פוסטים

צו – לשרוף את הכבדות באש ההתלהבות

בס"ד

כל מה שהמן רוצה זה להשיג ממך הרהור אחד של עבודה זרה, דהיינו רגע של חלישות הדעת והתקררות. ומרדכי לא יכרע.

מלחמת המחשבות היא מלחמה תמידית, והתרופה היא 'אש תמיד', תתלהב, ההתלהבות שורפת מחשבות רעות ומחלישות.

 

המלחמה הרוחנית שמתקיימת תמיד, בכל שעה וללא הרף, היא מלחמת המחשבות. לזירה זו תתאים המילה 'תמיד', תמיד מתרחשים שם מאבקים. מחשבות יכולות להציק ולהתיש יותר מכל מטרד חיצוני, אולם הנורא מכל הוא שאדם יכול, לא עלינו, לעבוד עבודה זרה במחשבה.

הרהור עבודה זרה נשמע כמו משהו ששייך לתקופה הצלבנית, כמו ניסיונות של יהודים המתגלגלים בהודו ובכוש, מה לנו ולניסיונות פרימיטיביים שכאלה?

 

*

 

רבנו מתאר הרהורי עבודה זרה כעניין יומיומי ממש: 'היינו מה שמתחיל להתפלל בדבקות או מתבודד את עצמו, ובאמצע התפילה או ההתבודדות נופל ממדרגתו' (ליקו"מ סימן ק"ח). הפסקת באמצע, הצטננה התלהבותך – זהירות, חשש עבודה זרה. כל נפילה, מבהיר רבינו, מקורה בקלקול האמונה וכשהאמונה מתקלקלת משמע הצד שכנגד התגבר.  עבודה זרה היא צרתה של האמונה, כשזו קמה זו נופלת ולהיפך.

 

במגילה אנו שומעים כמדי שנה על צורר היהודים המן הרשע ועל גחמותיו. מה ביקש המן האגגי? מה רצה מהיהודים שמהודו ועד כוש?

 

לא יכרע

 

חז"ל מספרים שהמן עשה עצמו עבודה זרה ותבע מכולם לכרוע ולהשתחוות  לו, מלבד מרדכי היהודי שנקרא כך על שם יהדותו המודגשת והמצעקת, איש ככל הנראה לא ההין להתייצב מולו. המן הרשע מזרע עמלק והאומה הזו נחשבת הסכנה הקיומית המאיימת ביותר על ישראל, המן יודע  מה הוא רוצה, הוא ממוקד בניסיונו להשיג ממך דבר אחד בלבד- הרהור עבודה זרה. לשם כך הוא משוטט בחוצות שושן הבירה ודורש: תכירו בי, תאבדו עשתונות, תגיעו לידי התפעלות.

 

הרהורי הלב של עבודה זרה הם מה שהעולם סבורים לכנות בשם 'רגעי חולשה'. נכנסת לעבודת ה', אמרת כמה מילים של תפילה בהתלהבות, התחלת ללמוד מתוך תחושת שמחה ושייכות, והנה ענן בא. משב צונן פולש לירכתי מוחך, התלהבותך דועכת קמעא, אתה לועג לעצמך – נו, מה חשבת שאתה משה רבינו? שוב לעפרך. מה אירע? כנראה המן חלף על פניך. מאומה הוא לא דורש המן הרע הזה, אלא שתכרע לפניו ותשתחווה. אל תתאמץ לכרוע ולכוף כאגמון ראשך, די לו להמן בנפשך המשתופפת, המשתטחת, המתרפסת. חלישות הדעת שלך סוגדת להמן, וכהני העבודה זרה מקלסים ואומרים שלא היה מי שעבדהּ לזו יפה מחלישות דעתך, שכך היא עבודתה.

 

 

ההרהור הצונן והציני הזה, הרגע שמזג אוויר סגריר חודר לליבך הטהור – הוא הרגע בו אתה בן התקופה הנאורה ניצב לנוכח פולחן האישיות של המן הרשע ומסתכן בתואר 'עובד עבודה זרה'. חולי הקרירות שכיח ונפוץ, אנשים רגילים להתלונן על קרירות ברוחניות, אל תדמה בנפשך שזו קרירות ותו לו, הווי אומר סתם התקררתי. קרירות היא קלקול אמונה, דהיינו מחשבת עבודה זרה. למה כל כך חשוב לדעת זאת? מפני שכאן המפתח להתחממות. קודם כל תבין שהרגע הצונן הוא לא סתם חולשה אלא חלישות הדעת שהאחראי עליו ישירות הוא צורר היהודים, המן הרשע שרוצה להעביר אותך מן העולם. זו עבודה זרה. צלם. הזדעזעת? אשריך, איש יהודי אתה.

 

לשרוף מחשבות

 

אין 'צו' אלא לשון זירוז. הזריזות והעצלות הם מד חום למצב רוחני, הכהנים שבבית המקדש הצטיינו בזריזות יתרה, כהנים זריזים הם. עצלות היא היפוכה של הקדושה, הטומאה עצלה היא ונסרכת על העפר, שפופה ועצובה. האמונה ניכרת מתוך זריזות שמחה חיוניות, הרהורי קרירות וחלישות הדעת משפיעים באופן מובהק על התנועות החיצוניות שנעשות לאות וכבידות.

 

מאי הרפואה לחולי הכבדות והעצלות? שריפה. דינה של עבודה זרה בשריפה וביטול, וכיוון שהעצלות והכבדות וחלישות הדעת הם תולדה של הרהורי עבודה זרה, הרפואה היא בשריפה. פרשתנו פותחת במצוות קרבן העולה שסגולתו שהוא מכפר על הרהור הלב. יש כאן פליאה: הפרשה פותחת במצוות קרבן העולה, אולם מיד בפסוק שלאחר מכן היא ממשיכה למצוות תרומת הדשן. הרמת הדשן מתבצעת בסוף, אחרי גמר העבודה, כאשר הסתיימה העלאת הקרבנות וצריכים לפנות את השיריים השרופים מעל גבי המזבח, עוד לא פתחה התורה במצוות העולה וכבר היא מדברת מפינוי הדשן? אלא שלימוד גדול כאן:

 

בעבודת הקרבנות, אומרת לך התורה, העיקר להגיע אל הדשן השרוף. זה גם מה שמודד את מעלת הקרבן, ככל שחלקים רבים יותר מהקרבן מגיעים אל העפר ואפר, גדלה מעלתו. העולה היא קרבן של חסרון כיס, הוא אינו מותיר מאום בידי בעליו, 'כליל תוקטר', לפיכך קרבן משובח הוא. לב יהודי הוא מזבח, ועל המזבח אנו מצווים להבעיר 'אש תמיד', האש התמידית היא התשובה היחידה למלחמה התמידית – מלחמת המחשבות המתישות והמחלישות. איך מבעירים אש? עם חסרון כיס, וויתור, מסירות נפש. כל יהודי יכול למסור נפש גם מבלי להישרף בלהב אש. להתלהב זה למסור נפש, תעשה כאילו אתה מתלהב. האש הופכת את הקרבן לריח ניחוח, וההתלהבות הופכת גם את הגשמיות שלנו לנחת רוח. העצבות והעצלות יכולות גם הן להפוך לקרבן עולה, כשנשרוף אותן באש של התלהבות.

 

 

 

איזה אף היה להמן הרשע?

בס"ד

אין לך היום פעוט דרדק ותינוק של בית רבן שאינו יודע ומכיר היטב את קלסתרונו של האיש המבוקש ביותר בקריאת מגילה – איש צר ואויב המן הרע הזה. וכי אפשר לטעות בו, באיש שופע גיחוך זה, שאפו מעוקם ויוצא כנגדו כמרזב, כרסו משתפלת עד ברכיו, ואוזניו אוזני חמור נוער. מכירים הזאטוטים גם את זרש המרשעת, גם עשר בניהם של הזוג ההיתולי פרשנדתא ויזתא והאחים, כולם ניכרים וידועים בציבור. לא רק הילדים מכירים אותם, גם אנחנו המבוגרים, ומהיכן? אולי מהקומיקס.

 

תחום ההמחשה התפתח עד מאוד בתקופתנו, בבחינת אכשרא דרא והיו עיניך רואות את קדמוניך, ויש בכך ברכה מרובה. למעשה לא מהיום נברא התחום, את המלאכה עשו פעם ציירים וגחמותיהם מעטרות עד ימינו את גוויליהן של אי אלו מגילות אומנותיות או שערי ספרים מושקעים. וכשלא היה צייר, היו המלמד הדרדקי והגננת, הם אילפונו בינה ואף הוסיפו נופך חשוב בתיאור מדוקדק לדמויותיהם של גיבורי עברנו המפואר. יש גיבורים עם זקן לבן ויש דומים לבדואים מהמדבר, יש מבעיתים אדירי הבשן, ויש משעשעים אדומי חוטם ומעוקמי אוזן, המן זרש בניהם ויועציהם זכו משום מה בקו ההיתולי.

 

המחשה היא בהחלט כלי חינוכי נהדר, חשוב מאין כמותו, ובדור שלנו עם שלל האופציות הטכנולוגיות מדובר בקפיצת דרך משמעותית שמצליחה להנגיש חומרים לימודיים חמורי סבר ומעורפלי הבנה למעיינים לבקיאים וגם להמון העם. אבל לכלי הזה יש גם השלכות נוספות, הרבה סטריאוטיפים שגויים שהתנחלו בתודעתנו אי פעם אי שם, מקורם בהמחשה שטחית או עמארצית. במי האשמה – במלמד, בגננת, בקומיקס? מי קדם למי, מי למד ממי? מעניין.

 

המן למשל, למתעניינים, ממש לא היה איש מעוות ובוודאי שלא שוטה, האריז"ל מתאר אותו כמכשף עצום, אסטרולוג, ומדבריו עולה שיד היתה לו גם בסודות קבליים ובאירועים רוחניים. אילולא כן לא היה הנס של פורים גדול כל כך. זרש לדוגמה, כבר ידועה לנו מחז"ל כשקולה כנגד שס"ה יועציו של בעלה. פרעה אגב, גם הוא, למרות קומתו הננסית וצורתו מעוררת החמלה המעוגנת אכן בגמרא, היה מלומד גדול כפי שעולה מתיאורי חז"ל, גם הוא היה אסטרולוג, מאגיסט, וגאון.

 

הסיפור הזה מחזיר אותנו לסוגיית שכתוב ההיסטוריה – מקצוע אהוב וחיוני. אנחנו נוטים לשכתב פרקי היסטוריה עלומים ולהשלים מידע חסר על פי מה שנראה לעניות דעתנו. כלומר, יוצא שהבור מתמלא מחולייתו – החורים החסרים במידע מוזנים על ידי חוסר הידיעה. מכיוון שאינני יודע הרי אני יודע משהו שנדמה לי שאני יודע מכיוון שאיני יודע. ההמחשה במקרה הזה מעניקה משנה תוקף למידע או לדימוי המומצא וכך הולכת ונרקמת אגדה, וכך נולד לו מחדש המן הרשע.

 

מסובך? בואו נתקדם. מה באמת כל כך רע בהמן עם אף אדום ועקום ואוזני פרג? הבעיה אכן פחות מציקה לעבר, אבל משליכה בהחלט על ההווה. סיפורי התורה לבד מסודותיהם הטמירים מכילים גם ובעיקר מוסר השכל, מעין אספקלריא להביט בעדה על המתחולל ולחיות את חיינו מתוך תובנות מאירועים קודמים. ומכיוון שההמן'ים שקמים עלינו היום אינם דומים להמן המגוחך מהמגילה, קשה לזהותם. ובאותה מידה להבדיל בין טהור לטמא, גם מרדכי היהודי ואסתר המלכה קשים לזיהוי. מרדכי מהקומיקס והצדיקים של הסיפורים צחורי זקן הם, הילה זוהרת רודפת אחריהם ומצביעה – הנה, הנה האיש הנכון, הצודק, האמיתי. אבל מרדכי של שושן הבירה לא זכה להילה הוזהרת ועל פי חז"ל גם חבריו מאנשי כנסת הגדולה לא הכירו לגמרי בייחודיותו לדורות. גם אסתר, בל נשכח, המשיכה את חייה בבית אחשוורוש אחרי שכולנו גלגלנו את המגילה והלכנו להלביש את הזאטוטה בתחפושת נהדרת של אסתר זוהרת מאושר ושלווה.

 

ועכשיו איפכא מסתברא. הן אמת שתיאורי הקומיקס אינם הולמים את המציאות האמיתית, אבל הם כן משרתים מטרה חינוכית צודקת. אחרי הכל הדמות הצחורה של מרדכי והזוהר הנוצץ של אסתר מבטאים את הפנימיות שהתחבאה מתחת למראה החיצוני של אירועי שושן הבירה. וכשאנחנו מנסים להעביר לילדינו את ההרגשה באישיותם של צדיק ורשע, אין מנוס משימוש בשכתוב ההיסטוריה, לפחות במידה סבירה.

 

נניח אם כן לילדים החביבים. מה איתנו. הילד גדל אבל מרדכי ואסתר נשארים ילדים, גם בהמן ובזרש לא התחולל כל שינוי, ולמען האמת העולם המומחש הפנימי שלנו תקוע כולו אי שם בשנות הגן והלגו. ופה כבר מדובר בסוג של מחדל. אנחנו עדיין די משוכנעים שפעם היה הכל אחרת, שושן מהציורים כאילו מזמינה אל סמטאותיה המסתוריות סדרה מסעירה של ניסים ונפלאות, הרחוב שלנו שעדיין לא צויר ועוטר בפעלולים גרפיים מדהימים, הוא בכלל לא משכנע, ואיך יבואו לכאן ניסים?

 

בפורים כולם מתירים לעצמם לעטות על אישיותם הנכבדה לבושים זרים ומשונים. לפעמים, בין כוס שלישי לרביעי, יש ואדם אומר לעצמו או שאחרים אומרים לו 'הי, זה דווקא מתאים'. הלבוש עושה את האדם וגם קובע את גורלו ותדמיתו עלי אדמות. הלבוש החיצוני גם מקבע את תדמיתם של רוב הלימודים שאנחנו לומדים. פורים הוא יום של התגלות. הגילוי בא מבפנים, מהמקום שמרשה לעצמו לחשוב על דברים ידועים ומוכרים מכיוון חדש. להיות מופתע, להעלות על הדעת מחשבות חדשות שאולי מתאים לי כל מיני דברים טובים שעד היום סבור הייתי כי אינם עבורי, לא בשבילי, לא בגילי, לא עכשיו. בפורים תחשוב על זה שוב, עם כובע אדום ונוצה כחולה אולי יתאים לך לעשות בחיים התחלה חדשה.

(פורסם ב'בקהילה' אדר ב תשע"ו)

סוד מגילת אסתר והתורה שמעל האותיות והמילים

בס"ד

הדר קיבלוה בימי אחשוורוש

לדמותה של המגילה המגוללת תורה חדשה, בתוקף ההסתרה שבתוך ההסתרה.

פורים יום מופלא שענייניו מתהלכים על פי השנה כולה, אחד המובהקים שבהם הוא מתן תורה. בפורים קיבלנו תורה, לא בפעם הראשונה אלא בשנייה. והלא כבר קודם לכן במעמד הר סיני קיבלנו תורה. האם זו תורה חדשה או שמא ישנה היא אלא שנתקבלה מחדש, ואם כן מדוע ועל שום מה?

*

מקור הדברים בגמרא (שבת פח.) וז"ל: 'ויתייצבו בתחתית ההר' אמר ר' אבדימי בר חמא בר חסא מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם. אמר ר' אחא בר יעקב מכאן מודעא רבה לאורייתא. אמר רבא אף על פי כן הדור קבלוה בימי אחשורוש דכתיב (אסתר ט-כז) 'קיימו וקבלו היהודים' קיימו מה שקיבלו כבר, ע"כ. הדברים דורשים בירור, מדוע נכפתה קבלת התורה על ישראל לאחר שמיוזמתם הצהירו 'נעשה ונשמע'? התוספות במקום מתרץ שלאחר שראו את האש הגדולה פג ליבם וביקשו לחזור בהם. המדרש (תנחומא) מיישב בדרכו ומחלק בין שתי תורות, שבכתב ושבעל פה. האמירה 'נעשה ונשמע' כוונה לתורה שבכתב שהתקבלה ברצון, תורה שבעל פה המצריכה יגיעה רבה וצער התקבלה בהסתייגות עד שמסירתה כרוכה היתה בכפיית ההר כגיגית. עניין זה תוקן בימי מרדכי ואסתר כשקיבלו ישראל את התורה מחדש, וברצון. להבנת מעמיקה יותר של העניין נזדקק לביאור נוסף, על פי פנימיות. התורות שהתקבלו על הר סיני ובימי אחשוורוש הם התורה שבנגלה ותורה בנסתר. בעוד והתורה הנגלית נמסרה על גבי לוחות אבן, והיא מכילה דיברות וציוויים מפורשים, הרי שתורת הנסתר נמסרת באמצעות המגילה, מגילת אסתר.

הגילוי שבסתר

התואר 'מגילה' מלמד כמובן על התגלות, איזו התגלות? לכאורה אין זו אלא מסכת הסתרה והתכסות. אין במגילה אזכור מפורש לשם השם. העלילה רצופה אירועים טבעיים ומעורבים בהם אנשים וגורמים שונים המשפיעים איש בדרכו על התפתחות הדברים. נס פורים מוצפן בתוך סיפור פשוט ועממי למדיי – מלך ומלכה יועצים ואנשי חצר נאמנים ובוגדים חורשי מזימות ותמימים. יעיד על כך שמה 'מגילת אסתר', מגילה של הסתרה. מגילה משמע התגלות, אסתר היינו הסתרה, הסתר או גילוי? גם זה וגם זה, התגלות שבתוך ההסתרה. אי אפשר להבין את גילויי המגילה ואת עניינן של שתי התורות שהתקבלו על הר סיני ובימי אחשוורוש מבלי להזדקק לדמויותיהן של פרעה והמן הרשעים.

פרעה והמן שניהם רשעים גדולים כאשר המשותף להם זו העבודה ששניהם מופיעים סמוך ונראה למאורע קבלת התורה. מעמד הר סיני מתרחש תיכף לאחר יציאת מצרים, ובימי אחשוורוש מתקבלת התורה מחדש לאחר גזירת המן הרשע. כפי שנלמד קיימת זיקה מהותית בין העריצים הללו ומזימותיהם להתגלות התורה בתקופתם.

 

הגלות הקדמה לגאולה וההסתרה מאפשרת את ההתגלות, על דרך הכלל 'קליפה קדמה לפרי'. יתרה מזו – מסוג וסגנון הקליפה נוכל ללמוד על אופי הפרי. פרעה אינו המן, ולפיכך אף התורה שתתגלה לאחר הסרת קליפת פרעה, אינה אותה תורה שתתגלה לאחר פיצוח קליפת המן בימי אחשוורוש.

 

רשע הגיוני ורשע בלתי הגיוני

 

את מניעיו של פרעה ניתן להבין בדעת, הוא עריץ שמבקש לשעבד תחתיו עם של עבדים ולהפיק מהם תועלת, ולו מעצם השליטה עליהם. פרעה גם אינו מעוניין לכלות את ישראל, הוא חפץ בהם חיים וכנועים תחתיו. המן מזרע עמלק שייך למקום אחר לגמרי. המן מבקש להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים, הוא שואף לעקור את הכל. מלבד זאת, אישיותו אף היא בלתי הגיונית בעליל. הוא עושה עצמו עבודה זרה ומצפה מכולם לכרוע לפניו ברך. שאיפה זו גם בהשוואה לפרעה, בלתי הגיונית היא. האם יש הבדל בין רשע בגבולות ההיגיון לרשע מחוץ לגבולות השכל וההיגיון?

אכן כן.

 

השכל הישר רומז לנוכחות אלוקית, לניצוץ של קדושה. העדר שכל מעיד על הסתרה עמוקה עד מאוד. ניתן להבין זאת גם בפשטות: במקום בו פועל היגיון ניתן לעורר את השכל הישר ולבטל את הקליפה, אך היכן שאין להיגיון דריסת רגל, איה קצה החוט לדבר על ליבו של הרשע ולהפר עצתו.

 

פרעה מלשון הַפְרָעָה, הוא מונע מהתחברות לה' ומפריע לבני ישראל לצאת אל המדבר כדי לעבוד שם את אלוקיהם. גם מבחינה רוחנית היאחזותה של קליפת פרעה היא במקום שבתוך גבולות השכל. פרעה אותיות הערף, וכפי שמגלה האריז"ל אחיזתו של פרעה ושלושת שריו, שר האופים הטבחים והמשקים, נתפסת בעורפן של נשמות ישראל, במקום בו מתחבר המוח דרך חוט השדרה אל הגוף והמידות. פרעה מפריע למוחין לרדת כלפי מטה ולהזין את המידות (ראה שעה"כ ריש דרושי פסח). נמצאנו אומרים שקליפת פרעה כרוכה על הדברים שמצויים בגבול המידות, זו הסתרה שבתוך הטעם והדעת.

 

המן כאמור מתגאה לעלות למקום גבוה יותר, אל למעלה מהשכל והמידות, ההסתרה שמטיל המן על ישראל היא הסתרה מוחלטת שאין רואים בה כל זיק של שכל, ממילא אין ניכר בה ניצוץ של טוב, הרבה יותר קשה להתמודד עימה. ההסתרות הן הקדמה להתגלות, וכפי שאמרנו – סוג ההסתרה ירמוז לאופי ההתגלות. וכאן אנו באים לפשרה של קבלת התורה המחודשת בימי אחשוורוש. הזכרנו שזו התורה הנסתרת, תורת העתיד לבוא. מה מיוחד בתורה זו?

 

תורה שלעתיד לבוא

 

אנחנו יודעים שיש בתורה מצוות מוטעמות בטעם ודעת ולעומתן מה שקרוי 'חוקים' שעניינם העדר טעם ודעת, בבחינת 'חוקה חקקתי, גזירה גזרתי', על כגון דא הודה כבר החכם באדם 'אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני'. החוקים הם שכל עליון מאוד שאינו יכול להתגלות בגבולות ההיגיון וחוש הטעם של ההווה, רק לעתיד לכשיגדל השכל מאוד, נוכל להבינו. לעת עתה חוקה היא.

 

שתי התורות הללו מקורן במה שבתוך הגבול ובמה שלמעלה מן הגבול. הגבול קרוי 'ימים' וכשם שאנחנו רואים שכל הבריאה המתוארת בתורה הנגלית כלולה בגבול ששת ימי חול ויום שבת, כל מה שמתרחש בהווה קיים רק בגבול הזמן והזמן מורכב מימים, הימים הם גבול וצמצום, דהיינו כלים ובתוכם אור. העתיד לבוא מצוי מעבר לימים, הזמן הזה מתואר כיום שאינו יום ואינו לילה. אין לעתיד לבוא זמן, אין סך ימים שיכילוהו, לפיכך הוא עתיד לבוא ואינו יכול לבוא עכשיו.

 

שתי המדרגות הללו שהן למעשה שתי תורות – תורה נגלית ותורה נסתרת, מתבטאות גם בשני אופנים שונים של קיום הקשר בין האדם לבוראו. מדרגה אחת היא מה שנקרא 'מידת האהבה' והמדרגה האחרת קרויה 'אהבה שבדעת'. האהבה הפשוטה היא זו שמופיעה בגבולות ההיגיון והשכל, אהבה במידה. אהבה זו היא נשמתן של כל המצוות המעשיות שאנו מקיימים היום. לכל מצווה יש גבולות ותחומים, וכשהקדוש ברוך הוא מצווה את היהודי להניח תפילין, הוא תוחם את המצווה בפרטים מדויקים ובצורה ואופן מסוימים. גבולות אלו מכילים אור אלוקי, אהבת ה' שיש לה גדר וגבול בתוכו שוררת אותה אהבה שבין יהודי לבוראו.

 

עד כאן מידת אהבה, אך מקור האהבה גבוה ונעלה יותר. המשל לכך היא אהבת אב לבנו. כשאנו מתבוננים עליהם ושופטים את אהבתם זה לזה על פי מעשיהם הרי שיש לאהבה גבול ומידה, היא תתבטא באמצעות כיבוד הורים ותועלות שונות שיפיק הבן לאביו האהוב. עם זאת ברי לנו שאהבתם היותר שורשית נסתרת מן העין ואינה באה לידי ביטוי מלא בפעולה זו או אחרת. האהבה הנסתרת מוגדרת כאהבה שבדעת, כלומר האהבה כשלעצמה בטרם ירדה והתלבשה בתוך גבול ונמדדה במידה. את האהבה הזו כמעט ובלתי אפשרי לבטא בתחומי העולם המוחשי מפני שאין לה מקום בעולם שכולו גבולים ומידות, שהיא אהבה שלמעלה מן המידות.

 

המגילה כמשלימה לתורה

 

ובנמשל: התורה שבנגלה מבטאת את האהבה השוררת בינינו לבין בוראנו בתוך גבול ומידה, תורה זו נגלתה על הר סיני. אולם בשעת מסירתה היא נכפתה עלינו הר כגיגית, את ציווי התורה אפשר לכפות כשם שהאב יכול לכוף את בנו לשרתו. לפיכך נטען בגמרא 'מכאן מודעא רבא לאוריתא', נוכל לטעון שקיבלנוה באונס ולא ברצון.

 

כדי להשלים את קבלת התורה נזקקנו לקבלתה מחדש בימי אחשוורוש. בימיו קיבלנו מחדש תורה שהתקבלה זה מכבר אך לא באה לידי קיום – תורה שבנסתר, דהיינו אהבה שבדעת. תורה זו יורדת לעולם באמצעות המגילה. דווקא חלק זה שבתורה נטול כל ציווי או הוראה מעשית (מדאורייתא, מצוותיה הלא מדרבנן), וכל כולה אינה אלא סיפור דברים. המגילה שנכתבה על ידי מרדכי ואסתר, מכילה אור של אהבת ה' למעלה מגבול ומידה, זו אהבה שבדעת, זו תורה של עתיד לבוא.

 

קבלתן של שתי התורות באה, כאמור לעיל, לאחר הכנה של גלות. וכאן הזיקה הישירה בין פרעה לתורה שבנגלה ובין המן לתורת הנסתר. פרעה שרשע 'הגיוני' היה, היווה הכנה לנתינתה של תורה המלובשת בהיגיון ובשכל, ואילו המן שרשע בלתי הגיוני היה, שימש הקדמה להופעת תורה שלמעלה מטעם ושכל, תורת הנסתר.

 

סוד ההיפוך

 

נס הפורים מחמת תוקף גודלו ועוצם פלאו מוגדר במילים 'ונהפוך הוא', היפוך מוחלט שכן זוהי תמצית ייחודיותו.

 

קדמה להתגלות התורה של ימי אחשוורוש גזירת כליה, וכפי שנאמר בגמרא (מגילה, י"ב ע"א) מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כליה – מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע. גזירת כליה היא הקדמה להתגלותה של תורה דעתיקא סתימאה, תורת העתיד לבוא.

 

המן הרשע מתואר בדברי האריז"ל לא רק כרשע וזומם מזימות, גם כמכשף ואסטרולוג גדול. כלומר הוא ידע את אשר לפניו. המן ביקש להגביר על ישראל קליפה קשה עד בלי נשוא, קליפה שתצליח להסתיר את מציאות ה' חלילה, בהסתרה שבתוך הסתרה. אולם זאת הוא לא ידע, כי הוקדמה רפואה למכתו בדמותו של מרדכי היהודי. מרדכ"י בגימטרייה 'רב חסד', מידה זו שממידות הרחמים מגלמת את החסד העליון, האהבה שלמעלה מטעם דעת ושכל, אהבת ה' שאיננה מתוחמת בגבולות, אפילו לא בגבולות התורה הקדושה. ולפי שקיימא לן כי אין מקום נעדר נוכחות אלוקית כי בכל מקום השי"ת שרוי ונמצא, כדכתיב 'בכל מקום מוקטר ומוגש לשמי' וכפי פירוש רש"י, היינו שאפילו בבתי עבודה זרה קוראים לו יתברך אלוקי האלוקים. הרי שגם בתוך המקומות המוסתרים והחשוכים מאיר אור ה'. האור הזורח במקומות אלו לא יכול להיות אור הגיוני שאפשר לתופסו בשכל והיגיון, משום שאור שכזה לוּ ייכנס במקומות המטונפים, ייאחזו בו קליפות וחלילה וחס יינקו ממנו. לפיכך במקומות החשוכים והרחוקים שרוי אור עליון – כה עליון עד שאינו נתפס בשום שכל והבנה. האור הזה הוא אור נס הפורים, אור המגילה שכולה הסתרה וכל תוכנה התגלות. האור הזה הוא פשרו על יום הפורים שכל הנהגותיו למעלה משכל, בגילופין, ובמשלוח מנות איש לרעהו, וויתור על גבולות ותחומים שבין אדם לרעהו והתכללות הנפשות מזה ומזה, באחדות שלמעלה מטעם ושכל.

 

(ע"פ שעה"כ דרוש הפורים, ליקו"מ סימן ל"ג, ליקו"ה הלכות פורים ד).

 

 

 

 

סוד מגילת אסתר והתורה שמעל האותיות והמילים

בס"ד

הדר קיבלוה בימי אחשוורוש

לדמותה של המגילה המגוללת תורה חדשה, בתוקף ההסתרה שבתוך ההסתרה.

פורים יום מופלא שענייניו מתהלכים על פי השנה כולה, אחד המובהקים שבהם הוא מתן תורה. בפורים קיבלנו תורה, לא בפעם הראשונה אלא בשנייה. והלא כבר קודם לכן במעמד הר סיני קיבלנו תורה. האם זו תורה חדשה או שמא ישנה היא אלא שנתקבלה מחדש, ואם כן מדוע ועל שום מה?

*

מקור הדברים בגמרא (שבת פח.) וז"ל: 'ויתייצבו בתחתית ההר' אמר ר' אבדימי בר חמא בר חסא מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם. אמר ר' אחא בר יעקב מכאן מודעא רבה לאורייתא. אמר רבא אף על פי כן הדור קבלוה בימי אחשורוש דכתיב (אסתר ט-כז) 'קיימו וקבלו היהודים' קיימו מה שקיבלו כבר, ע"כ. הדברים דורשים בירור, מדוע נכפתה קבלת התורה על ישראל לאחר שמיוזמתם הצהירו 'נעשה ונשמע'? התוספות במקום מתרץ שלאחר שראו את האש הגדולה פג ליבם וביקשו לחזור בהם. המדרש (תנחומא) מיישב בדרכו ומחלק בין שתי תורות, שבכתב ושבעל פה. האמירה 'נעשה ונשמע' כוונה לתורה שבכתב שהתקבלה ברצון, תורה שבעל פה המצריכה יגיעה רבה וצער התקבלה בהסתייגות עד שמסירתה כרוכה היתה בכפיית ההר כגיגית. עניין זה תוקן בימי מרדכי ואסתר כשקיבלו ישראל את התורה מחדש, וברצון. להבנת מעמיקה יותר של העניין נזדקק לביאור נוסף, על פי פנימיות. התורות שהתקבלו על הר סיני ובימי אחשוורוש הם התורה שבנגלה ותורה בנסתר. בעוד והתורה הנגלית נמסרה על גבי לוחות אבן, והיא מכילה דיברות וציוויים מפורשים, הרי שתורת הנסתר נמסרת באמצעות המגילה, מגילת אסתר.

הגילוי שבסתר

התואר 'מגילה' מלמד כמובן על התגלות, איזו התגלות? לכאורה אין זו אלא מסכת הסתרה והתכסות. אין במגילה אזכור מפורש לשם השם. העלילה רצופה אירועים טבעיים ומעורבים בהם אנשים וגורמים שונים המשפיעים איש בדרכו על התפתחות הדברים. נס פורים מוצפן בתוך סיפור פשוט ועממי למדיי – מלך ומלכה יועצים ואנשי חצר נאמנים ובוגדים חורשי מזימות ותמימים. יעיד על כך שמה 'מגילת אסתר', מגילה של הסתרה. מגילה משמע התגלות, אסתר היינו הסתרה, הסתר או גילוי? גם זה וגם זה, התגלות שבתוך ההסתרה. אי אפשר להבין את גילויי המגילה ואת עניינן של שתי התורות שהתקבלו על הר סיני ובימי אחשוורוש מבלי להזדקק לדמויותיהן של פרעה והמן הרשעים.

פרעה והמן שניהם רשעים גדולים כאשר המשותף להם זו העבודה ששניהם מופיעים סמוך ונראה למאורע קבלת התורה. מעמד הר סיני מתרחש תיכף לאחר יציאת מצרים, ובימי אחשוורוש מתקבלת התורה מחדש לאחר גזירת המן הרשע. כפי שנלמד קיימת זיקה מהותית בין העריצים הללו ומזימותיהם להתגלות התורה בתקופתם.

 

הגלות הקדמה לגאולה וההסתרה מאפשרת את ההתגלות, על דרך הכלל 'קליפה קדמה לפרי'. יתרה מזו – מסוג וסגנון הקליפה נוכל ללמוד על אופי הפרי. פרעה אינו המן, ולפיכך אף התורה שתתגלה לאחר הסרת קליפת פרעה, אינה אותה תורה שתתגלה לאחר פיצוח קליפת המן בימי אחשוורוש.

 

רשע הגיוני ורשע בלתי הגיוני

 

את מניעיו של פרעה ניתן להבין בדעת, הוא עריץ שמבקש לשעבד תחתיו עם של עבדים ולהפיק מהם תועלת, ולו מעצם השליטה עליהם. פרעה גם אינו מעוניין לכלות את ישראל, הוא חפץ בהם חיים וכנועים תחתיו. המן מזרע עמלק שייך למקום אחר לגמרי. המן מבקש להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים, הוא שואף לעקור את הכל. מלבד זאת, אישיותו אף היא בלתי הגיונית בעליל. הוא עושה עצמו עבודה זרה ומצפה מכולם לכרוע לפניו ברך. שאיפה זו גם בהשוואה לפרעה, בלתי הגיונית היא. האם יש הבדל בין רשע בגבולות ההיגיון לרשע מחוץ לגבולות השכל וההיגיון?

אכן כן.

 

השכל הישר רומז לנוכחות אלוקית, לניצוץ של קדושה. העדר שכל מעיד על הסתרה עמוקה עד מאוד. ניתן להבין זאת גם בפשטות: במקום בו פועל היגיון ניתן לעורר את השכל הישר ולבטל את הקליפה, אך היכן שאין להיגיון דריסת רגל, איה קצה החוט לדבר על ליבו של הרשע ולהפר עצתו.

 

פרעה מלשון הַפְרָעָה, הוא מונע מהתחברות לה' ומפריע לבני ישראל לצאת אל המדבר כדי לעבוד שם את אלוקיהם. גם מבחינה רוחנית היאחזותה של קליפת פרעה היא במקום שבתוך גבולות השכל. פרעה אותיות הערף, וכפי שמגלה האריז"ל אחיזתו של פרעה ושלושת שריו, שר האופים הטבחים והמשקים, נתפסת בעורפן של נשמות ישראל, במקום בו מתחבר המוח דרך חוט השדרה אל הגוף והמידות. פרעה מפריע למוחין לרדת כלפי מטה ולהזין את המידות (ראה שעה"כ ריש דרושי פסח). נמצאנו אומרים שקליפת פרעה כרוכה על הדברים שמצויים בגבול המידות, זו הסתרה שבתוך הטעם והדעת.

 

המן כאמור מתגאה לעלות למקום גבוה יותר, אל למעלה מהשכל והמידות, ההסתרה שמטיל המן על ישראל היא הסתרה מוחלטת שאין רואים בה כל זיק של שכל, ממילא אין ניכר בה ניצוץ של טוב, הרבה יותר קשה להתמודד עימה. ההסתרות הן הקדמה להתגלות, וכפי שאמרנו – סוג ההסתרה ירמוז לאופי ההתגלות. וכאן אנו באים לפשרה של קבלת התורה המחודשת בימי אחשוורוש. הזכרנו שזו התורה הנסתרת, תורת העתיד לבוא. מה מיוחד בתורה זו?

 

תורה שלעתיד לבוא

 

אנחנו יודעים שיש בתורה מצוות מוטעמות בטעם ודעת ולעומתן מה שקרוי 'חוקים' שעניינם העדר טעם ודעת, בבחינת 'חוקה חקקתי, גזירה גזרתי', על כגון דא הודה כבר החכם באדם 'אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני'. החוקים הם שכל עליון מאוד שאינו יכול להתגלות בגבולות ההיגיון וחוש הטעם של ההווה, רק לעתיד לכשיגדל השכל מאוד, נוכל להבינו. לעת עתה חוקה היא.

 

שתי התורות הללו מקורן במה שבתוך הגבול ובמה שלמעלה מן הגבול. הגבול קרוי 'ימים' וכשם שאנחנו רואים שכל הבריאה המתוארת בתורה הנגלית כלולה בגבול ששת ימי חול ויום שבת, כל מה שמתרחש בהווה קיים רק בגבול הזמן והזמן מורכב מימים, הימים הם גבול וצמצום, דהיינו כלים ובתוכם אור. העתיד לבוא מצוי מעבר לימים, הזמן הזה מתואר כיום שאינו יום ואינו לילה. אין לעתיד לבוא זמן, אין סך ימים שיכילוהו, לפיכך הוא עתיד לבוא ואינו יכול לבוא עכשיו.

 

שתי המדרגות הללו שהן למעשה שתי תורות – תורה נגלית ותורה נסתרת, מתבטאות גם בשני אופנים שונים של קיום הקשר בין האדם לבוראו. מדרגה אחת היא מה שנקרא 'מידת האהבה' והמדרגה האחרת קרויה 'אהבה שבדעת'. האהבה הפשוטה היא זו שמופיעה בגבולות ההיגיון והשכל, אהבה במידה. אהבה זו היא נשמתן של כל המצוות המעשיות שאנו מקיימים היום. לכל מצווה יש גבולות ותחומים, וכשהקדוש ברוך הוא מצווה את היהודי להניח תפילין, הוא תוחם את המצווה בפרטים מדויקים ובצורה ואופן מסוימים. גבולות אלו מכילים אור אלוקי, אהבת ה' שיש לה גדר וגבול בתוכו שוררת אותה אהבה שבין יהודי לבוראו.

 

עד כאן מידת אהבה, אך מקור האהבה גבוה ונעלה יותר. המשל לכך היא אהבת אב לבנו. כשאנו מתבוננים עליהם ושופטים את אהבתם זה לזה על פי מעשיהם הרי שיש לאהבה גבול ומידה, היא תתבטא באמצעות כיבוד הורים ותועלות שונות שיפיק הבן לאביו האהוב. עם זאת ברי לנו שאהבתם היותר שורשית נסתרת מן העין ואינה באה לידי ביטוי מלא בפעולה זו או אחרת. האהבה הנסתרת מוגדרת כאהבה שבדעת, כלומר האהבה כשלעצמה בטרם ירדה והתלבשה בתוך גבול ונמדדה במידה. את האהבה הזו כמעט ובלתי אפשרי לבטא בתחומי העולם המוחשי מפני שאין לה מקום בעולם שכולו גבולים ומידות, שהיא אהבה שלמעלה מן המידות.

 

המגילה כמשלימה לתורה

 

ובנמשל: התורה שבנגלה מבטאת את האהבה השוררת בינינו לבין בוראנו בתוך גבול ומידה, תורה זו נגלתה על הר סיני. אולם בשעת מסירתה היא נכפתה עלינו הר כגיגית, את ציווי התורה אפשר לכפות כשם שהאב יכול לכוף את בנו לשרתו. לפיכך נטען בגמרא 'מכאן מודעא רבא לאוריתא', נוכל לטעון שקיבלנוה באונס ולא ברצון.

 

כדי להשלים את קבלת התורה נזקקנו לקבלתה מחדש בימי אחשוורוש. בימיו קיבלנו מחדש תורה שהתקבלה זה מכבר אך לא באה לידי קיום – תורה שבנסתר, דהיינו אהבה שבדעת. תורה זו יורדת לעולם באמצעות המגילה. דווקא חלק זה שבתורה נטול כל ציווי או הוראה מעשית (מדאורייתא, מצוותיה הלא מדרבנן), וכל כולה אינה אלא סיפור דברים. המגילה שנכתבה על ידי מרדכי ואסתר, מכילה אור של אהבת ה' למעלה מגבול ומידה, זו אהבה שבדעת, זו תורה של עתיד לבוא.

 

קבלתן של שתי התורות באה, כאמור לעיל, לאחר הכנה של גלות. וכאן הזיקה הישירה בין פרעה לתורה שבנגלה ובין המן לתורת הנסתר. פרעה שרשע 'הגיוני' היה, היווה הכנה לנתינתה של תורה המלובשת בהיגיון ובשכל, ואילו המן שרשע בלתי הגיוני היה, שימש הקדמה להופעת תורה שלמעלה מטעם ושכל, תורת הנסתר.

 

סוד ההיפוך

 

נס הפורים מחמת תוקף גודלו ועוצם פלאו מוגדר במילים 'ונהפוך הוא', היפוך מוחלט שכן זוהי תמצית ייחודיותו.

 

קדמה להתגלות התורה של ימי אחשוורוש גזירת כליה, וכפי שנאמר בגמרא (מגילה, י"ב ע"א) מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כליה – מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע. גזירת כליה היא הקדמה להתגלותה של תורה דעתיקא סתימאה, תורת העתיד לבוא.

 

המן הרשע מתואר בדברי האריז"ל לא רק כרשע וזומם מזימות, גם כמכשף ואסטרולוג גדול. כלומר הוא ידע את אשר לפניו. המן ביקש להגביר על ישראל קליפה קשה עד בלי נשוא, קליפה שתצליח להסתיר את מציאות ה' חלילה, בהסתרה שבתוך הסתרה. אולם זאת הוא לא ידע, כי הוקדמה רפואה למכתו בדמותו של מרדכי היהודי. מרדכ"י בגימטרייה 'רב חסד', מידה זו שממידות הרחמים מגלמת את החסד העליון, האהבה שלמעלה מטעם דעת ושכל, אהבת ה' שאיננה מתוחמת בגבולות, אפילו לא בגבולות התורה הקדושה. ולפי שקיימא לן כי אין מקום נעדר נוכחות אלוקית כי בכל מקום השי"ת שרוי ונמצא, כדכתיב 'בכל מקום מוקטר ומוגש לשמי' וכפי פירוש רש"י, היינו שאפילו בבתי עבודה זרה קוראים לו יתברך אלוקי האלוקים. הרי שגם בתוך המקומות המוסתרים והחשוכים מאיר אור ה'. האור הזורח במקומות אלו לא יכול להיות אור הגיוני שאפשר לתופסו בשכל והיגיון, משום שאור שכזה לוּ ייכנס במקומות המטונפים, ייאחזו בו קליפות וחלילה וחס יינקו ממנו. לפיכך במקומות החשוכים והרחוקים שרוי אור עליון – כה עליון עד שאינו נתפס בשום שכל והבנה. האור הזה הוא אור נס הפורים, אור המגילה שכולה הסתרה וכל תוכנה התגלות. האור הזה הוא פשרו על יום הפורים שכל הנהגותיו למעלה משכל, בגילופין, ובמשלוח מנות איש לרעהו, וויתור על גבולות ותחומים שבין אדם לרעהו והתכללות הנפשות מזה ומזה, באחדות שלמעלה מטעם ושכל.

 

(ע"פ שעה"כ דרוש הפורים, ליקו"מ סימן ל"ג, ליקו"ה הלכות פורים ד).