פוסטים

סולם העולמות – ארבעה חלקיה של שחרית

סיימנו לעסוק בשלביה הראשונים של התפילה, מברכות השחר, קרבנות, ועד 'הודו'. חלק הקרבנות הוא ראשון מתוך ארבעה חלקי התפילה המכוונים נגד ד' עולמות, אצילות בריאה יצירה ועשייה. בתפילתו יהודי עולה בסולם המוצב ארצה וראשו בשמים. פותח בקרבנות שבעולם העשייה, נכנס ביצירה דרך פסוקי דזמרה. מעפיל ביוצר אור לעולם הבריאה, ובשמונה עשרה הריהו ניצב בעולם האצילות. לאחר מכן ירד השפע גם כן דרך ארבע העולמות בארבעה שלבים.

כאן המקום לפרוס את יריעת הביאור של ארבעת העולמות.

התואר 'עולם' מלשון העלם. ארבעה העולמות הם כמובן מציאויות רוחניות לגמרי. שלא כמו עולמנו החומרי. עולם הוא כביכול מקום רוחני שהמשל הקרוב ביותר אליו הוא 'קומה'. בבניין רב קומות יתכן שמבחינת המבנה האדריכלי קומה ראשונה תהה זהה לקומה עשירית, ובכל זאת זו קומה א' וזו קומה י'. בכל אחד מהעולמות יש עשר ספירות ושאר פרטים המשותפים לכל העולמות, הם נבדלים זה מזה מבחינת גובהם. הגדרת הגובה כאן מתייחסת כמובן למידת הזָכּוּת של העולם הנובעת מקרבתו לאלוקות.

בין אחדות לפירוד

על פי תרשים פשוט ארבעה העולמות מסודרים זה על גב זה. כאשר עולם האצילות למעלה ועשייה למטה. יש כמובן היבטים נוספים ומורכבים יותר. הסדר הזה מבטא את ההשתלשלות הרוחנית, מאלוקות מוחלטת לעולם חומרי כמו המקום בו אנו חיים. השתלשלות זו היא כוונתו של צור העולמים אשר עשה הכל בחכמה והתקין סדר של צמצום וירידה שלב אחר שלב מרוחניות מוחלטת המופשטת מכל צורה והגדרה, ועד חומריות מוחשית של עולם העשייה הגשמי. ההשתלשלות ההדרגתית הזו מוכרחת כדי לאפשר את קיומו של האדם כאן בעולם. אמנם עבודתו של יהודי להתייחס להשתלשלות גם בצורה הפוכה – כסולם לעלות בו ולשוב אל המקור. הרעיון הזה משמש מגמה עיקרית בתפילה.

בטרם נפרט את מהותו של כל עולם כשלעצמו, נציין את הקשר השורר ביניהם. בדרך כלל מתייחסים לארבעת העולמות כקבוצה של שלושה לעומת אחד. פעמים רבות שאנו מתייחסים רק לשלוש העולמות בי"ע בפני עצמם ואילו האצילות נבדל מהם. הסיבה היא היות עולם האצילות אחדות פשוט עם הבורא יתברך (כפי שיבואר לקמן), לעומת עולמות בי"ע הנחשבים לנפרדים ובעלי ישות עצמית. הקשר בין בריאה יצירה ועשייה שונה אם כן ליחס ביניהם לבין עולם האצילות, הנחשב נבדל ונפרד מהם. כמו כן מכיוון שכל עולם מבטא השתלשלות וירידה רוחנית – בין עולם לעולם פרוסה 'פרסה', מעין מסך מבדיל המעלים את האור ומאפשר לעולם הנמוך להכיל גילוי אלוקות במידה מדודה יותר.

חשוב לציין חילוק נוסף: עולם האצילות קרוי 'עולם התיקון'. לעומתו עולמות בי"ע קרויים עולמות הפירוד והשבירה. המשמעות קשורה במאורע שבירת הכלים שאירע בהיסטוריה הרוחנית של האצילות. בעקבות השבירה פרחו האורות למעלה, הכלים נשברו ושבריהם נפוצו וירדו מטה. אותם שברי כלים וניצוצות הנופלים, יצרו למטה את עולמות בי"ע. נמצא ששלושת העולמות הללו מורכבים מחורבותיו של עולם האצילות. עניין זה מתקשר עם העבודה הידועה שעולם העשייה רובו רע ומיעוטו טוב. יצירה חציו טוב וחצי רע. בריאה רובו טוב ומיעוטו רע, ואילו אצילות כולו טוב. נוכחותם של הטוב והרע בעולמות הפירוד נגזרת ממהות שברי הכלים שיצרו את אותם עולמות: בעשייה ירדו חיצוניות הכלים לפיכך מצוי שם הרע בעיקר. ביצירה ירדו כלים אמצעיים, משום כך ענינו חצי-חצי. בבריאה נפלו פנימיות הכלים הרוחניים, לכן רובו טוב. עולם האצילות הוא עולם התיקון משום שבו מתקיימת המציאות המתוקנת, זו הנבנית מתוך בירור הטוב מהרע. החלקים המבוררים של כל אותם שברי כלים, עולים ויוצרים את עולם האצילות. עבודת הבירור הזו נעשתה בחלקה (מדרגות נפש ורוח) על ידי בורא עולם בעצמו, והנותר נמסר לנו להשלים. קירוב הרעיון אל השכל הוא כך: כאשר אנו עסוקים בהתמודדות עם טוב ורע, הננו נמצאים בתחום עולמות בריאה יצירה ועשייה. אם נקביל זאת לנפש, הכוונה להתעסקות עם מחשבה דיבור ומעשה. בכל אחד מהחושים הללו מתקיימת מציאות מעורבת טוב ורע ועלינו לבררה. הבירור הוא עת מלחמה. העבודה במקום הבירור יוצרת את עולם התיקון. כל בירור של טוב מתוך רע יוצר בנפש מציאות מתוקנת. שבתית. מקום של מנוחה ושלווה. זהו עולם האצילות שבנפש. בתפילה, אנו מגיעים לשם בשמונה עשרה.

הנפש בעולמות

ארבעת העולמות מקבילות גם למדרגות הנפש. הבנת ההקבלה הזו חשובה בעיקר כדי להבין את יחסו של האדם ועבודתו במרחב הרוחני. חמש מדרגות בנשמה: נפש, רוח, נשמה, חיה ויחידה. נפש מקבילה לעולם העשייה. רוח ליצירה. נשמה לבריאה. חיה לאצילות. יחידה כנגד 'אדם קדמון' – זהו העולם החמישי שלא דיברנו אודותיו. ראוי להקדיש לו דיבור בפני עצמו.

העולמות מקבילות גם לכוחות הנפש. עולמות בי"ע הנחשבים 'עלמא דאתגליא' – עולמות הנגלים, מזוהים עם מחשבה דיבור ומעשה. כוחות אלו מעצם טבעם מגדירים את היות האדם 'נפרד': חושב, מדבר, עושה. כמובן בערכין המחשבה דהיינו עולם הבריאה, אף היא תֵחשב 'אתכסיא' לעומת הדיבור והמעשה שבעולמות יצירה ועשייה. עולם האצילות הוא 'עלמא דאתכסיא' קיומו גנוז באחדות פשוט עם הבורא. שם מקום הביטול המוחלט. למעלה מכוחות הנפש, אפילו למעלה מיכולת החשיבה. רק דבקות והִתכללות באלוקות. בספרים נמשל ההבדל בין אתגליא לאתכסיא לנבראים שבים המכוסים תחת המים שכל קיומם כלול ובלול במי הים. לעומת נבראי היבשה המקיימים חיים לאור השמש ותחת כיפת השמים. בנפש האדם הכוחות הפועלים בו נגלים, עצמאיים כביכול. חלק אלוק' ממעל מכוסה תמיד ועטוף בדבקות אלוקית. החילוק הזה מורגש היטב בחלקי התפילה השונים. בשלושת השלבים של קרבנות, פסוקי דזמרה ויוצר אור, אנו עומדים ומשבחים את השי"ת מתוך חושינו. משוררים בקול ומתארים את אשר העיניים מסוגלות לראות והמוח יכול להעלות על דעתו. בשמונה עשרה נאלם פינו דומיה, רגלינו רגל ישרה. בקושי התירו להשמיע קול מפה לאוזן, "וכל המשפיע קולו בתפילתו הרי זה מקטני אמנה". תפילת העמידה היא תפילה בגבולות עלמא דאתכסיא.

 

 

 

תפקיד האדם הקטן בעולם הגדול

אדם חי לצד רבבות בני מינו, מוקף בבעלי חיים, צומחים ודוממים. במה נבדל הוא מכולם? אמר קהלת: (קהלת ג)  "ומותר האדם מן הבהמה אין… לבד הנשמה הטהורה" – הנשמה היינו הדעת, מיוחדת לאדם לבדו. יש בו מדעת קונו, באפיו נשמה מן העליונים. הנבדלות הזו מייחדת אף את ייעודו בעולם. אפשר לכנות את האדם על שם מקצועו – מתקן. אם ביקשת לדעת את תפקידך בעולם, דע לך באת כדי לתקן.

הבנת המקצוע והייעוד כרוכה בהבנה רחבה יותר של הסובב.

פסוק יש בבראשית, בו מקופל הייעוד האנושי כולו: "ואדם אין לעבוד את האדמה" (בראשית ב'). פירש רש"י: "על פתח הקרקע עמדו עד יום ששי, ולמה? כי לא המטיר. ומה טעם לא המטיר, לפי שאדם אין לעבוד את האדמה ואין מכיר בטובתן של גשמים, וכשבא אדם וידע שהם צורך לעולם, התפלל עליהם וירדו, וצמחו האילנות והדשאים". הא למדת כי לא יבוא שפע וקיום לעולם כי אם באמצעות האדם. התפקיד הזה קרוי 'אתערותא דלתתא' – התעוררותו של המקבל כלפי המשפיע. והמושג מחייב ביאור:

תיקונו של קלקול עתיק

אמרנו על האדם שייעודו לתקן, "לתקן עולם בלכות ש-די". מכלל 'תיקון' אתה שומע 'קלקול'. באיזה קלקול עסקינן?

אכן, קדם לבואנו הנה קלקול עתיק, בעטיו ושמא 'בזכותו' נדרשים אנו לתקן את המעוות ולהשלים את החיסרון. בתורת הפנימיות מפורסם המושג 'שבירת כלים'. זוהי התרחשות רוחנית קדומה, קדומה יותר מבריאת העולם. בשלבים ראשונים של ההשתלשלות הרוחנית בשעה שאורות רוחניים  וספירות עליונות היו אמורים להיכנס לכלים שבעולם האצילות, ובעקבות אי יכולתם של הכלים לקבל ולהכיל את האור – אירעה השבירה. הסיבות לאותה שבירה נידונים באורך בכתבים. בעקבות כך 'נפלו' כביכול שברי הכלים – שהם בעצם חלקי רוחניות עליונים – מעולם האחדות הוא עולם האצילות, והתפזרו בכל שלושת העולמות התחתונים הנחשבים 'עולמות של פירוד' – בריאה, יצירה, עשייה. למעשה, אותם שברים כלים הם עצמם החומר הרוחני ממנו נבראו העולמות התחתונים. הווי אומר: העולם הזה מורכב ועשוי כולו משברי כלים רוחניים. היכן מצויים בעולמינו אותם שברים? בכל מקום. במראה, בטעם ובריח. בהרגשה ובמחשבה.

הכלים השבורים הם כליהם של שבע מידות העליונות המכונות 'שבעת ימי הבניין', משום שבהם נברא עולם ומלואו: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות.

דומים הכלים הללו לגופים. גוף מת כיוון שהסתלקה ממנו הנשמה מיד נאחזים בו קליפות והוא נעשה טמא, כך גם הכלים הרוחניים. הם מופיעים כאן שבורים, רחוקים מאור הנשמה, מלופפים בחיצוניים בקליפות ובהסתרה.

שבע מידות רוחניות נפלו ונשברו. אף עולמינו מתפצל לשבע מחלקות: שבע ימים בשבוע, שבע שנים בשמיטה. שבע ארצות בעולם. שבעה אקלימים. שבע כוכבי לכת.  כדכתיב: (משלי ט') "חצבה עמודיה שבעה". אף מחשבותיו של אדם מחולקות לשבעה סוגים, בבחינת "שבע מחלפות הראש" שהם שבעה סוגי המחשבות החולפות במוחו של אדם (בעש"ט הק'). הנה לנו איך עולם ומלואו תוצאה של שבעה כלים שבורים. כך מתנהג הטבע, כך פועלת הנפש, כך חושב המוח.

 

האדם אם כן תופס מקום בראש כל ברואים, ומעיד עליו הכתוב: (בראשית א') "ורדו בדגת הים ובעוף השמים" (עי' זהר שמות דף צד:). זוהי עליונות, והיא שאובה מעצם התפקיד. איך מתבצע אותו תפקיד?

כפי שראינו, המציאות אינה אלא אוסף שברים, שברי כלים של מידות עליונות. השברים הללו מופיעים בדרכו של אדם, בעולמו, בחייו כנתונים הדורשים תיקון. יש והם מתעוררים בנפש כיצרים ומידות רעות. יש והם באים בתוך מאורעות ובדיבוריהם של אנשים. הם בוודאי שרויים בכל דבר מאכל ושמשקה. בכל מראה טעם וריח. לאחר תיקונם של השברים הללו, נחשבת הבריאה כאילו נבראה מחדש ממש. את המעבר הזה משבור לשלם עושה אדם על ידי עבודת הבורא.

לאסוף את חלקי עצמך

יהודי בעבודתו בורא בריאה חדשה, מתקן עולם, אך לא רק. כשם שאדם בעבודתו מלקט 'ניצוצות' קדושים ומרכיב סביבו עולם חדש, מתוקן. כך גם מתלקטים ונאספים אליו חלקים שלו עצמו, של  נפשו ורוחניותו. משום שהשבירה כמו גם תיקונה נוגעת בכל חלקי הבריאה, מהעולמות העליונים ונשמות בני אדם, עד קרני ראמים וביצי כינים. המציאות כולה אמורה להתלקט ולהתברר מכל המקומות בהם התפזרה בעקבות השבירה, להיתקן ולהיברא מחדש.

העבודה הזו מתמשכת על פני שית אלפי שנות קיום העולם. מאז חטא אדם הראשון ועד העתיד לבוא, עליו התנבאנו (זכריה י"ד): "ועמדו רגליו על הר הזיתים". אז יושלם בירור כל קומת הבריאה, מראש כל דרגין עד החומריות והגשמיות הנמוכה ביותר, בחינת רגלי העולמות. עד אז, בכל יום ובכל שעה, בכל רגע ובוודאי שבכל תפילה וקיום מצווה, אדם מתקן במעשיו בדיבוריו ובמחשבותיו את העולם, משבירה לתיקון.

הנה אם כן האדם לאורך כל חייו 'אוסף' את עצמו, בונה את נפשו, ומקים את קומתו הרוחנית מתוך כל מה שמתרחש סביבו. אין קול, מראה או אירוע שמזדמן אל תחום חושיו של אדם מבלי שיהיו שם 'ניצוצות' השייכות לחלקו. על עבודה זו כותב האריז"ל שאינה נעשית מעצמה. זו עבודה המסורה ביד האדם נתונה לבחירתו, בלימוד התורה, בעבודת התפילה, קיום מצוות ועבודת המידות.

(עי' פרי עץ חיים שער התפילה ז'. 'לשם' ספר הדע"ה ח"ב דרוש ד' באורך. ליקו"ה הלכות בית הכנסת ד')