פוסטים

פרשת נשא – תמיד מדבר לה', תמיד מנצח

 

בס"ד

 

הנשק החשוב ביותר במערכה מצוי בפה, הדיבור יכריע את המלחמה לניצחון או מפלה, ובמילה אחת 'למנצח'.

דוד המלך שושבין חתונת שבועות, כדי שניגש בשמחה לחופה עלינו ללמוד ממנו איך שומרים על ברית עם ה' באמצעות השפתיים.

 

בפרשיות השבוע האחרונות העוסקות במסעות המדבר נקראים שוב ושוב המתפקדים ומתייצבים לעבודה ולמניין 'יוצאי צבא'. רבי נתן עומד על כך ומציין שהתואר הזה מדגיש את הגדרתו של איש הישראלי – חייל במערכה. המדבר הוא שטח אימונים והיעד הוא כיבוש הארץ, במובן הפרטי והאישי אנחנו מתכוננים לקראת כיבוש נחלתנו בגבולות הקדושה. החיים הם מלחמה או שטח אימונים והתפקיד הוא דרגה, ואני יוצא צבא. מהו העניין המשמעותי ביותר בקרב יוצאי צבא? הדעה נוטה לומר – כלי נשק, ציוד צבאי, מדים וטכסיסי המלחמה, הכל נכון, אבל מה שישפיע ויכריע את המערכה יותר מכל הוא הדיבור. הוא המפקד בגדוד.

 

*

הלוחם והמנצח הגדול שגילה זאת ואף הנחיל את לימודו לדורות הוא דוד מלכא משיחא. חייו של דוד המלך מורכבים משני קצוות שהחיבור ביניהם בלתי אפשרי – מצד אחד, ניסיונות קשיים מעברים ומלחמות, ומאידך הוא נוחל תמיד ניצחונות. עוד לפני שנברא אין לו חיים עד שאדה"ר תורם לו את שבעים שנותיו, על ילדותו הוא מספר 'מוזר הייתי לאחיי', כל ימיו מלחמות וגם מבית אין מנוחה בנו מורד בו ושימי בן גרא מקלל. אבל דוד המלך הוא המנצח הגדול, בכל המלחמות ובשאר הזירות, גם בניין בית המקדש שנבנה אמנם לא בימיו, נזקף לזכותו ועל שמו. איך יתכן שידוך שכזה, בין המִסכנוּת התמידית לכאורה לניצחונות כה מרשימים? את התשובה רשם דוד המלך בספרו, ספר התהילים.

 

למנצח

 

רוב מזמורי התהילים פותחים במילה 'למנצח', לאמור – הפרק הזה כתוב ומוקדש לאיש הזה שבוודאי ובעזרת ה' ינצח. ואין זה משנה כמה תלאות ובכיות וזעקות וכאב יסופרו בו, אני פותח ואומר שהוא שייך למנצח. הדיבור הוא חרב פיפיות, החוטא שהתורה מחמירה עימו ביותר ומפלילה אותו בתהליך מקוצר ומיידי הוא המסית והמדיח. כל מעשה ההדחה מסתכם מעקימת שפתיים, דיבור, אבל כוחו של הדיבור הרע והמחליש הרסני כל כך שאין להתמהמה בעניינו, הוא מסוכן. מידה טובה מרובה וכשהדיבור מתייצב לימין הקדושה וההצלחה הוא מנחיל ניצחונות חרף כל הסיכויים.

 

דוד המלך אבי מלכות משיח מלמד אותנו לאחוז לא רק בחרב וחנית, קודם לכן הוא מלמד פרק בשירה, שיעור בדיבור, אומנות לחימה בפה ושפתיים. סגנון המלחמה הזה שמור למשיח שהוא יכבוש כל מלחמותיו אך ורק באמצעות הדיבור והתפילה (ליקו"מ סימן ב'), ולכן פותח דוד את רוב מזמוריו באמירה 'למנצח'. המנצח על פי פשוטו של מקרא הוא הלוי שמנצח על כלי השיר, וגם הפירוש הזה יתאים כאן: המנצח על כלי שיר קובע ומכריע אנה יכלו כל המנגנים והכלים, יעלו או ירדו, יעודדו או יעציבו. הדיבור הוא המנצח הגדול על תזמורת הנפש, כל מיני כלים יש באדם, מידות ומאורעות שונות ומשונות, אם אנחנו מתרגלים לדבר לה' ולדבר לעצמנו דיבורים של חיזוק אמונה התגברות והתכוונות על התכלית, כל מאורעותינו יפיקו בסופו של יום מנגינה שמחה, שיר וזמר.

 

נשא

 

מצוידים בכלי נשקו של דוד המלך אנו שבים לפרשתנו, פרשת נשוא. התורה מצווה לשאת את ראשם של בני לוי. הלווים הם נושאי תפקיד ומבחינה זו כולנו לווים, אנשים שהושת עליהם תפקיד, זה גם מה שהופך אותנו ליוצאי צבא ולאנשי מלחמה, והעיקר החשוב ביותר בין אנשי צבא הוא סוד 'למנצח', וכפי שכותב רבי נתן: 'צְּרִיכִין לְהִתְגַּבֵּר בָּזֶה בְּנִצָּחוֹן גָּדוֹל מַמָּשׁ כְּמוֹ הַלּוֹחֵם מִלְחָמָה שֶׁצָּרִיךְ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא יְאַבֵּד אֶת לְבָבוֹ. וְיֵשׁ בֵּין שָרֵי הַמִּלְחָמָה כַּמָּה לִמּוּדִים עַל זֶה לְחַזֵּק אֶת לֵב אַנְשֵׁי הַחַיִל בִּשְׁעַת הַמִּלְחָמָה שֶׁלֹּא יְאַבְּדוּ לְבָבָם. כְּמוֹ כֵן מַמָּשׁ הוּא בְּעִנְיָן זֶה שֶׁצְּרִיכִין לְחַזֵּק אֶת עַצְמוֹ בְּכָל עֵת מְאֹד וְלֵידַע וּלְהַאֲמִין שֶׁאֵיךְ שֶׁהִיא יֵשׁ כֹּחַ גָּדוֹל לְהַדִּבּוּר מְאֹד מְאֹד, כִּי עִקַּר הַנִּצָּחוֹן עַל יְדֵי הַדִּבּוּר.

 

לימוד זה עיקרי וחשוב במיוחד לקראת חג מתן תורתנו, חג השבועות שהוא יומא דהילולא של דוד מלכא משיחא. אנו מתכוננים לקראת קבלת התורה, השמחה רבה והחדווה עצומה. כנסת ישראל באה בברית עם קודשא בריך הוא, אך לצד השמחה והחדווה מקנן החשש שהלא זו קבלת התחייבות עצומה ומי יערוב לנו שנעמוד בכך. הלימוד של דוד המלך יכול לאפשר לנו לגשת אל החופה בשמחה אמתית ומתוך ידיעה שאיך שהוא אני בוודאי אהיה עם ה' בברית, ספר התהילים ערב לכך. כי גם ייתכנו נפילות בתחום הקיום והשמירה על שטר הכתובה הלא היא התורה, הרי פינו תמיד ברשותנו, ואם לכל הפחות נקבל על עצמנו לא לחדול מלדבר, ובכל מצב בטוב או במוטב נדבר ולא נרפה, הברית עם ה' תישמר ולעולם לא יינתק החוט המקשר. כנגד חמשה חומשי תורה כתב דוד המלך חמשה חומשי תהילים, לומר לך אם אינך מצליח לקיים, לכל הפחות תדבר על זה. על כל אות בתורה כתוב אתה אות של תפילה.

 

(ע"פ ליקו"ה או"ח – ברכות הראיה וברכות פרטיות הלכה ה).

 

 

 

פרשת נח – היש סיכוי לביטחון?

בס"ד

אנשים שואלים: האם העובדה שאנו חוששים ומפחדים מוכיחה שאין לנו ביטחון? זו שגיאה! לפעמים ביטחון זה לרעוד מפחד ולהחזיק בכל הכוח ביד של אבא.

דוד המלך ידע את שנֹח לא ידע – הוא הכיר רחמים מאוד-מאוד גדולים של ה', רחמים שלעולם לא ייגמרו גם אם נשתמש בהם בלי סוף.

ימים לא פשוטים. קיים מחסור חמור באחד ממצרכים הנפש הבסיסיים– הביטחון. אנשים חוששים מפני כל צל, והעובדה שכל פינת רחוב עלולה להפוך מוקד פורענות, מערערת בהחלט את תחושת הביטחון. איזה ביטחון? אם ביטחון בה' הרי מאומה לא השתנה, מי ששמר ישמור גם הלאה. אלא שיש ביטחון שגוי. השגרה וההרגל מעניקים תחושה מטעה של ביטחון, בין רגע עלולה גם השגרה הכי שגרתית להתנפץ לרסיסים, ולזה קוראים 'מבטח בוגד', המצב הבטוח כביכול עלול לבגוד ולהפוך באבחת סכין לגל איבה. הביטחון האמתי הוא ביטחון בה', והבוטחים בו לעולם לא ייכלמו.

*

פרשת השבוע עוסקת בפחד וחיפוש מחסה. דור המבול מביא על עצמו אסון נורא ונספה במים, רק נח והנלווים אליו ניצולים בתוך תיבה. כשנח יוצא מהתיבה, מתאר הזוהר הקדוש (זהר חדש), נגלה לעיניו החורבן בהתגלמותו, הוא פורץ בבכי: ריבונו של עולם הלא נקראת 'רחום' היה לך לרחם על בריותך! והשי"ת משיב: כעת אתה אומר, והרי היה לך לומר זאת לפני כן כאשר אמרתי לך כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור, יכולת לפעול ולא כעת לאחר מעשה. מדוע נח שהצליח להינצל לא הצליח גם להציל את דורו?

רחמים גדולים

נח, מלמד רבי נתן, אכן היה צדיק תמים אולם הוא לא ידע עד היכן מגיעים רחמי ה'. נח לא התפלל על דורו משום שלא האמין שאפילו הוא יינצל. במצב שכזה מורים לאדם "בוא בחדרך, חווי כמעט רגע עד יעבור זעם". אינך יודע עד היכן מגיעים רחמי ה'? אינך מסוגל להעיז ולהתפלל גם על מה שנראה אבוד מכל סיבה רוחנית, גשמית, הגיונית ותורנית? ובכן, אסוף עצמך אל התיבה והתגונן בה.

אבל מאוחר יותר הופיעו צדיקים שהעיזו והצליחו לגלות רחמים עליונים עצומים וגדולים יותר, דוד המלך ע"ה אחד מהם. "וישלח את העורב" בזוהר הק' (ז"ח פרשת נח) נאמר שזהו דוד המלך שהיה קורא להשי"ת תמיד כעורב. את העורב משלחים החוצה, גם את דוד המלך שילחו ממלכותו. הצדיק הזה מכיר את המבול גם מבחוץ, לא רק מתוך התיבה. והוא נמשל כעורב הקורא כל הזמן, ללא הרף, לה'. אפשר לשמוע בקולו את "ניחר גרוני"; גם כאשר קולי קול עורב, נטול חן עכור ולא צלול, אני תמים אייחל. דווקא העקשנות הזו ערבה לאוזן יותר מכל ציפורי שיר. דוד המלך יודע שהרחמים לעולם אינם כלים, ובכל מצב אפשר להביא חסדים חדשים.

 

כל זה מוביל אותנו לאמצעי ההגנה החיוני ביותר בתקופתנו – המשענת. עתידים צדיקים להחיות מתים על ידי המשענת, שנאמר "עוד ישבו זקנים וזקנות בירושלים ואיש משענתו בידו מרוב ימים" (זכריה ח, ד). כאשר אלישע שולח לפניו את גחזי להחיות את הנער המת הוא מוסר בידו את משענתו ומורה "ונתת המשענת על פני הנער". משענת היא כוח הביטחון, לבטוח משמע להישען, להיסמך, להטיל את מלא משקלך ואת עומס לבבך החרד – על ה'. העניין פלא; משענת היא אמצעי להשגת כוח, אולם כל מהותה אפסות הכוח, שהלא מי עושה שימוש במשענת אם לא מי שנטול כח הנאלץ להיסמך על מקלו? גם הביטחון בה' הוא כוח, אחד הכוחות הנדירים, ואי אפשר להשיגו מבלי לחוש אפסות כח ולהישען רק על ה'.

משענת הביטחון

מעלתה של מידת הביטחון מן המפורסמות. היא מסוגלת להביא ישועות, להמתיק דינים, לפדות ולגונן במצבי סכנה גם כנגד כל הסיכויים. אבל תמיד נשארת השאלה – איך משיגים ביטחון, איך בוטחים?

הכוח הזה טמון קודם כל במזמורי התהילים. כאשר יהודי אומר תהילים, כותב רבי נתן, אזי נחשב כאילו דוד המלך ע"ה אומרם בעצמו, "והוא מסוגל מאד לרפאות את החולה להיות לו בטחון רק על השם יתברך שעל ידי אמירת תהלים יושיעו השם. והבטחון הוא בחינת משענת, כמו שהאדם נשען על המטה כן הוא נשען על הבטחון שבוטח שיושיעו השם. ועל כן על ידי זה נתרפא החולה. כמו שכתוב: אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה" (השתפכות הנפש – כז) הביטחון מרפא, הביטחון מפרנס. "והבוטח בה' חסד יסובבהו" – גם אם בחוץ משכלת ל"ע חרב, הבוטח מוקף בחסד.

אנשים שואלים: האם העובדה שאנו חשים פחד, חוששים, מודאגים, מוכיחה שעדיין רחוקים אנו ממידת הביטחון? ובכן, לא! כולנו בני אדם ולכולנו פחדים, וכל זה לא בהכרח סותר את היותנו בוטחים. משל למה הדבר דומה – לילד ההולך עם אביו במקום הומה וסואן, דבר מה מפחיד אותו והוא נלפת בהלה, כפות ידיו מזיעות, הוא אוחז באימה בידו הגדולה של אבא ונצמד אליו עד כמה שאפשר. הילד מפחד אבל הוא דבוק באבא. לזאת ייקרא ביטחון. אדרבה, הפחד והחשש לא משאירים כל ברירה אחרת ואתה מוצא את עצמך תוחב יד רועדת לכף ידה של ההשגחה. נאחז בכל כוחך בביטחון בה', וכי יש לך ברירה אחרת?

 

 

 

מראה לבנת הספיר – על ספירת המלכות והופעתה בליל שבועות

ספירת המלכות אחרונה מעשר הספירות, היא הנמוכה ביניהם, והיא גם המתאחרת בתיקונה עד השבוע האחרון לספירה. המיוחד במידת המלכות הוא טבעה השונה מכל ספירה אחרת. בעוד ושבע ספירות הבניין נושאות כל אחת אופי ועניין אישי: חסד משמעותו השפעה, גבורה עניינה התגברות ומסירות נפש, וכן הלאה. הרי שהמלכות כל מהותה חוסר גוון, ביטול, 'לית לה מגרמה כלום'.

המלכות קרויה גם 'אספקלריא', דהיינו מעין 'מראה רוחנית'. מפני שהיא האחרונה והנמוכה מכל שאר הספירות – היא משקפת ומאירה לכולם ממטה למעלה. כלומר שכל הספירות העליונות מצטיירות בה. המשמעות הזו באה לידי ביטוי בכמה אופנים: בעוד ולכל אחת מהספירות יש ניקוד מיוחד לו, כמו ניקוד הסגול לספירת החסד. שבא בגבורה. חולם בתפארת. חיריק בנצח וכו' למלכות אין ניקוד מיוחד. במשמעותה הרוחנית המלכות מורה על ביטול הכנעה וקבלה. היא מייצגת את כוח המקבל בבריאה.

המלכות, בתרגום למידות הנפש היא האמונה. בזכותה מאפשר כביכול קיומה של המציאות, משום שרצונו יתברך בבריאת העולם היה לגלות מלכותו בעולם ואי אפשר לגלות את מציאות השם אלא באמצעות מידת המלכות שהלא נאמר 'אין מלך בלא עם', כלומר – על מנת שייקרא 'מלך' זקוק המושל לנתינים, כשם שהעשיר על מנת שייחשב ל'נדיב' דרושים לו עניים ונצרכים. מבחינה זו מידת המלכות, במקום שאתה מוצא את ענוותנותה, שם הינך מוצא את גדולתה וייחודיותה. זו המידה הנצרכת ביותר, היא נמשלה ללבנה החסרה אור עצמי, נאמר עליה כי 'לית לה מגרמה כלום' – אין לה מאומה מעצמה. דווקא חוסר האונים הזה הוא שמכשיר אותה להיות 'כלי' ובית קיבול להתגלות כבוד מלכותו יתברך.

רגל רביעי למרכבה

כמו לכל הספירות, גם למלכות יש בחינות שונות ותארים רבים. היא השכינה הקדושה, הקרויה 'מטרוניתא'. היא האמונה הפועמת בפנימיותו של כל יהודי. היא 'אם כל חי', מפאת העובדה שכל יצורי בראשית וכל הנבראים משתלשלים ממנה. המלכות גם מזוהה עם יסוד העפר דקדושה.

מי שכל הווייתו וקיומו הוקדשו למידת המלכות הוא דוד מלכא משיחא. בכל תהלוכותיו ובתווי חייו משתקפת מידת המלכות. הוא 'עדינו העצני' שסובל את שני ההפכים בנושא אחד – מתעדן כתולעת בלימודו ומתקשה כארז במלחמתו. גם במידת המלכות יש את שני הקצוות, ענווה ושררה. נאמר עליה בזוהר הקדוש 'תכלת, דאכלא כולא ושצי כולא', כלומר שמידת המלכות המיוחסת לתכלת, אוכלת ומכלה את כל החיצוניים והקליפות. מאידך היא תכלית הביטול והענווה. זו אכן מהותה של המלכות.  דוד המלך זכה ונעשה 'רגל רביעית' במרכבה. שלוש הרגליים מיוחסות לשלושה אבות, כנגד מידות חסד גבורה ותפארת, הרגל הרביעית היא האמונה. דהיינו כלי הקיבול להתגלותן של המידות העליונות. את הרגל הזו, כפי המובא בספרים, קנה דוד המלך לא ברגעי שיא ועזוז, אדרבה הוא זכה לה בשעה של קטנות מאין כמותה, תוך כדי מנוסה מפני אבשלום בנו המורד, כאשר הוא צועד יחף על הר הזיתים, ושמעי בן גרא יוצא לעומתו ומקללו קללה נמרצת והוא משיב ואומר: ה' אמר לו קלל. או אז זכה ונעשה רגל רביעית במרכבה. משום שכל מהותה של הרגל הרביעית היא זו – הכנעה, שפלות, יסוד העפר שבקדושה.

ספירת המלכות רמוזה באות ד', על שום דלותה ועניותה שאין לה מעצמה כלום. לד' זו יש גם משמעות של דלת, בית שער ומבוא. כי אין לבוא אל היכל המלך אלא באמצעות מידת האמונה. לפיכך נחשבת האמונה כדלת כניסה לכל דבר שבקדושה (עי' שערי אורה – שער הספירה העשירית).

שם הקודש המיוחס לספירת המלכות הוא 'אדנ-י'. השם הזה קרוי גם 'היכל המלך', על שום שהוא משמש כהיכל לשם הוי"ה ברוך הוא. דהיינו, שאין להזכיר את שם בן ארבע אותיות בעצמו, אלא בלבוש כינויו 'אדנ-י'. הלימוד מהכתוב "והוי"ה בהיכל קודשו הס מפניו כל הארץ" (חבקוק ב', כ'). ה"ס בגימטרייה אדנ-י, העולה אף הוא בגימטרייה 'היכל'. כלומר, שם אדנות הוא היכל ולבוש לשם הוי"ה ב"ה.