פוסטים

בחוקותי – שלום כבר לא חלום

(ראה אור בעלה לתרופה תשע"א)

מה שכעס ומחלוקת מסוגלים לחולל- מהומה, חורבן! ובכל זאת הנצחנות היא מציאות כמעט טבעית בכל תחום. האם יש דרך לצאת מזה?

מבט קצר סביב, ילמד אותנו שהעולם כולו רוחש נצחנות תמידית. מדת הניצחון חוגגת בל מקום, בחיי הפרט כמו בחיי הכלל. במשפחה, בין חברים, במשא ומתן וכמובן בין תופסי השררה. בני אדם כמו גלי ים, מבקשים להתגבר ולהתנשא האחד על חבירו, בדיבור, בממון, בעשייה ואפילו בעבודת הבורא. הכעס וההקפדה הם לחם חוק בעולם של מחלוקת ונצחנות. במציאות שכזו משמש כל אדם צד כלשהו במדת הנצחנות. כמנצח או כמנוצח.

ויש והקנטרנות הנצחנית פולשת גם לעולמה של תורה. כשהכוונה איננה 'לשמה' ממש. האש כבר איננה זו של נתינת התורה, המרוממת את הלומד אל מעבר לתאוות הנצחון. משהו בתבערת הלב נוטה לנצחנות וגאווה ואפילו מרירות. יש שנדמה לעובד השם שפשוט נצחו אותו. כבשו את כוחותיו, הכניעו אותו במערכת חייו. כך שוקעות המחשבות והרגשות בבליל תמידי של ספק ותהייה "הצלחתי או לא. הלך לי או לא". תחת שמחה חיות וסיפוק, הופכת עבודת הבורא למסכת עליבות שבמרכזה מנצחים ומנוצחים עייפים ומותשים. וכשלנפש אין מנוחה, מאיין יישאב אדם כוחות לשוב בתשובה, להשגיח על מעשיו ולהתחדש בעבודתו. אין ספק, הצרות והייסורים כולם הם תוצאה של מחלוקת ונצחנות.

לתווך בין שמים לארץ

עבור מה בא אדם לעולם – מגלה רבינו ומודיע (ליקו"מ סי' ע"ה) ששליחותינו כאן היא לעשות שלום. שלום בין עולם הזה לעולמות העליונים. המציאות היא, שעולם החומר מסתיר על התגלות כבוד שמים. בעולמות עליונים יותר מאיר אור השם בבהירות מוחלטת, אצלנו ההכרה במלכות שמים מטושטשת, והסיבה פשוטה. הדיבור הוא הכלי לגלות דעת ולהעביר מסר ומידע. כשמעוניינים שהזולת יבין, משתדלים לדבר במילים ברורות. שברי מילים ומשפטים מבולבלים רק יסתירו את כוונת הדברים. "בדבר השם שמים נעשו" הבריאה כולה מורכבת ועשויה מאותיות אלוקיות, דבר השם. האותיות, כשהן בעולמות הטמירים, יש להן סדר וצירוף ברור ונהיר. מהסיבה הזו עולמות העליונים מגלים כבוד השם ורצונו הנעלם בבהירות נוראה המטילה על דרי מעלה רתת ויראה עלאה. אין טשטוש במלכות שמים. רק כאן, בעולם החומר המורכב כולו משברי אותיות נעדרי צירוף וסדר, רק כאן לא מבינים את כוונת הדברים. האותיות מהן מורכב עולמינו מבולבלות, אין בהן סדר. וזו הסיבה לדעתנו העכורה והמבולבלת.

הניצוצות הנפולים והשבורים, טבעם שהם מתנצחים ביניהם, האחד סתירה לחבירו. כל יחיד מבקש להיות למעלה, לדחוק את רגלי זולתו. ההתגוששות הזו היא מציאות עולמינו, שברי כלים. כשרוצים להביא שלום לעולם, יש לעורר אהבה ואחווה בין חלקי הבריאה והנפש. את האהבה מעוררים על ידי העלאת מ"ן. כלומר, אתערותא דלתתא, והדיבור הוא הכלי לפעולה הנפלאה הזו.

"בורא ניב שפתים שלום" הדיבור מסוגל להביא שלום בעולם ובנפש. כיוון שגורמי המחלוקת והנצחנות הם אותם שברי ניצוצות, הרפואה לכך, מגלה רבינו, היא לאסוף את אותם ניצוצות אל תוך דיבורי תורה ותפלה, וכשמוציאים את התבערה הזו בדיבורי תפלה והתשוקקות בבחינת "נפשי יצאה בדברו", שברי האותיות המעורבבות מקבלות צירוף נכון. וכשיש לאותיות צירוף, הכל נראה אחרת. דיבורי התורה והתפלה מסוגלים להעלות את שברי הנצוצות למעלה למעלה עד המקום בו מתעוררים הרחמים העליונים, כך הופכת חרב המחלוקת לכלי של שלום.

ונתתי שלום בארץ

בוערת בכל לב יהודי התשוקה ללכת בחוקות התורה. לקיים רצון הבורא ולזכות להתגשמות ההבטחה "ונתתי שלום בארץ". הקללה והברכה מונחים לפנינו. חיים של קללה הם נצחנות קנטור ומחלוקת. הברכה היא "שלום בארץ". כשהלב והמח פנויים מתאוות הנצחון ורגשי מרירות ועליבות, הנפש פתוחה לעבודת הבורא. רק כך יתכן לעשות שלום אמיתי בין שמים לארץ, שמציאות החומר לא תסתיר ותעיב על כבוד השם. הדרך להתגשמות ההבטחה היא דיבור.

על מעלתו של הדיבור יכולים ללמוד מהמציאות. מילים שנאמרות מסוגלות להזיז עניינים שהיו תקועים זה שנים. הדיבור דוחף קדימה. ויש לדיבור מעלה נוספת, גם כשאיננו מסוגלים לאחוז בשלמות במעלות הטובות אליהן נכספנו, אם נבטא את תשוקת הלב בפה, הלא יש לנו כבר כעת חלק ונחלה בקדושה ובטהרה. ועל זה אמרו חז"ל "ולאמר לציון עמי אתה – אל תקרי עמי אל עימי, בשותפי. מה אני בורא שמים וארץ במילולי, אף אתה כן". הדיבור מסוגל לברוא עולם ומציאות חדשה לגמרי.

רשב"י – מליץ יושר

הולכים אנו ומתקרבים אל היום המיוחל, יומא דהילולא דרשב"י בל"ג בעומר. היום בו מתאחד כלל ישראל בשמחת הלב משותפת סביב התגלות אור פנימיות התורה, הזהר הקדוש ותורת הצדיקים. הטעם הראשון המורגש אצל כל מי שזכה לגעת באפס קצה תורת הצדיקים הוא שלום. ספרי הצדיקים מאירים לאדם דעת. פתאום מוסט המסך והלב מתחיל להבין ולהרגיש שהשם ית' נמצא כאן ממש, מעוניין בי ואוהב אותי. וכשמעמיקים יותר מבינים, שהעולם כולו עשוי חלקי אלוקות המשתוקקים לעלייה ותיקון. מבינים גם שהמחלוקת והנצחנות שליוו אותנו עד היום הם תוצאה של חוסר תיקון. לפתע אין לנו עסק ועניין עם בני אדם. ברור לנו ונהיר שהצער והיסורים אינם יכולים להיות תוצאה של מערכות יחסים, מריבות ועלבונות, יש כאן משהו אחר לגמרי. יש כאן כבוד שמים המצפה להכרה והתעלות. הבריאה מבקשת שמאנדהו ילמד איך לקרוא אותה, שמישהו יצרף את אותיות המציאות באופן הנכון. ואת הדרך מעניקים לנו הצדיקים בספריהם הקדושים.

כעת יש טעם חדש בתורה ובמצוות, לכל עשייה יש משמעות פנימית. לכל מצווה סגולה מיוחדת להעלות ולרומם את הנפש אל מעבר לקטנות המחלוקת והנצחנות. וזו בדיוק סגולת אורם של הצדיקים. תורת הצדיקים מכניסה בלב אש קודש. להט טהור המכלה כל אש של כעס והקפדה. אש בוערת של השראת שכינה וחיים נצחים נטולי מרירות והקפדה.

ביומא דהילולא מתאסף כלל ישראל סביב האש הזו. אש הקודש המאירה מתוך משנתם של צדיקי אמת. רשב"י, כוחו של הצדיק, הוא שעומד תמיד בין כנסת ישראל לאביהם שבשמים. הוא שעומד בין שמים לארץ לעשות שלום. נוטל את תפלותינו ומעלה אותם לנחת ולרצון. לוקח כל מחשבה טובה, כל רצון ותנועה קלה אל הטוב, ומעלה עד שורש מדות הרחמים העליונות "הוא ימליץ טוב בעדינו".

ל"ג בעומר – על סודה של ההילולא הגדולה במירון

"עולו ואתכנשו להילולא דבר יוחאי" בסודה של התקשרות נשמות משה רבינו, רבי עקיבא ורשב"י

שמחת ל"ג בעומר שוברת רצף של אבלות וזו לבדה סוגיה בפני עצמה. ימי העומר שרויים בצילו של האבל על פטירתם של כ"ד אלף תלמידי רבי עקיבא, ואילו בל"ג בעומר אנו חוגגים את מה שקרוי בלשון הזוהר הקדוש "שמחת רשב"י", הנמנה כידוע על חמשת בחירי תלמידי רבי עקיבא. ביום המופלא הזה מסתתר קשר סתים וטמיר בין רבי עקיבא – הרב שההקשר שלו לתקופת העומר אפוף צער ואבל, לבין רבי שמעון – התלמיד שבעיצומה של תקופת העומר חל יום שמחתו. אכן, ספרי הפנימיות מלמדים אותנו על תיקון מופלא שעושה רבי שמעון לעניינו של רבי עקיבא, תיקון שאת השפעתו אנו חוגגים מדי שנה ביום ל"ג בעומר. להבנת העניין עלינו לפענח קמעא את סודן של שלוש נשמות הקשורות למסירת התורה. משה רבינו, רבי עקיבא, ורשב"י.

*

משה רבינו הוא מוסר התורה הראשון. ייחוסו לספירת הדעת כה מובהק עד שעל שמו קרוי כל דורו 'דור דעה'. שורש נשמת משה בספירת הדעת (מצד שורש הבל). הדעת מורכבת משתי בחינות – חסדים וגבורות. כנגדן הוריד לנו משה תורה בשני לוחות אבן, כנגד שני חלקי הדעת. שורש נשמת רבי עקיבא בצד הגבורות שבדעת (גבורת הוד), ובחינה זו משתקפת היטב במסעות חייו אפופי ביטויי ההתגברות מתוך דינים וגבורות. רבי שמעון מושרש בצד החסד, והוא משלים ומרעיף נוחם ורחמים.

את רבי עקיבא ותורתו פוגש משה רבינו בצפייה אל העתיד, בשעה שהוא עולה למרום לקבל תורה.  תורת רבי עקיבא היא תורת הקוצין והתגין, וכאשר משה – הרבי של כל ישראל – רואה אותה ומבין את עניינה הנדיר, הוא מתקנא ברבי עקיבא וחולשת דעתו. וכך מספרים חז"ל:

"בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות, אמר לפניו: רבש"ע מי מעכב על ידך? אמר לו אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות" (מנחות כט:).

תורת משה היא תורת האותיות. האות היא כלי רוחני, ותורת משה יצוקה בתוך כלים. זו תורה של מ"ט שערים. בגבולות מ"ט השערים מתקיימת עדיין מידה ומדידה. כשעם ישראל נופל במצרים עד שער מ"ט של טומאה, ממהר השם יתברך להחיש להם פדות וגאולה שלא יבואו חלילה בתחום שער החמישים. משום שבשער החמישים מתכלות המדרגות, אין למטה מזה. גם בקדושה שער החמישים מבטא את מה שאינו נכנס בגבול ומידה. זו תורת הכתרים. במחזה, נראה הקדוש ברוך הוא קושר כתרים – תגין, על האותיות. ומשה רבינו תמה מדוע זה יש להתעכב על תגי האותיות. התגים אינם מגוף האות, וחסרונם לא יפסול את ספר התורה. על פי דרך הקבלה רואים את התג כדבר השורה מעל האות, נוגע ואינו נוגע. אלו הם אורות עליונים שאינם יכולים להסתפק בכלי האות, מקומם למעלה ובנגיעה בעלמא הם מתייחסים אל הכלים והאותיות. כמענה מספר לו הקב"ה על הוגה מופלא  "שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו", הוא יעמוד על סודו של שער החמישים, וילמד תורה לא מתוך האותיות, אלא ממה שעל גביהן, מהתגים. מאורות הכתר.

"אמר לפניו: רבש"ע הראהו לי. אמר לו: חזור לאחוריך. הלך וישב בסוף שמונה שורות ולא היה יודע מה הן אומרים. תשש כחו כיוון שהגיע לדבר אחד אמרו לו תלמידיו: רבי מנין לך? אמר להן הלכה למשה מסיני. נתיישבה דעתו. חזר ובא לפני הקב"ה אמר לפניו רבונו של עולם יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה על ידי? אמר לו שתוק כך עלה במחשבה לפני" (שם).

כאשר משה רבינו מבקש לחזות במתן שכרו ורואה את צורת מיתתו הנוראה, הוא שואל "זו תורה וזו שכרה?!" ונענה באותו סגנון "שתוק, כך עלה במחשבה". תורת רבי עקיבא גבוהה ונשגבה. אך היא שייכת למה שעלה במחשבה תחילה – 'תחילה' דייקא. כדרשת חז"ל: "בתחילה ביקש לברוא את העולם במידת הדין" (בר"ר יב, טו), לאחר שראה שאין העולם מתקיים "עמד ושיתף עימה את מידת הרחמים". המחשבה הראשונה, כמבואר רבות, נשגבת מהמיזוג עם מידת הרחמים. משום שמידת הדין מבטאת את ה'לכתחילה'. צדיקים דוגמת רבי עקיבא התמודדו עם תוקף הדין ויכלו לו. מתוך כבשן הדין, מתוך אותה מחשבה ראשונה שאין אדם יכול לעמוד בה ולרדת לעומק סודה, משם המשיך רבי עקיבא את אותם תילי-תילין של הלכות שדרש על כל קוץ וקוץ. ההגדרה 'קוץ' בנוגע לצורת האותיות, מתייחסת למה שאינו מגוף האות. רק בולט ויוצא ממנה ומעלה, כמו "קוצא דאות יוד" המובא בלשון הזוהר. גופה של אות י' מתייחס לחכמה, הקוץ העליון מצביע כביכול כלפי מעלה ורומז בספירת הכתר. 'קוץ' בלשון קבלה, מיוחס גם למילה 'קוצין' שמשמעותה קווצות שערות. מבחינה זו הקוץ משתייך למידת הצמצום והדין שזה עניינן של השערות (שעה"כ – דרושי הציצית, ב').

תורה של קוצין ותגין

רבי עקיבא מוריד לעולם את תורת הקוצין הנוראה, הוא ותלמידיו הקדושים שייכים מצד שורש נשמתם לצד הגבורות שבדעת. בשם 'עקיבא' בולט הרמז ל'עקב' – עקביים. עק"ב בגימטרייה פעמים שם אלוקים (בגי' פ"ו). מספרם של התלמידים המתים מצביע על שורשם במידת הגבורה. שם אלוקים יוצר כידוע מאה עשרים צירופים שונים, כאשר כל אחת מחמש אותיותיו יוצרת עשרים וארבעה צירופים. כ"ד אלף התלמידים מושרשים בעשרים וארבע אפשרויות הצירוף המתחילות באות אל"ף וזו הסיבה שהם היו כ"ד אלף – אַלֶף (האות) ואֶלֶף (המספר) מתחלפים כידוע. אולם דווקא בשל שייכותם המובהקת לגבורות ודינים, לא מצליחה תורת ר"ע להתגלות בתקופה זו כראוי, וממשיכיה נספים במגיפה. חז"ל מנמקים את פטירת כ"ד אלף תלמידי רבי עקיבא במגיפה "מפני שלא נהגו כבוד זה בזה". מציקה תמיד התמיהה: הייתכן? להשית עונש נורא כל כך על ענקי תורה ועל כל עולם התורה של הימים ההם רק עבור חטאים שבין אדם לחבירו?! על פי דרכנו נבין. ענייני בין אדם לחבירו חמורים ללא ספק, אך הן הפכו לאסון רוחני וגשמי כשמדובר היה במי שאמורים להמשיך לעולם את תורת הכתרים והתגין של רבי עקיבא. תורה נשגבה זו ששורשה במידת הגבורה, זקוקה לאור עצום של אחדות שימתק את דיניה ויאפשר את הופעתה בעולם. משלא נהגו כבוד זה בזה, התעוררה מידת הדין של שורש נשמותיהם, של תורתם – וכילתה אותם. מאורעות אלו אירעו במשך מספר שנים לאורך תקופת העומר. התקופה גורמת, וימי העומר המוקדשים לתיקון הגבורות והקטנות, עוררו את אש הגבורה ביתר שאת. ל"ג בעומר מסמן את נקודת התיקון התלוי ברשב"י, בנשמתו ובתורתו שאורה מבהיק בזה היום.

היה העולם שמם עד שבא רבי עקיבא

התרחשויות נסתרות אלו נובעות כמובן מאירועים שבנגלה. לאחר פטירת עשרים וארבע אלף תלמידי רבי עקיבא נעשה העולם לשממה רוחנית. אבל אז חוזר רבי עקיבא ומקומם אותו בשנית באמצעות חמשת תלמידיו הנותרים – רבי מאיר, רבי יהודה בן אילעי, רבי יוסי בן חלפתא, רבי שמעון בר יוחאי ורבי אלעזר בן שמוע (יבמות סב, ע"ב). כ"ד אלף התלמידים היו תלמידיו של רבי עקיבא בבחרותו. למוח הדעת ישנם שני מצבים – קטנות וגדלות. בזמן גדלות החסדים והגבורות שבדעת מאוחדים והחסד ממתיק את הדין. בקטנות המוח אינו מסוגל להתאחד והחסדים אינם ממתיקים את הגבורות. תלמידיו של ימי בחרותו השתייכו למצב הקטנות של הדעת ולפיכך לא היו מסוגלים למתק את תוקף הדין ומתו במגיפה. חמשת התלמידים שנותרו לרבי עקיבא בזקנותו משתייכים לצד הגבורות שבדעת של זמן הגדלות, כאשר ר"ע עצמו מושרש בגבורות שבמוח הדעת ואילו תלמידיו מושרשים בגבורות המתפשטות מהדעת אל הגוף. ולכן ניתן היה באמצעותם לשקם את גילוי התורה עבור הדורות הבאים (פרע"ח – ספירת העומר, ז).

מבין חמשת התלמידים בולטת דמותו של רשב"י. רבי שמעון בר יוחאי ותלמידיו מסמלים את היפוכם של רבי עקיבא ותלמידיו, ובכך גם משלימים אותם. החבריא של רשב"י משתיתים את חברותם על האמירה "אנן בחביבותא תליא מילתא" (זהר ח"ג, קכח.), והזוהר הקדוש מעיד (ח"ג עט.) כי בימי רבי שמעון היה אדם אומר לחבירו "פתח פיך ויאירו דבריך", אפשרות שפסקה לאחר פטירתו, לאחריה היה אדם מזהיר את חבירו "אל תיתן את פיך לחטיא את בשרך" (קהלת, ה). ללמדך להיכן מסוגלת מידת האהבה והאחווה להביא את בני דורו של רשב"י  – שגילויי תורה וסודות עליונים פורצים מפיותיהם. וכפי שניתן לראות בצורת חיבורו של ספר הזוהר שכולו דרשות הנובעות תוך כדי הילוך ושיחה, מפגש עם אנשים פשוטים ופלאיים, נשמות צדיקים בני העולם העליון ובני תמותה פשוטים, המצטרפים יחד למסכת גילוייה של תורת הנסתר. כי אכן תורת הסוד של רבי שמעון רחבה מארץ מידה, הכלים המאפשרים את גילויה הם תלמידיו המקושרים בקטרי אהבה, וכלל הנשמות והאישיויות הנוטלות חלק בדורו של רשב"י. בכמה וכמה מקומות בזוהר אנו מוצאים את החברים משבחים לא רק את רבי שמעון – אף גם את בני דורו, שכן כל דורו זכאי מתוקף האחדות והחירות. בעוד שורש נשמת רבי עקיבא במידת הגבורה, הרי שתלמידי רבי שמעון מושרשים בחסדים שבדעת, ובכך משלימים את החסר.

"עד הג"ל הזה"

סגוליותו של יום ל"ג בעומר נעוצה בהחלט גם במהותו ובתוכנו. כידוע כל אחד מימי העומר מוקדש להמשכתה של מדרגה רוחנית מסוימת (הרחבה על כך בשבוע הבא אי"ה). ביום ל"ג בעומר מאיר בעולם השם א.כ.ד.ט.ם, שם זה הוא חילופו המומתק של שם אלוקים, והוא הקרוי "אלוקים חיים". ישנן שתי אפשרויות בחילוף שמות – חילוף לפנים וחילוף לאחור. כאשר מוחלפות אותיות השם באותיות הקודמות להן, מתקבל שם ממותק יותר. כאשר הן מתחלפות באותיות המאוחרות מתקבל שם בעל משמעות של דין חזק יותר. שם אלוקים מתחלף בשמו הממותק באופן זה: האות הראשונה והאחרונה שבשם אינן מתחלפות. הראשונה – א' מפני שאין לפניה אות. האחרונה – ם' מפני שגם לאחר שתוחלף תישאר מ' פתוחה. את שלוש האותיות האמצעיות לה"י אנו מחליפים באותיות הקודמות להן. האות ל' באות כ'. האות ה' באות ד'. האות י' באות ט'.  כאשר נחשב את הגימטרייה של האותיות המוחלפות כד"ט נגלה את המספר ל"ג. ואם נצרף לו את שתי האותיות, הפותחת והמסיימת – א' ם', יתקבל הצירוף א"ם ג"ל. פעולה זו נחשבת "חילוף החילוף" ומשמעותה המתקה כפולה. ביום ל"ג בעומר מופיעה בעולם קטנות המוחין אך אין זו קטנות רגילה, זו 'קטנות שנייה', ממותקת. משמעותה בהתאמה לתפיסת שכלנו היא – ביטחון. את מידת הביטחון אפשר להגדיר כ'קטנות שנייה'. הקטנות היא זמן הפחד, החשש, והירידה אל בעיות הזמן והמקום. הגדלות מרוממת אותנו למעלה, מעבר לכל הפרטים הקטנים ודאגותיהם. אך יש מידה נוספת – ביטחון. הבוטח מודע למתחולל סביבו, לצרכיו, לבעיותיו, אך הוא בוטח. זו קטנות בעלת תודעה עמוקה בנוכחותה המוחלטת של ההשגחה. וזהו התרגום הפשטני לשם אכד"ט, שמה של מידת הגבורה כאשר ממירים את משמעותה בביטחון עז ותקיף. הרמז בפסוק "בטחו בה' עדי עד", ע"ד היא הגימטרייה של שם אכד"ט (פרע"ח שער חג המצות, פ"א).

"בטחו בה' עדי עד"

התגלותו של שם זה ביום ל"ג בעומר מבטאת את המרת הפחד והדין בו נספו תלמידי רבי עקיבא הראשונים, בביטחון המופלא המאפיין כל כך את התגלות תורתו של רשב"י – הבוטח הגדול התולה יהבו בהשם ומגלה לעם ישראל כל רזי עולם.

רמיזה נוספת. המספר ל"ג בהיפוך סדר האותיות נעשה גל – מלשון התגלות, "גל עיני ואביטה". ויש כאן רמז נפלא על התגלות אור פנימיות התורה בל"ג בעומר: המילה 'טוב' מופיעה לראשונה בתורה לאחר ל"ב מילים מהמילה 'בראשית'. כשנצרף יחד את המילה 'טוב' עם ל"ב האותיות הקודמות לו, ייצא לנו 'לב טוב'  – גימטרייה מדויקת של מספר ימי הספירה, מ"ט. לומר לך שלאחר שלושים ושתיים האותיות הראשונות בתורה מתגלה הטו"ב הגנוז. במקביל גם בתקופת הספירה, לאחר שלושים ושניים ימי העומר היותר קשים, ביום הל"ג מתגלה האור כי טוב. אור פנימיות התורה. ל"ג בעומר חל בדיוק טו"ב ימים קודם חג השבועות. זו טובת העין שנהגו בנו – לגלות לנו בעיצומה של הדרך אל הר סיני את אור פנימיות התורה שתאפשר לנו להתחזק ולצעוד אל ההר (ע"פ בני יששכר – מאמרי אייר).

נפטיר ונסיים בזאת.

שלוש הנשמות – נשמת משה רבינו, רבי עקיבא ורבי שמעון, בחד קטירא מתקשרות ומתאחדות. קשר טמיר זה מופיע במוחש בהיכל רשב"י. נושא פטירתם של משה רבינו ורבי עקיבא לוט בערפל ההסתרה. משה, משום שלא ידע איש את מקום קבורתו. ורבי עקיבא מפני שנהרג במיתה משונה ואין ראוי לחגוג את יום פטירתו. שתי הילולות חסרות אלו מושלמות במירון. את יום פטירת משה בז' באדר מציינים וחוגגים על פי המנהג אצל רבי שמעון, במירון. ואילו הילולת רבי עקיבא נחגגת באיתכסיא ומוטמעת בשמחת רשב"י בל"ג בעומר במירון (ע"פ רבי צדוק הכהן).

 

חילוף (בשמות הקודש) – כאשר מחליפים את האותיות בשמות הקודש באותיות הקודמות או המאוחרות להן, מתקבל שם קדוש מקביל בעל משמעות ממותקת או להפך. חילוף לאותיות קודמות מבטא היפוך לרחמים, כאשר מחליפים את האותיות במאוחרות להן, המשמעות היא דין. שם אלוקים יכול להיות מוחלף באותיות המוקדמות – א.כ.ד.ט.ם וזהו שם מומתק יותר. או להתחלף באותיות מאוחרות ב.מ.ו.כ.ן שמשמעותו דין יותר משם אלוקים (פרע"ח שער המצות א'). חילופים אלו קיימים גם בשאר שמות הקודש באותו האופן.

גיבוי רוחני לתוכנת המוח האלוקי

מאז שהוא זוכר את עצמו, ראה אותם ניצבים זקופים וערניים, הם נדמו לו לפסלי נחושת. הוא היה ילד והם מבוגרים, ושאלה אחת מילאה את כל עולמו, איך הם עושים זאת. מהיכן הכוח, לעמוד כך שעות, לרכוב על סוסים אבירים, לצעוד הלוך ושוב, להתרוצץ, להתאמן. וכי לעולם אין הם מתעייפים. דומה כאילו הדירו חבלי השינה רגלם מארובות עיניהם.

הוא גדל והיה לנער, והשאלה גם היא צמחה, לבשה פנים חדשות, והעמיקה שורשים. כעת הוא גם הבין, שאין להם בעצם, לאנשים הללו, מאומה בעולמם, לא משפחה ולא חברים. החיים שלהם רוחשים סביב נקודה אחת, זו המכונה בפיהם 'הוד מלכותו'. נער משרתים הוא, לא שר ולא חייל, האנשים החזקים הללו נשגבים מבינתו, אז מה…

אבל יום אחד קרה הדבר, הוא הבין. לא ידוע איך מצאו רגליו את עצמן על סף אותו חדר מהודר. בכל אופן הוא היה שם, והדלת אף היא הסבירה לו פנים, חריץ קטן בין המשקוף לדלת חשף בפניו את הסוד. המחזה ערך רק מספר רגעים, עד שהדלת נסגרה, אבל לו זה הספיק כבר לכל החיים, לעולם הוא לא יישכח את המבט הזה שעמד בעיניים שלהם, של האנשים החזקים והזקופים. את פניו של המלך לא ראה, אבל את פניהם ראה גם ראה, ומה שהיה שם בעיניים הבורקות, לא הופיע מעולם באף אחד מאלפי זוגות העיניים בהם פגש במשך השנים.

התעלומה כבר לא מציקה לו יותר, אם יש כזה דבר, אם ארובות העיניים שלו יכילו פעם את אותו משהו שבא מעולם אחר, גם בהם לא תוכל השינה למצוא את מקומה, אין לו בכך שום ספק.

*

איך באמצע הקיץ הלוהט, בעיצומם של ימי הספירה, כשרק כעת ניתקו הרגליים מחודש האביב והוצבו על אם הדרך העולה בואכה חג השבועות, נופל לנו לתוך קריאת התורה – יום הכיפורים. די מפתיע, למצוא פתאום את היום הקדוש בשנה, ששה חודשים לאחר שעזבנו אותו שם בסביבות ראש השנה וסוכות.

ואם כבר התחלנו עם תקופות ותאריכים, הרי שתמיד, משום מה, קוראים את פרשת אחרי מות – קדושים, היכן-שהו באזור ל"ג בעומר והילולת רשב"י. מן הסתם דברים בגו…

כולנו – כך סביר להניח, סופרים כל לילה ספירת העומר, הספירה איננה רק ברכה ומשפט קצר שנאמר כנספח לתפילת ערבית, היא תופסת מקום חשוב, אפילו עיקרי, עד כדי כך, שגם הימים הללו שינו את שמם, והתאגדו תחת הכותרת 'ימי הספירה', לאמור – ימים שחיותם נשאבת מתוך מצוות ספירת העומר. מה אומרים שם ב'ריבונו של עולם' שכל בחור ואברך בעל לב יודע לצעוק בכל כוחו, 'ואטהר ואתקדש', כן, אנחנו מבקשים בפשטות להיטהר ולהתקדש.

כשהיינו צעירים צעקנו גם כן, היום – אולי בהתחלה, באזור של יום אחד, שני ימים, כשזה מטפס ל'שהם שבוע אחד' דועכים הרבה קולות, נו באמת, כמה אפשר כבר. ובינינו, למה לצעוק כל כך, מה חסר לנו בחיים כמות שהם, על מה רעשה ארץ, על מה נעו אמות הסיפים. משהו קרה בפסח שיש צורך דחוף להיטהר כעת. מה, לא היינו בסדר עד היום. מה שהיה הוא שהווה, חיים יהודיים נפלאים, אין ספק שיש הרבה מה לתקן, אבל מה הדחיפות הגדולה, למה זה מוכרח להיות דווקא בסדר גודל של 'בקדושה של מעלה', אי אפשר להסתפק ביהדות טובה, זורמת, נו.. כמו שהיה עד היום.

נכון, שמענו על אנשים גדולים שחיים באטמוספרה אחרת, ראינו אותם אפילו בהזדמנויות שונות. עקבנו אז אחריהם בעיניים לטושות, ומשאלה שקטה החלה לצרוב עמוק בלב. איי… זה מה שהייתי רוצה, לעבוד ככה את השם בכל החושים, להזיע, לבעור. זה נפלא לחיות צמוד למשהו חי ונושם, להכניס את כל כוחות הנפש במישהו שאני מוכן להקריב הכל עבורו. לגשת לתפלה ולא לחשוב על מה אעשה אחרי 'עושה שלום', לצלול לתוך המילים ולשכוח מכל היקום. ואז, עצרנו, אמרנו 'אופס, אל תיסחף, חזור אחורה, אתה לא בנוי לזה'. מאז, האנשים הקדושים נשארו בתוך מסגרת מוזהבת על הקיר, גם בלב יש להם מקום של כבוד, אנחנו מכבדים אותם ואת דרכם, אולי בגלגול הבא ננסה גם…

התחושה ההיא חוזרת שוב כשהמשפט הראשון בפרשת 'קדושים', צף ועולה מתוך קריאת התורה, עם הפירוש של רש"י מסתדרים, אבל עם זה של הרמב"ן על 'במותר לך' מסתבכים קצת העניינים. איך אפשר בכלל, אני לא מונח בזה, יש לי בית, משפחה, עבודה, חיים. להתנתק, להיות קדוש ופרוש, איך נכנסים לנעליים הללו.

טוב, רגע, מישהו כבר דיבר על זה, קראו לו רבי שמעון בר יוחאי, נכון, זה מהזוהר הקדוש. הוא צעק והבטיח 'כי לא תשכח מפי זרעו', ספר הזהר הוא הערובה לכך. ומכלל הן אנו שומעים לאו, רבי שמעון אמר משהו חדש, משהו שאחרים לא היו מסוגלים לומר, והם לא היו 'קטלי קניא' הם היו תנאים קדושים. וכך מספרת הגמרא (שבת קלח) על חכמים שישבו בכרם ביבנה, עשו הערכת מצב, והגיעו למסקנא, שבמציאות שכזו בה אין בית מקדש, תוך כמה דורות, התורה הקדושה פשוט תישכח. רבי שמעון היה אז בכלל צעיר מאוד, הוא היה רק 'תלמיד אחד'. אבל מספר שנים לאחר מכן, בהזדמנות שונה לגמרי הוא אמר, אילולי הגילוי שלי, הרי שהתורה באמת עתידה להשתכח, אבל אחרי שיש זוהר הקדוש בעולם, זה כבר לא יקרה – 'כי לא תשכח מפי זרעו'.

ובעצם, מדוע לנבא עתיד שחור כל כך, למה התנאים שם ביבנה היו כל כך מודאגים, מה אנחנו, ילדים קטנים, לא מסוגלים להסתדר לבד, באמת. תראו מה הצלחנו לעשות, באיזה דור היו כל כך הרבה ספרי קודש בהוצאות כל כך מהודרות, מתי לאחרונה בהיסטוריה, היו בכלל ישראל ידענים רבים כל כך בתורה. היום כל ילד יודע לשאת דרשה מרשימה. יש אפילו תוכנות מחשב להאצת למידה תורנית, היתר הוראה ניתן לעשות בהתכתבות, מה כל כך גרוע. זה בסדר, הסתדרנו אפשר להיות רגועים.

כן כן, אל דאגה, עם התחום הזה לא היתה לאף אחד בעיה, התנאים הקדושים ידעו גם ידעו כמה אנחנו עתידים להיות חכמים ומפוקחים, הם לא דאגו שנשכח או נאבד מידע, מקסימום יש היום 'גיבוי'. הם חששו ממצב הרבה יותר מסוכן, בו ספר התורה מזמן נעלם ורק המעיל היפה נותר חבוק בידיים. הם ניבאו את המציאות הזו, בה ניתן לדרוש ולפלפל בהלכות שבת, ולשכוח בכלל בלב ש'שבת' היום.

הם חששו מיהדות שכזו, שניתנת להסברה מדעית ושכלית, ונעדרת אמונה בוערת. הם חששו גם מאתרוג מהודר שעלה טבין ותקלין ובעל האתרוג ליבו קר ומוחו גזול. כי הם ידעו שמה שמסוגל להכניס את הנשמה לתוך הגוף היהודי הוא רק בית המקדש, משם, מהמקום בו שרתה שכינה בתוך בית אבנים, נשלחו עורקים חיים ללב של כל יהודי, הם שהחזיקו בליבו ובמוחו את הזיכרון החי והנושם של התורה. ואם בית המקדש איננו, זיכרון מניין.

רשב"י בקדושתו וכוח נשמתו העצום, ידע עוד משהו, הוא ידע שיש צדיק גדול כזה, שבית המקדש בעצמו שואב את קדושתו ממנו (ליקו"ת סי' ס"ז) וצדיק שכזה מסוגל להבטיח שאכן, לא תשתכח התורה. כי הוא הכין כבר רפואה למכה, הוא בנה תיבה, קוראים לה 'זוהר', כל מי שרק יגע בו, ייזכר מיד.

זה מה שעושה לנו גם קריאת התורה, לא לחינם שלחו לנו, לתוך הקיץ הלוהט, משב רוח טהור של יום הכיפורים. כשהנפש סופגת אל קירבה ריח של קדושה וטהרה, כשאדם מוצא את עצמו, אפילו למספר רגעים בהיכל המלך, כשהוא רואה, חש, וטועם טעמה של סליחה וכפרה, טעמו של חיוך שכולו קירבה ואהבה מאת המלך, או אז הוא מתחיל להבין איך נכנסים לחיים של קדושה. כי מי שרואה את פני המלך אפילו אחת בשנה מסוגל לתפקד בשאר ימי השנה בלי לאות ועייפות, לשאת בעול מלכות שמים, ולהחזיק תמיד באמונה הקדושה.

אנחנו סופרים בכל לילה את הימים ונזכרים שגם אני יצאתי ממצרים. אינני סתם יהודי של חולין אני שייך למקום אחר לגמרי. אנחנו נזכרים גם שהמצוות כן פועלות עלינו, התורה מקדשת אותנו, זה לא דבר מת, זה חי לגמרי.

ואז, בעיצומם של ימי העומר, עולים יחד למירון, אל המקום ממנו מתפשט הזיכרון לכל מקום על פני הגלובוס. ההילולא הזו שדוחה אפילו את מנהגי האבלות החמורים, מזכירה לנו שהיהדות מתרחשת סביב לצדיקים חיים, זה מזכיר לנו שגם בתוך עולם של שכחה ובלבול יש בית מקדש – צדיק אמת שתורתו נמצאת בינינו, צריך רק לפתוח ליקוטי מוהר"ן, 'לעבור' על ליקוטי הלכות, ולדבר עם חברים טובים שמבקשים יחד למצוא עצת אמת. וכשטועמים אפילו כפית קטנה מהדבר הזה, כבר מבינים, מבינים איך יש כאלו שהמלך הוא כל החיים שלהם, ושגם אנו נהיה כאלו, בתוך החיים שלנו הפשוטים והשקטים, גם שם נוכל לחיות את המלך בכל רגע ממש.

למרגלות הר מירון – משמעותו של ל"ג בעומר

מדי שנה בהתקרב 'יום שמחת רשב"י' בל"ג בעומר, חוזרת ומהדהדת בעולם ההבטחה הנצחית "כי לא תשכח מפי זרעו". המילים הללו שירושה הם לנו מדורות קדמונים, מקיימות בימינו תחיית המתים. ההבטחה שכרכה את ספר הזוהר יחד עם תקוות הגאולה "בהאי ספר הזוהר יפקון ביה מן גלותא" – לובשת צורה ומקבלת פשר היום, בדור העקביים ובתקופת הירידה עדי רגליים. ל"ג בעומר הוא חג הנסתר והפנימיות, אך לא כדרך שהעולם נוטה לראות את הנסתר – כנעלם ומכוסה, כי על כן ביום זה האור הנסתר והצפון יוצא ממסגרותיו ומאיר את הנגלה. מירון היא תל שהכל פונים אליו, כשם שרבי שמעון הוא צדיק מנחם שכל שעות הדחק נסמכות עליו. בל"ג בעומר גילה רשב"י את האידרא זוטא, ההתגלות עצמה נהגתה בלשון קבלה, בדרך הסוד, אך תוצאותיה מתפשטות לכמה וכמה שבילים המתרחבים והולכים, בעקבתא דמשיחא בפרט, לנתיב של גאולת הכלל והפרט.

אם נפשך לדעת מה נורא ונפלא כל כך במקום גניזתו של רשב"י שבמרומי הר מירון שלא נמצא כן בכל קברי הקדמונים שבארץ הגליל – כלך אצל אותה הבטחה שהיא הנותנת פשר לתופעה.

מעשה תוקפו וגבורתו של רבי שמעון וסגולתו המיוחדת של ספר הזוהר, מתגלים מתוך אותו מעשה שאירע בכרם ביבנה (שבת קלח ע"ב): "כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה אמרו עתידה תורה שתשתכח מישראל". דור לאחר מכן התייצב רשב"י והכריז "חס ושלום שתשתכח תורה מישראל" וסימנך מהכתוב "כי לא תשכח מפי זרעו".

יומא דהילולא של רשב"י היא עד-חי לתקוות הגאולה, בבחינת "עד הגל הזה". העדות הזו יוצאת דווקא ממעמקי החושך וההסתרה, כפי שספר הזוהר אף הוא יוצא מתוך אדרת של העלמה והסתרה. הפסוקים מתוכם נישאת הבטחתו של רשב"י מנבאים הסתרה וירידה עצומה (דברים ל"א): "וחרה אפי בו ביום ההוא.. ואנכי הסתר אסתיר פני.. והיה כי תמצאן אותו צרות רבות.." ותוך כדי כך "וענתה השירה הזאת לפניו לעד כי לא תשכח מפי זרעו". מאמרי הזוהר הקדוש נכתבים אמנם בימים בהירים של תנאים קדושים, אך פניהם אלינו, השרויים בעב ובענן. ההבטחה של רבי שמעון נאמרת לאחר הקדמה של 'וחרה אפי, ואנכי הסתר אסתיר', עד לשם צוללת העדות ומבטיחה, כי חרף החושך וההסתרה לא תשכח התורה. הנס הזה מתנוסס מדי שנה ממרומי הר מירון ביום שמחת רשב"י, והוא המכריז ואומר "עולו והתכנשו להילולא דבר יוחאי".

סוד השערות

הזוהר הינו אוצר הסוד ולאו דווקא בלשון קבלה. הסוד הוא סודן של נשמות ישראל, סודו של היהודי הפשוט העולה במעלה ההר ואף על פי שאינו יודע מה לו פה ומי לו פה, ואף על פי שאינו בר אוריין ויד אין לו בנסתרות ובסודות, אף על פי כן יהודי של רבי שמעון הוא. זהו גם סוד נצחיותו של העם הזה, סודה של הגאולה המבקיעה ומתנוצצת מתוך גלות. סוד הירידה שתוליד עליה. ויש בכלל כל הסודות הללו את סוד השערות.

בימי הספירה ובפרט בל"ג בעומר יש לנו כמה עיסוקים עם שערות, איסור התספורת ומנהג החלאקה לבני השלוש. על פי פשוטו איסור התספורת הוא מנהג אבלים על מות כ"ד אלף תלמידי רבי עקיבא. האריז"ל הקפיד להימנע מתספורת מפסח ועד עצרת ואף ביום ל"ג בעומר, והטעם המובא בכתבים הוא, שבימים אלו מאירים בעולם הרחמים העליונים שמקורם בכתר. אור הרחמים שופע ויורד באמצעות שערות של אריך אנפין המכונות 'עמר נקי', על שם לבנוניותם שהן מלאות חסד ורחמים ומבטלות כל דין. כדי שלא להחליש את אותה הארה עליונה, המנהג על פי קבלה להימנע מתספורת עד חג השבועות (עי' פע"ח שער ספירת העומר).

עוד בסוד השערות: על רבי עקיבא נאמר שהיה דורש "על כל קוץ וקוץ תילין של הלכות" (מנחות כ"ב) 'קוץ' בלשון הזוהר הוא כינוי לקבוצת שערות, בבחינת 'קווצותיו תלתלים'. שורש נשמת רבי עקיבא אשר משם המשיך את גילוי תורתו, הוא מאותן קוצים ושערות עליונות. בשערות הללו גנוז הסוד הגדול של ימי הספירה ומנהגיה.

מהי שערה? שערה היא צינור דקיק, חלול מתוכו. השערות יוצאות מהגולגולת ולכן הן קרויות גם 'מותרי המוחין' כלומר, מקור יניקתם מהמוח. במשל הרוחני השערות הם האופן בו מצטמצם שכל עליון מאוד או הארה עצומה כדי לרדת ולהשקות את העולמות התחתונים. האור העליון הגנוז במוח דומה למימי האוקיאנוס, אי אפשר להרוות צימאון מתוך ים גדול. לשם כך יש להתקין צינורות-צינורות להמשיך את המים דרך צמצומים ודרכים עדי יבואו אל הברז והכלי להחיות בהם נפש כל חי. הוא הדין בקומה הרוחנית: האור העליון, אור מידת הרחמים העליונים, שרוי כביכול בראש העליון, גנוז ונעלם במוח. כדי להביא את הנסתר הזה לידי גילוי, יש להמשיך אותו בצמצום גדול. לפיכך השערות קשורות לדינים. דין הוא צמצום, וצמצום הוא האופן בו יורד אור עליון ומרווה את העולם התחתון. אמנם, מפאת יחסם של השערות למידת הדין יש להיזהר בהם שלא תתגבר באמצעותם מידת הדין. רבי עקיבא היה דורש על כל קוץ וקוץ תלי תילים של לימודים, ושורש נשמתו היה משם – מהגבורות הקדושות, לפיכך תלמידיו שקיבלו את תורתו הנשגבה הזו ולא נהגו כבוד זה בזה, לא המתיקו את הצמצומים והדינים ופגעה בהם מידת הדין. בל"ג בעומר פסקה המגיפה, ביום זה סמך רבי עקיבא את חמשת תלמידיו הנותרים וביניהם רבי שמעון בר יוחאי. בזה היום זורח אורו של רשב"י, אשר רב חילו ותוקפו לצמצם אורות גדולים עבור כלים קטנים של אנשים פשוטים אפילו בדורות האחרונים, ללא דינים רק בחסדים גדולים.

השערות הם סוד אומנותם של הצדיקים המופלגים, משום כך כדאי הוא רבי שמעון להבטיח ולהעיד כי אף שיבואו ימים של חושך וירידה, בוודאי לא תשכח התורה מפי זרעו. משום שהוא, רשב"י, התעלה והשיג את רחמיו של השי"ת באופן נפלא ונשגב, ובגילויו מאמרי הזוהר הקדוש צמצם את הרחמים הללו בצינורות ושערות דקות להביא את שפע הרחמים והחמלה עד מקומו של אחרון שבאחרונים. מכאן טעם למנהג החלאקה ותספורת השערות בל"ג בעומר במירון, אצל רבי שמעון אשר השיג וגילה את סוד השערות והרחמים.

הוד שבהוד  

כפי שראינו גילויו של רבי שמעון נוגע דווקא למקומות הנמוכים שהשכחה מאיימת לפגוע בהם. מבחינת סדר הספירות, הספירה המתוקנת ביום ל"ג בעומר היא 'הוד שבהוד'. מידת הוד כנגד רגל שמאל, עליה נאמר "הודי נהפך עלי למשחית". רגל שמאל היא האבר הנמוך והחלש ביותר. כאשר הופכים את האותיות, 'הוד' נעשה 'דווה', בבחינת "כל היום דווה". נמצא שמידת ההוד מבטאת את הנמיכות והחולשה, את אחרית הדורות. 'הוד שבהוד' היא תמצית החולשה. במידה זו ודווקא בה, מנצנץ ומזריח אורו של רבי שמעון. הוא הצדיק המאיר לארץ ולארציות. הוא שצפה והביט על הדורות הדוויים, הבטיח שגם שם לא תשכח תורה מישראל. בחולשת קיומנו כל תקוותנו עליו.