פוסטים

שלוש-עשרה צינורות שפע – על סודו של המספר י"ג

חלק 'קרבנות' שבתפילה חתום בברייתא דרבי ישמעאל: "תנא דבי רבי ישמעאל בשלוש עשרה מידות התורה נדרשת בהם". בסודה של ברייתא זו קשורים הנגלה והנסתר ונפלאות גוף האדם.

באופן מפתיע לכאורה מופיע המספר י"ג בנגלה המובהק וגם בנסתר. בתורת הנגלה יש לנו י"ג מידות שהתורה נדרשת בהם – הכלים החזליי"ם ללימוד התורה והוצאת פסק הלכה. בנסתר מפורסמים י"ג התיקונים, 'תיקוני דיקנא' על שלל משמעותיהם הנסתרות. היש קשר בין המספרים? לכשנתבונן נמצא קשר טמיר ונעלם המאחד בין שלוש עשרה הכלים התלמודיים: קל וחומר, גזירה שווה, בניין אב וכו', לאותם י"ג תיקוני דיקנא שבמאמרי הזוהר.

י"ג מידות התורה

ראשית, המושג לגופו. שלוש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהן, הם הכלים המסורים לחכמים באמצעותם נלמדת תורה שבעל פה מתורה שבכתב והופכת למשנה, גמרא, ופסק הלכה. שלושה עשר הכלים הללו עושים מהתורה כולה, לאורכה ולרוחבה, מקשה אחת. שכן "דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר". באמצעות קל וחומר, גזירה שווה וכדומה, מעשירים חכמים את חלקי התורה העניים ומפרנסים אותם ממקום אחר. ברור לכל כי מקורם של שלושה עשר הכללים התלמודיים חייב להיות גבוה ונשגב. למעשה הם מוכרחים להימסר ממי שכל דרכי התורה ונסתרות צפונותיה גלויים לפניו. המשל הוא גוף האדם: למראית עין, היש קשר בין אצבע קטנה שברגל לאיבר כלשהו בגולגולת? רופא הבקי מערכות האנטומיה על בוריין יידע את התשובה. אמור מעתה: כדי לקשר בין רגל לראש מוכרחים להכיר את כל המכלול. כך גם בלימודי התורה. חכמים הקושרים פסוק מפרשה פלונית עם פסוק מפרשה שבחומש אחר, חייבים להכיר את כל הדרכים שקושרים את דברי התורה מראשה לסופה. זו כמובן ידיעה אלוקית.

כמו שלוש עשרה מידות התורה, גם י"ג מידות של רחמים הם כלים וצינורות המקשרים ממקום למקום. שלוש עשרה המידות נקראים גם 'י"ג תיקוני דיקנא' או 'י"ג מכילין' כלשון הזוהר. אלו שלושה -עשר מעברים רוחניים של שפע, באמצעותם נמשכים רחמיו האינסופיים של השי"ת אל הנבראים, והם רמוזים בשערות הזקן (המשמעות להלן בעז"ה). י"ג התיקונים הם גם האמצעי המקשר בין נגלה לנסתר. בין הנהגת הרחמים הגנוזה של 'אריך אנפין', לבין הנהגת המשפט והתורה הגלויה של 'זעיר אנפין'. שערות הדיקנא שהם למעשה 'תיקוני דיקנא' – ממשיכים את השפע הרוחני (מוחין) מהנהגת הנסתר אל הנגלה. בכך מפרנסים התיקונים הם מידות הרחמים, את ההנהגה הגלויה המתנהגת על פי דין, ברחמנות של לפנים משורת הדין. מובן שבשעת התפילה שאיפתנו היא לעורר את אותם ערוצים של רחמים על מנת להביא אל חיינו הנגלים הנהגה של לפנים משורת הדין, המתקות וישועות. היכן ואיך התגלו לנו בני האדם אותם מעברים עליונים של רחמים אינסופיים? חז"ל מלמדים שהיה זה לאחר חטא העגל.

בשעה שנתרצה הקב"ה למשה רבינו לכפר על חטא העגל, מסר בידיו מתנה – את המפתח לעורר ולפתוח בכל שעה, גם בתוקף הדין ולאחר החטא, את מידות רחמנותו שאינן כַלים לעולם. וכך דרשו חז"ל: "מלמד שנתעטף הקב"ה כשליח ציבור והראה למשה בסיני ואמר לו: כל זמן שישראל חוטאים יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם עוונותיהם". על המפתח הזה נאמר: "ברית כרותה לי"ג מידות שאינן חוזרות ריקם, ובזמן שמזכירים אותן לפניו חוזרת מידת הדין לרחמים וסולח עוונותיהם".

 

שני המספרים הללו מקבילים אם כן, לא רק במשקלם המספרי, גם בביטויים הפנימי. אך טמון כאן עניין עמוק עוד יותר – הקשר בין תורה לתפילה.

י"ג תיקוני דיקנא

כפי שהזכרנו י"ג התיקונים קבועים בהנהגה העליונה הקרויה 'אריך אנפין', הם מופיעים בשערות הזָקָן 'תיקוני דיקנא'. עלינו להבהיר ששפת הדימויים הזו מקובלת ומפורסמת במאמרי הזוהר הקדוש, בכתבי האריז"ל ושאר המקובלים. זו שפת משל כמובן. 'תיקונים' או 'מידות' וכדו' הם צינורות של שפע דרכם שופעת הארה מהרוחניות הגנוזה ב'מוח' – היא המדרגה הפנימית של הנהגת 'אריך אנפין'. הפנימיות הזו אינה יכולה להתגלות בגבולות המציאות העכשווית. רק לעתיד לבוא תתגלה. אולם כבר בהווה, באמצעות 'שערות הזקן', מאירה ממנה הארה כלשהי. משמעותה של אותה הארה היא כל המתקה וישועה טובה שמתגשמת בהווה.

הניגוד המוחלט לכאורה של הנהגת 'אריך אנפין' הוא 'זעיר אנפין'. ניתן להבין זאת מהמשמעות המילולית: אריך – ארוך, אריכות אפיים. זעיר – קטן, קצר. אכן הנהגה 'זעיר אנפין' היא דרך המשפט, טוב ורע, אסור ומותר. אילו היה העולם נתון אך ורק להנהגת 'זעיר' לא היה לו קיום. אדם מוּעד לעולם, תמיד שוגה מוֹעד וטועה. רק רחמים עליונים מאוד יישמרו את קיומו. לפיכך, הדבר הנצרך ביותר בעולם הוא 'רחמים'. מקורם של הרחמים בהנהגת 'אריך', אך כיוון שאין שום כלי מציאותי שיוכל להכיל את אותם רחמים בלתי מוגבלים, מוכרחים הרחמים לעבור עלינו באמצעות 'שערות', אלו צינורות דקיקים המצמצמים את השפע ליכולת ההכלה של הנהגת 'זעיר אנפין'. נמצא שי"ג מידות של רחמים הם הכלי דרכו מאירה הנהגת העתיד לבוא אל ההווה. או תורה שבנסתר (המיוחסת לאריך אנפין) אל תורה שבנגלה.

הנהגות אלו סותרות לכאורה, אך למעשה דווקא חיבור ביניהן מביא שלמות. איך מחברים בין הקצוות? על ידי שעושים מתורה – תפילה. צדיקים מלמדים שכשם שהתורה יכולה להתגלות ולהצטייר לכדי הלכה ברורה רק באמצעות 'שלוש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהם', כך גם תפילה ראויה אמורה להתבסס על 'שלוש עשרה מידות של רחמים'. בשעה שיהודי מתפלל על התורה לזכות לקיימה, הריהו עושה שימוש בי"ג התיקונים העליונים ומעורר על עצמו ועל תורתו רחמים עליונים מהנהגת הנסתר. בכך הוא קושר בין נסתר לנגלה, בין עתיד להווה. ברייתא דבי רבי ישמעאל מסדרת את שלוש עשרה מידות התורה, וזו הקדמה נפלאה לתפילה שמטרתה לעורר שלוש עשרה מידות של רחמים. באמירת הברייתא אנו קושרים בין תורה לתפילה.

 

חושך קודם לאור – הרקע הקבלי של סיפור המגילה

גם בשפה הפשטנית מורגל הביטוי 'פנים בפנים', מה הוא אומר? קשר נעלה בין כנסת ישראל להקדוש ברוך הוא. הסמל המפורסם הם הכרובים הניצבים איש לקראת רעהו פנים בפנים בשעה שישראל עושים רצונו של מקום.

דברי ימי ישראל רצופים עליות ומורדות. אולם אלו ביטויי חיצוניים בלבד למציאות האמיתית המסתתרת בשפריר חביון – מצבה של כנסת ישראל וייחודה בקודשא-בריך-הוא. או ייחוד 'זעיר אנפין ונוקביה' (להלן זו"ן) בשפת הזוהר הקדוש. מה משמעותה של הגדרה זו?

בקצירת האומר: 'זעיר אנפין ונוקביה' הם שתי ההנהגות העליונות ('פרצופים') המשפיעות בעיקר על מציאותנו. הייחוד בין שני הפרצופים מבטא את מצבה של המציאות ברוחניות ובגשמיות. כמעלת החיבור, כך מתרבה השפע בעולמות ומתעלה מעמדם של ישראל הקרויים "בנים אתם להוי"ה אלוקיכם". הוי"ה– פרצוף 'זעיר', 'אלוקים' – השכינה הקדושה.

יש למצבי הייחוד הללו רמזים וביטויים שונים: למשל, אור השמש ביטוי להנהגת 'זעיר אנפין' (להלן ז"א), הירח סמלה של השכינה, ספירת המלכות והאמונה. וכשם שאין לה ללבנה אור עצמי אלא אור חוזר מהשמש. כך השכינה מציאותה תוצאה של עמידה "נוכח פני השם", כמראה המשקפת אור. בנפש האדם ההנהגות הללו מקבילות לזכר ונקבה, דעת ואמונה ועוד.

שבעה מצבים

האריז"ל מלמד על שבעה מצבים שונים בהתקשרות זו"ן. המתחלקים לשני מצבים כללים: 'אחור' ו'פנים'. במדרגות ה'אחור' השכינה מקושרת עם קוב"ה, מקבלת ממנו ומושפעת מהארתו אך ללא הארת פנים, כמי שניזון ללא יחס של גדר 'ייחוד'. מצבי ה'פנים' נעלים ומבטאים דרגות שונות בייחוד. שבעת המצבים משתנים לאורך ההיסטוריה ומאפיינים תקופות שונות: ביום רביעי לבריאה היו העולמות במדרגה השלישית (במשמעותה לא נוכל להרחיב כעת). ביום זה נתלו ברקיע המאורות. אז קטרגה הלבנה 'אי אפשר לשני מלכים בכתר אחד', ונאמר לה 'לכי ומעטי עצמך'. לאחר מכן המשיכו העליות והמורדות, בחטא עץ הדעת ביום השישי, בשבת בראשית, בירידה למצרים, ביציאה משם. אגב אורחא – לאורך כל הימים והזמנים, תמיד היו ימי השבת במדרגה שישית. אחת לפני השביעית והמושלמת שלא תתאפשר אלא בבית המקדש השלישי.

בימי שלמה, בבניין בית המקדש הראשון, זכה עם ישראל לשנים כמותן לא היו עוד מעולם. מצבם הרוחני של ימות החול זהה היה למצב השבתי, תמיד עמדו זו"ן במדרגת הייחוד השישית. על כך מפורסמת בזוהר הקדוש הלשון: "ביומוי דשלמה מלכא קיימא סיהרא באשלמותא", כלומר הירח היא השכינה הקדושה, היתה בשלמותה. משום שאז עמדו השכינה וקדושא בריך הוא בייחוד השלם, עד שהאירה הלבנה במילואה. ביטוי לשלמות זו ניכר גם בשגרת החיים הארצית, כאשר ירושלים הפכה לבירת העולם, מלכי ורוזני ארץ נהגו לשגר אליה את בניהם ומילאו חוצותיה באוצרותיהם. ניכר אז בחוש שהייחוד השלם המאיר בבית המקדש, שואב אליו את כל חבלי ארץ ויושביה. היה שלמה מאותם מלכים שמשלו בכיפה, ועוד העפיל עליהם בהיותו מולך בעליונים ותחתונים. שלטון זה לא הושג ביכולת אנושית, מדרגתו הרוחנית וחכמת אלוקים שבקרבו -היא שקיימה בכל רגע את הייחוד השלם בעולם, ורוממה את הבריאה כולה למציאות שכזו.

חורבן הבית וגלות שבעים השנים של נבוכדנצר, גדעו את תור הזהב. אז נפל המעמד הרוחני למדרגה הראשונה ומיד התייצב על מדרגה השלישית, מקביל למצב של שנות המדבר, ועל כך מקוננת הקינה של חצות "המדבר הייתי לישראל…". מאוחר יותר שבו העולמות והתעלו בבניית בית שני אך לא כבימי בית ראשון. אחר כך באו ימי הגלות שאנו בעיצומם.

בתקופת מרדכי ואסתר אנו עסוקים באותם שבעים שנה המפרידות בין הבתים, הראשון והשני. בסוף תקופת שבעים השנים, בשנת שלושת אלפים ש"צ שנים לבריאת העולם, אירעו אירועי המגילה. כדי להבין מעט את תוכן האירועים יש להבהיר רעיון נוסף –סוד התגברות החושך לפני האור.

אורות מאופל

לפני עלות השחר מתעבה החשיכה. זהו משל מפורסם לעובדה המובהקת שקודם התגלות אור או הפצעת גאולה, מתעצמת החשיכה וההסתרה. גאולת פסח כמו ניסי חנוכה ופורים, מבקיעים אלינו מבין חשרת עבים של צרות גזירות והסתר פנים. האור שזורח מיד לאחר מכן קשור בהחלט לחושך שקדם לו. מדוע?

על פי פנימיות זהו סוד ה'דורמיטא' (תרדמה) – מצב הכרחי לאפשרות המעבר בין הנהגת 'אחור' להנהגה של 'פנים'. המושג נלקח מאותה תרדמה שהפיל השי"ת על אדם הראשון, ואין כאן המקום להאריך. רבינו האר"י מלמד שדווקא קודם שמביאים את ההנהגה לחיבור של 'פנים בפנים', מוכרח ליפול בעולם חושך והסתרה. בזמן הזה מסולקים המוחין מהנהגת 'זעיר אנפין' שביטויה הוא דעת, שכל, אור ובהירות. ובשעה שהשמש חשכה, איככה תאיר הלבנה שאין לה אור מעצמה? הדורמיטא מצטיירת כאן בעולם בדמות התגברות הסתר פנים, קושי וקטנות. אך מציאות זו היא השלב הקרוב ביותר להפצעת גאולה.

בסיפור המגילה, אנו מדברים על השנים האחרונות ממש שבשבעים שנות גלות בבל. במשך כל אותן שנים החזיקו הגולים במגילות ששימרו את דברי הנביא ירמיהו המבשרות את קץ הגלות "לפי מלאות שבעים שנה לבבל" (ירמיהו כ"ט). למעשה, עיניים רבות עקבו בדריכות אחר התגשמות הנבואה, מי מתוך ייחול להתגשמותה, ומי מתוך חרדה מפניה. בלשצר שטעה בחישוב שבעים השנים – השתמש בכלי הקודש, ובו בלילה נפלה מלכותו בידי דריוש. המן הרשע ובנו שמשי הסופר שחישבו את הקץ וידעו היטב בחכמת הכישוף על מעמדו הגורלי של עם ישראל, ביקשו לנצל שעה זו, על מנת לבטל חלילה לעד את אפשרות בניין הבית. כאן פותח סיפור המגילה.

מעשי המגילה מתרחשים אפוא בנקודת המעבר שבין 'אחור' ל'פנים'. בין הסתרה לגילוי. מעבר שכזה מתרחש בעולם מדי יום, באופן פרטי יותר, מחצות לילה ועד רגעי ההארה המופלאים של תפילת שחרית. בכל נפש משתקפת המציאות הרוחנית המצויה בתחילת הליל בחושך וגלות, נופלת לתרדמת 'דורמיטא', ושבה עם שחר ובאמצעות התפילה לדרגת הייחוד של 'פנים בפנים'. הסוגיה הגורלית ביותר היא – איך עוברים מאחור לפנים דרך דורמיטא, מבלי להיפגע. להארת מרדכי היהודי פתרונים, ועל כך במאמר 'גדולת מרדכי – ההארה הבלתי אפשרית'.