פוסטים

הפרא והאדם

בס"ד

אחד הדברים היותר מטופשים שאפשר לעשות ובפרט היום, זה לדון אנשים מתוך סרט צילום. זירות הפיגועים מארחות כל מיני התנהגויות של אנשים במצבי מצוקה ולחץ, ומומלץ שלא לדון את הזולת. אבל אי אפשר להתעלם מפרט חשוב; התנהגויות, גם אינסטינקטיביות, נובעות מאיזשהו מקום. התגובות הספונטאניות כביכול יונקות בסופו של דבר מתשתית כלשהי. אנשים בסך הכל מעתיקים התנהגויות שנחשפו אליהן אפילו בדמיון. בזירה, בלי מחשבה, התגובות משתחררות.

הטעות האומללה בזיהוי האריתראי כמחבל בפיגוע בב"ש השבוע עלתה לו בחייו, נעבאך. אבל אנחנו נשארנו עם בעיה לא פשוטה, מאיפה זה בא לנו? יורשה לי לנסח את העניין המטריד כך: כששומעים או נחשפים לפסטיבל המוות של דאע"ש ולאכזריות הסדיסטית של המרצחים הפלסטיניים עם הגרזנים והסכינים, ברור לנו מאיפה זה בא – סבא שלהם מוגדר בתנ"ך "פרא אדם", הגנים עוברים בירושה. אבל אנחנו הרי רחמנים בני רחמנים! תאמרו, ההבדל עצום, אצלנו לא יוצאים לרחוב כדי לרצוח חפים מפשע. אמת, אבל ההבדל הזה מגדיר רק את מנגנון שיקול הדעת. אם שגיאה במנגנון גורמת למפלצת להתפרץ, סימן שהיא קבורה שם עמוק בפנים.

יאמרו מי שיאמרו "ככל הגויים בית ישראל", ואת המסקנה האומללה הזו אבקש לנטרל. יש לנו תקדים עתיק מאוד, במצרים. הכתוב אומר "וירעו אותנו המצרים" ויש מפרשים שמדייקים "וירעו אותנו" ולא "וירעו לנו", לומר שהמצרים ברשעותם החדירו בנו מידה של רשע, וזה שלב מסובך יותר בגלות – הרגע שהיא פולשת פנימה ומרעילה את המעיים.

אחת הטקטיקות המשחיתות של משעבדים למיניהם משתמשת בקרבן והופכת אותו לסייען של המדכא, תוך כדי שהוא עצמו מדוכא. שיטות זוועה מעין אלו זכורות מסיפורי שואה, הקאפו היהודי האכזר, המויסר והמלשין, או סוחר הילדים ברוסיה הצארית ושאר מוכרי נשמתם לשטן. הצד השווה זו העובדה שיהודים שדם יהודים רחמנים בעורקיהם, היפכו עורם ונדבקו באותם תסמיני אכזריות וסדיזם של אויביהם. יש לתופעה שם מדעי ורקע פסיכולוגי, התפרצויות מינוריות שלה נפוצות בכל בית; בנאדם קם בבוקר ויוצא לעבודה, בדרך פקק תנועה והוא מאחר. בכניסה למשרד תופס אותו הבוס, היה לו בוקר רע והוא מתנפל על הקרבן בחימה שפוכה: "תגיד, זה נראה לך מועדון פה, מגיעים מתי שרוצים. אתה תמיד מזלזל בעבודה שלך, הורס לי את כל המשרד". הבחור מטושטש מהנסיעה, לא מבין מאיפה זה נופל עליו. את השיחה הראשונה הוא מקבל בעצבנות. הלקוח לא יודע מה קורה לאיש מעבר לקו. מה יש, כבר אי אפשר לברר משהו בלי לעצבן מישהו?! כשהוא מוריד את השפופרת אי שם במרכז הארץ, השפתיים שלו עוד ממשיכות לזעוף על כל הפקידים המטורללים ששונאים לקוחות. הילדים שחוזרים בדיוק מהלימודים לא מבינים למה אבא צורח שהם קפצו בשלוליות, כאשר בחוץ בכלל קיץ. גלגל הזעף מתגלגל עוד ועוד אלא אם כן הוא נבלם באיש פיקח במיוחד, נדיר.

שרשרות רוע נשזרות בקלות, ובטכנולוגיה כמו של היום הן מסוגלות לבצע שלוש הקפות סביב כדור הארץ בשעה אחת. בבסיס התופעה פועל מנגנון פסיכולוגי ושמו 'התקה', ההגדרה האנציקלופדית טוענת שמדובר בצורך להפחית לחץ, להשתחרר ממטען רגשי כבד במיוחד על ידי שיגורו לנמען שגוי שלא קשור לסיפור. התופעה תועדה אפילו אצל בעלי חיים, וברמה הבסיסית ביותר שלה אדם מתוסכל פשוט יחבוט את ראשו בקיר.

 

המאורע המצער בב"ש לא מאפיין את בני אברהם יצחק ויעקב שמתעלים על עצמם במיוחד בימים אלו, אבל שווה להתייחס לתמרור ההזהרה – האויב מנסה לחדור לנו לוורידים. והאויב, חשוב להדגיש, כבר פשט כל צורה; הוא לא מפלגה ולא ארגון, הוא אפילו לא לאום ולא אג'נדה. המפגע לא בודד – הוא רוח, רוח רעה ומסיתה. יש בעולם רוח סערה, רוח שעושה סתם אנשים לאנשים רעים. הטרור הוא רק ביטוי אחד ומאוד צעקני. אנחנו למרבה הנס לא חשופים לדברים אחרים אבל העולם מוכה רוח רעה, לא רק במדינות האסלם והעולם השלישי, גם העולם הנאור מוכה רוחות.

טקטיקת ההרעה תופסת אותנו לא מוכנים. אנשים מושפעים מהמצב, ההיחשפות לחדשות, שלא לומר עדכונים בערוצים פחות מצונזרים, מרעילה במידה מדהימה. אדם לא מרגיש אך הוא מוקף טבעות-טבעות של חרדות ובהלות, כעסים וקוצר רוח. האוויר טעון, תקראו לזה 'אלימות' או כל הגדרה אחרת, עדיף לקלוע לשורש, מדובר בחוסר אמונה. אדם נעשה אלים כשהוא פחות מודע לכוח עליון ולנוכחות ממשית של השגחה. הרבה מהביטויים הנפוצים ברחוב כביכול כנגד הטרור והמפגעים – לקוחים מהטרור בעצמו. האינסטינקט מגיב לטרור כטרוריסט. אתה נתקף זוועה מהברוטאליות של המפגע ולא שם לב איך התנועה הבאה שלך, ההגיג, התגובה הספונטאנית היא אכזריות. כלומר הטרוריסט הצליח לטפטף בדם שלך, וממש לא משנה אם הטרור יופנה כלפי הצד הרע, משום שהרע כבר ניצח, הוא מפעפע בך.

לנוכח המציאות הזו יש לנו תפקיד מאוד חשוב, להיות טובים. לעשות את האנשים סביבנו טובים. להיטיב ולייצר שרשראות של הטבה. וכמה שהדבר יישמע מעניין, הדרך הכי טובה וישירה להשפיע על האקולוגיה האנושית היא דיבורים. צריך להביא לעולם שיח חדש, שיח של אמונה, של תקווה. צריך לייצר צורת התבטאות שלא מעתיקה את עצמה מהרוע, אלא מגיבה עליו במשב רוח רענן. יהודי. אמוני. ועד שתנשב כאן רוחו של משיח, אפשר לשאוב אותה ממקורותינו, היא הלא מרחפת על פני המים "על אנפי אורייתא" בין הדפים של ספרי הצדיקים והמנחמים הדגולים.

(ראה אור, 'בקהילה' תשע"ו)

 

די לצעצועים, הדבר האמיתי כבר כאן

כמעט מוצאי פסח. החג היה נפלא, מה אנחנו מתכוונים לקחת איתנו כצידה?

כשאומרים לאדם 'תשמח' הוא לא מבין, מה אני נראה לך עצוב?! השמחה היא לא רק היפוכו של עצב, היא הדבר האמיתי לעומת אלף זיופים.

יום טוב אחרון של פסח מתקדש ופורס כנפיו עלינו, גם החג פורס כנפיים לקראת צאתו מעולמנו. זה הזמן להתבונן, מה הביא לנו החג הנפלא הזה שקודם לכן לא היה לנו. את החגים והמועדים מלווה ציווי עליון 'ושמחת'. הינך מחויב מדינא לשמוח. השמחה עניין אחד עם קדושת יום טוב, יהודי מחויב לשמוח ולשמח את בני ביתו. אם תאמר לאדם בעיצומו של יום 'אדוני, הייה שמח בבקשה', הוא יביט עליך בתמיהה. מה, אני נראה לך עצוב?! ובכלל, אנשים מתייחסים לשמחה כאל תוצאה של סיבות שונות, אם יש סיבה – יש, ואם אין?

*

המפגש שלנו עם יום טוב הוא גילוי. אנחנו נחשפים למושגים חדשים של שמחה, הדבר דומה לילד קט שהורגל להשתעשע בצעצועי פלסטיק זולים והנה קיבל במתנה אביזר אמיתי, חפץ יקר ערך. לא רק מתנה קיבל הילד – הוא קיבל מושג חדש. אף אנו ביום טוב, מעבר להשפעות הגדולות מקבלים מושגים, מושגים חדשים של שמחה.

סיפורה של השמחה נוגע ללב. זהו נכס יקר שבני אדם מזלזלים בו. השמחה נוטה לנפול ומתבזבזת בהבלים שהזמן גרמן. מתוך חוסר ידיעה אדם טועה בזיהויו של המושג הנעלה 'שמחה' ומייחס אותו לצעצועי פלסטיק החולפים מן העולם. בימות החול, לא רק שאדם רחוק מהרגשת השמחה – רחוק הוא מהשגה כלשהי במהותה. כה רחוקה היא השמחה שאדם אפילו אינו יודע למה לצפות ולייחל. מדברים איתו על החיוב לשמוח והוא מסרב להכיל את הרעיון: לשמוח? נו, בוודאי, וכי אינני שמח?! אכן השמחה האמיתית שרויה בגלות.

מושגים בשמחה

כאמור הבעיה היא חוסר השגה. גש נא לזאטוט והצע לו להחליף את מכונית המשחק שלו בשטר כסף בעל ערך כפול ומכופל, הוא יביט בך כעל שודד. וכי תעלה על דעתך שאוותר על הדבר הנהדר הזה תמורת פיסת נייר צבעונית?! דבקותו בצעצועיו מונעת ממנו את היכולת להשיג נכס בעל ערך אמיתי. כשלעצמנו איננו רחוקים מהתיאור הנ"ל. אנשים שמחים בהבלים לפיכך אין דעתם פנויה לדברים האמתיים. יום טוב נותן לנו את היכולת לקבל מושג חדש. מושג בשמחה אמיתית.

ביום טוב, מלמד רביז"ל, מאיר 'אור הפנים', משמעותה של הארת זו היא – שמחה. שמחת המצוות. אין שמחה בעולם הזה כמו שמחתו של יהודי הזוכה לקיים את מצוות בוראו. זוהי שמחה בעלת משמעות. זהו הדבר האמיתי. כל השאר אינם אלא צעצועים צבעוניים. ובכן, שמחה זו שעם ישראל שמח בעושיו ובמצוותיו, מתקבצת מכל חלקי השנה ומכל המעשים הטובים שנעשו בה, אל הלב של השנה, דהיינו אל הימים טובים. יום טוב מרכז את תמצית שמחת המצוות. אז מאיר עלינו אור הפנים, הארת פנים עליונה ושמחה אמיתית.

'אור הפנים' מאיר בשלושת הרגלים, אז עולה יהודי לראות ולהראות. בעלייתו לרגל מעלה היהודי ומרומם את אמונתו, את השכינה הקדושה, לראות ולהראות עם אור הפנים. מאירה אז בלב ההרגשה – מסתכלים עלי. יש לי אבא אוהב ששמח בי, הוא חפץ לראותי. זהו ללא ספק מושג חדש בשמחה. כבר אינני נצרך לחפש סביבי צעצועי שמחה מדומה. בעיניי ראיתי את הדבר בעצמו. "ישמח ישראל בעושי", מתוך הרגשת הרוממות של "ישראל אשר בך אתפאר".

התנתקות מהגלות

בשביעי של פסח לא נגאלנו. היציאה ממצרים אירעה כבר שבוע קודם לכן, בליל הסדר. החג החדש הזה נחוג על שום קריעת הים. מאדמת מצרים יצאנו זה מכבר, אבל את ההתנתקות הממשית מאותה גלות חווינו בים סוף. הגענו אל גדות הים ואז גילינו מאחור את חיל פרעה דולקים בעקבותינו. היבטנו ימין ושמאל והבינונו כי אין תקווה. ואז באין מוצא אחר, התרוממו הראשים שנואשו מכל גאולה אחרת, ונשענו על התקווה האחת והיחידה – שהרי לא יתכן שאבא אוהב שהוציאנו ברחמים ובגילויים שכאלה ממצרים, יזנח אותנו כאן על שפת הים. ואז הפכו הנוזלים לנד, קפאו התהומות ואנו עברנו בים ביבשה.

קריעת ים סוף מנתקת מאיתנו את כל אותם שעשועי דמיון שגורמים לנו להחמיץ תלות אמיתית על השגחה וניסים. התוצאה היא שמחה ושירה חדשה. יהודי בשביעי של פסח, זו בריה שליבה רחב יותר. יש לו מקום להכיל שמחה גדולה עוד יותר. זוהי נקודה חשובה מאוד שצריכה ללוות אותנו יותר גם בשאר ימות השנה.

אנחנו מוקפים בהרבה ציפיות ורצונות ולעיתים שוכחים מה העיקר, לאן אנו חותרים באמת. כל הדרכים של הלב מובילות אל הכמיהה להארת פנים. בעומק הלב כולנו שואפים לקבל דרישת שלום משם, מהפנים המאירות שיאמרו לנו אתם רצויים. אהובים. ההרגשה הזו היא הנקודה הפנימית של כל מצווה ומעשה טוב. שכן אין כוונה נעלה ומכוונת יותר מלעשות את המצווה כעומד לפני המלך. הנקודה הפנימית הזו היא העילה האמיתית והיחידה לשמחה. כל שמחה אחרת תחשב לעומתה, צעצוע. אם במשך השנה נשכחת הנקודה והתחושות מתעמעמות, שלושת הרגלים ומצוות עליה לרגל מחדשים בנו את ההרגשה הזו.

(ראה אור בעלון 'עלה לתרופה' – תשע"ד)

הומלסים, לכו הביתה! (על גלות וגאולה)

הניסיתם מעודכם להשתכשך בנעליו של חסר בית, לחוש את תחושותיו, להשקיף על הרחוב ממשקפיו? מגורים על ספסל ברחוב קריה אולי אינם כה נפוצים במחוזותינו, אך אין אדם שאינו נתקל באוכלוסיה הזו. האנשים נעדרי הבית, משוללי קורת הגג. בית, מהבחינה הזו, משמש הרבה יותר מאשר ארבעה קירות וגג סוכך מלמעלה. בית מעניק לנפש מציאות, מקום בעולם. חיי נישואין נקראים בניית בית. לא לחינם כה מעסיקה קורת הגג המדוברת את הציבור. המשכן הזה בו ייבנו החיים, מהווה בית קיבול לנשמת החיים. ומי שלא זכה למצרך שכזה משל עצמו, מסוגל אולי להעריך אותו יותר.

מקום בעולמו של הבורא

"כי תפארת אדם לשבת בית", הבית הוא מקומו של האדם. על שמו מתקרא אדם 'בעל בית'. הבית כמו גם החפצים וההווי שהוא אוצר בחובו, מעניקים לנפש זהות, מקום בעולם. לעומת הבית יש את מה שמחוצה לו. ובין שתי המחוזות הללו – הבית והחוץ, מחלק אדם את חייו.

רשות היחיד ורשות הרבים אינן רק נקודות ציון על פני המפה. הרשויות הללו מבטאות משמעויות עמוקות הנוגעות לפנימיות הנפש, ולהנהגת העולם. המשנה הראשונה במסכת שבת פותחת בהתרחשות שבין רשות היחיד ורשות הרבים. 'בעל הבית' מצוי בביתו פנימה, בחוץ עומד העני. האריז"ל בכתביו הקדושים מכנה את המצב המתוקן בעולם בשם 'רשות היחיד' ואילו את מצב הקלקול והעיוות בשם 'רשות הרבים'. רשות היחיד על פי הספרים הקדושים, היא מציאות בה העולם משמש משכן כבוד לבורא עולם. מצב בו הנבראים מכירים במי שאמר והיה העולם, זוהי רשות יחידו של עולם. לעומת זאת, במצב בו הבריאה נשלטת על ידי כוחות טבע, המציאות היא 'רשות הרבים'.   או כלשונו של האלשיך "עולם הגלגלים עם העולם הזה הצד השוה שבהם כי גשם המה, ויחשבו לפניו יתברך כרשות אחת, שהוא רשות הרבים, עולם הפירוד. ואשר למעלה, שהכל קדושה דבקה בו יתברך, יתייחס לרשות היחיד, כי כל הקדושה היא אחדות כנודע".

הבית והחוץ קיימים גם בנפש פנימה. יש בכל אדם 'רשות היחיד',  ו'רשות הרבים'. ברשות היחיד שלו, האדם מגלם דמות עצמית. דמות האומרת 'יש לך מקום בעולם, יש הצדקה לקיומך'. אין אמירה ענוגה מזו!

רשות הרבים זועקת את ההיפך. העובדה שאנשים נוספים חולקים איתך יחד מרחב משותף, מעמידה את עצמוּתך בתחרות כפויה. כביכול נדרשת להוכיח את ייחודיותך. רשות הרבים היא מהומת הנפש, חוסר שלווה הנובע מאי הכרה בזכותך להתקיים גם מבלי להוכיח כל יתרון על פני ייצור אחר.

יתרה מכך. ברשות היחיד יש לו לאדם רק דעה אחת, היכרות אישית עם הבריאה ועם מחוללה. זהו מקום המשתמר. רשות הרבים איננה 'מקום משתמר'. במהותה פרוצה היא לכל דכפין, מזמינה דעות וסברות, אי הבנות וסתירות. התחושות הללו סותרות באופן המטלטל ביותר את טבעה של האישיות. מהסיבה הזו משמש הבית קן בסיס, מקום אליו חוזרים תמיד. ביתו של אדם הוא מבצרו, אף בשעה שכמעט אינו מבלה בו.

גלות – התפזרות, גאולה – התכנסות

הגלות והגאולה נמשלים לחוץ ופנים. בזהר הקדוש ובספרים הקדושים מתוארת היציאה לגלות כיציאה מרשות היחיד לרשות הרבים. אומות העולם, מסביר השל"ה הקדוש, נחשבים 'רבים' משום שהם מפולגים לשבעים לשון. 'רשות היחיד' מבטאת את האמונה התמימה. הנברא יחיד הוא בעולמו של בורא אחד. בתוך 'רשות היחיד' אין מקום למאבקים גם לא לחילוקי דעות. ממילא אין מקום גם לכפירות.

האמונה במהותה יחידה היא, איננה סובלת נטע זר. האמונה קנאית לייחודיותה משום שכל מהותה שייכות. האמונה משייכת, וממילא אף שוללת כל הזדקקות לגורם אחר. כפירה, לעומת זאת. היא זרות. זרה כלפי עצמה, מטילה ספק בכל. מהסיבה הזו הופכת האמונה את המאמינים ליחידה אחת. וכדברי המדרש המובא ברש"י (בראשית מ"ו, כ"ו). "עשיו שש נפשות היו לו, והכתוב קורא אותן 'נפשות ביתו', לשון רבים. לפי שהיו עובדין לאלוהות הרבה. יעקב שבעים היו לו, והכתוב קורא אותן נפש אחת, לפי שהיו עובדים לא-ל אחד".

המקום הטבעי ביותר לחיי נפש תקינים, הוא ערסל אמונה. "ויהי אומן את הדסה" הספרים הקדושים מדגשים בפסוק הזה את ביטוי האמונה המאפיין ביותר. אמונה היא אוֹמנוּת, התמסרות בידיים של כח גדול ומסוגל יותר. "כגמול עלי אימו" – אמון מוחלט, ללא תהיות וללא כל אפשרות לרעיון נוסף. זו בדיוק רשות יחידו של עולם. במקום הזה פורחים חיי נפש בריאים.

זהו סיפורם של הגלות והגאולה. גלות פירושה, התפזרות. חזון הגאולה מבשר על 'קיבוץ נדחים' "אלוקים מושיב יחידם ביתה". את המציאות המושלמת מתארים חז"ל בחזון "עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות". ארץ ישראל היא רשות יחידו של עולם "תמיד עיני ה' אלוקיך בה". לעתיד, תתפשט רשות היחיד ותכבוש את רשות הרבים, זו תמצית הגאולה.

כמו גלות העם כך גם גלות הנפש היא התפזרות. נפש גלותית היא נפש מפוזרת. התפזרות נפשית היא שיעבוד לרשויות שונות. פחדים, דאגות, דחפים ויצרים. כל אחד מאיתנו משועבד לכמה וכמה גורמים, ידועים ושאינם. משועבד אדם לציפיות הסביבה, לציפיותיו מעצמו, לדעת ציבור, משפחה, חברים ומה לא. השעבוד הזה מעמיד אותו תחת רשויות שונות, אין הוא אדם לעצמו!

השעבוד לגורמים זרים סותרת במהותה את האמונה. אדם הנתון למרות פחדיו, לחציו ודאגותיו, אינו רואה במציאות אלוקית את ביתו היחידי. במידה מסוימת הוא חסר בית.  מושלך ברחובות קריה, מפוזר.

גאולת הנפש היא מציאת נחלת הפרט בזרועות האמונה. ההכרה שאינני חייב מאומה לאף גורם חוץ ממנו יתברך. אינני מעוניין למצוא חן בעיני אף בריה, חוץ מבעינו יתברך. זוהי גאולה. הגואל הוא לוקח החסות על נפש הנגאל. כמו ה'גואל' ממגילת רות "ופרסת כנפיך על אמתך" הנפש מבקשת מאן-דהו שייקח עליה בעלות. "קרבה אל נפשי גאלה" הגואל והנפש – גאולה.

מלחמת הבית והחוץ

אם להגדיר את מצבינו, הרי שאנו מצויים בעיצומה של מלחמת שליטה בין החוץ לפנים. ככל שירידת הדורות מעמיקה לתהומות חדשים, כך מעצימה הפרהסיה את הווליום. נוצצת ובוהקת יותר. מרתקת ומסנוורת. היום, החוץ אינו מסתפק ברחובות, הוא פולש פנימה אל הבית. ברירה אחת נותרה בידינו, לכבוש או להיכבש! או שתכבוש הפנימיות את החיצוניות, או חלילה להפך.

ואיך כובשים את חוצות העיר?

ובכן, מחפשים ניסים!

הנס והטבע צוררים זה לזה. חוקי טבע הם פרהסיה. על פי תפיסה מדעית התופעות הרוחשות ביקום נגרמות בעתיים של חוקים שונים. תחומי המדע משייכים את העולם לרשויות שונות נעדרי קורת גג משותפת. פיזיקה, ביולוגיה, מזג אוויר, חוקי מתמטיקה. הפרהסיה מאיימת משום שהיא זועקת "איש הישר בעיניו יעשה" העולם פרוס בין גורמים משפיעים שונים בעלי אינטרסים אישיים ונוגדים, ולאדם הקטן רק נותר לקוות שהאנדרלמוסיה הזו לא תבוא על חשבונו באסון טבע מזדמן.

מהסיבה הזו, רשות הרבים מקום מועד לפורענות היא. מקום בו שולטים גורמים שונים. מקום בו מתפזרת הנפש בין רשויות וסמכויות שונות.

רשות היחיד בתוך הפרהסיה

התרחשותו של נס קורעת את הפרגוד וחושפת תחת כל הרשויות רשות אחת קובעת. שידוד המערכות מבטא את כוחו של הבורא השפיע על המערכות כולן. נס הופך את  העולם לרשות אחד, רשות יחידו של עולם.

נס נתפס בעולם כמשהו בלתי שגרתי. וזהו אחד ההישגים המשמעותיים יותר של הטבע – עצם המחשבה שהנס מופיע כאן כאורח בלתי רגיל. הנס מעיקרו, בסיס המציאות הוא, נס תמידי המאפשר את קיומם של כל חוקי הטבע. הנס הוא רשות היחיד ה'מארחת' בקרבה את מה שנדמה כ'רשות הרבים'. נס מצהיר כי רשות אחת קובעת את צורתן של כל הרשויות האחרות. רשות היחיד שלטת על רשות הרבים.

חיים ניסיים הם חיי אמונה. הכרה ברורה בכתובת אחת ויחידה, בורא עולם. המאמין חווה שלוות בית גם בחוצות העיר, משום שבעיניו העולם מצוי אצל הבורא, לא להיפך! אמונה חלקית היא זו הרואה בעולם – מציאות ובנס – תופעה. בחוצות – 'מקום', ובהשגחה מרכיב נוסף לחוקי טבע נוספים. אמונה שלימה היא כזו הרואה את המציאות כנס תמידי. בין אמונה לחוסר אמונה עובר חוט דקיק של עיקר וטפל. האמונה רואה בנס עיקר ובטבע טפל. תפילה הופכת את האמונה הזו למציאות ממשית.

 

 

 

 

 

איך נעבור את הניקיונות לפסח עם השראה ובלי כעסים

מצוות ביעור חמץ נעשית במרחב הביתי בפשפוש אחר פירורי חמץ אך מתקיימת במישור נוסף, רוחני ואישי. איסור חמץ יוצא דופן במהותו וגדריו. אין לו ביטול ברוב והוא נאסר אפילו במשהו. חל מדאורייתא בכל תוקף אך רק למשך שבעה ימים, כשלאחריהן החמץ שב ועולה על שולחננו ואף מוגש כמנחה – שתי הלחם של חג השבועות. כדי להבין את תוכנה של המצווה, עלינו להסביר מהו בעצם חמץ.

מה הבעיה בחמץ?

 

ספרי החסידות והקבלה מלמדים שחמץ ומצה מגדירים מצבים רוחניים הנקראים 'מוחין דגדלות ומוחין דקטנות'. מה זה מוחין? משכן הנשמה במוח, כך גם מבחינה פיזיולוגית. בהסתכלות חיצונית ניתן להבחין בשתי אפשרויות בלבד – חי או מת. מבחינה רוחנית מנת החיים מחולקת לאיכויות שונות. הגדרות אלו כלולות במושג 'גדלות וקטנות'. המשל הפשוט הוא מוחו של ילד לעומת שכלו של מבוגר. שניהם חיים ושניהם חושבים אבל אי אפשר כמובן להשוות. באותה מידה גם לאדם בוגר יש זמנים קטנים וגדולים.

במצב 'גדלות' המוח מהיר ואינו מתעכב על זוטות. מבין הכל מלמעלה, בראיה כוללנית. בזמן 'קטנות' המחשבה יורדת לפרטים ומשתהה עד להבנתם המלאה. יש כמובן צורך בשני סוגי המוחין. קטנות אינה מיותרת או פסולה – היא נצרכת אך יש בה סיכון, לפיכך אנו מצווים למשך שבעת ימי הפסח להשבית חמץ ושאור מבתינו ורשותנו. מהו הסיכון? מלמדים צדיקים כך: מוח הקטנות פועל לאט, לכן הוא נמשל לשאור שבעיסה. בדומה לשאור המחמיץ את העיסה ומעניק לה טעם ומראה, גם המוח בקטנותו שוהה על המושכל, עד להשגת הבנת הטעם. אולם דווקא בשל כך הקטנות מסוכנת. תנועה איטיות מזמינה ומאפשרת הפרעות. בפסח יצאנו ממצרים, היציאה נעשתה בחיפזון משום שכאשר פרעה (אותיות העֹרף) אוחז בעורפנו, אין פנאי להשתהות. יציאה איטית לא תאפשר את הבקעת חומות הגלות, חייבים להיחפז.

כאשר יהודי מבקש חירות מהרגלי חשיבה מיושנים ומיותרים, עליו להיגמל לתקופה ממוחין דקטנות ולדבוק בגדלות. יש מקום לחשיבה 'חמוצה', עיונית וחוקרת. אך כל זאת בתנאי שרגליך עומדות על קרקע יציבה, בגבולות ארצך ומולדתך. בפסח מצבינו אינו כזה, כעת אנו מנסים להשתחרר ממצרים. יש לרעיון זה כמה ביטויים מעשיים:

זריזות ואטיות – מה עדיף?

 

הזהירות מחמץ תחומה בגבולות חג הפסח, אך בעבודת השם היא משתרעת על יריעה נרחבת הרבה יותר: אנו נמצאים תמיד באחת משתי אפשרויות – יוצאים או נכנסים. לפעמים אנו נדרשים לקום ולהיחלץ ממקום גלותי שהסתגלנו אליו זה מכבר, והדרך היחידה לעשות זאת היא ללא שהיות. כאשר יהודי מעוניין להתנתק מהרגל פסול, האיטיות בעוכריו. לגביו נאמר "זריז ונשכר". בלי שאלות ודיונים פילוסופיים, זו השעה לאומץ לב ודבקות במטרה. במקרים אחרים אנו ניצבים בפני דלת הכניסה אל הקדושה. כניסה פנימה דורשת זמן, המתנה, סבלנות. זהו למעשה סיפור איסורו והיתרו של החמץ. פסח הוא חג החיפזון משום שאז יצאנו ממצרים. תיכף במוצאי חג ראשון אנו סופרים לעומר ולפתע יש זמן. שבע שבתות תמימות! כניסה אל הקודש דורשת זמן, עיון והעמקה. החמץ מאפשר לנו להשתהות ולהעמיק בהבנת הדברים ולפיכך בשבועות מקריבים את שתי הלחם מחמץ.

בעבודת הבורא הרעיון יתורגם כך: האיטיות מבורכת כשהיא מאפשרת לנו להתקדם פנימה, אך עלינו להתפטר ממנה כל אימת שהיא מכבידה ומאיטה את נתיב המילוט מהגלות. בתקופת פסח הנפש נמצאת במצב של יציאה מגלות. החורף מאחורינו, פרשיות ספר שמות הסתיימו, גם במישור האישי נפתחת לכל אחד דלת יציאה מכל מה שהציק והעיק. זו לא השעה לפילוסופיה והתלבטויות (ע"פ ליקוטי הלכות, פסח).

זהירות מחמץ – בפנימיות

יש לזהירות מחמץ משמעות נוספת. במה תורם תהליך חימוץ לעיסה? הוא מאפשר לאוויר לחדור פנימה, ובכך להטפיח ולהכניס בה צורה וטעם משובח. העיסה – בהקבלה לנפש – היא המוח. אפשר לחשוב ולהבין את המציאות בצורה 'גולמית', בתמימות, בלי טעם. אפשר גם לאוורר את המוח ולהניח לו לספוג אוויר מהעולם. לקלוט טעמים מהסביבה הקרובה והרחוקה. רבי נחמן מברסלב הורה פעם לתלמידו רבי נתן, להקפיד על אתנחתא יומית ולפקח את מוחו באמצעות שיחת חולין עם אנשים. מי שעסוק בעיון זקוק לאוורור המחשבה באוויר העולם. מאידך 'אווירא דהאי עלמא' נגוע בחיידקים, דעות כוזבות והבלים. כשמאפשרים לו לחדור פנימה הוא עלול לטשטש את המחשבה האמתית. בפסח אנו קרובים מדי לפן הרע והגלותי של הבריאה, טרם קיבלנו תורה ואין לנו את הנוגדנים הדרושים – לפיכך חשובה כל כך הזהירות מחמץ. לאחר שבוע של זהירות, וכשבידינו תורה, מתאפשר מחדש השימוש באוויר העולם הזה, בצורה נכונה כמובן.

חומרות, הקפדות ומתחים

 

לאור האמור נבין מדוע דווקא בפסח נהגו חסידים חומרות יתרות, שנראות לעתים כחששות רחוקות ונטולות סבירות והיגיון. העניין פשוט: הזהירות מחמץ אינה מסתכמת בחשש מפני מציאת פירור  לחם מתחת לארון. החמץ מבטא עבורנו את כל המעיקים הרוחניים, ההפרעות, והגרורות של פרעה ומצרים שעודם פושים בנו. לפיכך אנו נרעשים מחשש להימצאותו של כל פירור גלות חמוץ במוח ובלב.

כאן המקום להדגיש שאין בין ניקיונות הפסח לבין כעס ומתיחות מאומה, מעבר לשגיאה. אדרבה, כעס הוא אבי אבות החמץ. מצה היא מאכל נקי, נטול מרכיבים מיותרים. גם התנועה לקראת חג הפסח ובוודאי עבודות הניקיון, אמורים להתבצע מתוך רגיעות ושמחה. שכן החיפזון הפסחי אינו נובע מבהלה, אלא מהשתוקקות. הוא מבטא תפיסה פשוטה ותמימה של המציאות וצעידה לקראת מטרה בהירה וברורה.

(ראה אור בעלון השבת 'קרוב אליך')

 

 

פרשת וארא – התשובה לשאלה הקשה בעולם

גלות היא קושיה כבדה וקשה. חונקת בגרון ומרוקנת את האוויר מקנה הנשימה. שאלה אחת נוראה שמלווה אותנו אלפי שנים. והתשובה נאמרה כבר מזמן…

למח האנושי יש עיסוק קבוע, מרתק ועתיר עניין. להקשות קושיות. את החומר מספק עבורו מאגר בלתי נדלה של תמיהות ותהיות בכל תחום אפשרי. הוא עצמו יושב בלילה כמו ביום, חופר ונובר, שואל ועונה, מקשה ומפרק. איש פשוט, מוחו איננו מכביד עליו יתר על המידה. את המציאות הוא מפרש כמות – שהיא. החכם איננו מסוגל לקבל כל דבר כמובן מאליו. מוכרח הוא להבין על מה זה ומדוע. מה יהיה מחר, ומה היה קורה אילו נעשו הדברים אחרת.

החכמה עם כל תבונותיה איננה ערובה להצלחה ואושר. וכך מורגלת על לשונם של הבריות האימרה "ולא לחכמים לחם". מחכמות ומחשבות לא עושים פרנסה. קושיות אף פעם אינן מטיבות עם בעליהן. ואם בדברי חולין הדברים אמורים, בענייני תורה וקיום מצוות על אחת כמה וכמה. מקום יש ביהדות לשאלות ובירורים. את ידיעת התורה ושימוש חכמים רוכשים בעיקר עם שאלה וליבון. ובכל זאת, גבול יש לשאלות, עד כאן ראוי לשאול, מכאן והלאה אל נא תהרוס להיכנס אל הקודש בחקירות. פן תאבד את גבול הדעת הישרה והאמונה הבהירה.

קושיות שגודשות את מידתן הרצויה, שומטות את קרקע האמונה היציבה תחת הרגליים. ספקות ותהיות יתרות עלולות לשלול מהנפש את מקומה בקיום התורה, לזעזע ולקעקע חלילה את יציבותה.

השאלה העתיקה בעולם

את הפרשה הקודמת סיימנו בשאלתו הנוקבת של מנהיג ישראל, למה הרעותה.

שאלה זאת נזעקת בריתחא של תמיהה כאובה הבוערת בליבו של מנהיג האמת. בוקעת מתוך מציאות שכל כולה תהייה, סתירה, ופליאה. השאלה הנזעקת מתוך המציאות ששום פרט בה לא יכול היה להיות מובן.

עם ישראל סובל, נשמות טהורות על סף אובדן מוחלט. את פירפורי הגסיסה האחרונים של צאצאי האבות ראה משה בעיניו, עיני מנהיג טהורות. עוד מעט, אם לא יתרחש נס של ממש, אדמת מצרים תהיה אולי עדות אילמת לשואה שמסוגלת לחולל תלאה רצופה, גם לעם הנצחי בתבל.

וכשנראה כאילו שכח האב הרחום את בניו, הוא מופיע לפתע על המנהיג העתידי, נגלה אליו מתוך האש הבוערת בסנה. בשורת הגאולה מופיעה מתוך מחזה שמיימי, כשדבר השם נשמע בבירור מוחלט בגבולות העולם הזה, שובר את מסך הטבע והשכחה. כבר אז קשה היה למשה להאמין בכוחו. 'לא איש דברים אנוכי' הוא טען. 'ואיך יאמינו לי'. ובכל זאת השי"ת מצווה ללכת אל ישראל ולבשר להם. ויש גם אותות ומופתים, שידוד הטבע. האב הגדול מבטא את אהבתו בכל דרך. והוא דורש מהמנהיג הנבחר לומר בלשון ברורה לרודן ממלכת הטבע 'בני בכורי ישראל' – אלו הם בנים אהובים, אין זה עם הפקר.

השליחות בארמון האימים המצרי, העברת המסר האלוקי אל אליל הטבע האימתני, הדרישה לוותר על עם העבדים, נעשית מתוך מסירות נפש. ולבסוף נראה כאילו היתה זו הטעות הגורלית ביותר. הדרישה שנראתה מלכתחילה מופרכת מכל הגיון טבעי, רק מעלה את חמתו של ענק הגאווה האנושית. 'נרפים אתם נרפים' ומכאן והלאה גם תבן תאלצו ליצור בעצמכם. השיעבוד נוחת למדרגות שפלות עוד יותר.

דתן ואבירם יוצאים נצבים, על פי טענתם הם לכאורה צודקים 'הבאשתם את ריחינו' רק רע גרמתם. ומשה פונה אל השם ושואל, מדוע. כל השאלות שבעולם מנוקזות אל המילים הלוהטות הללו של המנהיג שמבקש רק את טובת הכלל 'למה הרעותה'.

השאלה הזו מלווה אותנו ממעמקי הגלות הראשונה, יורדת וצורבת בכל תחנה ומדור בגלויות הבאות. שאלת הנצח שנשאלה אינספור פעמים, בקעה בנאקה, זעקה, ושוועה, מפיות גדולים וקטנים. ואת התשובה האחת והיחידה קיבל כבר אז המנהיג של אז ושלעתיד, האיש משה.

התשובה – אין שאלות

"וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי הוי"ה לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם". לא את הכל ניתן להבין. יש גם את ה'לא נודעתי להם'. האבות הקדושים לא זכו להתגלות בהירה כמו זו של משה, ובכל זאת לא היו להם שאלות. הם צעדו בעינים עצומות אחרי קול השם, במדבר ובארץ כנען, בעשר ניסיונות ובאינספור שאלות.

הגלות, עיקרה קושיות. שיעבוד מצרים מרוכז בחומר בלבנים ובכל עבודה בשדה. הזהר הק' מפרש שהחומר והלבנים הם חומרתא דשמעתתא וליבון ההלכה. זוהי גלות, זהו אבי אבות הסבל. אין גישה אל בהירות התורה. רק מסך של קושיות, תמיהות ותהיות אין קץ. הגלות היא 'קוצר רוח'. מחזות השיעבוד מולידות במח סברות בהולות של חוסר יישוב הדעת. התחושה הרווחת היא 'איני מסוגל' 'לעולם לא אשתנה'. אין אוויר לנשימה, רק קושיה אחת גדולה חונקת במיצר הגרון.

התשובה, שהיא גם קרן אור של גאולה, טמונה ביכולת לא לשאול. 'תדע לך' עונה השי"ת את תשובת הנצח למנהיג הכואב 'הסוד שמאחורי הגלות עמוק הוא עד אין תכלית. רק דע לך שְ"גַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי…" ובסופו של דבר "וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם".

בלתי אפשרי להבין את עומק המושג שמאחורי קלעי הגלות. המחזה הזה עלול להיראות בלתי הגיוני, תמוה, אפילו אכזרי. אבל מאחורי הכל מובילה הדרך לגאולה שלימה, ולכוונה עמוקה ונוראה מאוד. את סוד חייו לא יכול בן אנוש לפענח. מה שמתחולל איתנו וסביבנו, הוא פלא. כך זה מוכרח להתנהל, כך ממש. בבית, בעבודה, בסביבה. את הדרך אל הפרנסה, אל הבריאות, ואל המנוחה מוכרח כל איש לעשות במסלולו הפלאי. ופעמים רבות, בגלות ובשיעבוד ובחוסר הבנה.

על זמנים כמו שלנו נאמר "הַמַּשְׂכִּיל בָּעֵת הַהִיא יִדֹּם". 'כִּי עַתָּה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים הָאֵלֶּה, צְרִיכִין לִדֹּם וְלִשְׁתֹּק הַרְבֵּה עַל כָּל מַה שֶּׁנַּעֲשֶׂה בָּעוֹלָם, וְלִבְלִי לִכְנֹס בַּחֲקִירוֹת וְקֻשְׁיוֹת וְתֵרוּצִים כְּלָל. רַק לִדֹּם וְלִשְׁתֹּק וּלְצַפּוֹת לִישׁוּעַת ה' עַד שֶׁעַל פִּי הָרֹב עַל יְדֵי הַדּוּמִיָּה וְהַשְּׁתִיקָה יִבְעַר לִבּוֹ עַד שֶׁיִּצְעַק וְיִתְפַּלֵּל לַה' יִתְבָּרַךְ (ליקו"ה או"ח – נטילת ידים לסעודה ובציעת הפת הלכה ו'). מה שמחוללת למעלה בעולמות הנצח כל צעקה יהודית של אמונה, נוכל להבין רק לעתיד לבוא. כעת אנחנו רק שותקים, מצפים ומתפללים.

פרשת וארא – וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו אני השם

הכאבים לופתים אותו כצבתות מלובנות, מטפסים ועולים לאורך גופו הדווי, לא נותרה לו עוד פינה אחת במוחו למצוא בה מנוחה. כל תנוחה שניסה מסבת לו כאבים איומים, איננו מסוגל לשבת גם לא לעמוד, לא לשכב ולא לצעוד. הוא חש ששפיותו מתרופפת מיום ליום. נכון, חברים הציעו לו מספר פעמים לגשת לרופא מסוים, הם נתנו לו כתובת ושם, אך הוא איננו מוכן בשום אופן לשמוע על הרעיון. הוא לא פתי כמו כל אלו שנוהרים אחרי כל אותם מרפאים שצצים כפטריות אחרי הגשם, הוא מכיר, הוא יודע, הוא למד, זה לא יתכן, איך אפשר בכלל לרפא עם שיטה כזו.

הוא גם הכיר מישהו שהיה אצל זה שלמד אצל אותו רופא, נכון זה עזר בסוף, אבל אחרי הטיפול רק התגברו הכאבים. ובכלל, הוא מכיר אותו – את הרופא המהולל, הם למדו יחדיו, על אותו ספסל ישבו. שהוא יהיה רופא, מה פתאום, איך יתכן. הוא לא הולך וזהו.

בסוף הוא נשבר, הכאבים חזקים היו יותר מכל הגיון. אחרי הטיפול התחזקו הכאבים, אבל זה היה רק בגלל שהוא התרשל מהמשך הטיפול, הוא לא הבין את דבריו של הרופא כראוי. כשהעמיק בדבריו ולמד אותם היטב, נפתחה בפניו דרך ריפוי חדשה ומיוחדת במינה. תקופה קצרה והוא התרפא לחלוטין.

היום, במבט לאחור, אין הוא מסוגל להבין. הרפואה קרובה כל כך, היא ממש בהישג יד, ואנשים רבים כל כך מפסידים אותה, רק בגלל שהם מוכרחים להבין…

 

גלות – קושיות

מצרים היתה ביצה טובענית של קושיות – כך מגלה רבינו בתורה ס"ד. זו היתה בעצם גלות מצרים, מעמסה של קושיות, תמיהות, ומבוכות, שעמדו כחומה חוצצת בפני כל זיק התנוצצות של דעת ואמונה. מצרים השרתה על נפשות ישראל מעטה עבה של טומאה, הגלות ליפפה את המוחות בקורים דביקים של קושיות ומבוכות. אילו רק מחשבה אחת של אמונה, מצליחה היתה לחדור את מעטה הקושיות ולהאיר במוחות, חומותיה האדירות של מצרים היו קורסות ומתפוגגות.

משה רבנו ידע זאת, לכן בשעה שביקש ממנו השי"ת ללכת ולבשר את בשורת הגאולה, הוא שאל 'והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי' – איך אוכל לבשר את בשורת הגאולה, לעשות נפלאות ולגלות אמונה, שעה שהמוחות והלבבות אטומים בקושיות. כל אחד מהם סוחב על כתפיו משא עצום של זיכרונות כואבים, הם מלאי קושיות על העולם, על הבורא יתברך, ועל עצמם. אינם מסוגלים להבין איך זה שצאצאי האבות הקדושים אברהם, יצחק, ויעקב ירדו לשפל שכזה. איך אפשר לבשר להם על גאולה, הם לא יקבלו את זה, הם לא יאמינו.

 

משה רבנו הלך בכל זאת, השי"ת נתן בידיו אותות ומופתים, הורה לו איך לעורר את הלבבות מתרדמת הכפירה. עם ישראל האמין, עיניהם הסומות החלו להיפקח, בשורת הגאולה החלה לחדור תחת מעטה הגלות. ואז, דווקא כשהאמונה החלה מפעמת בהם, נחתה עליהם המכה הקשה ביותר. משה ואהרן שנכנסו אל פרעה בשליחות הבורא, לא רק שלא הועילו, עוד ליבו את כעסו של פרעה, ונתנו לו עילה טובה להתעללות מתוחכמת יותר בעבדיו העבריים. את זה הם באמת כבר לא היו מסוגלים להבין, עד כדי כך שגם משה בעצמו כביכול זעק לפני השי"ת את הקושיא הזו 'למה הרעתה'. ואז, כשחומת הקושיות והתמיהות איימה לסגור לנצח על נפשות ישראל הדוויות, גילה השי"ת למשה את הסוד – 'אני השם'. הקושיות כולן – אמר לו הבורא, מתעוררות מתוך הנהגת הדין שבשם אלוקים, זה מה שגורם שלא מבינים אותי כאן בעולם, נראה כאילו גמרתי אומר להשמיד את עמי ח"ו. אבל באמת 'אני הוי"ה' – גם מה שנתפס בעיניך כדין ומשפט קשה, זהו חסד ורחמים עצומים, כי רק אני יודע איך החסד והדין מאוחדים יחד, ואף אחד איננו משיג אותי. עם ישראל מוכרחים לעבור את הגלות הקשה, רק כשיעמדו בניסיונות הקשים שתזמן להם הגלות, יסבלו את הקושיות וישברו את התמיהות, רק כך יוכלו לקבל את אור הגאולה.

כעת נבין, שבכדי להוציא את עם ישראל מגלות הקושיות, היה הכרח לעשות אותות ומופתים רבים כל כך, ולהכות את מצרים בעשרת מכות. רק כך ניתץ השי"ת את חומת הקושיות שחסמה את הדרך אל הגאולה. כל מכה שיברה עוד חומות של כפירה בלב.

 

לשבר את חומת הקושיות ולצאת לחרות

כשהדעת מאירה זה דבר נפלא. או אז מבין האדם איך באמת השי"ת עומד עליו ומשגיח בעין הרחמים על כל צעד ושעל שלו, ואיך הכל ניסים ונפלאות. ההכרה הזו מרוממת את הנפש מכל צער ועצלות, ופותחת את הדרך לתשובה. אבל בינתיים, כל עוד תפוסים אנו בקושיות ושאלות, בלתי אפשרי שהדעת הזו תחצה את סף מוחנו. אנחנו מתוחכמים מדי, איננו מסוגלים להתפנות לרגע, לעמוד ולהתפעל מנפלאות השם, לחמם את הלב עם הרגשה של השגחה פרטית. לא, איננו מסוגלים להתנתק עדיין מהתמיהות והמבוכות. איך נוכל סתם כך לקום בבוקר בהיר לשכוח מכל מה שהטריד אותנו, וסתם כך לקבל את הגאולה כמות שהיא. מצרים עודנה סוגרת עלינו מכל צד, איננו מסוגלים להיגמל מהתפיסה הגלותית של כפירות, טבע, וקושיות. וכך מתגלגלות להן מיטב שנותינו בין חומות מצרים, ששעריה נעולים בקושיות, ואנו שומרים עליהם בקנאות.

 

יש אפשרות אחרת. הקב"ה גילה אותה למשה, הוא אמר לו שהדרך לגאולה היא – לשבר את חומות הקושיות. כי הגלות היא שלא מבינים, ולכן אי אפשר לצאת מהגלות מתוך הבנה, כי בלתי אפשרי להבין, הקושיות הם האזיקים, ורק כשנשבר אותם נוכל להתחיל להבין מהי גאולה. רק זאת עלינו לדעת, או בעצם להאמין, שהגלות, הקושיות, וכל מה שנראה כל כך בלתי הגיוני, הכל טוב מוחלט, והכל סדר של תיקון, ויש מי שתכנן הכל לטובתנו, והוא עומד ומצפה לראות אותנו, שוברים ומחריבים את חומות הקושיות, מאחוריהם מצפה לנו גאולת עולם, הארת הדעת, ובהירות האמונה. הגלות היא הטיפול, הוא כואב, הוא לא כל כך מובן, הוא גם לא תמיד מוכר, אבל הוא בהחלט מרפא.

אבל האדם סבור שלא הקושיות מפריעות לו, מה פתאום. הוא פשוט לא מבין איך זה שהתפלל, והשתדל כל כך הרבה, ולמרות זאת זה לא הצליח. גם עוד כמה דברים לא מסתדרים לו, אבל קושיות, מאן דכר שמיה. רבינו מגלה, כל הדברים הללו שלא כל כך מסתדרים בראש, הם אלו שמפריעים לך לקבל את אור הגאולה. הצדיקים מאירים דעת נפלא, מבשרים גאולה, אבל אתה שקוע בשאלות, מבקש רק להבין. זרוק את הקושיות, עלה על רכבת ההצלה.

 

יושב לו יהודי בליל הסדר, קורא את ההגדה, ומנסה לקיים את הציווי 'חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים', והנה מתעוררת לו קושיא נוראה, הוא איננו מבין, מה מתפעל כל כך מסדר ההגדה מהאותות והמופתים, מהיציאה ממצרים. רגע – הוא שואל, מי זה הכניס אותנו לשם, וכי לא השי"ת. עוד דבר הוא לא מבין, אז מה אם היתה פעם בעבר גאולה, הלא כעת אנו שוב בגלות חדשה.

הוא נבהל, זה ממש כפירה, אבל מה עושים הוא באמת לא מבין. כן, הקושיות הם חלק מליל הסדר, ממש כפי שהגלות היא חלק מהגאולה. הגלות באה בכדי לתקן משהו, הדרך אל התיקון מוכרחת לעבור דרך צריבת הקושיות, ורק כשמתאמצים לא להקשות ולא לשאול, רק להאמין, רק כך חוצים את סף הגלות, רק כך פועלת הגלות את פעולתה הטובה, וניתן לבוא לגאולה שלימה.

 

גלות מצרים העתיקה היתה באמת קשה מנשוא, אז עדיין לא ידענו איך זה מתנהל, שקועים היינו בגלות עד צוואר, לא היה אף אחד שיבשר לנו שכל זה מוביל לתיקון ולגאולה. אך כעת, לאחר שזכינו כבר לראות בגאולת מצרים, ובעוד הרבה גאולות פרטיות. כעת, גם אם מוצאים אנו את עצמנו בגלות חדשה וארוכה, הלא יודעים אנו, כך הוא סדר התיקון. הגלות מוכרחת, היא תהליך ריפוי, לאחריה תופיע הגאולה. לנו קל יותר להחזיק מעמד, לא להיסחף לקושיות, רק להאמין ולקוות.

וספרתם לכם – העבודה הרוחנית של תקופת ספירת העומר

העולם סבורים שתקופת ספירת העומר קשה ומלאה דינים, סכנות ופגעים. תורמים לכך כמובן מנהגי האבלות על מיתת כ"ד אלף תלמידי רבי עקיבא, והבנות שונות מהכתובים. אליבא דאמת ימי הספירה לא רק שאינם ימים רעים או קשים, תקופה זו מעין חול המועד אריכתא היא. שכן חג הפסח וחג השבועות מועד אחד ארוך הם: חג ראשון בפסח, שבע שבועות של חול המועד ולאחריהן חג אחרון בשבועות. ובכל זאת כרוכים ימי הספירה עם המושג 'דינים', הבה נרד קמעא לעומק הדברים.

כאמור, בפסח נגאלנו והאמצעי לגאולה היה נס השפעת המוחין שלא כסדר. את הגדלות קיבלנו קודם לקטנות ואת כל המוחין שלהשגתם נדרש בדרך הטבע הרוחני זמן רב, קיבלנו בלילה אחד. אולם, מצב זה משתנה מיד בצאת הכוכבים של חג ראשון. בו בלילה אנו מתחילים לספור שבעה שבועות תמימות. מדוע? משום שברגעים אלו נוטשים אותנו כל האורות שקיבלנו בדרך נס, כעת אנו נדרשים להשיג אותם אט-אט, בהדרגה, ביגיעה ובמשך זמן. וזהו כלל – אין שום קניין רוחני אמיתי שיתקבל ללא הכנת כלי או עבודה. אלא שלצורך הגאולה קיבלנו בדרך פרס את מתנת המוחין. לפיכך כעת לאחר שיצאנו מכלל סכנת הגלות, נדרשים אנו לשוב ולהשיג את המתנות הללו בדרך העבודה, בהמתנה ובסדר הרגיל. מכאן השייכות של ימי הספירה לדינים.

סופרים וממתיקים

בימי ספירת העומר אנו עסוקים בהמתקת דינים. המתקה זו משמעותה – המשכת מוחין לתוך מידות. אם בפסח הושפעו עלינו הארות עליונות למעלה מהשגתנו, הרי שימי הספירה נועדו כדי 'לפרוט' את האורות ולהביאם לידי מימוש והשגה. כלומר, להכניס את המוח אל הגוף, את הדעת אל המידות, לפרוט את האור הגדול לפרטים קטנים. משום כך מתפרסים ימי הספירה על פני שבעה שבועות, כנגד שבע ספירות, חסד גבורה תפארת, נצח הוד יסוד, מלכות. אלו הן שבע המידות שבנפש. וכך בשבוע ראשון של ספירת העומר אנו עוסקים בהמשכת מוחין והמתקה לספירת החסד, בשבוע שני לגבורה וכן הלאה על זו הדרך. ההמשכה הזו היא-היא המתקת דינים. על כך נאמר "שבע שבתות תמימות תהיינה", שאלו השבעה שבועות שבהם שולטים הדינים יתהפכו ויהיו 'תמימות', כנאמר בפרה אדומה 'תמימה' – שעל אף האדמומיות השלטת בה מפאת הדינים, הרי היא תמימה בהמתקה. כך גם עבודת ספירת העומר להמשכת המוחין אל המידות, ממתיקה את הדינים ומשלימה את המידות שתהיינה תמימות בחסד וברחמים.

הבה נרחיב מעט. כידוע וכנראה בחוש באדם שני מחלקות כלליות – ראש וגוף, הן מקבילות לנשמה וגוף. חלוקה זו מתארת גם את המהות הרוחנית. יש בעולמות ובספירות ראש לעומת גוף. בראש שוכן המוח או בשפת פנימיות 'מוחין', בגוף פועלות המידות, הן שבע הספירות התחתונות חג"ת נה"י. שבע המידות הינן מציאויות מצומצמות, כמובן מהתואר 'מידה' – גבול. מקורו של הצמצום בדין. לפיכך ניכרת התגברות הדינים בעיקר במידות שבלב ולא במוחין שבראש. הכלל הרוחני מלמד שהמתקת הדינים תיעשה באמצעות העלאת הדין לשורשו או השפעה שתבוא אליו משורשו. בציור דנן המקור הוא המוח, נמצאשכאשר נמשיך הארה מהמוח על הגוף והמידות, ימתקו הדינים.

הפרטים הקטנים

ניתן להמשיל זאת באופן מוחשי. אדם מתמודד עם מציאות קשה. אליבא דאמת עיקרו של הקושי הוא אי-ההבנה המלווה את הצרה. הוא אינו מבין מדוע ולמה נעשה מה שנעשה. אם מצב מסוים מסב לנו צער, זה מפני שאיננו מודעים למשמעותו. כי הלא ממנו יתברך לא תצאנה הרעות, אלא שאין לנו השגה רחבה דיה כדי לראות את הטוב. נמצא שאילו נקבל הבנה כלשהי במציאות הזו, היא תומתק בוודאי. בימי ספירת העומר אנו עסוקים בהמשכת דעת ומשמעות אל החלקים המצומצמים שבנפש, אל המידות ואל הפרטים הקטנים. המשכה זו מרוממת את המידות, ממלאת את המציאות במשמעות וממתיקה את הדינים.

וזו עבודתנו בימי הספירה. הדעת שוכנת במוח, אולם תכליתה להתפשט במידות התחתונות ולפרנס את המציאות הנמוכה, על דרך "ובדעת חדרים ימלאו", כלומר שהדעת שבמוח ממלאת את חדרי הנפש, הן המידות. וכבר אמרו צדיקים 'ספירה' מלשון ספיר ואור, מגמתנו בימים אלו להאיר את המקומות המצומצמים והחשוכים. לעבוד עם הספירות שהן המידות שבנפש. לאחר שנגאלנו בדרך נס למעלה מהמידות, זו השעה לרדת אל המידות, להאיר אותן בדעת ובשכל עליון ולהכשיר את המציאות שלנו לקראת קבלת תורה בשבועות.

גלות וגאולה – מדוע אנחנו בגלות ומה אפשר להשיג כאן?

המאמר הבא ישמש הקדמה למושג המפורסם 'גלות השכינה'.

אנו כמהים לגאולה וישועה ויחד עם זאת יודעים ומאמינים שהגלות בעצמה היא פתח הגאולה, הגולה תיקון היא. בהקשר לכך שמענו תמיד על המושג 'גלות השכינה'. גלות זו מקבילה לגלותנו, גלות העם. אנו גולים בכל פינות תבל, היכן גולה השכינה? קודם כל, עימנו יחד. אך על פי פנמיות ההגדרה היא 'ארבעה מלכויות'. השכינה היא 'מלכות דקדושה' ובגלותה היא שרויה בשליטת מלכות הרשעה המחולקת לארבע עיקריות. סביב זהותן של הארבע ישנם נבואות ומדרשים. בברית בין הבתרים נאמר: "והנה אימה חשיכה גדולה נופלת עליו". על פי מדרשו, רמוזים כאן ארבעת המלכויות: 'אימה' זו אדום, 'חשיכה' זו יון, 'גדולה' זו מדי, 'נופלת' זו בבל (מדרש רבה..). דניאל (דניאל ד') צפה אותן במחזה בדמות ארבע חיות המגיחות מהים הגדול, 'ימא רבא'. זכריה (זכריה ו) התנבא עליהן במראה הנשקף בין שני הרי הנחושת בדמות ארבע מרכבות רתומות לארבעה קבוצות סוסים: אדומים, שחורים, לבנים וברודים-אמוצים. ארבע המרכבות הללו הנפוצות לכל ד' רוחות הארץ מבטאות את האצלת הסמכות לארבע המלכויות לשלוט על ישראל.

שליטת האדם באדם

'זה לעומת זה עשה אלוקים' כנגד כל מדרגה בקדושה, קיימת מדרגה של סטרא אחרא. ארבע מלכויות קרויות 'אדם דקליפה', ואילו מלכות דקדושה היא 'אדם דקדושה'. הרע משתדל להידמות לטוב בבחינת 'קוף בפני אדם', הדמיון רק למראית עין אך יש להישמר שההשתקפות המתעתעת לא תבלבל אותנו.

מימות עולם, מחטא עץ הדעת, מתנהל מאבק בין הצדדים: 'אדם דקדושה' כנגד 'אדם דקליפה'. גלות משמעותה – התגברות מלכות הרשעה על מלכות הקדושה, בבחינת "עת אשר שלט האדם באדם". זוהי המציאות הגלותית אך המשמעות שונה בתכלית, כהמשכו של פסוק "לרע לו" – שלטון הרע על הטוב תכליתו למגר את הרע. הביאור להלן:

הגלות נבראה בחטא עץ הדעת. אדם הראשון היה בחיר הנבראים, עפרו נקבץ מד' רוחות העולם, קומתו הורכבה מכל הנפשות הרוחות והנשמות. ממילא, בחטאו נפגמו כל חלקי הבריאה והנפשות נפוצו לכל רוחות השמים והפכו ל'ניצוצות' קדושים המגולגלים ונידחים בפאתי תבל. מכיוון שהשלטון בעולם מחולק בין שבעים השרים של ע' אומות, נמצא שניצוצות אלו שבויים בתחומי שלטונם. הם חבושים בבית אסורים וקיימא לן 'אין חבוש מתיר עצמו'. מי ייחלץ לעזרתם?

כאן פותחת מגילת הגלות: לחילוצו של ניצוץ אלוקי שבוי יש הכרח בנוכחותה של נפש יהודית, שתשמיע בקרבתו דיבור של קדושה או תקיים מצווה. מפני כך גלו ישראל לבין האומות. נמצא שאנחנו כאן כדי להשיב אבידות, כדי לתקן. הרעיון הזה מבוטא היטב במימרא של רשב"י: "כל מקום שגלו ישראל שכינה גלתה עימהם" השכינה היא 'אם הבנים' היורדת אל כל המקומות הנידחים והרחוקים ללקט ולקבץ את בניה, הלא הם הניצוצות הפזורים. ואיככה תרד השכינה אל קצות הארץ? היא מתלבשת בנו, היהודים. לקיים "השוכן עימן בתוך טומאתם".

הגלות גם מייחדת אותנו. בני עשיו לא גלו. לכאורה גם הם היו כלולים בגופו של אדם הראשון, מדוע לא יהיו שותפים בתיקון חטאו? אלא שזוהי נבדלותו של זרע יצחק שנעשה ליורש בלעדי בהבטחת הארץ. "לזרעך אתננה" נאמר לאברהם אבינו, זו ירושה של השראת שכינה. קיבלנו שייכות נצחית לשכינה הקדושה. לפיכך רק בנו היא מופיעה, רק נוכחות יהודית תועיל לליקוט ניצוצות. את הייחודיות הזו ביקש אף משה רבינו: "ונפלינו אני ועמך", במה? בהשראת השכינה. הפלאה זו מייחדת אותנו בגזירת הגלות ובירושת שייכות נצחית להשראת השכינה וקדושת ארץ ישראל.

גלות זו ירידה ובכתבי הקודש מתוארת הירידה הזו ככניסתה של השכינה הקדושה אל גוף 'אדם דקליפה' מראשו ועד רגליו. הגלות החלה בראש, וככל שהיא יורדת כלפי מטה והחושך מתעבה – כך קרבה ובאה השעה המיוחלת 'כד מטו רגלין ברגלין', הווי אומר: לכשתגיע ירידת השכינה אל הרגליים ממש, והניצוצות הנמוכים והשכוחים ביותר יתבררו, אזי תתגשם בשורת "ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים". מסעות הגלות יורדות לאורך קומה של 'אדם'. דמות זו מורכבת ממלכויות ששעבדו את ישראל לאורך ההיסטוריה. העיקריות הן: בבל, מדי, יון ואדום. מסתעפות מהן שאר האומות. הסדר הוא כך: מצרים כנגד 'כתר' ולכן איננה נחשבת מארבעת המלכויות. בבל – ראש ומוח. מדי ופרס – זרועות. יוון – גוף, אדום וישמעאל – רגליים.

לתקן מבלי גלות

האם יתכן ליקוט ניצוצות ללא גלות? בימיו של שלמה המלך המושל בכיפה לא היתה מציאות גלותית. פעל אז שלמה בחכמה ומשך את הניצוצות מעצמם לארץ ישראל. מאבן השתייה יוצאים ונמשכים נימים לכל חלקי הארץ, על אותם ערוצים נטע שלמה נטיעות ובכך המשיך את הניצוצות מכל העולם לארץ ישראל (מדרש קהלת ע"פ "עשיתי לי גינות ופרדסים", שמן ששון על ש' המצוות ראה). כעניין זה נעשה גם היום, כאשר יהודי נקלע לצורך ענייניו למקום מן המקומות, הסיבה היא – גאולת ניצוצות. בברכה אחת, במחשבה טהורה, במעשה של מצווה, יכול יהודי פשוט לאסוף רבבות ניצוצות הממתינים לתיקונם. שלל שכזה שווה מכל הון דעלמא.

כעת נבין פלאות. האומות אמנם שולטות בנו, אך שלטון זה מרע להן. להתיישבות יהודית בגלות משמעות אחת בלבד – איסוף ניצוצות. הקליפה קרויה 'מוות', לאמור: מצד עצמה גוף מת היא. כל קיומה ניזון מנפש או ניצוץ קדוש השבוי בה. יהודי גולה הוא יהודי אוסף ניצוצות, מרוקן את חיות הקליפה, מותיר אחריו רק גוף מת. זו פשרה של התופעה המפורסמת: "כל המצר לישראל נעשה ראש" מחד. ומאידך כל המלכויות שהשתעבדו בישראל הידלדלו, התמוטטו וחלפו מן הארץ. כך אירע למצרים הפרעונית, כך לממלכות בבל, פרס מדי יוון. כך יעלה בגורלן של שאר מלכויות הרשעה.

פרשת בא – לזכור ולהיגאל

איך מתחברים לזכור יציאת מצרים. מה חשוב כל כך בלזכור את מה שהיה שם. ואיך כל זה קשור למה שקורה לנו היום.

דברי ימי ישראל רצופים מאורעות, מלחמות וגלויות, צרות וישועות. מעשים ממעשים שונים מעטרים את דרך התלאות עליה צועדת אומת הנצח. ניסים ונפלאות, רגעי מבחן ועיתות ניסיון. ובכל זאת, למעלה מכל אותם מעשיות וציוני דרך, מזדקר אל על מאורע אחד ויחיד. ואנו צאצאי אבותינו עד כלות ימי עולם, מצווים לזכור את אותו מאורע, לדבר ממנו, לספר אודותיו, ויתרה מכך, לחיות אותו כאילו אירע ממש עכשיו.

'בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים'. יציאת מצרים, שידוד הטבע האדיר בתבל, בו יצאו צבאות השם את חומות הענק של ממלכת רוח הטומאה. ההיחלצות של עם העבדים שהפך בין לילה לאומת בנים נבחרים, את המאורע הזה מצווה כל אחד מבני ישראל לזכור בכל יום, ולהחיות את הזכרון הזה יחד עם קיום המצוות, מצות ומרורים, פדיון בכור, ועוד.

המצווה שעל ידה מתקשר כל אדם מחדש בכל יום לזכר יציאת מצרים, היא מצוות תפילין. פרשיות התפילין נושאות בתוכן את צוואת הנצח, לזכור ולא לשכוח את שידוד הטבע, גילויי היד הגדולה, וחשיפת הזרוע הנטוייה על איתני עולם החומר, ועלינו לכוון ליבנו לזכרון זה בעת הנחת תפילין (עיין או"ח סי' כ"ה סעי ה'). ובכל זאת, כמה שנאמרת וחוזרת ונישנת אותה צוואת עולם על שפתותינו, ערב בוקר וביניהם. קשה ללב אבן עדיין לשוב לשם, אל גלות העבר, ולחיות את הגאולה בבחינת 'כאילו הוא יצא'. בעיקר מתקשה יהודי בן ימינו להבין, במה תועיל נשיאת הזכרון הזה לחיים העכשוויים. סדרי עולם השתנו זה מכבר, ומה חשוב כל כך באותה יציאה, שעה שחיינו היומיומיים מתבוססים בבעיות הזמן והעת.

ויש את חובבי העבר. ההוגים בספרים, מלקטים עובדות, ומדייקים בתאריכים. נהירים להם שבילי מצרים העתיקה, ארץ גושן וגבולות ממלכת אשור, יותר מפרוזדורי ביתם שבהווה. ובכל זאת, אינם מוצאים את עצמם שם בעבר ההיסטורי, עד כדי לראות עצמם 'כאילו' היו שם ויצאו לחופשי.

פעם אחת ולתמיד

יציאת מצרים מעבר לכך שהתרחשה אי שם בעבר, עודנה מתקיימת, רוחשת ורוגשת בהווה. הניסים הגדולים הגלויים מאי פעם, התרחשו אז. באותה הזדמנות יחידה, עמדה הבריאה כולה, על כל חוקיה וגבולותיה, נפעמת ומופתעת בכל קנה מדה מול התגלות מוחלטת של השגחה וניסים. כל חוק או הסכמה שבטבע בוטלו אז, לפחות לפי שעה. ברגעים ובימים מסויימים, נמצאו גבולות החומר כולם נעדרי משמעות, בטלים ומבוטלים. ומאז קבועה בזכרון הבריאה הידיעה, שכח עליון, אלוקי ובלתי מוגבל, משגיח בעינא פקיחא על כל סדרי בראשית. ברצונו עומדים הטבעים על מכונם, וברצונו בטלים.

עד היום, חשף השי"ת רק פעם אחת בלבד את השגחתו המגולה בפני העולם, באופן גלוי כמו זה שהיה במצרים. ואל אותה פעם, שעודנה חייה ומתקיימת, הוא מצווה אותנו לשוב בכל יום. בזכרון ובמעשה. המצוות שנצטווינו כזכר ליציאת מצריים, יחד עם ציווי הנצח 'לראות עצמו כאילו', הם שמחזירים אותנו אל המקום בו הטמין השי"ת את כל כוחות החירות משיעבוד החומר.

מצרים העתיקה עודנה רודה בנפשות ישראל בכל תקופה ותפוצה. 'כל הגלויות נקראים על שם מצרים, משום שמצרים לישראל'. היציאה ממצרים, היא חבל ההצלה גם לגלות שבהווה. שידוד הטבע, הניסים והנפלאות, אינם סיפורי עמים גרידא. זוהי התגלות המלמדת על מציאות אמת שמתקיימת תחת כל מסווה, גם כמו זה של ההווה. "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" עם ההבטחה הזו עושים צאצאי יוצאי מצרים את דרכם בכל תקופה וגלות. ומה שנותן לאותה הבטחה חיים, הם מצוות השם. שם מעוררים את הזכרון, שם נופחים חיים בחירות.

זכרון הוא התקשרות. הזכרון ביציאת מצרים מקשר את נפש הזוכר, מכל מקום או מצב, באותה יציאה וחירות משיעבוד מצרים. הזכרון הוא החבל בו יכולה הנפש להאחז ולעלות גם משעבוד מצרים העכשווי (ליקו"ה בה"פ ג').

החיוב הזה, לחיות את יציאת מצרים בזכרון, ולקשר אותה לחיי היומיום מוטל על כל יהודי 'בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם'. וכך מסביר את זה רבי נתן: ' כִּי בְּוַדַּאי לֹא עַל חִנָּם גָּמַל עָלֵינוּ חֶסֶד כָּזֶה בְּנִסִּים וְנִפְלָאוֹת וְנוֹרָאוֹת כָּאֵלֶּה, שֶׁהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרַיִם וְנָתַן לָנוּ אֶת הַתּוֹרָה, וְקֵרְבָנוּ לְצַדִּיקֵי אֱמֶת בְּכָל דּוֹר דּוֹר וָדוֹר, שֶׁזֶּה הַחֶסֶד בְּוַדַּאי יִשָּׁאֵר קַיָּם לָנֶצַח כִּי דְּבַר אֱלֹקֵינוּ יָקוּם לְעוֹלָם. וְגַם עַתָּה הוּא עוֹשֶׂה עִמָּנוּ נִסִּים וְנִפְלָאוֹת בְּכָל יוֹם וָיוֹם מַה שֶּׁאָנוּ זוֹכִים לַחֲטֹף בְּכָל יוֹם כַּמָּה מִצְווֹת, צִיצִית וּתְפִלִּין וּקְרִיאַת שְׁמַע וּתְפִלָּה' (ברכת ההודאה ו').

תפילין – החייאת הזיכרון

את הזכרון העיקרי בחירות וביציאה משיעבוד מצרים, מחייה כלל ישראל בפסח. שבעת הימים הללו, המצות והסדר הקדוש, הם שמחדירים בנו את סם הרפואה לחולי הנפש התשושה בגלות. את הזכרון וסמי הרפואה הללו מחייה הצאצא היהודי בכל יום יחד עם הנחת תפילין. בפרשיות התפילין צרובה באש של אמונה צוואת הנצח 'זכור את היום הזה אשר יצאת ממצרים'. התפילין, בעצם הנחתן בפשיטות ובכוונה, ממשיכים עלינו את קדושת יציאת מצרים. באותה קדושה של הגאולה העתיקה, גלומות ומלובשות הגאולות מכל הגלויות, הפרטיות והכלליות, וגם הגאולה העתידית אליה עיני כל נשואות (ליקו"ה תפילין ו').

כשמדברים על זכרון יציאת מצרים, על 'לראות עצמו כאילו', נוטה הדעת האנושית להסתבך בסברות. נדמה כאילו יש צורך בחכמות והתחכמויות. בעצם, ההתקשרות לכח הגאולה והפורקן שהופיע במצרים, איננה תלויה אלא בזכרון פשוט. לזכור ולכוון את המחשבה אל אותה גאולה, ואל האמונה שהיא מתקיימת גם כעת חיה. הניסים והנפלאות, גילויי החיבה האלוקיים, הנשיאה על כפיים, שידוד הטבע, והפגנת השגחה מול איתני החומר והאימה, קיימים גם היום, כשנחזור לשם ונחיה את יציאת מצרים, נזכה ולפתע יתחדש הכל, כעת יתבטלו גם כל שעבודי החומר ויפתרו הספיקות, ההתחדשות הזו מכניסה אותנו לעולם שכולו אמונה והשגחה פרטית, זוהי חירות הנפש בחיינו ותקופתינו.

נקעה נפשנו מגלויות ושיעבודים. תששה רוחנו מעבודת פרך, מרדף הפרנסה, תאוות ובלבולים. מי שגאל אותנו ממצרים, הבטיח לעשות זאת שוב בכל פעם שנשוב לשם, ולו בזכרון בעלמא, כך אנו נמצאים שוב ממש ברגעי הגאולה המופלאים. 'כימי צאתך, אראנו נפלאות', ואת הנפלאות הללו נוכל לעורר עם מצוות תפילין. אם רק נחדש באותם רגעים את הכוונה והזכרון, הזמן המופלא הזה יהיה לחבל התקשרות אל אמונה מחודשת מחוץ לגלות.