פוסטים

איפה הוא חסר לנו, בית מקדש?

 

בתקופה זו עולים על מפתן הזיכרון יחד החורבן והבניין, מזכירים את ירושלים בבניינה, בחורבנה, ובתקווה לבניינה השלם בקרוב ממש. בעומק הלב, תוך כדי התמודדות עם מועקת שלושת שבועות האבל, שואל יהודי את עצמו, "ובכן, איפה חסר לי בית מקדש?"

באמת, היכן הוא חסר לנו, בחיים, בפרנסה, ואפילו איפה הוא חסר לנו בעבודת ה'?

במילים אחרות אנחנו שואלים – מה נתן לנו בית המקדש שאין לנו היום.

בכמה מתורותיו מלמד רבינו ז"ל על ההשפעה המיוחדת שהיתה לבית המקדש על רוחו של כל אדם. כדוגמה הוא מזכיר פסוק המתאר את בית המקדש "מחמד עיניכם" – העיניים שלכם. מדוע עיניים? העיניים מאירות את עולמנו ומאפשרות היכרות עם העולם, למעשה הן מהוות חלק ניכר בתשתית התודעה שלנו. בית המקדש היה העיניים של הנשמה שמסוגלת היתה באמצעותו לראות רוחניות ולחוות את הקשר האישי עם בורא עולם, כשהיה לנו בית מקדש היו לנו עיניים.

גם היום יש לנו עיניים, אבל העיניים שרואות היטב אנשים נוף וחומר, עיוורות כמעט לגמרי ממראות של רוחניות ונשמה, את נופי הלב הרגש והשכל הרשתית מחמיצה…

הבעיה היא שקשה ואולי אף בלתי אפשרי שנבחין באובדן הזה, שכן כמעט ולא התנסינו בכישרון ראיה שכזה, נולדנו לעולם עיוור.

מבחינה רוחנית, אנחנו עיוורים מלידה!

לאמתו של דבר, ניתן לראות את החורבן כשלל תופעות ומאורעות, אך ניתן גם להעמיק יותר ולהבין את האובדן העיקרי המסתתר מאחורי כל אלו. רבי נתן מדגיש זאת בפירושו לאחד ממדרשי החורבן הסתומים על פי יסודות מאמר "בראשית, לעיני כל ישראל".

גלות היא לקות ראיה. אנחנו מוצאים זאת בצרות הכלל – האופן בו 'נראים' יראי השם בעיני העולם, הצורה בה מתייחסים לקדושת לימוד התורה. הראיה מדגישה את העיקר ומעמעמת את הטפל, וכשהראיה לקויה, העיקר נדחק אל הצד והטפל מרקד במרכז. וכך הרשעות והכסילות מרימים ראש, והענווה והצדקות מצטנעות באפילה.

גם בעולמו האישי מתחולל באדם חורבן שהוא פועל יוצא מראיה לקויה. אי אפשר לנהוג מבלי לראות ובלתי אפשרי לנווט את הנפש או ללטש את מידותיה מבלי לקבל את התמונה הנכונה. העיניים בגלות רואות או רע מוחלט או טוב מוגזם. ואם כך, הצורך הדחוף ביותר בחיינו הוא, זוג עיניים בריאות.

וכאן אנו נוגעים בנשמת חייה של המציאות, רוח אפה של היהדות ושל כל יהודי פרטי, וביסוד קיומו של כל עולם החומר, ארבע היסודות וכל חוקי הטבע – הצדיק.

"כִּי יֵשׁ צַדִּיק, שֶׁהוּא הַיֹּפִי וְהַפְּאֵר וְהַחֵן שֶׁל כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, וּכְשֶׁזֶּה הַיֹּפִי וְהַפְּאֵר נִתְגַּלֶּה בָּעוֹלָם, דְּהַיְנוּ כְּשֶׁזֶּה הַצַדִּיק, שֶׁהוּא הַיֹּפִי שֶׁל כָּל הָעוֹלָם, נִתְפַּרְסֵם וְנִתְגַּדֵּל בָּעוֹלָם, אֲזַי נִפְתָּחִין הָעֵינַיִם שֶׁל הָעוֹלָם. שֶׁכָּל מִי שֶׁנִּכְלָל בְּזֶה הַחֵן הָאֱמֶת שֶׁל זֶה הַצַּדִּיק, שֶׁהוּא הַחֵן וְהַיֹּפִי שֶׁל הָעוֹלָם, דְּהַיְנוּ שֶׁמִּתְקָרֵב אֵלָיו וְנִכְלָל בּוֹ, נִפְתָּחִין עֵינָיו וְיָכוֹל לִרְאוֹת, וְהָעִקָּר לְהִסְתַּכֵּל עַל עַצְמוֹ" (ליקו"מ תורה ס"ז, בדילוג).

 

החן הפאר והיופי של העולם, דהיינו אור הצדיק, הוא כוח הראייה העולמי והאישי, וכשבעולם ניכר אותו חן פאר ויופי, אזי כל מי שנכלל בזה החן יכול לראות. את היכולת הזו הביא בית המקדש לעולם ולכל יהודי ויהודי בתקופת המקדש. היכולת הזו – כפי המבואר בתורה הזו – מושגת גם על ידי התגלות עניינו של הצדיק בעולם.

החורבן מבחינתנו ובשפת העכשווית מבטא בעיקר בחוסר הרגשה בצדיק, דהיינו אי יכולתו של העולם 'להבין' את יופיו של הצדיק, את המיוחד והנפלא שבתורתו ואת הענוג והמתוק שבחיי עבודת ה', התבודדות, שמחה התקשרות לצדיקים, תפילה וכו'.

הצדיק הוא יסוד קיומו של כל העולם: "וכל מי שנכלל בהפאר וההידור והאמת שלו, הוא מסתכל בכל המידות הנמשכין מהד' יסודות, דהיינו שמתחיל להסתכל על עצמו לשוב להשם יתברך…" וכאשר העניין הזה נסתר ובלתי מורגש, עין לעולם עיניים, אין לאף אחד עיניים, ממילא אין דרך, נמצא שאנחנו תקועים בפקק ארוך של גלות…

הגאולה לעומת זאת היא פקיחת עיניים. היכולת להסתכל על עצמך בעין ברורה ולהבחין בין טוב לרע, לראות בכל דבר את החן האמיתי, לקבל הרגשה בקדושה ולהצליח להבחין גם בדרוש תיקון – היכולת הזו היא גאולת הפרט, וכך גם תתרחש גאולת הכלל, שהלא אם הראייה הכללית תתבהר, החורבן ייעלם. הטוב יודגש והרע יסתלק או יתוקן, העיקר יהיה בראש והטפל ישמש לו ככסא. החורבן, שעיקרו מבול של דעות והיפוך יוצרות, ייהפך לבניין של טוב, יופי ופאר.

נשאלת השאלה – איך מרפאים את העיניים?

דמעות הן טיפות המרפא הפלאיות. הבכייה על החורבן גונזת בחובה את כוח הבניין.

זו הסיבה שהאבלות על חורבן ירושלים קשורה מאוד בדמעות. הדמעות בנושא הזה אינן רק התפרצות טבעית של רגש. רבינו מלמד שהבכי הזה כשהוא נעשה באופן הנכון, לא מתוך ייאוש אלא מתוך געגוע ותקווה – בכי שכזה רוחץ את העיניים ומחזיר להם את כח הראייה. ולכן מבטיחים לנו חז"ל "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בבניינה". לא רק בעתיד, עכשיו! בכל יום ומתוך כל דמעה של אבל, ניתן לשקם חלקי ראיה אבודים ושכוחים. וזו המטרה המרכזית של האבלות. לתקן, לרפא, להחזיר עטרה ליושנה.

טובים ורעים – סודותיה של יכולת ההבדלה

תגידו, מי אנחנו טובים או רעים?

דימוי עצמי הינו תחום מורכב המלווה מבוגרים כמו ילדים. ההיכרות שלנו עם עצמינו, חשובה לא פחות מההיכרות עם הסביבה. מעבר לכך, חשובה וחיונית הפרשנות שלנו לדמותנו. המקום בו אנו מקטלגים את עצמינו, הוא המקום בו אנו מנהלים את חיינו. מטבע הדברים, המקום גורם. זהו המשפיע הראשון והמרכזי על מהלך חיינו, החלטותינו, והתנהגותנו במרחב.

הנושא היותר סבוך, היא היכולת להיות מודע לחסרון או פגם אישיות. להכיר בו, לחיות לצידו, ולהתעלות מעליו. אנשים נוטים בדרך כלל להתעלם לחלוטין מחסרונות (של עצמם, את של הזולת מזהים תמיד), או לראות אותם יותר מדי. שתי הנטיות הקיצוניות הללו, עד כמה שהדבר מפתיע, משתייכות לתופעה אחת. חוסר יכולת להבדיל. מי שאינו מסוגל להבדיל בין פגם אופי לאישיות עצמה. בין חסרון לגופו של דבר. עשוי לאמץ לעצמו כברירת מחדל, גישה מתעלמת. או לחילופין התמקדות מוגזמת בחסרון. שתי המגמות גרועות והרסניות. אך יש גם דרך אחרת. 

הבדלה – יסוד הבריאה

התופעה היותר קדומה בטבע, היא ההבדלה. זו למעשה הקרקע עליה צומחת ומתקיימת המציאות כולה. בבריאת העולם נאמר "ויבדל.. בין האור ובין החושך". ההבדלה, ניתן לומר, מאפשרת את קיומם של מעשי בראשית. מציאות של קודם הבדלה היא תוהו ובוהו, חוסר סדר, מצב בו הכל מעורב יחד. לילה ויום, ארץ ויבשה טוב ורע.

דור אחד הצליח לגלגל את גלגל העולם אחורנית, על מצב התוהו והחורבן. דור המבול. חטאי דור המבול הם השחתת הדרך "השחית כל בשר את דרכו", הגזילה והחמס, יחד עם עוונות נוספים המיטו על הבריאה את האסון הנורא בתולדותיה. מבול. המבול הוא חורבן ואובדן ההבדלה. מים עליונים ותחתונים חוברים יחד למערבולת איומה של הרס וחורבן. הדומם, הצומח, החי והמדבר נעלמים בבליל מים זדונים. המבול לא היה רק עונש, מעבר לכך היתה זו תוצאה. תוצאה של התנהלות מסוימת, כזו השוללת מהמרכיבים השונים את מקומם האישי. עוון הגזל למשל, שולל את מקומו של הרכוש. הגוזל מתפתה להרוס את המחיצה המשייכת לכל נברא את רכושו והונו השייך לו. לפלוש אל השטח שאינו שלו.

המבול בעיצומו, אך בעין הסערה, שטה לה במנוחה נקודת חיים אחת על פני התוהו. תיבת נח, התיבה הזו מכילה את תמצית המין האנושי יחד עם בעלי החיים והצומחים שנועדו להוות יסוד לצמיחתם המחודשת של מעשי בראשית. התיבה מבטאת בצורתה המיוחדת את האדם השלם, השורד גם בעין סערת המבול החיצוני. לעומת המצב השורר בחוץ, צורתה של התיבה קוטבית בהיפוכה. בחוץ מבול של אי סדר. בפנים הסדר שולט בכל. שלוש קומות, העליונה למגורי אדם, אמצעית לבעלי חיים, תחתונה לזבל. לכל בעלי חי מקומו המיוחד לו, לכל צומח שטח פרטי משלו. לומר לך שהקרקע לקיומו של עולם היא סדר.

אולם טמון כאן לימוד יסודי ומרתק יותר.

לא הטוב והרע הם שיוצרים בניין או חורבן. הסדר, הוא שקובע! אך לשם הבנת הדברים יש לשוב אחורנית, אל רגעי בראשית. בספרים הקדושים מובא שהפגם העיקרי בחטא עץ הדעת היה כניסתו של הרע אל תוככי הטוב. קודם לכן היה רע, אך הוא היה מרוכז בפינה משלו. נחש הקדמוני היה שם גם לפני החטא, אך היה לו מקום מוגדר בחוץ. בערמומיותו הצליח הנחש לבוא בדברים עם חווה, ובכך לפלוש אל תוככי הקדושה.

הנחש, כך מובא בדברי חז"ל, אמור היה מעיקר בריאתו לשמש את האנושות באופן היעיל ביותר. הגמרא בסנהדרין מכנה אותו 'שַמַש גדול' וקובלת על ההפסד של אותו שמש, שאילולא שקולל, היו לו לכל אדם שני נחשים, אחד היה משגר לקוטב הדרומי ואת האחר לקוטב הצפוני לייבא משם מרגליות ואבנים טובות. הרע מסוגל לשמש את האדם, אילו רק ניתן לו מקום ראוי, החורבן התרחש ברגע בו פלש הנחש פנימה וקיבל זכות דיבור.

הפסולת ומקומה הראוי

כשהרע מקבל מקום מוגדר, הוא יכול לשרת היטב את הטוב. שימוש שכזה נעשה על ידי יהושע בכיבוש הארץ. בעיצומה של מלחמת מצווה לטיהור גבולות הארץ משבעת העממים המוחרמים, כאשר תימרות אש ועשן מיתמרות ועלות מהריסות העי ויריחו – הערים שנכבשו והושמדו על ידי צבאו של יהושע. מופיעה בשערי מחנה צבא ישראל סיעת הולכי דרכים יגעה ובלוית בגדים. חברי הקבוצה, חזותם מעידה עליהם כמי שבאים מארץ רחוקה. על חמוריהם העייפים שקים בלים, על כתפיהם נודות יין שראו ימים טובים יותר. נעליהם פרומות מהליכה ארוכה ומתישה. המראה החיצוני משווע לעזרה. הם מציגים עצמם כבני אומה רחוקה שבאו הנה בשליחות זקניהם לכרות ברית עם ישראל. הם שמעו על קריעת הים, כיבוש מלכי האמורי וניסים נוספים והחליטו לכרות ברית עם העם הפלאי והבלתי מנוצח. הסיפור שלהם נחקר ומאומת. יהושע מחליט לקבל את ההצעה וכורת להם ברית. רק שלושה ימים מאוחר יותר, מתגלה התרמית.

הנוודים האומללים אינם אלא שכנים קרובים, אפילו קרובים מדי. אלו הם בני גבעון המשתייכים לעם החיווי ושוכנים צפונית מערבית לירושלים. הזעם גדול, אך את הנעשה אין להשיב. השבועה ניתנה זה מכבר, ואין דרך להפר אותה. יהושע מקלל אותם נמרצות וקובע להם מקום בשולי העם. כחוטבי עצים ושואבי מים. הגבעונים מקבלים זכות קיום בתוככי גבולות הארץ, אך מתקיימים לגמרי כגוף נפרד. בזמן ששכן המקדש בנוב, שרתו שם הגבעונים כחוטבי עצים ושואבי מים.

אסור להתעלם

אנשים נוטים לכנות את המציאות ואת עצמם באופן כוללני ומוחלט: "היום היה יום גרוע" או לחילופין "היה פשוט מדהים!". אנשים מקוטלגים גם הם בהתאם – יש רעים ויש טובים. גרועים ומקסימים. הכל קוטבי, שחור לבן, מוחלט, ובעצם מאוד מעורבב. יכולת הבחנה היא תעודת בגרות בעולם בו הכל מעורב טוב ורע. והדבר אומר שכשנהיה מסוגלים באמת להבחין, לא נאלץ יותר להתעלם. ההתעלמות  –  המוצא הפופולארי ביותר מכל סבך, נולדה בעקבות אי יכולתו של המין האנושי להתמודד עם גילויי רוע מצד עצמו או מאחרים. אנשים מתעלמים מדברים שקשה להתמודד איתם, אך התוצאה בדרך כלל הפוכה. התעלמות לא מעלימה רע, בוודאי שאינה מתקנת אותו. היא רק מאפשרת לו לחדור בשקט מוחלט פנימה, ולהתנחל עמוק יותר במקום בו יהיה קשה יותר לזהות אותו.

כל אחד מאיתנו מורכב מטוב וממה שיכול להיות יותר טוב. הגענו הנה על מנת לתקן ולהשתפר, מטבע הדברים, החלקים המתפקדים שלנו בעולם הזה, אינם סטריליים לחלוטין. שתי דרכים לפנינו. להעלים עין ולגרוס 'לא שמעתי, לא ראיתי'. או להיות מוּדַעים, ואז לנסות ולהתמודד עם מה שלא כל כך בסדר. אנשים רבים מעדיפים את האפשרות הראשונה. אנשים אחרים כושלים באפשרות השנייה. משום שהם מודעים כל כך לרע, עד שאינם מסוגלים להתנתק ממנו אפילו לרגע בודד.

תיבת נח מלמדת אותנו איך אמורה להיראות קומת האדם. למעלה, ראש. באמצע, בעלי חיים – המדות וההרגשות. למטה, פסולת. אין אדם נטול פסולת, כפי שאין מפעל שאינו פולט עשן, או בית חסר פח אשפה. פינת האשפה שבכל בית מתוקן, אינה מונעת מבני הבית להתאסף בסלון ולבלות שם בנעימות. לארח אורחים ולאכול לשובע במטבח נקי ומסביר פנים. אדרבה, הפח שבפינת החדר, אמור לאפשר זאת. אם לפסולת מוקצה מקום משלה, אגפי הבית האחרים יהיו מן הסתם נקיים. מהסיבה הזו, חשוב מאוד להקצות לפסולת מקום מוגדר. שאם לא כן, הדירה תהפוך מהר מאוד למזבלה. כפי שאם נתעקש לתחוב את האף שוב ושוב לפח האשפה, סביר להניח שהריח לא יהיה נעים.

בנפש פנימה גם כן. לכל אחד מאיתנו חדרים רבים. יש את הסלון, המטבח, החדרים, ויש גם מקום מיוחד להשלכת פסולת. כל יהודי נקרא לפחות שלוש פעמים ביום אל בית המלך. מוזמן אל הקודש פנימה, לעמוד לפני השם ולהתפלל. בזמנים שכאלו, חייבים להתלבש בהתאם. ובעיקר, לזכור להניח את הפסולת במקומה. אין צורך 'לגרור' אותה לכל מקום. יהודי מול קונו, הוא יהודי נקי ומטוהר. הרע שהופיע בתוכו לפני רגע, חייב להישאר כעת בחוץ. שאם לא כן, אנחנו ניגשים לתפילה מוכתמים בפסולת, מבחינה הלכתית הדבר אסור.

לא לחינם קובעת ההלכה, שמיקומו של המתפלל חייב להיות נקי מפסולת בעלת ריח רע. כעת שימו לב! מה יעשה מתפלל שנקלע למקום בו מונחת פסולת שכזו. הוא אמור רק להפוך את פניו לצד אחר, להתרחק ד' אמות, ולהתפלל. הרע ישנו, והוא מודע לכך. אך יש לו מקום מוגדר. הגדרה יוצרת הפרדה.

יהודי, בשעה שהוא עסוק בטוב. אמור לשכוח לגמרי מהרע. ידיעת הרע עלולה להעניק לו מציאות, ולכן בשעה של עיסוק חיובי, יש להתנתק מכל מחשבה על השלילי. זו הדרך לטהרה וניקיון.