פוסטים

השם השליך את האמת כדי שהיא תגיע למקום שלך!

בס"ד

כשמשה משליך את הלוחות והן מתנפצות לרסיסי רסיסים, גם מידת האמת מתרסקת ומתפצלת לאלף אלפי נקודות של אמת, ולכל אדם ורגע יש נקודה.

אין ריחוק בעולם כלל! ואם התורה והאמת רחוקים ממך, השם יתברך ישליך אותם ארצה עד שיגיעו למצבך, היכן שאתה.

השורש ח.ד.ש אהוב עלינו. יש לחדש ניחוח מיוחד וטעם ענוג; בגד חדש, דירה חדשה, וכל דבר שבוהַק בראשית משוך עליו. כולנו משתוקקים להתחדש, אלא שאיננו יודעים תמיד איך לעשות זאת  ולכן אנו יונקים טיפות של התחדשות מזוטות, וזו אגב עצה טובה. על דברים חדשים מברכים 'שהחיינו', הברכה נועדה לאפשר לנו לנצל את ההתחדשות הזוטית הזו ולחולל על חשבונה התחדשות פנימית של נפש ונשמה. כולם מעוניינים להתחדש, אז מדוע חולף זמן רב כל כך בין התחדשות לרעותה? הסיבה קשורה הרבה פעמים במידת האמת.

*

לכל אדם אמיתות שונות ומשונות, חלקן הן השקר בהתגלמותו; אדם אומר לעצמו "שאני אתחדש?! את מי בדיוק אני מרמה?? אני עייף וזקן, מיושן ומיובש. אין לי בי שום דבר מיוחד ואינני משכנע…" הטענות נאמרות בשם האמת והן דוחות בבוז כל ניסיון התחדשות. בשם האמת אדם דוחה את עצמו מהשם יתברך, בשמה הוא מוותר על הנקודה שלו, על הנשמה שלו. בשם האמת הוא רודף את עצמו, בשמה הוא מקטרג על תפקודו ותפקידו בעולם.

ותשלך אמת ארצה

יחסיה המורכבים של מידת האמת עם האדם נעוצים בשורשים קדומים מאוד. במדרש מובא שבשעה שביקש השי"ת לברוא את האדם קטרגה מידת האמת והמליצה שלא לברוא אותו מפני שהוא מלא שקרים. השליך הקב"ה את מידת האמת ארצה והעדיף את בריאת העולם שנאמר "ותשלך אמת ארצה". לאחר מכן הצמיח אותה מחדש מהארץ כדכתיב "אמת מארץ תצמח". המדרש הזה מלמד לימוד גדול: האמת היא החומר היסודי ביותר ביקום. חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת, והחותם הזה מתנוסס בסופי התיבות של המילים הראשונות בתורה הקדושה "בראשית ברא אלוקים את" – אמת. מאידך אין מסוכנת ממידת האמת, בעטייה כמעט לא נברא העולם.

לפעמים, עם משפט אמיתי אחד עלולים לחרוץ את דינו של יום שלם למוות. רעיון אמתי לגמרי עלול להפוך לחרב קטלנית ההורגת הזדמנויות נפלאות, ממיתה נקודות טובות וקוטלת נפשות רבות. במקרה כזה, כשהאמת מצהירה: "אני או הוא" – או אני או היהודי האדם הקטן המלא שקרים, הקדוש ברוך הוא מעדיף את היהודי הקטן ואת האמת משליך ארצה. ההעדפה הזו הצילה את קיומנו לפחות פעמיים, ומאז היא הפכה להיות העדפה קבועה. דע לך אדם שכדי לאפשר לך להתקיים כאן בעולם ולעבוד את ה', יש צורך להעדיף אותך שוב ושוב, מדי יום, על פני מידת האמת. השני שנהג כך הוא משה רבינו. בראשית השבוע חתמנו את קריאת התורה במילים "אשר עשה משה לעיני כל ישראל" ודרשו על כך חז"ל "ששיבר את הלוחות". מאיזה טעם נבחר דווקא המאורע הזה לחתום את סיום קריאת ספר התורה? אלא שכאן היסוד לכל התורה.

כאשר משה רבינו יורד מההר ואת פניו מקדם קול ענות של עגל זהב, הוא תופס את לוחות הברית מכתב אלוקים, ומשליך ארצה. הלוחות מתנפצות ואותיותיהן פורחות באוויר. משה רבינו יורד לכאן עם תורה, אבל ברגעים אלה האמת הזו הנישאת על ידיו, מקטרגת על עם ישראל. הלוחות והתורה החקוקה בהן, מאשימות את העם שלו ומציגות אותו מרוחק טועה ונפול. הברירה היא אם כן בין הלוחות של ה' לבין העם של ה', בין האמת האלוקית ליהודי האנושי. השם יתברך העדיף את האפשרות השנייה, גם משה בוחר בה ומשליך מידיו את האמת. הלוחות השניות הן בבחינת "אמת מארץ תצמח". זו תורה פשוטה יותר, האמת הזו צומחת מתוך החיים שלנו – האנשים שעבורם וויתרו לפחות פעמיים על מידת האמת (ע"פ ליקו"ה ריבית ה').

אמת מארץ תצמח

הבה נקשיב. משה רבינו יורד עם תורה של ה', אבל היהודי הקטן מרגיש רחוק מאוד, כשהוא רואה את הלוחות האלוקיות מתקרבות אליו הוא יודע, אני לא שייך לזה. אני עקום, אני שקרן, אני זקן. מביט המנהיג הרחום על צאן מרעיתו ויודע – עבור היהודי הזה צריך לכתוב את התורה מחדש. צריך לרשום את התורה לא על לוחות אלוקים, אלא על לוחות הלב שלו, משום שאותו הוא העדיף. וכשמשה רבינו משליך את לוחות האבן והן מתנפצות לרסיסי רסיסים, גם מידת האמת מתרסקת אל הקרקע ומתפצלת לאלף אלפי נקודות של אמת. יש לכל אדם ולכל רגע נקודת אמת, ואתה יהודי צריך למצוא את האמת שלך, האמת של השם במצב שלך. בעיקר צריך אתה לזכור שאינך יודע כלום, הרי וויתרו עבורך על מידת האמת ועל לוחות ראשונות, ואיך תוכל לטעון שמרחיקים אותך. רק זאת תדע: אין ריחוק בעולם כלל, כי אם התורה והאמת רחוקים ממך, השם יתברך ישליך אותם למטה ויניח להם ליפול וליפול עד שיגיעו אליך אל מצבך, היכן שאתה. ורק כשהתורה והאמת יפגעו בקרקע שם הינך קבור, רק אז יניח להם השי"ת לצמוח שוב, מתוכך.

 

 

 

"כתר יתנו לך" – על ספירת כתר ומהותה

 "אֵל מִסְתַּתֵּר בְּשַׁפְרִיר חֶבְיוֹן,

הַשֵּׂכֶל הַנֶּעְלָם מִכָּל רַעְיוֹן,

עִלַּת הָעִלּוֹת מֻכְתָּר בְּכֶתֶר עֶלְיוֹן,

כֶּתֶר יִתְּנוּ לְךָ יְיָ"

ספירת הכתר היא ראשונה מעשר ספירות. סידרנוה באחרונה כדרך שמניחים את הכתר על הראש באחרונה. זו באמת ייחודיותה של ספירת הכתר, המקובלים מבחינים בין תשע הספירות שמחכמה ועד מלכות, לבין ספירת הכתר הניצבת על גביהן. כשם שהכתר אינו בתוך הראש, אלא מונח על גביו – כך ספירת הכתר איננה כמו שאר הספירות. היא שרויה מלמעלה. הכתר הוא מעין כוח היולי, ממוצע. מחציו ומעלה הוא קרוי 'עתיק' מלשון נעתק ונבדל, הכוונה שהוא נכלל באין-סוף. מחציו ומטה הוא קרוי 'אריך אנפין' וזוהי מדרגה נמוכה יותר המקושרת עם שאר הספירות.

כתר – המתן לי

הכתר הוא המקור הקדום של כל ההוויה וממנו יצאו כל שאר הספירות. כידוע, בעשרה מאמרות נברא העולם. המאמר הראשון הוא תיבת "בראשית", כנגד ספירת הכתר. מאמר זה נחשב 'מאמר סתום', משום שלא נכתב בפירוש מה נאמר בו. הרמב"ן בתחילת ספר בראשית מבאר את עניינו של המאמר הסתום ומלמד שבתיבת בראשית כלולות וגנוזות כל שאר המאמרות ונמצאו שם בהעלם כל כוחות הבריאה העתידים להיבראות. תשע המאמרות המפורשים, פירטו והוציאו מהכוח על הפועל את הפרטים השונים שהיו כלולים במאמר הראשון, כל אחד למינו ולסוגו. זה עניינו של הכתר – כוח קדמוני הכולל בתוכו את כל ההשתלשלות שתבוא. הדבר ניכר גם בכוחות הנפש. הכתר הוא הרצון, פנימיות הכתר הוא התענוג. הרצון הוא ההתגלות הקדמונית ביותר של כל פעולה ועשייה. כאשר המעשים מצויים עדיין ברמת הרצון, הם אינם גלויים לעין ואינם נפרטים לפרטים נפרדים. הכל נכלל ברצון אחד. לאחר מכן באה ההפרטה והעשייה. הרצון, בשונה משאר כוחות הנפש, אינו שרוי באיבר מיוחד. הוא מתפשט בכל הגוף כמו ספירת הכתר המקיפה את כל הספירות.

משמעויות שונות סובלת התיבה 'כתר'. ראשית יש כאן לשון הַקָפָה, כמו 'הכתרה' או 'כותרת' דהינו הקפה וסיבוב. הכתר מסובב ומקיף את הראש.  לעתיד לבוא נאמר על הצדיקים שיהיו יושבים "ועטרותיהם בראשיהם", הכוונה שישיגו אז את ההשגות שנחשבות כיום בלתי מושגות, כלומר את השגות הכתר. כתר גם מלשון המתנה, כמו: "כַּתַּר לִי זְעֵיר וַאֲחַוֶּךָּ" – המתן לי מעט ואראךּ. מכיוון שכל מהותו של הכתר היא היותו בלתי מושג, נבדל, נעתק – ממילא ההתקשרות עם מדרגת הכתר היא באמצעות המתנה וציפייה. שם הכתר, 'א-ה-י-ה', מורה אף הוא על העניין כמפורש בזוהר "א-ה-י-ה, דא אנא זמין למהווי", כלומר אני מזומן להתגלות ולהיות. ספירת הכתר מורה על הכנה להתגלות בשאר הספירות, אולם הכתר כשלעצמו מבטא העלם, הסתרה של קודם ההתגלות.

איה מקום כבודו

זיהוי נוכחותו של השי"ת במציאות, מבוטא בפסוקים בשני אופנים מנוגדים לכאורה: כתיב "מלא כל הארץ כבודו", היינו ששכינתו שרויה כאן וממלאת את הארץ בנוכחות ההשגחה וגילוי אלוקות. וכתיב "איה מקום כבודו", מלאכים שואלים זאת. כלומר מקומו נעלם ונסתר אף מעיני מלאכי רום. תרתי דסתרי? מלמדים הצדיקים שאלו שני אופנים של גילוי אלוקות. יש היבט של "ממלא כל עלמין" ולעומתו בחינה של "סובב כל עלמין". על ההתגלות שבתוך העולמות נאמר "מלא כל הארץ כבודו", ואילו על המציאות האלוקית המקיפה את העולמות מבחוץ נאמר "איה מקום כבודו". 'איה' זו שאלה, שאלה גבוהה. היא נחשבת לקריאה הנשגבת ביותר שנברא יכול לפנות באמצעותה לבוראו. בשבת, בקדושת 'כתר' של מוסף, אנו מזכירים את שאלת המלאכים "איה". האריז"ל מלמד שבתיבות אלו מתעלה השכינה באופן מופלא, עד כדי כך שאפילו מלאכים מתמיהים ושואלים 'איה', איך ולהיכן התעלתה כך. צדיקים מלמדים שהקריאה 'איה' מיוחסת למאמר בראשית הסתום. כאשר יהודי שרוי במצב של חושך וחוסר בהירות, הוא יכול להתקשר לאלוקיו דווקא מתוך מדרגת הכתר שעניינה העלם והסתרה. הוא יכול רק לשאול ולבקש 'איה'. כה מסוגלת הקריאה הזו שהיא נחשבת כהעלאת קרבן עולה, כנרמז בכתוב "ואיה השה לעולה" (ליקוטי מוהר"ן תנינא, סימן יב).

כתר מלכות

קשר מיוחד שורר בין ראש הספירות לסיומן. ספירת הכתר היא הראשונה והמלכות אחרונה. דווקא בשל כך מקושרת המלכות במיוחד בכתר. המלכות שבעולם העליון הופכת להיות כתר בעולם התחתון ממנו. בדרכי הנפש, האמונה נמשכת מהרצון העליון, והרצון משפיע ומתבטא בעיקר באמונה פשוטה.

יש בעובדה שהכתר הוא ראשון ועליון לכל הספירות, גם ביטוי הפוך – דווקא בשל היותו כה קרוב אל מקור האור וכה משויך לאינסופיות, נחשב הכתר לחשוך כביכול. כלשון התיקונים "כתר אוכמא איהו". בספרים דנים רבות בעובדה שהכתר דווקא משום קרבתו למקור האור, נעלם ונסתר ואף שרוי במעין חשכה של עומק המושג. המשל הוא נר המפיץ את הארתו למרחוק אך סמוך אליו מקיפה חשיכה. הספירות נרמזות בד' אותיות הוי"ה, חכמה באות י', בינה באות ה' ראשונה, שש מידות באות ו' ומלכות בה' אחרונה. לספירת הכתר אין אות בפני עצמה, היא רמוזה בקוצו של אות י'. מדוע? מפני רוב העלמה. הכתר קרוי 'פלא', ופליאה היא הסתרה (שפע טל). עניין זה מקבל ביטוי גם ביחס שבין הספירות לניקוד. כמובא, ניקוד קמץ מקביל לכתר, הוא מורה על קמיצת וסגירת האור. פַתַח הוא ניקוד החכמה. מלשון פתיחה. כאן מתחילה התגלות, אך עדיין אין לה ציור, זו התגלות גולמית. צֵיירי בבינה, מלשון ציור. בבינה מצטיירת המציאות ומקבלת צורה.

הכתר אף הוא מספירות קו האמצע, אולם הוא הנעלה מכולם. עניינו רחמים מוחלטים. רחמיו כה מוחלטים שאינם מתחשבים במידת המשפט ובשאלת 'ראוי אם לאו'. לפיכך כאשר ביקש השי"ת להוציא את ישראל ממצרים, קודם הזמן, ומבלי שהיתה לנו הזכות להיגאל – הוא שלח את בשורת הגאולה בשם הכתר, א-היה. כפי שציווה את משה "כה תאמר לבני ישראל א-היה שלחני אליכם". הצדיקים היודעים את סוד כוונת התפילות, כאשר הם מבקשים להשפיע רוב טובה על העולם, מכוונים ליבם ודעתם אל הנהגת הכתר וכדברי 'שערי אורה': "כי פעולת השם העליון שהוא אהי"ה הוא פעולת הרחמים הגמורים, והוא השם המטיב והנותן מתנת חינם ומרחם שלא מצד הדין אלא מצד הרחמים הגמורים" (שערי אורה, השער העשירי).

 

פרשת בראשית – לחזור אל נקודת ההתחלה

התחלה. תיבה אחד שאוצרת בתוכה כל כך הרבה תקוות. בתורה הקדושה קוראים לזה 'בראשית', נקודת ההתחלה, הרגע בו יצאה הבריאה מהכח אל הפועל. וברגע הזה טמון הכל, כל מה שעתיד להתרחש כאן במרחבי הבריאה, נעוץ סופו בראשו. המילה בראשית מגלמת בתוכה את כל מה שיצמח מאותה התחלה ראשונית.

התחלה. הזמן האהוב ביותר, רגע ההתהוות. כמה שהולך העולם ונעשה קשיש, תקופות חולפות מניחות מקום לבאות אחריהן, בני אדם נולדים, בוגרים ומזדקנים. החוק האלוקי שהוטבע בטבעי בראשית מוביל תמיד את היקום בחזרה אל נקודת ההתחלה. ככלות סתיו חורף אביב וקיץ, חוזרת הבריאה תמיד אל אותו מקום, ובמקום ההוא מתרחש מפגש.

בראשית – הכרה

דברים רבים ניתן לומר על המילה 'בראשית', עניינים לאין מספר ניתן לייחס לרגע ההתחלה, ויותר מכל אלו יש בו ברגע הזה הכרה. בשגרה היום יומית קשה לזהות את 'מי ברא אלה', בני אדם מאפילים במעשיהם הפעוטים על מעשי בראשית. דרכו של אדם שמעשים קטנים מביאים אותו לידי התפעלות מהר יותר מאשר המעשים הגדולים באמת. בית נאה, מפעל חיים מרשים, ואפילו נאום מוצלח מולידים בלב התפעלות. מי זה שבנה דבר נפלא שכזה, אין זה כי אם אדריכל מוכשר, ידי זהב וראש ברזל. מאחורי יוזמה ברוכה ומצליחה עומד לכאורה איש מעש, ממולח ובר מזל. והדברים שיצאו מפי הנואם הדגול מעידים רק כמה חכמת חיים, השקפה בהירה, ושכל ישר מצויים בקרבו.

העולם שלנו אפוף באנשים גדולים, במעשים נעלים, וביצירות פאר. בעבר, בהווה, וגם על פני העתיד. ובתוך כל המעשים הגדולים, נשכחים פעמים 'מעשי בראשית'.

את עולמו ברא הבורא 'בגין דישתמודעון ליה'. בהתחלה היה העולם תוהו – תהייה והעדר ידיעה. אבל השי"ת הוביל אותו הלאה עד למציאות של בו – הוא. 'לא לתוהו בראה' כי אם 'לשבת יצרה'. התכלית אליה שואפת הבריאה כולה, על קורות ימיה ומאורעותיה לאין מספר, אחת היא – להביא את הנבראים להכרה ב'מי שאמר והיה'.

באמת לא פשוטה היא התכלית הזו, לא לחינם כרוכות העיניים אחר מעשי בני אדם, שכך היא דרכו של עולם, להתפעל ממעשה קטן וקרוב אל הדעת יותר ממעשה גדול אדיר ורחב היקף. השי"ת גדול ואינסופי ודעתנו האנושית קטנה, מצומצמת ומצומקת. איך שייך להכניס אל המוח הפעוט את הבורא יתברך שממלא את כל הארץ בכבודו, ומקיף את ההוויה כולה במציאותו. ובכל זאת הבלתי ייאמן קורה, וגם ברגע זה. ככלות הכל מארחים חדרי מוחינו מחשבות והרהורים ממי שאמר והיה העולם. לא אחת מוצא אדם את עצמו חושב על בוראו, מעיין במעשיו הגדולים, וטווה סביבו אריג רעיונים.

עדשה להכרת הבורא

בכדי להביט במשהו אינסופי יש צורך באספקלריא מיוחדת, כזו שתעביר את קרני האור באופן מצומצם, שאישון העיין יוכל לסבול, לקבל וגם לצייר ולהציג בפני המח. את האספקלריא הזו התקין עבורנו הבורא בתבנית העולם. הבריאה בעצמה, היא זו שנועדה להעביר אלינו את ההכרה בבורא. הדרך היחידה להכיר ולדעת את השם מצוייה בעצם קיומו של העולם כפי שהוא.

לא היתה התורה צריכה להתחיל אלא מ'החודש הזה לכם'. המצווה המעשית הראשונה בתורה, מופיעה רק אחרי כברת דרך לא קטנה בהיסטוריית בראשית. עד לאותה מצווה עסוקה התורה בסיפורים. אדם וחווה קין והבל, עשרה דורות, נח, אברהם אבינו, יצחק, יעקב וי"ב שבטים. הסיפורים – כך מסתבר, לא רק שחלק מהתורה הם, שם טמונה תכלית התורה. במעשיות הללו, ובפרט במעשי בראשית מונחת אותה אספקלריא מופלאה, דרכה ניתן לחזות במי שאמר והיה העולם.

את בורא העולם כשלעצמו בלתי אפשרי להבין, גם לא לראות ולהביט מרחוק. במקום אחד בלבד הוא הניח טביעת אצבעות, ורק משם ניתן להתחיל לצעוד בעקבותיו, להתחקות אחריו ולהכיר מרחוק. כ"ח מעשיו, הבריאה שנוצרה בעשרת אצבעותיו, שם ורק שם הונח חותמו. מי שיחפש אותו בתוך המעשים ימצא אותו, בטוח.

לקלף שכבות של שכחה

שנה עברה, והזמן כדרכו הרעיף עלינו המון אבק ושכחה. ימים שעברו, מאורעות שאירעו, אנשים שפגשנו ומעשים שראינו, גרמו לנו לשכוח קצת. חלילה, לא חלמנו לשכוח מי ברא, יצר אף עשה את מעשי בראשית. השכחה תפסה אותנו במקום עמוק יותר. לפעמים בתוך השגרה ורצף האירועים, נשכח קצת מחולל ההווה. בעבר הוא מזוהה בקלות, כל דרדק יודע להצביע על הלוח ולומר מה ברא השם ביום… אבל את מה הוא ברא היום, גם למבוגרים קשה לזכור.

וכך מוצא הנברא את עצמו לחוץ, שהלא עליו מוטלת חובת היום, ואם הוא לא ידאג לצרכיו, לא יסדר כראוי את ענייניו, מי זה הבטיח לו שהבריאה ושמה 'אני' תמשיך להתקיים גם ברגע הנוכחי.

בשבת בראשית מתרחש מפגש חיוני, הנברא פוגש בבוראו. לא לחינם טרחה התורה לספר באריכות על מעשי בראשית, בריאת שמיים וארץ, ים ויבשה, צומח חי ואדם. מתוך מעשי בראשית חוזרת גם ההכרה שלנו אל נקודת הבראשית. אם מתבוננים במה שהתורה מספרת, מגלים לפתע שהמציאות סביבינו איננה קיימת וזהו, היא נבראה בזמן כלשהו, ומישהו ממשיך לקיים אותה בכל רגע נתון.

בראש השנה קיבלנו עלינו ועל העולם את השי"ת למלך. את הרגעים הראשונים בשנה פתחנו עם קבלת עול, ברגע שהחלה שנת תשע"א להיוולד, הצבענו ואמרנו 'יש בורא לעולם והוא בעל הבית'. כעת, בפרשת בראשית נוכל גם להבין את מה שאמרנו. רק העולם יכול לספר על מי שברא אותו, וכשמתבוננים בו, מתוך התמונה שמציירת התורה, ניתן לזהות שם את מי שעומד תמיד מאחורי הקלעים.

לחזור להתחלה, זוהי שאיפתו של כל נברא. ההתחדשות מצויה בחזרה אל בראשית, ובראשית משמעה – להכיר ולדעת שכל דבר גדול וקטן נברא ומתהווה בכל רגע ממש מפיו של מי שאמר והיה העולם. וכל תנועה, אפילו עקימת שפתיים, חשובה מאוד למעלה, והמון עולמות ומלאכים תלויים בה. כי לא לחינם ברא השי"ת את עולמו, ובכל דבר יש סוד.

פרשת בראשית – להבקיע את מסך הטבע

העולם עלול להעמיד פנים של טבע. לטעון בעייפות 'מאומה לא קורה כאן'. לנברא יש תפקיד, להתעורר ולשאול 'מי ברא אלה'.

 

חברי הקבוצה שרכו רגליים בתשישות. הרעב נתן בהם אותות והצמא היכה בעוז. המקום בו שוטטו זר להם ומנוכר. תווי השטח פתלתול ומתעתע, רוחש סכנות וצחיח. טיפת מים איננה נראית באופק, והצמא מאיים להכריע. הצועדים מתחננים למים ולמורה הדרך אין בשורות.

לפתע, מתעורר מורה הדרך לחיים. עיניו אורו והוא מנתר ממקומו בגיל, 'מצאנו מים'.

  • 'היכן'. הציבור לא רואה מאומה.

אצל מורה הדרך, ההתלהבות איננה מצטננת. מצביע אל שיפולי ההר. צימחיה ירוקה עולה משם, רעננה ומדיפה ניחוח פריחה. איש השטח יודע, צמחיה לחה חייבת לינוק חיים ממעיין בסביבה. התקווה נוסכת כוחות ברגליים, אם יש כאן חיים, מישהו מזרים לכאן בהכרח מים. רק לחפש כאן באזור ולמצוא.

***

אנשים אוהבים מוצר טרי. ההתחדשות מביאה בכנפיה בשורה, מעוררת תקוות ומאוששת את הנפש. עיסה טריה מעידה על נחתום. מוצר המדיף ניחוח טריות, מפנה אצבע ומעורר, 'דרשני'. היושן איננו מעורר. הטריות, כן.

העולם שהחל את חייו בבראשית, נע על ציר ההתחדשות התמידית. בכל בוקר הוא מפציע מחדש, טרי ומדיף ניחוחות, מראות וקולות אל יום חיים חדש שלא היה מעולם. חוק קדום שטבע הבורא בתבל, מחייב את הבריאה כולה להיות תמיד מתחדשת. אף פרט בה איננו ישן נושן. כל עשב, כל רגב אדמה, חייב לשוב בבוא העת אל בית עולמו. להאסף אל אדמתו ולהיוולד מחדש. פירות גדלים על עץ, בשלים, נקטפים או נרקבים והופכים עפר ואפר. ושוב בוקעים מחדש מבעד לעלי הפריחה החדשה. "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשי בראשית" ויש לכך סיבה.

לחשוף ניסים מתוך הטבע

עולמינו מעמיד פני טבע. מתריס ואומר 'הכל כרגיל'. עולם כמנהגו נוהג, ערב, בוקר וצהרים. קיץ וחורף קור וחום. תחת לפני השטח רוחשים הניסים. ניסים כמוסים מן העין, ניסים תמידיים. והארץ לעולם עומדת על אינספור פלאות, ניסים גדולים וקטנים, ניסי הבורא בתוך הטבע.

כשהניסים נסתרים, הטבע מציג עצמו כבעל בית. והלב שוקע בכפירה דביקה וערמומית. האדם מוצא עצמו שבוי בפחדים ודאגות, תקוות ושיעבוד מתסכל. הטבע רודה בו והוא מתמסר אליו בכל לב.

מהשבי הזה נחלצנו בימי הרחמים והסליחות. ראש השנה והדרך שהובילה אליו באלול. עשרת ימי תשובה ויום הכיפורים. בימים הללו אמרנו, צעקנו, שרנו וגם רקדנו "כי אתה הוא מלך מלכי המלכים". חזרנו ואמרנו שוב ושוב "כי אין בלתך" "ותמלוך אתה השם לבדך על כל מעשיך". ביקשנו פעם ועוד פעם "וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו, ויאמר כל אשר נשמה באפו השם אלוקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה". מילות התפלה קדחו במסך המבדיל אפיקים חדשים של אמונה, וההכרה במלכות השם החלה לחלחל אל כל רובדי הבריאה. ה'פעול', ה'ייצור', וה'נברא' הכירו סוף סוף במי שאמר והיה.

ככלות ימי השגב וההוד, עם היציאה מחופת ענני הכבוד. מוביל אותנו מעגל השנה אל ימי השגרה. וגרוע מכך, אל הטבע. העולם מאיים לשוב ולהיות כפי שהיה. וכאן עומד היהודי של חודש תשרי ונחרד, 'רק שלא אשכח את רגשי האמונה שליוו אותי עד כאן'. 'רק שלא אשוב בחזרה אל תפיסת החיים הטבעית'. ואת התשובה מעניקה לו שבת בראשית.

טריות היא ערובה לערנות. עולם טרי מזמין את המחשבות לשאול 'מי ברא אלה'. וכשהנברא פוגש סביבו עולם מתחדש, מקשקשת בקרבו התשוקה להכיר מחדש את מחוללו. תפיסת עולם טבעית נוצרת מתוך יושן, כשהעולם נדמה כמו תהליך חוזר על עצמו, השמש עולה ויורדת, הצל הולך ובא, והמאורעות מתרחשות סתם כך בגלגל החוזר. מוצר ישן איננו מגרה את חושי החיפוש. עיסה קרירה איננה מעידה על נחתום בסביבה הקרובה. וגם העולם יעיד על קונו רק כל עוד הוא חם וטרי, רוחש חיים ומתחדש.

שבת בראשית מציגה את הבריאה כמוצר טרי. בשבת הזו אנו פוגשים את העולם הנברא ונוצר בדבר השם. היש יוצא מתוך האין. החושך והאור, הלילה והיום. ים ויבשה, דומם צומח וחי. כל אלו מתגלים כעת כדבר שאיננו מובן מאיליו. זוהי בריאה חדשה מדיפה ניחוח של טריות.

אך חידוש מעשי בראשית איננו נעצר בשבת בראשית. השבת הראשונה בשנה, מגלמת בקרבה את כל שאר השבתות שיופיעו בעקבותיה. השבת היא 'זכר למעשה בראשית', מזכירה ומעוררת לזכור תמיד את ההתחדשות של בראשית. שבת אמורה לעורר אותנו להתפעלות שתוליד חיפוש. הבראשית צריך לטלטל אותנו עד שנשאל כבר "מי ברא אלה". ואז תופיע גם האמונה. אמונת חידוש העולם. הבריאה כבר לא תיראה כמו גלגל חוזר. היא תהפך רצף של ניסים ונפלאות, ובאווירה שכזו, החיים יהיו בהכרח חדשים ומלאי חיות.

האמונה כמפתח להצלחה

האמונה היא גם מפתח להצלחה וישועה. מקור סבל והיסורים היא ההסתרה. אדם סובל, מפוחד ומבולבל, רק משום שעולמו נתון לשלטון הטבע. כשנודע שיש מנהיג לבירה, אין פחד ומהומה. את האמונה חוצבים מתוך בירור המדמה. "ואמונתך בלילות". בלילה שרוי המח בכוחות הדמיון. דמיון יכול לשמש אספקלריא לאמונה, או חלילה מחיצה מבדילה. נביאים עשו בכח המדמה שימוש להשגת נבואה "וביד הנביאים אדמה". אולם, לשם כך יש לברר את המדמה. להפוך אותו כלי נקי להשגת רוח נבואה ולהזנת האמונה הטהורה. את הכוח הזה, מגלה רביז"ל (ליקו"ת ח'), מקבלים מצדיק אמיתי.  התקרבות לצדיקים מטהרת את כוחות הדמיון, ומעוררת את האמונה מתרדמת הטבע.

החיים שלנו יהיו ברורים יותר, בשעה שהמחשבות במוחנו ייעשו מבוררות יותר. בירור המחשבה היא הדרך להשגת תמונה בהירה של אמונה. ואת הכלי לכך קיבלנו בראש השנה מרבינו. כעת, בשבת בראשית ובשבתות שיבואו בעקבותיה, נוכל לפתוח את האוצרות שקיבלנו בראש השנה, ולעשות בהם שימוש להעצמת האמונה.

 

פרשת בראשית – לפקוח עיניים ולראות נפלאות

העולם נברא בכל רגע מחדש, סביבנו מתרחשים נפלאות מרעישות. ורק העיניים שהסתגלו לעיוורון של שגרה אינן מתפעלות. שבת בראשית תעניק לנו מבט שונה על הכל.

טבע מעניין יש לו לאדם, דברים פעוטים וננסיים מסוגלים ללכוד את תשומת ליבו עד שלא ישית את התעניינותו לדברים המשמעותיים באמת. הר גדול ניצב לנגד העיניים, אך המבט מתעכב על כתמים של בוץ בסוליות הנעלים. שמים אדירים פרוסים ממעל, והדעת טרודה בפקק תנועה מזדחל. מרחבים לאין סוף פתוחים סביב, וכסא תפוס בחדר המתנה מוציא מהדעת. הזוטות עושקות מאיתנו את גדלות המוחין. וחמור מכך: את היכולת למשש בידינו מציאות אמיתית, מתחדשת.

***

אחד המזיקים הקשים בתבל הוא תהליך ההתיישנות. שגם דברים גדולים ועצומים נופלים בידיו שדודים. דבר מיושן מאבד מחשיבותו, שובק את חיוניותו, נזנח. ואם תהליך שכזה פוקד חלילה את החיים עצמם – הרי שזהו מוות. בבראשית מתחיל העולם מחדש. גוללנו את ספר התורה מ"לעיני כל ישראל" ופתחנו שוב "בראשית ברא אלוקים". שום דבר אינו מובן מאליו בפרשת בראשית, גם המרכיבים היסודיים ביותר בטבע, מתגלים כחידוש. השי"ת אומר 'ויהי' ואור וחושך נבראים יש מאין. בורא עולם אומר 'ויהי' ויבשה מתגלה תחת מים. ויהי – כל דבר נעשה זה עתה. והדבר פלא!

היכן שכן הפלא הזה עד שבת בראשית? הוא היה כאן, רק שאנו שרויים היינו תחת היסח הדעת. כמה התפעלות עלול אדם להפסיד בעקבות היסח הדעת. ועד כמה אומלל הוא ההפסד לכשיתברר מה הסיח כך את דעתו. על פי רוב אלו דאגות ועניינים יגעים החולפים עוברים. עבור הטרדות הזוטות הללו אנו מחמיצים יום אחר יום את מעשה בראשית. לא רואים אור ולא חושך. לא חשים תחת כפות הרגליים ארץ מוצקה, ולא נרעשים לעומת שאון גלי הים שאך יד הנס מעמידה אותם בכל רגע ורגע שלא יפרצו את גבולם. חוסר התפעלות הוא ההפסד הגדול שלנו. אנחנו מפסידים לא רק את רובו של העולם בו אנו חיים – בעיקר יש כאן החמצה של הכרה עמוקה ונוגעת מאוד לנפש. ההכרה במי שאמר והיה, וההכרה בסיבת היותנו כאן.

התכוונו אליך!

הבה נתבונן: מדוע שחה לנו התורה הקדושה את כל סיפורי בראשית. וכי למעשיות שהיו אנו צריכים?! לאו. כל מעשה בראשית לא נכתב אלא כהקדמה להפניית האצבע לכיוונו של האדם, לומר לו – ראה. הבט. הבן. אתה עצמך כל כוונת הבריאה. תן דעתך לרווח העצום, להזדמנות, לאחריות. סיפור בריאת העולם נברא כעת מחדש לגמרי, מתחדש ומחדש אף אותנו. לשם כך שחה לנו התורה אודות חטא עץ הדעת, שנדע מדוע אנו כאן, מה עלינו לתקן, ואיך תקוות כל הדורות מצפה לאחריות שנישא על כתפינו. אנו שומעים על כל היצורים הדומים, הצומחים והחיים שקדמו לנו בששת ימי המעשה וממתינים לבריאתנו שלנו כדי להעניק להם משמעות. להפיח בהם חיוניות באמצעות עבודת הבורא, תפילה, תורה וקיום מצוות. אלו מעשי בראשית.

אל השבת הראשונה בשנה, המתחדשת והמלאה נפלאות, הגענו לאחר הימים הנוראים של תשרי. היתה זו עבורנו הכנה רבה שהכשירה אותנו להכיר מחדש את הבריאה. אנו יוצאים לקראת השנה החדשה עם הכרה אחרת לגמרי ברווחים העצומים הממתינים לנו על כל צעד ושעל. מצוידים בהרגשה אמיתית יותר בתכלית שיועדה לנו. אולם, דווקא כאן בזמן של התחדשות, נפשו של אדם בשאלתו: איך אמלט גם בימים שיבואו מתהליך ההתיישנות. איך אוכל לראות סביב תמיד עולם של נפלאות. ואיך לא יסיחו את דעתי הדאגות הקטנות מהמראות הגדולים באמת?

עיניים מרבינו

התשובה מצויה בשבת בראשית. ההתחלה שלנו היא התקרבות לצדיקים. כך החילונו את השנה. נסענו אל הצדיק 'עיני העדה' – העיניים, כוח הראיה של תבל. באומן קיבלנו עיניים חדשות. וכך כותב רביז"ל על סגולת ההתקשרות לצדיק כאמצעי להשגת ראיה אמיתית: "כשנתגלה זה הצדיק שהוא החן והיופי של העולם, כל מי שמתקרב ונכלל בחן האמת הזה נפתחים עיניו ומסתכל על עצמו… וגם יכול לראות ולהסתכל בגדולת השם ולהסתכל בעולם על ידי שנפתחו עיניו על ידי התגלות הפאר של הצדיק האמת" (ליקו"ת ס"ז).

התקרבות לצדיקים, ראיית הפאר והחן האמיתי שלהם, זה מה שיפקח את עינינו ויסיע לנו לדלג על ההפרעות הקטנות והמטרידות ולמקד את הראיה בנפלאות האמיתיות.

הסגולה הזו היא גם סגולתה של השבת: "ושבת הוא בחינת הגוונים המאירים במקדש. כי שבת הוא בחינת כוח הראות שהם תלת גוונים דעינא ובת עין המאירים לבית המקדש שהוא בחינת עיניים" (שם). שבת קודש נקראת 'בת עין' נקודת המרכז של כל ששת ימי המעשה. מתוך שבת ניתן להשקיף על עולם נטול הפרעות ודאגות אישיות. וכשהעולם נעשה נקי וחף מטרדות, הרי זו המתנה הגדולה ביותר. אנו מוצאים עצמינו מוקפים בהשגחה, חבוקים בזרועותיו של השי"ת, מסובבים בנפלאות, מוגנים בצל שד-י. כל שבת מסוגלת לכך, אולם שבת בראשית, השבת של כל השבתות, תעניק לנו את ההתחלה והכניסה אל העולם הזה.