פוסטים

שבת הגדול – לדלג קילומטרים של גלות

הגלות ארוכה ואנחנו מצפים לגאולה, היכן היא? כאשר השם יתברך מרחם עלינו הוא מביא את הגאולה מרחוק, מקץ הימין, עד אלינו.

הטבע הוא גלות והגאולה היא השגחה. המפתח בידי כל אחד לבחור להעדיף את ההשגחה על פני הטבע. כדי להחיש את הגאולה עלינו לאמץ דרך של תפילה.

יש מצבים משתנים ויש נצחיים. כשהמתג נופל לפתע וחושך מוחלט משתרר, התחושה היא נצחית ולא במובן החיובי. זמנים של חושך נמתחים הרבה מעבר לפרק הזמן שהם ממלאים על פני השעון. את אור היום רואים מתקדם לאיטו אל קיצו, אך הלילה חשוך מבואו ועד צאתו. לפעמים אתה שוכח מתי כל זה החל, ואינך יודע מתי לצפות שזה ייגמר. תחושת הנצחיות היא הקשה והמבעיתה בכל תחושות הגלות. נדמה לפעמים לעם ישראל שאולי שכחו אותם אי שם על דפי ההיסטוריה. גם ברמה האישית כשישנם קשיים וייסורים קל מאוד להשתכנע שהם נמצאים שם מאז ומעולם ויישארו לתמיד. אדם נקלע לבעיה. הסתבך עם מישהו או משהו. הסתגל להרגלים פסולים. מעבר לקושי שבהתמודדות יש את החרדה שלא אצא מכאן לעולם חלילה.

*

הגלות קרויה לילה. כפי שנאמר בברית בין הבתרים "והנה אימה חשיכה גדולה נופלת עליו", הצרה הכי גדולה בחושך היא שהוא חשוך. קשה עד בלתי אפשרי לפעול בחושך מפני שאינך רואה מימנך ומשמאלך. זו למעשה הבעיה המשמעותית ביותר שלנו בגלות – איננו יודעים היכן אנו ומדוע. איננו יודעים אנה יפנו פנינו ולמה. הצעד הראשון בגאולה, לכל הדעות, הוא להבין מי שולט בנו ומה שולל את חירותנו. ובכן, אנחנו שבויים בחכמת הטבע.

בין טבע להשגחה

שני הניגודים המורגשים ביותר בבריאה הם ללא ספק האור והחושך. במקביל, הניגודים המוחלטים ביותר בהנהגה הם הטבע וההשגחה. הטבע נמשל לחושך, ההשגחה לאור. הגלות היא לילה ובלילה שולט הטבע. איך התגלגלנו הנה אל שלהי הגלות? הכל החל בשאלה אחת שנשאלה על ידי ראש וראשון למאמינים, אברהם אבינו. הוא ביקש לברר "במה אדע כי ארשנה". שאלה זו נגעה לירושת הארץ. ארץ ישראל היא מקום האמונה, כל ספק והתלבטות בנוגע לאמונה מערער את יציבותה ומזמין גלות. אברהם אבינו הנברא הראשון שהצליח בכוחות עצמו לחתור ולחצות את פרגוד ההסתרה ולהציץ אל מעבר למחזה הטבע, שם הפציעה וזרחה עליו האמונה, הציץ עליו בעל הבירה. מהמקום הזה הוא גם קיבל אותנו, צאצאיו, עם ישראל. מלכתחילה לא ניתנו לו סיכויים להוליד אך אז הגביהו השם יתברך מעל הכוכבים וציווה עליו במפגיע "צא מאצטגנינות שלך". בדרך הטבע אין דרך להוליד עם ישראל, רק באמצעות ההשגחה.

לכל חג ומועד תוכן ומהות מיוחדת, פסח הוא חג החירות. היכן היא החירות המדוברת? באמת כל העולם מנסה להשיג אותה, אבל החירות איננה כאן. היא גם לא יכולה להיות כאן. אנחנו בעולם המעמיד בעקביות פני טבע ומקרה וזו בדיוק הגלות. אנחנו הולכים בגולת החכמות החיצוניות, שבויים בתפיסות של טבע ומקרה. שטחה של הגלות הזו משתרע הרחק, עד קץ הימים. שכן הנהגת הזמן היא הנהגת הטבע. אילו תשתהה גאולתנו לבוא עד בוא הקץ, לא נשרוד. הנס הגדול של גאולת מצרים היתה החשת הקץ. הקדוש ברוך הוא דילג והחיש את גאולתנו ממצרים משום שידע שאילו נשאר שם עד תום תקופת גלותנו, לא נוכל לצאת עוד לעולם. גם היום כל תקוותנו ממוקדת בהחשת הקץ.

והיה בחצי הלילה

כדי להוציא את ישראל ממצרים דילג הקדוש ברוך הוא על אלפי שנות טבע, והביא את ההשגחה מהקץ האחרון. שם, בעולם של לעתיד לבוא, לא יהיה עוד טבע ומקרה, רק השגחה וניסים. את הקץ הזה החיש השם יתברך והביא אלינו להוציאנו ממצרים. דילוג ניסי זה מתרחש גם היום, כל יום. ממצרים יצאנו כחצות הלילה. בחצי הלילה נסדק הזמן ומבין חצאיו מפציעה הארה של השגחה מקץ הימים. מדי חצות ליל מדלג השם יתברך על תקופות ארוכות-ארוכות של הנהגה טבעית ומחיש עד אלינו אור של השגחה. עבודתנו היא להתגבר אז, לשבר את החושך והכבדות, להקיץ ולהחיש גם כן את קץ גאולת נפשנו.

מפתחות הגאולה מסורות בידי כל יחיד ויחיד. הגאולה נמצאת אך לעיתים מקומה רחוק. אם נמתין לה עד שתבוא מי יודע אם אנו עוד נהיה. תקוותינו נשואה להחשת הקץ, ורק אתה יהודי מסוגל להחיש עבורך את הקץ. דלג על ההווה. קפץ על הררים של מניעות. רוץ קדימה וגע בהשגחה שכבר מכוונת אליך קרן אור.

שבת הגדול קרויה כך על שם הנס. הגאולה היא נס, והשבת היא גאולה. ימות השבוע מבטאים את תקופת שלטון הטבע, שית אלפי שנין שהם ששה ימים של חולין. בימות השבוע יהודי נתון במאסר, כל אחד בשגרתו והטבע רודה בו בשוט ומקל. מתרוצצים מזיעים עובדים ולא מספיקים. לגודל הנס בכל שבוע יורדת לעולם שבת. היום השביעי בשבוע מביא אלינו הנהגה לא מכאן אלא מקץ הימין. זו הנהגה של עתיד לבוא והיא המפתח לגאולה. ההנהגה העתידית הזו מעוררת לתפילה להתבודדות לתקווה.

 

להישען על הדבר האמתי

לאנשים יש הרגל שהפך מזמן לטבע – הם ינסו תמיד לחפש סביבם משענת אנושית, לסמוך עליה. רק נס כמו פורים ימיר הרגל זה באמונה.

המגילה מספרת על אמונה עיקשת היורדת ומשתלשלת בעקבות עם ישראל לכל מקום רחוק ונידח, אפילו להסתרה שבתוך ההסתרה.

מגיל צעיר אדם מחפש סביבו נקודות אחיזה. אנשים שיעניקו לחייו ביטחון ויאצילו עליו יציבות ורוגע. ילד קט מוצא משען באביו. מתפאר בו באוזני חבריו ושואב עידוד וחוסן בדמותו. לכשיגדל יחפש סביבו משענות נוספות וירחיב את המעגל. ילמד לזהות את מי שמסוגל לעזור בתחום זה ואת מי שניתן לפנות לעזרתו בתחום אחר. זהו הרגל שנרכש עם השנים והופך לטבע. אדם מחפש משענות ובטחונות. מה שנכון בפרט מתקיים גם בכלל. מדינות מחפשות בעלות ברית שיעניקו להן חוסן וביטחון. בריתות נכרתות בין עמים ולאומים ועל סמך ההסכמים חיים מיליוני אזרחים בתחושת ביטחון ושלווה. עם השנים מתקבעות העבודות: מדינה פלונית מעניקה חסות לאלמונית. המעצמה הגדולה ניצבת לימין ידידתה הקטנה, והתחושה היא כאילו יצוקה למרגלות היקום קרקע בטוחה.

*

התחושות הללו עשויות להתקיים בהתמדה במשך שנים ואף דורות, אך תמיד בסופו של דבר הן מתנפצות. ההיסטוריה רצופה הפרת בריתות. חילופי שלטון, שינויי אקלים ואינטרסים משתנים, גורמים למצבים שהיו עד אמש מוחלטים להתפורר ולהתפזר ברוח הזמן. משברים אלו מתרחשים בשני העולמות, בכלל ובפרט. אדם מתרגל לסמוך על אנשים מסוימים, והנה ביום בהיר אחד כולם נעלמים.

ניקח לדוגמה איש שכזה. בטחונו הכלכלי עורער. ניסה לגייס את פתרוניו משכבר הימים ונענה בהתחמקויות ותירוצים. רגע לפני שמתייאש פוגש בו חבר. פניו שלוות וכולו אומר רחבות הדעת. הנה, חושב לעצמו מיודענו המדוכדך, הנה לך אדם בעל אמצעים אבקש את עזרתו… והוא מבקש, ונענה בחפץ לב: "שמעני ידידי, בוודאי אסייע לך. אבל מכיוון שכסף אין בכיסי, אתן לך דבר בעל ערך גבוה עוד יותר. אף אני כמותך חוויתי משבר, ננטשתי ומצאתי עצמי בודד. ואז זכיתי ולמדתי על בשרי שיהודי לעולם אינו לבד, אין כזה מצב. יהודי תמיד מצוי אצל השם. דע לך, כשמבקשים – מקבלים. צריך פשוט לדבר איתו. שמע לי וגייס את עצמך לתפילה אמתית מדי יום ביומו. הפוך את בורא עולם לידידך ולמקור ביטחונך עלי אדמות". והוא עשה זאת וכעבור תקופה אכן ראה ישועה. התרגש, התחזק, סיפר לאחרים. ומה הלאה? זו אכן שאלה.

סביר להניח ששינוי מהותי לא יתחולל כאן. אדם רואה נס, מתפעל ומבטיח להתחזק. בפועל זה לא מה שקורה. הוא שב לעניינו הרגלים, קרי – להרגל הנושן לחפש משען ומשענה בדמות בשר ודם.

מחלת עמלק

זהו למעשה סיפורו של כלל ישראל. יצאנו ממצרים, עין בעין ראינו ההשגחה וניסים. בליבנו התעצמה ההרגשה שיש על מי לסמוך. יש לנו אב רחום ובידיו כוח וגבורה. לאחר ארבעים שנה במדבר, כאשר מדי שחר מורעף עליך ממעל מזון רוחני, בגדיך גדלים עמך, רגליך לא בצקה וכל מחסורך ממולא, הינך מבין שאכן כל צרכיך בידי שמים ומה לך לדאוג. אך לא לעולם חוסן. לפתע הבהירות מתעמעם ותחתיה חודרת ללב דאגה. איך דבר כזה קורה?

זוהי מחלה. כפי שהגוף עלול לחלות גם האמונה נתקפת לעיתים חולי וחולשה. לנגיף זה קוראים עמלק. קליפת עמלק תוקפת את יסודות האמונה ובחוצפתה מערערת על הביטחון וטוענת שהנס היה טבע והפלא לא היה אלא התרחשות שגרתית. הארס הזה מחלחל פנימה. יורד ומשתכן במוח ובלב. יש להתייחס לעמלק כאל מחלה. הרפואה נמצאת בחג הפורים.

רפואת האמונה

נס פורים שונה מאוד מנס חג הפסח. ביציאת מצרים שודדו המערכות והטבע נעמד דום לפני בני ישראל. בפורים לא שידדו את הטבע ולא בטלו חוקות שמים וארץ. אדרבה, סיפור המגילה מתאר עלילה אנושית לחלוטין הכוללת מלכים ורוזנים ומאבקי שלטון רגילים. בשיא ההסתרה נלקחת אסתר – השכינה הקדושה בעצמה, ומוכנסת לביתו של אחשוורוש. היש הסתרה גדולה מזו? ודווקא כאן מסתתרת הרפואה אמתית. שימו לב: במקום הזה בדיוק מתפתחות המגיפות הרוחניות. אדם באמת אינו מבין איך ולמה. שאלות אלו מחליאות, הן המקור לכל החולשות הרוחניות. הרקע לסיפור המגילה קשה ללא נשוא. עם ישראל מצוי אז בסופם של שבעים שנות הגלות. אין כוח ואין חשק. במקום הזה בדיוק אדם מתפתה לשוב להרגליו הישנים ולחפש את מושיעו בדמות אדם. להישען על מישהו. לסמוך על משהו. להיאחז בעולם החומר ולשאוב ממנו בטחון. במצב שכזה אדם גם משכנע את עצמו שהנה חלפו להם ימי התהילה. פעם היה בית מקדש, פעם היו אנשים גדולים, היום יש גלות ואנשים קטנים. שתי המחשבות הללו – המקררת והמייאשת, פוגעות באמונה אנושות.

לכאן יוצקת המגילה את נס הפורים. אל המקום המרוחק והמוסתר הזה. סיפור המגילה מספר לכל אחד ואחד איך השם יתברך נמצא איתו עימו ואצלו אפילו בהסתרה שבתוך ההסתרה. גם כאשר נדמה כאילו המציאות נמסרה לידי הטבע והמקרה חלילה, גם שם נמצא השם יתברך. האור הזה מיוחד לימי הפורים וזכרו לא יסוף מאיתנו לעולם ועד. בפורים מתגלה בעולם אור נפלא, אור של השגחה שאינה מוותרת אלא יורדת ומשתלשלת לכל מצב. כאשר מטה היהודי אוזנו לדברי המגילה, שומע הוא את דבר הנצחיות המבטיחה כי בכל אשר תלך האמונה תלווך. יש על מי להישען.

 

 

קיצורי דרך ארוכים מדי – בין תפילה להשתדלות

הממציא הדגול ניצב זקוף גו, גאה ומדושן סיפוק על עמדתו, מציג בגאון את פרי המצאתו ונהנה ללהג ולהסביר אודותיה בפני כל צופה מזדמן. אין לדעת איך הצליחו הממציא ופרי גאונותו, להשתרבב אל תערוכת הפטנטים היוקרתית, אך הם היו שם ללא ספק והיוו מוקד אטרקטיבי מרתק. המצאת המאה –  בכל אופן לטענת ממציאה – אמורה למגר אחת ולתמיד את הופעתם הדוחה של חרקים מכל מין וזן "ולהשאיר לכם בית נקי מנמלים" כלשונו. בפעם המי-יודע-כמה, שינן בעל ההמצאה את הוראות ההפעלה בפני קהל מאזיניו המתבוסס בצחוקו:

"פשוט ביותר. אתם לוכדים את החרק, מאלצים אותו לפתוח פה, ואז משליכים את הגרגר הזעיר אל לועו הפעור. עניין של כמה רגעים עד שהוא נחנק למוות… זהו זה בעצם".

רק מאזין אחד קשה הבנה ונטול חוש הומור, ריסק את רוממות המעמד: "ואם החרק כבר בידי, מדוע שלא אמעך אותו ודי?"

"צודק לגמרי", התאושש הממציא ומלמל,  "בעצם, גם זה רעיון…"

קיצור דרך ארוך מדי

מה לעשות. לפעמים אנחנו בוחרים מרצון להתחכם ולעשות דרך ארוכה ונפתלת תוך התעלמות מוחלטת מהדרך הקלה, הפשוטה, והישירה יותר. הנה דוגמא:

כמה אנרגיות מזרימים בני אנוש בערוצי השתדלנות, הריצוי ומה שנקרא, קשרים?

המון, ללא ספק.

תעשיה ענפה רוחשת ומתפתחת סביב אותה מלאכת מחשבת הנקראת 'אורג', כלומר – יוצר קשרים. אנשים משקיעים את מיטב כישוריהם, ומגירים את לשד כוחותיהם, וממצים את תמצית כח החשיבה ומעוף היצירה שלהם עבור טוויתם של אותם חוטים דקים ודביקים היוצרים את אותם 'קשרים' נחשקים אשר עיני כל חי נשואות אליהם.

"ההוא… נו טוב, יש לו קשרים…" נוהגות הבריות להשיח כל אימת שאחד מאותם 'ההוא', מצליח להשיג דבר מה לפנים מן השורה ומחוץ לגדר החוק היבש. העסקונה בוחשת היטב בקדרת השתדלנות המהבילה, ולא בכדי. שתדלנות קוצרת פירות, וכדאיים הם אותם פירות להשקיע עבורם גם שנים ארוכות של אריגת קשרים עקרים, רבבות חיוכי חנופה, ומליצות אין מספר. בבוא העת- כך יודע כל עסקן מתחיל, תקצור השתדלנות את פירות העמל. השטח הנכסף יוקצה עבור בית הכנסת של הקהילה, הסכום הנדרש ישתחרר לטובת המטרה הנעלה, הפקיד הקשוח יתרכך, והחוקה תתגמש.

הקשרים והפרוטקציות הצועדות בעקבותיהם, תופסים מעמד כה איתן ומרכזי בחיי המין האנושי, שחוט של קסם משוך עליהם, ומשווה להם כמין הילת 'כל יכול'. אם רק תדע עם מי לדבר ועל איזה לב לפעול, את מי לרכוש, ועם מי להתיידד, כי אזי העולם כולו נתון בידך… הלוואי.

 

לפעמים אנחנו מתנהגים כמו אותו איש נחמד שנהג לגרד את אוזנו השמאלית בעזרת ידו הימנית. או כאותו נהג וותיק שהחליט לעלות מהשפלה ירושלימה, דרך הכביש המהיר המוביל צפונה. משם הוא עלה שוב על כביש אגרה שלקח אותו במהירות וללא עומסי תנועה אל מחוז חפצו. או בקיצור, עושים דרך עוקפת ארוכה ונפתלת, תוך התעלמות מופגנת מהדרך הישירה והפשוטה.

במה דברים אמורים – באופן בו אנו מנסים להתמודד עם המציאות.

החיים מפגישים אותנו עם צרכים רבים ומגוונים, בעיות ואתגרים. מפגש שכזה דורש מאיתנו להתמודד, למצוא פתרון. האדם, שעה שהוא נתקל בצורך קיומי, עומד על פרשת דרכים. אמור להחליט באיזו דרך יבחר, היכן ואיך יבקש את הפתרון. בנקודה הזו יוצאות שתי דרכים. דרך ההשגחה, הניסים והתפלה. ולעומתה דרך הטבע, ההשתדלות והשתדלנות.

בלקסיקון המונחים של כל אדם מאמין, שמור מקום חשוב וקדוש למושג 'תפלה'. אבל לא אצל כל אחד היא ממוקמת ברשימת המועדפים. אל התפלה מגיעים בדרך כלל בסוף, ככלות האכזבה והייאוש מכל האמצעים האחרים. אחרי שנעשו כל סוגי ההשתדלויות, ואחרי שנדברו הדברים על כל הליבות האנושיים. או אז, כשכלו כל הקיצין, אומרות הבריות 'זהו זה, אין יותר מה לעשות, רק תפלה…'

וזו תופעה מאוד מוזרה. משום שאם אנשים מאמינים אנחנו, מדוע זה ירדה לה דרך התפלה אל תחתית הרשימה. מדוע נחשבת האפשרות הזו כַברירה השנייה. לאמתו של דבר, יש כאן מאבק עמוק ביותר. מאבק בין טבע להשגחה.

טבע, השגחה, ומה שביניהם

העולם מבוסס על שתי הנהגות. טבע והשגחה. ובין שתי ההנהגות הללו מחלק הנברא את חייו והמציאות את קיומה. הטבע כולל את כל מה שאומרות הסטטיסטיקות, מבוסס על ההגיוני והאפשרי, המציאותי והמוחשי. מצד אחד הוא נראה מבטיח יותר, צפוי ונגיש. אך במבט מפוכח יותר מגלה עולם הטבע פנים אחרות לגמרי. הוא אכזרי.

אם יש לך, אתה קיים. אין לך – אינך. אם אירע כך חייב להיות כך וכך. ואם קרה מה שקרה, אין ברירה זו התוצאה. מי שמסר את חייו למחלקת הטבע, גזר על עצמו חיי אומללות ושיעבוד תמידי. הוא מבזבז את כוחותיו, מרצו והגיונו, רק על ריצוי ופיוס. מתהלך בעולם כסהרורי, משתדל להקדים את המציאות בצעד אחד. לדעת מראש מה יקרה, להבטיח את מקומו ברשימת ההצלחה. להתנגח עם האיומים, להדוף מתחרים, להיאבק על מקומו. ו..כן, בעיקר לדבר על ליבם של אנשים.

וישנה דרך אחרת. ישירה.

ידיים עליונות הלא מנהלות את המציאות, שולטות בטבע, מנהלות מלמעלה את המערכות כולן. והידיים הללו הן ידיו של בורא עולם. וניתן – אם לנסח זאת בפשטות, לפנות אליו ישירות, לבקש, להתחנן, ולהשיג תוצאות. לזאת ייקרא תפלה.

הדרכים הללו, ההשגחה (תפלה) והטבע (השתדלות), לא נולדו היום, ימיהם כימות עולם, ועל הצומת הזו עמדו אישים רבים למין ראשית ההיסטוריה ועד ימינו אנו. האדם בכל העיתים נדרש להחליט אנה מועדות פניו, לדרך התפלה, אם לדרך הטבעית. וההחלטה הזו הרת גורל היא.

המתפלל הראשון בהיסטוריה היה אדם הראשון. הבריאה שנבראה בששת ימי המעשה, היתה כמעט מושלמת עוד קודם שהופיע במרכזה האדם. היא היתה רק כמעט מושלמת, משום שפרט אחד בלבד חסר היה לה, תפילה. ואת הפרט הזה אמור להשלים האדם. המציאות של קודם בריאת אדם הראשון, היא מציאות מוכנה מאיליה. בורא עולם יצר אותה, הכין אותה, וייעד את משאביה עבור האדם. מאומה לא חסר במעשי בראשית, בששת ימי המעשה נברא עולם ומלואו בדבר השם, ובכל זאת, קודם שנברא האדם אומרת התורה "וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ" וכל כך מדוע –  "כי לא המטיר… ואדם אין לעבוד את האדמה". הבריאה מחכה לתפילתו של האדם. למעשה – אומר רש"י, עמדו הצמחים על פתח הקרקע כבר מיום שלישי, אך רק לאחר שבא אדם הראשון והתפלל עליהם, "ירדו הגשמים וצמחו האילנות והעשבים".

הנתונים כולם קיימים תמיד עוד טרם הופעתו של האדם. הכל קיים, חסר רק מישהו שיבקש על כך. בקשה זו הזמנה, ובשעה שהנברא מבקש מבוראו להשפיע, הרי הוא מזמין את הבורא לשכון בעולם.   וכאן מתרחש המפגש בין טבע להשגחה. טבע, זה לחיות את המציאות בלי לבקש עליה. השגחה, זה לקבל את המציאות מידיו של בורא עולם.

לבחור היכן לחיות

לאמתו של דבר, הבחירה ניתנה בידינו. באיזה עולם נבחר לחיות. בעולם המובן מאיליו, עולם הטבע, הסטטיסטיקות וההסתברויות. או בעולם הבלתי צפוי, הניסי והמפליא. אין זו רק שאלה של נקודת מבט, זו שאלת קיום. היכן אתה חי, בנס או בטבע.

חיי טבע הם כאלו בהם הריבונו-של-עולם שוכן רק בבית הכנסת. ואילו על התחומים האחרים, חולשים אחראיים אנושיים. כשכואב, הכתובת היא רופא. פרנסה קשורה לעבודה. עסקונה פותרת בעיות ביורוקרטיות, ובקיצור דרך עוקפת. חיים שכאלה מתנהלים בעיקר באמצעות אנשים, תלויים ועומדים על מילה אחת של פלוני, והחלטה של פלמוני. ויש לומר שאנחנו מבזבזים בכביש העוקף הזה, הרבה מהאנרגיות הטובות שלנו.

אבל גם בעולמו החומרני של האדם הטבעי ביותר מבליחות לא אחת קרני הוד של השגחה. הבעיה מתחילה כשדוחקים את רגליה של ההשגחה אל ההגדרה האטומה 'סיפורי השגחה'. כאילו נאמר, מקרים יוצאי דופן של השגחה. ההשגחה עשויה להיות 'אורחת' בשגרת חיים טבעית. אך היא יכולה גם להפוך לדייר קבוע, לבעלת בית על מכלול חיינו. אך לשם כך יש לפתוח בפניה דלת. לבקש.

האדם, בייחוד מכל שאר יצורי בראשית, מצויד ביכולת מיוחדת. הוא מסוגל לבקש. יש לו גם את הכלים לְרַצוֹת ולפייס. אך לפעמים היכולת הזו מבוזבזת על אוזניים זרות. נוטפת ונשפכת לריק על ליבותיהם של בני אדם שאינם יכולים לעשות הרבה יותר מלהנהן בחשיבות עם הראש. אדם ניחן ביכולת לעורר את רגשות הזולת, וזה חשוב. אך חשוב בעיקר להפנות את היכולת הזו לכתובת הישירה והמדויקת. לפתחו של בורא עולם.

 

 

פרשת בשלח – שירה חדשה שבחו גאולים

יענק'ל אברך ממוצע היה, עד ליום בו החליט דודו העשיר, להפוך אותו לאיש אמיד. הדוד לא הסתפק בהבטחות, ותקופה קצרה לאחר שמכתבו המפתיע בצבץ תחת לדלת, הופיע גם הוא בכבודו ובעצמו. במוחו החריף, קלט יענק'ל את סודות המסחר, ובתקופה קצרה נהירין היו לפניו שבילי המקח וממכר כסמטאות עירו. משנוכח הדוד, שבר סמכא לפניו, העביר לידיו את סמכויות העסק. יענק'ל הפך לסוחר של ממש, קנה ומכר והגדיל רכוש, שמו הטוב הילך לפניו בעולם המסחר.

ואז, בעיצומה של התנופה, הסתבכו לפתע העניינים. טעות קטנה בחישוב, זמן גורלי עד שהובחנה הטעות, וכבר דהר כדור החובות במורד הר ההצלחה התלול. יענק'ל הבין שנקלע למצוקה אמיתית, כברירה אחרונה החליט לפנות לעזרת דודו העשיר.

בחלומותיו הגרועים לא חלם להיתקל במענה שכזה. בין לילה הפך הדוד הנדיב לאיש זר. אימת פשיטת הרגל לא הניחה לו להתפלש בביצת העלבון, הוא ידע, אם לא יימצא הפתרון, חייו אינם חיים. בצר לו פנה לבית הכנסת ופתח ספר תהילים. כעבור שעה בבכי ותפלה מלב נשבר, שב למשרדו. מחשבותיו התבהרו, והנתונים הצטרפו כעת לתמונה בהירה הרבה יותר. עיון נוסף בחישובים פתח לפניו דרך חדשה, ישרה ומפוכחת הרבה יותר. כעבור תקופה קצרה שב העסק למסלולו היציב.

המכתב שקידם את פניו באותו בוקר, ניתץ את חייו במכה אחת. מנהל הבנק הודיע שם חד משמעית על מצב בלתי נסבל. המחאות חזרו, וסכומים אדירים שהתגלו כבלתי קיימים, לא רק שבלעו את חשבונו, גם את הבנק הם סיבכו באופן משמעותי. הוא דרש התייצבות מיידית בלשכה. יענק'ל צעד אל הבנק בברכיים כושלות. בדמיונו נפרד כבר מהכל, מהבית, מהרכוש, מהמעמד, וכמעט שגם מהחיים.

על סף לשכת המנהל עמד יענק'ל משפשף את עיניו בתמהון, התמונה נראתה הזויה בהחלט. אם עיניו אינן משטות בו, הרי שדודו העשיר יושב שם ממתיק דברים עם המנהל. 'שלום עליכם ר' יענק'ל' הריע המנהל בקול צוהל, 'בואו היכנסו'. יענק'ל כבר משוכנע היה שדעתו נטרפה מחמת צער, 'מה למען השם מתרחש כאן' – מלמל לעצמו. 'שב שב יקירי' הניח הדוד יד מעודדת על כתפו, 'תיכף תבין הכל'…

'רציתי שתלמד כמה דברים' סיים הדוד את דבריו המפתיעים. 'ראשית, ידעתי שכל עוד לא תכניס את ראשך בנבכי המסחר, לעולם לא תהיה סוחר. שום דבר לא יכול היה לגרום לך לפתוח אפיקים חדשים, וללמוד את משמעות המשא ומתן, כמו פשיטת רגל. רק כך מימשת באמת את כל מה שלמדת. שנית, רציתי שתבין שמסחר עושים מתוך קור רוח. כמו שכעת למדת להכיר שאני כאן תמיד, עומד ותומך, מודע לכל ומונח היטב בעניינים. וכעת יודע אתה שלשווא דאגת. כך תמיד בכל מצב שתקלע אליו, תדע, שבמסחר אין מקום לפחד. עליך להתרכז בנתונים שלפניך, הפחד רק מפריע לך לייצב את המצב, צעד קדימה מתוך אמונה ובטחון…'

 

סיפורי גאולת מצרים מעוררים התפעלות עצומה. בפעם היחידה בהיסטוריה הסיר הבורא את הלוט לגמרי מעל פני העולם הטבעי, וגילה שהכל מתנהל תמיד בהשגחה וניסים. ביציאת מצרים חשף השי"ת את ידו הגדולה, והראה לעמו פנים של חסד ורחמים, הנהגה מופלאה זו הגיעה לשיאה בקריעת ים סוף, השי"ת אחז אז את הטבע על כל חוקיו, וקימט אותו עבור עמו החביב. הוא הפגיש את הטבע עם ההשגחה, והראה לכולם מי כאן בעל הבית. עד לרגע שקרסו חומות המים על צבא מצרים, עוד שאג אליל הטבע 'ארדוף אשיג', השי"ת נתן לו לבטא את כוחו עד כלות, ואז הופיע באחת הנס, והטבע התפורר לאבק דק.

ובכל זאת אי אפשר שלא לתמוה. אם החליט הבורא לבטל עבור עם ישראל את כל חוקי הטבע, ולהוציא אותם מתחת ממשלת מצרים. וכי לא יכול היה לחסוך מהם את הפחד הנורא שחוו עד לרגע קריעת הים. הלא עד שלא ראו ישראל את גופות המצרים ורכושם על שפת הים, עוד לא בטוחים היו שאכן ניצלו. יכולים היינו להבין שישנם זמנים של הסתרה, ואז מכסה הבורא את עין ההשגחה ומניח לפחד לשלוט בעולם בכדי לנסות את ישראל. אך ביציאת מצרים הייתה ההנהגה דווקא של התגלות החסד והרחמים, ומה מקום יש לה להסתרה שכזו בעיצומה של גאולה פלאית וגלויה כל כך.

 

קריעת הים – להכניס את האורות למציאות החיים

אכן כן, ביציאת מצרים האירו עלינו מוחין נוראים, היינו באורות, הקיפו אותנו עננים של כבוד, והגאולה האירה את מלא האופק. אך עדיין בלתי אפשרי היה שנחיה את הגאולה במציאות בה אנו חיים היום. בכדי שיציאת מצרים תהיה נצחית ותחדור לעומק עולם המעשה, מוכרחים היינו לעבור את ים סוף.

בקריעת ים סוף התרחשו כמה דברים. ראשית היתה זו קריעת ים החכמה, כלומר – על הים נבקעו מעיינות החכמה והפכו למשהו מציאותי, הפחד והאימה שתקפו אותנו שם על שפת הים, כשמאחור דהרו אדירי כוחות הגוף, ומלפנים הראה הים פנים של זעף, האימה הזו הכריחה את עם ישראל להפוך את המוחין והאורות של יציאת מצרים לכסף מזומן. רק אז נקרע ים החכמה וחדר אל מציאות החיים. כי רק אז חווינו מהו פחד ואיך גם שם נמצא השם.

אז גם למדנו, שבשום מצב אסור לאבד עשתונות, משום שמאחורי הקלעים נמצא תמיד השי"ת, והוא זה שתכנן את כל ההצגה הזו. יש לו מטרה ברורה, הוא מעוניין שאנו נפתח באמת את שבילי השכל, נכניס את הראש בתורה שקיבלנו, ונתחיל להשתמש עם כל זה למעשה. ואת זה – הוא יודע, לא נוכל לעשות בלי לחוות מהו פחד, ומהו סוף. כי בכדי להפוך את התורה למשהו מוחשי וקיים, מוכרחים להכניס את המחשבה בסוגיית האמונה. זה לא רעיון או ווארט נאה, זו סוגיה שנלמדת על הבשר החי.

אך היום אנו כבר יודעים, שאת ים החיים צריכים לצלוח מתוך שמחה, ובשיר הלל והודאה. כי השי"ת לא רק שמושיע לבסוף, אלא הוא בעצמו זה שמלווה אותנו במבואות האפלים, הוא ולא אחר.

 

קריעת ים ההסתרה

הפחד על שפת הים דורש מאיתנו להעמיק ולחשוב, להתבונן ולחפש עצה ודרך בספרי הצדיקים. נכון. אבל איך יתכן בכלל שנבין משהו מדבריהם הקדושים, איך נוכל לפתוח בכלל את סוגיית האמונה, הלא אין לנו דעת, אנו בגלות והסתרה.

התשובה נעוצה בסוד קריעת ים סוף, כפי שאיך שמסביר זאת רביז"ל (ליקו"ת סי' ח'). בגלות מצרים היו רבבות נפשות ישראל וניצוצות הקדושה, בלועים ושבויים בקרבה של הקליפה. זה מה שגרם שלא היתה להם דעת, ולכן הם גם לא היו מסוגלים להתפלל תפילה ראויה.

רבינו מגלה שיש צדיק בעל כח גדול, שיש לו בחינת 'מטה עוז', כלומר – כח של עזות דקדושה, עימו הוא מסוגל לכפר ולמחול עוונות. עם הכח הזה הוציא משה את ישראל מתוך קליפת מצרים, הוא תחב כביכול את מטהו בגרונה של מצרים, והכריח אותה להקיא את כל הטוב של נפשות ישראל שבלעה.

זה מה שאירע בקריעת הים. קודם לכן לא היו ישראל מסוגלים לחצות את הים, ההסתרה היתה מוחלטת. ואז קרע משה את ים ההסתרה, ואנו מצאנו בו דרך. ואז חזרה גם הדעת שהיתה עד כה בלועה במעי מצרים להאיר, ואנו מסוגלים היינו לשמוע תוכחה ראויה, כלומר – לקבל מחשבות טובות ונכונות, ולהתעורר באופן נכון לתשובה.

כך קורה גם אצל כל אדם, העוונות יוצרים הסתרה, והקליפה בולעת את הדעת עד שבלתי אפשרי למצוא דרך בים המחשבות הרעות. הצדיק שיש לו מטה עוז, מכפר ומתקן את העוונות, וקורע במטה עוזו את מסך ההסתרה, וכך מחזיר לאדם את דעתו, ופותח לו דרך בים המחשבות והבלבולים. זה מה שקורה באומן בקיבוץ הקדוש, לכן חשוב כל כך לנסוע לשם בראש השנה.

ובבחינה מסוימת יש משהו מזה גם כעת בט"ו בשבט, בר"ה לאילן. כעת חונטים האילנות ומתחדשים. כי הנפשות והניצוצות מתחילות להיכנס בפירות. וכל זה נעשה בכח המטה עוז של הצדיק, הקורע את בטן הקליפה, ורבבות ניצוצות קדושים יוצאים משם בקול רינה ושירה, והם מתעלים ונכנסים בפירות ומתחילים להיתקן.

ט"ו בשבט הוא ר"ה לאילן, אך גם יום התחדשות עבורנו. שנתחיל להאמין בפעולה העצומה של כל ברכה ופעולה טובה, ונחדש את עבודת העלאת חלקי הטוב שבבריאה. כשרואים את ההתחדשות שיש בפירות נזכרים בפעולה שעושה עימנו הצדיק, המחלץ את נפשנו מבטן הקליפות והרע, ופותח לנו דרך בים ההסתרה. כעת כשנשמע את פרשת קריעת הים, נרגיש באמת איך גם אנו חוצים אותו בשיר וקול תודה.

פרשת בראשית – להבקיע את מסך הטבע

העולם עלול להעמיד פנים של טבע. לטעון בעייפות 'מאומה לא קורה כאן'. לנברא יש תפקיד, להתעורר ולשאול 'מי ברא אלה'.

 

חברי הקבוצה שרכו רגליים בתשישות. הרעב נתן בהם אותות והצמא היכה בעוז. המקום בו שוטטו זר להם ומנוכר. תווי השטח פתלתול ומתעתע, רוחש סכנות וצחיח. טיפת מים איננה נראית באופק, והצמא מאיים להכריע. הצועדים מתחננים למים ולמורה הדרך אין בשורות.

לפתע, מתעורר מורה הדרך לחיים. עיניו אורו והוא מנתר ממקומו בגיל, 'מצאנו מים'.

  • 'היכן'. הציבור לא רואה מאומה.

אצל מורה הדרך, ההתלהבות איננה מצטננת. מצביע אל שיפולי ההר. צימחיה ירוקה עולה משם, רעננה ומדיפה ניחוח פריחה. איש השטח יודע, צמחיה לחה חייבת לינוק חיים ממעיין בסביבה. התקווה נוסכת כוחות ברגליים, אם יש כאן חיים, מישהו מזרים לכאן בהכרח מים. רק לחפש כאן באזור ולמצוא.

***

אנשים אוהבים מוצר טרי. ההתחדשות מביאה בכנפיה בשורה, מעוררת תקוות ומאוששת את הנפש. עיסה טריה מעידה על נחתום. מוצר המדיף ניחוח טריות, מפנה אצבע ומעורר, 'דרשני'. היושן איננו מעורר. הטריות, כן.

העולם שהחל את חייו בבראשית, נע על ציר ההתחדשות התמידית. בכל בוקר הוא מפציע מחדש, טרי ומדיף ניחוחות, מראות וקולות אל יום חיים חדש שלא היה מעולם. חוק קדום שטבע הבורא בתבל, מחייב את הבריאה כולה להיות תמיד מתחדשת. אף פרט בה איננו ישן נושן. כל עשב, כל רגב אדמה, חייב לשוב בבוא העת אל בית עולמו. להאסף אל אדמתו ולהיוולד מחדש. פירות גדלים על עץ, בשלים, נקטפים או נרקבים והופכים עפר ואפר. ושוב בוקעים מחדש מבעד לעלי הפריחה החדשה. "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשי בראשית" ויש לכך סיבה.

לחשוף ניסים מתוך הטבע

עולמינו מעמיד פני טבע. מתריס ואומר 'הכל כרגיל'. עולם כמנהגו נוהג, ערב, בוקר וצהרים. קיץ וחורף קור וחום. תחת לפני השטח רוחשים הניסים. ניסים כמוסים מן העין, ניסים תמידיים. והארץ לעולם עומדת על אינספור פלאות, ניסים גדולים וקטנים, ניסי הבורא בתוך הטבע.

כשהניסים נסתרים, הטבע מציג עצמו כבעל בית. והלב שוקע בכפירה דביקה וערמומית. האדם מוצא עצמו שבוי בפחדים ודאגות, תקוות ושיעבוד מתסכל. הטבע רודה בו והוא מתמסר אליו בכל לב.

מהשבי הזה נחלצנו בימי הרחמים והסליחות. ראש השנה והדרך שהובילה אליו באלול. עשרת ימי תשובה ויום הכיפורים. בימים הללו אמרנו, צעקנו, שרנו וגם רקדנו "כי אתה הוא מלך מלכי המלכים". חזרנו ואמרנו שוב ושוב "כי אין בלתך" "ותמלוך אתה השם לבדך על כל מעשיך". ביקשנו פעם ועוד פעם "וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו, ויאמר כל אשר נשמה באפו השם אלוקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה". מילות התפלה קדחו במסך המבדיל אפיקים חדשים של אמונה, וההכרה במלכות השם החלה לחלחל אל כל רובדי הבריאה. ה'פעול', ה'ייצור', וה'נברא' הכירו סוף סוף במי שאמר והיה.

ככלות ימי השגב וההוד, עם היציאה מחופת ענני הכבוד. מוביל אותנו מעגל השנה אל ימי השגרה. וגרוע מכך, אל הטבע. העולם מאיים לשוב ולהיות כפי שהיה. וכאן עומד היהודי של חודש תשרי ונחרד, 'רק שלא אשכח את רגשי האמונה שליוו אותי עד כאן'. 'רק שלא אשוב בחזרה אל תפיסת החיים הטבעית'. ואת התשובה מעניקה לו שבת בראשית.

טריות היא ערובה לערנות. עולם טרי מזמין את המחשבות לשאול 'מי ברא אלה'. וכשהנברא פוגש סביבו עולם מתחדש, מקשקשת בקרבו התשוקה להכיר מחדש את מחוללו. תפיסת עולם טבעית נוצרת מתוך יושן, כשהעולם נדמה כמו תהליך חוזר על עצמו, השמש עולה ויורדת, הצל הולך ובא, והמאורעות מתרחשות סתם כך בגלגל החוזר. מוצר ישן איננו מגרה את חושי החיפוש. עיסה קרירה איננה מעידה על נחתום בסביבה הקרובה. וגם העולם יעיד על קונו רק כל עוד הוא חם וטרי, רוחש חיים ומתחדש.

שבת בראשית מציגה את הבריאה כמוצר טרי. בשבת הזו אנו פוגשים את העולם הנברא ונוצר בדבר השם. היש יוצא מתוך האין. החושך והאור, הלילה והיום. ים ויבשה, דומם צומח וחי. כל אלו מתגלים כעת כדבר שאיננו מובן מאיליו. זוהי בריאה חדשה מדיפה ניחוח של טריות.

אך חידוש מעשי בראשית איננו נעצר בשבת בראשית. השבת הראשונה בשנה, מגלמת בקרבה את כל שאר השבתות שיופיעו בעקבותיה. השבת היא 'זכר למעשה בראשית', מזכירה ומעוררת לזכור תמיד את ההתחדשות של בראשית. שבת אמורה לעורר אותנו להתפעלות שתוליד חיפוש. הבראשית צריך לטלטל אותנו עד שנשאל כבר "מי ברא אלה". ואז תופיע גם האמונה. אמונת חידוש העולם. הבריאה כבר לא תיראה כמו גלגל חוזר. היא תהפך רצף של ניסים ונפלאות, ובאווירה שכזו, החיים יהיו בהכרח חדשים ומלאי חיות.

האמונה כמפתח להצלחה

האמונה היא גם מפתח להצלחה וישועה. מקור סבל והיסורים היא ההסתרה. אדם סובל, מפוחד ומבולבל, רק משום שעולמו נתון לשלטון הטבע. כשנודע שיש מנהיג לבירה, אין פחד ומהומה. את האמונה חוצבים מתוך בירור המדמה. "ואמונתך בלילות". בלילה שרוי המח בכוחות הדמיון. דמיון יכול לשמש אספקלריא לאמונה, או חלילה מחיצה מבדילה. נביאים עשו בכח המדמה שימוש להשגת נבואה "וביד הנביאים אדמה". אולם, לשם כך יש לברר את המדמה. להפוך אותו כלי נקי להשגת רוח נבואה ולהזנת האמונה הטהורה. את הכוח הזה, מגלה רביז"ל (ליקו"ת ח'), מקבלים מצדיק אמיתי.  התקרבות לצדיקים מטהרת את כוחות הדמיון, ומעוררת את האמונה מתרדמת הטבע.

החיים שלנו יהיו ברורים יותר, בשעה שהמחשבות במוחנו ייעשו מבוררות יותר. בירור המחשבה היא הדרך להשגת תמונה בהירה של אמונה. ואת הכלי לכך קיבלנו בראש השנה מרבינו. כעת, בשבת בראשית ובשבתות שיבואו בעקבותיה, נוכל לפתוח את האוצרות שקיבלנו בראש השנה, ולעשות בהם שימוש להעצמת האמונה.