פוסטים

כל נדרי – המהות הפנימית של עבודת יום הכיפורים

בס"ד

 

ביום הכיפורים אנו נדמים בכל הליכותינו לדרי מעלה – המלאכים: לובשים לבן, מתעטפים בטלית גם בלילה. מתנזרים מאכילה ושתייה, רחיצה, סיכה ונעילת סנדל. עומדים בתפילה ורגלינו רגל ישרה. הדמיון למלאכים אינו רק סמל, יום הכיפורים נוטל אותנו בכנפיו ובעצם משנה את מיקומנו. בני העולם הבא אנחנו. יום הכיפורים קשור בשמה של ספירת הבינה מכמה וכמה בחינות. הבינה קרויה גם 'עולם הבא' וביום הכיפורים אנו עולים לשם. את הקשר לספירת הבינה מבטאים היטב סמליו של היום הקדוש: חמשת העינויים. השופר. התרת נדרים. טלית לבנה. חמש תפילות.

העלייה אל העולם הבא הכרחית כדי לאפשר תיקון. תשובה היא אחת מאותם דברים שבריאתם קדמה לעולם. לפיכך גם יום הכיפורים יוצא כביכול ממחזור הזמן ושרוי למעלה ממעגל הימים השבועות והחודשים. משם, מהמקום שקדם לעולם ולא ירד אל מרוץ הזמן, ניתן לשוב לאחור או לכל נקודת זמן ולתקן גם אירועים שחלף זמנם. יציאתו של יום הכיפורים מתנועת הזמן הרגילה מתבטאת בהיותו בן יום אחד בלבד. שני מועדים אינם בטלים לעתיד לבוא, יום הכיפורים ופורים. שניהם מבני יום אחד, בבחינת "יום אחד הוא ייוודע להשם" (זכריה יד, ח). עובדה זו מלמדת על שייכות לעולם העתיד לבוא. בעולמנו הזמן מופיע בעיקר בספירה של שבע – שבוע, שמיטה, יובל. יום אחד הוא בחינת למעלה מן הזמן. כאשר הינך מצוי למעלה מן הזמן, אינך כבול לחוק ההתיישנות השכחה והזניחה. בידך לעשות תשובה.

מזון המלאכים

חמשת העינויים של יום הכיפורים מביאים אותנו להתנזרות מסוגים שונים של תזונה חומרית. הסיבה לכך משום שביום הזה אנו עולים למעלה ממקומנו וניזונים ממזון רוחני, כמו זה ממנו מתפרנסים העולמות העליונים. כמה וכמה דוגמאות יש לנו לעלייה שכרוכה בה התנתקות ממזון: משה רבינו בשעה שעלה למרום ושהה שם ארבעים יום, נאמר עליו "לחם אבירים אכל איש" ודרשו חז"ל "לחם שמלאכי השרת ניזונים ממנו" (יומא, עה.) ממזון זה ניזונו גם בני דור המדבר באכילת המן (זוהר, סא ע"ב). תענית יום הכיפורים איננה רק התנזרות – זו המרת סוג תזונה. ממה ניזונים אז? מהבל הפה. כדכתיב "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי השם יחיה האדם" – חיות האדם מבוססת על מזון חומרי אך יש מזון למעלה ממנו, 'מוצא פי השם', הבל פה. חמש התפילות שאנו מתפללים ביום הכיפורים ממלאים את מקומם של האכילה השתייה הסיכה והרחיצה. בתפילתנו אין בפינו אלא הבל פה, והוא המזון הרוחני.

המזון הזה קשור גם לקול שאנו מוציאים בתפילה. 'קול' הוא כינויו של השפע הפנימי וביום הכיפורים ניזונים משפע פנימי, שפע של מוחין. לפיכך "עינוי גימטרייה צו"ם שהיא גימטרייה מדויקת של קו"ל".

ביום של תענית כאשר הגוף מתנזר מתזונה חומרית הוא ניזון מהמוח. תזונה של מוחין היא תזונה פנימית, ביום הכיפורים ניזונים מפנימיות. זהו גם מזונם של המלאכים והוא זכור לנו מאברהם אבינו הטורח בסעודה עבור שלושת אורחיו שאינם אלא מלאכים. את האוכל המוגש להם הם אינם אוכלים, אלא שורפים בהבל פה. (עי' פרי עץ חיים – דרושי יוה"כ, ג). וכך לשונו הטהור של הרמ"ק המובא בשל"ה: "יום הכפורים אסור באכילה ובשתייה. סוד הזה הוא, לגלות עליהם עשרה שערי הבינה, והם מצד החסד שבה. והעניין, כי המזון נשפע אל התחתונים מצד החסד כאמרו, "הזן את העולם כלו בחן ובחסד". ולהראות שאין המזון היום מהחסד המתגלה שהוא הגשמי, אלא בחסד הנעלם למעלה שהוא מזון הנשמה, ובעשרה שעריה אנו ניזונים – לכך אסור באכילה ושתייה שהוא שפע מתייחס אל המידות התחתונות. אלא שפע העליון הדק, ואנו נזונין מזיו השכינה, כמלאכים בדקות".

בגדי לבן

תכונה מיוחדת במינה חופפת על היום העשירי בתשרי – עיצומו של יום מכפר. סגולת הטהרה הנדירה הזו קשורה בסיפור התאחדותן של שתי הספירות, בינה ומלכות. ספירת הבינה הלא היא השכינה הקדושה. שתי הספירות הללו קרויות 'אמהות' – מלכות נחשבת אימא תתאה, ואילו בינה 'אימא עילאה'. כמו אם רחומה שוכנת ספירת המלכות בתוכנו, קרובה אלינו, וממילא נושאת בתוצאות מעשינו. המשל הידוע במדרש מזמין את האם לבוא ולקנח את צואת בנה הסורר. השכינה הקדושה מושפעת יותר מכל ממצבנו הרוחני, מעשינו הטובים מקשטים אותה בבחינת "וככלה תעדה כליה", משובותינו פוגעות בה כביכול, והנביא ישעיהו אומר (נ, א) "בפשעכם שולחה אמכם".

לעומת המלכות נחשבת הבינה 'אימא עילאה'. הבינה היא אם כל המידות, מקומה למעלה מספירת החסד וכל שבע הספירות הנמוכות יוצאות ונאצלות ממנה. מתוקף כך הבינה קודמת לכל מציאות, היא השורש ממנה הכל נובע. נמצא שמלכות היא אימם של התחתונים, בני האדם ודרי מטה. בינה היא אימה של מלכות – אם העליונים. כאשר רצונה של 'אימא תתאה' לרחוץ את בניה מכתמי חטאיהם היא מבקשת למעשה להחליף בגדי שני (מוכתמים מאדמומיות החטא) בבגדי לבן (מלובנים ומטוהרים). החטאים מלבישים כביכול את ספירת המלכות באדמומיות, הטהרה היא הלובן. כדי לטהר את בניה ולהמיר אדמומיות בלובן, עולה ספירת המלכות ומתאחדת בספירת הבינה, ואז שתי האימהות – תתאה ועילאה מהפכות יחד בזכויותיהן של ישראל, לקיים "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו". על שם התעסקותן המשותפת של שתי האימהות, בינה ומלכות, בכפרת ישראל – קרוי היום הזה בלשון רבים 'כיפורים' (שערי אורה, שער השמיני).

התרת נדרים

כתר קשרו לו ליום הכיפורים בראשו בנוסח התרת הנדרים מרטיט נימי הנפש – 'כל נדרי'. מנהג זה נשזר בסדרו של יום לא במקרה, ולא כסמך בעלמא. הנדר והתרתו מצויים במהותו של היום הקדוש. כבר הזכרנו שעניינו של היום בספירת הבינה, בספירה זו תלוי הנדר. שם בלבד אף ניתן להתירו.

מורינו האריז"ל מלמד שהנדר והשבועה הם ספירות בינה ומלכות. נדרים בבינה ושבועות במלכות. שבועה מלשון שבע, רמז לספירת המלכות השביעית  והאחרונה לשבע המידות. הנדר מצוי למעלה משבע הספירות, כמו ספירת הבינה העומדת למעלה מראש כל המידות. הנדר מפליא פלאות, אדם נוטל חפץ כלשהו שאין לגביו כל איסור או היתר, דבר הרשות, ומחיל עליו איסור מדאורייתא. הוא נודר למשל שלא יאכל מאכל פלוני ו'ממציא' כביכול מצווה חדשה. יכולת זו אכן מתאפשרת בשל מקומו הנשגב של הנדר. האיש הנודר נוטל חפץ או מעשה ומרומם אותם לעולם הבינה – עולם הבא, משם  ניתן להחיל יחס איסור מדאורייתא. החכם מתיר הנדר נצרך אף הוא לעלות לשם, אל המציאות הקודמת לעולם, ולהתיר את קשרי הנדר. ביום הכיפורים עולים כלל ישראל אל עולם הנדר, משם הם מבקשים להתיר כל מיני נדרים וקשרים, לבטל דינים ולהשתחרר מכבלי עוונות והרגלים פסולים ומיותרים. במקביל הם מייחלים שכשם שבבית דין של מטה הותרו נדרים, אף בבית דין של מעלה יותר הנדר, נדר הגלות הפירוד הריחוק. אז ישוב המלך להיכלו. האיש הנודד אל ביתו. יתחדש בעולמנו יחודא שלים בשם כל ישראל.

אימא עילאה, אימא תתאה – הכינוי 'אם' מיוחס לשתי ספירות, בינה ומלכות. ככלל, בשפת הפנימיות כינויים כמו אב ואם מתארים את מקומה של אותה בחינה ביחס לבחינות אחרות הנאצלות, מקבלות, מושפעות או משפיעות עליה וממנה. הבינה היא אם המידות הלא הן ספירות חג"ת נהי"מ. לפיכך תחשב 'אימא עילאה'. מלכות היא אם התחתונים. אנו קרויים 'בנים' לשכינה. מפאת מקומה העליון אין הדינים מגיעים אל אימא עילאה, אדרבה אצלה הם ממותקים ומבוטלים. לפיכך כפרת העוונות, התרת נדרים, וחירות קשורים תמיד בעולם הבינה.

חמישים שערי בינה – התבוננות בספירת בינה

"רְחוֹבוֹת הַנָּהָר נַחֲלֵי אֱמוּנָה

מַיִם עֲמֻקִּים יִדְלֵם אִישׁ תְּבוּנָה

תּוֹצְאוֹתֶיהָ חֲמִשִּׁים שַׁעֲרֵי בִינָה

אֱמוּנִים נוֹצֵר ה'"

הבינה היא הספירה השלישית מעשר ספירות. אחת משלוש ספירות המוחין, ונחשבת 'אם' לשבע המידות התחתונות, חג"ת נהי"מ. הבינה פועלת יחדיו עם החכמה, היא קולטת את האור האלוקי השופע מהחכמה, אור מופשט, מצמצמת אותו ומעניקה לו צורה וביטוי. בכוחות הנפש זו ההבנה שבאה לאחר התנוצצות ראשונית של הרעיון. לפיכך נאמר שהאותיות מוצאן מן הבינה, משום שיכולת ההגייה וההתבטאות קשורה למוח בינה.

הבינה היא שער להשגות אלוקות, "אלמלא הבינ"ה לא נכנס אדם לדעת קדמונו של עולם" (שערי אורה). שלושים ושניים שבילים יוצאים מהחכמה ושופעים אל הבינה, אלו הם ל"ב שמות אלוקים המוזכרים במעשה בראשית. שלושים ושניים השמות הללו הם הנתיבות באמצעותם עושה החכמה הגנוזה את דרכה כדי להתגלות ולהצטייר במדרגת 'בינה'. הארה זו מצטיירת בחמישים השערים שיש בבינה.

אם הבנים

אחד הכוחות המיוחסים במיוחד לספירת הבינה הוא, כוח ההולדה. מכלל עשר הספירות שלוש הראשונות הם ספירות של 'מוחין', פעולתן נסתרת. לעומתן, שבע הספירות התחתונות גלויות. מבשרי אחזה אלוק' – בכל אדם יש ביטוי לעשר הספירות, כל מעשה שנעשה עובר דרך כל עשר הספירות. לכל מעשה קדמה בהכרח מחשבה, וכל עוד מצוי המעשה ברעיון המוח או הגיון הלב, עדיין הוא מצוי 'בכוח'. נסתר. לאחר מכן הוא יורד לשבע המידות ויוצא מהכוח אל הפועל באמצעות אחת מהמידות. ספירת הבינה היא זו שמוציאה את הדברים ממקום המחשבה למקום הפעולה, זו הולדה. בזוהר הקדוש ובכתבים מוזכרת ספירת הבינה בדימוי של האם הרובצת על האפרוחים אלו שבע המידות. עניין זה מתבטא באופן נפלא במצוות שילוח הקן.

הפסוק מצווה "שלח תשלח את האם, והבנים תיקח לך" (דברים כ"ב), ובספרים מובאת כאן הדרכה נפלאה בעבודת הבורא: כאמור, כל מעשה מצוי בהתחלה במחשבה. ההברקה הראשונית היא במוח חכמה, לאחר מכן באה ההתבוננות (ספירת בינה). אחר כך באה הולדה והמעשה יוצא אל הפועל. גם כאן השכל בהתבוננותו כרוך אחר המעשה, להניקו וללוותו כאם המגוננת על הגוזלים. אומרת המצווה, אם רצונך לעשות דבר מה בעבודת הבורא, עליך להיזהר. משום שכל עוד המעשה מצוי במחשבה, הריהו בתחום שלוש הספירות הראשונות, אין בהם רע והם תכלית הטוב. אולם בשעה שהדברים יוצאים אל עולם המעשה, "לפתח חטאת רובץ" והבעל דבר יעשה הכל כדי להכשיל זאת. איך? באמצעות השכל. על ספירת הבינה נאמר שדינים 'מתערים' ממנה, כלומר מפני שהיא מסוגלת לצמצם את הרעיון, להעניק לו צורה ולהגדיר אותו, נמצא שיש בה צד של דין, ומשם עלולים להיאחז גם דינים קשים. לפיכך, "לא תיקח האם על הבנים" – אל תיגש אל העשייה וההתעסקות עם המידות והמעשים הנחשבים 'בנים', יחד עם מחשבות. אלא "שלח תשלח את האם" – את השכל תשליך כעת, התמקד אך ורק במעשים הטובים. "ואת הבנים תיקח לך" ללא מחשבות מיותרות ופולמוסים (ליקוטי הלכות שילוח הקן ד').

בת שבע ובאר שבע

קשר מיוחד מתקיים בין ספירת הבינה לספירת המלכות. הבינה מצויה למעלה מכל שבע המידות, המלכות בסוף. הבינה היא ההתבוננות הקודמת למעשה, המלכות היא סוף המעשה. מכאן גם הכינויים המיוחסים להן – בינה קרויה 'באר שבע' על שם שממנה מושפעים כל שבע הספירות. מלכות מכונה 'בת שבע' משום שמקבלת מכל שבע הספירות שמעליה. הבינה והמלכות הם גם ההבדל שבין שבועה לנדר. במילה שבועה יש לשון שבעה. וזו המלכות השביעית. הנדר הוא מקום הבינה. משמעותו של נדר היא 'לאסור איסר', כלומר שהנודר נוטל דבר מה מדברים המותרים ומחיל לגביו איסור מדאורייתא, וזאת על ידי שהוא מרומם את הדבר הנאסר למדרגה כה גבוהה, בחינת עולם הבא, עד שאפשר שם 'להמציא' כביכול מצווה חדשה.

עולם החירות

הבינה קרויה גם 'עולם החירות', או 'יובל הגדול'. החירות קשורה במספר חמישים. בשנת היובל, שנת החמישים קוראים דרור לארץ, לעבדות ולשעבוד. החירות הזו תלויה בספירת הבינה. כאמור, הבינה היא הראשונה המצויה למעלה משבע הספירות התחתונות. שבע הספירות מבטאות את הקשר אל הזמן. ספירת הבינה, השמינית מלמטה, היא בחינת 'למעלה מהזמן', לפיכך היא נחשבת גם 'עולם הבא'. גם שנת החמישים מצויה למעלה מן הזמן. הזמן תקף עד מספר שבע: שבע ימים בשבוע ושבע שמיטות ביובל. שנת החמישים היא השנה היוצאת מכלל הזמן וזוהי החירות, משום שהעבדות כרוכה כידוע במושג 'זמן'. הבלי עולם הזה קשורים גם הם בזמן. המאורעות הארציים תקפים אך ורק בזמן. נמצא שהימצאות מעל הזמן מביאה לידי חירות.

וכך כותב רבי יוסף ג'יקיטליה אודות סגולות החירות המיוחסות לספירת בינה: "כל הזוכה להידבק בה לעולם לא יראה דאגה ולא שום חסרון, לפי שהיא דבקה בספירות העליונות בבתי גואי, שאין שם דאגה ולא מחסור כל דבר, והנדבק ביובל הרי הוא נגאל לפי שאין סביב היובל שום דבר שיוכל להזיק, לא שר ולא מלאך ולא דבר בעולם אלא עולם הרחמים לבדו".

הבינה היא גם מקום התשובה, שהלא כל המעשים והמידות מקורם בספירת הבינה. נמצא שהבינה היא השורש לכל הפעולות, וכדי לתקן דבר מה יש להשיבו לשורשו. רק שם ניתן להפך אותו מרע לטוב ומקלקול לתיקון. עניין זה קשור לחירות של שנת היובל: "בשנת היוב"ל הזאת תשובו איש אל אחוזתו. בסוד ספירת הבינ"ה יכולה הנפש לשוב ולהתאחז במקום שנכרתה ממנו, וזהו שאמר 'תשובו איש אל אחוזת"ו', לשון אחיזה". (שערי אורה שער השמיני, הספירה השלישית)