פוסטים

שלח – יש לך אמונה, אל תקושש

בס"ד

 

אדם אוהב לקבל תוכנית מסודרת, מסלול ולו"ז מדויק, אבל כשהיעד הוא התכלית האמיתית, הכללים הרגילים אינם פועלים.

אין דרך לראות מראש את מסלול ההשגחה הייחודי שעל כל אחד לעבור בדרכו אל ארץ ישראל שלו. צריך להיכנס.

יש לנו לא מעט שאלות על מה שקורה ועתיד לקרות לנו, אלו שאלות שמתעוררות בדרך, כאשר הינך יודע על יעד אך עדיין אינך שם ואתה מחכה ומתקדם ושוב ממתין ועושה עוד צעד. בכל תהליך שכזה חוסר הוודאות מציק מאוד. אנשים מתקשים לסבול דקות ספורות של המתנה מבלי שידעו כמה זמן היא תימשך. ובעיקר אדם רוצה להבין, תסבירו לי מה עובר עלי, מה קורה איתי ואיך זה פועל. איננו מסתפקים בבשורה שיהיה טוב, אנחנו מוכרחים לדעת איך יהיה טוב, לצייר את התהליך בעיניים, לעכל אותו. נירגע רק לכשנבין בהיגיון ועל פי הניסיון מדוע הדבר המסוים הזה יעזור לי ולמה הדרך הזו תוביל אותי ליעד הנכון.

*

כל זאת טוב ומתקבל בענייני העולם הזה ויעדיו, בדרך לארץ ישראל הרצון להבין ולמצוא היגיון הוא מכשול גדול, עד כדי כך שהוא עלול להאריך נוראות דרך שאמורה היתה להיות קצרה ישרה ופשוטה. הארכת הדרך וסיבוכה הם עניין שקורה לנו כל יום כמעט, בעטיה של העקשנות הטבעית שלנו להבין ולראות כבר עכשיו איך מה שעובר עליי מוביל באופן הגיוני ומתיישב על הלב להיכן שפניי מועדות. הנטייה העקשנית הזו מפריעה לנו לגשת בקלות יתרה למה שמגיע לנו והוכן במיוחד עבורנו.

לא רצו להאמין

העניין הזה מומחש בצורה כואבת עד מאוד בפרשתנו, פרשת שלח. המרגלים שבני ישראל מתעקשים לשלוח לתור את הארץ לפניהם, הופכים לחוסמי הגישה אל הארץ ובגינם מאחרת ירושת הארץ בארבעים שנה ונגזרת גזירת החורבן. הקלקול במעשה המרגלים, כפי מה שמלמדים חז"ל, לא החל בדרכם חזרה – ההתחלה היתה פגומה ומבשרת רעות, ולמדים זאת מהלשון 'שלח לך' כלומר המרגלים הללו יוצאים לשליחות מיותרת מבחינת השי"ת, ואם רצונך שלח אתה אותם לרצונך. את דברי ה' למשה במלואם מביא רש"י 'אני אמרתי להם שהיא טובה והם לא רצו להאמין, חייך שאני נותן להם מקום לטעות'.

את בשורת ירושת הארץ אנחנו מקבלים משנים קדמוניות, היא הובטחה לאברהם אבינו וליוותה אותנו מאז ועד היציאה ממצרים, כעת ההבטחה קמה לתחייה, הולכים ומתקרבים אל המקום המובטח. ההבטחה מבשרת על ארץ טובה שכן נאמר לנו 'העלה אתכם מעֹני מצרים', אתם מגיעים משפל המדרגה וממקום שאין למטה ממנו והארץ טובה היא, לשם מה לשלוח מרגלים?

המרגלים הם ביטוי לחוסר אמונה בהבטחת ה' ובמידה שווה זו עדות על חוסר אמונה בעצמינו. רבי נתן מרחיב על כך ומסביר: ארץ ישראל היא האמונה, ובנוגע לאמונה הקדוש ברוך הוא מנהיג אותנו בשני אופנים הפוכים כביכול – הוא משתדל בתחבולות ובדרכים שונות עם כל אחד ואחד לקרבו לאמונתו בכל מיני השגחות נפלאות, אך יחד עם זאת כל ההתרחשות הזו מוסתרת בחוק רוחני ושמו 'בחירה'. גם לסיפור השגחה מפעים שאי אפשר לטעות בו מתלווה אפשרות נוספת, מקום לטעות בו. בעולם הזה ניתן לפרש כל דבר בדרכים שונות, והכל תלוי בך בנאדם. המרגלים יצאו לשליחותם כדי לא למצוא את ארץ ישראל, והסיבות לכך מובאות בחז"ל. הכלל שכבר בהליכתם הם שבו, כדכתיב 'וילכו ויבואו' (וראה רש"י). יתרה מזו, השליחות גופא נבעה מתוך חסרון אמונה, הטלת ספק, עם ישראל שולח את המרגלים 'לחפור את הארץ' לחקור ולחפור בתוך ההבטחה של ה', לבחון אותה ולבדוק, זו כניסה גרועה מאוד למקום כמו ארץ ישראל.

לחסוך מסע מיותר

החקירות נובעות לא רק מאמונה לקויה בה' – זו גם חלישות דעת ונמיכות רוח אישית. אדם לא מאמין בעצמו, עושה צעד לא כדי לצעוד אלא כדי לבחון, אצליח? אולי לא? כך לא נכנסים לארץ ישראל.

אנחנו מורגלים לבקש תוכניה ולעכל כל מהלך באמצעות ההיגיון, אבל ברוחניות אמונה ועבודת ה' זה מכשול. למעשה אין כל דרך הגיונית שמובילה אותנו אל המקומות האמתיים אליהם אנו אמורים להגיע. ההתעקשות להבין ולחקור את מה שיוביל אותנו אל ה', כותב רבי נתן, הורסת לנו את הדבר שאנו מעוניינים להשיג. ולכן מתארכת הדרך, הרבה דברים יכולים היינו להשיג בקלות, לגשת ולהיות שם, החקירות וההיסוסים האריכו את הדרך. אדם מקבל מתנה מה' אבל הוא מתעקש להבין איך יתכן שהוא הקטן קיבל מתנה כזו, לא מוכן לפתוח את העטיפה את שתתיישב דעתו שאכן כן זו מתנה אמיתית, וכשאין ברירה נאלצת ההשגחה להאריך לו את הדרך, אולי אחרי כמה וכמה תלאות ונדודים, לפעמים רק אחרי כמה גלגולים יסכים האיש לקבל את המתנה, להתחבר לאמת ולחיות את יהדותו הנגישה והפשוטה כל כך.

בשלהי הפרשה מוזכר מחלל השבת הראשון – המקושש, ויש כאן רמיזה: שבת כמו ארץ ישראל הם גילוי האמונה, לשבת צריך להיכנס ולא לצאת באמצע כדי להשלים את החסר. אל תחלל את האמונה, אל תצא לקושש. גם אם נדמה לך שאינך ראוי, קבל את העובדה ששבת היום לה'.

(ע"פ ליקו"ה יו"ד שבועות ב')

בשלח – אל תאמר בלבולים, תגיד בירורים

בס"ד

אבותינו הלכו מ"ב מסעות במדבר, אנחנו עושים לפעמים ארבעים ושניים קילומטרים של טלטולי נפש מתוך הכורסא.

 גם אם אתה סתם מבולבל ותועה, כיוון שפנימיות כוונתך היא ארץ ישראל, כל מה שעובר עליך הוא הדרך לארץ ישראל.

 

מצב בלתי נסבל הוא מצב בלתי נהיר. אנו מחפשים בדרך כלל פירוש והסבר מניח דעת למצבים אליהם נקלענו – מה מעשיי כאן והאם למישהו, בשמים או בארץ, תצמח איזו תועלת מהיותי פה. מצב שאינו עונה על הדרישות הללו נקרא מן הסתם – בלבול. והיכן המקום היותר מועד לבלבולים? טלטולי דרך. בביתו ובמקומו אדם יודע פחות או יותר היכן הוא ומה מעשיו, הדרכים על כל מה שכרוך בהן מביאות מהר יותר לידי בלבול ומבוכה. על אחת כמה וכמה כשטועים בדרך.

*

פרשת השבוע מכניסה אותנו למצב שכזה, ולפרק זמן ארוך מאוד. זה עתה יצאנו ממצרים והגלות לכאורה מאחורינו, אך אבוי ואויה, מי יודע אם לא נפלנו מן הפח אל הפחת. "נבוכים הם בארץ, סגר עליהם המדבר" – בעדשה של פרעה אנו נצפים מבולבלים עד מאוד, סבים על עקבותינו וחגים במעגל סגור מבלי יעד. המדבר עתיד לשמש לנו אכסניה בארבעים שנה הבאות, עבור דור שלם יהי זה גם בית קברות, עוד נשגה פה ונטעה בכל מיני טעויות, וכל זה אמור היה מלכתחילה להיות תחילתה של צעידה מהירה לקראת ארץ ישראל. המסע במדבר, כשעוקבים אחריו בחוסר הבנה, עשוי להיראות כבזבוז זמן משווע; כבר יצאת ממצרים, ובמקום להתנחל בארץ ישראל הקדושה הינך מכלה ארבעים שנה  – תוחלת חיים שלימה, במדבר. גיעוואלד, לא?

הולכים ומתבררים

אנו יודעים שארבעים שנות המדבר באו כעונש על חטא המרגלים, אבל לעונש יש הרי מטרה, עונש הוא הזדמנות חוזרת ודרך חדשה לתקן את שהתקלקל. ארץ ישראל כידוע היא אחד מהדברים שהשגתם כרוכה בייסורים. זו הסיבה, כותב רבי נתן, שההגעה לארץ ישראל כרוכה בטלטולים רבים והתעכבויות שונות ומשונות, הייסורים הללו סוללים את הדרך לארץ ישראל. כאן מקומו של לימוד יסודי ביותר, במילים ספורות הוא מסתכם כך: תדע שהדרך ארוכה, וכך בדיוק היא אמורה להיות.

אבל זה רק חציו הראשון של הלימוד, החצי השני מלמד שהאריכות היא לא רק כורח המציאות ופועל יוצא של תוואי שטח ותנאי דרך, האריכות היא-היא הדרך לארץ ישראל, לקדושה, לתכלית.

כדי לבוא לארץ ישראל, כותב רבי נתן וכוונתו גם לכל דבר טוב שאנו מעוניינים להשיג, מוכרחים לברר את המדמה. הסיבה הכי מובהקת להיותנו כאן על פני האדמה היא – לברר ולהתברר. וזה כלל גדול מאוד בעבודת הבורא: שום דבר ואף אישיות שנמצאים כאן בעולם, אינם מתוקנים, כולם זקוקים לבירור. איך מבררים? השאלה כמעט מיותרת, חשוב יותר לשאול איך לא מפריעים לזה לקרות. נסביר: העולם מתברר כל העת, וגם אתה. הבט סביבך, העולם מלא בהתרחשויות, חייך מוקפים אינספור אירועים והתהוויות, אתה מאמין שהכל מתנהל בהשגחה פרטית. מי שהיית אמש אינו מי שהינך היום. אדם מתברר תמיד, כל עוד הוא מאמין בקיומו של תהליך בירור. בירור האמונה, מלמד רבינו, נעשה על ידי הליכה. איך מנפים קמח? מטילים אותו בנפה ומרקידים, כל עוד הידיים מרקידות, הגרגירים יתבררו מאיליהם. אף אנו נתונים בכברה, מרקידים אותנו, מטלטלים ממקום למקום, מ"ב מסעות חולפים עוברים תחת רגלינו והטלטול עצמו יוצר בירור, האמונה מתבהרת והדמיון נושר פיסות-פיסות. העיקר, אל תחדל מלרקוד.

מסע במדבר

אבותינו הלכו ארבעים שנה במדבר, אנחנו עושים מ"ב מסעות בתוך הבית. פעמים שאדם עושה ביום אחד ועל כורסא אחת, כמה עשרות קילומטרים של תהיות וטלטולי נפש. אם אתה מאמין שאין זה מסע לחינם, הבלבולים עצמם הם-הם הבירורים. אדם מבולבל, אפשר לשער, מתקשה להבין מה הוא עושה והיכן הוא נמצא, וגם עובדה זו, שאינך יודע מה ולמה ולשם מה, איננה גורעת ממך להיות חלק מתהליך הבירור. וכפי שכותב רבי נתן: "כי בכל מקום שבאים לשם בעת שעוסקים בהדרך של ארץ ישראל, ושם בכל מקום ומקום יש בלבולים של בלבול המדמה… מאחר שפנימיות תכלית כוונתו שהולך בכל אלו המקומות הכל היא בשביל לבוא לארץ ישראל על ידי זה הוא מברר בכל מקום ומקום ניצוצי האמונה… ועל כן בכל פסיעה ופסיעה שהולך בשביל הנסיעה לארץ ישראל או לשאר דבר שבקדושה ובפרט להתקרב לצדיק אמתי אזי בכל פסיעה ופסיעה הוא מברר המדמה בכל מקום שדורך שם מאחר שכוונתו בשביל ארץ ישראל שמשם עיקר ברור המדמה.  ועל כן על פי רוב צרך לסבב הדרך הרבה, הכל כפי מה שצריך לברר המדמה כפי שורש נשמתו וכפי מעשיו שעשה בגלגול זה ובגלגולים אחרים".

כיוון שמגמת פניך היא ארץ ישראל, קדושה, התקרבות, ממילא כל פסיעה ופסיעה שאתה עושה בדרך לשם, גם אם הפסיעה הזו כשלעצמה טועה אולי ולמראית עין אף מרחיקה אותך מהיעד, למען האמת עצם העובדה שהינך פוסע ועושה עוד צעד, זוהי דרכך שלך לארץ ישראל.

(ע"פ ליקו"ה או"ח ברכת הריח והודאה ד')

לך לך – לפגוש את אבי הגנום היהודי

בס"ד

הפרשה הזו מפגישה אותנו עם אחת הדמויות הכי משמעותיות – לא רק בהיסטוריה – גם בחיים הפרטיים ובאישיות הפנימית שלנו – אברהם אבינו.

אברהם הוא המחפש הבלתי נלאה, הוא הילד הסקרן והנועז, האיש העקשן שמוכן ללכת נגד כל העולם, אברהם אבינו הוא האדם הראשון והיחיד שבורא עולם הציץ עליו ואמר לו 'הנני'. ואברהם היה בסך הכל ילד שחיפש את ה', אבל החיפוש היה אמתי וכשאתה מחפש באמת – אתה מוצא.

זו פרשה של הליכה, קוראים לה "לך לך", אפשר לשמוע את זה על פי הפשוט בשני ניקודים, לך לך, כלומר לעצמך. לך פנימה, חפש. ואפשר גם לשמוע בכפל לשון – לך, לך. וזה בעצם מה שקורה כל הפרשה, היא מסכת ארוכה של הליכה ונדודים ממקום למקום.

הסמל הכי מובהק של יהודי הוא – חיפוש, וכשאתה מחפש אתה נודד. יש לכל אחד סגנון הליכה אישי, יש נדודים של בעלי תשובה ויש מסעות של אנשים שרוצים לעשות תשובה למרות שנולדו כאילו בתוך העניינים. במסכת הנדודים של פרשת לך לך יש כמה נקודות ששייכות מאוד לכל אחד מאיתנו.

 

הכל מתחיל בציוי: "לך לך בארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך".

אין יעד, רק הוראה והבטחה. הוראה – ללכת, הבטחה – אתה עוד תראה. וזה כלל מאוד חשוב בחיפוש הרוחני; הדרך תהיה מורכבת ומעניינת מאוד, אפשר להיתקע בכל מיני פינות וסמטאות, אבל אם אתה מחפש להגיע, תקפיד על דבר אחד – לך לך, אל תעצור. לך תמיד קדימה. אסור שההצלחה תסנוור אותך ואסור שהכישלון יסגור לך את האור. תמיד תלך.

המסע מתחיל בכל מיני צורות; אצל פלוני זה היה קול פנימי, ואצל חבר שלו זו היתה השגחה פרטית, הכי חשוב לזכור שמאחורי כל הנסיבות יש מסובב אחד, הקדוש ברוך הוא שאומר לך "לך לך" לך סוף-סוף לעצמך, לנקודה ששייכת לך.

ואז אדם שואל את עצמו – מי זה אני, איפה אני, היכן המקום שלי?

התשובה היא: אל הארץ אשר אראך – רק כשתגיע תדע.

אל המסע אנחנו יוצאים כמעט בלי בחירה. אתה מוכרח לצאת. אצל אחד זו התעוררות דרמטית והחלטה לעזוב הכל. ואצל אחר זה מצב שנכפה עליו, או התעוררות פתאומית. הנסיבות רבות ומגוונות, והם כוללות את ההתנתקות מכל מה שעד היום חשבת שהוא זה אתה. עכשיו אתה יודע שלא, הכל נשאר מאחור ואתה מתקדם לקראת עצמך.

ואז אתה מגיע לארץ. מתיישב בה ומקבל הבטחה "לזרעך אתן את הארץ הזאת". – השגת את היעד! יש לך את זה! הצלחת! זה שלך, איזה יופי. אתה קדוש, צדיק, השמים פתוחים לקראתך.

וזה הרגע שהרעב משתלט לך על הארץ.

השלב הזה מאוד רגיש ומסוכן, כי עד עכשיו הדלק שלך היתה השאיפה להשיג את הארץ. היתה מטרה. אבל עכשיו אתה הרי כבר בתוך המטרה, והיא פתאום מתייבשת לך בין האצבעות. כל מה שהלהיב אותך אתמול מעייף אותך היום, כל מה שהבטחת לעצמך שתעשה הכל להשיג אותו – כבר לא כל כך מעניין אותך.

אתה מנסה להתעקש ולאחוז בכל הכוח בשרידים של ארץ ישראל, בהבטחה של ה', יש לך שאלות: 'הי, הרי זה כבר התחיל טוב…' אבל הרעב חזק ממך, העצלות עקשנית ממך, החוסר תיאבון משכנע יותר, מצרים מושכת לך ברגליים. אתה חייב לרדת, אתה יורד ואתה מבין את זה לאט-לאט. ירדת למצרים, אתה כבר לא על ההר…

בדרך אתה פוקח עיניים ומבחין "הנה נא ידעתי כי אישה יפת מראה את". יש דברים שאתה מבחין בהם רק למטה, לא על ההר. פתאום אתה אנושי, גשמי. פתאום אתה מגלה שאתה 'מבין' בכל מיני דברים שחשבת שאתה כבר לא מבין בהם. פתאום יש לך הרגשה והעדפה, יש לך תיאבון, יש לך כישרון, יש לך תחביבים. ואבוי… יש לך מה לומר על כל מיני דברים שעד אתמול לא ממש עניינו אותך…

מה עושים עם זה??

אתה מבין שאתה מוכרח להיזהר. אם אתה מבחין ביופי – גם פרעה יבחין בו, והוא מהר מאוד יחמוד אותו. ההתעניינות שלך בגשמיות לא פסולה, אבל במקום שבו אתה נמצא עכשיו יש הרבה מאוד כוחות שיעשו הכל כדי להשיג אותך לעצמם. כדי לגרום לאנושיות שלך להפוך לנפילה, לירידה ואפילו להסתאבות.

אתה מחליט להיצמד לגרסה – "אחותי היא". אתה מתכחש. זה לא שלי, אין לי שייכות לדברים האלה…

אבל מה הרווחת? שרה נלקחת לבית פרעה. אם המתנות האלו לא שייכות לך, אם זה לא משרת את הנקודה הטובה שלך, אם הורדת את בעלותך – פרעה ייקח בעלות. ואז אתה מוצא את עצמך מנותק מהנקודה שלך. נשארת לבד.

אבל הרי לא היית לך ברירה, בסך הכל ניסית להתגונן…

וברגע הזה באמת יש התערבות אלוקית ישירה. פרעה מוכרח להחזיר את שרה, השררה חוזרת לידך,

אתה משוחרר… כי אם אתה לא עוצר אלא ממשיך במסע, יבוא גם השחרור.

ושוב יש עליה, אתה חוזר לארץ, אבל בדרך חייב להתבצע בירור חשוב; עד עכשיו בילית עם לוט, לוט זו הסתרה, (כמו "להסיר את הלוט"), הדחקת את זה אבל ההסתרה הסתתרה בתוכך, היא ליוותה אותך תמיד. התעלמת ממנה. כשהייתם קטנים התעלמתם מהשוני ומניגוד האינטרסים, הכל היה נראה אחיד, ועכשיו אתה מגלה שהוא זה לא אתה ואתה זה לא הוא. אתה מוכרח להחליט על פרידה. לך לאן שאתה רוצה, אתה אומר לו, ואני אלך לצד השני. אתה לומד לוותר על הרעיון לרקוד על שתי חתונות, אתה מפרגן לבלבול להשתלט על הזירה האהובה עליו, ואתה מוכן להסתפק בנקודה שלך, ולשמוח בחלקך.

אתה מקבל הבטחה נוספת: "כל הארץ אשר אתה רואה, לך אתננה ולזרעך עד עולם". כעת המקום שלך הוא חברון – עכשיו אתה לא רק יושב בארץ – אתה גם מחובר לארץ ולעצמך, הארציות שלך לא מנותקת מהרוחניות שלך.

המסע עובר דרך נקודות רבות ומעניינות, והפרשה חותמת במצוות מילה שיוצרת את היהודי הראשון בעולם.

 

פרשת עקב – כשבכפות הרגליים יתחילו לשמוע

בס"ד

לכל אדם יש בחיים מצבים שונים, לפעמים הוא מחובר לראש ולעיתים לידיים ולרגליים, יש מצבים בהם הוא שרוי בעקביים. ושם יש עבודה גדולה.

המרגלים לא הבינו איך מסתכלים על ארץ ישראל, הם חיפשו את היופי וההדר אבל לא במקום הנכון. הם הביטו על הכל, רק לא למטה, על העקביים.

פרשת השבוע מכוונת למקום הנמוך ביותר בקומת האדם, לעקביים. "והיה עקב תשמעון", את הדיבורים הללו משמיע משה רבינו דווקא אל התחתית, משום שבפעם הקודמת כאשר כמעט נכנסנו לארץ, העקביים עיכבו אותנו. כעת כדי להכשיר את הכניסה אל הארץ מוכרחים לדבר גם אליהם, אל הרגליים והעקביים, ששוב לא יעכבו אותנו.

*

כזכור, המרגלים הוציאו דיבת הארץ רעה, הכניסו טרוניה בלב העם והסיתו להתנגדות, התוצאה היתה ארבעים שנה במדבר. המרגלים נפלו בעטיו של העקב. הם לא השכילו להבין את קדושת הארץ ולא הצליחו לרדת לעומק הדרה ופארה, וזאת משום שלא ידעו היכן לחפש את קדושתה. הם ראו את ילידי הענק, ראו את פירות הענק, השקיפו על כל מה שסביב, אבל לא השכילו לרדת לסופם של דברים. ודווקא שם, בעקביים ובתחתית, משתרעת קדושתה של ארץ ישראל. הארץ הזו מגלמת את רצונו הקדום של השם יתברך שיעבדו אותו מתוך העולם הגשמי, מסוף המעשה, מתחתית ההשתלשלות. המרגלים שהסתגלו לגבהים הרוחניים של המדבר, לא הבינו זאת ופגמו בקדושת הארץ. בתוכחתו, הולך משה רבינו וסוקר את כל השגיאות שנעשו עד כמה ומלמד אותנו איך עושים מחדש את הצעדים אל הארץ.

שכר ועונש

בפרשה מלמד אותנו משה רבינו את תורת הגמול – השכר והעונש. אחד מסימני הבגרות של אדם זהו השלב בו הוא מבין את עניין השכר והעונש. ילד קטן חי בעולם בו שום דבר לא קשור לשום דבר. הוא מושך חפץ ולא מבין מדוע משהו חבט לו בראש. מרביץ לילד אחר ולא מבין מדוע החזירו לו מכות. מוח של תינוק אינו מסוגל לקשור בין אירועים ובין מעשה לתוצאה. בפרשת השבוע מלמד אותנו משה רבינו להתחיל לצרף את חלקי הפאזל לתמונה מלאה.

כמו בפאזל גם בחיים החלקים שאמורים להשתלב ולהשלים זה את זה דווקא הם עלולים להתפזר לפינות היותר מרוחקות. כדי להשלים את הפאזל יש למצוא את החלקים המתאימים, לדלג על הפער ולהצמיד אותם זה לזה. בין האוזן לעקב הרגל מפריד מרחק גדול. היא מצויה בראש והוא בתחתית הרגל, והתורה הקדושה אומרת לנו השבוע "עקב תשמעון" – התורה מסמיכה את איבר השמיעה שבראש לאיבר שבמקום הנמוך ביותר ברגל. המרחק שבין האוזן לעקב אחראי לאחת התופעות המסוכנות ביותר עבור חיי עבודת השם – "מצוות שאדם דש בעקביו".

מה יכול לגרום לאדם לדוש בעקביו מצוות, לרמוס אותן ולזלזל בהן? הוא הלא ירא שמים וזהיר בקלה כבחמורה. אחת הסיבות לקרירות ברוחניות ולנפילה במצודת ההרגל זה המרחק שבין האוזן לעקב. עד שהדברים המושמעים על האוזן יורדים ומחלחלים ומתיישבים בעקב, לוקח זמן רב, המילים שהיו רותחות כשהדהדו באוזן מצטננות עד שהן מגיעות לרגליים. האתגר החשוב ביותר של כל יהודי הוא להוריד את יהדותו מהאוזן עד עקב הרגל. גם התורה כשניתנה לנו עשתה את דרכה מהשמים אל הארץ. וכך כל יהודי יכול וצריך לקבל תורה, וכדי לקבלה צריך להורידה.

וזהו המסר של הפרשה אלינו: אל תפרידו בין מעשה לתוצאה, ואל תרחיקו את מה שאתם שומעים באוזן מהדבר שהינכם דורכים עליו. יכול מאוד להיות שהגרגירים הלא חשובים הנרמסים תחת כפות רגליכם הם-הם הדברים הגדולים ששמעו אוזניכם. הדברים הללו נאמרים סמוך ונראה לשער הכניסה ארצה. ארץ ישראל היא המקום המתאים ביותר להבנת הרעיון הזה. הארץ הקדושה הזו משלימה פאזל של עליונים ותחתונים, רוחניות וגשמיות. ארץ ישראל דורשת וגורמת לבאים בשעריה שלא להתעלם מהארציות ולא לרמוס אותה ברגליים, רק אדרבה לאסוף את כל העקבות שבחול ולהעלות לשמים.

חידוש העקביות

הזכרנו את המכשול הגדול של המצוות שאדם דש בעקביו. אחת הסיבות הנוספות לכך קשורה דווקא לעקביות. כאשר הינך מבצע מטלה מסוימת באופן עקבי יום אחר יום, אתה עלול לאבד את החיוניות ולבצע את הדברים בלי טעם וריח, כמו העקב הבלתי מרגיש שבתחתית הרגל. ארץ ישראל מכניסה את האדם לקביעות בקדושה. עבודה יומיומית בשדה. היא מרגילה אותו להימצא תמיד במקום של קדושה, ולכן דווקא בה נדרשת ביתר שאת הזהירות מהסתגלות פסולה. שמיעה היא אמצעי חשוב להתחדשות. כשמסתובבות בעולם שמועות יש באוויר תחושה שמשהו חדש מתרחש, יש חדש. כתיב "היום אם בקולו תשמעו", השמיעה מסוגלת לתת את התחושה שהכל מתחיל בעצם היום, רק היום – אם רק ניאות לפקוח אוזניים ולשמוע. צריך להשמיע את החדשות והחידושים לעקביים, לחלקים העקביים שבנו ולמעשים שנעשים דבר יום ביומו, כביכול אותו דבר, כאילו באופן החוזר על עצמו.

העקב הוא גם המקום של הדור שלנו. דורות ראשונים היו גדולים וחשובים, ככל שמתקרבים אלינו שיפוע ירידת הדורות מתחדד. הדור שלנו קרוי דור עקבתא דמשיחא. משיח קשור לעקביים. משיח יוכל לבוא רק כשנתחיל להאזין ולשמוע את דבר השם ואת מציאותו אפילו מהדברים הפשוטים ביותר שבכפות הרגליים.

 

 

בדרך אל המטרה

בס"ד

אנשים רציניים מסמנים לעצמם מטרות, הרבה פעמים הם מגלים שרוב הזמן אוזל בדרך למטרה. האם זה בזבוז זמן?

לקדושה יש תחום, אבל היא לא תהיה שלימה לפני שנספח אליה את עיסוקי ההיתר. כדי להשלים את המקרא צריך תרגום.

לכל אדם יש מטרות אותן הוא מעוניין להגשים, ברוחניות ובגשמיות. אבל פעמים רבות אנו מגלים שרוב הזמן "מתבזבז" בדרך אל המטרה או סביבה. כולם מעוניינים להיות צדיקים וטובים אבל רוב הזמן חולף עלינו בעימותים עם רשעות ודברים לא טובים. מאז צאתנו ממצרים המטרה העליונה היא ארץ ישראל, משלהי ספר שמות ועד לרגע זה לקראת סיום ספר במדבר, אנו צועדים עדיין. לפני ארבעים שנה כמעט הושגה המטרה, ואז חטא המרגלים הרחיק אותנו לארבעים שנה. הוא אשר אמרנו – הבילוי העיקרי הוא סביב המטרה, האם זו תכלית?

*

פרשת השבוע מציבה אותנו קרוב מאוד לכיבוש הארץ, ולפתע נדמה שהיסטוריית ההחמצות חוזרת על עצמה. בני גד ובני ראובן מתייצבים לפני משה ומבקשים לנחול את חלקם מחוץ לגבולות ארץ ישראל, על אדמות עוג וסיחון הפוריות. האם גם הם כמו המרגלים מואסים בארץ המובטחת? החשד מעורר עליהם הקפדה של משה רבינו: "האחיכם יבואו מלחמה ואתם תשבו פה?!"

ובכל זאת מצליחים בני גד ובני ראובן להניח את דעתו כאשר הם מציעים להותיר מאחור את משפחותיהם טפם וצאנם ולהיחלץ חושים בחזית המלחמה לכיבוש הארץ. על פי התנאי הכפול הם לא ישובו לנחלתם שמעבר לירדן "עד התנחל בני ישראל איש נחלתו". פרשת התיישבותם של בני גד וראובן מעברו השני של הירדן נושאת לימוד גדול.

קליפה קדמה לפרי

קיימא לן שהקליפה קדמה לפרי. על פי יסוד זה, אם פנינו מועדות אל הקדושה, נפגוש קודם  בקליפה. הירדן תוחם את גבולות ארץ ישראל, ממנו ומטה משתרעת הארץ הירודה שמחוץ לקדושה. המטרה כאמור היא ארץ ישראל. אבל אי אפשר לגשת אל המטרה מבלי לכבוש קודם לכן את מה שסביבה. ארץ סיחון ועוג נכבשה ארבע עשרה שנה לפני שהושלמה כיבושה וחלוקתה של ארץ ישראל. טמון כאן יסוד גדול.

הקדושה היא בהחלט מטרה נעלה, אבל אי אפשר להשיג את המטרה מבלי לכבוש קודם את סביבתה. לפעמים אנחנו מרוכזים מאוד בהשתוקקות להשגת המטרה ואיננו מבינים מדוע נכפתה עלינו התעסקות מרובה כל כך עם מה שמחוצה לה. הסיבה קשורה ליסוד גדול בקדושה: שלמותה של הקדושה מצויה במה שמחוץ לקדושה. מכאן פירוש חדש למושג "קליפה קדמה לפרי" – אם נפשך לזכות בפרי, עליך לחלץ קודם את חלקי הפרי שבקליפה. היעד הוא הפרי, אבל כדי לזכות בו יש לנצח את צד הקליפה. במקרים רבים התחושה היא שאנחנו מתעסקים בטפל במקום בעיקר. אדם שואל את עצמו, מתי כבר יגיעו הימים האמתיים, מתי יתחילו החיים? למעשה הוא שואל מתי אכנס לארץ ישראל. אבל אי אפשר לגעת מיד בעצם הנקודה, הפרי מלופף בקליפה, ואנחנו לעת עתה מפצחים קליפות…

זה מה שמבדיל את בני גד וראובן מהמרגלים. האחרונים מאסו בארץ מפני שהסתייגו מהצורך להתאבק בעפרה. הם ידעו שהארץ הזו לא תניח להם ותדרוש עמידה בניסיונות ובירורים. מהבחינה הזו המדבר שכולו רוחני נוח יותר. ארבעים שנה לאחר מכן, ובעקבות מ"ב מסעות של חינוך לאמונה, ניגשים בני גד וראובן למשה ובקשה דומה בפיהם – דומה אך שונה לגמרי. הם מעוניינים לנחול מחוץ לגבולות הארץ, לא כדי להתחמק, אדרבה, כדי להיחלץ חושים. בני גד ובני ראובן מוכיחים את טהרת כוונותיהם בנכונותם לצאת בראש הגדוד לכיבוש הקדושה. הם מלמדים שהחזית מתחילה מאחור, מעבר הירדן.

שניים מקרא ואחד תרגום

קדושה אי אפשר לנחול מבלי לכבוש. הקדושה שלך, ההצלחה שלך, הנקודה היהודית שלך – ממתינה מעבר לשדה הקרב. והמלחמה מתחילה במה שמסביב לקדושה, בארציות, בדברי חולין. אי אפשר להיות יהודי קדוש מבלי להיות אדם קדוש. קדש עצמך במותר לך. אם לא נכבוש גם את תחומי החולין ונספחם לנחלת ה', לא תהיה לנו נחלה גם בארץ ישראל.

לפיכך מורים חז"ל: "לעולם ישלים אדם את פרשיותיו עם הציבור, שניים מקרא ואחד תרגום". הקריאה המשולשת מסמלת את כיבוש הקדושה, אין ללשון הקודש שבמקרא שלימות מבלי שנספח אליה את האחד תרגום. יש קדושה וזו לשון הקודש, יש טומאה ואלו שבעים לשון. בין זו לזו יש צד שלישי, לשון תרגום. אין גאולה בלי קיבוץ גלויות, ואין אפשרות להשיג מנוחה בתוך בית המדרש מבלי לאסוף גם את העם שבשדות. אדם לא יכול להתבצר בקדושתו מבלי לתת דעת על הליכותיו הארציות. ולכן, לפני שממריאים אל קדושת השבת מורים לנו חז"ל לרדת ולתרגם את הקדושה העליונה שתהיה מובנת גם לחלקים האנושיים שבנו. להשלים את הפרשה בקריאת שניים מקרא ואחד תרגום. בני גד ובני ראובן מבקשים לנחול את חלקם מחוץ לגבולות הארץ, לא כדי להימנע מארץ ישראל אלא כדי להכניס אל גבולותיה גם את התרגום. עבר הירדן הוא האחד-תרגום של ארץ ישראל.

(ע"פ ליקו"ה אור"ח סוכה ב, יו"ד מילה ג)

 

 

 

 

 

חמש דקות על פרשת 'שלח'

בס"ד

חמש דקות של פנימיות על פרשת שלח – האזינו:

פרשה בחמש דקות – שלח לך

פרשת השבוע מספרת על אחת ההחמצות הכאובות ביותר בהיסטוריה היהודית והעולמית. ההשלכות מלוות אותנו עד היום.

עם ישראל נמצא כעת מרחק נגיעה מהארץ המובטחת. הם מוזמנים להיכנס סוף-סוף אל המקום הנחשק ביותר בתבל, אל הארץ הקדושה ארץ ישראל. לכאורה זו בנקודה זו אמורים הכיסופים אל הארץ להרקיע שחקים. אבל לא, דווקא כעת מתעוררות החששות. בני ישראל חוששים בנוגע לארץ החדשה. מי יודע מה מצפה להם שם. הקדוש ברוך הוא מבטיח שהארץ היא ארץ זבת חלב ודבש, כל טוב מצפה לכם שם. אבל לעם זה לא מספיק, הם מבקשים לשלוח לפניהם מרגלים שיחפרו את הארץ ויושביה ויוודאו שהכל בסדר. משה רבינו נועץ בקדוש ברוך הוא ומקבל את המענה "שלח לך" – כלומר אם רצונך, שלח לך מרגלים.

למשימה נבחרים הבכירים ביותר, שנים עשר מרגלים, נציג מכל שבט. כולם נשיאים ומנהיגים. הם יוצאים למסע שעתיד להימשך ארבעה ימים. במהלכו הם אמורים לאסוף מידע על הארץ, על טיבה וטיב תושביה. על כלכלתה ועל כוחם הצבאי של יושבי הארץ. בתום מסע קצר שבו המרגלים מצוידים בפירות ענק – דוגמיות מיבול הארץ ובסיפורי אימה אודות תושביה הנפיליים של הארץ המוזרה. מתוך שנים עשר מרגלים, עשרה שידרו מסר ברור – לא בשבילינו הארץ. גדול עלינו! רק שניים, יהושע בין נון וכלב בן יפונה התעקשו על הגרסה המעודדת של "טובה הארץ מאוד-מאוד".

הדיווח המבעית הזה מעורר מהומות נוראות, העם פורץ בנהי ומספד ומבכה את מותו הקרוב. העונש על הוצאת הדיבה ועל מסע הנרגנות והתלונות כואב וקשה. הכניסה לארץ ישראל נדחית בארבעים שנה. את ארבעת העשורים הבאים יעשו בני דור המדבר בנדודים ממושכים במדבר, קרובים אל הארץ הנחשקת אך רחוקים ממנה. איש מהם לא יזכה להיכנס בשערי הארץ, רק בניהם יזכו לכך. המרגלים נענשים גם הם במיתה משונה במגיפה. והלילה בו בכו בכייה של חינם עתיד לקבל ברבות הימים הצדקה מצמררת, זהו ליל תשעה באב וחורבן בית המקדש.

הפרשה הזו מעוררת שאלות רבות. באיזה אופן מצליחים המרגלים להציג את הארץ המבורכת ביותר בכל העולם כמקום בלהות?! הם הרי מביאים ראיות מוחשיות לטוב הארץ. פירות ענק ושפע עצום. השגחה פרטית מלווה אותם לאורך כל המסע וגורמת לאנשי המקום המסוכנים להיות עסוקים בקבורת מתיהם. אבל המרגלים מציגים את הכל בדיוק הפוך. התשובה מרומזת במילות הפסוק "וילכו ויבואו" רש"י מפרש שיש כאן היקש בין ההליכה לביאה. מה השיבה בעצה רעה, אף ההליכה בעצה רעה. כלומר, המטרה היתה מסומנת מראש. כבר בדרך הלוך הם החליטו לסמן את הארץ באיקס. מדוע?

על פי פשט ההסבר הוא כזה: המרגלים היו בעלי תפקידים בכירים ביותר, נשיאים ומנהיגי העם. הם ידעו שכאשר ייכנסו לארץ יתבטל המוסד הנשיאותי וההנהגה תעבור למוסד המלכותי. החשש מפני איבוד התפקיד הבכיר גרם להם להחרים את הארץ מלכתחילה. זה מרומז היטב במילים "וילכו ויבואו" כבר בהליכה הם באו בחזרה. על פי פנימיות הרעיון עמוק ונפלא. המסע במדבר התנהל תחת הנהגה מרוממת מאוד, דור המדבר קרוי 'דור דעה', אלו אנשים שזכו מדי יום ביומו לאכול לחם מן השמים. לשתות מבארה של מרים. הם שייטו בתוך ענני כבוד וראו אלוקות בעיניים. ההנהגה בארץ ישראל אמורה היתה להיות נמוכה יותר. מקושר יותר ומחוברת לאדמה. המדבר הוא שממה חומרית שנושאת מטען רוחני גדול. אלו חיי התנזרות, אין כלום רק רוחניות. ארץ ישראל פורייה ומדושנת. המרגלים שהיו אנשים גדולים ורוחניים מאוד ידעו שהארץ הזו לא מתכוונת לעשות להם הנחות. הם יאלצו לרדת לעולם הזה. לחרוש ולזרוע, לבנות בתים ולנטוע כרמים. הרעיון הזה הילך עליהם אימים. כאשר אתה חושש מפני דבר מה, לא משנה מה תראה – הפרשנות שלך תטה את דעתך. אתה תראה בו רק רע. וזה מה שקרה למרגלים.

הרבה פעמים אנחנו עומדים בפני כניסה לארץ ישראל. זהו שלב רוחני שחוזר על עצמו בדרגות שונות. עד היום צעדת במדבר וכעת מעוניינים להעניק לך ארץ ישראל. אבל כאן אדם נעצר וחושב "אוי, מה אני הולך להפסיד".

לפעמים זה קורה לנו בפרנסה, או במקום מגורים חדש. בשידוכים או בהזדמנויות שנפתחות לפתע. בעיקר זה קורה ברוחניות. פותחים לך שער אבל אתה נלפת בהלה. מי יודע מה אני עומד להפסיד … ומה יש לך באמת להפסיד? את הקטנות שלך? את העניות? את הפחדים והמחסומים?

בנקודה הזו אדם עלול להפוך למרגל. מה זה מרגל? המרגל עוקב, כלומר הולך בעקבות. לפעמים אנחנו נתפסים לפולמוסים מיותרים בנוסח "אולי הייתי יכול לעשות זאת אחרת". "חבל שלא עשיתי כך וכך", "מי יודע כמה הייתי מצליח אילו הייתי בוחר לפעול באופן כזה או אחר". כבר ראית שהכל טוב, אבל אתה מפחד אולי יכול היה להיות יותר טוב. הפחד משאיר אותך בחוץ.

ברגעים הללו הקדוש ברוך הוא מצפה מהאדם להסכים להיכנס לארץ. אך לשם כך עליו לוותר על סוג מסוים של גלות. גלות הנפש או גלות הדעת. גלות הממון וגלות החברה. מדהים להיווכח כל פעם מחדש עד כמה אדם חרד לאבד את גלותו ולהיות גאול.

לחרדה הזו יש סיבה. גאולה כרוכה בדרך כלל עם התחברות אל הקרקע. בגלות אתה נאלץ לרחף ולברוח, אבל הגאולה מכריחה אותך לרדת לכאן כדי לחרוש ולזרוע. נוח לאדם להיות 'בדיעבד', לסבול ולקבל אישור לעצלותו ומיסכנותו. לא נעים אבל נוח. פחות נוח והרבה יותר ענוג, להיגאל ולהתחייב לאדמה. להסכים לרדת. להשקיע. לבנות. לחיות.

פרשת בלק – כשהשקר מודה על האמת

השקר והרשע גוזלים מאתינו כוחות נפש, רומסים את רוחינו. אולם, מי שמטה אוזן, שומע בכל יום את הרוע בעצמו מספר בשבחינו.

לאיוון לא חסר דבר. רק דמות אחת העיבה על אושרו. מושק'ה, שכנו היהודי. ההצלחה שמאירה לו פנים, צאצאיו המשוחים בחן יהודי, ובעיקר השלווה הנסוכה על פניו תמיד. לא מצאה רוחו מנוח עד שרקם לעצמו תוכנית שטנית. בערמומיות ובמומחיות החל מטפטף רעל של רכילות לאוזניים הנכונות. דאג להעביר לפקידי הבנק המרכזי דיווחי כזב על מושק'ה היהודי. אט אט החלו השתדלויותיו נושאות פרי. האשראי קוצץ באופן משמעותי. הידידים הטובים של הסוחר המצליח הפכו את עורם, נעשו צרי עין וחשדניים. ר' משה הסוחר לא ידע את נפשו.

הישועה הופיעה בצורה מפתיעה להפליא. אל מסיבת הפריצים האחרונה, הוזמן גם איוון שעלה בינתיים לגדולה. כטוב ליבו במשקה, כשניטשטשו עשתונותיו בגילופין, עלתה רוחו המרה על גדותיה, בבכי שיכורים. במרכז האולם הוא נעמד ושפך בגרון ניכר את תסכולו האיום. חייו העלובים ושכנו המושק'ה שהצלחתו ויושרו מנקרים את עיניו. בשיכרון חושיו אף הרחיב פה וסיפר בפרוטרוט את עלילותיו ותעלוליו.

באותו נשף, נסקה קרנו של הסוחר היהודי פלאים בעיני הפריצים.

***

ארוכה היא הדרך אל הקדושה, ובעיקר מסוכנת. כמו בני ישראל במסעות המדבר, צועד כל יהודי אל קדושת ארץ ישראל שבנפשו פנימה. פסיעה קטנה שלנו, נקלטת היטב בעיני הסטרא אחרא. דווקא הם, העומדים על מיצרי הקדושה, מכירים בחשיבותה הנוראה של כל פסיעה טובה.

בלק בן ציפור המשקיף מערבות מואב על התקדמות העם שיצא ממצרים. רואה את הניסים שנעשו לישראל, שומע על נפילת סיחון ועוג. קריסת בני הנפילים שהפילו חיתתם במדבר. נלפת בפחד. הוא פונה לשכן המדיני ומזהיר "עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו". העם הזה עוקר כל שורש של טומאה, עוד מעט לא תיוותר פינה אחת של הסתרה. בעצה אחת הם משגרים שלוחים מכובדים אל גדול המכשפים, בלעם.

כשכוחות הטומאה צופים בנשמה יהודית העושה דרכה אל קדושתה, הם פוחדים. העצה היחידה שתוכל למנוע מיהודי נלהב התקדמות היא, קללה. קורטוב של חלישות הדעת, שיבוש כלשהו בדרך. האומנות המיוחדת של בלעם היא להחדיר את עינו הרעה אל מעמקי הנפש, עד שהאדם עצמו מדמה לראות את הרע כעצם מהותו. הקללה של בלעם חודרת עמוק כל כך, שהיא משמיעה את קולה מפיו ומהרהורי ליבו של האדם.

בלעם מחפש נקודה רעה בכל יהודי, עימה יוכל לשכנע את הנפש עד כמה רעה היא, נמוכה ובלתי מסוגלת.  כשהוא מצליח, חש היהודי הקטן את עצמו עלוב ובודד, בלתי ראוי ואשם. כשחלישות הדעת מפעפעת בדם הנפש, כבר אין צורך לצאת למלחמה, היהודי בעצמו נטש את חלומו לכבוש מקום בגבול הקדושה.

אור מחושך

הישועה של כלל ישראל היתה מופלאה כל כך, משום שהיא בקעה דווקא מפיו של הרשע בעצמו. בלעם, אומן הקללות והעין הרעה, עומד במרומי ההר, משקיף על מחנה ישראל ופותח במשל ושירה "כי מראש צורים אראנו, ומגבעות אשורנו, הן עם לבדד ישכון".

השי"ת בכבודו ובעצמו, עיקם את פיו של בלעם והכריח אותו להקיא הכל. הוא עמד בראש ההר, על מזבחותיו וקרבנותיו. לעיניהם הכלות של אוהדיו זקני מואב ומדין, לנוכח פיו הפעור בזעם ואימה של בלק, סיפר וסלסל בשבחם של ישראל, והודה בפה מלא על עליבותו. פיו הכריח אותו לבטא בפירוש את קנאתו התהומית לעם השם ולחן דקדושה השורה עליהם "ותהי אחריתי כמוהו" הלוואי ואזכה לכל הפחות למות כמו יהודי.

הנס המופלא של הקללות שהפכו לברכות התחיל בפתיחת פי האתון (ליקו"ה יור"ד ראשית הגז ה'). המדרש אומר שלא היה נס כמותו מעולם. בפתיחת פי האתון, ובשירת הברכות של בלעם, גילה השי"ת את הברכה והטוב של כל נשמה יהודית דווקא מתוך לוע השקר והרשע. ואין לך חיזוק עצום יותר מזה היוצא מפיו של האויב. כשהשונא הגדול שהחליש את דעתך, רמס את נפשך ומוטט את ישותך. נמס בבושתו, מעיד על קנאתו, ומספר בשבחך. כוחות הנפש הגזולים שבים ומאירים בך מחדש ובעוצמה נפלאה.

מפתחות לניצחון בכל ניסיון

לא בחינם מספרת לנו התורה את מעשה בלעם וברכותיו. בכל יום מתרחשים בעולמינו מעשיות שכאלו. ממלכת השקר של בלעם. תעצומות הרוע של שבעים האומות על שלל תאוותיהן ומידותיהן  הרעות, מוכרחות ככלות הכל להקיא ולפלוט מקרבן את האמת. על פניו נראה העולם כנציג השקר, מי שמעמיק להתבונן, מטה אוזן ומקשיב. שומע בכל יום את ההודאה על האמת בוקעת וזועקת מכל אבן וכפיס עץ. הבריאה מעידה על בוראה. האנושות על כורחה מודה באמת. החן היהודי, יתרון האור מהחושך, זורח מכל פינה. בסופו, מוכרח השקר להודות על האמת.

כשהשקר מודה על האמת, מקבלת הנפש תעצומות לעבוד את השם במסירות נפש. וזהו המפתח העיקרי להתקרבות אל הקדושה ולהתקשרות עם השי"ת. בכל יום אנו מקבלים מחדש כוח למסור נפש עבור כל דבר שבקדושה. בפסוקים 'שמע' ו'ברוך שם' מרוכזת עיקר נקודת מסירות הנפש. הפסוקים הללו מכילים את בהירות האמונה ותעצומות הנפש לקידוש השם. יש בהם סגולה לגרש כל טומאה ומחשבה זרה (ליקו"מ ל"ו). באותה מידה, את הניסיונות והמניעות נוכל תמיד לסלק כשנרכז את כוחות הנפש סביב ההחלטה והידיעה הברורה שאנו מוכנים למסור נפש עבר כל דבר שבקדושה. בתורה פ' מגלה רביז"ל עצה נפלאה, בפרט לעבודת התפלה. שכשרואה אדם שלא יכול להתפלל, יזכיר את עצמו שאילו היה מזדמן לפניו ניסיון של קידוש השם, היה בוודאי מוסר נפש למיתה מרצון. כי גם אם כרגע הוא שרוי בדיוטא התחתונה, אילו היו מעמידים אותו מול ניסיון של המרת הדת, היה בוודאי מוסר נפש.

כשמתייחסים לכל חלק בדרך אל הקדושה כשאלה של 'קידוש השם', כוחות הנפש המצויים בנו, מתעוררים בכל מצב ומדרגה.