פוסטים

השם השליך את האמת כדי שהיא תגיע למקום שלך!

בס"ד

כשמשה משליך את הלוחות והן מתנפצות לרסיסי רסיסים, גם מידת האמת מתרסקת ומתפצלת לאלף אלפי נקודות של אמת, ולכל אדם ורגע יש נקודה.

אין ריחוק בעולם כלל! ואם התורה והאמת רחוקים ממך, השם יתברך ישליך אותם ארצה עד שיגיעו למצבך, היכן שאתה.

השורש ח.ד.ש אהוב עלינו. יש לחדש ניחוח מיוחד וטעם ענוג; בגד חדש, דירה חדשה, וכל דבר שבוהַק בראשית משוך עליו. כולנו משתוקקים להתחדש, אלא שאיננו יודעים תמיד איך לעשות זאת  ולכן אנו יונקים טיפות של התחדשות מזוטות, וזו אגב עצה טובה. על דברים חדשים מברכים 'שהחיינו', הברכה נועדה לאפשר לנו לנצל את ההתחדשות הזוטית הזו ולחולל על חשבונה התחדשות פנימית של נפש ונשמה. כולם מעוניינים להתחדש, אז מדוע חולף זמן רב כל כך בין התחדשות לרעותה? הסיבה קשורה הרבה פעמים במידת האמת.

*

לכל אדם אמיתות שונות ומשונות, חלקן הן השקר בהתגלמותו; אדם אומר לעצמו "שאני אתחדש?! את מי בדיוק אני מרמה?? אני עייף וזקן, מיושן ומיובש. אין לי בי שום דבר מיוחד ואינני משכנע…" הטענות נאמרות בשם האמת והן דוחות בבוז כל ניסיון התחדשות. בשם האמת אדם דוחה את עצמו מהשם יתברך, בשמה הוא מוותר על הנקודה שלו, על הנשמה שלו. בשם האמת הוא רודף את עצמו, בשמה הוא מקטרג על תפקודו ותפקידו בעולם.

ותשלך אמת ארצה

יחסיה המורכבים של מידת האמת עם האדם נעוצים בשורשים קדומים מאוד. במדרש מובא שבשעה שביקש השי"ת לברוא את האדם קטרגה מידת האמת והמליצה שלא לברוא אותו מפני שהוא מלא שקרים. השליך הקב"ה את מידת האמת ארצה והעדיף את בריאת העולם שנאמר "ותשלך אמת ארצה". לאחר מכן הצמיח אותה מחדש מהארץ כדכתיב "אמת מארץ תצמח". המדרש הזה מלמד לימוד גדול: האמת היא החומר היסודי ביותר ביקום. חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת, והחותם הזה מתנוסס בסופי התיבות של המילים הראשונות בתורה הקדושה "בראשית ברא אלוקים את" – אמת. מאידך אין מסוכנת ממידת האמת, בעטייה כמעט לא נברא העולם.

לפעמים, עם משפט אמיתי אחד עלולים לחרוץ את דינו של יום שלם למוות. רעיון אמתי לגמרי עלול להפוך לחרב קטלנית ההורגת הזדמנויות נפלאות, ממיתה נקודות טובות וקוטלת נפשות רבות. במקרה כזה, כשהאמת מצהירה: "אני או הוא" – או אני או היהודי האדם הקטן המלא שקרים, הקדוש ברוך הוא מעדיף את היהודי הקטן ואת האמת משליך ארצה. ההעדפה הזו הצילה את קיומנו לפחות פעמיים, ומאז היא הפכה להיות העדפה קבועה. דע לך אדם שכדי לאפשר לך להתקיים כאן בעולם ולעבוד את ה', יש צורך להעדיף אותך שוב ושוב, מדי יום, על פני מידת האמת. השני שנהג כך הוא משה רבינו. בראשית השבוע חתמנו את קריאת התורה במילים "אשר עשה משה לעיני כל ישראל" ודרשו על כך חז"ל "ששיבר את הלוחות". מאיזה טעם נבחר דווקא המאורע הזה לחתום את סיום קריאת ספר התורה? אלא שכאן היסוד לכל התורה.

כאשר משה רבינו יורד מההר ואת פניו מקדם קול ענות של עגל זהב, הוא תופס את לוחות הברית מכתב אלוקים, ומשליך ארצה. הלוחות מתנפצות ואותיותיהן פורחות באוויר. משה רבינו יורד לכאן עם תורה, אבל ברגעים אלה האמת הזו הנישאת על ידיו, מקטרגת על עם ישראל. הלוחות והתורה החקוקה בהן, מאשימות את העם שלו ומציגות אותו מרוחק טועה ונפול. הברירה היא אם כן בין הלוחות של ה' לבין העם של ה', בין האמת האלוקית ליהודי האנושי. השם יתברך העדיף את האפשרות השנייה, גם משה בוחר בה ומשליך מידיו את האמת. הלוחות השניות הן בבחינת "אמת מארץ תצמח". זו תורה פשוטה יותר, האמת הזו צומחת מתוך החיים שלנו – האנשים שעבורם וויתרו לפחות פעמיים על מידת האמת (ע"פ ליקו"ה ריבית ה').

אמת מארץ תצמח

הבה נקשיב. משה רבינו יורד עם תורה של ה', אבל היהודי הקטן מרגיש רחוק מאוד, כשהוא רואה את הלוחות האלוקיות מתקרבות אליו הוא יודע, אני לא שייך לזה. אני עקום, אני שקרן, אני זקן. מביט המנהיג הרחום על צאן מרעיתו ויודע – עבור היהודי הזה צריך לכתוב את התורה מחדש. צריך לרשום את התורה לא על לוחות אלוקים, אלא על לוחות הלב שלו, משום שאותו הוא העדיף. וכשמשה רבינו משליך את לוחות האבן והן מתנפצות לרסיסי רסיסים, גם מידת האמת מתרסקת אל הקרקע ומתפצלת לאלף אלפי נקודות של אמת. יש לכל אדם ולכל רגע נקודת אמת, ואתה יהודי צריך למצוא את האמת שלך, האמת של השם במצב שלך. בעיקר צריך אתה לזכור שאינך יודע כלום, הרי וויתרו עבורך על מידת האמת ועל לוחות ראשונות, ואיך תוכל לטעון שמרחיקים אותך. רק זאת תדע: אין ריחוק בעולם כלל, כי אם התורה והאמת רחוקים ממך, השם יתברך ישליך אותם למטה ויניח להם ליפול וליפול עד שיגיעו אליך אל מצבך, היכן שאתה. ורק כשהתורה והאמת יפגעו בקרקע שם הינך קבור, רק אז יניח להם השי"ת לצמוח שוב, מתוכך.

 

 

 

כי תבוא – אל תתרגל, תתחדש!

בס"ד

בחוץ, הסכנה היא שתשכח ותתבלבל. בפנים אתה עלול להתרגל. מצוות ביכורים מבטיחה שלעולם לא נשכח להתחדש.

אם תדע שאת האור הגנוז לא החביאו בשום מקום, אלא אצלך ועכשיו. אין ספק – אתה תדלג על כל ההפרעות ותגלה שהן לא היו…

לכל תחום ומצב יש דיבורים המתאימים לו והוראות שנכתבו עבורו. בפרשת 'כי תצא' עברנו אימונים לקראת מלחמה. למדנו איך יוצאים לקרב מול יצר הרע וחיילותיו. לפיכך היתה זו הפרשה העשירה ביותר במצוות וחוקים. כאשר הינך מתעתד לצאת החוצה, הסכנה היא שתשכח את החוקים או תיקלע לרגעי מבוכה מבלי לדעת את אשר עליך לעשות. פרשת השבוע מלווה אותנו פנימה ובפיה שפה אחרת. פחות משהיא מזכירה מצוות וחוקים, היא משננת שוב ושוב תזכורות והדגשות. חשוב לה לפרשה לציין שהדברים נאמרים 'היום'; "אשר אנכי מצווך היום", "היום הזה נהיית לעם", "היום הזה ה' אלוקיך מצווך". הדיבורים הללו נאמרים לאיש שעומד להיכנס לארץ, ולא למלחמה.

*

בחוץ, כבר אמרנו, אתה עלול לשכוח. בפנים, אתה עשוי להתרגל. 'כי תבוא' מזהירה מפני הסכנה המצויה בבית, רחוק מאזור הקרבות, במנוחה ובנחלה. למעשה זוהי משמעותה של הכניסה לארץ. השגרה מרדימה את החושים ואינה תובעת תשומת לב, ומהי השגרה של ארץ ישראל? "תמיד עיני ה' אלוקיך בה". השגחה תמידית. ארץ ישראל נקנית בתשומת לב. ולפיכך תיכף עם כניסתנו לארץ אנו מצווים על הבאת ביכורים.

כיבוש וחלוקה

יהדות, כמו החיים, מתנהלת בשני מחוזות – במלחמות ובשגרות, בבית ובחוץ. לפני שנכנסים הביתה אנו נדרשים לכבוש אותו, להילחם עם היצר ולכבוש לנפשנו מקום בקדושה. ואחרי הכיבוש יש חלוקה. פרשת השבוע מדברת אלינו לאחר כיבוש וחלוקה (רש"י במקום, גמ' קידושין לז ע"ב). עבודת הכיבוש לכאורה ברורה דיה. מלחמות מעמידות את הלוחם בעמדה מאוד מסוימת – יורים עליך, השב אש או התגונן. שלב החלוקה דורש תורה חדשה, עניין אחר לגמרי. וכמאמר החכם "שבתם ממלחמה קטנה, הכינו עצמכם למלחמה הגדולה". בעבודת השם החלוקה היא השלב בו אתה נדרש למצוא את מקומך בקדושה. לנחול יישוב הדעת בפיסת יהדותך, להכיר את מקומך ולשׂבוע ממנו. לבקש תמיד יותר אך לדעת עד עומק הווייתך שמכאן את משרת את מלכות דקדושה. לאחר שבע שנות כיבוש נדרשו שבע שנות חלוקה לשבטים. הארץ הנחלקת לשבטיה היא למעשה התשתית לכל הקדושות ועבודות הבורא. ארץ ישראל היא תשתיתו של עם ישראל, של השראת השכינה ושל כל מעשה טוב שיהודי עושה. התשתית הזו מתומצתת במילה אחת – התחדשות. יסוד הקדושה והשראת השכינה היא התחדשות.

זו פִשרה של מצוות ביכורים. תיכף עם כניסתו של יהודי אל נחלתו הוא מצווה לסגל לעצמו נוהג שינביט בו תמיד את יסוד ההתחדשות. וזו עיקרה של מצוות ביכורים: אדם יורד לשדהו ומוצא תאנה שהחלה להבשיל… אין תמונה מלבבת מזו, אין תמונה טבעית מזו. יש לי בית, יש גם שדה ישתבח שמו, יש לי מקום בעולם. אז יש גם פירות ברוך ה'. והנה הוחמצה תמציתה של ארץ ישראל, לא בשדה הקרב – כאן בבית. בפרי המתחדש, רגע לפני שהוא הופך חלק מהנוף טבעי ומובן מאיליו, טמון זרע אלוקי, יסוד נצחי, וויטמין ושמו 'התחדשות'. כדי להפיק את סם הפלאים יש לעצור, לכרוך גמי על פרי, לצרף אל הטנא ולעלות לירושלים. חיינו מלאים באוצרות רוח, במשאבי תבל, השי"ת מופיע שוב ושוב בחיינו אלא שקל מאוד להחמיץ את המחזה. כדי להפיק מהארץ את קדושתה יש להתהלך עליה עם שימת לב. ללמוד לעצור ולכרוך את החשק הטבעי בפתיל של המתנה, להעלות את האכילה ולרומם את השימוש השגרתי במשאבי הטבע לירושלים, למחשבה קצת אחרת.

היום דווקא!

הזכרנו את המילה 'היום' החוזרת על עצמה בפרשתנו. "עיקר הקדושה" כותב רבי נתן "היא לזכור שהיום הזה ספור ומנוי, וצריכים לצאת בו חובת היום בזה היום דיקא". הרבה מאוד ימים נראו לנו חסרי חיות ונעדרי פלא, וויתרנו עליהם משום שממילא לא היו כשירים לעבודת ה', להתחלות חדשות ולניצחונות של ממש. אבל שכחנו שהתורה ניתנה ליום אחד בלבד, ליום הזה! מדוע וויתרנו עליו? מפני שנתקלנו באותו ווילון שחור שרוב בני אדם עצרו כשפגשו בו. "חשוך פה" אמרנו לעצמנו ויצאנו, אולי מחר יחזירו את האור… לא היה חשוך – היה ווילון. הזוהר הקדוש מגלה את הסוד ומסביר "אין יום שאין בו טוב, אלא שכל יום יש לו גדר מבחוץ…" כדי להפיק את הטוב הגנוז מוכרחים לדלג על הגדר. היא לא גבוהה מדי – היא משכנעת יותר מדי. הגדר שהופקדה על שלומו של הטוב הגנוז, ססגונית היא. פעמים שהיא עשויה צמחיה ירוקה; פירות עסיסיים תאווה לעיניים, והיד נשלחת מאיליה לטעום ודורסת בדרכה את ההזדמנות להיכנס מעט יותר פנימה, אל הטעם הפנימי, המתחדש. פעמים שהיא עשויה תיל עוקצני של טרדות וביזיונות. הצד השווה שהיא עלולה להותירך בחוץ. אבל אם תדע שהיום הזה בלבד ניתן לך, ובשום מקום אחר לא החביאו את האור הגנוז, רק כאן. אין ספק, אתה תדלג כאייל על הגדר, תגלה שהיא בעצם איננה, ותנחל את האור הגנוז.

האביב היהודי – מה זה התחדשות אמתית

(פורסם בעיתון בקהילה – אביב תשע"ב)

חג הפסח מצודתו פרוסה חודש ומחצה לפניו ורשימו שלו טבוע הרבה לאחריו. ציפיות רבות נערמות לפתחו של חג החירות, בתחום החומרי ואף ברוחני. בקצירת האומר ניתן לקבוע שאת הצורך התמידי להתחדש אנחנו נוטים לרכז בפסח, באביב, ולא בכדי. בניסן כמו בתשרי נברא העולם. בריאת עולם משמעה התחדשות והצורך הזה מפעם בקרבו של כל יצור נברא ומקנן בכל חלקה טובה של בריאה. על דא תוהים העולם ומתחבטים, היאך מתחדשים? מאמצים רבים מושקעים בהתחדשות עונתית כמקובל. רענון, שינוי, גיוון ועוד היד נטויה. זו מגמה ססגונית לכל הדעות, אך האם אין זה רק מעשה זיקית – החלפת צבעים, ושינוי אדרת?

זה מכבר חלפה עברה על שכנינו רוח אביבית. מלווה סופות ורעמים, ברקים וזיקים. האביב הערבי זכה לתשואות רמות בראשיתו, אך עד מהרה הפך לחורף קודר ומזליף זלעפות. לא אביב ולא יער. ההתקוממות האזרחית עשתה מספר הקפות סביב הגלובוס, יצרה הדים והותירה אחריה עולם תוהה, מבועת ופְצוּל-דעות עוד יותר.

האביב הערבי לא היה אלא עונה נוספת במצעד האופנות והטרנדים שנוכחותן לבדה, ללא תוצאות, מפארת את דברי ימי ההיסטוריה. עמים קמו ואף שבקו חיים, לאומים קנו עצמאות בדם ואש, ונעלמו מן המפה כעבור דורות. אידיאולוגיות נהגו, הלהיבו, והתאבנו על סף ההווה כפסלים מפוארים מימי קדם. אביב, גם זו עונה חולפת. שיח החוצות השופע בתקופתנו, עשיר במונחים אביביים ממדרגה ראשונה. נוטף צוף פרחים, ומבטיח למאמיניו משהו חדש שמפציע ומתחיל. האם זוהי גרסה נוספת לאביב הערבי, או שמא אכן ישנו אביב יהודי?

הבה נראה:

אביבים ופסחים רבים פקדו אותנו במרוצת הדורות שמפסח מצרים ועד השתא. הם הופיעו על רקעים שונים, של גלות וגאולה, חשכות ואורה. ובכל זאת, תמיד היה פסח חג החירות, והאביב עת גאולה. היו לנו פסחים של בית מקדש, קורבן פסח בחבורה ושירת הלל. גם היו לנו פסחים של מרורים. אפילו באפילת עמק הבכא נאכלו מצות וביערו חמץ. זה מה שיש בין אביב לאביב. ביהדות אביב זה לא עונה של אופנה. האביב הוא מרכיב ממרכיבי נפש האומה. עונת האביב היא הקוממיות השתולה ביסודות הווייתנו. זוהי זקיפת הגו החוזרת ונשנית גם לאחר אלפי התכופפויות והתכווצויות. אביב שכזה אינו בר חלוף.

*

דורנו הוא דור העונות והאופנות. כל מה שרוחש ומתרחש סב סביב ציר הטרנד, האופנה, ומה שהולך. המציאות הזו מזרימה את כל המגמות המתחלפות כמו על גבי סרט נע המפריד הפרדה מוחלטת בין 'מה שהולך' למציאות גופא. וכך הופכות המגמות השונות למין תערוכת תרבות ופנאי נודדת, שאין כל סיכוי שתשפיע על המציאות ועל הנפשות הפועלות. אנשים שואפים לחירות, ומפרשים את השאיפה הזו בכל מיני אופנים שבאים לידי ביטוי במגמות חברתיות חולפות מתחלפות. העונות הללו חוצות את חוצותינו, פוסחות על העיקר ומטביעות חותם על הטפל, הוי אומר: על זיכרונו קצר הטווח של הציבור. כאלו הם האביבים הצבעוניים שהתיימרו לחלץ את אומתנו לחופשי.

התורה הקדושה מדברת על אביב שונה לגמרי. באביב היהודי לא בהכרח זורחת פריחה משובבת לב. ובחללו לאו דווקא מרצדים פרפרים ססגוניים. יש והוא אפוף אלרגיות, ויתכן גם שחזותו תהיה חורפית. חודש האביב נקבע כזמן "בו יצאת ממצרים" וזו עובדה. החירות האביבית היא מציאות קיימת ולא עונה חולפת. ולכן, גם אחרי אלפי שנות גלות ופזורה, לא עומעם אורה של אותה גאולה ראשונה. משום שהחירות שניתנה לנו בצאתנו ממצרים נושאת כוח עצמי, מציאותי. החירות הזו נקבעה בנו כחלק גנטי בלתי נפרד מישותנו. אות ומופת לכך; יהודי מסוגל לחגוג את חירותו גם בעמק הבכא. כשלמראית עין אין ברשותו ולו סמל קלוש של אדוניות על עצמו או שמץ בעלות אישית. ובכל זאת הריהו חוגג חירות. מאי משמע חירות?

כאן נעוץ תורף ההבדל: כל בני המין האנושי ללא יוצא מן הכלל, מוצאים את עצמם ביום מן הימים כלואים בבית כלא תרבותי, חברתי או מדיניותי. הם מנסים בכל דרך להיחלץ ולהימלט לחופשי. ולשם כך יוצרים ברוב עמל אידיאולוגיות, אופנות ועונות. הללו אמורים ליצור תמונת רקע חדשה, שתקנה את התחושה כאילו דבר מה באמת השתנה. אביבים שכאלה אינם דבר חדש, ואין בהם פריחה. כל העונות והאופנות הללו אינן באמת נושאות בשורה, משום שהאדם גופו אינו נעשה בן חורין. לכל היותר הוא מדשדש במילים אחרות, ומתעדן בניחוחות רעננים של פריחה.

האביב היהודי לעומת זאת, שואף גם הוא לקראת חירות. רק שהחירות מצויה בנו זה מכבר. והאביב הוא עת מזומן לגלות אותה. איננו מבקשים ליצור חירות – אנחנו משתדלים לחשוף אותה ממעמקים. פסח, פוסח ומדלג על ערכים רבים שבני אדם מחשיבים לעיקר, ונוגע מגע ישיר בנשמה בת החורין. הוא מאיץ בה להזדרז, לנטוש את העבר, לחדול מחלומות שווא על העתיד, רק לחיות כבן חורין בהווה. מיהו בן חורין? האיש המתחדש!

להתחדש זה לחנוך כל רגע בחיים כנקודת התחלה נקייה ונטולת כתמי עבר. להתחדש זה לעשות כל צעד בהווה ללא משא רגשות תקוות ואשם מזמנים קודמים. להתחדש זה לא להפתיע את הציבור ברעיון חדשני ומחוכם. רק אדרבה, להסכים להיות נבוך ובוסרי. בלתי יודע וחדש באזור. נטול מושגים, או בקצרה, בן חורין.

 

 

 

ניצחנו, כעת נכריז מלחמה

למי יש כוח להילחם ללא הרף? מלחמות הן עניין מעייף ומתיש. אי אפשר לשרוד אותן לאורך זמן. עבודת השם זו מלחמה תמידית, היא אינה מתישה אם אין בלבך קושיה.

בפרשת 'פרה' אצור כוח עצום של טהרה. קריאתה מסוגלת להתחדשות, זה הזמן לשוב באמת אל האמונה ולהפוך את סיפור המגילה, לסיפור אישי.

מלחמות הן עניין מתיש, למי יש כוח וסבלנות להימצא תמיד באזור מלחמה? עמים מוכנים להילחם למען חירותם רק מפני שבאופק מצפה רגיעה, נחלה בלי מיצרים. מאבקים אינם מזג אוויר הגון לכינון חיים. מי שמצוי במלחמה מתמדת – נשחק. כאשר החושים דרוכים ללא הרף, העצבים מתרופפים. המוח נחלש. יכולת ההישרדות נפגעת ועוד הרבה קודם לכן נמוגה לה שמחת החיים. מי מוכן להקים את ביתו בשטח אש, מי מסוגל? בסופו של מאבק כל בני אנוש מייחלים לשלווה, אף כי מלחמות מלוות את כל גלגולי ההיסטוריה, אין אדם שמוצא בהן את תכלית קיומו.

*

לאור הדברים האמורים מתעצמת השאלה הבאה: איזו מין מלחמה היא מלחמת עמלק. בתורתנו הקדושה נאמר כי השם יתברך בכבודו ובעצמו הכריז עליו מלחמה מדור-דור. כלומר תמיד. כל הנכנס בשערי עבודת השם מבין את תרגום המונח 'עמלק' כשלל המעיקים על הנפש היהודית. כולם יודעים מתי מלחמה זו החלה – בגיל שלוש עשרה – עת נכנס בגוף יצר לב האדם הרע מנעוריו, אך אין איש יודע אימתי תסתיים, והאם יש לה, למלחמת עמלק זו תאריך סיום באופק כלשהו. כעת אמרו נא: הייתכן לנהל כך חיים?!

מלחמה לה'

במלחמתו עם עמלק נאמר על יהושע "ויחלוש יהושע את עמלק" ופירש רש"י שחתך ראשי גיבוריו. כלומר, מלחמה זו לא הוכרעה. את עמלק לא כילו ולא השמידו, רק החלישו. המשמעות מבוארת בדברי מוהר"ת פעמים אין מספר ומשם עולה שאכן את עמלק אי אפשר להשמיד – זו מלחמה להשם. עלינו מוטלת חובת המלחמה. לאחוז בחרב ולחתוך שוב ושוב את ראשי גיבוריו. להחליש את האויב המר. להכות בו. השאלה עימה פתחנו, שאלת תכלית המלחמה, נשאלת שוב ושוב. הנה חלף עבר הפורים. משמעותו מפורסמת: ביום זה לחמנו בעמלק ומיגרנוהו. לכאורה אין אנו צפויים לראותו יותר עד עולם, שהלא מחינו את זכרו. אבל אין זה כך. המלחמה עודנה בעיצומה. אם כן למה זה אנחנו? הבה נבין יסוד נפלא:

מה כל כך בלתי אפשרי במלחמה תמידית? החולשה מן הסתם. אין כוח, כמה אפשר. זו בדיוק הנקודה. האם יודעים אנו מאין נובעת תשות הכוח, החולשה, השחיקה? העייפות הזו נובעת ממקום אחד – חוסר טהרה. היכן שיש טהרה יש כוח, הטומאה מחלישה. טומאה זה קושיות, שאלות, תמיהות. הקושיות מתישות. מצד עצמו מסוגל יהודי לאחוז בחרב המלחמה לאורך כל ימיו עלי אדמות. אדרבה, המלחמה היא תוחלת החיים האמתיים. יהודי אמתי מצוי תמיד בבירור, ליבון, חיפוש וערגה, לדבר הזה קוראים מלחמה. התשישות תופסת אותו בשעות חולשה, לפתע מתנחלת אל הלב קושיה: מדוע עובר עלי? מפני מה איני מצליח? מי אמר שאי פעם אשתנה לטובה? הספקות הללו מכרסמות תחת יסודות הנפש והחולשה ניכרת מיד. תחת עובד השם נלהב הינך מגלה לפתע איש מסוכסך בתוך תוכו, אכול חששות, מיואש מרוב התקוות. מסכים עם חולשותיו. כנוע. מניף דגל לבן.

לפיכך שער הכניסה לעבודת הבורא היא הטהרה. לתחום בית המקדש אין להיכנס מבלי טהרת אפר פרה, מדוע? מפני שבמקום הזה מתנהלים החיים במלא עוזם, כל משב רוח של קושי וכבדות מזיק. אי אפשר לסבול כאן סרך של קושיה, ספק, בלבול, חשש. בבית הזה עובדים את השם ללא לאות. אין מכירים כאן במושג עייפות. אין תשות ואין חלישות. כולם זריזים שמחים יודעים את תכליתם, אינם מתעכבים על שום דבר. רצונך לבוא בשערי המקדש, להיכנס לעבודת הבורא? היטהר נא. הזה על עצמך אפר פרה. מה הסגולה? הרעיון נפלא:

המתקת הדינים

הפרה היא תשובה להתגברות הדינים. מהותם של הדינים צפון במספר פ"ר. כאשר מוסיפים עליו את האות ה' – שורש הדין, נעשית המתקה. זה עתה יצאנו את ימי הפורים הקדושים. גם בפורים התעסקנו בתיקונם של הדינים. פורים מלשון פירורים, וזו בדיוק הדרך בה ריפאונו מאחיזת הדינים. בבחינת "אתה פוררת בעוזך ים", בפורים פוררנו את תוקף הדין, עמלק כבר אינו הגיבור הגדול הלופת בצווארנו. פוררנוהו. אפילו אם הוא קיים, החלשנוהו. כעת הגיעה השעה לצעד הבא. "אחר פורים" מגלה רבינו "קורין פרשת פרה". מפורים נעשית פרה. רוח טהרה מנשבת בעולם, פרשת פרה מגלה את באר הטהרה וזה הזמן וזו השעה לרכון  ולדלות מלא חופניים טהרה והתחדשות.

אנו בתקופה שבין פורים לפסח. הימים מלאי סגולה. זה עתה ראינו בחוש איך אין בעולם כלום מלבד נוכחות אלוקית מוחלטת, השגחה וניסים. המגילה גוללה את סיפור האמת. מה שנראה מלכתחילה כתהליכים מדיניים, חילופי שלטון, אישים בכירים, מקושרים ואנשי חצר, מתגבש לכדי מגילה אחת שכל הווייתה נס אלוקי. מאחורי כל הפרצופים אין אלא כוח אחד של צדיק, מרדכי היהודי ואסתר המלכה. כשהגילוי הזה בצקלוננו נלך לקראת גאולתנו השלימה, גאולה שאין אחריה גלות בפסח הבא עלינו לטובה.

 

 

 

 

כלות הנפש או כיליון – סודות פרשת התמיד

שני כוחות קיימים בעולם, זה לעומת זה. כוח הכיליון המכלה ומתליע הכל, ולעומתו כוח ההתחדשות המחייה ומרענן ארץ ויושביה. פרי נאה גדל על עץ, מבשיל ועוטה מראה טעם וריח. לאחר זמן הוא מזקין. קמטים עולים בו, צבעו דוהה. פג ריחו וסר טעמו. בסופו של דבר מתליע. התולעים מכלים את הנבראים שבא זמנם. תולעת נבראת מהבשר המת, אוכלת אותו ואובדת מן העולם יחד עימו. בכל יום, מלמד רבינו האריז"ל, מתעורר בעולם כוח של כיליון. הוא ניעור עם שחר, ושמו תול"ע.

הבלאי והריקבון נוצרים בעקבות כוחות הקרויים עש ותולעת. על אומות העולם נאמר: "עש יאכלם", וכדברי המפרשים שאלו מיני תולעים האוכלים ומכלים את הבגדים. העש והתולעת על פי פנימיות הם מיני קליפות שתכליתם לכלות את הבריאה כדרך שהעש והתולעת מרקיבים ומבלים את הבגדים. וכך נאמר ברשעים: "כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה" (ישעיהו ס"ו כ"ד). כך גם בעניין הריקבון הנאחז בעצמות המת שאף הוא תוצאה של הידבקות הקליפות בגוף, כדכתיב "רקב עצמות קנאה" (משלי י"ד ל'). שהקנאה היא שמרקיבה העצמות.

תולעים רוחשים במקום הרקב. הריקבון הוא שמכלה את הבריאה, מפרק את החומר ומפוררו ליסודותיו עד אובדן צורה. הרפואה לקליפת התול"ע גנוזה באותן אותיות, כשנהפוך את סדרן. אל תקרי תול"ע אלא עול"ת – עולת התמיד.

שני כבשי התמיד שהוקרבו בבית המקדש, אחד בבוקר והשני בין הערביים, תכליתם לטהר את עולם העשייה מכוח הריקבון והכיליון של קליפת תול"ע. משום שכנגד כוח הכיליון שבסטרא אחרא, יש בקדושה כוח מופלא של חסד והתחדשות הקרוי תול"ע. בטרם נבוא בסודו של קרבן התמיד, עלינו להבין מעט את עניינה של התולעת מצד הקדושה.

בעם ישראל נאמר "האמונים עלי תולע" (איכה ד'), כלומר מגודלים בבגדי צבעונין, בגדים יקרים. התולעת כאן היא לשבח. "אנשי חייל מתולעים" (נחום ב'), גם כאן לשון שבח. התולעת מיוחסת גם למהותם הפנימית של ישראל "אל תראי תועלת יעקב" וכדרשות חז"ל על אותה תולעת שאין כוחה אלא בפיה, כך ישראל כוחם בפיהם, בתפילה. גם דוד המלך המפליא במעשי גבורה בשדה הקרב ומתעדן בענווה וביטול בעסק תורתו, נמשל בפי חז"ל לתולעת, שמתקשה כעץ ומתעדן כתולעת. התולעת אם כן נושאת משמעויות לכאן ולכאן. וזה בדיוק עניינה – כוח שיש בו טוב והיפוכו. קרבן התמיד מכריע אותו אל צד הקדושה.

גם בקדושה לתולעת משמעות של כיליון, אלא שאין זה כיליון של חורבן אלא אמצעי לדבקות ושיבה אל המקור. בבחינת כלות הנפש. התולעת שלא בקדושה מתליעה את הבריאה ומחריבה את קיומה. תולעת שבקדושה אף היא באה מצד הגבורה והביטול, אך עניינה הוא 'חסד שבגבורה', לקמן נרחיב. בכל יום מבקשת הבריאה לשוב אל שורשה ולהתחדש. השיבה אל השורש כרוכה בביטול החומריות, ולשם כך היו מעלים על גבי המזבח שבבית המקדש מדי יום קרבנות. קרבן מלשון קרבה. ההקרבה היא מעשה של קירוב החומר אל השורש שברוח. אין החומריות הכבידה מסוגלת להתרומם לשורשה אלא באמצעות כוח עליון שיופיע עליה, יאכל אותה, ויבטל את מוסרות החומר ויעלה את קיומה לנחת ולרצון. אודות כוח הכיליון דקדושה נאמר "כי הוי"ה אלוקיך אש אוכלה". גם השכינה קרויה על שם כך 'תכלת' – דאכלא כלא', שאוכלת ומכלה את הכל. זהו סודו של אריה האש הרובץ על גבי המזבח ('עמק המלך' שער י' פרק ו'), האוכל ומעלה הקרבנות לעילא. היום זוהי התפילה שבפה. כנגד תולעת המרקיבה והורסת בכוחה שבפה, גם לנו כוח בפה. כוחה של תפילה ודביקות.

מה בין תולע המתליעה לתולע שבקדושה? היפוך האותיות, עול"ת – עליה וכלות הנפש. עולת התמיד היא הדרך שהחומר עושה בחזרה, מחומריות לרוחניות. היפוכה של זו הדרך היא הרקבוביות. ריקבון הוא האופן בו שפע רוחני של חסד וטוב, הופך למיאוס וכליה. זהו תהליך של הסתאבות הקשור בשמם של רשעים שתולעתם לא תמות. כי אכן השימוש בשפע שלא על מנת להשיבו לתכליתו שבקדושה, הוא המזמין והבורא מתוכו עצמו את הקלקול, הרקב והתולעת. כדרך בשר המת המעלה תולעים. צדיקים לעומת זאת, המקדשים את חומריותם ומשתוקקים בכלות הנפש להשיב את חומריותם לשורשה, נאמר בהם "אף בשרי ישכון לבטח" (תהילים ט"ז ט') – אין לרימה ותולעה שליטה בהם.

מדי בוקר, מלמד האריז"ל, מתעורר בעולם חסד שלא מצד הקדושה, עליו נאמר "חסד לאומים חטאת". חסד זה מבקש להתליע את העולם בשפע מדומה. זהו האופן בו נעשה שימוש בשפע שלא כראוי. כך אירע למותרי המן מיום ליום – "וירום תולעים". נטילת שפע רוחני שלא באמונה, בורא ממנו תולעים. תיקונו הוא באמצעות עולת התמיד, ובימינו בקריאת פרשת התמיד.

רמז בשמות הקודש

תפילת 'אנא בכוח' המיוסדת על שבעה קבוצות של שש תיבות כל אחת, היא שם קדוש הקרוי 'שם בן מ"ב אותיות' (נרחיב אודותיו בפרקים הבאים בעז"ה). ראשי התיבות של השורה הראשונה – אבגית"ץ – עולים בגימטרייה כמניין 'תולע'. משמעותו של שם זה הוא 'חסד', אך התפילה כולה (שם מ"ב) מיוחסת לצד הגבורה. נמצא ש'תולע' שבקדושה משמעותו חסד שבצד הגבורה. כי אכן הוא כוח של כיליון אך פעולתו היא חסד. גם השם האחרון היוצא מששת התיבות הרמוזות בר"ת שקוצי"ת עולה בגימטרייה 'תולעת'. השם הזה הוא כנגד מלכות, מידת האמונה. לאמור, אמונה היא לעשות עצמו תולעת, כדברי נעים זמירות ישראל "ואנכי תולעת ולא איש". בספרי הקודש מבוארת כאן עצה נפלאה: רצונך להינצל מקליפת 'תולע' המכלה ומרקיבה – שפיל לסייפא דקרא, ועשה עצמך תולעת. ביטול. שפלות. זה יהפך לך את התולע לחסד ושפע (עי' ליקו"מ כ"ח).

(ע"פ שער הכוונות דרושי תפילת השחר ג').

מה מחדש את היקום?

אחד היסודות החשובים בהבנת מציאות ההנהגה הרוחנית, הוא עיקרון ההתחדשות התמידית. כלפי חוץ סדר התפילות שב על עצמו: שחרית, מנחה, ערבית וחוזר חלילה. אולם בשום אופן אין זו תמונה אמיתית. וכך כותב הרח"ו: "אין לך כל תפילה מיום שנברא העולם עד לעתיד לבוא, שתהא דומה לחבירתה כלל ועיקר…" ההפרש קיים לא רק בין תפילות המועדים, השבתות ותפילות החול. גם בימי החול עצמם אין לדמות תפילה לרעותה. ולמעשה מאותה סיבה גם אין כפילות בין יום אחד לחברו.

ניתן להעניק פשר למציאות הזו בכמה אופנים. אך בראש ובראשונה יסוד הדברים במאמר הזוהר המפורסם (תיק"ז, תי' כ"ב): "קם רבי שמעון ואמר: לבושין דאיהו לביש בצפרא, לא לביש ברמשא. ולבושין דלביש ביומא חדא לא לביש ביומא תניינא". הלבושים, דהיינו ההנהגות בהם מתלבש השם יתברך, מתגלה ומנהיג באמצעותם את העולמות – משתנים בכל יום ובכל שעה ממש. עד שאין זמן זהה לחבירו. את המאמר הזה ואת ההבנה המאירה ממנו הציג הרח"ו בהקדמותיו לתורת האריז"ל. שם הוא מכביר מילים על שינויי ההנהגה והתחדשות המציאות הרוחנית והגשמית בכל רגע ממש. וכך הוא חותם את דבריו: "ואם עיני שכל לך תדע ותשכיל ממוצא דברינו כי אין שכל אנושי יכול לעמוד על דקדוק כל הפרטים האלה". ועל כך שורר דוד מלכא משיחא: "גל עיני ואביטה נפלאות". ושלמה בנו אמר: "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני".

יסוד בגישה ללימוד הזוהר

ההבנה הזו היא כלל עיקרי בגישה להבנת מאמרי הזוהר. משום שכל מאמר מדבר מעולם אחר או ממצב ושעה אחרת. עד שאמרו (בשם הרה"ק מקומרנא) שבכל יום ויום אומרים בישיבה של מעלה פשט אחר, חדש, בדברי הזוהר הקדוש. לפי ההנהגה המתחדשת באותה שעה.

אך בעיקר מתאימה ההקדמה הזו להבנת עניינו של יהודי בעולם. לעולם לא יחזור על עצמו יום בחייך. לעולם לא תתגלגל לפיך תפילה זהה או חוזרת על עצמה. תמיד תהיה עסוק בעניין חדש לגמרי שלא היה דוגמתו מששת ימי בראשית. ויש לכך סיבה נוספת. והיא מיוסדת על עקרון 'הבירורים' אודותיו הרחבנו בפרק הקודם (מאמר 'שבירת כלים'). וכך כותב רבינו האר"י:

"וטעם הדבר (שכל תפילה עניין לעצמה): כי כל התפילות הם כדי לברר בירורים, והנה בכל יום ויום ובכל תפילה ותפילה מתבררים בירורים וניצוצין חדשים מה שלא נבררו עד אז". העולם אינו יצירה ישנה, המציאות אינה תמונה מקובעת מששת ימי בראשית. בכל יום ולמעשה בכל רגע ממש, נברא עולם מחדש.

המציאות על שלל רבדיה אינה אלא פסיפס של 'ניצוצות' רוחניים, חלקי אורות המתקראים 'בירורים' על שום שעלינו לבררם מטינופת הקליפות ולהשיבם אל מקומם הנכון. ניצוץ שמתברר חוזר ונעשה 'אבן' בעולם התיקון, דהיינו הוא נעשה חלק מהמציאות המתוקנת ברוחניות ובגשמיות. וכך הולך אדם בעולם ובדרכו פוגש חלקי ניצוצות, קדושות, אורות, שברי כלים של מידות מקולקלות. כל אלו מופיעים בחייו כניסיונות והתמודדויות. מלאכת הבירור והתיקון מתבצעת על ידי תורה, מצוות, ועבודת המידות. אך עיקר העיקרים זו עבודת התפילה. מטעם זה כינו חז"ל את התפילה: "דברים העומדים ברומו של עולם".

התפילה היא סולם עליה עבור ניצוצות הקדושה, באמצעותו אנו מעלים את כל הקדושות והרוחניות שליקטנו בעולמות הפירוד על ידי מעשינו הטובים, ומשיבים אותם למקומם. אותם 'בירורים' אחרי שיתוקנו במקומם למעלה, מהם עצמם תיברא מחדש המציאות המתוקנת. לפיכך נחשבת התפילה לבריאה של ממש.

זהו סוד ההתחדשות התמידית. מכיוון שהבירורים אינם זהים, ומה שתוקן אמש אינו מה שמתוקן היום. לכל יום בירור משל עצמו ולכל שעה עניין משלה – לפיכך תהיינה התפילות שונות בתכלית. אמור מעתה: אופי הבירורים הוא שמשפיע על מהותן של התפילות. ואם נתרגם זאת לשפת עבודת השם, הרי שדווקא ה'בירורים' דהיינו ההתמודדויות העוברות על הנפש והעניינים המופיעים בחיינו כדורשי תיקון, הם סיבה להתחדשות.

מחשבות זרות כבעלי תשובה

על יסוד הבנה זו מלמדים הצדיקים את פשר הופעתן העיקשת של מחשבות זרות דווקא בשעת תפילה. העיתוי הזה בו מתייחד הנברא עם בוראו, הוא עת תיקון ובריאה מחודשת. זוהי שעתם של כל נצרכי התיקון. המחשבות המבלבלות אפוא אינן אלא אותם 'בירורים' הנוגעים לנפש ובאים עתה לבקש את תיקונם מהאדם. צדיקים בעלי מחשבה קדושה וחזקה עסקו בבירור המחשבות והעלאתן. אין זו עבודה לכל. אך בספרים מובאות עצות לתיקון המחשבות (עי' ליקו"מ נ"ה). בכל אופן, יש לזכור שמחשבות זרות כמותן כבעלי תשובה המתדפקים על דלתות המוח ומבקשים לשוב לצור מחצבתם. לא בכל מצב ניתן לסייע להם, ולעיתים גדולה הסכנה מהתועלת. בכל זאת, יש בידיעה ובהבנה הזו כדי להתנחם ולהבין טוב יותר את הלך הנפש. לא לחינם מתגברים מסיחי הדעת על המוח דווקא בשמונה עשרה, הם יודעים אימתי כדאי לבוא ולבקש תיקון.

(עי' פרי עץ חיים שער התפילה ז', שער ההקדמות הקדמה ב').