פוסטים

לרצות את מה שנכון

בס"ד

השי"ת נתן בידינו את הכוח החזק בעולם – הרצון. צריך להכיר בקיומו ולהשתמש בו, ולא פחות מכך לדעת להיכן לכוון אותו.

חשוב לדעת לרצות, ולא פחות חשוב מכך חשוב לדעת מה לרצות. אין דבר עומד בפני הרצון, ואין רצון שעומד בפני רצון השם.

כמה פעמים אדם מוצא את עצמו מהרהר בעגמומיות "מה אני יכול כבר לעשות, מה רוצים ממני". וכמה פעמים הוא תופס את עצמו חושב "איך זה שלא הצלחתי, אני הרי יכול. אני מחליט. אני". אמור נא בנאדם: מה אתה – חדל אישים או כל יכול? מסתבר שיש בנו משתי הטעויות הללו, ושתיהן קשורות לכוח הבחירה ותעצומות הרצון.

*

הרצון הוא אחד הכוחות המפליאים שבנו, והוא סובל משתי חולשות: על פי רוב איננו יודעים מספיק על קיומו, וכשיודעים עליו לא יודעים להיכן לנתב אותו. שתי השגיאות נשענות על אמת מסוימת. הקדוש ברוך הוא עושה ומחולל הכל לבדו, זו אמת לאמיתה, ועם זאת הוא מסר בידיך את הכוח לבחור ולהשפיע על עצמך וכל העולם. שהלא מהו אדם? עפר מן האדמה. מאידך כולנו יודעים לאלו הישגים מבהילים הצליחו בני תמותה להעפיל, בעניינים ארציים וגם ברוחניות.

בין אברהם לבלעם

בפרשת השבוע מתוארת אחת הדמויות העקשניות בעולם, בלעם הרשע. אין זה רשע רגיל, מדובר בנביא השקול כנגד משה רבינו ע"ה. כוחו של בלעם בפיו ויד לו גם בחכמת הכישוף. חז"ל (סנהדרין סז:) דנים במקור כוחו של הכישוף ורומזים "למה נקרא שמם כשפים – שמכחישים פמליא של מעלה". הכישוף הוא "זה לעומת זה" של הנס. אבל הסוד הפנימי של חכמת הכישוף הוא העקשנות וכוח הרצון. בלעם ידע שכדי לעולל כל דבר שיעלה על הדעת די ברצון חזק, ואם עדיין לא הצלחת – דרוש ככל הנראה רצון חזק יותר. רואים זאת לאורך כל הפרשה: כאשר שלוחי בלק מלך מואב מעבירים לבלעם את הבקשה לבוא ולקלל את ישראל הוא משתוקק להיענות להם, אבל האלוקים בחלום הלילה מונע ממנו להסכים. בבוקר הוא משלח את שרי מואב המאוכזבים ריקם. בלק מפרש את הסירוב כציפייה למשלחת מכובדת יותר. רבי נתן מפרש שהוא לא טועה: בסתר ליבו מצפה בלעם למשלחת מכובדים מרשימה יותר, מדוע, הרי משמים לא מסכימים והוא מצהיר שלא יוכל לעשות כנגד רצון השם? אלא זו בדיוק תמצית רעיונו של בלעם. הוא מאמין גדול בכוח הרצון, אם משמים מונעים ממנו, סימן שהוא לא הצליח לרצות חזק מספיק. אם יבואו אליו שלוחים נכבדים יותר הם יצליחו אולי לרומם אותו לפסגות חדשות של תשוקה ורצון, ואז גם משמים יסכימו. זו תגלית כמעט אמתית. בלעם אמנם גילה את כוח הרצון, אך עדיין הוא מתעלם מבעל הרצון. ריבונו של עולם.

"מה בין תלמידיו של אברהם אבינו" מבררים חז"ל, "לבין תלמידיו של בלעם הרשע". וכי איזה דמיון יש ביניהם, הקצוות הכי רחוקים בעולם?! הקצוות אולי רחוקים אבל הדמיון קרוב. אברהם אבינו ראש וראשון למאמינים, כדי למצוא אמונה בעולם שכולו אלילים עליך להיות עקשן גדול. אברהם אבינו ידע את סוד הרצון. הוא חיפש ומצא בתוך עצמו את אותן כנפי נשמה נעלמות שכשמזהים אותן ניתן להמריא לכל מקום, נגד כל הסיכויים וכנגד כל חולשות הגוף וקטנוניותו. הסוד הזה היה ידוע גם לבלעם הרשע. הוא ידע עד היכן מגיע כוחו של רצון עז ועיקש. לפיכך תלמידיהם של אלו ואלו מסוגלים לחולל ניסים, לשנות את הטבע ולשדד מערכות. הייתכן שגם הטמא והמשוקץ יצליח בכוח הרצון?

זה לעומת זה

הפליאה הזו מטרידה אותנו לכל אורך ההיסטוריה. כנגד כל מנהיג שבקדושה קם מנהיג אחר מצד הרע ונדמה כאילו הוא עושה בעולם כרצונו. משה מחולל ניסים – חרטומי פרעה מחקים אותו ועושים גם הם בלטיהם כמוהו. וכשהרשע רואה שהשעה משחקת לו הוא נעשה עוד יותר משוכנע בכוחו. כמו בלעם, כמו המן, וכמו כל מי שעמדו עלינו לכלותנו.

איך בכל זאת ניתן להבחין בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידי בלעם הרשע? מלמדים חז"ל: "תלמידי אברהם אבינו אוכלים בעולם הזה ונוחלים לעולם הבא. תלמידי בלעם הרשע יורשין גיהינום ויורדין לבאר שחת". ההבדל יוכר רק בהסתכלות אל הסוף. מה ייצא מכל זה. בלעם הרשע יודע דעת עליון, יש לו קשרים עם עולמות עליונים אבל הוא מרוכז כולו בדרכים שיובילו אותו להוריד משם כוחות כדי להניע את עצמו לקראת היעד שהוא ברא לעצמו. המסלול הזה עתיד לקחת אותו לבאר שחת. תלמידי אברהם אבינו יודעים גם כן מכוחו של הרצון. אף הם משתדלים בכל עוז להמשיך לעצמם תעצומות. אלא שהם מתאמצים להמשיך את הכוחות העצומים היורדים ממרומים כדי לנוע על המסלול שסלל הרצון העליון. לעשות את רצון השם.

לכשנרצה, כל הכוחות הרוחניים והגשמיים יועמדו לרשותנו להובילנו למחוז חפצינו. עם זאת מנוע הרצון לא יכול לברוא תכלית חדשה, בסופו של דבר מוביל השי"ת את עולמו לתכליתו הקדומה, לשם עלינו לנתב את הרצון.

 

פרשת בלק – בלעם טוען שאתה מבורך

עד היום היית משוכנע שאינך מוצלח. אי אפשר היה לשכנע אותך שאתה מבורך והכי מוצלח. אם בלעם יאמר זאת, תשתכנע? הוא אמר!

בין ברכה לקללה יש רק חוט שערה. מדובר בעניין של הסתכלות. ברגע אחד התהפכה הקללה והיתה לברכה, והיה זה דווקא ברגע היותר קשה.

אפשר לדמיין לא בקושי רב את תחושתו של לא-יוצלח. לא סתם אדם בעל זוג ידיים שמאליות, אלא בלתי מוצלח במלא משמעות המילה. לו יצויר שהאיש הזה במשך ארבעים השנים האחרונות פעם אחר פעם לא הצליח. נכשל. הפסיד. האיש הזה מן הסתם מסתכל על עצמו בייאוש הכי עמוק שיש בעולם וחושב 'אין סיכוי, די'.

הבה נתאר לעצמנו מה יקרה אם בדיוק ברגעים אפופי תוגה אלו מופיע לצידו מישהו ומתנפל עליו בגידופים וחירופים. הרג אותו! הלא כן?

על עם ישראל עברה חוויה שכזו. אלא שדווקא ההתנפלות והגידופים הצמיחו תוצאה שונה לחלוטין. הקללות הפכו לברכות.

***

ארבעים שנה הולכים אבותינו במדבר. מקום נחש שרף ועקרב. סובבים סחור-סחור מחוץ לישוב ואל הארץ הנכספת טרם באים.

קודם לכן, זמן קצר בלבד לאחר צאת ממצרים כבר עמדו רגלי אבותינו על סף שערי ארץ ישראל. מרגלים נשלחו לתור את הארץ. עוד מעט קט והיו זוכים להיכנס יחד עם משה רבינו אל המנוחה והנחלה. אבל הם נכשלו, המרגלים מוציאים דיבת הארץ רעה, העם מתאוננים, העונש – ארבעים שונות נדודים במדבר.

במהלך ארבעים שנות המדבר מספיקים בני ישראל להיכשל ולהפסיד: בחטא העגל, בקברות התאווה, במעשה שיטים. שוב ושוב כישלונות. עם לא-יוצלח.

בפרשת השבוע אנחנו כבר בנקודת שבירה. לאחר שנות טלטול ארוכות והמון משוגות, נמצאים כבר בערבות מואב קרובים לכניסה לארץ. מופיע לפתע בלעם הרשע. הוא מטפס על ההרים ומחפש את המקום ממנו ניתן להשקיף אל מחנה ישראל פנימה, כדי למצוא את נקודת התורפה שתאפשר לו להטיל עליהם קללה ח"ו.

והנה נס. שם מראש צורים, כאשר עינו הרעה של בלעם משוטטת על פני מחנה ישראל וחרצובות לשונו מבקשים לפתוח בקללה – הכל מתהפך! קטגור נעשה על כורחו סנגור, והוא פותח בשירת הלל לעם ישראל.

אכן, דווקא ברגעים של קללה יש הזדמנות מיוחדת למצוא ברכה.

כלים של התחזקות

מה ביקש בלעם לעולל לישראל? בלעם, כפי שמלמד רביז"ל, עומד כנגד משה רבנו מצד הטומאה. הוא מנסה לקלקל את ה'כלים' של עם ישראל.

כלי, זו השפיות הרוחנית של הנפש. הכלי עושה את השפע מבורך, בלי כלי גם דבר טוב עלול להיות קללה. כאשר כלי הנפש מתוקנים, אדם מסוגל לראות את עצמו ואת תכליתו באור הנכון. הוא מבין שאת המצב הזה בחר עבורו בורא עולם. להתמודד שם. להצליח. רק עם כלים מתוקנים תבין זאת.

בלעם ניסה לקלקל את הכלים. כשנאלץ לנטוש את בלק בבושת פנים יעץ לו כמוצא אחרון להכשיל את ישראל במעשה שיטים. הוא ידע שהקלקול הזה יפגע בכלים שלהם. במילים פשוטות – בלעם ניסה לעשות הכל כדי להבטיח שיהודי לא יוכל יותר להתחזק.

קללת בלעם לא נותרה אי שם במעמקי ההיסטוריה. כל יום מחדש היא מתעוררת. אדם אינו מבחין איך בלעם הרשע מדבר בתוך אוזנו. מגדף. מקלל. מקלקל. משום כך חיוני מאוד להבין מה ההבדל בין קללה לברכה.

לאמיתו של דבר אין כמעט הבדל. ממש חוט השערה. ברגע אחד של ישועה הקב"ה היפך את הקללה לברכה. ההיפוך המבורך הזה יכול להתרחש גם אצלנו. ההבדל בין ברכה לקללה תלוי בהבנת המציאות, כלומר בראיית האמת. אדם עלול מהר מאוד להגיע אל המסקנה שהוא איננו מבורך. מדוע? משום שלדעתו הוא נכשל יותר מדי פעמים. למיטב זכרונו לא רשומה בפנקסו הצלחה מיוחדת. לפי הבנתו אנשים בגילו כבר אינם זוכים לדברים מיוחדים וטובים בחיים. לפי אלו אמות מידה הוא קובע זאת? מסתבר שלא על פי תורתנו הקדושה.

לעורר את הברכה

התורה מספרת שהקדוש ברוך הוא מתפאר מאוד בתפילין שאנו מניחים. היא מלמדת שחוקות שמים וארץ מתקיימים בזכות לימוד התורה וקיום הברית שלנו. התורה גם מספרת על יתרו שבא מרחוק, לאחר שעבד לכל סוגי העבודה זרה, ודווקא כשהוא התקרב – אז התגדל מאוד כבוד השם. יש בתורה יחס מאוד מודגש למעשים שנראים אולי פעוטים ממש.

נמצא שחוץ מאיתנו כל המציאות משוכנעת שזכינו לחיים המבורכים ביותר, כבר כעת, במקום בו אנו מתמודדים היום ממש. כולם משוכנעים, גם המלאכים נוכחו לראות זאת, רק אנחנו לא, בינתיים. מי יגרום לנו להתחיל להעריך מחדש לגמרי את מה שיש לנו?

אם הטובים לא שכנעו אותנו – הרעים יעשו זאת. בלעם נבחר לתפקיד. לפעמים דווקא כאשר מישהו מנסה לבטל את מציאותך לגמרי, אז מתנוצץ ניצוץ הברכה. הינך מוכן לקבל את היותך מבורך. פוקח עיניים ומזהה נקודות טובות. "מה טובו אוהליך יעקב – ראה שאין פתחיהם מכוונים זה כנגד זה", מי אם לא בלעם היה מייחס לעובדה זו חשיבות כלשהי? בא בלעם ופקח את עינינו. "כנחלים נטיו, כגנות עלי נהר", פלאי פלאות! המקטרג הגדול יודע להצביע על יופי שקודם לכן נסתר היה מן העין. אולי ניאות כבר להשתכנע.

פרשת בלק – אין לך מושג כמה אתה שווה!

להתאמץ זו לא בעיה, אך חייבים להרגיש שהמאמץ הזה שווה. קשה לנו להאמין לערך האמיתי של המעשים לנו. אולי בלעם ישכנע אותנו.

מלאכתו אינה פשוטה כל עיקר. כשתדלן וותיק הוא מנוסה במקרים ממקרים שונים. אך זו הפעם העניינים יגיעים מתמיד. הדרך הארוכה כבר מאחוריו ברובה. נותר לו לחצות אך מספר משוכות. ובכל זאת, כוחו כאילו נטש אותו. המשימות לא ממש קשות. זה חוסר הוודאות שמאיים למוטט אותו. אין הוא יודע כמה תועלת יש בהשתדלותו. הגורמים מהצד השני מנסים בכל דרך להצר את צעדיו, אין הוא יודע האם צעדיו מקדמים אותו או להיפך.

את המידע הוא קיבל מהמקום הכי פחות צפוי. לגמרי באקראי גונבו לאוזנו דברים שאמר אודותיו יריבו. האיש סיפר בגלוי לב והתפעלות על הצלחותיו המפליאות של השתדלן הבלתי מנוצח. ועל היאוש שאוחז בהם, יריביו, שניסו כל דרך להצר את צעדיו.

אם היריב הופך למעריץ ומודה על כשלונו. שום דבר כבר לא יכול להיות קשה.

***

כמה זמן אפשר להתאמץ בלי לראות תוצאות?

לא הרבה!

אדם מסוגל להשקיע כוחות, אך בתנאי שיצפה תוצאות כלשהן, אפילו רק באופק הרחוק. אין בכך ספק, אינך מסוגל לעשות הרבה, כל עוד אינך מעריך באמת את חשיבותם ויעילותם של מעשיך. ולכן, אין פלא גדול בכך שלפעמים איננו כה להוטים לנושאים מסוימים. הראית מימיך אדם להוט ועסוק במרץ בעיסוק שאין לו כל מושג לגביו. אין דבר שכזה. חוסר חשק הוא תולדה ישירה של העדר עניין. מי שאינו מוצא עניין בעיסוק כלשהו, מן הסתם אינו מודע לערכו. ואם אין למעשה ערך, הוא ייעשה בהכרח מתוך רפיון.

כדי לחפור מכרה זהב במעבה האדמה, יש צורך בצוות פועלים. מנהל העבודה יכול להציב בפניהם את תפקיד החפירה, להבטיח שכר, ולהניח להם להתמודד עם אתגרי הקרקע. העבודה הזו לא תהיה מהכרח נמרצת. אך הוא יכול גם לספר להם על המטרה, זהב. החפירה תהיה נלהבת ונמרצת פי כמה.

כך מייצרים חשק

כיהודים טובים, אנחנו מלאים ואפופים מצוות ועשיות טובות. שגרת יום יהודית מלאה בכל טוב, אך לא תמיד נמרצת דיה. חוסר חשק בעבודת הבורא, זו לא רק איטיות מבוזבזת, זו גם סכנה. לב צונן רגיש הרבה יותר לחולשות היצר. מח ישנוני ובלתי ער, שוגה יותר בהבלי הזמן והיסח הדעת. וכשהחיים שלנו הם מסע אל תוככי הקדושה, הזריזות והמרץ הם מצרך חיוני לגמרי.

אין להטיל ספק בידיעותינו הרחבות בתורה ועבודת הבורא. כולנו מודעים לערכם הלא יסולא בפז של המצוות ומעשים טובים. ובכל זאת. אם הידע כביכול ישנו, הלב על שום מה איננו משתף פעולה?

המבחן פשוט ומדויק. אילו ידענו באמת את ערכה האמיתי – אפילו בקנה מידה מזערי – של עבודת הבורא. בהכרח היינו נמרצים ולהוטים לכל דבר שבקדושה. בין מנחה לערבית, היינו מתהלכים בחיוניות נמרצת לפחות כמו זו המלווה את באי הבורסה.

מסתבר שחסרה לנו הרגשה בערכם האמיתי של נכסינו היהודיים. אין בכך ספק, אנחנו מעידים על עצמינו שאיננו ממש מודעים לדברים העצומים שקורים לנו בעשרים וארבע השעות של יום רגיל. לא, אין לנו צל של מושג, מה זה תפילין, טלית, תפילה, תורה, בית יהודי, נקודות טובות. אילו ידענו אפס קצה, הכל היה שונה לגמרי.

אין זה נכון שלא מספרים לנו. השי"ת מספר לנו על עצמינו כל הזמן. הוא מפרסם בכל דרך את ערכינו המיוחד. את ערכה הנדיר של עבודתינו. הוא מפזר רמזים, הצהרות, וגילויי דעת לגבי איכותם היקרה של פעולותינו. אין זה סוד, אדרבא, הדברים מפורסמים בכל פינת תבל.

ורק אנחנו לא יודעים. מדוע? אפשר משום שאין לנו את הפנאי לשמוע.

אז איך אפשר לגרום לנו לפקוח עיניים ולהטות אוזניים, ולשמוע סוף כל סוף משהו? אולי אם מלאך יירד מן השמים, ילחש על אוזנינו את המתרחש מאחורי הפרגוד. אולי אז נסבור ונקבל. אפשר אם נס  יתרחש, והשמים יפתחו בפנינו. ואולי אם בריאה יברא השם ואתונו של בלעם תפתח את פיה?

לאמיתו של דבר, אירע נס גדול מכל זה. בלעם בן בעור פתח את פיו. הוא ולא אחר.

האוייב מודה על האמת

בפרשת השבוע מצוי עם ישראל בנקודה גורלית מאין כמותה. על גבולות הארץ, לא הרבה נשאר עדי נבוא אל המנוחה והנחלה. הדרך קצרה אולי, אבל הנפש כבר דועכת. אחרי ככלות הכל, הליכה ארוכה כל כך כשהתוצאות מוצפנות מאחורי הקלעים. אוייבים רבים כל כך, ואינך יודע האם צעדיך מקדמים אותך או שמא רק מרחיקים. עם מבט שכזה קשה מאוד לחצות את אתגרי הכניסה אל קדושת הארץ.

בורא עולם מבקש לספר לעמו הנבחר משהו על המשמעות ועל הערך של עצמם ושל תפקידם הנדיר בעולם. ומי יוכל לספר זאת באופן המושלם והאמין ביותר – האוייב. אם מהצד הנגדי תישמע עדות להתקדמות, אם האוייב עצמו יספר להם על הניצחונות כפי שהם נצפים מצידו שלו, אפשר הם ישתכנעו סוף סוף.

וזה מה שאירע. בלעם בן בעור ניצב על מזבחותיו, משקיף על עם ישראל, ונושא את משלו. "כי מראש צורים אראנו, הן עם לבדד ישכון, כתועפות ראם לו, יאכל גויים צריו…" האוייב הגדול לועג בכל פה לאויבי האומה היהודית. הוא מעיד – ועדותו עולה כאלף עדים, על גדולתם של ישראל. על סגולת נשמתם, ועל הערך העצום של מעשיהם. העדות הזו, יש בה כדי לנפוח רוח חיים חדשה גם בגופים העייפים ביותר.

אנחנו ניצבים בשלבים אחרונים של גלות, סמוכים וקרובים לגאולת הכלל והפרט. נותר רק להתחזק ולעבור את המשוכות האחרונות בשלום. לשם כך אנו חייבים להבין את הערך העצום של מעשינו, ועד כמה הכל פועל לטובתינו. אם בלעם מודה על כך, אולי נסכים כבר להאמין.

פרשת בלק – כשהשקר מודה על האמת

השקר והרשע גוזלים מאתינו כוחות נפש, רומסים את רוחינו. אולם, מי שמטה אוזן, שומע בכל יום את הרוע בעצמו מספר בשבחינו.

לאיוון לא חסר דבר. רק דמות אחת העיבה על אושרו. מושק'ה, שכנו היהודי. ההצלחה שמאירה לו פנים, צאצאיו המשוחים בחן יהודי, ובעיקר השלווה הנסוכה על פניו תמיד. לא מצאה רוחו מנוח עד שרקם לעצמו תוכנית שטנית. בערמומיות ובמומחיות החל מטפטף רעל של רכילות לאוזניים הנכונות. דאג להעביר לפקידי הבנק המרכזי דיווחי כזב על מושק'ה היהודי. אט אט החלו השתדלויותיו נושאות פרי. האשראי קוצץ באופן משמעותי. הידידים הטובים של הסוחר המצליח הפכו את עורם, נעשו צרי עין וחשדניים. ר' משה הסוחר לא ידע את נפשו.

הישועה הופיעה בצורה מפתיעה להפליא. אל מסיבת הפריצים האחרונה, הוזמן גם איוון שעלה בינתיים לגדולה. כטוב ליבו במשקה, כשניטשטשו עשתונותיו בגילופין, עלתה רוחו המרה על גדותיה, בבכי שיכורים. במרכז האולם הוא נעמד ושפך בגרון ניכר את תסכולו האיום. חייו העלובים ושכנו המושק'ה שהצלחתו ויושרו מנקרים את עיניו. בשיכרון חושיו אף הרחיב פה וסיפר בפרוטרוט את עלילותיו ותעלוליו.

באותו נשף, נסקה קרנו של הסוחר היהודי פלאים בעיני הפריצים.

***

ארוכה היא הדרך אל הקדושה, ובעיקר מסוכנת. כמו בני ישראל במסעות המדבר, צועד כל יהודי אל קדושת ארץ ישראל שבנפשו פנימה. פסיעה קטנה שלנו, נקלטת היטב בעיני הסטרא אחרא. דווקא הם, העומדים על מיצרי הקדושה, מכירים בחשיבותה הנוראה של כל פסיעה טובה.

בלק בן ציפור המשקיף מערבות מואב על התקדמות העם שיצא ממצרים. רואה את הניסים שנעשו לישראל, שומע על נפילת סיחון ועוג. קריסת בני הנפילים שהפילו חיתתם במדבר. נלפת בפחד. הוא פונה לשכן המדיני ומזהיר "עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו". העם הזה עוקר כל שורש של טומאה, עוד מעט לא תיוותר פינה אחת של הסתרה. בעצה אחת הם משגרים שלוחים מכובדים אל גדול המכשפים, בלעם.

כשכוחות הטומאה צופים בנשמה יהודית העושה דרכה אל קדושתה, הם פוחדים. העצה היחידה שתוכל למנוע מיהודי נלהב התקדמות היא, קללה. קורטוב של חלישות הדעת, שיבוש כלשהו בדרך. האומנות המיוחדת של בלעם היא להחדיר את עינו הרעה אל מעמקי הנפש, עד שהאדם עצמו מדמה לראות את הרע כעצם מהותו. הקללה של בלעם חודרת עמוק כל כך, שהיא משמיעה את קולה מפיו ומהרהורי ליבו של האדם.

בלעם מחפש נקודה רעה בכל יהודי, עימה יוכל לשכנע את הנפש עד כמה רעה היא, נמוכה ובלתי מסוגלת.  כשהוא מצליח, חש היהודי הקטן את עצמו עלוב ובודד, בלתי ראוי ואשם. כשחלישות הדעת מפעפעת בדם הנפש, כבר אין צורך לצאת למלחמה, היהודי בעצמו נטש את חלומו לכבוש מקום בגבול הקדושה.

אור מחושך

הישועה של כלל ישראל היתה מופלאה כל כך, משום שהיא בקעה דווקא מפיו של הרשע בעצמו. בלעם, אומן הקללות והעין הרעה, עומד במרומי ההר, משקיף על מחנה ישראל ופותח במשל ושירה "כי מראש צורים אראנו, ומגבעות אשורנו, הן עם לבדד ישכון".

השי"ת בכבודו ובעצמו, עיקם את פיו של בלעם והכריח אותו להקיא הכל. הוא עמד בראש ההר, על מזבחותיו וקרבנותיו. לעיניהם הכלות של אוהדיו זקני מואב ומדין, לנוכח פיו הפעור בזעם ואימה של בלק, סיפר וסלסל בשבחם של ישראל, והודה בפה מלא על עליבותו. פיו הכריח אותו לבטא בפירוש את קנאתו התהומית לעם השם ולחן דקדושה השורה עליהם "ותהי אחריתי כמוהו" הלוואי ואזכה לכל הפחות למות כמו יהודי.

הנס המופלא של הקללות שהפכו לברכות התחיל בפתיחת פי האתון (ליקו"ה יור"ד ראשית הגז ה'). המדרש אומר שלא היה נס כמותו מעולם. בפתיחת פי האתון, ובשירת הברכות של בלעם, גילה השי"ת את הברכה והטוב של כל נשמה יהודית דווקא מתוך לוע השקר והרשע. ואין לך חיזוק עצום יותר מזה היוצא מפיו של האויב. כשהשונא הגדול שהחליש את דעתך, רמס את נפשך ומוטט את ישותך. נמס בבושתו, מעיד על קנאתו, ומספר בשבחך. כוחות הנפש הגזולים שבים ומאירים בך מחדש ובעוצמה נפלאה.

מפתחות לניצחון בכל ניסיון

לא בחינם מספרת לנו התורה את מעשה בלעם וברכותיו. בכל יום מתרחשים בעולמינו מעשיות שכאלו. ממלכת השקר של בלעם. תעצומות הרוע של שבעים האומות על שלל תאוותיהן ומידותיהן  הרעות, מוכרחות ככלות הכל להקיא ולפלוט מקרבן את האמת. על פניו נראה העולם כנציג השקר, מי שמעמיק להתבונן, מטה אוזן ומקשיב. שומע בכל יום את ההודאה על האמת בוקעת וזועקת מכל אבן וכפיס עץ. הבריאה מעידה על בוראה. האנושות על כורחה מודה באמת. החן היהודי, יתרון האור מהחושך, זורח מכל פינה. בסופו, מוכרח השקר להודות על האמת.

כשהשקר מודה על האמת, מקבלת הנפש תעצומות לעבוד את השם במסירות נפש. וזהו המפתח העיקרי להתקרבות אל הקדושה ולהתקשרות עם השי"ת. בכל יום אנו מקבלים מחדש כוח למסור נפש עבור כל דבר שבקדושה. בפסוקים 'שמע' ו'ברוך שם' מרוכזת עיקר נקודת מסירות הנפש. הפסוקים הללו מכילים את בהירות האמונה ותעצומות הנפש לקידוש השם. יש בהם סגולה לגרש כל טומאה ומחשבה זרה (ליקו"מ ל"ו). באותה מידה, את הניסיונות והמניעות נוכל תמיד לסלק כשנרכז את כוחות הנפש סביב ההחלטה והידיעה הברורה שאנו מוכנים למסור נפש עבר כל דבר שבקדושה. בתורה פ' מגלה רביז"ל עצה נפלאה, בפרט לעבודת התפלה. שכשרואה אדם שלא יכול להתפלל, יזכיר את עצמו שאילו היה מזדמן לפניו ניסיון של קידוש השם, היה בוודאי מוסר נפש למיתה מרצון. כי גם אם כרגע הוא שרוי בדיוטא התחתונה, אילו היו מעמידים אותו מול ניסיון של המרת הדת, היה בוודאי מוסר נפש.

כשמתייחסים לכל חלק בדרך אל הקדושה כשאלה של 'קידוש השם', כוחות הנפש המצויים בנו, מתעוררים בכל מצב ומדרגה.

פרשת בלק – מה שמילה טובה יכולה לעשות

על יציאת מצריים קראנו כבר מזמן, דרך ארוכה עשינו מאז במדבר. בני ישראל מתקרבים כבר ממש לגבולות הארץ, המסע המופלא במדבר גוזל הרבה שלווה מאומות העולם. כולם כבר הספיקו לראות או לכל הפחות לשמוע על העם שעושה את דרכו מזה שנים במדבר, צועד בתוך ענני כבוד, אוכל לחם מן השמים, ובאר מופלאה מתגלגלת איתו לכל מקום. הטבע הספיק ליפול שדוד פעם אחר פעם לפני עמוד האש הענן, אדמות החול הפכו שטיח של כבוד, והבריאה כולה כופפת את קומתה ביראה.

ארץ ישראל עודנה נתונה תחת שלטונם של עמים שונים, הקליפות הטמאות מבקשות להיאחז בכל בדל אדמה, לינוק עוד ועוד מחלק הקדושה. השמועה אומרת שעם הנוודים הולך להפוך את העולם למקום של השראת שכינה, הוא צועד אל ארצו, ובכל מקום בו דורכת כף רגלו, מתייבשות להן ביצות של טומאה. עוד ועוד מאגרי עונג חומרי מתדלדלים והאווירה כולה הופכת מזוככת ונקייה. כשסיחון ועוג – תקוותה האחרונה של הסט"א, נופלים גם הם בידי ישראל, מבינים שם במדור הקליפות, שזהו זה, העסק אבוד.

בני ישראל חונים כבר בערבות מואב. בלק נובר בכל מאגרי המידע האפשריים, עוסק בכל מיני כשפים וקסמים, ומגיע אל המסקנה שאכן, הקדושה הולכת לטהר לגמרי את השטח. איך ניתן לעצור את העם הזה, הכח שלהם עצום, גם הציפור המכושפת שלו טוענת כך.

אין לקדושת ישראל גבולות, הדבר ברור. אולם דבר אחד מסוגל כן לגרום להם לעצור, ואולי אפילו לנסוג לגמרי אחורנית – קללה.

בלק ידע את הסוד שמאחורי הקללה, הוא הבין היטב מה שהיא מסוגלת לגרום, והוא ידע גם מי האיש שיעשה אותה באופן המדויק ביותר.

אין דבר גרוע יותר מחלישות הדעת. היא חודרת אל הנפש כמו תולעת קטנה וקטלנית, מזדחלת לאיתה לאורך עמוד השדרה, מנקבת ונוגסת בכל פינה טובה. פגיעתה רעה יותר מכל דבר אחר, בעיקר משום שאין בני אדם מכירים בארסיותה. אדם שפגעה בו חלישות הדעת, יכול הוא שיתהלך על משענתו ימים רבים, על פניו דומה הוא לשאר בני אדם, ובנפשו פנימה גברא קטילא הוא. כבר איננו חי, רק מתהלך בין החיים.

חלישות הדעת זהו שמה החדש של הקללה העתיקה, הקללות והארס שבהן אינן שייכות למינים שנכחדו מעל פני האדמה, הן עודן קיימות, והעין הרעה מטילה אותן בכל מקום שפגיעתה הרעה מגעת.

האדם בעולמו מוקף באוהבים כמו גם בשונאים, אלה מחדירים בעורקיו חיים, והאחרים יורקים בנפשו חיצים רעילים. מילה טובה מאיש טוב ואוהב, אין כמוה, כמעט ויש בה בכדי להחיות מתים. גם איש נטול חיות, אם תלחש על אוזנו דבר טוב, תציג מעט משבחו בפניו, ברגע אחד איש חדש יקום לפניך. ולחילופין, יכול אדם שיקטול את חברו בשילוח לשון בודד, מילה קשה אחת בנקודה רכה והחיים פורחים באחת מהגוף הנעלב.

כשאוהב נותן מילה לשבח, זה משהו נפלא. אבל מה ייקרה כשהשונא הגדול ביותר, ההוא שמעולם לא חלמת לקבל ממנו שבריר של מילה נעימה, משהו מוזר ייקרה לו, ופתאום פיו יתחיל להעריף עליך מחמאות ומליצות נפלאות. האוהב, כשהוא משבח אין בדבר חידוש כל עיקר, יודע הוא את ערכך, וגם מבקש את טובתך. אולם כשהשונא, שכל כולך לצנינים בעיניו, אם הוא בעינו הרעה יימצא בך לפתע משהו טוב ונפלא, ומרוב התפעלות, גם פיו הפעור לא יוכל לכלוא את רגשת התפעמותו, ולשונו תחל לגלגל שבחים של אמת, זהו חידוש נורא. כשהשונא מספר לך משהו טוב על עצמך, יש בדבר בכדי לשכנע אפילו אותך על הטוב העצום הטמון בך.

בדיוק מהסיבה הזו שתל לנו השי"ת את פרשת בלק כאן, בערבות מואב על גבולות ארץ ישראל. בני ישראל אמורים לחגור כעת מותניים, הכניסה לארץ איננה דבר של מה בכך. כיבוש ארץ ישראל משמעותו, כבישת העולם כולו תחת רגלי השכינה, ויש הרבה שממש לא יאהבו את זה.

השי"ת יודע לכמה כוחות נפש נזקק כל יהודי בכדי להיכנס אל גבול הקדושה, הוא יודע גם מי ומי העומדים עליו, ומה הם מסוגלים ומעוניינים לעשות בכדי למנוע אותו מזה. וכאן, על סף כיבוש הארץ, מקבלים כלל ישראל את החיזוק העצום ביותר שניתן לקבל מבר אנוש. השונא הגדול ביותר – בלעם הרשע, שעינו הרעה לטושה תמיד, מבקשת רק למצוא איזו נקודת תורפה. הוא, העומד בראש צורים, צופה ומביט, ממתין לרגע בו יוכל להטיל בעם החלוש את חיצי חלישות הדעת. האיש שהעולם כולו יודע על כוחו האגדי בהטלת קללה, עומד משתאה, נפעם לנוכח יופיו הבלתי נתפס של העם שיצא ממצריים. מבקש לפעור פיו בקללה והברכה נמלטת משם באופן שרק הוא, בעל העין החדה יכול להכיר ולראות כל פרט.

כשבלק שלח את שלוחיו אל בלעם הוא ידע, שתום העין הזה, יודע היטב איך לזהות את הרע בכל מקום. אם הוא יביט בעם ישראל, ויאמר את מה שרק הוא מסוגל, אף אחד מאותם אנשים לא ישרוד ח"ו, הקללה תאכל אותם מבפנים, ביותר מזה אין צורך. אבל כשבלעם עמד על ההרים שסביב למחנה, פתאום קרה לו משהו, הוא ראה את הטוב, הרע פשוט נעלם. בלק הוביל אותו לנקודת תצפית אחרת, אולי כאן זה יקרה, אבל לא, מכאן ניתן היה לראות עוד נקודות של אור. ובלעם מוכרח היה לספר את מה שהוא ראה.

הברכה היא השבח בעצמו, כשמרעיפים על הנפש את הטוב שבה, כשמספרים לה עד כמה השי"ת משתעשע עימה ושמח בה, אין לך ברכה גדולה מזו. אם הקללה היא חלישות הדעת, הברכה היא החיזוק. בלעם שר את שירת הנקודות הטובות, הוא דיבר על האוהלים שפתחיהם אינם מכוונים האחד כלפי חברו, הוא סיפר על האהבה המופלאה שאוהב בורא העולם את העם שבמדבר 'לא הביט אוון ביעקב' – עד כדי כך. וכשהדיבורים הללו יוצאים מפיו של בלעם, אין לך חיזוק עצום מזה.

הקללה והברכה עודן מהדהדות בחללו של עולם, לכל יהודי יש ארץ ישראל מלפנים ומצריים מאחור. כל אחד מאיתנו מעוניין מאוד לכבוש את הארץ שלו, להיכנס אל גבול הקדושה. מסביב רובצים הרבה מאוד כאלו שאינם מסוגלים לראות אותנו נכנסים למקום הטוב הזה. הם יודעים את מה שאנחנו לא תמיד זוכרים – חלישות הדעת, זה הסוד. והם יודעים לצלוף ולפגוע במדויק בנקודות שגם אנחנו נוכרח להסכים שהם צודקים. אבל אם נאזין טוב, נשמע דווקא בתוך הקללה את הברכה. כי יותר משאנו מכירים בטוב שבנו, מכיר בו הבעל דבר, מי כמוהו שהטוב הזה ניקר אינספור פעמים את עיניו, יודע עד כמה אוהב השי"ת את כל אחד מאיתנו.

אז הבה נסכים לקבל את החיזוק דווקא מזה שהיה מאוד מעוניין לקלל, כי הברכה כשהיא יוצאת מפיו של שונא, גם האוהב הגדול ביותר לא יוכל לעשות אותה טוב יותר.