פוסטים

פרשת וארא – וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו אני השם

הכאבים לופתים אותו כצבתות מלובנות, מטפסים ועולים לאורך גופו הדווי, לא נותרה לו עוד פינה אחת במוחו למצוא בה מנוחה. כל תנוחה שניסה מסבת לו כאבים איומים, איננו מסוגל לשבת גם לא לעמוד, לא לשכב ולא לצעוד. הוא חש ששפיותו מתרופפת מיום ליום. נכון, חברים הציעו לו מספר פעמים לגשת לרופא מסוים, הם נתנו לו כתובת ושם, אך הוא איננו מוכן בשום אופן לשמוע על הרעיון. הוא לא פתי כמו כל אלו שנוהרים אחרי כל אותם מרפאים שצצים כפטריות אחרי הגשם, הוא מכיר, הוא יודע, הוא למד, זה לא יתכן, איך אפשר בכלל לרפא עם שיטה כזו.

הוא גם הכיר מישהו שהיה אצל זה שלמד אצל אותו רופא, נכון זה עזר בסוף, אבל אחרי הטיפול רק התגברו הכאבים. ובכלל, הוא מכיר אותו – את הרופא המהולל, הם למדו יחדיו, על אותו ספסל ישבו. שהוא יהיה רופא, מה פתאום, איך יתכן. הוא לא הולך וזהו.

בסוף הוא נשבר, הכאבים חזקים היו יותר מכל הגיון. אחרי הטיפול התחזקו הכאבים, אבל זה היה רק בגלל שהוא התרשל מהמשך הטיפול, הוא לא הבין את דבריו של הרופא כראוי. כשהעמיק בדבריו ולמד אותם היטב, נפתחה בפניו דרך ריפוי חדשה ומיוחדת במינה. תקופה קצרה והוא התרפא לחלוטין.

היום, במבט לאחור, אין הוא מסוגל להבין. הרפואה קרובה כל כך, היא ממש בהישג יד, ואנשים רבים כל כך מפסידים אותה, רק בגלל שהם מוכרחים להבין…

 

גלות – קושיות

מצרים היתה ביצה טובענית של קושיות – כך מגלה רבינו בתורה ס"ד. זו היתה בעצם גלות מצרים, מעמסה של קושיות, תמיהות, ומבוכות, שעמדו כחומה חוצצת בפני כל זיק התנוצצות של דעת ואמונה. מצרים השרתה על נפשות ישראל מעטה עבה של טומאה, הגלות ליפפה את המוחות בקורים דביקים של קושיות ומבוכות. אילו רק מחשבה אחת של אמונה, מצליחה היתה לחדור את מעטה הקושיות ולהאיר במוחות, חומותיה האדירות של מצרים היו קורסות ומתפוגגות.

משה רבנו ידע זאת, לכן בשעה שביקש ממנו השי"ת ללכת ולבשר את בשורת הגאולה, הוא שאל 'והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי' – איך אוכל לבשר את בשורת הגאולה, לעשות נפלאות ולגלות אמונה, שעה שהמוחות והלבבות אטומים בקושיות. כל אחד מהם סוחב על כתפיו משא עצום של זיכרונות כואבים, הם מלאי קושיות על העולם, על הבורא יתברך, ועל עצמם. אינם מסוגלים להבין איך זה שצאצאי האבות הקדושים אברהם, יצחק, ויעקב ירדו לשפל שכזה. איך אפשר לבשר להם על גאולה, הם לא יקבלו את זה, הם לא יאמינו.

 

משה רבנו הלך בכל זאת, השי"ת נתן בידיו אותות ומופתים, הורה לו איך לעורר את הלבבות מתרדמת הכפירה. עם ישראל האמין, עיניהם הסומות החלו להיפקח, בשורת הגאולה החלה לחדור תחת מעטה הגלות. ואז, דווקא כשהאמונה החלה מפעמת בהם, נחתה עליהם המכה הקשה ביותר. משה ואהרן שנכנסו אל פרעה בשליחות הבורא, לא רק שלא הועילו, עוד ליבו את כעסו של פרעה, ונתנו לו עילה טובה להתעללות מתוחכמת יותר בעבדיו העבריים. את זה הם באמת כבר לא היו מסוגלים להבין, עד כדי כך שגם משה בעצמו כביכול זעק לפני השי"ת את הקושיא הזו 'למה הרעתה'. ואז, כשחומת הקושיות והתמיהות איימה לסגור לנצח על נפשות ישראל הדוויות, גילה השי"ת למשה את הסוד – 'אני השם'. הקושיות כולן – אמר לו הבורא, מתעוררות מתוך הנהגת הדין שבשם אלוקים, זה מה שגורם שלא מבינים אותי כאן בעולם, נראה כאילו גמרתי אומר להשמיד את עמי ח"ו. אבל באמת 'אני הוי"ה' – גם מה שנתפס בעיניך כדין ומשפט קשה, זהו חסד ורחמים עצומים, כי רק אני יודע איך החסד והדין מאוחדים יחד, ואף אחד איננו משיג אותי. עם ישראל מוכרחים לעבור את הגלות הקשה, רק כשיעמדו בניסיונות הקשים שתזמן להם הגלות, יסבלו את הקושיות וישברו את התמיהות, רק כך יוכלו לקבל את אור הגאולה.

כעת נבין, שבכדי להוציא את עם ישראל מגלות הקושיות, היה הכרח לעשות אותות ומופתים רבים כל כך, ולהכות את מצרים בעשרת מכות. רק כך ניתץ השי"ת את חומת הקושיות שחסמה את הדרך אל הגאולה. כל מכה שיברה עוד חומות של כפירה בלב.

 

לשבר את חומת הקושיות ולצאת לחרות

כשהדעת מאירה זה דבר נפלא. או אז מבין האדם איך באמת השי"ת עומד עליו ומשגיח בעין הרחמים על כל צעד ושעל שלו, ואיך הכל ניסים ונפלאות. ההכרה הזו מרוממת את הנפש מכל צער ועצלות, ופותחת את הדרך לתשובה. אבל בינתיים, כל עוד תפוסים אנו בקושיות ושאלות, בלתי אפשרי שהדעת הזו תחצה את סף מוחנו. אנחנו מתוחכמים מדי, איננו מסוגלים להתפנות לרגע, לעמוד ולהתפעל מנפלאות השם, לחמם את הלב עם הרגשה של השגחה פרטית. לא, איננו מסוגלים להתנתק עדיין מהתמיהות והמבוכות. איך נוכל סתם כך לקום בבוקר בהיר לשכוח מכל מה שהטריד אותנו, וסתם כך לקבל את הגאולה כמות שהיא. מצרים עודנה סוגרת עלינו מכל צד, איננו מסוגלים להיגמל מהתפיסה הגלותית של כפירות, טבע, וקושיות. וכך מתגלגלות להן מיטב שנותינו בין חומות מצרים, ששעריה נעולים בקושיות, ואנו שומרים עליהם בקנאות.

 

יש אפשרות אחרת. הקב"ה גילה אותה למשה, הוא אמר לו שהדרך לגאולה היא – לשבר את חומות הקושיות. כי הגלות היא שלא מבינים, ולכן אי אפשר לצאת מהגלות מתוך הבנה, כי בלתי אפשרי להבין, הקושיות הם האזיקים, ורק כשנשבר אותם נוכל להתחיל להבין מהי גאולה. רק זאת עלינו לדעת, או בעצם להאמין, שהגלות, הקושיות, וכל מה שנראה כל כך בלתי הגיוני, הכל טוב מוחלט, והכל סדר של תיקון, ויש מי שתכנן הכל לטובתנו, והוא עומד ומצפה לראות אותנו, שוברים ומחריבים את חומות הקושיות, מאחוריהם מצפה לנו גאולת עולם, הארת הדעת, ובהירות האמונה. הגלות היא הטיפול, הוא כואב, הוא לא כל כך מובן, הוא גם לא תמיד מוכר, אבל הוא בהחלט מרפא.

אבל האדם סבור שלא הקושיות מפריעות לו, מה פתאום. הוא פשוט לא מבין איך זה שהתפלל, והשתדל כל כך הרבה, ולמרות זאת זה לא הצליח. גם עוד כמה דברים לא מסתדרים לו, אבל קושיות, מאן דכר שמיה. רבינו מגלה, כל הדברים הללו שלא כל כך מסתדרים בראש, הם אלו שמפריעים לך לקבל את אור הגאולה. הצדיקים מאירים דעת נפלא, מבשרים גאולה, אבל אתה שקוע בשאלות, מבקש רק להבין. זרוק את הקושיות, עלה על רכבת ההצלה.

 

יושב לו יהודי בליל הסדר, קורא את ההגדה, ומנסה לקיים את הציווי 'חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים', והנה מתעוררת לו קושיא נוראה, הוא איננו מבין, מה מתפעל כל כך מסדר ההגדה מהאותות והמופתים, מהיציאה ממצרים. רגע – הוא שואל, מי זה הכניס אותנו לשם, וכי לא השי"ת. עוד דבר הוא לא מבין, אז מה אם היתה פעם בעבר גאולה, הלא כעת אנו שוב בגלות חדשה.

הוא נבהל, זה ממש כפירה, אבל מה עושים הוא באמת לא מבין. כן, הקושיות הם חלק מליל הסדר, ממש כפי שהגלות היא חלק מהגאולה. הגלות באה בכדי לתקן משהו, הדרך אל התיקון מוכרחת לעבור דרך צריבת הקושיות, ורק כשמתאמצים לא להקשות ולא לשאול, רק להאמין, רק כך חוצים את סף הגלות, רק כך פועלת הגלות את פעולתה הטובה, וניתן לבוא לגאולה שלימה.

 

גלות מצרים העתיקה היתה באמת קשה מנשוא, אז עדיין לא ידענו איך זה מתנהל, שקועים היינו בגלות עד צוואר, לא היה אף אחד שיבשר לנו שכל זה מוביל לתיקון ולגאולה. אך כעת, לאחר שזכינו כבר לראות בגאולת מצרים, ובעוד הרבה גאולות פרטיות. כעת, גם אם מוצאים אנו את עצמנו בגלות חדשה וארוכה, הלא יודעים אנו, כך הוא סדר התיקון. הגלות מוכרחת, היא תהליך ריפוי, לאחריה תופיע הגאולה. לנו קל יותר להחזיק מעמד, לא להיסחף לקושיות, רק להאמין ולקוות.

מתי נברא העולם, בתשרי או בניסן?

ממשמשים ובאים ימי ניסן, הזמן מסוגל לגאולה והתחדשות. זה הזמן והמקום לברר אימתי הוא ראש השנה, בתשרי אם בניסן? על פי תורתנו הקדושה "החודש הזה לכם ראש חודשים", ניסן ראש לחודשים. אולם בתשרי קבוע ראש השנה. כמובן יש כאן שתי דרכים, אחת לחמה ואחת ללבנה. ר"ה של תשרי למולדות ושל ניסן לתקופות. זה לחודשי הלבנה וזה לימות החמה. עניינים רבים מקבילים בין תשרי לניסן, הבולט שביניהם הוא הדין והרחמים. בכתבים מובא שעבודתנו בימי תשרי מתקנת את מידת הגבורה, ואילו בניסן אנו עוסקים בתיקון מידת החסד. להבנת המשמעות ניגש לבירור שאלת תאריך בריאת העולם.

הסוגיה ערוכה בגמרא (ר"ה י' ע"ב): נחלקו רבי אליעזר ורבי יהושע אימתי נברא העולם. ר"א אומר בתשרי נברא העולם, ור"י אומר בניסן. והמפרשים כולם מתמיהים, וכי שייך לחלוק במציאות? רבינו האריז"ל (שעה"כ ר"ה דרוש א') כדרכו מיישב את השיטות באופן שאינן סותרות אלא משתלבות ומשלימות אחת את רעותה. מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. אמת, העולם נברא בתשרי ואף נברא בניסן, ואלו שני פנים בבריאת העולם.

עולמות ונשמות

במציאות ישנם שני פנים, פן אחד קרוי 'עולמות', והשני 'נשמות'. כמו הגוף והנשמה שבאדם כך גם בבריאה בכלליותה יש הבחנה של 'עולם' ושל 'נשמה'. פנימיות וחיצוניות. וכך מיישב רבינו האר"י את מחלוקת ר"א ור"י: שיטת רבי אליעזר שבתשרי נברא עולם איירי על בריאת הפן החיצוני של הבריאה, ואילו לרבי יהושע שבניסן הוא נברא, הכוונה על בריאת הפן הפנימי של הנשמות. הרעיון מדויק גם בראיות שהביאו התנאים לשיטותיהם. רבי אליעזר הביא סימוכין לדבריו משום "שבאותו הפרק זמן רביעה היתה וירדו גשמים וצימחו הפירות והדשאים". כלומר ראייתו מבריאת עולם הצומח והחומרי. רבי יהושע סומך את שיטתו לעובדה שאותו הפרק זמן התרבות ובריאת נפשות בעלי החיים כנדרש מהפסוק "לבשו כרים הצאן", ראייתו נסמכת על בריאת הנפשות והפנימיות (ע"פ נהר שלום נ"ג.).

בריאה בכוח ובריאה בפועל

סוגיית שני התאריכים לבריאת העולם מיושבת גם על פי נגלה: בתשרי עלה במחשבה להיבראות ובניסן נברא בפועל (תוס' ר"ה כ"ז.). כלומר, יש לבריאת העולם שני שלבים, במחשבה ובמעשה. הבריאה במחשבה נעשתה בתשרי, התגלות הבריאה בפועל נעשתה בניסן. והנה ידוע מאמר חז"ל שבתחילה ביקש לברוא את העולם במידת הדין ולאחר מכן עמד ושיתף בהנהגה את מידת הרחמים. הספרים הקדושים (עי' שם משמואל שמות תרע"ב) מלמדים שחלילה אין זו הווה אמינה ומסקנה, אלא שני בחינות: הבריאה במחשבה אכן נבראה במידת הדין, לכך בתשרי העולם נידון, בדין. הוצאת הבריאה אל הפועל נעשתה בשיתוף מידת הרחמים, לפיכך הגאולה נועדה לחודש ניסן.

יש לנו אם כן שני קצוות למעגל השנה שהם למעשה שני קצוות למציאות: בריאה בכוח ובריאה בפועל. הבריאה שבכוח היא הבריאה שבעולם המחשבה, אודותיה נאמר בזוהר שהעולמות כולם נבראו במחשבה. מאידך כתיב "בדבר השם שמים נעשו" כלומר, בדיבור. לא במחשבה. אלא שהבריאה בכוח היא הבריאה שבמחשבה, זו הבריאה הנסתרת. בריאה בפועל היא בריאה שבדיבור, נגלית.

המונח 'בריאה בכוח' ו'בריאה בפועל' הוא יסוד גדול בסוד אמונת חידוש העולם (עי' ליקו"מ סי' ח'): בתפילה ואמונה יהודי מחדש את מעשי בראשית, זוהי בריאה בכוח, במחשבה. כי בתפילתו מעורר המתפלל את עשרה מאמרות של בריאת העולם, הוא מחדש את המקור של כל הנבראים. התורה קרויה 'בריאה בפועל', בדיבורי התורה נבראים 'שמים חדשים', חוקות שמים וארץ. ההקדמות הללו מובילות אותנו להבנה נפלאה בסדר העבודה שבמעגל השנה.

הסתר וגילוי – גלות וגאולה

כאמור חודשי תשרי וניסן קבועים כראשים לשני בחינות שבמעגל השנה. בתשרי ראש השנה למולדות דהיינו לחשבון ימות החמה. בניסן ראש השנה לתקופות, דהיינו לימות הלבנה. תשרי הוא גם תחילתו של חורף וניסן ראש לימות הקיץ. בסדר העבודה והפנימיות  הרעיון הוא כזה: בתשרי העולם הרוחני כמו הגשמי נברא בדרך של 'עיבור'. הגרעין מונח באדמה. לאורך ימות החורף הוא נסתר ומכוסה. הבריאה נעלמת וביטוי לכך אנו מוצאים בהתנהגות הטבע המשיל את הדרו ומתכנס אל תוך עצמו, בעיבור. לפיכך נאמר בראש השנה של תשרי "היום הרת עולם" – עיבור. בעיבור יש גם לשון עבר"ה, דין והסתרה. לעומת זאת ניסן זמן ההתגלות הוא. האביב והפריחה. בעיצומו של חודש זה יצאו בני ישראל ממצרים. כלומר ראש השנה של ניסן הוא תחילתה של התגלות. לפיכך גם הארץ מעלה תבואה והעצים מלבלבים. ההתגלות הזו היא-היא גילויו של הגרעין שנזרע בתשרי. כלומר, בראש השנה ובימים הנוראים זרענו את גרעין העבודה, בניסן הוא מתגלה ומתגדל. זהו ביטוי נוסף למושג 'גאולה'. הגלות היא הצפנת הגרעין באדמה, הגאולה היא לידתו וצמיחתו.

תהליך זה נעשה בעולם החומרי וכנגדו גם בהנהגה העליונה, וכנגדם הוא משתקף גם בנפשות בני אדם היוצאים בחודש ניסן מהסתר לגילוי. כעת נבין את שלימד רבינו האר"י שעבודת ימי תשרי מתקנת במידת הגבורה, משום שאז נברא העולם שבמחשבה, העולם שבעיבור. זוהי עבודה של דין. עבודת ימי ניסן לעומת זאת, פועלת בבריאה הגלויה, זוהי עבודה שבחסד.

שני ראשי השנים מורים גם על שני חלקים שבבריאה, המעשה והטעם. המשל הוא למעשה בני אדם, שכל מעשה שייעשה יש בו את חלק העשייה הגלוי לעין, והטעם הגורם לעשייה, והוא נסתר. והנה בתשרי נברא העולם אך הטעם לבריאתו נותר סתום. בניסן התגלה הטעם, שהוא שיעשו ישראל רצונו וישתעשע בהם (עי' קדושת לוי, דרוש לפסח).

גלות וגאולה – מדוע אנחנו בגלות ומה אפשר להשיג כאן?

המאמר הבא ישמש הקדמה למושג המפורסם 'גלות השכינה'.

אנו כמהים לגאולה וישועה ויחד עם זאת יודעים ומאמינים שהגלות בעצמה היא פתח הגאולה, הגולה תיקון היא. בהקשר לכך שמענו תמיד על המושג 'גלות השכינה'. גלות זו מקבילה לגלותנו, גלות העם. אנו גולים בכל פינות תבל, היכן גולה השכינה? קודם כל, עימנו יחד. אך על פי פנמיות ההגדרה היא 'ארבעה מלכויות'. השכינה היא 'מלכות דקדושה' ובגלותה היא שרויה בשליטת מלכות הרשעה המחולקת לארבע עיקריות. סביב זהותן של הארבע ישנם נבואות ומדרשים. בברית בין הבתרים נאמר: "והנה אימה חשיכה גדולה נופלת עליו". על פי מדרשו, רמוזים כאן ארבעת המלכויות: 'אימה' זו אדום, 'חשיכה' זו יון, 'גדולה' זו מדי, 'נופלת' זו בבל (מדרש רבה..). דניאל (דניאל ד') צפה אותן במחזה בדמות ארבע חיות המגיחות מהים הגדול, 'ימא רבא'. זכריה (זכריה ו) התנבא עליהן במראה הנשקף בין שני הרי הנחושת בדמות ארבע מרכבות רתומות לארבעה קבוצות סוסים: אדומים, שחורים, לבנים וברודים-אמוצים. ארבע המרכבות הללו הנפוצות לכל ד' רוחות הארץ מבטאות את האצלת הסמכות לארבע המלכויות לשלוט על ישראל.

שליטת האדם באדם

'זה לעומת זה עשה אלוקים' כנגד כל מדרגה בקדושה, קיימת מדרגה של סטרא אחרא. ארבע מלכויות קרויות 'אדם דקליפה', ואילו מלכות דקדושה היא 'אדם דקדושה'. הרע משתדל להידמות לטוב בבחינת 'קוף בפני אדם', הדמיון רק למראית עין אך יש להישמר שההשתקפות המתעתעת לא תבלבל אותנו.

מימות עולם, מחטא עץ הדעת, מתנהל מאבק בין הצדדים: 'אדם דקדושה' כנגד 'אדם דקליפה'. גלות משמעותה – התגברות מלכות הרשעה על מלכות הקדושה, בבחינת "עת אשר שלט האדם באדם". זוהי המציאות הגלותית אך המשמעות שונה בתכלית, כהמשכו של פסוק "לרע לו" – שלטון הרע על הטוב תכליתו למגר את הרע. הביאור להלן:

הגלות נבראה בחטא עץ הדעת. אדם הראשון היה בחיר הנבראים, עפרו נקבץ מד' רוחות העולם, קומתו הורכבה מכל הנפשות הרוחות והנשמות. ממילא, בחטאו נפגמו כל חלקי הבריאה והנפשות נפוצו לכל רוחות השמים והפכו ל'ניצוצות' קדושים המגולגלים ונידחים בפאתי תבל. מכיוון שהשלטון בעולם מחולק בין שבעים השרים של ע' אומות, נמצא שניצוצות אלו שבויים בתחומי שלטונם. הם חבושים בבית אסורים וקיימא לן 'אין חבוש מתיר עצמו'. מי ייחלץ לעזרתם?

כאן פותחת מגילת הגלות: לחילוצו של ניצוץ אלוקי שבוי יש הכרח בנוכחותה של נפש יהודית, שתשמיע בקרבתו דיבור של קדושה או תקיים מצווה. מפני כך גלו ישראל לבין האומות. נמצא שאנחנו כאן כדי להשיב אבידות, כדי לתקן. הרעיון הזה מבוטא היטב במימרא של רשב"י: "כל מקום שגלו ישראל שכינה גלתה עימהם" השכינה היא 'אם הבנים' היורדת אל כל המקומות הנידחים והרחוקים ללקט ולקבץ את בניה, הלא הם הניצוצות הפזורים. ואיככה תרד השכינה אל קצות הארץ? היא מתלבשת בנו, היהודים. לקיים "השוכן עימן בתוך טומאתם".

הגלות גם מייחדת אותנו. בני עשיו לא גלו. לכאורה גם הם היו כלולים בגופו של אדם הראשון, מדוע לא יהיו שותפים בתיקון חטאו? אלא שזוהי נבדלותו של זרע יצחק שנעשה ליורש בלעדי בהבטחת הארץ. "לזרעך אתננה" נאמר לאברהם אבינו, זו ירושה של השראת שכינה. קיבלנו שייכות נצחית לשכינה הקדושה. לפיכך רק בנו היא מופיעה, רק נוכחות יהודית תועיל לליקוט ניצוצות. את הייחודיות הזו ביקש אף משה רבינו: "ונפלינו אני ועמך", במה? בהשראת השכינה. הפלאה זו מייחדת אותנו בגזירת הגלות ובירושת שייכות נצחית להשראת השכינה וקדושת ארץ ישראל.

גלות זו ירידה ובכתבי הקודש מתוארת הירידה הזו ככניסתה של השכינה הקדושה אל גוף 'אדם דקליפה' מראשו ועד רגליו. הגלות החלה בראש, וככל שהיא יורדת כלפי מטה והחושך מתעבה – כך קרבה ובאה השעה המיוחלת 'כד מטו רגלין ברגלין', הווי אומר: לכשתגיע ירידת השכינה אל הרגליים ממש, והניצוצות הנמוכים והשכוחים ביותר יתבררו, אזי תתגשם בשורת "ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים". מסעות הגלות יורדות לאורך קומה של 'אדם'. דמות זו מורכבת ממלכויות ששעבדו את ישראל לאורך ההיסטוריה. העיקריות הן: בבל, מדי, יון ואדום. מסתעפות מהן שאר האומות. הסדר הוא כך: מצרים כנגד 'כתר' ולכן איננה נחשבת מארבעת המלכויות. בבל – ראש ומוח. מדי ופרס – זרועות. יוון – גוף, אדום וישמעאל – רגליים.

לתקן מבלי גלות

האם יתכן ליקוט ניצוצות ללא גלות? בימיו של שלמה המלך המושל בכיפה לא היתה מציאות גלותית. פעל אז שלמה בחכמה ומשך את הניצוצות מעצמם לארץ ישראל. מאבן השתייה יוצאים ונמשכים נימים לכל חלקי הארץ, על אותם ערוצים נטע שלמה נטיעות ובכך המשיך את הניצוצות מכל העולם לארץ ישראל (מדרש קהלת ע"פ "עשיתי לי גינות ופרדסים", שמן ששון על ש' המצוות ראה). כעניין זה נעשה גם היום, כאשר יהודי נקלע לצורך ענייניו למקום מן המקומות, הסיבה היא – גאולת ניצוצות. בברכה אחת, במחשבה טהורה, במעשה של מצווה, יכול יהודי פשוט לאסוף רבבות ניצוצות הממתינים לתיקונם. שלל שכזה שווה מכל הון דעלמא.

כעת נבין פלאות. האומות אמנם שולטות בנו, אך שלטון זה מרע להן. להתיישבות יהודית בגלות משמעות אחת בלבד – איסוף ניצוצות. הקליפה קרויה 'מוות', לאמור: מצד עצמה גוף מת היא. כל קיומה ניזון מנפש או ניצוץ קדוש השבוי בה. יהודי גולה הוא יהודי אוסף ניצוצות, מרוקן את חיות הקליפה, מותיר אחריו רק גוף מת. זו פשרה של התופעה המפורסמת: "כל המצר לישראל נעשה ראש" מחד. ומאידך כל המלכויות שהשתעבדו בישראל הידלדלו, התמוטטו וחלפו מן הארץ. כך אירע למצרים הפרעונית, כך לממלכות בבל, פרס מדי יוון. כך יעלה בגורלן של שאר מלכויות הרשעה.

 פרשת בא – להגאל ולהכיר בגאולה

עלול להיות מצב בו העולם כולו מרעיד ומשתומם מרבבות ניסים ונפלאות שעושה הקב"ה עבור כל יהודי, אך בעל הנס גופו אינו מכיר בנס. לפני הגאולה, חייבים להכיר בגאולה!

 

הרחובות מלאו באחת, אנשי צבא, סוסים אבירים ותרועות לוחמים. ככלות חודשים ארוכים של קרבות עקובים דם, אש ותמרות עשן. הבקיע צבא המלך את האוייב, פרץ את חומות המצור ופלש אל העיר הכבושה בקול תרועה. חודשים ארוכים שרויה היתה עיר המחוז תחת כיבוש זר. אנשיה שועבדו בעבודות כפייה. נכסיה נשדדו ובתיה חרבו ברובם. מלחמה ארוכה ומתישה התנהלה על חומותיה. בסופו של קרב, הכניע צבא הממלכה את האויב, גירש את הכובשים והעניק דרור לעיר.

את פני החיילים המשחררים לא קידמו תרועות שמחה, לא זרי פרחים ולא נפנופי תהילה. תושבי העיר המדוכאת אף לא טרחו להציץ מבעד לחלונות האטומים. ספונים היו לחלוטין בדכאון הכיבוש. בימים הראשונים לא נראתה נפש חיה ברחובות. התושבים כאילו מאינו לקבל את בשורת החירות.

במצב שכזה – סבר המלך, בלתי ראוי לחגוג שחרור ונצחון. לא נוכל לנופף בדגל ניצחון שעה שהתושבים עצמם חיים כמו תחת כיבוש. את חגיגות השחרור הא דחה למועד מאוחר יותר. קודם כל ייבנה את העיר, ישקם את הריסותיה. יטפל בנפגעים. את השחרור הוא יחגוג יחד עימם. עם אנשים הרואים עצמם בני חורין.

***

זה לנו שבוע שני של אותות ומופתים עצומים ונוראים. פרשת בא פותחת בעיצומם של עשרת המכות. אחרי שיעבוד ארוך ומדכא תחת יד ממלכת הטבע, באות פרשיות התורה האחרונות, ומהדהדות באוזננו בקולות וברקים. השי"ת מגלה את השגחתו לעין כל והתורה אינה חוסכת בדברים. מספרת לנו, ליהודים שבכל דור ודור, מה עושה האב הרחום עבור בניו האהובים.

ובכל זאת, אחרי ככלות הכל, עלול בן דורינו למצוא את עצמו יושב מן הצד, בוהה במראה הגדול הזה ואינו מבין 'מה לי ולכל זה'. בשנה שעברה סיפרה התורה את אותם סיפורים, הכל טוב ויפה. אבל איך כל זה נוגע לעולמי שלי. למען האמת, זו אֵם כל הבעיות. קשה לנו להתרגש ממה שנדמה כאילו נעדר חידוש ועכשוויות. ואם סיפור יציאת מצרים התרחש רק אי שם בעבר הקדום, הרי שהאותות והמופתים שזיעזעו את הבריאה אז, אינם עשויים להשפיע במאומה על מה שקורה לנו היום, כאן ועכשיו. חלילה וחס!

לצאת מתוך שגרת ההרגל

הקושי לבוא לידי התפעלות תופס אותנו בתחומי חיים נוספים. אין חומר דביק ומייבש כמו הרגל של שגרה. לזאת ייקרא 'עולם כמנהגו נוהג'. אנשים תופסים את המציאות כתנועה מתמדת של עליה וירידה. נסיגה והתקדמות. מעגל חוזר חלילה שאין בו כל שינוי מעורר התרגשות. אם המציאות נדמית ככזאת, לא פלא שאנו מתקשים למצוא בכל המתרחש נפקא מינה ממשית לעצמנו.

ואם כך, המצב שלנו כזה הוא. ממצרים יצאנו והיציאה הזו מתרחשת בכל יום ואצל כל אדם. אך יתכן מאוד, ועדיין איננו מודעים למשמעותה של הגאולה. כך קורה שהעולם מרעיד ומשתומם מרבבות ניסים ונפלאות שעושה הקב"ה עבור כל יהודי כל יום, אך בעל הנס גופו אינו מכיר בנס.

לשם כך, אומר מוהרנ"ת, מצוה התורה הקדושה "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך". ומוסיפים חז"ל "בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". יציאת מצרים אם כן, מתרחשת אצל כל אדם ובכל זמן. עבודתו של כל יהודי היא 'לראות עצמו' בתוך חסדי השם העכשוויים, ולהודות על כך מתוך התרגשות ושמחה.

יציאת מצרים, עכשיו.

והיכן באמת נוגעת יציאת מצרים לחיינו העכשוויים? בכל תחום!

היציאה ממצרים לא היתה רק נדידה מחבל ארץ כלשהו לנקודה אחרת על פני המפה. היתה זו יציאה מהותית משיעבוד הטבע אל תחת יד ההשגחה. עם ישראל חולץ ממעמקי האמונות הכוזביות הרואות בטבע ובמקרה כח שולט, ונכנס בתוך האמונה הטהורה. היציאה הזו הפכה אותנו לעם השם. ועל כך אנו מברכים בכל יום "אשר בחר בנו מכל העמים". ה'בחירה' הזו רוממה אותנו מתפיסות העולם, האמונות והדעות, להן סוגדים כל עמי תבל. והניחה אותנו במקום אחר לגמרי, בגורלו של השם. היציאה ממצרים נוגעת גם באופן אישי לכל אחד, מוהרנ"ת מכנה את גאולת מצרים 'התעלות הנפש'. ההתרוממות אל מעל לטבע וההתדבקות בהשגחה וניסים, הם גאולת הנפש.

כעת, איך נוכל לרכוש את האמונה הזו ולגרום לה לבעור אצלנו בלב – בדיוק לשם כך תיקנו לנו חז"ל את קריאת הפרשיות הללו בתקופה הזו.

כדי שלא נישאר אדישים

כל אחד מאיתנו בחייו האישיים, וכלנו יחד כעם, חווים היטב את הגלות במהדורת הווה. כמו במצרים גם היום, הגלות מייסרת ומזככת. גאולה ממתינה לכל אחד מאיתנו ללא ספק. גאולה ממתינה גם לכולנו יחד באופק. בפסח הבא עלינו לטובה, תופיע בעולמינו הארה חדשה של גאולה. עם ישראל ייבחר שוב לעם סגולה, נצא כולנו לחירות ונקבל דעת חדשה. גאולה כאמור, יש. אך ידיעת הגאולה, והפנמת משמעותה, זה כבר עניין אחר.  כאן נדרשת מאיתנו עבודה. והזמן המתאים ביותר הוא כעת.

השבועות הבאים, אלו הפרוסים בין שלהי חורף לעיצומם של אדר וניסן. נועדו לצורך הכנה. כעת, בשעה שנקראות פרשיות הגאולה, האותות המופתים וגילויי ההשגחה. זה הזמן להתעורר ולקבל הרגשה אמיתית במשמעותה של גאולת הנפש. לחדש את ההרגשה בהיותינו עם נבחר להשם. עם מיוחד נעלה ומרומם מכל שלטון זר, ומכל פגעי הטבע, המקום והזמן. שובבי"ם אלו שבועות של תשובה והתקרבות. ולשם כך נצרכת לנו התפעלות. התרגשות ושמחה אמיתית בבשורת הגאולה.

הבה נתעורר, שבשעה שתפציע בליבינו וסביבנו הגאולה, לא נישאר אדישים ומאובנים. עורו נא!