פוסטים

פרשת פקודי – היכן קולטים הארת הרצון?

 

בס"ד

המעמד אינו חורץ גורלות, לעני כמו לעשיר סיכויים שווים לזכות לקרבת אלוקים. המצרך החיוני באמת הוא רצון.

 הצדיק נוהג לדבר בשתי לשונות בו זמנית, באחת לדרי מעלה ובאחרת לשוכני מטה. שפתו הכפולה היא דעתו הגדולה.

פרשיות התורה האחרונות עוסקות במלאכת המשכן בתבנית כליו בקומתו ובהקמתו. חכמה רבה נדרשה למלאכה וכל העוסקים בה אכן זכו לשפע חכמת לב ותבונה. עם זאת ככלות המלאכה, על ההקמה עצמה הופקד משה רבינו לבדו. הקמת המשכן כרוכה בשפע עליון מאוד של דעת, דעתם של צדיקים מופלגים, דעת כה נשגבה שיש בה כדי לחבר עליונים ותחתונים. הדעת הזו היא נס הקיום שלנו היום, בכל יום ממש.

*

בני אדם חולקים מעמדות שונים ועל פי רוב משוכנעים כי המעמד חורץ גורלות ומשפיע על מי שאתה תהיה ועד כמה תזכה. זו כמובן טעות מוחלטת. ניקח לדוגמה את שני הקצוות היותר קיצוניים – עשיר ועני, לשניהם באופן שווה יש את כל הסיבות להיות הכי קרובים להשי"ת, ודווקא בשל מצבם. העני מחמת שברון ליבו קרוב מאוד לה' ותפילתו רצויה ומקובלת למעלה לפני כל התפילות. 'אשכון את דכא' כלומר, אם הינך למטה, משמע עליך לחוש כי אצלך ה' עימך ואיתך ממש. מנגד העשיר, בזכות עושרו אמור בוודאי להימצא קרוב מאוד לה', שורשה הרוחני של העשירות גבוה ונשגב מאוד, וראוי היה באמת שאדם שיש לו עשירות וכל טוב יהיה מקורב מאוד להשי"ת.

כלליות העולמות

עינינו הרואות כמובן את ההיפך. העניות מסוגלת להעביר חלילה את העני על דעתו ועל דעת קונו, והעשירות לא בהכרח מביאה את הגביר לידי קרבת אלוקים. המעמד אם כן אינו מבטיח דבר, הוא לא יתרון ולא חיסרון. הבעיה כמו גם המעלה תלויות בעניין אחר – בחיבור שבין שני העולמות. המצרך הרוחני החיוני ביותר הוא הרצון. איש מאיתנו אינו מסוגל להניע אצבע ללא רצון, וכשהוא רוצה הוא מסוגל בסייעתא דשמיא גם להניע טחנת כוח. הרצון הוא הפרנסה של הנפש, הוא מחייה ומזין מצמיח ומניע. הרצון הוא הארה, 'הארת הרצון'. וכמו בכל מה שקשור להארות, כדי שהרצון יאיר דרושים לו תנאים נאותים. הרצון מאיר כששני עולמות מתחברים, עולם עליון ועולם תחתון.

נבין זאת מהדוגמה ההפוכה: היכן אנו מאבדים את החשק? הרצון מתפוגג בקצוות, בקצה העליון או בתחתון. הצלחה ועלייה עלולות להביא לידי זחיחות הדעת שסופו אובדן הרצון – יש לי הכל, אני יודע הכל, ממילא אין לי שום רצון. ירידות וקשיים עשויים בוודאי להביא להפסד הרצון. המיואש והמדוכדך מאבד בראש ובראשונה את הרצון. אין זה משנה אם כן מי אתה והיכן אתה, למעלה או למטה בניסיון העוני או בעושר, תמיד הינך בסכנת הייאוש ואובדן הרצון. מי שבידיו לייצר רצונות אצל כל אחד הוא רק זה שיהיה מסוגל לדבר בשתי לשונות בבת אחת. בשפה אחת ידבר אל העשיר ובשפה אחרת ישוחח עם העני מדעת.

הצדיק הגדול שפה עשירה לו, והוא מדבר בכמה וכמה לשונות בבת אחת. לדרי מעלה הוא מספר עד כמה גדול ה' ועד כמה הם קטנים ולא התחילו כלל לחיות. לקטנים הוא מספר עד כמה הם חשובים ונחשבים, ואיך אצלם ממש מצוי ה' ואשרי חלקם ממש. השפה הכפולה הזו פונה לא רק לשני טיפוסים, פעמים שהיא דוברת אל אותו אדם ממש ואומרת לו בבת אחת שני דברים – לא התחלת כלל ואינך יודע כלום אבל אשריך מאוד כי ה' איתך ואצלך ונהנה מאוד מעבודתך. שני הכתובות אליהן ממוענים הדיבורים ההפוכים הללו הם למעשה שתי בחינות שנקראות 'בן ותלמיד'. המטרה העליונה של הצדיק, כפי שמלמד רבינו ז"ל, היא לכלול את השניים הללו יחד ולגרום להם לשוחח זה עם זה. שהתלמיד יקבל קמעא מהבן והבן יקבל מעט מהתלמיד.

נס פורים

המשכן שפרשתנו עסוקה בהקמתו היווה מקום להתוועדותן של שתי הבחינות, בן ותלמיד, לפיכך בו ודווקא בו מורגשת באופן כה גלוי ונפלא הארת הרצון. המשכן האיר לכל יהודי שני השגות גם יחד, הוא יכול היה לראות עד כמה ה' קרוב אליו ושרוי בתוכו, והוא גם ראה שם והבין שמימיו עוד לא התחיל לעבוד את בוראו. המראה הכפול הזה הביא אותו לידי הארת הרצון.

זהו גם פשרו של נס פורים. כבר כעת אנו שואפים ומתפללים לזכות לאותה הארה הקרויה על שם צדיקיה – הארת מרדכי ואסתר. משמעותה של ההארה היא דעת עליונה ונשגבה, דעת שיש בה כדי להפר עצת המן. הדעת הזו מורכבת ממה שנראה כתרתי דסתרי: מרדכי הוא צדיק דר מעלה, מור דרור ובשמים ראש. אסתר היא הסתרה שבתוך ההסתרה. מי שמאזין מעט לסגנונו ולדיבוריו של הצדיק שומע תמיד את מרדכי ואסתר. הדעת של רבינו משוחחת עימנו בלשון כפולה: אומרים לך שלא התחלת ואינך יודע כלל ובה בשעה מראים לך בחוש שהנה-הנה ה' יתברך כאן עימך ואצלך ואשריך. השילוב המופלא הזה רק הוא לבדו יכול לעורר בלב כל אדם ובכל מצב את להט הרצון, ורק הוא מסוגל לשכנע אותנו כי באמת ותמיד ה' רוצה בנו ומצוי עימנו.

(ע"פ ליקו"ת ז', וליקו"ה שבת ג)

 

השם השליך את האמת כדי שהיא תגיע למקום שלך!

בס"ד

כשמשה משליך את הלוחות והן מתנפצות לרסיסי רסיסים, גם מידת האמת מתרסקת ומתפצלת לאלף אלפי נקודות של אמת, ולכל אדם ורגע יש נקודה.

אין ריחוק בעולם כלל! ואם התורה והאמת רחוקים ממך, השם יתברך ישליך אותם ארצה עד שיגיעו למצבך, היכן שאתה.

השורש ח.ד.ש אהוב עלינו. יש לחדש ניחוח מיוחד וטעם ענוג; בגד חדש, דירה חדשה, וכל דבר שבוהַק בראשית משוך עליו. כולנו משתוקקים להתחדש, אלא שאיננו יודעים תמיד איך לעשות זאת  ולכן אנו יונקים טיפות של התחדשות מזוטות, וזו אגב עצה טובה. על דברים חדשים מברכים 'שהחיינו', הברכה נועדה לאפשר לנו לנצל את ההתחדשות הזוטית הזו ולחולל על חשבונה התחדשות פנימית של נפש ונשמה. כולם מעוניינים להתחדש, אז מדוע חולף זמן רב כל כך בין התחדשות לרעותה? הסיבה קשורה הרבה פעמים במידת האמת.

*

לכל אדם אמיתות שונות ומשונות, חלקן הן השקר בהתגלמותו; אדם אומר לעצמו "שאני אתחדש?! את מי בדיוק אני מרמה?? אני עייף וזקן, מיושן ומיובש. אין לי בי שום דבר מיוחד ואינני משכנע…" הטענות נאמרות בשם האמת והן דוחות בבוז כל ניסיון התחדשות. בשם האמת אדם דוחה את עצמו מהשם יתברך, בשמה הוא מוותר על הנקודה שלו, על הנשמה שלו. בשם האמת הוא רודף את עצמו, בשמה הוא מקטרג על תפקודו ותפקידו בעולם.

ותשלך אמת ארצה

יחסיה המורכבים של מידת האמת עם האדם נעוצים בשורשים קדומים מאוד. במדרש מובא שבשעה שביקש השי"ת לברוא את האדם קטרגה מידת האמת והמליצה שלא לברוא אותו מפני שהוא מלא שקרים. השליך הקב"ה את מידת האמת ארצה והעדיף את בריאת העולם שנאמר "ותשלך אמת ארצה". לאחר מכן הצמיח אותה מחדש מהארץ כדכתיב "אמת מארץ תצמח". המדרש הזה מלמד לימוד גדול: האמת היא החומר היסודי ביותר ביקום. חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת, והחותם הזה מתנוסס בסופי התיבות של המילים הראשונות בתורה הקדושה "בראשית ברא אלוקים את" – אמת. מאידך אין מסוכנת ממידת האמת, בעטייה כמעט לא נברא העולם.

לפעמים, עם משפט אמיתי אחד עלולים לחרוץ את דינו של יום שלם למוות. רעיון אמתי לגמרי עלול להפוך לחרב קטלנית ההורגת הזדמנויות נפלאות, ממיתה נקודות טובות וקוטלת נפשות רבות. במקרה כזה, כשהאמת מצהירה: "אני או הוא" – או אני או היהודי האדם הקטן המלא שקרים, הקדוש ברוך הוא מעדיף את היהודי הקטן ואת האמת משליך ארצה. ההעדפה הזו הצילה את קיומנו לפחות פעמיים, ומאז היא הפכה להיות העדפה קבועה. דע לך אדם שכדי לאפשר לך להתקיים כאן בעולם ולעבוד את ה', יש צורך להעדיף אותך שוב ושוב, מדי יום, על פני מידת האמת. השני שנהג כך הוא משה רבינו. בראשית השבוע חתמנו את קריאת התורה במילים "אשר עשה משה לעיני כל ישראל" ודרשו על כך חז"ל "ששיבר את הלוחות". מאיזה טעם נבחר דווקא המאורע הזה לחתום את סיום קריאת ספר התורה? אלא שכאן היסוד לכל התורה.

כאשר משה רבינו יורד מההר ואת פניו מקדם קול ענות של עגל זהב, הוא תופס את לוחות הברית מכתב אלוקים, ומשליך ארצה. הלוחות מתנפצות ואותיותיהן פורחות באוויר. משה רבינו יורד לכאן עם תורה, אבל ברגעים אלה האמת הזו הנישאת על ידיו, מקטרגת על עם ישראל. הלוחות והתורה החקוקה בהן, מאשימות את העם שלו ומציגות אותו מרוחק טועה ונפול. הברירה היא אם כן בין הלוחות של ה' לבין העם של ה', בין האמת האלוקית ליהודי האנושי. השם יתברך העדיף את האפשרות השנייה, גם משה בוחר בה ומשליך מידיו את האמת. הלוחות השניות הן בבחינת "אמת מארץ תצמח". זו תורה פשוטה יותר, האמת הזו צומחת מתוך החיים שלנו – האנשים שעבורם וויתרו לפחות פעמיים על מידת האמת (ע"פ ליקו"ה ריבית ה').

אמת מארץ תצמח

הבה נקשיב. משה רבינו יורד עם תורה של ה', אבל היהודי הקטן מרגיש רחוק מאוד, כשהוא רואה את הלוחות האלוקיות מתקרבות אליו הוא יודע, אני לא שייך לזה. אני עקום, אני שקרן, אני זקן. מביט המנהיג הרחום על צאן מרעיתו ויודע – עבור היהודי הזה צריך לכתוב את התורה מחדש. צריך לרשום את התורה לא על לוחות אלוקים, אלא על לוחות הלב שלו, משום שאותו הוא העדיף. וכשמשה רבינו משליך את לוחות האבן והן מתנפצות לרסיסי רסיסים, גם מידת האמת מתרסקת אל הקרקע ומתפצלת לאלף אלפי נקודות של אמת. יש לכל אדם ולכל רגע נקודת אמת, ואתה יהודי צריך למצוא את האמת שלך, האמת של השם במצב שלך. בעיקר צריך אתה לזכור שאינך יודע כלום, הרי וויתרו עבורך על מידת האמת ועל לוחות ראשונות, ואיך תוכל לטעון שמרחיקים אותך. רק זאת תדע: אין ריחוק בעולם כלל, כי אם התורה והאמת רחוקים ממך, השם יתברך ישליך אותם למטה ויניח להם ליפול וליפול עד שיגיעו אליך אל מצבך, היכן שאתה. ורק כשהתורה והאמת יפגעו בקרקע שם הינך קבור, רק אז יניח להם השי"ת לצמוח שוב, מתוכך.

 

 

 

איך יוצרים 'השראת שכינה'?

אדם מסוגל רק להכין כלים. לשלב הבא קוראים 'הקמה'. ההכנה מורכבת מכל מה שאנו מסוגלים, ואנחנו מסוגלים להמון. הקדושה זמינה תמיד בכל מעשה קטן.

אנשים החוששים מפני כישלון נוהגים לטעון "אנחנו לא בנויים לזה". זו שגיאה! יש לנו הכל, אנו מסוגלים להכל. דרושה לנו רק 'הקמה'.

"השראת שכינה", מושג נשגב שמשתלב היטב בנוסחאות איחול וברכה; שהשכינה תהיה שרויה בבית, בעסק, שתזכה להשראת השכינה. מה זה השראת שכינה ואיך גורמים לזה לקרות?

הבה נראה. את רוב מה שאנו עושים ניתן לסכם בהגדרה 'הכנה'. אנחנו מכינים ומייחלים שבעקבות ההכנה תבוא השראה – השראת שכינה. האדם מסוגל רק לבנות בית, להכין כלים, מכאן ואילך הכל בידי שמים. לשלב הבא קוראים 'הקמה'. על ההכנה מופקדים כולנו על ההקמה ממונים הצדיקים, דוגמת משה רבינו. כולנו מכירים את שלב ההכנה. הוא מורכב מכל מה שיהודי מסוגל לעשות. כל מעשה טוב יכול להצטרף לשלב ההכנה, ואנו יכולים לפעול בתחומים רבים ומגוונים. אין מעשה שאינו נוגע להלכה, בכל תחום אפשר לגרום נחת רוח למעלה. המצוות זמינות תמיד והפה יכול לייצר בכל שעה מילים של קדושה. כדי להכין אין צורך בידע מוקדם, בתכנון וסדר, פשוט לאסוף מכל הבא ליד, והדברים הבאים לידינו רבים מאוד. אבל הסוגיה שמטרידה את כולנו היא – מה ייצא מזה?

*

כך זה גם בענייני עולם הזה. אדם מוכן להשקיע כוחות, להוציא הון ובלבד שידע שההשקעה לא תרד לטמיון. חשוב לנו לדעת שיגיענו לא יהיה לריק. בעבודת השם ובחיים לשלב הזה קוראים 'הקמה'. כפי שהתנהלה מלאכת הקמת המשכן. בתחילה נאספו התרומות ונערמו הפריטים, ולאחר מכן הוקם מכל אלו המשכן. אדם אוסף ואוגר מעשים טובים לרוב, הוא לומד ומתפלל ועושה חסד, בסופו של דבר עיניו נשואות לרגע ההקמה – שייצא משהו מכל העמל הזה. במילים יהודיות קוראים לזה "השראת שכינה". כאשר מעשינו רצויים שורה עליהם שכינה. כלומר, מצאנו חן והשם יתברך מעוניין לקבוע את משכנו בינינו. להופיע ולהיות נוכח בחיינו. אין דרך מושלמת יותר להעניק משמעות לחיים.

נשא את ראש

כדי לאפשר השראת שכינה דרושה הכנה, וההכנה היא נשיאת ראש. ביום הקמת המשכן הופכים כל הפריטים שנקבצו ובאו מכל קצוות מחנה ישראל למקום השראת הקדושה. כפי שהדבר קורה עם החפצים, הוא פועל גם עם האנשים. בשתי הפרשיות האחרונות עוסקת התורה במינויים ובחלוקת תפקידים בקרב משפחות בני לוי. חלק בלתי נפרד מהאצלת התפקיד הוא המִפקד, יש למנות את בני לוי כהכנה לקראת התפקיד. השם יתברך מצווה את משה לשאת את ראש בני לוי. כדי להפוך את האנשים הללו למשרתי השם יש 'לשאת' אותם, בדיוק כשם שיש 'להקים' את המשכן. וזהו כלל גדול בעבודת הבורא.

לפעמים נדמה לנו שאולי לא צוידנו בכוחות הדרושים לעבודת השם ולהצלחה אמתית בחיים. הסביבה לא מתאימה ואין לנו את המשאבים. אנשים שחוששים מפני כישלון במילוי מטלה, נוהגים לטעון "אנחנו לא בנויים לזה". זו שגיאה! יש לנו הכל. אנו מצוידים בכל חומרי הגלם הדרושים להשראת שכינה. כל יהודי יכול. אלא מאי? דרושה 'הקמה'. הכל קיים ומישהו צריך ללחוץ על מתג ההפעלה. להקים את המשכן, לשאת את ראש האדם. על החלק הזה מופקדים הצדיקים, אנו נדרשים רק להביא חומרים, להביא את עצמנו, והם כבר יקימו מהכל בניינים נפלאים.

היזהרו מחלישות הדעת

בד בבד עם האמור נדרשת גם זהירות. ביום הקמת המשכן מצווים ישראל לשלח מן המחנה "כל צרוע וכל זב ועל טמא לנפש". ציווי זה, כעדות התורה, מקוים תיכף באותו היום. המפרשים מציינים ששלושת המשולחים, הצרוע הזב והטמא נפש, מסמלים את שלושת הנענשים בעקבות חטא עץ הדעת – נחש חווה ואדם. כל אחד נענש בהרחקה יתרה; המצורע משתלח מחוץ לג' מחנות. עונשו של הנחש מבטא את הצרעת "משכא דחוויא", הוא הנברא הראשון שפער פיו בלשון הרע והסתה ופגם את לבושי נפשו של אדם. עונשו להיות מסולק מכל המחנות. הזב שטומאה יוצאת עליו מגופו משולח משתי מחנות ומותר במחנה ישראל, כנגד עונשה של אם כל חי. וטמא הנפש הלא הוא אדם שנקנסה עליו מיתה, משולח רק ממחנה שכינה. לחטאו של אדם הראשון יש שורש אחד, ורבי נתן מציין זאת מספר פעמים בליקוטי הלכות: אדם נכשל בחלישות הדעת ופגם באמונת חכמים. הוא לא האמין מספיק בעצמו, בכוח נשמתו, לפיכך פעלו בו דיבורי החולשה של נחש הקדמוני.

ביום הקמת המשכן. ביום בו הופכים חפצים לבית אלוקים ואנשים נעשים למשרתי השם, עלינו לזכור את התנאי הבסיסי ביותר להשראת שכינה, והוא – אמונת חכמים. לפעמים אדם אומר לעצמו: לא נורא, אין לי כוח וזהו. כנראה אינני בנוי לקדושה. מן הסתם לא אליי התכוונו הצדיקים. זהירות בן אדם! לסברות שכאלו יש תוצאה מרה, הן מסלקות תיכף ומיד מהמחנה ומהשראת השכינה. ג' מחנות יש בעם ישראל. והסיבה היחידה שעלולה לסלק אדם מהם, היא שגיאה בחלישות הדעת וקטנות האמונה. המצורע, הזב וטמא הנפש, הינם האב-טיפוס של כל סוגי חלישות הדעת. ראו חוזקתם!

 

 

הגאולה השלימה מתחילה בפסיעה הבאה

בין ההפכים היותר מוחלטים מפריד בסך הכל קו דק, בין גלות לגאולה מפריד רק משהו, ואת המשהו הזה צריכים לעבור בשלום.

זריזות היא דרך יחידה המאפשרת מעבר מגלות לגאולה. הזריז מסוגל להבחין גם בדברים הקטנים, שם בדרך כלל מסתתרים הרגעים הגדולים.

יש בעולם דברים גדולים חשובים ובולטים, ויש דברים קטנים פשוטים וצנועים. יש מאורעות שיחקקו לעד על ספר דברי הימים, יש כאלו שיחמקו אל שולי הסיפורים. התרחשות כמו גאולה למשל, איננה יכולה להיות קטנה ונזנחת, מדובר באירוע עולמי, חד פעמי. מדובר בתמורה שנוגעת לכל בני אנוש ולכל ההיסטוריה. גאולה איננה נושא שולי. מבין החגים והמועדים, פסח תופס מקום עיקרי ובולט לעין. הוא משמש מעין ראש השנה לחגים, הכל מתחיל מפסח וכל המצוות הן זכר ליציאת מצרים. ובכל זאת המועד המשמעותי הזה תלוי בדבר אחד קטן, אפילו זעיר. כל חג הפסח מתנוסס על נקודה אחת זעירה – חמץ במשהו. די באחוז בודד של חמץ כדי לפסול כל כמות של אוכל ולהשבית חלילה את קדושת המועד.

*

זו למעשה הנקודה הבולטת ביותר בחג הפסח – חמץ אסור במשהו. כל איסורים שבתורה ניתנים לביטול ברוב, בשישים, או ביותר מכך. אולם חמץ אסור אפילו במשהו. כמה הוא אותו 'משהו'? כשמו, משהו. כאן גם מודגש פלא נוסף: חמץ ומצה הם לכאורה שני קצוות קיצוניים במיוחד. החמץ אסור בפסח באיסור חמור מדאורייתא, ואילו המצה התגלמותה של מצוות עשה מהתורה. המצה מסמלת את הגאולה והחמץ את הגלות. בפועל, איזה מרחק מפריד בין חמץ למצה? כלום. על השעון מפרידים ביניהם רגעים ספורים. ח"י דקות ידרשו לעיסה כדי להחמיץ. כפסע בין חמץ למצה. גם בצורת הכתיבה המרחק כמלא נימה. האותיות זהות מלבד האות ה' המוחלפת במילה 'חמץ' באות ח'. אנחנו רגילים לחפש את ההפכים המוחלטים בשני הקטבים היותר רחוקים, והנה כאן השם שכנים. דרים בסמיכות מקום. האותיות כמעט זהות וגם האות היחידה המבדילה, זהה להפליא לרעותה. מה כבר מפריד בין האות ה' לאות ח'? קו דקיק.

בין חמץ למצה

נקודה זעירה מבדילה אמנם בין חמץ למצה ובין כשרות לאיסור, אבל עליה העולם עומד. המוח הוא משכנה של הנשמה, הראש הוא האיבר היותר נעלה, דווקא בשל כך הכל בו קרוב כל כך. הטוב והרע אינם נמצאים בשני עברי המתרס, הם דרים בכפיפה אחת. רק סטית קמעא איבדת את השביל. ככל שאדם מתבגר הוא מסוגל להבחין בדיוקים דקים יותר. ככל שהוא גדל עומד אדם על סודו של ההבדל הקטן, הקטן דווקא. הנקודה הזעירה ופרק הזמן הפעוט המבדילים בין חמץ למצה מבטאים היטב את המרחק בין ההגדה טוב לרע בתחום המחשבה. ברגע קטון הטוב הופך לרע ולהיפך. קצת מניחים לעיסה והיא מחמיצה, ובאותה מידה אדם מרשה לעצמו להישכח לזמן מה והנה הוא מוחמץ, נופל ברפיון. במקומות האמתיים שום דבר אינו רחוק, הכל קרוב מאוד וזה דורש זהירות וערנות יתרה.

אל נקודת ה'משהו' שואפת למעשה הבריאה כולה. במשהו תלויה הגאולה השלימה. משהו בסך הכל מבדיל בין גלות לגאולה. הגלות השעבוד והעבדות קרובים לעולמו של האיש החופשי הרבה משהוא מסוגל לדמיין. ואילו החירות והפדות קרובים ונגישים לכלאו של האסיר יותר משהו מעז לחלום. לא מפרידה בין העולמות אלא פסיעה קטנה של משהו, אבל את המשהו הזה קשה מאוד לעבור. כדי לחצות את המעבר הצר הזה אנו נדרשים לסיוע הצדיקים, הם אומני הפרטים הקטנים.

 

רבינו הקדוש מלמד שהצדיקים, המורים הרוחניים האמתיים, מתייחדים דווקא ביכולתם לרדת דווקא באמצעות הצינורות היותר צרים, משום שמעלתו של המלמד היא יכולתו להעביר את הדעת היותר רחבה אפילו לכלי קיבול של תלמיד צר מוחין. גדולתם של הצדיקים אפוא מתייחדת אף היא בחוט השערה, ביכולתם לצמצם אור עליון לקווים זעירים שיצליחו לחדור לתפיסת עולמנו הצרה והקטנה מלהכיל (ליקו"מ, ל').

פסח חג ההתחלה

זה למעשה עיסוקנו המרכזי בחג הפסח. ביום הזה יצאנו ממצרים והיציאה הזו מסמלת את כניסתנו בגבול הקדושה. כשיצאנו משם נדמינו כמעט למצרים, כל כך שקענו בגלות שאפילו מלאכי מרום תמהו וטענו: "הללו והללו עובדי עבודה זרה", כלומר ההבדל דק כחוט השערה. ואת המשהו הבלתי מורגש הזה הדגיש הקדוש ברוך הוא והפך להתחלה חדשה. הוא לקח אותנו לעם ואת המצרים הטביע בים, וזה למעשה סיפור יציאת מצרים של כל אחד. כאשר אדם שרוי בגלות הנפש הוא אינו מסוגל להבחין בין טוב לרע, הכל נדמה לו כעיסה אחת בלתי ניתנת להפרדה. באופן שכזה קשה מאוד להיחלץ מהרע ולהיגמל ממנו. הנס שלנו הופיע במצרים בדמותה של הזריזות. יצאנו בחיפזון, מיהרנו, דהרנו. כאשר אדם נחפז הוא מתחיל לגלות את גודלם האמתי של הרגעים הקטנים, ההבדלים הדקים מתגלים לעיניו כעולמות מלאים. הרע מתרחק ממנו והוא מוצא את עצמו מדגיש יותר ויותר את הטוב הכשר והטהור.

פסח הוא חג של חינוך, חג של התחלה חדשה. בפסח מלמדים אותנו לפקוח עיניים של שימת לב. להבחין בפרטים הקטנים, להיזהר בשלומם של הרגעים הבודדים. ליקר כל נקודה טובה. משום שלפעמים השער של הגאולה מסתתר מאחורי פסיעה קטנה.

 

להישען על הדבר האמתי

לאנשים יש הרגל שהפך מזמן לטבע – הם ינסו תמיד לחפש סביבם משענת אנושית, לסמוך עליה. רק נס כמו פורים ימיר הרגל זה באמונה.

המגילה מספרת על אמונה עיקשת היורדת ומשתלשלת בעקבות עם ישראל לכל מקום רחוק ונידח, אפילו להסתרה שבתוך ההסתרה.

מגיל צעיר אדם מחפש סביבו נקודות אחיזה. אנשים שיעניקו לחייו ביטחון ויאצילו עליו יציבות ורוגע. ילד קט מוצא משען באביו. מתפאר בו באוזני חבריו ושואב עידוד וחוסן בדמותו. לכשיגדל יחפש סביבו משענות נוספות וירחיב את המעגל. ילמד לזהות את מי שמסוגל לעזור בתחום זה ואת מי שניתן לפנות לעזרתו בתחום אחר. זהו הרגל שנרכש עם השנים והופך לטבע. אדם מחפש משענות ובטחונות. מה שנכון בפרט מתקיים גם בכלל. מדינות מחפשות בעלות ברית שיעניקו להן חוסן וביטחון. בריתות נכרתות בין עמים ולאומים ועל סמך ההסכמים חיים מיליוני אזרחים בתחושת ביטחון ושלווה. עם השנים מתקבעות העבודות: מדינה פלונית מעניקה חסות לאלמונית. המעצמה הגדולה ניצבת לימין ידידתה הקטנה, והתחושה היא כאילו יצוקה למרגלות היקום קרקע בטוחה.

*

התחושות הללו עשויות להתקיים בהתמדה במשך שנים ואף דורות, אך תמיד בסופו של דבר הן מתנפצות. ההיסטוריה רצופה הפרת בריתות. חילופי שלטון, שינויי אקלים ואינטרסים משתנים, גורמים למצבים שהיו עד אמש מוחלטים להתפורר ולהתפזר ברוח הזמן. משברים אלו מתרחשים בשני העולמות, בכלל ובפרט. אדם מתרגל לסמוך על אנשים מסוימים, והנה ביום בהיר אחד כולם נעלמים.

ניקח לדוגמה איש שכזה. בטחונו הכלכלי עורער. ניסה לגייס את פתרוניו משכבר הימים ונענה בהתחמקויות ותירוצים. רגע לפני שמתייאש פוגש בו חבר. פניו שלוות וכולו אומר רחבות הדעת. הנה, חושב לעצמו מיודענו המדוכדך, הנה לך אדם בעל אמצעים אבקש את עזרתו… והוא מבקש, ונענה בחפץ לב: "שמעני ידידי, בוודאי אסייע לך. אבל מכיוון שכסף אין בכיסי, אתן לך דבר בעל ערך גבוה עוד יותר. אף אני כמותך חוויתי משבר, ננטשתי ומצאתי עצמי בודד. ואז זכיתי ולמדתי על בשרי שיהודי לעולם אינו לבד, אין כזה מצב. יהודי תמיד מצוי אצל השם. דע לך, כשמבקשים – מקבלים. צריך פשוט לדבר איתו. שמע לי וגייס את עצמך לתפילה אמתית מדי יום ביומו. הפוך את בורא עולם לידידך ולמקור ביטחונך עלי אדמות". והוא עשה זאת וכעבור תקופה אכן ראה ישועה. התרגש, התחזק, סיפר לאחרים. ומה הלאה? זו אכן שאלה.

סביר להניח ששינוי מהותי לא יתחולל כאן. אדם רואה נס, מתפעל ומבטיח להתחזק. בפועל זה לא מה שקורה. הוא שב לעניינו הרגלים, קרי – להרגל הנושן לחפש משען ומשענה בדמות בשר ודם.

מחלת עמלק

זהו למעשה סיפורו של כלל ישראל. יצאנו ממצרים, עין בעין ראינו ההשגחה וניסים. בליבנו התעצמה ההרגשה שיש על מי לסמוך. יש לנו אב רחום ובידיו כוח וגבורה. לאחר ארבעים שנה במדבר, כאשר מדי שחר מורעף עליך ממעל מזון רוחני, בגדיך גדלים עמך, רגליך לא בצקה וכל מחסורך ממולא, הינך מבין שאכן כל צרכיך בידי שמים ומה לך לדאוג. אך לא לעולם חוסן. לפתע הבהירות מתעמעם ותחתיה חודרת ללב דאגה. איך דבר כזה קורה?

זוהי מחלה. כפי שהגוף עלול לחלות גם האמונה נתקפת לעיתים חולי וחולשה. לנגיף זה קוראים עמלק. קליפת עמלק תוקפת את יסודות האמונה ובחוצפתה מערערת על הביטחון וטוענת שהנס היה טבע והפלא לא היה אלא התרחשות שגרתית. הארס הזה מחלחל פנימה. יורד ומשתכן במוח ובלב. יש להתייחס לעמלק כאל מחלה. הרפואה נמצאת בחג הפורים.

רפואת האמונה

נס פורים שונה מאוד מנס חג הפסח. ביציאת מצרים שודדו המערכות והטבע נעמד דום לפני בני ישראל. בפורים לא שידדו את הטבע ולא בטלו חוקות שמים וארץ. אדרבה, סיפור המגילה מתאר עלילה אנושית לחלוטין הכוללת מלכים ורוזנים ומאבקי שלטון רגילים. בשיא ההסתרה נלקחת אסתר – השכינה הקדושה בעצמה, ומוכנסת לביתו של אחשוורוש. היש הסתרה גדולה מזו? ודווקא כאן מסתתרת הרפואה אמתית. שימו לב: במקום הזה בדיוק מתפתחות המגיפות הרוחניות. אדם באמת אינו מבין איך ולמה. שאלות אלו מחליאות, הן המקור לכל החולשות הרוחניות. הרקע לסיפור המגילה קשה ללא נשוא. עם ישראל מצוי אז בסופם של שבעים שנות הגלות. אין כוח ואין חשק. במקום הזה בדיוק אדם מתפתה לשוב להרגליו הישנים ולחפש את מושיעו בדמות אדם. להישען על מישהו. לסמוך על משהו. להיאחז בעולם החומר ולשאוב ממנו בטחון. במצב שכזה אדם גם משכנע את עצמו שהנה חלפו להם ימי התהילה. פעם היה בית מקדש, פעם היו אנשים גדולים, היום יש גלות ואנשים קטנים. שתי המחשבות הללו – המקררת והמייאשת, פוגעות באמונה אנושות.

לכאן יוצקת המגילה את נס הפורים. אל המקום המרוחק והמוסתר הזה. סיפור המגילה מספר לכל אחד ואחד איך השם יתברך נמצא איתו עימו ואצלו אפילו בהסתרה שבתוך ההסתרה. גם כאשר נדמה כאילו המציאות נמסרה לידי הטבע והמקרה חלילה, גם שם נמצא השם יתברך. האור הזה מיוחד לימי הפורים וזכרו לא יסוף מאיתנו לעולם ועד. בפורים מתגלה בעולם אור נפלא, אור של השגחה שאינה מוותרת אלא יורדת ומשתלשלת לכל מצב. כאשר מטה היהודי אוזנו לדברי המגילה, שומע הוא את דבר הנצחיות המבטיחה כי בכל אשר תלך האמונה תלווך. יש על מי להישען.