרון ולהמציא יעד? היעד אחי היקר, לא השתנה למרות הערפל. ערפל לא מוחק כבישים הוא רק מסתיר אותם. האמונה בה', האמונה בצדיקים, האמונה בעצמך, כל אלו תלויים ועומדים בידיעה שהערפל אינו מסתיר קיר – הוא מסתיר את המשך הדרך, הווי אומר ההמשך, ההצלחה, הישועה, כל אלו בלולים בערפל אשר שם האלוקים. שב כאן, בערפל, והנח לו להתפוגג עד שיבוא משה ותורת אמת.

 

(ע"פ ליקו"ה ברכת הריח ד')

 

 

פרשת תרומה – שאלה מתקנת (רעיון קצר)

אין לך אדם שאין לו מקום, ואין לך מקום שאין בו אדם או חפץ או בעל חיים, או כלום. אבל יש דברים שאין להם מקום, לא מפני שאינם חשובים – אלא משום שאין המקום ראוי להעיב עליהם. ויש דברים שאין להם מקום מפני שאינם ראויים להימצא בשום מקום.

לקדושה הכי עליונה אין מקום, ולטומאה הכי חצופה אין מקום. הראשונה משום שמקומה טרם נמצא. והשנייה מפני שאיבדה את מקומה.

מה זה טומאה בעצם?

טומאה זה ריחוק.

לקדושה יש מקור אחד – היא נובעת ומוקרנת מאת בורא עולם. כאשר הנבראים קרובים אליו הם מקודשים וטובים. ככל שהם מתרחקים, טומאה אוחזת בהם. שתי התנועות הללו, המתרחקת והמתקרבת, עשויות להימצא זו לצד זו, באותו משפט ובאותן מילים. הנה דוגמה נפוצה:

השאלה "איפה השם?" יכולה להיות אחת משתי אפשרויות – או טומאה או קדושה. יקבעו זאת הצלילים. הנה –

"איפה השם!" זו התרסה. הטרוניה זורקת את השואל ומשליכה אותו הרחק, מרוקנת חמצן ומותירה חלל פנוי.

אחת השאלות האומללות בהיסטוריה נשאלה על ידי בני ישראל במדבר, הם שאלו: "היש השם בקרבינו, אם אין?" הקושיה הזו הביאה בכנפיה את מלחמת עמלק. הזוהר הקדוש מסביר ששאלה זו לא ביקשה לברר או ללבן את נוכחות השם, זו היתה התרסה. טרוניה.

חטא העגל נבע מאותו מקום. מטענות וכעסים שמקורם בחוסר ביטחון ובספקות – האם השם איתי, ואולי לא?

התיקון יתבצע באותן מילים, אך הניגון יהיה הפעם שונה: "איפה השם?", כלומר אני מעוניין לדעת מפני שאני בטוח שהוא כאן. רק זאת בקשתי "היגלה נא".

את השאלה הזו, המתקנת, מגלם המשכן.

כתשובה לחטא העגל מסר לנו השם יתברך את מצוות "ועשו לי מקדש". במדבר הקימו בני ישראל משכן. משכן זו קדושה נודדת, חסרת מקום. קדושה שמופיעה ומסתלקת, ואתה צריך לרדוף אחריה, ללכת בעקבותיה, לחפש שוב ושוב. זו השראת שכינה שקיימת רק לכשתמצאנה. אף אחד לא יבטיח שמחר היא תהיה שם כמו היום, כפי שלא היתה היום היכן שנמצאה אמש. קדושה נודדת זו גורמת לך לשוב ולשאול מדי שעה ורגע 'איה', "איה מקום כבודו". זו שאלה שנובעת מהקדושה הגבוהה ביותר, קדושת ספירת כתר. היא מכוונת כנגד הטומאה הקשה ביותר, טומאת מת. זו שאלה מתקנת.