פוסטים

מסעי – להתעורר מחלום הגלות

 

יהודי מוכרח מדי יום לסבול קצת, צער קטן טלטולים קטנים, העיקר לא להתלונן. עוד טלטול קטן – עוד קצת אמונה.

הגלות נבראה כדי שנצא ממקומנו ונגלה את מה שהיה נסתר מאיתנו, גלינו כדי לקנות דעת ולהגדיל אמונה.

קשר מיוחד שורר בין תקופת ימי בין המצרים למסעות המדבר. אנו מזכירים את הצרות והגלויות שעיקרן טלטול וחוסר מנוחה. צערו הגדול ביותר של האיש הגולה שאין מנוח לכף רגלו. צדיקים שערכו גלויות לתיקון הנפש הקפידו לא ללון במקום יותר מלילה אחד. חוסר מנוחה מסב לאדם סבל רב, וגם כאשר הוא נח אין מנוחתו מנוחה. מטבעו אדם מתקשר לסביבתו, מכה בה שורשים, מתחבר לאנשים ולומד את מנהגי המקום, כל מעבר דירה הוא סוג של עקירה, ובני ישראל במדבר עוקרים את דירתם ארבעים ושתיים פעמים במשך ארבעים שנה. זו גלות והיא סוללת דרך לארץ ישראל. גם הימים הללו, ימי בין המצרים, סוללים את הדרך לגאולה ולמנוחת הנפש.

*

אף אדם אינו אוהב שמטרידים אותו, דהיינו שמטלטלים אותו ממקומו ומתוכניותיו. הטלטול הוא גלות אבל בחיים אי אפשר בלי קצת גלות ומעט ייסורים. על כל אדם עוברים כל מיני דברים שאינם לרוחו ובניגוד לרצונו וכל עניין שכזה מסב לו צער וייסורים. הייסורים הללו לא הורגים ומי שזוכה הם גם יובילו אותו אל מנוחה ואל הנחלה, השאלה איך מקבלים אותם, את הייסורים והטלטולים.

גולים כדי לגלות

עם ישראל יצא ממצרים אבל עדיין לא נגאל לגמרי, ארבעים שנות המדבר המשיכו בבחינה מסוימת את גלות מצרים, אין מנוחה ואין נחלה, רק בכניסתם לארץ נגאלו ישראל. אבל הטלטולים הללו סללו את הדרך לארץ ועל פי פנימיות אנו יודעים שהם היו רצופים קדושה וניסים. היה לחם מן השמים, היו מים מבארה של מרים וענני כבוד והיו ארבעים ושניים מסעות שרומזים לדברים עליונים. הטלטולים הללו השלימו מסע, וכאן השוני הגדול.

הגלות היא תוצאה של חסרון דעת, כדכתיב 'לכן גלה עמי מבלי דעת' כשאין דעת יוצאים לגלות. גלות מלשון 'גילוי', עליך לגלות משהו שנסתר ממך ובעקבות כך אינך מוצא את המנוחה והנחלה במקומך, כדי למצוא מנוחה וגאולה הינך אנוס להיטלטל ולחפש את מה שיתכן שמצוי אצלך ואינך יודע. גם על פי פשוטו הסיבה שאדם מטלטל עצמו ונוסע ממקום למקום קשורה לחסרונות – נוסעים לשם למצוא את מה שחסר כאן. הצדיקים מלמדים אותנו שכל החסרונות מצויים רק בדעת, אילו היתה דעתנו שלימה לא חסרנו מאומה, וממילא גם לא היינו נזקקים לטלטל עצמנו ממקום למקום.

אבל הטלטולים אינם רק עונש, הם מסכת תיקונים והחיים של כולנו מסכתות של תיקונים. בתוך מסע התיקונים הזה הכי חשוב להיזהר מתלונות. כאן הניסיון הגדול. תלונות וקנטורים מוצאים את האדם מהתיקון ועושים את הסבל לעניין מיותר, וכשאין מוכנים לסבול מעט, אומר רבינו, סובלים הרבה.

המסעות נבראו כדי לתקן פגם אמונה, את הסוד הזה מלמד רבינו מהלשון 'אלה' שהוזכרה במעשה העגל וגם במסעות המדבר, 'אלה מסעי' כנגד 'אלה אלוקיך ישראל'. כל סוג של טלטול שנקנס על אדם מוציא אותו משלוותו עוקר אותו ממקומו ומטריד את מנוחתו, זה מצער אבל באותה מידה גם עשוי להיות מורה דרך מופלא לגאולה. אחת הסיבות המובהקות לחוסר למידה ואי קניית דעת היא עמידה במקום, תרדמה. הנוחות לא תמיד מעידה על גאולה ונפישה, לפעמים מדובר במאסר. אדם מתקשה להגדיל את דעתו ולקנות רחבות מוחין מפני שהוא רגיל לחשוב ולהתנהג כך וכך. ההרגל נעשה טבע וכל חייו מתנהלים על פי טבע עד שאין שם, בחייו הקבועים, שום פתח תקווה לגאולת הנפש ולהרגלים טובים יותר.

חטא הקיבעון

כל חטא העגל התגלגל בעקבות הרגל שכזה. משה רבינו עלה השמיימה ולפי חישוב מוטעה הוא לא שב במועד, מה עושים? מציאות בלתי מתוכננת, על מצב כזה עדיין לא למדנו, לא הכינו אותנו איך מתמודדים. את הפרצה הזו מנצלים שטן וערב רב, הם מסיתים את העם ליצוק את האלוקות וההשגחה לתוך תבנית ברזל. עגל זהב, השגחה צפויה שהנהגותיה ידועות מראש. כמה פעמים אנחנו שוגים בעגל הזה?

אדם מוכן לצפות לישועה, אבל שתבוא במועד ובאופן הצפוי. אדם מוכן להאמין בהשגחה, אבל שלא יסיטו לי את הצלחת, שלא ייגעו בתוכניותיי. התבנית הזו עושה את עבודת ה' ואת האמונה הקדושה לעבודה זרה. משום שכאשר אינך מקבל את מה שביקשת מהכיוון הצפוי, ההשגחה נראית זרה. מהיכן באה, מאיפה נחתו עליי המאורעות האלה?

החטא הזה מאריך את הגלות, מפני שאדם לא יכול להיגאל בלי דעת. חסרון הדעת מריץ אותנו ממקום למקום מותיר אותנו חסרי בית ונעדרי מנוחה, ואת החטאים הללו באה הטלטלה לכפר. המסעות מטלטלות אותנו שוב ושוב ובכל טלטלה, אם מקבלים אותה באהבה, נופלת עוד מחשבה קטנה של אמונה עוד רעיון של השגחה. כן, גם כאן אפשר למצוא את ה'. אכן גם כך צריך ואפשר לעבוד את ה'. כל צער וכל טלטלה קטנה יכולים להיות כלי לדעת גדולה.

 

סוד העיבור בתהליך הגאולה

בס"ד

מגלות לגאולה

הגלות כשלב חיוני בהגעה לגאולה

החג שאנו על מפתנו חג הגאולה הוא, ולפיכך הגלות אף היא כרוכה בו. בליל הסדר, לילה של חירות אנו מזכירים את עבדותינו במצרים ואת הגלות שהיתה מנת חלקינו וזו שאנו עדיין בעיצומה. עם זאת אין זו גלות בסימן חורבן כמו בתשעה באב ושאר זמני אבל, אלא במשמעות של הכנה לגאולה. כביכול מביטים אנו אל האור שבחוץ ושואפים אליו מתוך חשכת מנהרת הגלות.

הגלות והגאולה מתוארים בפסוקים כעיבור ולידה, וכך גם בנוגע לתקופתנו שעל סף הגאולה העתידית – זו שאין אחריה גלות. הפסוקים רבים 'כמו הרה תקריב ללדת תחיל תזעק בחבליה..' (ישעיהו), 'כי חבלי לידה יבואו לך' (הושע יג יג) וכמו 'כי חלה גם ילדה ציון את בניה' או 'כי באו בנים עד משבר וכח אין ללידה'.

*

הגלות מהבחינה הזו מובנת במשמעות שונה לחלוטין מהמקובל. אלא תאמר גלות – אמור הכנה לגאולה. הדברים יובנו על פי יסוד של הרמח"ל (דעת תבונות), מתוך משנתו על סדר תיקון העולם נוכל להתמקד ולתאר שלוש תקופות שהם שלושה שלבים, נקרא להם – קלקול (חורבן), תהליך תיקון (עיבור), גאולה (לידה).

כל מעיין מעט בכתבים ורגיל במקצת בתורת הפנימיות שמע על מאורע שבירת הכלים, הוא דובר אצלנו רבות בין הפרקים, רק נזכיר ונאמר שהשבירה היא קלקול הרוחניות. הכלים של ספירות חג"ת נה"י נשברו והאורות הסתלקו למעלה. העולם שאנו בו כיום, גם העולם הרוחני – מושתת על שברי אותם כלים וממילא מובן שכל מה שאנו חווים ועסוקים בו דרוש תיקון. השבירה חזרה על עצמה באופנים שונים בדמותם של קלקולי הדורות, למן קטרוג הלבנה, חטא עץ הדעת, חורבנות בתי המקדש הראשון והשני וחטאי הדורות.

העיבור שלב הכרחי בתיקון

אולם תיכף לאחר הקלקול מתחיל סדר של תיקון. האריז"ל מלמד שמיד לאחר שבירת הכלים נאספו האורות הניצוצות ושברי הכלים לעיבור בספירת הבינה. העניין הזה, כפי משנת הרמח"ל, הוא התיאור המהותי ביותר לשלב העיבור. התיקון לקלקול נעשה באמצעות עיבור, שמשמעותו איסוף החלקים הנשברים ואיחויים עד לתיקון. תהליך זה לא יכול להיעשות באותו מקום בו אירע הקלקול. את הכלים הנשברים יש לאסוף אל בית האומן, שם מקום העיבור. ולפיכך תיקון הקלקול ייעשה בעולם אחר, היינו עולם הבינה הקרוי גם עולם התשובה. בזמן זה שבמהלכו מתוקנים שברי הכלים, במציאות לא יורגש כל תיקון. אדרבה, נדמה כאילו מאומה לא נעשה והכל נותר כפי שהוא, מקולקל. רק זאת – שהחורבן אינו ממשיך. הקלקול נבלם. בזמן עיבור אפוא נעשה תיקון אלא שהוא מתרחש שלא בעולם הזה ואינו ניכר בחוש ובמציאות, אלא בעולם אחר, בעולם הבינה. הלידה היא הגאולה שמשמעותה – התגשמות התיקון והפיכתו להנהגה קיימת.

מכאן אנו יכולים לעשות צעד ראשון להבנת עניין גלות מצרים, שאילולא שנבין עניינה לא נדע להבחין בגאולה. גלות ישראל במצרים, על פי מה שהאריז"ל מלמדנו, באה בעקבות חטא אדה"ר בעץ הדעת וכדי להשלים את התיקון והרפואה מפגעי האכילה מפרי העץ. האכילה מהעץ הביאה לעירוב בין טוב לרע, שכן זוהי מהות עץ הדעת – טוב ורע. כל הנפשות שנולדו לאחר אותו חטא באו לעולם כשמעורבים בהם טוב ורע. דהיינו גם הטוב אינו נקי וסיגים של דין ורע מעורבים בו. כדי לזכך ולתקן את נפשות ישראל הן הוכנסו לכור הברזל הלא היא מצרים. את הירידה למצרים משווים להכנסת הכסף הגולמי לכור ההיתוך, בחום הנורא יותך הברזל וסיגיו יופרדו, לאחר מכן יהיה החומר נקי וזך (שעה"כ ריש דרושי פסח).

לשם כך הורדנו מצרימה. וכאן רואים בחוש אות ומופת: אנו למדים שהגלות במצרים היא סוד העיבור שתכליתו לברר טוב מרע, אולם מה שנראה בחוש הוא ההיפך. במצרים נעשים ישראל לעבדים רחוקים מאוד מתורה ומזיקה אל הטוב הגנוז בהם. אדרבא, כשהם יוצאים משם מלאכים טוענים לעומתם 'הללו והללו עובדי עבודה זרה'. כלומר בעקבות הגלות נעשו ישראל קרובים עד כדי דמיון למצרים, דבקים באורחותיהם ורחוקים מהתורה ומהקדושה. ובכל זאת, תיכף כאשר באה עת גאולתם התיקון נעשה פלא, לאלתר. הם יוצאים ביד רמה, הים נקרע עבורם והם אומרים שירה, עד מהרה עומדות רגליהם למרגלות הר סיני והם מקבלים תורה. אם אכן במצרים לא נעשה דבר מלבד קלקול והסתאבות, הייתכן שמעומק הקלקול נזכה לקבל תורה?! אלא לומר לך שבכל משך תקופת הגלות נעשה אי שם למעלה, בעולם הבינה, תיקון ובירור. רק משהושלם הבירור, התממשה הלידה וההנהגה המתוקנת יצאה מהכח אל הפועל, כוולד בר קיימא.

הגלות אם כן היא זמן של הכנה, תיקון והכשרה. מפני שהכנה זו נעשית לא כאן אלא בעולם הבינה, הרי שבמציאות אי אפשר יהיה להכיר בהתקדמות ובהשתפרות, ורק לכשיושלם הבירור תתגלה הגאולה בשלמותה.

הלא אח עשיו ליעקב

שלב הבירור הינו שלב חיוני מאוד הנוגע לעבודתו האישית של כל יהודי באשר הוא. בשלב זה מתבררת הנפש ממצב העירוב כדי להגיע לנקיות. שלב זה הוא פִשרה של הגלות הכללית והפרטית. כדי להבין זאת עוד קמעא נזכיר רעיון נוסף: אחד הפסוקים המתארים את אהבת השי"ת לעמו ישראל מוזכר בריש ספר מלאכי. נאמר שם כך 'אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר יְדֹוָד וַאֲמַרְתֶּם בַּמָּה אֲהַבְתָּנוּ הֲלוֹא אָח עֵשָׂו לְיַעֲקֹב נְאֻם יְדֹוָד וָאֹהַב אֶת יַעֲקֹב: וְאֶת עֵשָׂו שָׂנֵאתִי וָאָשִׂים אֶת הָרָיו שְׁמָמָה וְאֶת נַחֲלָתוֹ לְתַנּוֹת מִדְבָּר'. הדברים נאמרים בתקופת שבעים שנות הגלות שבין בית ראשון לשני, ותוכנם – כאשר השי"ת מביע אהבתו לבניו הם שואלים, והלא אנו בגלות בין האומות, ובמה אפוא ניכרת אהבה והעדפה זו אלינו? נענה להם ה' ואומר 'הלא אח עשיו ליעקב' ובכל זאת את יעקב אהבתי ואת עשיו שנאתי. וזו כמובן פליאה עצומה, וכי איזו הוכחה לאהבה יש בכך שהחיבה נתונה ליעקב הצדיק בחיר האבות על פני עשיו הרשע? בספר ערבי נחל מופיע כתשובה הרעיון הבא: אומר הקב"ה לישראל – הבינו נא שהגלות אינה עונש אלא שלב הכרחי המכשיר לגאולה. הגלות היא עיבור שתכליתו בירור לצורך הפרדת סיגי הרוע המעורבים בטוב. לפיכך יעקב ועשיו אחים ונתונים בעיבור יחדיו. כדי שימצא מין את מינו, וסיגי הפסולת המעורבים עדיין בנפש יעקב ישאבו על ידי אחיו עשיו השרוי עימו יחד בעיבור, ובכך ייצא יעקב כשהוא תם ושלם לגמרי בטובו. ומכאן תשובה לגלות בין האומות. הסיבה שישראל גולים בין האומות היא מפני שרק כך, כשהם נותנים בעיבור בין הגויים והרע, יישאבו מהם כל הסיגים והפסולת שיידבקו באומות והם יוותרו בטובם הנקי.

תהליך של ניקוי אינו ניכר בניקיונו, אדרבה – כאשר מבהיקים את כלי הכסף חזותו שחורה וכעורה, רק לאחר שתושלם המלאכה ויעבירו על הכלי המקורצף מים, תתגלה באמת תומתו והוא יבהיק בניקיונו. זהו פשרה של גלות מצרים, במהלך מאתיים ועשר שנות הגלות היו נשמות ישראל שרויים בסוד העיבור, כשטובם גנוז והם מבלים את קיומם בין המצרים המסואבים ואף מסתאבים למראית עין בטומאתם. מלבד השמירה על ג' עניינים יסודיים שתכליתם לשמור מפני היטמעות מוחלטת במצרים, היה הטוב שבישראל מושחר לגמרי בשחרוריות גילולי מצרים, ורק כאשר הגיעה עת הגאולה הם רחצו וטוהרו ובמהלך ימים ספורים התייצבו למרגלות הר סיני.

עיבור במשמעות השם אהי"ה

שלבים אלו של עיבור ולידה, מתקיימים תמיד גם בנפש האדם, כאשר העיבור ניכר בעיקר בהעלם. הגמרא מתארת את הוולד במעי אמו לפנקס מקופל, ראשו בין ברכיו, אוכל ממה שאמו אוכלת ופיו סתום וטבורו פתוח (נדה ל, ב). שלב העיבור הוא שלב של כביכול עמידה במקום, כך נראתה גלות מצרים במהלכה עצר כביכול עם ישראל מלכת למשך שנים כה רבות, וכך גם בגלותנו אנו ובגלות נפשו של כל יחיד ויחיד. השלבים הארוכים והמייגעים ביותר בעבודה הרוחנית הם שלבי ההמתנה, ההכנה, דהיינו – הגלות והעיבור. בזמנים אלו התיקון נעלם מפני שהוא מתחולל בעולם אחר, גבוה מתפיסת חושנו והשגתנו. אבל הוא בהכרח מתקיים, ואות מובהק לקיומו אלו ייסורי העיבור וצער הציפייה לגאולה. כל שעה שיהודי חש צער על גלות נפשו, בבחינת צערה של רבקה בהתרוצצות הבנים בקרבה, מאבקי הטוב והרע, סתירות בין רצונות טובים ורעים – אלו סימני עיבור גלות דהיינו סימני הכנה לגאולה. בזמן זה מצווים כלל ישראל לצפות לישועה.

הבשורה על הגאולה מגיעה באמצעות שם העיבור – אהי"ה. שם זה גבוה הוא ומשויך לעולם הבינה, אולם כדי להתקשר אל תוכנו יש להסכית למשמעותו: אהי"ה היינו אינני עוד, אלא שמצפה אני להיות. זוהי אמירה עוּברית, של הלא-אדם שבכוונתו להיות אדם. תחושה זו היא מנת חלקנו בגלותנו. אנו שרויים כבר לאחר שלב הקלקול, כבר מעוניינים להיגאל, אלא שההכנה לגאולה כמו העיבור, מתמשכת חודשים מספר, יש עיבור לז' חודשים ויש לט' ולי"ב (עץ חיים, שער העיבורים פ"ב ומקורו בגמרא, עיי"ש).

 

___________________ המושג ועומקו___________________

'אִתְעַטְּרַת לְתַתָּא בְּעַמָּא קַדִּישָׁא. וְכֻלְּהוֹן מִתְעַטְּרִין בְּנִשְׁמָתִין חַדְתִּין כְּדֵין שֵׁירוּתָא דִצְלוֹתָא'

המילה 'עטרה' רומזת בדרך כלל לספירת הכתר. משמעותה של עטרה שהיא מקיפה, כמו 'ושאול ואנשיו עוטרים לדוד' דהיינו מכתרים ומקיפים אותו. ההקפה רומזת לכך שהדבר גדול מכדי שניתן יהיה להכיל ולהשיג אותו, אך שייך ונוגע מכדי שניתן יהיה להתעלם ממנו. העטרה היא למעשה אור מקיף שמשמעותו – מעל להשגתך אך נוגע לעולמך.

הזוהר הקדוש אומר שבשבת קודש השכינה מתעטרת בנשמות ישראל ואילו ישראל מתעטרים בנשמות חדשות, נשמות יתרות.

הימצאותה של נשמה יתרה בשבת נלמדת מהמילה 'וינפש' ודרשו על כך חז"ל 'כיוון ששבת וי אבדה נפש', כלומר במוצאי שבת לכשתסתלק הנשמה היתרה נחוש בחסרונה, ואז ידוע נדע ונכיר מתוך החיסרון בנוכחותה, שהיתה. נשמה יתרה זו היא למעשה נפש שנחסרה מאיתנו ולכבוד שבת באה, והיא עתידה להסתלק במוצאי השבת. אימתי איבדנוה – בחטא. שכן אמרו חז"ל שבשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע ירדו שישים ריבוא מלאכי השרת והניחו ב' עטרות על ראשו של כל אחד, ובשעה שחטאו בעגל ירדו מאה עשרים ריבוא מלאכי חבלה ופרקום. אבל עתיד הקב"ה להחזירם לנו.

הנשמה החסרה לאדם היא העטרה שנלקחה בעקבות החטא – חטא העגל בכלליות ושאר עוונות ופגמים בפרטיות. בשבת מחזירים את העטרות שהם הנפשות האבודות, ולפיכך כבר בכניסת השבת מצטערים כשנזכרים שנפש זו עתידה להינטל ממני במוצאי שבת. צער זה מעורר את הלב לנצור את הנפש ולהתלוות אליה לכל הפחות כל אימת שהיא עודנה כאן.

משמעותה של ההתעטרות בעטרות היא, שלכבוד קדושת השבת משלימים לכל יהודי את החסר בו. לא ייכנס בתחום השבת חיסרון, ועל יהודי לחיות בבחינה שכל מלאכתו – גם מלאכת שמים – עשויה.

 

חודש ניסן – תנועה מתוך בלימה

האם נגזר עלינו לחיות תמיד בין רצון להפרעה? אם כן, כדאי אולי ללמוד משהו חדש על מניעות.

אנשים סבורים שרוחניות זו עליה והתרוממות בלבד, ולא היא! רוחניות אמיתית זו צעידה בתוך הפרעות ועליה מתוך ירידות. כמו מנגנון השעון.

אנשים בעולם עסוקים כל אחד בענייניו. רצונך לידע מה מניע אותם, מה גורם להם לזוז ולהתקדם לפעול ולהתמיד? חפש אי שם בתוך כל עיסוק את הסיבה שבהכרח מצויה שם. אין זה משנה איך ייקראו לה, היא תמיד תהיה סוג מסוים של מגנט. כוח משיכה.

יתכן שהעיסוק מצא אי פעם חן בעיניו, תיתכן סיבה אחרת. העיקר יש כאן כוח משיכה. הדבר קל וחומר בעיסוקים הדורשים מאמץ רב יותר. אנשים לומדים מקצוע משך שנים, מחרפים נפש בעבודות פרך, מתאמצים לעמוד בדרישות גבוהות – לא לחינם. סיבה כלשהי מושכת אותם.

*

ברוחניות זהו יסוד חיוני. עמלי תורה מחוברים בעבותות ליגיעתם בזכות כוח המושך בנפשם: זכו לטעום פעם מתיקות אמיתית של תורה. לחוש משהו מגדולתה של החכמה העצומה. אנשים רודפים להשיג עבודת הבורא, תפילה ודבקות – משום שהם יודעים מן הסתם דבר מה שאין העולם הרדום יודע עדיין. היסוד הוא כוח משיכה.

ניצבים אנו על מפתן חודש ניסן. כאן טמון מגנט רוחני סביבו נע עם ישראל מדי שנה אל נקודת ההתחלה. בראשית. המגנט הנפלא הזה דלה אותנו בימים ההם ממ"ט שערים של טומאה. הוא מוכרח היה להיות בעל כושר משיכה עצום, שכן במצבנו הירוד כל אור חלש יותר לא היה מסוגל לגאול אותנו. יציאת מצרים גילתה בתוכנו הרגשה מחודשת באבהותו של בורא עולם. יש לנו אב רחום. ניסן מחדש מדי שנה את התגלית הזו, המגנט שואב אותנו מסוף שנה להתחלה חדשה.

למשוך את המכריח

כאן המקום להבחין: לכל אדם כוח מושך המעורר אותו להשיג מעלות טובות ויעדים מבורכים. לעומת זאת יש את "הכוח המכריח", אלו המניעות המרתקות אותו אל הקרקע באילוצים שונים.

יש לך אדם שכוח המושך שבו כה חזק שהוא מדלג על פני המכריחים ודבק במטרה, מתאמץ ומנצח. אך האם באמת די בכך? האם ניתן לפתור את מאבק האיתנים בין כוח 'המושך' ל'מכריח' באמצעות התגברות גרידא? כן, תיתכן הצלחה לפרק זמן. לא לאורך זמן, בוודאי שלא לנצח. אדרבה, כמידת התשוקה להשיג דבר מה – המניעות וההפרעות מייאשות יותר. לא מעט גיבורים שניצחו את הקושי בזרוע, נפלו ברבות הימים ונואשו אף מלהשיג את הדברים הפעוטים יותר. את המאבק בין כוח המושך למכריח בלתי אפשר להכריע רק בכוח. טמון כאן עניין רחב הרבה יותר. הוא כרוך בהמצאה נפלאה מימים קדמונים – השעון.

אי פעם כאשר ביקשו לדעת את השעה לא רק על פי השמש או גרגרי חול, הומצא השעון. מה יש בו? מחוגים כמובן, וספרות מאחת עד שתיים עשרה. מה חסר עדיין? מספרים יש, מחוגים גם כן. השאלה מי יניע את המחוגים על פני המספרים בקצב הנכון. באין אנרגיה חשמלית נדרשו קדמונינו למצוא כוח הנעה מזן אחר.

ההמצאה התגלמה בדמותו של קפיץ. הוא סייע למגוון ייעודים – מהנעת מוכנות ענק ועד יצירת סיבובם של מחוגי השעון. הקפיץ חולל נפלאות אך גורלו שלו כלל לא היה פשוט. לא היה זה אלא חוט מתכת קטן ישר שתנועות סיבוביות עיקמו את צורתו וליפפו אותו על כורחו לכדי סליל. החוט מעולם לא הסתגל למצבו החדש ושאף תמיד להתיישר כאוות רצונו. כאן הוסיפו הממציאים צער על צערו וריתקו אותו לגלגל שיניים. רק צעד אחד הותר לו לעשות אל עבר החופש. לאחר מכן צעד נוסף. פעימות, פעימות. גלגל השיניים מחובר היה לגלגל נוסף שהניע בעקבותיו עוד גלגל ועוד. החוט נע לאיטו אל חירותו, ובינתיים הניע את הגלגל שהזיז את שאר הגלגלים, מכוחם חגו המחוגים ויצרו את השעון.

מורה השעות הנפלא אינו אלא פרי המאבק בין שאיפת הקפיץ להתיישר לבין המוגבלות שגלגל השיניים כופה עליו. עיקר גדול למדנו כאן: הכוח המכריח והמונע חיוני לקיום העולם ולהצלחת הנפש בדיוק כמו כוח המושך. תפקידנו אינו לסלק את המונע, התכלית היא לרתום אותו עצמו לעבודת השם. אילו שאיפתנו תהיה רק למגר את העצלות לסלק את הקשיים, להשמיד את המונעים – אולי ננצח לעת עתה. אך תמיד ניוותר מועדים לפורעות וחולשה. הדרך היחידה להשיג חירות נפש היא להכניס את כוח המשיכה אל המונע בעצמו, לעשות ממנו כלי לעבודת הבורא.

בניסן עתידין להיגאל

כמו מחוגי השעון, גם בנו מתנהל מאבק בין כוחות סותרים. אדם המבורך בשכל ישר מבין: עלי רק לעשות צעדים קטנים. להימשך אל השם בתוך המניעות, לנוע בנקודות טובות. לעשות התחלות חדשות. כל תנועה שאעשה כלפי מעלה, אף אם ירבצו עליה טונות של חומריות וכבידות, מניעה את המחוגים, עושה נחת רוח עצומה למעלה.

נכנסים לחודש הגאולה. בניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל. תיכף נקרא בהגדה על ניסי יציאת מצרים. עין בעין נראה השגחה, איך מופיע לפתע כוח משיכה עליון נורא ומושך בחבלי הנפשות אל חירות הנפש והדרור.

סיפור פלאי זה על איזה רקע הוא מופיע? גלות, נכון. דהיינו, כל התגלות גדולת השם של יציאת מצרים לא נעשתה אלא בזכות הרקע של מצרים. כוח המכריח הנכנע לכוח המושך בעבותות הנפש. הגשמיות הקורסת למרגלות האמונה. כל אלו הם-הם גילוי האמונה. אנשים סבורים שרוחניות זו עליה של קפיצת הדרך. מה פתאום, רוחניות אמיתית זה התגלות מתוך הסתרה. הימשכות מתוך מניעה. כך יוצרים מתוך זמן חומרי ומגושם -זמן רוחני. נצחי.