פוסטים

איפה הוא חסר לנו, בית מקדש?

 

בתקופה זו עולים על מפתן הזיכרון יחד החורבן והבניין, מזכירים את ירושלים בבניינה, בחורבנה, ובתקווה לבניינה השלם בקרוב ממש. בעומק הלב, תוך כדי התמודדות עם מועקת שלושת שבועות האבל, שואל יהודי את עצמו, "ובכן, איפה חסר לי בית מקדש?"

באמת, היכן הוא חסר לנו, בחיים, בפרנסה, ואפילו איפה הוא חסר לנו בעבודת ה'?

במילים אחרות אנחנו שואלים – מה נתן לנו בית המקדש שאין לנו היום.

בכמה מתורותיו מלמד רבינו ז"ל על ההשפעה המיוחדת שהיתה לבית המקדש על רוחו של כל אדם. כדוגמה הוא מזכיר פסוק המתאר את בית המקדש "מחמד עיניכם" – העיניים שלכם. מדוע עיניים? העיניים מאירות את עולמנו ומאפשרות היכרות עם העולם, למעשה הן מהוות חלק ניכר בתשתית התודעה שלנו. בית המקדש היה העיניים של הנשמה שמסוגלת היתה באמצעותו לראות רוחניות ולחוות את הקשר האישי עם בורא עולם, כשהיה לנו בית מקדש היו לנו עיניים.

גם היום יש לנו עיניים, אבל העיניים שרואות היטב אנשים נוף וחומר, עיוורות כמעט לגמרי ממראות של רוחניות ונשמה, את נופי הלב הרגש והשכל הרשתית מחמיצה…

הבעיה היא שקשה ואולי אף בלתי אפשרי שנבחין באובדן הזה, שכן כמעט ולא התנסינו בכישרון ראיה שכזה, נולדנו לעולם עיוור.

מבחינה רוחנית, אנחנו עיוורים מלידה!

לאמתו של דבר, ניתן לראות את החורבן כשלל תופעות ומאורעות, אך ניתן גם להעמיק יותר ולהבין את האובדן העיקרי המסתתר מאחורי כל אלו. רבי נתן מדגיש זאת בפירושו לאחד ממדרשי החורבן הסתומים על פי יסודות מאמר "בראשית, לעיני כל ישראל".

גלות היא לקות ראיה. אנחנו מוצאים זאת בצרות הכלל – האופן בו 'נראים' יראי השם בעיני העולם, הצורה בה מתייחסים לקדושת לימוד התורה. הראיה מדגישה את העיקר ומעמעמת את הטפל, וכשהראיה לקויה, העיקר נדחק אל הצד והטפל מרקד במרכז. וכך הרשעות והכסילות מרימים ראש, והענווה והצדקות מצטנעות באפילה.

גם בעולמו האישי מתחולל באדם חורבן שהוא פועל יוצא מראיה לקויה. אי אפשר לנהוג מבלי לראות ובלתי אפשרי לנווט את הנפש או ללטש את מידותיה מבלי לקבל את התמונה הנכונה. העיניים בגלות רואות או רע מוחלט או טוב מוגזם. ואם כך, הצורך הדחוף ביותר בחיינו הוא, זוג עיניים בריאות.

וכאן אנו נוגעים בנשמת חייה של המציאות, רוח אפה של היהדות ושל כל יהודי פרטי, וביסוד קיומו של כל עולם החומר, ארבע היסודות וכל חוקי הטבע – הצדיק.

"כִּי יֵשׁ צַדִּיק, שֶׁהוּא הַיֹּפִי וְהַפְּאֵר וְהַחֵן שֶׁל כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, וּכְשֶׁזֶּה הַיֹּפִי וְהַפְּאֵר נִתְגַּלֶּה בָּעוֹלָם, דְּהַיְנוּ כְּשֶׁזֶּה הַצַדִּיק, שֶׁהוּא הַיֹּפִי שֶׁל כָּל הָעוֹלָם, נִתְפַּרְסֵם וְנִתְגַּדֵּל בָּעוֹלָם, אֲזַי נִפְתָּחִין הָעֵינַיִם שֶׁל הָעוֹלָם. שֶׁכָּל מִי שֶׁנִּכְלָל בְּזֶה הַחֵן הָאֱמֶת שֶׁל זֶה הַצַּדִּיק, שֶׁהוּא הַחֵן וְהַיֹּפִי שֶׁל הָעוֹלָם, דְּהַיְנוּ שֶׁמִּתְקָרֵב אֵלָיו וְנִכְלָל בּוֹ, נִפְתָּחִין עֵינָיו וְיָכוֹל לִרְאוֹת, וְהָעִקָּר לְהִסְתַּכֵּל עַל עַצְמוֹ" (ליקו"מ תורה ס"ז, בדילוג).

 

החן הפאר והיופי של העולם, דהיינו אור הצדיק, הוא כוח הראייה העולמי והאישי, וכשבעולם ניכר אותו חן פאר ויופי, אזי כל מי שנכלל בזה החן יכול לראות. את היכולת הזו הביא בית המקדש לעולם ולכל יהודי ויהודי בתקופת המקדש. היכולת הזו – כפי המבואר בתורה הזו – מושגת גם על ידי התגלות עניינו של הצדיק בעולם.

החורבן מבחינתנו ובשפת העכשווית מבטא בעיקר בחוסר הרגשה בצדיק, דהיינו אי יכולתו של העולם 'להבין' את יופיו של הצדיק, את המיוחד והנפלא שבתורתו ואת הענוג והמתוק שבחיי עבודת ה', התבודדות, שמחה התקשרות לצדיקים, תפילה וכו'.

הצדיק הוא יסוד קיומו של כל העולם: "וכל מי שנכלל בהפאר וההידור והאמת שלו, הוא מסתכל בכל המידות הנמשכין מהד' יסודות, דהיינו שמתחיל להסתכל על עצמו לשוב להשם יתברך…" וכאשר העניין הזה נסתר ובלתי מורגש, עין לעולם עיניים, אין לאף אחד עיניים, ממילא אין דרך, נמצא שאנחנו תקועים בפקק ארוך של גלות…

הגאולה לעומת זאת היא פקיחת עיניים. היכולת להסתכל על עצמך בעין ברורה ולהבחין בין טוב לרע, לראות בכל דבר את החן האמיתי, לקבל הרגשה בקדושה ולהצליח להבחין גם בדרוש תיקון – היכולת הזו היא גאולת הפרט, וכך גם תתרחש גאולת הכלל, שהלא אם הראייה הכללית תתבהר, החורבן ייעלם. הטוב יודגש והרע יסתלק או יתוקן, העיקר יהיה בראש והטפל ישמש לו ככסא. החורבן, שעיקרו מבול של דעות והיפוך יוצרות, ייהפך לבניין של טוב, יופי ופאר.

נשאלת השאלה – איך מרפאים את העיניים?

דמעות הן טיפות המרפא הפלאיות. הבכייה על החורבן גונזת בחובה את כוח הבניין.

זו הסיבה שהאבלות על חורבן ירושלים קשורה מאוד בדמעות. הדמעות בנושא הזה אינן רק התפרצות טבעית של רגש. רבינו מלמד שהבכי הזה כשהוא נעשה באופן הנכון, לא מתוך ייאוש אלא מתוך געגוע ותקווה – בכי שכזה רוחץ את העיניים ומחזיר להם את כח הראייה. ולכן מבטיחים לנו חז"ל "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בבניינה". לא רק בעתיד, עכשיו! בכל יום ומתוך כל דמעה של אבל, ניתן לשקם חלקי ראיה אבודים ושכוחים. וזו המטרה המרכזית של האבלות. לתקן, לרפא, להחזיר עטרה ליושנה.

אין מחלה חשוכת מרפא!

צרעת היא נס רפואי משום שהיא מעוררת את החולה להבין את מצבו ולגשת לרופא, הנס השני יתרחש כשתזכה להגיע לתרופה מתאימה.

כשלומדים בספרי הצדיקים יש לחפש תמיד את העצה למעשה, איך הדבר הזה יפעל עלי ואצלי וישנה אותי לטובה ממש.

מקובל בעולם שעל מקצועיות משלמים. אדם מזמין עבודה אצל פועל פשוט ומשלם פרוטות. לבעל מלאכה מנוסה הוא ישלם על אותה מלאכה ביוקר. רופא זוטר מקבל מטופלים במחיר סביר, רופא בכיר ידרוש עבור שעת ייעוץ הון תועפות. כולם מבינים שהתשלום אינו ניתן על שעה של ייעוץ גרידא, הוא משקף שנות לימוד והתמחות, ניסיון וותק. כאשר הינך ניגש לאיש מקצוע אתה חש בנוח. קל יותר לסמוך עליו.

להבדיל, גם בקדושה אנחנו יודעים להעריך את האנשים הנכונים. מי שזכה לשמוע שיעורים מפיו של מגיד שיעור למדן ששנות לימוד רבות מאחוריו, יודע ששיעורים שכאלה אי אפשר להמיר בשום דבר אחר. כאשר מתעוררת שאלה בהלכה ניגשים למורה הוראה, וכשהשאלה סבוכה וחמורה יותר מחפשים את הפוסק היותר גדול. ההשקעה והיגיעה שלו במשך ימים ושנים, הניסיון העתיר ותשובותיו הרבות בכל התחומים מעניקים לו גושפנקא. בעניינים של פיקוח נפש כל אחד יחפש את האילן היותר חזק להיתלות בו.

*

יצאנו זה עתה ממצרים. חלפנו על פני השערים וממעמד נחות של עבדים נרצעים זכינו במקום כה נשגב של בנים למקום. בנקודה הזו יהודי מבין שאפשר לזכות בחיים טובים באמת, ואחד הדברים המבליטים את החירות היא ההרגשה שיש לאן לחתור ולאן לצעוד. לבן חורין יש שאיפות. צעד ראשון בגאולה היא תזוזה, אפילו תזוזה קטנה. מה יכול לגרום לאדם לזוז, להתקדם? דווקא ההיכרות עם הפחות טוב. לעיתים חבטה הגונה של קרקעית הבור מביאה את הנפש ליקיצה. לעיתים דווקא משם תצמח גאולת הנפש.

נס הצרעת

בזמן בית המקדש התרחשו ניסים רבים, אחד מהם היה נגע הצרעת. שוו בנפשכם: אדם נרדם מעט על משמרתו, סטה קמעא מהדרך, נחלש והתקרר מעבודתו ולפתע נגע צומח במצחו. הוא ממהר אל הכהן שמאבחן אותו כנגוע בצרעת. בבת אחת חובטת בו ההבנה, "געוואלד, הצטרעתי". ההבנה הזו מטלטלת אותו, הוא תלוי בין חיים נצחיים למוות. זו תחושה לא פשוטה, כאילו בישרו לו שלה לא עלינו במחלה נוראה, מחלת נפש. אבל כאן גם ממתינה עבורו ישועה עצומה. הכהן הוא איש מקצוע עתיר ניסיון. כדי לאבחן צרעת עליו להתמצא במסכת נגעים, שבעים ושניים סוגי נגעים שם וכדי להבחין בהם עליו להיות בקיא ורגיל, בעל דיפלומה. המצורע ניצב לפני רופא מומחה והוא יודע זאת. הוא מבין שכשם שהמומחה אבחן את מחלתו והעמידו מול פרצופו הגווע בחוליו, כך במומחיותו יודע הוא בדיוק איך יוצאים מהחולי הזה. עם התחושה הזו הוא מוסר עצמו באהבה לידיו האמונות של הרופא. האמון הזה הכרחי להצלחת הטיפול.

צרעת העור אולי עברה מן העולם, אבל צרעת הנפש מעיקה וכואבת ומוכרת לכל אחד. איש הסובל מתחלואים יכול לקוות לשני ניסים שיתרחשו בחייו: האחד, שרופא מומחה יאבחן את חוליו ויעמידו על מקומו. השני, שיימצאו בתיקו התרופות המתאימות בדיוק למצבו. שני הניסים הללו התחוללו עבורנו. הצדיקים הם כהני השם אלו רופאי נפש מומחים אין כמותם. יש לנו רבי גדול המומחיות שלו חולשת על כל תחום, כל חלקי הנפש נסקרים בספריו הקדושים בסקירה אחת. וראו זה פלא – כשאך ניצב הינך על מפתנו נעשית מודע, ולו במקצת, למצבך. מי שרגיל בספרי רבינו הקדוש ותלמידיו מפתח מודעות עצמית וכשהוא מרבה לחפש וללמוד, הוא נעשה עוד יותר ויותר ער ופוקח עיניים למצבו. זו ישועה ראשונה. השנייה היא שהצדיק גם יודע את הדרך אל החירות ממאסר התחלואים. כשם שהכהן מסוגל לחרוץ את גורלו של הטמא והטהור, כך הוא יודע לאחוז בידיו ולהוביל אותו מטומאה חומרה לטהרה מוחלטת. ללמד כל אחד לפי מקומו ומצבו איך מסגלים דרך חדשה, איך קונים רצינות, עמל, איך נכנסים בשערי לימוד תורה, איך מתבודדים בינו לבין קונו, איך משיבים אל הנפש נעימות שאבדה וחשק שנגוז.

גש לרופא

ראשית יש לגשת לרופא. גש לארון הספרים, חפש את דברי הצדיקים. עיין בהם. אך מעבר לכך יש למצוא בתוך הספרים את אותו נתיב שיוביל אותנו לעובדה ולמעשה אל החירות ואל הבריאות. בספרי רבינו הקדוש נמצאות כל סגולות המרפא אם רק מחפשים אותן וחותרים להבין מה הרבי מתכוון, איזו עצה הוא הניח כאן ואיך העצה הזו מלמדת אותי מה לרצות, להיכן ואיך להתקדם. משום שבכל דיבור ודיבור של הרבי יש את שני המרכיבים – התעוררות והתחזקות. ידיעת מצבי ורפואתו המידית בעזרת השם.