פוסטים

מי היה המן האגגי? לדמותו של ארכי-מכשף

חג הפורים משלב שמחה והודיה על ניצחון האויבים יחד עם הציווי המהדהד לזכור את אשר עשה לנו עמלק ולמחות את זכרו. מחיית עמלק תופסת מקום מרכזי ביום הגדול הזה, ממלאת מקום מהותי בתוכנו של החג, מלווה את כל קריאת המגילה, וקשורה מאוד למשתה ולשמחה. יש כאן נקודה פלאית: שתי מצוות לנו: "זכור את אשר עשה לך עמלק" ו"מחֹה תמחה את זכר עמלק". מצד אחד זכירה ומאידך מחייה. וכי אין כאן סתירה – אם למחות מדוע לזכור, ואם לזכור איך יתקיים "מחה תמחה"?

יישוב הסתירה מזמין אותנו לסוגית הליבה של פורים – המן האגגי. דמותו מלווה אותנו לאורך כל יום הפורים ולפניו, וזו עובדה מפליאה. אין זה הצורר הראשון שקם עלינו, ואין זה החג היחיד שנקבע בעקבות היחלצות מידיו של צר ואויב. אבל בכל המקרים האחרים האויב הושמד ואנחנו קמנו ונתעודד. לא מצינו עניין מיוחד להזכיר שוב ושוב את האויב ולעורר את זכרו. דווקא כאן, כאשר בזרע עמלק עסקינן, אין אנו חדלים מלהזכיר את שמו. לא פחות מחמישים וארבעה פעמים במגילה, בשבח 'על הניסים', בשירות וההודיות ולאורך כל יום הפורים. אכן, בפורים עסוקים אנו בביטול קליפה שאינה דומה לאף סוג אחר של רוע. המלחמה הזו נושאת אופי שונה וייחודי וכדי לרדת למשמעותם של דברים עלינו ללמוד מיהי קליפת המן-עמלק.

המן העץ

הגמרא בחולין (קל"ט ע"ב) מתחקה אחר שורשיהם של שמות ואישים ודורשת "המן מן התורה מניין – המן העץ". מדוע חשוב לברר את מקור שמו, ומה הקשר לעץ הדעת? הרעיון כזה הוא: התורה הקדושה מבקשת מענה שיאפשר התמודדות מול כוחו הרע של המן הרשע. כידוע "זה לעומת זה עשה אלוקים" ולכל מדרגה של קדושה מקבילה בטומאה ולהיפך. כדי להתגבר על רשעות יש להציב לעומתה מדרגה של קדושה שתשמש מעין תשובת המשקל. לשם כך יש לזהות מאיזו מדרגה של קדושה משתלשלת קליפה זו. חכמים לומדים ששורש קליפת המן נעוצה בנקודה קדמונית מאוד, בעץ הדעת טוב ורע. משמעות הדבר, שההתמודדות מול המן-עמלק מתחילה לא בשושן הבירה, כי אם בגן עדן מקדם, במעידה האנושית הראשונה בעץ הדעת טוב ורע. כעת בידינו קצה חוט.

קליפת המן קשורה לעץ הדעת שמשמעותו עירוב בין טוב לרע. במרכזו של חטא עץ הדעת מצויה התלבטות. השם יתברך מצווה "ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות". אבל הנחש הקדמוני מחדיר לכאן ספק "אף כי אמר אלוקים…" (בראשית, ב) הוא מבלבל את הדעת בלמדנות של שקר, ובסופו של דבר "דחפה עד שנגעה". משמעות האכילה מעץ הדעת היא נטישת הבהירות המוחלטת של 'כולו טוב' ובחירה במציאות המעורבת המשלבת התלבטות מתמדת בין רע לטוב. באכילתו מהעץ בחר אדם להכיר במציאות המוטלת בספק, ומאז ועד היום מלווה את קיומנו הספק התמידי בין טוב לרע. בחינה זו קרויה קליפת נגה. היא איננה רע מוחלט, אך כל הרעות משתלשלים ממנה.

שורש ותוצאה

ההבדל בין קליפת נגה לשאר הקליפות זהה לחילוק בין שורש לתוצאה. כאשר מתבוננים על מציאות מקולקלת ניתן להסיק שהשלבים היותר גרועים אינם בהכרח מייצגים את השורש והסיבה, בדרך כלל זו התוצאה. השורש אינו נראה רע כל כך. אדרבה, בעיות גדולות מתחילות בשורש קטן וסמוי מן העין. כאשר הקלקול מוחשי והרע זועק לשמים, מדובר בשלבים הרבה יותר מאוחרים. באופן זה יש להבין את הגישה הנכונה להתמודדות עם קליפות. הדמות היותר אכזרית אינה בהכרח המסוכנת. לעיתים דווקא הרשעות המוצנעת והפחות מאיימת, מסוכנת יותר. היא מתעתעת. הבה נבין: ידוע שהקליפה יונקת מהקדושה, זאת משום שבאופן נחרץ אין לרוע קיום עצמאי. הוא איננו. הטוב הוא בעל הקיום האמתי, יש רק טוב. הרע מסוגל להתקיים רק מפני ששואב את קיומו מקצה הטוב. היכן שמסתיימת הקדושה מתחיל גבול הטומאה. הקליפה אוחזת בקצה ציפורן הקדושה ומשתלשלת כלפי מטה. במקום בו נדבקת הקליפה בסוף מדרגות הקדושה נמצאת קליפת נגה (רמח"ל בכ"מ). התיאור שלה הוא 'חציו טוב וחציו רע'. השילוב הזה בין טוב לרע, מעורר בלבול תמידי, אינך יודע – הלנו זה אם לצרינו. וזו בדיוק התכונה שמאפשרת לקליפה להשיג את קיומה מהקדושה. מפני שאיננה רע מוחלט ומשום שאי אפשר לקבוע בוודאות 'זה רע' – קשה מאוד לנתק את אחיזתה מהקדושה. הדרך היחידה לבטל את אותה קליפה היא באמצעות בירור. רק כאשר נצליח לגרום לטוב המעורב בקליפה להסתפח אל הקדושה, תתבטל ממילא מציאות הקליפה, משום שהלא כבר אמרנו שלרע לבדו אין קיום וכל מציאותו נשענת על עירוב טוב ורע (עי' עץ חיים שער מט, ד).

כעת אנו מסוגלים להבין מיהו המן – "המן העץ". "ראשית גויים עמלק" (במדבר כד, כ), קליפת המן-עמלק מצויה בראש, כלומר בשלב הראשון של השתלשלות הרע מהטוב. מצד אחד זו הקליפה הקרובה ביותר לקדושה, מאידך היא הקשה והסבוכה מבין הקליפות.

בשונה משאר הקליפות, את נגה אי אפשר לכלות ולהכרית בדרך הרגילה, משום שהיא משולבת מטוב ורע. את הקליפה הזו יש לברר. במקביל, מכל אויבינו ושונאינו רק על עמלק מכריז הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו מלחמה, מדור-דור. אי אפשר לכלות את עמלק, יש להתגלגל עימו מדור דור ולבררו שוב ושוב. במלחמת עמלק כתוב "ויחלוש יהושע את עמלק" ופירש רש"י שחתך ראשי גיבוריו. כלומר המלחמה לא הוכרעה, עמלק הוכנע אך לא הוכרע מפני שכדי לכלותו דרוש בירור אחר בירור. עד היכן שורשי הוא המאבק אנו למדים מדרשת חז"ל "אין השם שלם ואין הכיסא שלם עד שימחה זכרו של עמלק". תיקון העולם, הרוחני והגשמי, כרוך במחיית עמלק.

לזכור כדי לשכוח

כעת תתיישב התמיהה. מצוות זכירת מעשה עמלק לא רק שאינה סותרת את מצוות מחייתו – זו הדרך היחידה שתאפשר זאת. מדי שנה בשנה מתעוררת מחדש קליפת המן-עמלק, וזאת על מנת שנתאמץ לברר אותה מחדש ובכך נביא להתפוגגותה. אנו מזכירים את המן ומעלים את זכרו על ראש עליצותנו. אין לך פורים בלי המן, ואין מגילה ללא אחשוורוש. האזכור החוזר ונשנה מקיץ ומעורר מחדש את המקום הבלתי מבורר ממנו נפיק מחדש, גם השנה, את אורות הפורים. המן מעורר את הספק וההתלבטות, הוא מחזיר אותנו שוב ושוב אל רגעי בראשית של אכילת עץ הדעת טוב ורע, ובכך מכריח אותנו לשוב ולברר את תעתועי קליפת נגה.

לא בכדי פורצת השמחה ויוצאת דווקא בהזכרת השם 'המן'. "אין שמחה כהתרת הספקות" וכאשר יהודי בקריאת המגילה נתקל ביוצר כל הבלבולים והתהיות – "המן הרע הזה" – והוא כנגדו חובט ברגליו ומצהיר "מחה תמחה", הותרה פקעת הספק. אומר היהודי להמן-עמלק שבליבו: "יודע אני המן מן התורה מניין – מן העץ באת לכאן. אך אני שוב לא אשגה בפרי התעתוע. בריא לי כי רע אתה, וממך עצמך ניקח לעבוד את השם אלוקינו".

קליפת נגה – הטומאה מדמה את עצמה לקדושה כקוף בפני אדם. כשם שהקדושה מסודר כאילן קדוש, כך להבדיל מסודרות מדרגות הטומאה כאילן. לקליפה אין קיום עצמי וכל מציאותה היא שואבת מאחיזתה בקצה גבול הקדושה. ראש הקליפה אוחז בציפורן הקדושה, והבחינה הזו קרויה קליפת נגה. היא מעורבת טוב ורע ולפיכך קשה לזהותה. לאחר מכן משתלשלים מנגה כל הקליפות הטמאות. תיקונה של קליפת נגה הוא באמצעות בירורה – את הטוב מספחים אל הטוב והרע ממילא בטל ונאבד.

אילו נכתבה המגילה בידי עיתונאי…

אחדרשנדתא, עורכו הראשי של קלף העת הפרסי "שושניוז", כסס את קצה נוצת הכתיבה בעצבנות אופיינית. אחשורוש שקוע בבלגן אישי לא פשוט. סאגת ושתי שהתפוצצה השבוע עלולה בהחלט לגאול את מדור הרכילות מבצורת ארוכה. מאז השתלט המטורף על פרס ומדינות חבר העמים, חוץ ממשתאות ומסיבות ראווה, לא מספק המבצר ההזוי שהקים בפרברי שושן מאומה. הסיפור האחרון עם המלכה המודחת חייב להימצץ עד תום. את תענוג לעיסת הפרשייה המטונפת ישאיר לעצמו. כמו תמיד יקבל בשולי הדברים, סופר המלך – שמשי, את הזכות להגיב ולהיראות מגוחך עוד יותר.

יום שלישי במערכת "כתב-הדת" הוא עיתוי לחוץ במיוחד. בשעות הספורות של טרם הורדת החומר להעתקה, מוצא את עצמו עורכו הראשי של שבועון קהילת היראים לחוץ במיוחד. על תענוגיו של אחדרשנדתא מקלף העת המנואץ "שושניוז" הוא יכול רק לחלום. גם אם איננו מתיימר להתהדר בחותמת כשרות סנהדרינית, לוועדת הביקורת הקלילה שלו יש גבולות. פרשת הרכילות הססגונית לא תיגרס על גבי גיליונותיו, וחומר אחר מוכרח למלא את החסר. פרשנדתא ימחזר שוב את התחקיר הלעוס שהופיע ברעש גדול לפני שלוש שנים. תחת כותרת חדשה "הסייס שהפך למושל" הוא יחפור בעברו הלא מפואר של הרודן המטורף וימרח את השערותיו בדבר מוצאו של האיש לכדי רדיוס מקסימלי. עבור קולמוסו האישי הקצה העורך הנכבד את שטח ההפקר של הפוליטיקה הפנימית. העימותים בין ראש הסנהדרין לבכיר החדש בפרלמנט, המן. הוא מוכרח להיות נטרלי, ומשום כך תוצג עמדתו של מרדכי באיפוק אובייקטיבי. בכלל, הוא מעדיף להתעלם מהאיש, בשבועות האחרונים רק מהומות הוא עורר. הימים האחרונים לא שפעו עניין של ממש, החנופה החיננית שיעבדה את המדורים והטורים לריקוד 'מה יפית' מתחסד סביב אירועי שבעת הימים בארמון החורף המלכותי. קהילות הקודש שטפו את המערכת במודעות פאר, שוזרים זרי תהילה לראשו ושיגיונותיו של המושל.

לאנינות דעתו של העורך, מחאתו של מרדכי היוותה קוריוז מקסים בשבוע וחצי הראשונים. במחווה נדיר הוא פרגן לו אפילו עמוד שער. כשהשק והאפר הציגו עמדה בלתי מתפשרת, והסיפור כולו התחיל לקבל כיוון דתי מדי. קבע צוות העורכים ש"כתב-הדת" איננו פשקוויל, ופנה לאפיקים מאווררים יותר. המדורים הבאים התמקדו בתערוכת 'איגוד השפיות היהודיות' של חבל פרס, ובקולקציית הביגוד ההודי ששטף את שושן בעקבות פרויקט הסחר הפתוח שיזם אחשורוש.

*

מה בין מגילה לעיתון. על פניו כתב עת עתיק. ממצא היסטורי בן כמה אלפי שנים הסוקר עובדות ומציין תאריכים. אבל לא, המגילה היא סיפור של נס. לאמתו של דבר, המגילה עצמה היא עיקרו של נס. אילולא נכתבה מגילת אסתר, סאגת שושן עלולה היתה להסתיים בגורל טרגי זהה לזה שנחלו פרשיות רבות במירוץ ההיסטוריה. אילו נכתבו קורות ימי הפורים בידי עיתונאי או פרשן מדיני, התיעוד היה אולי ססגוני יותר. לעולם לא היינו מצליחים לחלץ ממנו בדל של נס.

פתגם עתיק שנאמר על ידי אמן בעל שאר רוח טוען, שהציור מצוי על יריעת הבד עוד קודם שנגעה בו יד הצייר. האומן צריך רק לגלות אותו, לנקות את המיותר ולהניח ליצירה להתגלות. מגילת אסתר כשמה כן היא, מגלה את המוסתר. התיאור הכרונולוגי של השתלשלות הדברים, מבודד את האירועים הרלוונטיים מהרקע הססגוני והתוסס, ומציג רק את המאורעות והאישים הנוגעים להתגלות ההשגחה הפרטית בבליל ההתרחשויות.

כותבי המגילה, לא רק שלא היו עיתונאים, מבחינה עיתונאית יש ביצירה הזו החמצה נדירה של כל מרכיבי האייטם האופייניים. בעיתונות הפרסית הקדומה, אם נרשה לעצמנו לצורך העניין להמציא אותה, העדשה התמקדה בנושאים הרבה יותר חושניים. הפסגה המשולשת בארמונה האישי של אסתר. דרישותיה המקוממות של אשת המלך שמוצאה לבד יכול להצית דמיון של כל פרשן מתחיל. כתבת פרופיל בעקבות הדחתו של המן האגגי, פאנל עצבני עם בניו הזועמים. ובשולי הדברים טור אישי של אדמתא או תרשיש. ומה דעתכם על תחקיר פולשני עם בני הרמכים והאחדרשפנים בנוגע לחומר המסווג שבמגילות הדחופות.

*

הסיפור של מגילת אסתר מתאר נס שבתוך הטבע. נס שכזה, מגלים הספרים הקדושים, גדול ופלאי הרבה יותר מנס גלוי שמשדד בדרכו את הטבע. יש לו נקודת חולשה אחת, הוא חמקמק. ניסים מתרחשים תמיד ובכל מקום. מגילות אסתר נכתבות כל יום על ידי רבבות סופרים. הנפשות הפועלות רושמות את מגילות הסתרים בקולמוס הנפש. ואילולא רוחה הסוערת של התקשורת, יכולים היינו להוסיף למדף הספרים היהודי, רבבות מגילות פלאים של השגחה ונסים.

כל אחד מאיתנו עיתונאי בפוטנציאל. סוקר אירועים וגם מדשדש בארבעים קבין של פרשנות. הבעיה התורשתית של העיתונאי שבפנים היא – העדר יכולתו לבודד אירועים. הוא נוטה לייחס לכל הנושאים השוליים רצינות תהומית. למרוח ראיונות נוטפות מלל וצבע על כל איוולת. בעודו מפריז בסיקור סביב העשן שיצרו התרחישים, מתפוגג לו סיפור המגילה עצמו.

מרדכי היהודי יחד עם אסתר המלכה. דמויות הנצח שמלוות כל יהודי מאמין במשל ונמשל. יכולות היו להיעלם בין רבבות אנשי חצר, לוביסטים, יחצני"ם ואחשדרפנים. את נס המגילה יכולים היו כותבי העתים להטמיע בביב מזוהם של רכילויות חצר ותחקירי עומק. כתבות פרופיל מרתקות וטורים מושחזים של בעלי לשון. נס שרוח הקודש רשמה את הדברים.

נס גדול עוד יותר יכול להתרחש בחיים האישיים שלנו. אם רק נפקח עיניים להשגחה.

 

 

האם יבוא פעם השלום?

כולם מדברים על שלום, כולם מסכימים שהשלום טוב ומועיל, אבל מעטים מאוד זכו לו. כדי שיהיה שלום צריכים גרעין מתאים, הוא שתול בתכלית.

פורים הוא חג מאחד, בסימן "לך כנוס את כל היהודים". ימי הפורים מביאים אותנו לקבלת תורה מחודשת. קבלת תורה של דבקות במטרה מתוך אחדות.

שלום הוא ערך עליון ואין חולק על כך, כל אחד מסיבתו הוא. אנשים בכל העולם מודים שהשלום חשוב, אבל גוונים רבים לו לאותו שלום, וגם סיבות שונות. בתקופות מסוימות בחיינו זכינו לחוות שלום. אולי בגיל ילדות ואולי מאוחר יותר. יש בחיים תחנות של שלום. הנה דוגמה: חברים, חולקים יחד חוויות לימודים. חיים זה לצד זה ומתלכדים. נוצרים קשרים ומתגבשות חברויות. לכולם אינטרס משותף, להצליח ולצלוח – להצליח בלימודים ולצלוח בשלום את דרישות המלמדים. האווירה הזו מחוללת ניסים. אפשר לראות לפעמים ילדים חלשים שהפכו למחושלים ומוצלחים בזכות שייכותם לחבורה מלוכדת של ילדים טובים. האחווה מרוממת את היחיד, מעניקה לו גב ותומכת בו בעת חולשה. אכן השלום כלי מחזיק ברכה, השאל איך והיכן יוצרים אותו?

*

כבר אמרנו שהשלום עשוי לנבוע מסיבות שונות. יש שלום שנברא סביב אינטרס, ויש שלום שנוצר מתוך אילוץ. מדינות מתאחדות מול אויב משותף. הן פועלות בשילוב ידיים רק כדי להדביר מזיק המאיים על שלומן. סוג נוסף של שלום שורר בין שותפים. הכסף יעשה שלום. הביזנס מצדיק את החברות והרווחים המשותפים מחזיקים את קצוות החוטים ושומרים על הקשר. לכל הסיבות הללו צד שווה, הן מאפשרות לשלום להתקיים כל עוד הסיבה קיימת. בטלה הסיבה – בטל השלום. ויש שלום מסוג אחר לגמרי. שלום שאינו תלוי בדבר, שלום מהותי. כדי ששלום שכזה יוכל להתהוות הוא חייב להתגבש סביב גרעין חזק שיהיה משותף לכל סוגי האנשים. שתוקפו לא יפוג במועד מאוחר יותר, ומשמעותו לא תתפוגג בעקבות שינויים כאלו ואחרים. כל עוד אין בעולם נקודת מרכז אחת אליה כולם מכוונים, איך ייווצר כאן שלום בר קיימא? ולכן, גרעין שכזה יכולה ליצור רק אפשרות אחת – התכלית. מהי התכלית?

גרעין התכלית

התכלית היא כמובן עבודת הבורא. היעד הזה נמצא מעל כל מה שמפריד וחוצץ בנינו. אם המטרה היא השראת השכינה, הרי כולנו יכולים להירתם יחד למטרה הזו. גם בלי להיות מתאימים, גם בלי להסכים, גם מבלי להיות דומים. מה כבר מפריד בינינו? לבוש, סגנון, דעות, מנהגים והנהגות. ראו זה פלא, חרף כל השינויים המשמעותיים הללו, כאשר מניין יהודים עונים יחד 'אמן', בבת-אחת הם מדלגים על פני הרים וגבעות של פערים, ועושים יחד את הדבר המשמעותי ביותר בתבל. לומר לך שכאשר יש השראת שכינה, אין מחלוקות. כאשר יש תכלית אחת נצחית ובלתי תלויה בדבר, יש שלום. והשלום כלי מחזיק ברכה. זוהי האווירה הברוכה והפורייה ביותר לעבודת הבורא. כל נפש מוצאת את מקומה, כל יחיד חש אהוב ובעל ערך. אין צורך להסביר להיכן מסוגלת התחושה הזו לקחת אותנו.

 

השלום והאחדות הם למעשה היסוד של כל המציאות הרוחנית. מה מאחד את כל אותיות התורה הקדושה? מה מחבר בין כל המצוות? עובר ביניהן עמוד שדרה – השאיפה שהן תעלנה לנחת ולרצון. כלומר, לכל פרטי עבודת השם יש יעד אחד, לעלות ולהיות לנחת ולרצון לפני השם. היעד הזה מחבר את כל חלקי הבריאה למטרה אחת. בעבודה הזו עסוקים כל העת הצדיקים, הם עמלים תמיד לחבר את כל העולם להשם יתברך, לעלות את מעשיו של כל יהודי לנחת ולרצון. זו בעצם משמעותו של המושג 'משכן' ומקדש. מקום המקדש נחשב מרכז העול, כל מה שחוצה לו ייחשב שוליים. כאשר כולם – כל אחד ממקומו, שואפים לנקודת מרכז – הרי כולם שרויים יחד והפילוגים נשכחים בחוץ. המצווה על הקמת המקדש כתובה בפרשתנו במילים "ועשו לי מקדש". הציווי על הקמת המשכן ניתן לנו כתרופה לחטא העגל. בחטא זה איבדנו את הנושא הזה בדיוק. הפסדנו את הנקודה המאחדת והמחברת והתפזרנו לדעות ועדות. המקדש נועד לרפא את השברים, לברוא בעולם מקום אחד בו ישרור שלום אמתי.

לך כנוס

המן הרשע ידע היטב את כוחו של השלום ואת סגולותיו המופלאות, לפיכך כאשר ביקש להסיט את אחשוורוש כנגד ישראל הוא ציין דווקא את העובדה הזו "ישנו עם מפוזר ומפורד…" יותר מכך אין טעם להוסיף. אם הם מפורדים בוודאי אין בהם תורה ולא טוב ולא שום דבר שבקדושה, שכן הטוב יכול להתקיים רק במקום של שלום. המן מבקש לראות את היהודים נפרדים ומתפוררים מאליהם. כנגדו קם מרדכי היהודי ובציוויה של אסתר כונס את כל היהודים.

האסון הוא פירוד הלבבות, הישועה היא האחדות. ולכן נס פורים מתחולל בסימן "לך כנוס את כל היהודים". כה גדולה היא האחדות עד שבדור הזה מתחוללת מחדש נתינת התורה. בימי מרדכי היהודי קיבלו ישראל את התורה מחדש, באהבה. הימים הללו ימי התכוננות. פורים ממשמש ובא. כנגדו מתגברת מחדש, השנה כמו בכל שנה, קליפת המן עמלק. קליפות אלו עניינן להפריד ולבלבל ותשובתנו היא, להתכנס ולהתאחד סביב גרעין אמתי של תכלית.

 

 

חג זמן העתיד – סודותיו של חג הפורים

שושן הבירה, הממלכה הפרסית, שנת ג' שצ"ב.

אחשוורוש, העריץ זחוח הדעת שהשתלט על כס מלכות בבל בממון ובכח הזרוע, ואף הצליח להרחיב את גבולותיה על פני מאה עשרים ושבע מדינות – מקיים זה מחצית השנה סבב חינגאות בזבזניים ומנקרי עיניים. את תקופת החגיגות הוא מסיים במשתה בן שבעה ימים, מיוחד עבור תושבי עיר הבירה, שושן. הוא מבקש לנצל את ההזדמנות לפולחן אישיות. לשם כך גויסו כל אוצרותיו, חור כרפס ותכלת. גם כלי בית המקדש שהובאו על ידי נבוכדנצר, מוצגים לראווה. היהודים נקראים אף הם ליטול חלק בחגיגה. ההזמנה מתקבלת ברגשות מעורבים. היראים סולדים מהרעיון, מרדכי היהודי מסתובב ברחובות ומתחנן מהציבור להדיר רגליהם מסעודות ההוללות, אך החלשים בעם נוהים אל האולמות הנוצצים.

ההזמנה 'הנדיבה' ליטול חלק במשתה, הוצעה ליהודים במסגרת תוכניתו השטנית של המן הרשע. הוא ביקש לנצל את המצב השברירי, על מנת להכשיל את ההמון בסעודות טריפה. אך קודם לכן, מעט היסטוריה.

שבעים שנות גלות בבל לקראת סיום. אבות מספרים לבניהם על ימים יפים בצילו של מקדש. על ארץ ישראל ועל קדושת ירושלים. הסיפורים והזיכרונות עולים מתוך מגילות שנכתבו על ידי הגולים עצמם, הסבים הישישים שנפוצו בגולה בעקבות כיבוש נבוכדנצר. הם רשמו שם בכריכה אחת עם דמעות הגלות, את בשורת התקווה. חזון שבעים השנים של ירמיה הנביא. "כה אמר השם לפי מלאות לבבל שבעים שנה אפקוד אתכם…" הגלות עתידה להסתיים בסוף שבעים שנה.

המידע מעניין לא רק את הגולים הדוויים. מלכי בבל וחכמיה, אף הם מייחסים לו חשיבות עליונה, ועוקבים בדריכות אחרי ההתפתחויות. בלשאצר מחשב בטעות את שבעים השנים, כשחשבונו מורה על תפוגת התאריך הוא ממהר בלהיטות להוציא את כלי הקודש ולהציגם ביהירות במשתה פרוע. עוד באותו הלילה הוא נכבש בידי דריוש ונהרג.

על המצגת ההיסטורית הזו משקיף איש נוסף. מכשף אדיר ורב השפעה. המן הרשע. הוא עורך את חישוביו, בוחן את המצב על פי הנתונים שאגר ומגיע אל המסקנה. זו השעה המדויקת ביותר לפעולה. תוכניתו השטנית של המן הרשע יוצאת לדרך.

תוכניתו השטנית של המן

איזו מטרה משותפת מביאה את אחשוורוש ומקורבו המן, לרקום יחד תוכנית השמדה אכזרית עבור הנתינים היהודיים? האריז"ל פותח צוהר לעולמות הנסתרים שמאחורי סיפור המגילה.

סיפורה של מגילת אסתר מתרחש בשלהי גלות בבל. התקופה הזו מסוכנת במיוחד משום שזו תקופת מעבר בין גלות לגאולה. גלות, מבארים הספרים הקדושים, זו תרדמה. ובעובדה הזו הבחין גם המן הרשע, הטיעון המשכנע בו השתמש הוא, "ישנו עם אחד" דורשים חז"ל 'אלוקיהם ישן הוא'. המן ראה הנהגה של שינה. ואת הנתון הזה בדיוק הוא ביקש לנצל.

גאולה, היא יקיצה. נבואת ירמיה מבשרת מראש את הצפוי להיות. שבעים שנות הנהגת 'שינה' ולאחריהן בוא תבוא היקיצה. או אז יתהפך הגלגל והעם המדוכא והנבוך יתנער מחבלי הגלות, יסיר את קורי השינה, ויעמוד שוב על רגליו. המן ממש לא חיבב את הרעיון הזה.

הוא ידע. שינה היא עיתוי רגיש. מי ששרוי בשינה, ניתן להאריך את שנתו לנצח. צריך רק ללחוץ בנקודה הנכונה. המן יודע היטב את מיקומה של נקודת התורפה. כבר שנים רבות לפניו, עשה זאת סב סבו, עמלק.

 

כמעט אלף שנים קודם לכן, במדבריות המפרידים בין ארץ ישראל למצרים, צועד עם אחד שיצא לא מזמן מעבדות ארוכה לחירות. האימפריה המצרית צונחת לעומתם, הים נבקע עבורם. מן יורד להם מן השמים, עמוד אש וענן מפלסים להם דרך. אך איום אחד מחריד את השלווה, העם העמלקי. "ויזנב בך כל הנחשלים אחריו, ואתה עייף ויגע". עמלק אינו מגיח מלפנים, מה פתאום. הוא נצמד מאחור, מזנב בנחשלים שהענן פולטם. זו אומנותו המיוחדת.

עמלק מסוגל לזהות נקודת חולשה, להדגיש אותה ולהעצים אותה למימדים מוחלטים. הוא מביט ביהודי החלוש וקובע באוזניו נחרצות 'אתה עייף ויגע ולא ירא אלוקים'. זהו זה, כזה אתה! נא להכיר. אין צורך בהרבה יותר מזה. יהודי חלוש מוסר את שארית נשמתו מרצון לידיו היצוקות של האויב העמלקי. מה כבר נותר לו להפסיד.

המן צועד בעקבות סבו. הוא משקיף בעינו הרעה על העם היהודי האוחז בציפורניו את שארית נשמתו בתקוות הגאולה, ומחפש את נקודת החולשה. "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים". זו התמונה של כלל ישראל כפי שמציג אותה המן האגגי. הנתונים הללו אמיתיים לכאורה. אך כמו בכל תמונה, השאלה מאיזו זווית משקיפים עליה.

המן, מרכז את איומו אל הגוף. מהנשמה הוא מתעלם. משום שזהו בדיוק המצב בו שרוי כעת כלל ישראל, תרדמה. שינה אחת משישים במיתה, הגלות היא סף המוות. משום שבגלות, נשמת העם מסולקת, מה שנוכח כאן בעולם, הם הגופות לבדם. והגוף הרי מפוזר מפורד ונרדף בין העמים. הגוף עייף ויגע. אילו רק גוף יש כאן. המצב סופני.

משום כך, נדרשת כעת יקיצה. בשעה שהנשמה תשוב ותופיע בגוף, הוא שוב לא יהיה יותר עייף, מפוזר ומפורד. תהיה כאן גאולה. אך את היקיצה הזו מבקש המן למנוע. איך? פשוט מאוד, הוא ימוטט את העם הישן רגע בטרם תזרח בקרבו הנשמה.

עמלק – אומן הייאוש והחידלון, מסוגל לגרום לאדם לחשוב כאילו כלו כל הקיצין, דווקא ברגעי גלות האחרונים.

תרדמה – עיתוי פגיע

האדם יצור פגיע. אך הוא נעשה פגיע וחשוף לסכנה יותר, בזמן שינה. בשעת ערנות מפוקח הגוף על ידי המח, אדם ערני מסוגל להיות מודע למצבו ולסביבתו. הישן נתון רק לחסדי הסביבה.

שינה רוחנית זהה בסיכוניה לשינה גשמית. שינה רוחנית היא חיי גוף ללא נשמה. גוף ללא נשמה, חשוף לסכנות רוחניות באופן נורא. אדם ישן הוא מי שאיננו מודע לנוכחותה של נשמת חיים בקרבו, ואין הכוונה ליהודים טועים שאינם שומרי תורה ומצוות. הדברים נוגעים לכל מי שאיננו מודע באמת לתעצומות הנשמה האלוקית המפעמת בו. במצב שכזה, חווה האדם רק את גופו החומרי. חש את חולשותיו, כאביו, ציפיותיו ואכזבותיו. אדם שכזה שרוי בשינה עמוקה. ומישהו מנסה להפוך אותה חלילה, לשנת נצח.

עמלק, רודף את נשמות ישראל לאורך כל דפי ההיסטוריה. מלחמת עמלק נמסרת בירושה "מדור דור", בכל תקופה מופיע עמלק בלבוש חדש, ופועל כדרכו, בהעצמת נקודות החולשה. עמלק העכשווי איננו דווקא עם או רודן מסוים. עמלק שתול בפנים, בערוצי המחשבה האישיים ביותר. הוא מפנה את מאמציו למטרה אחת. לשכנע את היהודי המתנמנם, בחולשותיו ועייפותו. הוא לוחש באוזנו, כזה אתה.

פורים – יום שלא מהעולם הזה

הנס שלנו הוא פורים. בשושן העתיקה, ניצב מול מזימת המן הרשע, איש יהודי אחד ויחיד ושמו מרדכי. בשעה שהציבור כולו רופס בחרדת הערצה ואימה מול שיגעון הגדלות של המן. ניצב בטבורה של עיר יהודי אחד ויחיד ומכריז 'לא אכרע ולא אשתחווה'. בשום אופן לא אסכים להיכנע לחולשת הרגע. וההכרזה הזו, היא שמובילה בסייעתא דשמיא עצומה, את הסיפור כולו לקראת גאולה מופלאה.

פורים הוא חג האלמוות. הנס של פורים מיוחד, דווקא משום שהוא מופיע כאן, בתוך עולם החולין, בגוף הישן ובעיצומה של גלות. ומהסיבה הזו, אומר המהר"ל, ימי הפורים לא יתבטלו אף לעתיד לבוא. במדרש מובאת הסברה, כי חוץ מימי הפורים, גם יום הכיפורים לא יתבטל. שני המועדים הללו מיוחדים בכך שאינם שייכים לתחומי העולם הזה.

בשני המועדים הללו, מגיע גופו של העם היהודי לרגע הכיליון. ביום כיפור אלו העוונות ששוללות את זכות קיומו. בפורים זו גזירת המן הרשע שמבקשת להמיט עליו שואה. וכאן וגם כאן נדרשת זכות קיום מחודשת. מנת החיים הזו חייב להופיע מעולם נעלה יותר. כזה שאינו נתון לחוקי העולם הזה.

זו הסיבה, אומרים הספרים הקדושים, שפורים על שלל סגולותיו הנפלאות, נעוץ בעיצומם של ימי החולין. מופיע בתוך ימות השבוע ואף אינו מחולל סביבו כל התרחשות קודש מיוחדת. בשבת, אנו נלקחים לעולם אחר. קדושת שבת דורשת הכנה עצומה. טיפוס והעפלה ממדרגה למדרגה. ביום טוב, גם כן נדרשת עלייה, אפילו ימי חול המועד אינם ממש כאן. מלאכות שאינן גדר 'דבר האבד', אסורות. פורים לעומת זאת, מופיע ללא כל הכנה. אינו דורש מאומה, לא הימנעות ממלאכה ולא תוספת מיוחדת של תפלה.

וכל כך למה?

משום שכל הימים טובים מדברים אל הנשמה שבקרבנו. לשם כך יש להתעורר, לעמוד על הרגליים ולקבל את קדושת הימים מתוך ערנות החושים. פורים לעומת זאת, צולל כלפי מטה, נוגע בנקודת החולשה שלנו. בגוף הישן השכוח והבלתי מודע. פורים מדבר לאנשים שאינם יודעים אפילו מה בין מרדכי הצדיק להמן הרשע. הפורים הזה יש בכוחו להחדיר גם בגוף ישן את אור הנשמה. לגרום ליהודי להתעודד, לעמוד על רגליו ולהתריס כלפי אויביו העמלקיים 'לא אכרע ולא אשתחווה לאף חולשה'.

 

 

 

 

נכנס יין יצא סוד – למה משתכרים בפורים

האכילה והשתייה בפורים קודש הם, השתייה בפרט, שעיקרו של יום ביין. עד היכן מצוות שתייה?  "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". בסוד העניין כתב האריז"ל כך: "נודע שיש ניצוץ קדושה בקליפה המחיה אותה, ואם יסתלק ממנה לא יישאר להם חיות ותבטל לגמרי מיד. והנה ביום הגדול הזה שיש אותה הארה גדולה אנו רוצים שגם לאותו ניצוץ יגיע חיות לעצמו, אך לא שיגיע לו כל כך להאיר לקליפה. לזה צריך שישתכר האדם ביום זה עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי אולי ישגה וייתן ברכה לאותו ניצוץ שבקליפה ויתברך הוא אבל לא תהיה ברכה בכוונה שא"כ יגיע לו הרבה ויתברך גם הקליפה ח"ו". הדברים יתלבנו בעז"ה בהקדמות דלהלן:

אמרו חז"ל "כל המתפתה ביינו יש בו מדעת קונו". מכאן רמיזה להיכן מסוגלת שתיית היין לרומם. אך  שני כוחות בו לטוב ולמוטב. באמת אמרו: בקושי התירו שתיית יין בשבתות ומועדים. וכדרשת חז"ל "זכה משמחו לא זכה, משממו". "זכה נעשה ראש, לא זכה נעשה רש". מה טבעו של משקה זה?

יין המשמח

היין שורשו במידת הגבורה. מוצאו מענבים הנדרכות בגת באמצעות העקביים, ולא בכדי. 'עקב', מגלה האריז"ל, בגימטריה פעמים שם אלוקים (פ"ו, פ"ו – קע"ב). גם ל'ענבים' גימטריה זהה – קע"ב. העקביים הם סוף קומת אדם, סמוכים אל מדור החיצוניים. היין הכנוס בענבים הוא כֹח הגבורה. כפי שבתחתית חבית היין מצטברים השמרים, כך ברוחניות הגבורות מצויות במקום העקביים. שמרי היין הם 'גבורות קשות' כלומר דינים נמוכים וחזקים מהם ניזונים החיצוניים. אולם, כפי שאיכויות שונות ליין, לפי אופן הפקתו, תסיסתו, שימורו וסינונו – כך גם מבחינה רוחנית שתי מידות ביין, 'יין המשמח' ולעומתו 'יין המשכר'. אין אלו משקאות שונים, יתכן ובבקבוק אחד יימצאו שניהם. השוני הוא באופן השתייה והמקום אליו מקושר השותה: האם מגמתו לעלייה אל הרא"ש, או חלילה לירידה לר"ש. הגבורות שביין מעניקות לו את כוח העילוי והגילופין דקדושה. מאידך, הגבורות הללו כשמעורבים בהן שמרים, הן גורמי השיגעון, בלבול הדעת, ורוח שטות ח"ו. בליל הסדר למשל, יש לנו ארבע כוסות מצווה. שתייתן מביאה מוחין לעולם ולנפש. כנגדן אנו מטיפים באצבע טיפות של יין, כנגד עשר מכות. זהו היין המשכר, גבורות קשות שיבואו על ראש שונאינו (רבי צדוק, מחשבת חרוץ). כוח הטוב והרע שביין מופיע כבר בהקשר לעץ הדעת טוב ורע, שם נאמר (רבה בראשית י"ט) "סחטה ענבים ונתנה לו", ומובא בזוהר (ח"א דף ל"ו.) שביין זה היו מעורבים 'שמרים', דהיינו דינים קשים.

לפיכך "המתפתה ביינו יש בו מדעת קונו" (עירובין ס"ה.) בסוד העניין כותב השל"ה הקדוש (פרשת תצווה): "מצד היין רוח לבשה בו לעורר בסוד יין המשומר, ותצלח עליו רוח ה' מתוך שמחה, ואז מתפשט מן הגשמיות ומתלבשת ברוחניות, והוא דבוק למעלה-למעלה, ואז יש בו מדעת קונו".

למדנו משהו על סוד היין, נותרו לבירור שתי נקודות: מיהו ה'ניצוץ' האלוקי השרוי בקליפה. ומדוע יש לשתות דווקא בבחינת 'עד דלא ידע' – בלי דעת. כידוע המן הרשע נצר לזרע עמלק, כל מגמתו להשמיד להרוג ולאבד את זכר ישראל. וזאת יש לדעת: לקליפה אין קיום מצד עצמה, ואם ראית רשע מתגבר ברשעתו, בהכרח המאציל העליון מחייה גם אותו. החיות הזו באה כמובן בדרך סתרים, שלא יתכן שהקדושה תחייה חלילה את הרע. אלא מאי? זהו אחד מסודות בראשית, כפי שנאמר "בכל מקום מוקטר ומוגש לשמי" ודרשו "דקרו ליה אלה-א דאלה-א". כלומר שגם במקומות החיצוניים נסתר ונעלם מציאות השי"ת ולית אתר פנוי מניה. הכוח המחייה את הקליפה הוא ניצוץ קדוש – קדוש ועליון במיוחד, מפני שכל קדושה שאיננה הגבוהה והנשגבת ביותר, עלולה להיפגם במקום הטומאה. רק קדושה נשגבת, בבחינת מדרגת 'כתר', יכולה לרדת אל מקומות החיצוניים, לאפשר את קיומם בדרך פלא, ומבלי שתהיה להם כל שליטה עליה חלילה.

להחיות ניצוץ קדוש

ובכן, גם בהמן הרשע גנוז וצפון ניצוץ אלוקי קדוש. ניצוץ זה מחייה אותו כל שנה מחדש ומאפשר לנו למחות את זכרו ולזכות בתמורה באורות הפורים הנפלאים. את הניצוץ הנסתר הזה בכוונתנו להחיות בשתיית היין. אולם, את הפעולה הזו יש לעשות מבלי דעת, "עד דלא ידע" דייקא. מדוע?

אמרו חז"ל (ברכות ל"ג) "כל מי שאין בו דעה אסור לרחם עליו", היכן שאין דעת יש אכזריות, על אכזר אין לרחם, מפני שברחמיך הינך ממשיך אור אל מושא הרחמים. הקליפות והחיצוניים אינם בני דעה. הם חסרים את המוח השלישי הנקרא 'דעת', זה אגב נס נפלא. שאילולא היתה הקלי' חסרת דעת, מי יודע להיכן היו מגיעים מעלליה. מכאן טעם לשכרות: בשתיית היין כוונתנו להאיר ולהחיות את הניצוץ האלוקי שבקליפת המן-עמלק. הניצוץ קודש, אולם סביבו מצויה קליפה. איננו מעוניינים להאיר לחיצוניים. לפיכך תיעשה הארה זו מבלי דעת. שלא לתת לקליפה אחיזה בדעת.

להיכן מרוממת אותנו השתייה?

שתיית היין מסוגלת לרומם את הדעת אל המקום הנשגב של קודם מציאות טוב ורע. לכן הגדרת חז"ל היא "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". על הקליפה והרע נאמר "שרי בחיבורא וסיים בפירודא", כלומר למעלה בשורש גם הקליפה היא קודש (עי' של"ה תצווה), רק למטה בהשתלשלות היא נפרדת בסוד "נרגן מפריד אלוף", והופכת לרע, טומאה, וקללה. לפיכך גדר 'ברוך' ו'ארור' שייך רק למטה, היכן שיש טוב ורע. למעלה, בשורש העליון הכל טוב, הכל קודש, ואין לקליפה שום מציאות כלל ועיקר. בשתיית היין עולה יהודי עד למקום בו מתבטלות ההגדרות בין ארור לברוך, שם גם נמוג הרע והכל קדוש וטוב. משם יכול יהודי להאיר אל אותו ניצוץ קדוש השרוי בקליפה, להחיות אותו מבלי שתימשך חיות לקליפה הסובבת אותו.