פוסטים

תזריע ופרשת החודש – מתי שתסכים יהיה לך טוב

בס"ד

תהליך היטהרות דומה להרתחת מים במטרה לקבל משקה צלול. כאשר הפסולת צפה – אתה בכיוון.

 להיגאל זה להסכים להכיר בהיותי עבד, החירות והרפואה עוברים דרך מסכת נגעים. והעיקר 'והובא אל הכהן'. 

 

אחד החסדים היותר גדולים שנגמלים עם האדם הוא הזכות להיות מודע למצבו. לפעמים אדם יודע שרע לו אבל כל עוד הוא לא יודע שיכול להיות גם טוב – מצבו חסר מוצא. סבור הוא שטוב לו, דהיינו שאי אפשר אחרת וזהו גורל החיים, ממילא איננו מודע למחלתו, אינו מכיר בנגעו, סיכויו להחלים אפסיים.

 

כאבים וייסורים כל עוד אינם מלווים בהבנה שאפשר ורצוי גם אחרת – אינם ייסורים של אהבה. מה הם ייסורים של אהבה? כמשמעו – ייסורים שמקורם באהבה ותכליתם להביא לידי אהבה. נגע הצרעת קשור לכניסתנו לארץ ישראל, וכפי שדרשו חז"ל על הפסוק שבפרשה הבאה (ויקרא יד) 'כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם… ונתתי נגע צרעת בבית אחוזתכם', ובגמרא (הוריות י' ע"א) 'בשורה היא להם שנגעים באים עליהם'. מאי הבשורה?

 

*

 

אחת הבחינות המיוחדות לארץ ישראל היא התמידיות, 'תמיד עיני ה' אלוקיך בה'. אי אפשר לחיות בארץ הזו חיים שאינם חיים, לפחות זאת מובטח לך – שאם דבר מה בחייך הפנימיים חורק, מזייף וכבר לא כל כך בריא, תחוש זאת. לא תדע מנוח. אלו הם ייסורים של אהבה, עליהם נאמר 'כי אתה אשר יאהב ה' יוכיח'.

 

העניין הזה מתקשר היטב עם הכנותינו לקראת יציאתנו הקרובה ממצרים. בשבת הקרובה יחול ראש חודש ניסן, מלבד שהוא חודש ראשון הנושא את סגולת ההתחדשות וההתחלות החדשות זהו זמן מוזמן לגאולה, בניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל. אנחנו כולנו בגדר 'עתידים להיגאל', כלומר עוסקים כבר בגאולתנו ומכינים אותה, אבל ישנו שלב חשוב מאוד בגאולה והוא דווקא תלוי בנו – אנו אמורים להסכים להיגאל. בל נקל ראש בשלב הזה, בליל יציאת מצרים הותירו אחריהם ישראל המונים-המונים מאחיהם שלא זכו לצאת ומתו בשלושת ימי החושך. הם לא זכו לצאת מפני שלא חפצו לצאת, לפי חישוביהם טרם מולאה גזירת ארבע מאות שנות הגלות במלואה והם התעקשו להתבוסס בה עוד.

 

לא הסכימו להיגאל

 

מדוע שלא נאפשר לגאול אותנו? מפני מה ישראל שבאותו דור מתגעגעים לקישואי מצרים ולאבטיחים? גאולה כמו כל תהליך ריפוי והחלמה, כרוכה בהכרח בתחושת חולי. סימני החולי, החולשה ושאר תחושות שאנשים מפרשים אותן כמחלה, לא הם החולי – אלו דווקא תהליך הניקיון. החולי האמיתי אלו הרעלים שהצטברו בפנים ואתה חי במחיצתם ימים ושנים. אדם נופל למשכב משגופו כרע קרס תחת נטל הזיהומים והוא אומר עד כאן! הגיעה השעה לטפל, לפלוט את הרעל ולהחלים. איש מאיתנו אינו אוהב את החוויה הזו. לצאת ממצרים היינו גם להבין שהנני שרוי שם, במצרים. הצעידה אל החירות עוברת דרך פקיחת העיניים וההכרה כי נטול חירות הנני, ודברים רבים שהחשבתים עד היום כרצונותיי החופשיים וכמאוויי עלי אדמות לא היו אלא קלגסי היצר וחולשותיי הגלותיות. קשה לפקוח עיניים מול המחזה הזה, לא נוח לגלות נגע צרעת פושה בעור. אבל הנגע הזה לא הוא היה בעוכרינו – הפצע רק מנקז החוצה את הרעל שהצטבר בפנים.

 

 

לכשנבחין הלא נמצא שכל סוגיית הנגעים כרוכה בשני דברים עיקריים – ראשית, מציאת הנגע וזיהויו על ידי הכהן. שנית ההסגר החילוט וימי הספירה וההמתנה להחלמה. אומרים שידיעת המחלה וזיהוייה הם חצי רפואתה. הבעיה הכי חמורה של חולה, מי שעלולה לעלות לו בחייו, זו האפשרות שהוא אינו מודע למחלתו או לחומרת מצבו.

עד כמה שהרעיון עשוי להפליא אותנו נוכרח להודות באמיתותו – הדברים הטובים באמת, הישועות הגדולות והעמוקות של חיינו, ניתנו לנו כמעט בכפייה. אדם ששרוי באפילה מתנגד להיפרד ממנה לטובת האור. החושך מחשיך אבל האור מסנוור ומאמץ את העיניים שהסתגלו לאופל. מידות רעות הן עניין מגונה ומעיק, אבל נוח יותר לא לדעת מהן ולא לחשוב על קיומן. העצבות מאמללת ומפסידת נפש, אבל לא מתחשק להתנתק ממנה. הניסים הגדולים שנוגעים לנפשנו פנימה באים עלינו כמו גזירה, ולמפרע אנו מודעים שהם מתנה גדולה.

 

והובא אל הכהן

 

רבינו ממשיל (שיחות הר"ן, ע"ט) את תהליך הכניסה לעבודת ה' לאופן בו מטהרים מים על ידי הרתחה. קודם להרתחה נראו המים צלולים, למראית עין. תוך כדי הרתחה הם מעלים פסולת ומראיתם נעכרת. יטען הטוען – אל תעירו ואל תעוררו, מדוע הרתחת וקלקלת! אבל אנו בוודאי מבינים שהצלילות הקודמת היתה רק מראית עין, הטהרה מתחילה כאשר הפסולת צפה ואפשר להשליך אותה החוצה. כולנו עסוקים כעת בביעור חמץ, קודם לביעור החיפוש וממילא גם המציאה. דווקא כהכנה לחג נקי כל כך ומובער מכל פירור מחומץ, נקנסה עלינו הגזירה לפגוש לגעת ולהיתקל בכל כך הרבה חמץ לכלוך וטינוף?! את התשובה לתמיהה התמוהה הזו יש להעתיק גם עבור שאלותינו מדוע ולמה עובר עלינו מה שעובר דווקא כאשר החלטנו וגמרנו בדעתנו להיות טובים יותר.

 

הימים ימי הכנה הם, וההכנה החיונית ביותר היא להסכים להירפא, דהיינו להיות מובא אל הכהן – רופא הנפשות שבידיו כל הרפואות למעוניינים להירפא.

 

 

 

 

דור הצעצועים

בס"ד

(בעקבות מיטתו של הרבי מערלוי זצ"ל, פורסם בבקהילה תשע"ו)

דמות הוד נעקרה השבוע מנוף אומתנו, ולמעשה מנופו של עולם. לצערי אינני כותב את הדברים כיודעו וכמכירו של האי גברא רבא קדישא, כ"ק האדמו"ר מערלוי זצ"ל, אדרבה הדברים נכתבים על ידי אחד מאותם רבים שלא זכו להיכרות אישית עימו ובכל זאת חשו השבוע בהסתלקותו. כשאילנות גדולים נעקרים, דשאים שלמרגלותיהם נרעדים ומוכים בסנוורי חמה. ממה הזדעזענו? חושבני, יותר משזו דמותו וצדקותו שאין צורך לומר עד כמה חבל שאיבדנוה – הרי שזה החבל שקשר, עד יום שני לפנות בוקר, את דורנו עם דורות קודמים שנגדעו זה מכבר, וניתק בסערה.

רבים מהמספידים הנרגשים העלו השבוע את זכרו של הסב מרנא החתם סופר זי"ע, מי שעיצב וחולל דמות יהודית ייחודית שפיעמה בעוז משך מאות בשנים, בחוג קהילות וישיבות החתם סופר, והיתה למעין שבט בפני עצמו מי"ב שבטי י-ה. יחד עם פטירתו של האדמו"ר נסתלקה שוב יהדות הונגריה המעטירה, שאך לפני מעט יותר מיובל נגדעה כמעט לחלוטין תחת גרזן הכורת בסוף שנות השואה האיומות. לזכרה של אותה הסתלקות, דממו באורח נדיר ולמשך יום תמים, כל נושאי השיחה והבחישה הרגילים במחוזותינו והציבור החרדי נזכר שהוא מסוגל למצוא עניין רב גם במה שנעלה וחיוני יותר מפוליטיקה ורכילויות שגרה.

 

המספד הגדול הזה מלמד אולי על הדבר שעדיין מבדל אותנו מכל המגרשים שנושקים כמעט לגמרי למגרש שלנו. מתברר שעדיין יש בנו כמיהה עזה לדברים גדולים ולאנשים גדולים. עמוק בלב אנחנו מרגישים, גם אם לא תמיד מיישרים קו עם התחושה, שיש בחיים דברים אמתיים ראויים להערכה ולהשתוקקות. אפשר שזו הנקודה שעוד מייחדת אותנו מכל התופעות שמצטמחות סביבנו ובתוכנו. דורנו דור צעיר, וחלקים רבים מזמנו מונחים בתוך ארגז חול, הרבה עיסוק בזוטות, המון הזדקקות לקטנות. שעשועים ידבר דורנו, משחקים וסמיילים עליזים. צדיקים ממשילים את הרדיפה אחר תאוות לעיסוקיו של תינוק בצעצועיו. כשהוא שקוע בבובותיו, הפעוט מוצא בהן עולם ומלאו. הוא בשום אופן לא יסכים שנזלזל בדובי המעוך וחסר העין שלא ימוש מידו יומם וליל, ואל נא תסתכנו בהיעלבותו בעקבות התייחסותכם הצוננת ליצירות פאר שחולל בפלסטלינה. עולם הוא עניין של הגדרה, וכל אדם חי בעולם שעיניו מצליחות או מוכנות לראות, שכן עבורו העולם הזה אכן עולם ומלאו. אבל, כותב מוהר"ן מברסלב, יש דבר אחד שמסוגל לשלוף גם תינוק ממשחקיו ובבת אחת – אימא. התינוק הזה שעד לפני רגע התמסר בכל חושיו לפריטים זערוריים של פליימוביל, ברגע שעיניו התינוקיות רואות את אימו, הוא משליך את צעצועיו ושועט באחת אל זרועותיה של אימא. האם שבמשל היא דמותו של צדיק.

הרבה אנשים טובים מנסים לדבר אל הדור שלנו, בכל מיני צורות ובכל מיני שפות. מהם עדינים ומהם אגרסיביים. חלקם נביאי חסד ואחרים נביאי זעם ואיומים. אנשים טובים ושוחרי רצון טוב עושים טובה לבן דורנו קטן הדעת, מתכופפים אליו בחמלה ומנסים להסביר לו שיש עולם גדול בחוץ, גדול ויפה, ובעיקר אמיתי. בן דורנו מגביה עין אחת עגולה ומעורפלת ומבטו זולג עדיין אל המסך המרצד בין אצבעותיו, 'נו', הוא נושף באפס רוח, 'מה אומר?'. והאנשים הטובים מכעכעים בגרון וחושבים מהר מה אומרים במצב כזה.

 

קשה מאוד עד בלתי אפשרי לנתק ילדים מצעצועים, אבל את המבוגרים קשה עוד יותר. ניסיונות הניתוק מניבים תוצאות ספורות ודור הילדים שלנו ממשיך לדבוק בצעצועיו לאהבה. את מה שלא יעשו מאה מוכיחים בשער תעשה אימא אחת על מפתן דלת חדר המשחקים. עוד לא הומצא המשחק שיתמודד על לב התינוק מול זרועותיה של אימא. מדוע? מה יש לאימא שאין בכל הצעצועים? זה לא איזה עניין מרתק או סיפור מושך לב. כדי לזכות בלב תינוקה אימא טובה לא צריכה להמציא המצאות ולגייס רעיונות ה' יודע מהיכן. היא רק צריכה להיות אימא, כפשוטו. כל דבר נמשך לשורשו, כותב מוהר"ן, ושורש התינוק אצל אימו.

כל דבר נמשך לשורשו – יסוד שמדובר כבר ברמב"ם, אולי כאן גלולת המרפא של דורנו. עד שמשקיעים אנרגיות בניסיונות נואשים לנתק את דורנו הילדותי מצעצועיו באמצעי מניעה חשובים בהחלט, כדאי לתת גם דעת על הפן הזה, הציעו לדור הזה חיבור אל השורש ויש סיכויים שהוא יזנח את ההבל.

אימא היא גם דמות מחברת בין עולמות. מצד עצמה שייכת לעולמם של הגדולים, ומצד אימהותה בעיני תינוקה היא בת עולמו שלו, חברותא למשחקיו ואוזן קשבת לגרגוריו. המאפיין הזה מבטא היטב את דמותם של צדיקים וגדולים בישראל. ענקי רוח שעם היותם אזרחיה של מדינת הגדולים, משוטטים במרחבי רקיע, יחד עם זאת היו מסוגלים להתחבר לצרתו וקטנות דעתו של כל איש מישראל, וכשאתה אח שלו חבר שלו ושותף לעולמו, הוא מוכן עבור גדלותך להשליך מידיו גם את צעצועיו המקודשים ביותר.

אין ספק שמהבחינה הזו גדולה האבידה שבעתיים. הסתלקה ממפתן דורנו עוד דמות שהיוותה עבור אנשים רבים סיבה מוצדקת להשליך, לפחות מדי פעם, אי אלו צעצועים וזוטות.

 

 

אהבה בחינם

בס"ד

כשכותבים היום את המילה 'חינם', ולא משנה באיזה הקשר, אתה יודע שאין לך את הכסף לבזבז על זה. כנראה שיש לנו בעיה תת הכרתית עם המושג 'חינם'. במקורו הוא מגדיר סוגים שונים של נתינה שלא על מנת לקבל, במציאות המושג אומץ למשפחות אומנה בעלות כוונות אחרות ואפילו הפוכות לגמרי. יש לנו חרדת חינם לאור ניסיונות העבר. חזקה על החינם שאינו חוזר ריקם, עוד תשלם על זה.

תחום נוסף בו פוגעת חרדת החינם שייך לענייני דיומא, מה שקרוי "אהבת חינם", או בתרגום חופשי לנושא רגיש "נתינת חינם". האמת שבנקודה הזו יש לעם ישראל במה להתפאר, היכן שיש יהודים מאמינים יש נתינת חינם, ובסדרי גודל מדהימים. משהו קצת אחר קורה לנו לפעמים כשאנו מתבקשים לתת בחינם. כלומר היינו יוזמים זאת מטוב ליבנו, ומסתבר שגם נסכים בסופו של דבר, אבל עצם ההיתקלות בבקשה מקיצה לתחייה את חרדת החינם.

לפעמים מרתק וגם מחכים לעקוב אחר פתיל המחשבה, הוא עושה מסלול ארוך ומדהים במורכבותו בדרך שמקליטת הבקשה ועד להיענות. הנה תראו: אנחנו מקבלים פניה מחבר, הוא זקוק לעזרתנו הנדיבה. עוד בטרם פורטה הבקשה השריר הבלתי רצוני שממונה על סירוב, הופעל. "אוי ווי איז מיר, מי יודע מה הבנאדם הולך להפיל לי על הראש…" אפשר ללמד עלינו זכות, בדורנו כולנו עסוקים עד למעלה מראש ולמי יש פנאי לצרות של אחרים? "…וחוץ מזה", ממשיכה האונה המצחית לערוך את חישוביה, "חוץ מזה מה ייצא לי מזה". אופס.. איך שכחתי! בעוד חודשיים וחצי אני צריך אותו. לא נעים. נו שוין, בוא נשמע מה הוא רוצה, הברנש…

את הסימולציה הזו הדגים לי חבר מודע במיוחד, התיאור משעשע והאמת לגמרי לא רחוקה. אם תאזינו למסרונים שחולפים במהירות האור בין הצדדים מקבלי ההחלטות שבאישיותנו, תגלו תשדורת ענפה המחפה על משהו פנימי, עמוק ככל הנראה, שמצליח שוב ושוב לחמוק מאיתנו. קוראים לדבר הזה "אהבת חינם". למה זה בורח לנו?

חושבני שהשורש הוא פחד. אנחנו לא רעים ולאו דווקא קמצנים, אבל יש בכל אדם פחד קמאי טמיר ונעלם: שאני אתן? סתם כך בחינם?? כן תיתן, נו אז מה. התופעה הזו מבצבצת כבר בגיל צעיר ובצורה הרבה פחות מהוקצעת. הילדים הקטנים מצליחים תמיד להטריף את דעתנו בפרשיות הקנאה שלהם. אח אחד קיבל יותר מכולם כי לא היה מספיק ונשאר רק ממתק אחד, עיני כל העדה יוצאות; מה פתאום שהוא יקבל?! לשאלות הללו אין גם לדיפלומטיים שבינינו תשובה מספקת. זו שאלה קשה מנשוא. ואנחנו שואלים אותה גם כן במסתרים.

הרעיון החינמי מפחיד מפני שהוא מאיים כביכול על המערכת, על הנורמות ועל אושיות קיומנו. החברה פועלת על בסיס תן וקח או קח ותן – תלוי מהיכן מסתכלים. נתינה חינמית ממוטטת את יסוד ההישגיות, ואנשים חיים על זה. אבל לא תמיד העניין החינמי כל כך מופרך, לשנוא בחינם למשל קל יותר. כמה אנשים הספקנו לשנוא השנה אף מבלי להכירם כל עיקר? אנשים מפתחים בקלות שנאה כלפי כל העולם עוד לפני שהכירו את מושא שנאתם.

 

הנושא החינמי עומד במרכז גלותנו וגאולתנו, איבדנו את בית המקדש על שנאת חינם ונזכה בו עבור אהבת חינם. ולכאן אפשר לצרף את מאמר חז"ל "אין בן דוד בא אל בדור שכולו חייב או כולו זכאי". שתי האפשרויות הללו מצביעות על גאולה בחינם. או דור שכולו זכאי וממילא יקבל גאולה בחינם, בבחינת "חינם נמכרתם ולא בכסף תגאלו". או דור שאין לו מה לשלם ואין ברירה אלא להחיש עבורו גאולה בחינם, אין כסף.

ולכן מדברים כל כך הרבה על אהבת חינם. די להביט על עצמנו וסביבנו כדי להבין שהארנק הרוחני לא יכסה את הוצאות הגאולה. אין לנו כיסוי לפרויקט הזה, לא במעשים ולא בשום תחום אחר. לכשתבוא הגאולה היא תפציע אך ורק בחינם. והלא אנו חוששים כל כך מהחינם. והרי אנו מתייראים ממנו. אולי החרדה הזו בולמת את צמיחת קרן ישועתנו?

הגאולה מורכבת מתהליכים שונים ומגוונים, אפס קצותיה לא נדע. ההתרחשויות הללו לכאורה כבר בעיצומן, ויתכן מאוד שבקטנות הדעת וחוסר פרגון צעדי הגואל נבלמים ומתארכים לאין קץ. כבר מחלקים גאולה לילדי הגלות, אבל כשמשהו טוב קורה לילד אחד, עיני כל השאר יוצאות מקנאה. למה לו כן ולי לא? באמת למה?? מפני שאין לך סבלנות…

בית המקדש נחרב בעקבות שנאת חינם. למעשה חינמי יש כוח עצום, מפני שהוא מכוון במדויק למטרה. חינם הביא חורבן, וחינם גם יביא בניין. אין לנו דרך לצאת מכאן באמצעים נורמאליים, כדי לקבל משהו חדש עלינו להביא דבר חדש, מפתיע, 'שובר כלים' במובן החיובי. נסו להיענות לבקשה אחת קטנה ולא מוצדקת ובחינם. בלי להתעכב על חישוב טובות הנאה סמויות, פשוט להסכים בלי לרצות לקבל. זה שובר כלים, זה לא מוצדק, זה פורץ דרך.

(פורסם בעיתון 'בקהילה')

די לצעצועים, הדבר האמיתי כבר כאן

כמעט מוצאי פסח. החג היה נפלא, מה אנחנו מתכוונים לקחת איתנו כצידה?

כשאומרים לאדם 'תשמח' הוא לא מבין, מה אני נראה לך עצוב?! השמחה היא לא רק היפוכו של עצב, היא הדבר האמיתי לעומת אלף זיופים.

יום טוב אחרון של פסח מתקדש ופורס כנפיו עלינו, גם החג פורס כנפיים לקראת צאתו מעולמנו. זה הזמן להתבונן, מה הביא לנו החג הנפלא הזה שקודם לכן לא היה לנו. את החגים והמועדים מלווה ציווי עליון 'ושמחת'. הינך מחויב מדינא לשמוח. השמחה עניין אחד עם קדושת יום טוב, יהודי מחויב לשמוח ולשמח את בני ביתו. אם תאמר לאדם בעיצומו של יום 'אדוני, הייה שמח בבקשה', הוא יביט עליך בתמיהה. מה, אני נראה לך עצוב?! ובכלל, אנשים מתייחסים לשמחה כאל תוצאה של סיבות שונות, אם יש סיבה – יש, ואם אין?

*

המפגש שלנו עם יום טוב הוא גילוי. אנחנו נחשפים למושגים חדשים של שמחה, הדבר דומה לילד קט שהורגל להשתעשע בצעצועי פלסטיק זולים והנה קיבל במתנה אביזר אמיתי, חפץ יקר ערך. לא רק מתנה קיבל הילד – הוא קיבל מושג חדש. אף אנו ביום טוב, מעבר להשפעות הגדולות מקבלים מושגים, מושגים חדשים של שמחה.

סיפורה של השמחה נוגע ללב. זהו נכס יקר שבני אדם מזלזלים בו. השמחה נוטה לנפול ומתבזבזת בהבלים שהזמן גרמן. מתוך חוסר ידיעה אדם טועה בזיהויו של המושג הנעלה 'שמחה' ומייחס אותו לצעצועי פלסטיק החולפים מן העולם. בימות החול, לא רק שאדם רחוק מהרגשת השמחה – רחוק הוא מהשגה כלשהי במהותה. כה רחוקה היא השמחה שאדם אפילו אינו יודע למה לצפות ולייחל. מדברים איתו על החיוב לשמוח והוא מסרב להכיל את הרעיון: לשמוח? נו, בוודאי, וכי אינני שמח?! אכן השמחה האמיתית שרויה בגלות.

מושגים בשמחה

כאמור הבעיה היא חוסר השגה. גש נא לזאטוט והצע לו להחליף את מכונית המשחק שלו בשטר כסף בעל ערך כפול ומכופל, הוא יביט בך כעל שודד. וכי תעלה על דעתך שאוותר על הדבר הנהדר הזה תמורת פיסת נייר צבעונית?! דבקותו בצעצועיו מונעת ממנו את היכולת להשיג נכס בעל ערך אמיתי. כשלעצמנו איננו רחוקים מהתיאור הנ"ל. אנשים שמחים בהבלים לפיכך אין דעתם פנויה לדברים האמתיים. יום טוב נותן לנו את היכולת לקבל מושג חדש. מושג בשמחה אמיתית.

ביום טוב, מלמד רביז"ל, מאיר 'אור הפנים', משמעותה של הארת זו היא – שמחה. שמחת המצוות. אין שמחה בעולם הזה כמו שמחתו של יהודי הזוכה לקיים את מצוות בוראו. זוהי שמחה בעלת משמעות. זהו הדבר האמיתי. כל השאר אינם אלא צעצועים צבעוניים. ובכן, שמחה זו שעם ישראל שמח בעושיו ובמצוותיו, מתקבצת מכל חלקי השנה ומכל המעשים הטובים שנעשו בה, אל הלב של השנה, דהיינו אל הימים טובים. יום טוב מרכז את תמצית שמחת המצוות. אז מאיר עלינו אור הפנים, הארת פנים עליונה ושמחה אמיתית.

'אור הפנים' מאיר בשלושת הרגלים, אז עולה יהודי לראות ולהראות. בעלייתו לרגל מעלה היהודי ומרומם את אמונתו, את השכינה הקדושה, לראות ולהראות עם אור הפנים. מאירה אז בלב ההרגשה – מסתכלים עלי. יש לי אבא אוהב ששמח בי, הוא חפץ לראותי. זהו ללא ספק מושג חדש בשמחה. כבר אינני נצרך לחפש סביבי צעצועי שמחה מדומה. בעיניי ראיתי את הדבר בעצמו. "ישמח ישראל בעושי", מתוך הרגשת הרוממות של "ישראל אשר בך אתפאר".

התנתקות מהגלות

בשביעי של פסח לא נגאלנו. היציאה ממצרים אירעה כבר שבוע קודם לכן, בליל הסדר. החג החדש הזה נחוג על שום קריעת הים. מאדמת מצרים יצאנו זה מכבר, אבל את ההתנתקות הממשית מאותה גלות חווינו בים סוף. הגענו אל גדות הים ואז גילינו מאחור את חיל פרעה דולקים בעקבותינו. היבטנו ימין ושמאל והבינונו כי אין תקווה. ואז באין מוצא אחר, התרוממו הראשים שנואשו מכל גאולה אחרת, ונשענו על התקווה האחת והיחידה – שהרי לא יתכן שאבא אוהב שהוציאנו ברחמים ובגילויים שכאלה ממצרים, יזנח אותנו כאן על שפת הים. ואז הפכו הנוזלים לנד, קפאו התהומות ואנו עברנו בים ביבשה.

קריעת ים סוף מנתקת מאיתנו את כל אותם שעשועי דמיון שגורמים לנו להחמיץ תלות אמיתית על השגחה וניסים. התוצאה היא שמחה ושירה חדשה. יהודי בשביעי של פסח, זו בריה שליבה רחב יותר. יש לו מקום להכיל שמחה גדולה עוד יותר. זוהי נקודה חשובה מאוד שצריכה ללוות אותנו יותר גם בשאר ימות השנה.

אנחנו מוקפים בהרבה ציפיות ורצונות ולעיתים שוכחים מה העיקר, לאן אנו חותרים באמת. כל הדרכים של הלב מובילות אל הכמיהה להארת פנים. בעומק הלב כולנו שואפים לקבל דרישת שלום משם, מהפנים המאירות שיאמרו לנו אתם רצויים. אהובים. ההרגשה הזו היא הנקודה הפנימית של כל מצווה ומעשה טוב. שכן אין כוונה נעלה ומכוונת יותר מלעשות את המצווה כעומד לפני המלך. הנקודה הפנימית הזו היא העילה האמיתית והיחידה לשמחה. כל שמחה אחרת תחשב לעומתה, צעצוע. אם במשך השנה נשכחת הנקודה והתחושות מתעמעמות, שלושת הרגלים ומצוות עליה לרגל מחדשים בנו את ההרגשה הזו.

(ראה אור בעלון 'עלה לתרופה' – תשע"ד)

הומלסים, לכו הביתה! (על גלות וגאולה)

הניסיתם מעודכם להשתכשך בנעליו של חסר בית, לחוש את תחושותיו, להשקיף על הרחוב ממשקפיו? מגורים על ספסל ברחוב קריה אולי אינם כה נפוצים במחוזותינו, אך אין אדם שאינו נתקל באוכלוסיה הזו. האנשים נעדרי הבית, משוללי קורת הגג. בית, מהבחינה הזו, משמש הרבה יותר מאשר ארבעה קירות וגג סוכך מלמעלה. בית מעניק לנפש מציאות, מקום בעולם. חיי נישואין נקראים בניית בית. לא לחינם כה מעסיקה קורת הגג המדוברת את הציבור. המשכן הזה בו ייבנו החיים, מהווה בית קיבול לנשמת החיים. ומי שלא זכה למצרך שכזה משל עצמו, מסוגל אולי להעריך אותו יותר.

מקום בעולמו של הבורא

"כי תפארת אדם לשבת בית", הבית הוא מקומו של האדם. על שמו מתקרא אדם 'בעל בית'. הבית כמו גם החפצים וההווי שהוא אוצר בחובו, מעניקים לנפש זהות, מקום בעולם. לעומת הבית יש את מה שמחוצה לו. ובין שתי המחוזות הללו – הבית והחוץ, מחלק אדם את חייו.

רשות היחיד ורשות הרבים אינן רק נקודות ציון על פני המפה. הרשויות הללו מבטאות משמעויות עמוקות הנוגעות לפנימיות הנפש, ולהנהגת העולם. המשנה הראשונה במסכת שבת פותחת בהתרחשות שבין רשות היחיד ורשות הרבים. 'בעל הבית' מצוי בביתו פנימה, בחוץ עומד העני. האריז"ל בכתביו הקדושים מכנה את המצב המתוקן בעולם בשם 'רשות היחיד' ואילו את מצב הקלקול והעיוות בשם 'רשות הרבים'. רשות היחיד על פי הספרים הקדושים, היא מציאות בה העולם משמש משכן כבוד לבורא עולם. מצב בו הנבראים מכירים במי שאמר והיה העולם, זוהי רשות יחידו של עולם. לעומת זאת, במצב בו הבריאה נשלטת על ידי כוחות טבע, המציאות היא 'רשות הרבים'.   או כלשונו של האלשיך "עולם הגלגלים עם העולם הזה הצד השוה שבהם כי גשם המה, ויחשבו לפניו יתברך כרשות אחת, שהוא רשות הרבים, עולם הפירוד. ואשר למעלה, שהכל קדושה דבקה בו יתברך, יתייחס לרשות היחיד, כי כל הקדושה היא אחדות כנודע".

הבית והחוץ קיימים גם בנפש פנימה. יש בכל אדם 'רשות היחיד',  ו'רשות הרבים'. ברשות היחיד שלו, האדם מגלם דמות עצמית. דמות האומרת 'יש לך מקום בעולם, יש הצדקה לקיומך'. אין אמירה ענוגה מזו!

רשות הרבים זועקת את ההיפך. העובדה שאנשים נוספים חולקים איתך יחד מרחב משותף, מעמידה את עצמוּתך בתחרות כפויה. כביכול נדרשת להוכיח את ייחודיותך. רשות הרבים היא מהומת הנפש, חוסר שלווה הנובע מאי הכרה בזכותך להתקיים גם מבלי להוכיח כל יתרון על פני ייצור אחר.

יתרה מכך. ברשות היחיד יש לו לאדם רק דעה אחת, היכרות אישית עם הבריאה ועם מחוללה. זהו מקום המשתמר. רשות הרבים איננה 'מקום משתמר'. במהותה פרוצה היא לכל דכפין, מזמינה דעות וסברות, אי הבנות וסתירות. התחושות הללו סותרות באופן המטלטל ביותר את טבעה של האישיות. מהסיבה הזו משמש הבית קן בסיס, מקום אליו חוזרים תמיד. ביתו של אדם הוא מבצרו, אף בשעה שכמעט אינו מבלה בו.

גלות – התפזרות, גאולה – התכנסות

הגלות והגאולה נמשלים לחוץ ופנים. בזהר הקדוש ובספרים הקדושים מתוארת היציאה לגלות כיציאה מרשות היחיד לרשות הרבים. אומות העולם, מסביר השל"ה הקדוש, נחשבים 'רבים' משום שהם מפולגים לשבעים לשון. 'רשות היחיד' מבטאת את האמונה התמימה. הנברא יחיד הוא בעולמו של בורא אחד. בתוך 'רשות היחיד' אין מקום למאבקים גם לא לחילוקי דעות. ממילא אין מקום גם לכפירות.

האמונה במהותה יחידה היא, איננה סובלת נטע זר. האמונה קנאית לייחודיותה משום שכל מהותה שייכות. האמונה משייכת, וממילא אף שוללת כל הזדקקות לגורם אחר. כפירה, לעומת זאת. היא זרות. זרה כלפי עצמה, מטילה ספק בכל. מהסיבה הזו הופכת האמונה את המאמינים ליחידה אחת. וכדברי המדרש המובא ברש"י (בראשית מ"ו, כ"ו). "עשיו שש נפשות היו לו, והכתוב קורא אותן 'נפשות ביתו', לשון רבים. לפי שהיו עובדין לאלוהות הרבה. יעקב שבעים היו לו, והכתוב קורא אותן נפש אחת, לפי שהיו עובדים לא-ל אחד".

המקום הטבעי ביותר לחיי נפש תקינים, הוא ערסל אמונה. "ויהי אומן את הדסה" הספרים הקדושים מדגשים בפסוק הזה את ביטוי האמונה המאפיין ביותר. אמונה היא אוֹמנוּת, התמסרות בידיים של כח גדול ומסוגל יותר. "כגמול עלי אימו" – אמון מוחלט, ללא תהיות וללא כל אפשרות לרעיון נוסף. זו בדיוק רשות יחידו של עולם. במקום הזה פורחים חיי נפש בריאים.

זהו סיפורם של הגלות והגאולה. גלות פירושה, התפזרות. חזון הגאולה מבשר על 'קיבוץ נדחים' "אלוקים מושיב יחידם ביתה". את המציאות המושלמת מתארים חז"ל בחזון "עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות". ארץ ישראל היא רשות יחידו של עולם "תמיד עיני ה' אלוקיך בה". לעתיד, תתפשט רשות היחיד ותכבוש את רשות הרבים, זו תמצית הגאולה.

כמו גלות העם כך גם גלות הנפש היא התפזרות. נפש גלותית היא נפש מפוזרת. התפזרות נפשית היא שיעבוד לרשויות שונות. פחדים, דאגות, דחפים ויצרים. כל אחד מאיתנו משועבד לכמה וכמה גורמים, ידועים ושאינם. משועבד אדם לציפיות הסביבה, לציפיותיו מעצמו, לדעת ציבור, משפחה, חברים ומה לא. השעבוד הזה מעמיד אותו תחת רשויות שונות, אין הוא אדם לעצמו!

השעבוד לגורמים זרים סותרת במהותה את האמונה. אדם הנתון למרות פחדיו, לחציו ודאגותיו, אינו רואה במציאות אלוקית את ביתו היחידי. במידה מסוימת הוא חסר בית.  מושלך ברחובות קריה, מפוזר.

גאולת הנפש היא מציאת נחלת הפרט בזרועות האמונה. ההכרה שאינני חייב מאומה לאף גורם חוץ ממנו יתברך. אינני מעוניין למצוא חן בעיני אף בריה, חוץ מבעינו יתברך. זוהי גאולה. הגואל הוא לוקח החסות על נפש הנגאל. כמו ה'גואל' ממגילת רות "ופרסת כנפיך על אמתך" הנפש מבקשת מאן-דהו שייקח עליה בעלות. "קרבה אל נפשי גאלה" הגואל והנפש – גאולה.

מלחמת הבית והחוץ

אם להגדיר את מצבינו, הרי שאנו מצויים בעיצומה של מלחמת שליטה בין החוץ לפנים. ככל שירידת הדורות מעמיקה לתהומות חדשים, כך מעצימה הפרהסיה את הווליום. נוצצת ובוהקת יותר. מרתקת ומסנוורת. היום, החוץ אינו מסתפק ברחובות, הוא פולש פנימה אל הבית. ברירה אחת נותרה בידינו, לכבוש או להיכבש! או שתכבוש הפנימיות את החיצוניות, או חלילה להפך.

ואיך כובשים את חוצות העיר?

ובכן, מחפשים ניסים!

הנס והטבע צוררים זה לזה. חוקי טבע הם פרהסיה. על פי תפיסה מדעית התופעות הרוחשות ביקום נגרמות בעתיים של חוקים שונים. תחומי המדע משייכים את העולם לרשויות שונות נעדרי קורת גג משותפת. פיזיקה, ביולוגיה, מזג אוויר, חוקי מתמטיקה. הפרהסיה מאיימת משום שהיא זועקת "איש הישר בעיניו יעשה" העולם פרוס בין גורמים משפיעים שונים בעלי אינטרסים אישיים ונוגדים, ולאדם הקטן רק נותר לקוות שהאנדרלמוסיה הזו לא תבוא על חשבונו באסון טבע מזדמן.

מהסיבה הזו, רשות הרבים מקום מועד לפורענות היא. מקום בו שולטים גורמים שונים. מקום בו מתפזרת הנפש בין רשויות וסמכויות שונות.

רשות היחיד בתוך הפרהסיה

התרחשותו של נס קורעת את הפרגוד וחושפת תחת כל הרשויות רשות אחת קובעת. שידוד המערכות מבטא את כוחו של הבורא השפיע על המערכות כולן. נס הופך את  העולם לרשות אחד, רשות יחידו של עולם.

נס נתפס בעולם כמשהו בלתי שגרתי. וזהו אחד ההישגים המשמעותיים יותר של הטבע – עצם המחשבה שהנס מופיע כאן כאורח בלתי רגיל. הנס מעיקרו, בסיס המציאות הוא, נס תמידי המאפשר את קיומם של כל חוקי הטבע. הנס הוא רשות היחיד ה'מארחת' בקרבה את מה שנדמה כ'רשות הרבים'. נס מצהיר כי רשות אחת קובעת את צורתן של כל הרשויות האחרות. רשות היחיד שלטת על רשות הרבים.

חיים ניסיים הם חיי אמונה. הכרה ברורה בכתובת אחת ויחידה, בורא עולם. המאמין חווה שלוות בית גם בחוצות העיר, משום שבעיניו העולם מצוי אצל הבורא, לא להיפך! אמונה חלקית היא זו הרואה בעולם – מציאות ובנס – תופעה. בחוצות – 'מקום', ובהשגחה מרכיב נוסף לחוקי טבע נוספים. אמונה שלימה היא כזו הרואה את המציאות כנס תמידי. בין אמונה לחוסר אמונה עובר חוט דקיק של עיקר וטפל. האמונה רואה בנס עיקר ובטבע טפל. תפילה הופכת את האמונה הזו למציאות ממשית.

 

 

 

 

 

שבת הגדול – לדלג קילומטרים של גלות

הגלות ארוכה ואנחנו מצפים לגאולה, היכן היא? כאשר השם יתברך מרחם עלינו הוא מביא את הגאולה מרחוק, מקץ הימין, עד אלינו.

הטבע הוא גלות והגאולה היא השגחה. המפתח בידי כל אחד לבחור להעדיף את ההשגחה על פני הטבע. כדי להחיש את הגאולה עלינו לאמץ דרך של תפילה.

יש מצבים משתנים ויש נצחיים. כשהמתג נופל לפתע וחושך מוחלט משתרר, התחושה היא נצחית ולא במובן החיובי. זמנים של חושך נמתחים הרבה מעבר לפרק הזמן שהם ממלאים על פני השעון. את אור היום רואים מתקדם לאיטו אל קיצו, אך הלילה חשוך מבואו ועד צאתו. לפעמים אתה שוכח מתי כל זה החל, ואינך יודע מתי לצפות שזה ייגמר. תחושת הנצחיות היא הקשה והמבעיתה בכל תחושות הגלות. נדמה לפעמים לעם ישראל שאולי שכחו אותם אי שם על דפי ההיסטוריה. גם ברמה האישית כשישנם קשיים וייסורים קל מאוד להשתכנע שהם נמצאים שם מאז ומעולם ויישארו לתמיד. אדם נקלע לבעיה. הסתבך עם מישהו או משהו. הסתגל להרגלים פסולים. מעבר לקושי שבהתמודדות יש את החרדה שלא אצא מכאן לעולם חלילה.

*

הגלות קרויה לילה. כפי שנאמר בברית בין הבתרים "והנה אימה חשיכה גדולה נופלת עליו", הצרה הכי גדולה בחושך היא שהוא חשוך. קשה עד בלתי אפשרי לפעול בחושך מפני שאינך רואה מימנך ומשמאלך. זו למעשה הבעיה המשמעותית ביותר שלנו בגלות – איננו יודעים היכן אנו ומדוע. איננו יודעים אנה יפנו פנינו ולמה. הצעד הראשון בגאולה, לכל הדעות, הוא להבין מי שולט בנו ומה שולל את חירותנו. ובכן, אנחנו שבויים בחכמת הטבע.

בין טבע להשגחה

שני הניגודים המורגשים ביותר בבריאה הם ללא ספק האור והחושך. במקביל, הניגודים המוחלטים ביותר בהנהגה הם הטבע וההשגחה. הטבע נמשל לחושך, ההשגחה לאור. הגלות היא לילה ובלילה שולט הטבע. איך התגלגלנו הנה אל שלהי הגלות? הכל החל בשאלה אחת שנשאלה על ידי ראש וראשון למאמינים, אברהם אבינו. הוא ביקש לברר "במה אדע כי ארשנה". שאלה זו נגעה לירושת הארץ. ארץ ישראל היא מקום האמונה, כל ספק והתלבטות בנוגע לאמונה מערער את יציבותה ומזמין גלות. אברהם אבינו הנברא הראשון שהצליח בכוחות עצמו לחתור ולחצות את פרגוד ההסתרה ולהציץ אל מעבר למחזה הטבע, שם הפציעה וזרחה עליו האמונה, הציץ עליו בעל הבירה. מהמקום הזה הוא גם קיבל אותנו, צאצאיו, עם ישראל. מלכתחילה לא ניתנו לו סיכויים להוליד אך אז הגביהו השם יתברך מעל הכוכבים וציווה עליו במפגיע "צא מאצטגנינות שלך". בדרך הטבע אין דרך להוליד עם ישראל, רק באמצעות ההשגחה.

לכל חג ומועד תוכן ומהות מיוחדת, פסח הוא חג החירות. היכן היא החירות המדוברת? באמת כל העולם מנסה להשיג אותה, אבל החירות איננה כאן. היא גם לא יכולה להיות כאן. אנחנו בעולם המעמיד בעקביות פני טבע ומקרה וזו בדיוק הגלות. אנחנו הולכים בגולת החכמות החיצוניות, שבויים בתפיסות של טבע ומקרה. שטחה של הגלות הזו משתרע הרחק, עד קץ הימים. שכן הנהגת הזמן היא הנהגת הטבע. אילו תשתהה גאולתנו לבוא עד בוא הקץ, לא נשרוד. הנס הגדול של גאולת מצרים היתה החשת הקץ. הקדוש ברוך הוא דילג והחיש את גאולתנו ממצרים משום שידע שאילו נשאר שם עד תום תקופת גלותנו, לא נוכל לצאת עוד לעולם. גם היום כל תקוותנו ממוקדת בהחשת הקץ.

והיה בחצי הלילה

כדי להוציא את ישראל ממצרים דילג הקדוש ברוך הוא על אלפי שנות טבע, והביא את ההשגחה מהקץ האחרון. שם, בעולם של לעתיד לבוא, לא יהיה עוד טבע ומקרה, רק השגחה וניסים. את הקץ הזה החיש השם יתברך והביא אלינו להוציאנו ממצרים. דילוג ניסי זה מתרחש גם היום, כל יום. ממצרים יצאנו כחצות הלילה. בחצי הלילה נסדק הזמן ומבין חצאיו מפציעה הארה של השגחה מקץ הימים. מדי חצות ליל מדלג השם יתברך על תקופות ארוכות-ארוכות של הנהגה טבעית ומחיש עד אלינו אור של השגחה. עבודתנו היא להתגבר אז, לשבר את החושך והכבדות, להקיץ ולהחיש גם כן את קץ גאולת נפשנו.

מפתחות הגאולה מסורות בידי כל יחיד ויחיד. הגאולה נמצאת אך לעיתים מקומה רחוק. אם נמתין לה עד שתבוא מי יודע אם אנו עוד נהיה. תקוותינו נשואה להחשת הקץ, ורק אתה יהודי מסוגל להחיש עבורך את הקץ. דלג על ההווה. קפץ על הררים של מניעות. רוץ קדימה וגע בהשגחה שכבר מכוונת אליך קרן אור.

שבת הגדול קרויה כך על שם הנס. הגאולה היא נס, והשבת היא גאולה. ימות השבוע מבטאים את תקופת שלטון הטבע, שית אלפי שנין שהם ששה ימים של חולין. בימות השבוע יהודי נתון במאסר, כל אחד בשגרתו והטבע רודה בו בשוט ומקל. מתרוצצים מזיעים עובדים ולא מספיקים. לגודל הנס בכל שבוע יורדת לעולם שבת. היום השביעי בשבוע מביא אלינו הנהגה לא מכאן אלא מקץ הימין. זו הנהגה של עתיד לבוא והיא המפתח לגאולה. ההנהגה העתידית הזו מעוררת לתפילה להתבודדות לתקווה.

 

איך נעבור את הניקיונות לפסח עם השראה ובלי כעסים

מצוות ביעור חמץ נעשית במרחב הביתי בפשפוש אחר פירורי חמץ אך מתקיימת במישור נוסף, רוחני ואישי. איסור חמץ יוצא דופן במהותו וגדריו. אין לו ביטול ברוב והוא נאסר אפילו במשהו. חל מדאורייתא בכל תוקף אך רק למשך שבעה ימים, כשלאחריהן החמץ שב ועולה על שולחננו ואף מוגש כמנחה – שתי הלחם של חג השבועות. כדי להבין את תוכנה של המצווה, עלינו להסביר מהו בעצם חמץ.

מה הבעיה בחמץ?

 

ספרי החסידות והקבלה מלמדים שחמץ ומצה מגדירים מצבים רוחניים הנקראים 'מוחין דגדלות ומוחין דקטנות'. מה זה מוחין? משכן הנשמה במוח, כך גם מבחינה פיזיולוגית. בהסתכלות חיצונית ניתן להבחין בשתי אפשרויות בלבד – חי או מת. מבחינה רוחנית מנת החיים מחולקת לאיכויות שונות. הגדרות אלו כלולות במושג 'גדלות וקטנות'. המשל הפשוט הוא מוחו של ילד לעומת שכלו של מבוגר. שניהם חיים ושניהם חושבים אבל אי אפשר כמובן להשוות. באותה מידה גם לאדם בוגר יש זמנים קטנים וגדולים.

במצב 'גדלות' המוח מהיר ואינו מתעכב על זוטות. מבין הכל מלמעלה, בראיה כוללנית. בזמן 'קטנות' המחשבה יורדת לפרטים ומשתהה עד להבנתם המלאה. יש כמובן צורך בשני סוגי המוחין. קטנות אינה מיותרת או פסולה – היא נצרכת אך יש בה סיכון, לפיכך אנו מצווים למשך שבעת ימי הפסח להשבית חמץ ושאור מבתינו ורשותנו. מהו הסיכון? מלמדים צדיקים כך: מוח הקטנות פועל לאט, לכן הוא נמשל לשאור שבעיסה. בדומה לשאור המחמיץ את העיסה ומעניק לה טעם ומראה, גם המוח בקטנותו שוהה על המושכל, עד להשגת הבנת הטעם. אולם דווקא בשל כך הקטנות מסוכנת. תנועה איטיות מזמינה ומאפשרת הפרעות. בפסח יצאנו ממצרים, היציאה נעשתה בחיפזון משום שכאשר פרעה (אותיות העֹרף) אוחז בעורפנו, אין פנאי להשתהות. יציאה איטית לא תאפשר את הבקעת חומות הגלות, חייבים להיחפז.

כאשר יהודי מבקש חירות מהרגלי חשיבה מיושנים ומיותרים, עליו להיגמל לתקופה ממוחין דקטנות ולדבוק בגדלות. יש מקום לחשיבה 'חמוצה', עיונית וחוקרת. אך כל זאת בתנאי שרגליך עומדות על קרקע יציבה, בגבולות ארצך ומולדתך. בפסח מצבינו אינו כזה, כעת אנו מנסים להשתחרר ממצרים. יש לרעיון זה כמה ביטויים מעשיים:

זריזות ואטיות – מה עדיף?

 

הזהירות מחמץ תחומה בגבולות חג הפסח, אך בעבודת השם היא משתרעת על יריעה נרחבת הרבה יותר: אנו נמצאים תמיד באחת משתי אפשרויות – יוצאים או נכנסים. לפעמים אנו נדרשים לקום ולהיחלץ ממקום גלותי שהסתגלנו אליו זה מכבר, והדרך היחידה לעשות זאת היא ללא שהיות. כאשר יהודי מעוניין להתנתק מהרגל פסול, האיטיות בעוכריו. לגביו נאמר "זריז ונשכר". בלי שאלות ודיונים פילוסופיים, זו השעה לאומץ לב ודבקות במטרה. במקרים אחרים אנו ניצבים בפני דלת הכניסה אל הקדושה. כניסה פנימה דורשת זמן, המתנה, סבלנות. זהו למעשה סיפור איסורו והיתרו של החמץ. פסח הוא חג החיפזון משום שאז יצאנו ממצרים. תיכף במוצאי חג ראשון אנו סופרים לעומר ולפתע יש זמן. שבע שבתות תמימות! כניסה אל הקודש דורשת זמן, עיון והעמקה. החמץ מאפשר לנו להשתהות ולהעמיק בהבנת הדברים ולפיכך בשבועות מקריבים את שתי הלחם מחמץ.

בעבודת הבורא הרעיון יתורגם כך: האיטיות מבורכת כשהיא מאפשרת לנו להתקדם פנימה, אך עלינו להתפטר ממנה כל אימת שהיא מכבידה ומאיטה את נתיב המילוט מהגלות. בתקופת פסח הנפש נמצאת במצב של יציאה מגלות. החורף מאחורינו, פרשיות ספר שמות הסתיימו, גם במישור האישי נפתחת לכל אחד דלת יציאה מכל מה שהציק והעיק. זו לא השעה לפילוסופיה והתלבטויות (ע"פ ליקוטי הלכות, פסח).

זהירות מחמץ – בפנימיות

יש לזהירות מחמץ משמעות נוספת. במה תורם תהליך חימוץ לעיסה? הוא מאפשר לאוויר לחדור פנימה, ובכך להטפיח ולהכניס בה צורה וטעם משובח. העיסה – בהקבלה לנפש – היא המוח. אפשר לחשוב ולהבין את המציאות בצורה 'גולמית', בתמימות, בלי טעם. אפשר גם לאוורר את המוח ולהניח לו לספוג אוויר מהעולם. לקלוט טעמים מהסביבה הקרובה והרחוקה. רבי נחמן מברסלב הורה פעם לתלמידו רבי נתן, להקפיד על אתנחתא יומית ולפקח את מוחו באמצעות שיחת חולין עם אנשים. מי שעסוק בעיון זקוק לאוורור המחשבה באוויר העולם. מאידך 'אווירא דהאי עלמא' נגוע בחיידקים, דעות כוזבות והבלים. כשמאפשרים לו לחדור פנימה הוא עלול לטשטש את המחשבה האמתית. בפסח אנו קרובים מדי לפן הרע והגלותי של הבריאה, טרם קיבלנו תורה ואין לנו את הנוגדנים הדרושים – לפיכך חשובה כל כך הזהירות מחמץ. לאחר שבוע של זהירות, וכשבידינו תורה, מתאפשר מחדש השימוש באוויר העולם הזה, בצורה נכונה כמובן.

חומרות, הקפדות ומתחים

 

לאור האמור נבין מדוע דווקא בפסח נהגו חסידים חומרות יתרות, שנראות לעתים כחששות רחוקות ונטולות סבירות והיגיון. העניין פשוט: הזהירות מחמץ אינה מסתכמת בחשש מפני מציאת פירור  לחם מתחת לארון. החמץ מבטא עבורנו את כל המעיקים הרוחניים, ההפרעות, והגרורות של פרעה ומצרים שעודם פושים בנו. לפיכך אנו נרעשים מחשש להימצאותו של כל פירור גלות חמוץ במוח ובלב.

כאן המקום להדגיש שאין בין ניקיונות הפסח לבין כעס ומתיחות מאומה, מעבר לשגיאה. אדרבה, כעס הוא אבי אבות החמץ. מצה היא מאכל נקי, נטול מרכיבים מיותרים. גם התנועה לקראת חג הפסח ובוודאי עבודות הניקיון, אמורים להתבצע מתוך רגיעות ושמחה. שכן החיפזון הפסחי אינו נובע מבהלה, אלא מהשתוקקות. הוא מבטא תפיסה פשוטה ותמימה של המציאות וצעידה לקראת מטרה בהירה וברורה.

(ראה אור בעלון השבת 'קרוב אליך')

 

 

התגלות אלוקית בין מטאטא למגב

פסח חג הגאולה. אורות גדולות שופעים ממרומים ודווקא הזמן הזה תופס אותנו טרודים כל כך. איך אוספים את האורות למרות הטרדות?

לכל מצווה יש נקודה פנימית, נקודת הכוונה. הנקודה הזו התגלתה ביציאת מצרים והיא חוזרת ומתגלה מדי שנה בשנה.

לא בכל יום נוחתים עלינו דברים גדולים, הזדמנויות גדולות באות לעיתים נדירות. אבל לא זו הבעיה האמתית, הצרה היא שגם כשמזדמנת הזדמנות של ממש דעתנו טרודה בזוטות. הרגעים הגדולים מסתתרים תחת מטר דאגות, הזמנים הנעלים חומקים כשאנו עייפים או מתוחים. עד שאנו מבינים את גודל השעה היא הופכת נחלת העבר. בפסח התחושה הזו קיימת ביתר עוז. החג הגדול הזה אפוף בכל כך הרבה טרדות, התרוצצויות ומסיחי דעת. ניקיונות, קניות, הכנות. מבינים שמאחורי המסך העמלני הזה מסתתר דבר מה, אולי אור של גאולה. ניסים. מוחין חדשים. יודעים שהשפעות גדולות יורדות אז לעולם, אבל למי יש פנאי לגשת פנימה. מה באמת יורד לעולם בפסח?

*

למעשה זה בדיוק מה שפסח מביא אלינו, התגלות. גילוי ההסתרה. פסח הוא חג חירותנו, יציאתנו ממצרים והיחלצותנו באופן ניסי ומופלא מתחת שיעבור יד פרעה ומצרים. החירות בעיקרה היא יציאה מהסתרה עמוקה להתגלות חדשה. בדרך כלל מבלה אדם חייו מאחורי מסך מבדיל של הסתרות והיסח הדעת. הנה דוגמה: אם נסתכל על הרחוב מה נראה? מדרכות וכבישים, בתים והמון אנשים. כולם נחפזים, ממהרים לכל מיני מקומות. לכל אחד דאגות וציפיות משל עצמו, הצד השוה – כולם רואים בעולם ומלואו חזות הכל. מנהלים את חייהם כאן ועכשיו. כל עיסוקיהם ממוקדים בבני אדם. טיפוח קשרים, חנופה וכדומה. אדם משוכנע שהכל מתרחש רק כאן, בין פלוני לאלמוני. את תשומת ליבו הוא מקדיש לאירועי השעה החולפת ולא מצליח להגביה מבטו מעט כלפי מעלה ולהשקיף על מה שמסתתר מאחורי כל אלה. מהי התמונה האמתית?

מה שהיה הוא שיהיה

ובכן, בעוד ארבעים שנה הרחובות ייראו כנראה זהים, יהיו שם אותם בתים כבישים ומדרכות, אבל האנשים שמתרוצצים היום לא יתהלכו שם אז, בעוד כמה שנים. כל מה שחשוב ובוער היום, אינו קיים בעוד שנים ספורות. מה שיתקיים לעד הוא הנצח וזה הדבר היחידי שמתרחש גם היום, כל השאר דמיון ואחיזת עיניים. יש רק השם יתברך בעולם והוא מסתתר בשפריר חביון, מאחורי כל מאורע ובכל דמות. הוא עושה את כל המעשים ומהווה את המציאות מאין ליש. את הגילוי המופלא הזה אנו מקבלים במתנה, בפסח.

ניסן הוא מועד מסוגל לגילוי הסתרות, אפילו הסתרה שבתוך ההסתרה. הגאולה של ניסן עתירה בניסים ומופתים מחוץ לדרך הטבע. הניסים הללו מתרחשים גם היום, והם מכוונים כולם כדי להבקיע את מסך ההסתרה שירד עלינו. זו מתנת שמים, אבל דווקא בשעה שגזרו ממרומים להעניק לנו אותה אנו טרודים, טרודים כל כך. אנחנו אולי עסוקים ומבולבלים אבל אין זה סותר את העובדה שבעיצומם של הימים הללו יורדת אלינו מתנה טובה, מתנת החירות. דברים גדולים באים לפעמים כשהם לבושים בבגדי הדיוטות. גם פסח בא אפוף בהסתרות. אבל החידוש הוא שמאחורי ובתוך כל הבהילות הזו מצויה בהחלט ובוודאי חירות. היא מסתתרת אך קיימת, עלינו לגשת פנימה ולגלותה.

זכר ליציאת מצרים   

חג הפסח וההכנות שקודמות לו צרובות בדעתו של כל יהודי בנועם ורצון. בבית של אבא ובבית סבא עשו את הפסח כהלכתו. דור אחר דור כולם עסוקים בביעור חמץ. הזמן הזה גדול מאין כמותו ומכיל הזדמנויות נדירות. ניתנת לנו הזכות להסיר את המסווה, לגרש מהמוח מסכים מבדילים, להציץ אל מעבר לפרגוד. הפלא הזה מתגשם בשעה שאנו עסוקים בביעור חמץ, בחיפוש אחרי הפירורים והגרגירים. כל פירור שהושלך מביתנו חילץ מליבנו עוד מחשבת חוץ ופיגול. עוד רפיון ידיים. אולי נדמה לנו כאילו הזמן הזה מבולבל ומתיש, לא עת לרעיונות הוד ואין פנאי לכוונות נעלות. טעות. אנחנו אולי טרודים אבל העובדה הזו איננה טורדת מאיתנו את האורות הגדולים. אדרבה, גם גאולת מצרים לא הופיעה בשעה נאותה ובעת שלווה. יצאנו בחיפזון כשהבצק טרם הספיק לטפוח. ללמדך שמגלות הנפש וצרותיה יוצאים כשאין פנאי להבין זאת.

יציאת מצרים כאמור, מסמלת את יציאתה לאור של נקודה כמוסה מאוד, נקודת היהדות. המצוות כולן הן זכר ליציאת מצרים. כלומר, זו הנקודה הפנימית המחייה ומזינה את כל יהדותנו. אנחנו עושים מעשים טובים, הוגים בתורה ומתפללים. אבל מהו הציר סביבו נעים כל המעשים הללו? זו למעשה השאלה המפרידה בין גלות לגאולה. אדם גולה או גאול ייראו כלפי חוץ זהים, רק מבט מעמיק יגלה לאן הפנים מועדות באמת. להיגאל זה לדעת אנה פני מועדות. אדם גאול חי את חייו אך ורק נוכח פני השם. אין לו עסק עם אנשים ואין לו תחרות עם הצלחות של אחרים. זו נקודת הכוונה השוכנת בפנימיותו של כל מעשה ובעומק נפשו של כל יהודי. בניסן נגאלנו – הוצאנו ממצרים באותות ובמופתים. בניסן עתידים גם להיגאל. זה כבר קורה, תנו דעתכם.

 

פרשת וארא – התיקון לא קשה – רק תאמין

האם ישועה אמורה להיות מובנת, הגיונית? לאו. אך לשם כך אנו מוכרחים להאמין ולציית

כל הדרכים טובות וכל התיקונים נפלאים. אך הדגש חייב להיות על המרשם שהעניק הרופא. כאשר נהיה חזקים בתיקוניו של הצדיק, ישתלבו בשמחה עוד עצות והנהגות יקרות.

חולה מתייסר במחלה מסתורית. רופאים ומרפאים פקדו את מעונו, שיערו השערות, חיוו דעות, ורשמו מרשמים – והמחלה עודנה מקננת בעוז. באחד הימים הופיע רופא ששמו הולך לפניו כמי שחקר את המחלה מכל צדדיה. הוא בחן את מצב החולה, רשם תרופות והבטיח: 'מלא אחר ההוראות, ותבריא'. רפרף החולה במרשם ועיווה את פניו: "זהו, לזלף טיפות בכוס של מים? למחלה כמו זו תרופה כה פשוטה?! לא יתכן! שמעתי מאות חוות דעת. יודע אני את חומרת המצב. טיפות לא יעזרו כאן". והידידים מדברים על ליבו: רצונך לחיות – ציית להוראות. לא הבנתך ולא ההיגיון יצילו את חייך. ציית וחייה.

***

מה עושה אדם הנדרש למצוא פתרון למצוקה? מתייעץ.

אכן, נטילת עצה היא צעד ראשון לבקשת פתרון. אלא שכאן ממש מתחיל בלבול גדול. כמניין הפרצופים כן מספר העצות והדעות. אליבא דאמת לא הרבה עצות ישנן, אלא עצה אחת בלבד העונה באמת לגופו של עניין. מכל היועצים רק מי שהבין באמת את העניין מחזיק ברשותו פתרון ממשי.

מכלל הדברים הינך למד שאין ההצלחה תלויה בתחבולות רבות ואיסוף דעות ורעיונות. ההצלחה מתגשמת אצל מי שבוחר לעשות את שלו. להתמקד במה שבאמת נוגע להצלחתו ובשום אופן לא להתפעל ממעשיהם של אחרים. וזאת להווי ידוע: התפעלות יתרה רק מחטיאה את המטרה. כל אחד זקוק לרפואת נפש ולנצח במלחמותיו שלו. עצה יש ויש, פשוטה וקרובה אל הלב. רק יש להיות נאמן, להתמיד, לציית ולקיים. ברבות הימים תצמח הישועה.

מקוצר רוח

אם בכל העניינים אדם נצרך לעצה, בנוגע לישועת הנפש והצלחתה הנצחית – העצה נצרכת על אחת כמה וכמה. דרכים רבות ישנן, כולם אהובים וברורים, אך בסופו של דבר אנו נדרשים לפתרון. כאן לא יעזרו ידיעות ולא יועיל ההיגיון, מה שחשוב הוא – עצה. רפואה לנפש. מה שפועל – הוא חיוני.

ויש עצות! אך דבר אחד עלול לגרום לנו להחמיץ אותן, קוצר רוח.

עם ישראל שרוי בגלות קשה. כורע תחת הנטל. לפתע מגיח בשמי הגלות מנהיג, הוא מבשר ואומר 'גאולה'. לכאורה אל הרגע הזה ייחלנו, לבשורת הגאולה, לחירות. אך לא, אין זה כה פשוט. התגובה היא "ולא שמעו". מדוע? "מקוצר רוח ומעבודה קשה". מה עושה קוצר רוח לנפש? אי אמון. וכשאדם משוכנע שאין למצבו פתרון – הוא גזר על עצמו עבדות עולמים.

קוצר רוח הוא ראש המפסידים והמקלקלים כל בשורה טובה. ישועות וניסים שופעים עלינו. רפואות והצלחות מורעפים ממרומים. לכל גלות יש גאולה. ולכל חולי ישנה תרופה. חבי נא כמעט רגע, ישועתך עוד תופיע. אלא מאי? עד להשלמת גילוי הישועה הסכנה אורבת. אדם עלול לקבל בידיו תרופה קלה ומתוקה לתחלואיו, ובכל זאת הוא מחליט להיוותר שרוי באותו המצב, כשהוא משוכנע 'לא, אין סיכוי. למצבי לא נמצאה תרופה'.

הטעות משתרשת מתחכום: נדמה לו לאדם על פי הגיונו הגלותי שגאולתו תלויה בתנאים שונים. התשובה רחוקה בעיניו ומסתתרת מאחורי הר מאיים של קבלות מפליגות וייסורים. הוא משוכנע שהתנאי הוא לא להיכשל בשום פנים. לכבוש יעדים. להוכיח יכולת. אך לא, רופא הנפשות נותן דווקא מרשם פשוט. משה רבינו מבשר: 'השם יתברך מבקש לגאול אתכם. כפי שאתם. תיכף ומיד'. ואתם אנא מכם רק תאמינו והיו מוכנים להיגאל.

מוכן להיגאל?

התמורה התחוללה על-ידי אותות ומופתים. המכות המופלאות שהכה השם במצרים הם תיקון כללי, גבורה אלוקית החובטת במלכות הרשעה על כל קומותיה. יד השם מתגלית ובחמלת אין קץ על הבנים השבויים, מכה את מוסדות הכפירה הרשעות והאליליות, על ימין ועל שמאל.

כך בדיוק מופיעה גם הישועה הפרטית, ההשגחה מנערת מעליך את עלוקות הנפש. מכה את הרע ותחתיו מפציעה מחדש, בהירה ומאירה, ההכרה "וידעתם כי אני השם". זוהי התכלית – להביא אותך לקרבת השם. לחזק את נפשך בתפילה. לחדש בקרבך אמונה. למען התכלית הזו מוטט השם יתברך לעינינו את ממלכת מצרים.

כדי להיגאל ולהיחלץ מכל תלאות הנפש, אף מגלויות ומשוגות שהסתבכו ונעשו להרגל, אין צורך להיות גיבור. ממצרים הוציאונו מלמעלה, לא אנו הוצאנו את עצמינו. וכך גם בכל גלות.

דבר אחד הננו נדרשים: לאחוז היטב ביד את האמונה! להאמין בבשורה. להאמין בדבר השם הניתן ביד הצדיקים. להאמין גם בשעה שהפתרון נדמה יותר מדי פשוט. העבודות הקשות והסיגופים, אומר רבינו, נצרכים רק מפני שאין בנו די אמונה שגם בסיבה קלה ניגאל.

כל דרך של תיקון נפש, וכל השתדלות בקדושה – טובה היא וראויה. עניינים רבים מובאים בתיקוני השובבי"ם. אך אנו זקוקים לחבל הצלה שישתלשל וירד אל מצבינו ומשם יחלצנו. לשם כך מוכרחים מרשם מדויק, מיוחד, מכוון לנו ואלינו.

הרפואות של הצדיקים מתוקות הן ויקרות. אם מצייתים להם, מוצאים גם את הדרך לשלב תמיד עוד ועוד עניינים יקרים. אך העיקר שלא יהיה חסר – המרשם הפרטי שלי. העצה המתאימה לנפשי. ההוראה שנתן הרופא הגדול. כאשר בזה נהיה עקשנים וחזקים, ישולבו גם שאר עצות ועניינים, בצורה אמתית ומועילה.

 

פרשת וארא – התשובה לשאלה הקשה בעולם

גלות היא קושיה כבדה וקשה. חונקת בגרון ומרוקנת את האוויר מקנה הנשימה. שאלה אחת נוראה שמלווה אותנו אלפי שנים. והתשובה נאמרה כבר מזמן…

למח האנושי יש עיסוק קבוע, מרתק ועתיר עניין. להקשות קושיות. את החומר מספק עבורו מאגר בלתי נדלה של תמיהות ותהיות בכל תחום אפשרי. הוא עצמו יושב בלילה כמו ביום, חופר ונובר, שואל ועונה, מקשה ומפרק. איש פשוט, מוחו איננו מכביד עליו יתר על המידה. את המציאות הוא מפרש כמות – שהיא. החכם איננו מסוגל לקבל כל דבר כמובן מאליו. מוכרח הוא להבין על מה זה ומדוע. מה יהיה מחר, ומה היה קורה אילו נעשו הדברים אחרת.

החכמה עם כל תבונותיה איננה ערובה להצלחה ואושר. וכך מורגלת על לשונם של הבריות האימרה "ולא לחכמים לחם". מחכמות ומחשבות לא עושים פרנסה. קושיות אף פעם אינן מטיבות עם בעליהן. ואם בדברי חולין הדברים אמורים, בענייני תורה וקיום מצוות על אחת כמה וכמה. מקום יש ביהדות לשאלות ובירורים. את ידיעת התורה ושימוש חכמים רוכשים בעיקר עם שאלה וליבון. ובכל זאת, גבול יש לשאלות, עד כאן ראוי לשאול, מכאן והלאה אל נא תהרוס להיכנס אל הקודש בחקירות. פן תאבד את גבול הדעת הישרה והאמונה הבהירה.

קושיות שגודשות את מידתן הרצויה, שומטות את קרקע האמונה היציבה תחת הרגליים. ספקות ותהיות יתרות עלולות לשלול מהנפש את מקומה בקיום התורה, לזעזע ולקעקע חלילה את יציבותה.

השאלה העתיקה בעולם

את הפרשה הקודמת סיימנו בשאלתו הנוקבת של מנהיג ישראל, למה הרעותה.

שאלה זאת נזעקת בריתחא של תמיהה כאובה הבוערת בליבו של מנהיג האמת. בוקעת מתוך מציאות שכל כולה תהייה, סתירה, ופליאה. השאלה הנזעקת מתוך המציאות ששום פרט בה לא יכול היה להיות מובן.

עם ישראל סובל, נשמות טהורות על סף אובדן מוחלט. את פירפורי הגסיסה האחרונים של צאצאי האבות ראה משה בעיניו, עיני מנהיג טהורות. עוד מעט, אם לא יתרחש נס של ממש, אדמת מצרים תהיה אולי עדות אילמת לשואה שמסוגלת לחולל תלאה רצופה, גם לעם הנצחי בתבל.

וכשנראה כאילו שכח האב הרחום את בניו, הוא מופיע לפתע על המנהיג העתידי, נגלה אליו מתוך האש הבוערת בסנה. בשורת הגאולה מופיעה מתוך מחזה שמיימי, כשדבר השם נשמע בבירור מוחלט בגבולות העולם הזה, שובר את מסך הטבע והשכחה. כבר אז קשה היה למשה להאמין בכוחו. 'לא איש דברים אנוכי' הוא טען. 'ואיך יאמינו לי'. ובכל זאת השי"ת מצווה ללכת אל ישראל ולבשר להם. ויש גם אותות ומופתים, שידוד הטבע. האב הגדול מבטא את אהבתו בכל דרך. והוא דורש מהמנהיג הנבחר לומר בלשון ברורה לרודן ממלכת הטבע 'בני בכורי ישראל' – אלו הם בנים אהובים, אין זה עם הפקר.

השליחות בארמון האימים המצרי, העברת המסר האלוקי אל אליל הטבע האימתני, הדרישה לוותר על עם העבדים, נעשית מתוך מסירות נפש. ולבסוף נראה כאילו היתה זו הטעות הגורלית ביותר. הדרישה שנראתה מלכתחילה מופרכת מכל הגיון טבעי, רק מעלה את חמתו של ענק הגאווה האנושית. 'נרפים אתם נרפים' ומכאן והלאה גם תבן תאלצו ליצור בעצמכם. השיעבוד נוחת למדרגות שפלות עוד יותר.

דתן ואבירם יוצאים נצבים, על פי טענתם הם לכאורה צודקים 'הבאשתם את ריחינו' רק רע גרמתם. ומשה פונה אל השם ושואל, מדוע. כל השאלות שבעולם מנוקזות אל המילים הלוהטות הללו של המנהיג שמבקש רק את טובת הכלל 'למה הרעותה'.

השאלה הזו מלווה אותנו ממעמקי הגלות הראשונה, יורדת וצורבת בכל תחנה ומדור בגלויות הבאות. שאלת הנצח שנשאלה אינספור פעמים, בקעה בנאקה, זעקה, ושוועה, מפיות גדולים וקטנים. ואת התשובה האחת והיחידה קיבל כבר אז המנהיג של אז ושלעתיד, האיש משה.

התשובה – אין שאלות

"וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי הוי"ה לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם". לא את הכל ניתן להבין. יש גם את ה'לא נודעתי להם'. האבות הקדושים לא זכו להתגלות בהירה כמו זו של משה, ובכל זאת לא היו להם שאלות. הם צעדו בעינים עצומות אחרי קול השם, במדבר ובארץ כנען, בעשר ניסיונות ובאינספור שאלות.

הגלות, עיקרה קושיות. שיעבוד מצרים מרוכז בחומר בלבנים ובכל עבודה בשדה. הזהר הק' מפרש שהחומר והלבנים הם חומרתא דשמעתתא וליבון ההלכה. זוהי גלות, זהו אבי אבות הסבל. אין גישה אל בהירות התורה. רק מסך של קושיות, תמיהות ותהיות אין קץ. הגלות היא 'קוצר רוח'. מחזות השיעבוד מולידות במח סברות בהולות של חוסר יישוב הדעת. התחושה הרווחת היא 'איני מסוגל' 'לעולם לא אשתנה'. אין אוויר לנשימה, רק קושיה אחת גדולה חונקת במיצר הגרון.

התשובה, שהיא גם קרן אור של גאולה, טמונה ביכולת לא לשאול. 'תדע לך' עונה השי"ת את תשובת הנצח למנהיג הכואב 'הסוד שמאחורי הגלות עמוק הוא עד אין תכלית. רק דע לך שְ"גַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי…" ובסופו של דבר "וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם".

בלתי אפשרי להבין את עומק המושג שמאחורי קלעי הגלות. המחזה הזה עלול להיראות בלתי הגיוני, תמוה, אפילו אכזרי. אבל מאחורי הכל מובילה הדרך לגאולה שלימה, ולכוונה עמוקה ונוראה מאוד. את סוד חייו לא יכול בן אנוש לפענח. מה שמתחולל איתנו וסביבנו, הוא פלא. כך זה מוכרח להתנהל, כך ממש. בבית, בעבודה, בסביבה. את הדרך אל הפרנסה, אל הבריאות, ואל המנוחה מוכרח כל איש לעשות במסלולו הפלאי. ופעמים רבות, בגלות ובשיעבוד ובחוסר הבנה.

על זמנים כמו שלנו נאמר "הַמַּשְׂכִּיל בָּעֵת הַהִיא יִדֹּם". 'כִּי עַתָּה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים הָאֵלֶּה, צְרִיכִין לִדֹּם וְלִשְׁתֹּק הַרְבֵּה עַל כָּל מַה שֶּׁנַּעֲשֶׂה בָּעוֹלָם, וְלִבְלִי לִכְנֹס בַּחֲקִירוֹת וְקֻשְׁיוֹת וְתֵרוּצִים כְּלָל. רַק לִדֹּם וְלִשְׁתֹּק וּלְצַפּוֹת לִישׁוּעַת ה' עַד שֶׁעַל פִּי הָרֹב עַל יְדֵי הַדּוּמִיָּה וְהַשְּׁתִיקָה יִבְעַר לִבּוֹ עַד שֶׁיִּצְעַק וְיִתְפַּלֵּל לַה' יִתְבָּרַךְ (ליקו"ה או"ח – נטילת ידים לסעודה ובציעת הפת הלכה ו'). מה שמחוללת למעלה בעולמות הנצח כל צעקה יהודית של אמונה, נוכל להבין רק לעתיד לבוא. כעת אנחנו רק שותקים, מצפים ומתפללים.