פוסטים

ספירת התפארת והקו האמצעי במבנה הספירות

במאמרים הקודמים סקרנו כמה מספירות הבניין, הזכרנו את ספירות החסד והגבורה, המצויות בצד ימין ושמאל, כעת נעסוק בספירה האמצעית, ספירת התפארת.

התפארת היא מידתו של יעקב אבינו. הוא נחשב בכיר שבאבות משום היותו מרכבה למידה האמצעית הממצעת ומכריעה בין מידת אברהם איש החסד, למידת פחד יצחק שעניינו גבורה. על יעקב נאמר "איש תם יושב אהלים" שהיה משלב בעבודתו שני 'אוהלים'. כוח המיצוע המיוחד לספירת התפארת, מבטא שלימות. לכן נאמר על יעקב אבינו שהיתה מיטתו שלימה. כי מצד החסד של אברהם יצא ונולד ישמעאל, פסולת מידת החסד. מצד גבורת יצחק נולד עשיו, פסולת הגבורה. רק במידת המיצוע של יעקב התבררה הקדושה ונולדו י"ב שבטי י-ה, ללא רבב.

התפארת נחשבת ספירה 'מכריעה' משום שהיא אחת מספירות 'קו האמצע', מהו קו האמצע? כפי שלמדנו כמה פעמים, הספירות מסודרות בשלושה קווים, ימין שמאל ואמצע. בצד הימיני – החכמה החסד והנצח. בשמאל – בינה גבורה הוד. כל ספירות הימין נוטות לצד החסד, כל אחת בבחינתה וכפי עניינה. ספירות השמאל נוטות אל הדין, במידות שונות. בקו האמצע יש את כתר, תפארת, יסוד ומלכות (לעיתים מחשיבים גם את הדעת). כל ספירות האמצע פועלות כמכריעות או ממזגות באופנים שונים, ולכן יש בהן עניין של שלום, דבקות, ואמת. עניין נוסף המיוחד דווקא לקו האמצע הוא, כוח ההעלאה. קו האמצעי בכוחו לעלות למעלה ממקומו, עד אין סוף. לפיכך נאמר ביעקב שנחלתו היא 'נחלה בלי מצרים'. וכדרשת חז"ל: "לא כאברהם שכתוב בו קום התהלך בארץ לארכה, ולא כיצחק שכתוב בו כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל. אלא כיעקב שכתוב בו ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה" (שבת, קי"ח:).

תפארת – לבושים

שם הקודש המיוחס למידת תפארת הוא שם הוי"ה ב"ה. שמו העיקרי של השי"ת. על שם זה נאמר שהוא כולל את כל שמות הקודש וכל אופני ההנהגה העליונה. היבט זה מאיר פן נוסף של ספירת התפארת. התפארות היא עניין של התלבשות, הלבושים קרויים 'תפארת' כמו: "ועשית בגדי קודש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת". יש כאן גם לשון 'פארות' שהם ענפי האילן וגידוליו. כלומר שספירת התפארת מבטאת התגלות והתפארות. שם הוי"ה הוא שמו העיקרי של הבורא, ומכיוון שבכל פעולה והנהגה הוא 'מתלבש' באמצעות מידה אחרת, ופועל בתוך כל השמות ועל ידם, לפיכך נאה לו שמו – תפארת, מלשון לבושים. ועל כך משבח הפסוק ואומר: "לך הוי"ה – הגדולה והגבורה והתפארת". כלומר, לך שם הוי"ה יש את לבושי הגדולה שהיא מידת החסד, הגבורה וגם התפארת, שאתה מתלבש ופועל באמצעות כולם.

עניין נוסף המוזכר רבות בהקשר לספירת התפארת הוא, 'קווי האלכסון'. בכתבים, בעיקר בקבלת הראשונים מופיע המושג 'י"ב קווי אלכסון'. הכוונה לשניים עשר הצלעות המרכיבות את צורת המרובע. שש המידות כאשר הן מסודרות לפי נטיותיהן לארבע רוחות השמים ומעלה ומטה – יוצרות יחד את שש נקודות המרחב של העולם הגשמי: חסד נוטה דרומה, גבורה צפונה, תפארת במזרח, יסוד במערב. נצח והוד מעלה ומטה. יחדיו הם יוצרים 'מרובע'. בין קצוות המרובע מתוחים י"ב קווים. לקווים הללו משמעותיות רבות ועמוקות מאוד על פי סוד: הם שנים עשר השבטים, י"ב חודשי השנה, שנים עשר מזלות וי"ב צירופי הוי"ה. מכיוון שספירת התפארת, לבד מהיותה ספירה בפני עצמה, נחשבת גם ככלליות שש המידות – י"ב קווי האלכסון הללו מיוחסים לה. כאן אנו מוצאים עניין נפלא: המספר י"ב, בכל האופנים שהזכרנו, מתחלק לארבעה קבוצות כל אחת מורכבת משלושה: י"ב שבטים מסודרים על פי ארבעה דגלים, ובכל דגל שלושה שבטים. חודשי השנה מתחלקים לארבע עונות כל אחת משלושה חודשים. צירופי הוי"ה מתחלקים לארבעה קבוצות, כל אחת מתחילה באות שונה, ויוצרת שלושה אופני צירוף. נמצא ששם הוי"ה ב"ה שולט ומשפיע על כל חלקי הבריאה כאשר כל אחת מארבע אותיותיו מתאימה לאחת מארבע הקבוצות. למשל, שלושה משנים עשר הצירופים האפשריים של הוי"ה מתחילים באות יוד, צירופים אלו מכוונים לצד מזרח שבעולם, צירופי אות ה' ראשונה לצד דרום, אות ו' למערב ואות ה' אחרונה לצפון.

אני, אתה, הוא

אנחנו מוצאים בסדר התפילות ובפסוקים את הפנייה וההתייחסות אל נוכחות השי"ת בשלושה גופים: בלשון עצמי, בלשון נוכח, ובלשון נסתר. אני, אתה, הוא. בכינוי אני כמו: "ראו עתה כי אני, אני הוא. אני אמית ואחיה". לשון נוכח: "אתה גיבור לעולם" ובנסתר "הוא אלוקנו". שלוש הלשונות הללו מיוחסות לשלוש הספירות שבקו האמצעי, ומבטאות אופנים שונים בהתקשרות שלנו עם השי"ת.

'אני' הוא כינוי לספירת המלכות, השכינה הקדושה. הסיבה לכך היא משום שהנהגת המלכות היא המציאות הרוחנית הקרובה יותר אלינו. השכינה הקדושה היא אם הבנים, וכשהיא מדברת כביכול אלינו, הרי היא פונה בלשון 'אני'. כלומר, אני הממציאה עצמי אליכם, מצידי, לעורר אתכם לשמור מצוות השם.

'אתה' הוא כינויה של ספירת התפארת ושם הוי"ה. המשמעות היא, ששם הוי"ה נסתר יותר ממידת המלכות, כמלך היושב בהיכלו. ההיכל הוא שם אדנות, והמלך הוא שם הוי"ה. הוא אינו מצוי מצד עצמו ועל המבקש את קרבתו להתאמץ ולעורר את עצמו. וזוהי משמעותו של 'אתה', מלשון נוכח, אולם בניגוד מלשון 'אני' הפונה מצד עצמו אלינו, אתה היא פניה אליו מצידנו. על זאת מצווה דוד המלך את שלמה בנו: "ואתה שלמה בני דע את אל-הי אביך ועבדהו… אם תדרשנו ימצא לך ואם תעזבנו יזניחך לעד" (דבה"י, כח, ט).

'הוא' הוא כינויה של ספירת הכתר. לשון נסתר ונעלם. מפני שהכתר נעלם ונסתר ואינו בר השגה לשום נברא, שר, מלאך או נביא. הכתר הוא מקום הרחמים הגמורים שאין בהם כל תערובת דין, ועל כך אנו מתפללים "והוא רחום יכפר עוון".

(ע"פ 'שערי אורה' – הספירה השישית).

השמות הקדושים ומשמעותם

חלק עקרי בלימוד הפנימיות מוקדש לשמות הקודש, חילוקיהם, והבחנותיהם. השמות מיוחסות להנהגות בעלות ביטויים שונים. יש שם שמשמעותו חסד, ויש המבטא גבורה, שמות של רחמים ושל דין.

השימוש בשמות הקודש בעבודת התפילה, נוגע הן לחלק הכוונה והן לנוסח. אנו מוצאים בתפילתנו כמה וכמה כינויים ושמות: שם הוי'ה ושם אלוקים, א-ל, אהי-ה, ועוד. נשאלת השאלה: מה משמעותם של שמות אלו.

*

ראשית כל מודעת זאת בכל תוקף שבתפילתנו אנו פונים אל כתובת אחת בלבד – אליו יתברך, יחידו של עולם. וכך נדרש בספרי על הפסוק (דברים ד, ז) "כהשם אלוקינו בכל קוראינו אליו – אליו ולא אל מידותיו". היינו שתפילותינו ובקשותינו מכוונות אל השי"ת לבדו, וחלילה לא אל אחת ממידותיו, שהם למעשה שמותיו וכינוייו.

מידות ושמות מבטאים שינוי ותמורה. מידה היא כמות, שם הוא גבול. יש לך מידה של חסד ומידה של דין. שם של רחמים ושל גבורה. על כך באה ההזהרה 'אליו ולא למידותיו' היינו, למרות שבשעת תפילה אנו פונים אליו יתברך בכינויים ושמות שונים, אין התפילה עצמה מכוונת להנהגה כזו או אחרת. ובוודאי שאיננו פונים פעם אל מגמת החסד ופעם להנהגה שונה. כל תפילותינו אינן אלא אליו יתברך לבדו. מדוע אם כן ולשם מה ננקוט בשמות וכינויים?

להבנת העניין נידרש להתבונן מעט במשמעותו הפשוטה של המושג 'שם'.

שמות הם יסוד בסיסי בחוקי קיום העולם. לא נוכל להעלות על דעתנו כל סוג של חיים והתנהלות בין אנושית, ללא שימוש בשמות וכינויים. איך יקרא פלוני לאלמוני? איך נבחין בין חפץ למשנהו? בכל תחום נעשה שימוש בשמות. זהו אמצעי יחידי המאפשר לנו 'לגעת' בכל מה שמקיף אותנו, אף מבלי להימצא סמוך אליו. אנו מסוגלים לשוחח אודות שולחן, לסחור בו ולהשפיע עליו אף מבלי שהוא עצמו יימצא ברשותנו, איך? באמצעות השם – 'שולחן'.

קראת בשמו – אחזת בו

השם הוא גם כעין בית יד לאחיזה. אתה קורא 'ר' משה', ור' משה מסב פניו לקראתך. כאילו אחזת בו, טלטלת אותו. אכן השמות פלא הם, והפסוק אומר "לכו חזו מפעלות השם, אשר שם שמות בארץ". האפשרות לקרוא כל דבר ועניין בשם היא מנפלאות תמים דעים" (עי' ליקו"ה ברכת השחר ג').

כעת נתבונן: האם קיים קשר ממשי בין השם לבין גופו של מושא השם. דהיינו בין תיבת 'שולחן' לגופו של הרהיט?

תלוי מהיכן נתבונן על כך. לגבי דידן, אלו שני דברים נפרדים. אולם מבחינתו של החפץ, הוא ושמו עניין אחד הם. בבחינה מסוימת (אף שאין המשל זהה לנמשל חלילה, ודי למבין) יש כאן משל נפלא לעניינים העומדים ברומו של עולם. השמות והכינויים המתייחסים לאלוקות הם פלא. זוהי מתנה נפלאה שהעניק לנו השי"ת. הוא יתברך בעצמו "לית מחשבה תפיסה בו כלל". ובכל זאת, באמצעות שמותיו הוא מאפשר לנו לפנות אליו. לדבר עימו. להזמין את הופעתו בתוכנו. אין זה מובן מאליו. כתבו הספרים הקדושים: "השם יתברך נעלם מצד עצמו ונגלה מצד פעולותיו". כלומר, מצד אחד מציאותו של הבורא יתברך נעלמת ובלתי ניתנת לתפיסה בשום רעיון ומחשבה. מאידך, פעולותיו בארץ והנהגותיו, מספרות אודותיו. את הפלא הזה מגלמים שמות הקודש. הם מעניקים כביכול תפיסה בדבר בלתי נתפס, ועם זאת יש כאן אחיזה. איך יתכן? אלו הם נפלאותיו, אלו גבורותיו של יוצר בראשית. "לכו חזו מפעלות השם אשר שם שמות בארץ".

הסוגיה מתבהרת באור יקרות בלשונו של תנא דבי אליהו (תיקו"ז הקדמה ט"ז): "ואנת לית לך שם ידיע, דאנת הוא ממלא כל שמהן, ואנת הוא שלימו דכלהו. וכד אנת תסתלק מינהון, אשתארו כלהו שמהן כגופא בלא נשמתא" – כלומר, היחס אל השמות הוא מיניה וביה. מצד אחד מודיע אליהו הנביא ואומר שאין לו יתברך כל שם. ומה הם שמות הקודש? אלו הם מעין לבושים בהם ובאמצעותם מופיע הבורא יתברך ומתגלה. אך אותם שמות אינם אלא גופים לנשמה. אין להם כל קיום עצמי, רק בשעה שהוא יתברך שוכן בהם ומתגלה באמצעותם.

והמשל פשוט. הינך אומר 'אני' וכוונתך לעצמיות שבך – לנפשך. אתה אומר 'אתה', כוונתך לעצמיות זולתך. אליו ולא לגופו ולבושיו. וכך הינך פונה אליו יתברך בשמות וכינויים אך כוונתך אך ורק אל עצמיותו יתברך לבדו, לאחדותו המוחלטת.

שמות כאמצעי גילוי

השמות והכינויים הינם לבושים. אם כוונתנו לעצמיותו יתברך, לשם מה אנו משתמשים בכינויים?

העניין כרוך בהבנת תכלית בריאת העולם. הפסוק אומר: "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו וצרתיו אף עשיתיו". הבריאה נבראה בשמו של השי"ת. תכליתה לגלות את מציאותו, 'לעשות לו שם'. לפרסם את מציאותו: "למען ספר שמי בכל הארץ". אנו נמצאים כאן רק כדי לגלות כבוד השם. לשוח ולספר אודותיו. אין לנו כל יכולת לעשות זאת ללא שימוש בשמות. המידות, הספירות, הכינויים והשמות הם לבושים המאפשרים לנו לצייר ולתאר את מציאותו הנעלמת של צור על עולמים.

לסיכומם של דברים. בסוגיה זו, החקירה היא האמצעי המפריע ביותר להשגה. אין כל פירוד בין השמות לבין עצמותו יתברך. השמות הם מתנה מאת בורא העולם לאפשר לנו לגלות את נוכחותו, להכיר את מציאותו, ולעמוד עימו בהתקשרות. השימוש בשמות הקודש ובכינויים נועד להמשכת השפע המתאים, ולעורר את ההנהגה הראויה לשעה ולצורך זה ואחר. בכל שם שנפנה אליו יתברך, תמיד תהיה מגמתנו אך ורק אל אחדותו ועצמותו.

(עי' סוגיה זו בהרחבה 'דעת ותבונה' בפרקים ראשונים)