פוסטים

כשאתה מדבר מהבטן שומעים אותך

בס"ד

די מזמן הסקתי שאת הדיונים הרציניים כאן באזור כדאי להעתיק מכנסת המינים שבירושלים והקריה שבתל אביב צפונה, למירון למשל. יושבים שם, סליחה, מכורבלים שם על הספסלים ותחת השולחנות, המצביאים האמתיים. בטחוניסטים, כלכלנים, אסטרטגים, אם רק היו אי פעם מטים להם אוזן היינו חוסכים כמה סבבי אלימות באזור ומי יודע אולי גם מאוששים ענפי כלכלה רדומים ופותרים את משבר הגז בלי להחליף משרדים ולעצבן את העם היושב בציון. הם מאיישים את העמדות בין 'חצות' ל'עלות', חנוטים בטלית שאולה או גזולה, כטוב ליבם בכוס חמין מהכנסת אורחים של ר' שרגא שניצר, יאותו לאלפך בינה ומדע. כל חללי עלמא תשאל מהם ויאמרו לך.

התפאורה מטעה, אתה שואל את עצמך מה הם כבר יודעים החברה האלה, איך הם מתעדכנים כאן על גג הגליל העליון? אנשי מירון האמתיים, המקוריים, באמת לא ידעו מאומה. החדשות האחרונות שהכירו היו אלו שנקלטו בטעות באוזניהם כשעמדו בתחנה המרכזית בדרכם הארוכה ארוכה מירושלים בואכה מירון. אחד האגדיים שבהם היה ר' שמואל צ'צ'יק, מיושבי בפתח האוהל. כשרבין נרצח נכנס למקום אורח נסער מן החוץ ובישר על התרחשויות האחרונות, ר' שמואל קימט את מצחו "רבין??" לא מכיר, "ער פלעגט דא קומען – הוא נוהג להופיע כאן?", היו ימים.

 

ההצעה דלעיל הוצגה כהלצה אבל היא לא כל כך גרועה, ההיגיון הגס של האנשים מהצד, פועל פעמים רבות טוב יותר מכל המבינים הדגולים. בעיקר בשל העובדה שהם אינם מבזבזים אנרגיות על קומבינות ושיקולים מסורבלים. מדברים מהבטן. יש בעולם חיסרון בולט במנהיגים שפועלים משם, מהאזור הפחות דיפלומטי. זה אולי כל הסיפור האומלל של המערב מול סוריה עיראק והמדינה האסלאמית. החבר'ה שם לוחמים כמו פעם, דהיינו יורים, הורגים, כובשים. המערב לוחם כמו אקדמאי; הרבה מאוד חושב, הרבה מאוד מתלבט, הרבה מדי מתנסח. זה לא עובד ככה.

האנשים הפשוטים שמדברים בגובה השפתיים וחושבים מתוך המעיים, מתגלים במקרים מסוימים כאסטרטגים לא רעים, אפילו טובים. בכביש מכבישי ארצנו השׂתרך טור מכוניות, מזדחל וכמעט לא נע. נהג שפקעה סבלנותו ירד אל השול, עקף, וזרם אל הדרור. נהג נוסף היסס קלות והצטרף אל העבריין הראשון, עד מהרה התפתח טור מרשים, עוקף פקקים. החגיגה נגמרה בצומת, שוטר תנועה ניצב שם מלקק שפתיו בהנאה השמורה לגמלאים מתנדבי משטרת התנועה. הוא כבר התקין עצמו לשאת נאומו בפני הנאשם הראשון כשדלתה של אחת המכוניות נפתחה ונהגה יצא ממנה זועם:

"תתבייש לך, גיבור על יהודים, לך תהיה גיבור על הערבים…" הנהג הפרקליט רתח מזעם, ירה צרורות, והתוצאה מדהימה, השוטר קיפל עצמו לדעת ונעלם מהר מאוד מהזירה. מאוחר יותר ניתחנו את הסצנה. טיעון אחד קביל לא הוצג שם. ועוד פרט חשוב – אילו היה זה כל אחד אחר, הוא היה מסיים בבית מעצר על סעיף הפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו. אבל את הבנאדם הזה אי אפשר לעצור בגין הפרעה לשוטר, הוא פשוט הוציא את השוטר והניידת גם יחד אל מחוץ לחוק, מחוץ למציאות. לא יודע חוק, לא מבין כלום, עכשיו אני צועק. צעקות, כשהן אמתיות, בוראות היגיון.

 

שחקן חדש הצטרף כעת ללחימה האינסופית בסוריה, פוטין. כשהוא סיפח לעצמו את חצי האי קרים העולם צקצק באי נחת, וכשהמשיך להיות מעורב בקרבות על מחוזות שלמים בשיפולי אוקראינה, העולם ממש לא היה מרוצה. ההבדל בין הברנש הזה לעולם שמבקר אותו, שכשהוא לא מרוצה הוא בועט, משתולל, יורק. אבל העולם הנאור לא יכול לבעוט, העולם התבגר וילדים גדולים לא משתוללים. זו הסיבה שבמלחמות הילדים, מי שהולך בסופו של מאבק הצידה סמוק-מבוכה מוכה ודומע, זה הילד הגדול. הקטן משתטח על הקרקע וכובש את הזירה בנפנופי גפיים וזעקות שבר.

זו כמובן לא ממש מחמאה. התנהלות מסוג זה מאפיינת את רוב המטורפים שזכו בניצחונות מזהירים לשעה או לדור, בסופו של דבר הבעיה של כל ילד מופרע שהוא מתבגר. גם מצביאים שכבשו מדינות ושינו את פני הגלובוס אולצו להיכנע לניצחון של עצמם. לאחר כל מלחמה באה התמסדות, ושם אי אפשר להתנהל כמו פיל בחנות חרסינה. התופעה הנ"ל נפוצה בכל כיתת לימוד, לפעמים דווקא הילד הממושמע ייענש, האנרכיסט יזכה בפריווילגיה המיועדת לסרי משמעת – בתנאי שיש לו מספיק שכל וחינניות כדי לא למשוך אליו אש. אבל זו זכות מפוקפקת, משום שבמבחן החיים הילד הקטן יידחה מהמעגל וייפלט.

 

יש לכל האמור השלכות רוחניות מעניינות. עם ישראל לדורותיו ממוקם בכיסאו של הילד הטוב, זה שדווקא משתדל להסכית ולציית, סביבו ייהום הסקנדל אבל הוא דווקא בסדר. ואז להוותו בדיוק כשהמלמד נכנס הוא קם מהכיסא וחוטף על הראש כנגד כולם. הילד הטוב מתוסכל, הוא אזוק למעמדו בשעה שחבריו הפוחזים מעוללים ככל העולה על רוחם וגם יוצאים בדימוס. גם  בתוך עם ישראל, דווקא כל הקדוש מחברו חרוב הימנו וכל המדקדק מדקדקים עימו. יש תחושה שהילד הקטן שבועט – מרוויח, הכל חלק אצלו. הוא פועל בחופשיות מתוך הבטן, מדבר כלל העולה על רוחו, עושה מה שבא לו. הצדיק שקול ורע לו. וזו בדיוק הנקודה; יש בזוהר הקדוש תיאור מאוד ציורי על השכינה הקדושה המשוטטת כביכול בעולם ומחפשת עם מי תחלוק את צרותיה. היא גולה ובניה סובלים. היא מחפשת עם מי אפשר כאן לדבר… ובכן, הרוב עסוקים בפניות קודמות, השאר טרודים בבעיותיהם שלהם. עד שהיא מוצאת את היהודי הטוב שליבו ער, היא כבר לא עוזבת אותו והוא נושא ברוחו הנדיבה את מה שהיינו אומרים לשמוע אילו הסכתנו. להיות ילד טוב זה לא תמיד משתלם, אבל אם אתה כזה אל תקנא במתהוללים, הם חופשיים מפני שאין כבר עם מי לדבר.

(ראה אור 'בקהילה')

 

 

בין יחיד ורבים לרבים ורבים

בס"ד

על הדברים הללו חשבתי לאחר שיחה עם ידיד, במהלכה גילינו מה רב כוחה של שיחת חברים לרפא ולנסוך כוחות נפש. הפלא בדו-שיח הוא, שאינך צריך לייעץ כדי לסייע לזולת, אינך נדרש אפילו לנחם. הדיבור לבדו, כשהוא נעשה מתוך הזדהות אמתית וחתירה לטוב, מכיל את כל המרקחות המרפאות. זה בעצם אחד הכוחות המדהימים שבורא עולם העניק לבריאה ושמה 'חברה'. נקודה זו חשובה במיוחד בעת שהחברה הופכת למרכיב דומיננטי ולגורם משפיע יותר מאי פעם.

החברה היא כלי וההמון הוא כוח. כלים וכוחות היוו תמיד אתגר עבור אלו שנבחרו לעשות בהם שימוש. אלא שאם בעבר חולקו הכלים במשורה והכוחות נותבו לבעלים בודדים, היום הם מוצעים לרבים. מה שאומר שהנשיאה באחריות נדדה אף היא לרשות הרבים. בעידן הקדום למנהיגים לבדם ניתנה הפריווילגיה לשרור בעמם, מתוקף מעמדם רק הם נדרשו לענות תשובות על שאלות ולהתמודד עם האשמות. אבל מה קורה כאשר מוסרות ההנהגה ניתנות להמון? העדר רועה את עצמו, ומקבלי ההחלטות הם-הם האזרחים?

בכמה הזדמנויות קיבלו ההמונים לאחרונה משמעות חדשה. ההמון הפך לישות והתגלה כמי שמסוגל להרוג, לרמוס, לשגות ולהוביל מהפכות לטוב ולמוטב. מקרים אלו מעוררים את השאלה, על מי מוטלת האשמה? מי זכאי לקרדיט? דפוסי חשיבה ישנים מכירים את החלוקה של 'יחיד ורבים'. היחיד הוא זה מי שקיבל אשראי למשול, לעמוד בראשות ממשלה, להוציא לאור עיתון. ההמון הוא החומר האפור מהיציעים. יתרונו של ההמון על פני היחיד מתומצת בזכותו להאשים. העדר יכול להאשים את הרועה בשגיאותיו. אבל זכות זו שמורה לו עד לרגע בו הוא חושק בכיסאו של היחיד.

תהליכים שכאלה מתרחשים כל העת, בסדרי גודל אוניברסאליים ובזעיר אנפין. מה ששינה את הגדרתו של ההמון אלו הכלים החדשים שהועמדו לרשותו, דוגמת הרשתות חברתיות המקוונות. בעבר הכירו רק  נוסחה אחת: הון-עיתון-שלטון. ולפתע הדרך אל תודעת ההמון קוצרה והתקרבה על הבית. ברגע שההמון זכה בכלים ובתהודה, הוא גם  איבד את זכותו להסתתר באפילת היציע. גנבת את ההצגה? האחריות עליך.

 

תהליך דומה עובר על החברה שלנו בכמה מישורים. פעם בראש הפירמידה מוקמו היחידים ובתחתית הצטבר ההמון. לפי תמונה זו הציבור שלנו ממוקם בתחתית, כמין 'חומר אפל' הצופה מן הצד על המושכים בחוטים. אבל אנחנו כבר מזמן לא שם. כציבור אנחנו מחזיקים במדיה מתקדמת וטכנולוגיות משגשגות. אנו מתבטאים היטב ויש לנו מה לומר בכל נושא. חרף זאת לא תמיד אנחנו מוכנים להבין את כוחנו. במה דברים אמורים: על פי הגישה המסורתית הציבור החרדי הוא קהל צופים. השחקנים הם השייגצים מהציבור הכללי – פוליטיקאים, אנשי תקשורת וכדומה. על פי תפיסה זו נוסחו רוב המינוחים בשפת מלחמת התרבויות. דהיינו, הרשעים על הבימה – הצדיקים בקהל. הרשעים שולטים – הצדיקים אנוסים. זו טעות מפליאה. כבר אין אנו קהל אנוס, אנחנו משפיעים ובעלי שררה. ובאותה מידה אנו גם אחראיים לרוב המפגעים הרוחניים, הם באים היום מבפנים. יש לנו הכל מתוצרת עצמית. הסכנה לא נשקפת לנו מראש הפירמידה, אנו מייצרים אותה באופן עצמאי – אם לא נשמר את עצמנו.

הדברים נכונים בזירה נוספת, ציבור בעלי התשובה בתוך העולם החרדי. אין זה סוד שההתמודדות האמתית מתחילה הרבה אחרי הסמינר המלהיב. רק שנים לאחר ההתחלה זה קורה להם – האנשים שהשליכו הכל אחר גוום למען הקדושה מוצאים עצמם מבחינה חברתית בתחילת הדרך, כלומר לפניה, דהיינו בשום מקום. ואז מגיע התסכול והטענות. הכל יכול להיות נכון וצודק, אבל הזכות להאשים כפופה למיקומך בהיררכיה, ומי שמחזיק בידיו את כוח ההמון כבר אינו יושב ביציעים, הוא ניצב על הבימה. גם על ציבור בעלי התשובה עוברת מהפכה חברתית, גם הם נעשים בעלי השפעה וזוכים ביכולת ביטוי עצמאית בתוך החברה החרדית. זכות זו חובה היא. המהפכה החברתית על שלל היבטיה, תובעת את ההמונים להיחלץ למען גורלם. הציבור החרדי מול הציבור הכללי, ציבור בעלי התשובה מול העולם החרדי, וכן הלאה. מה יכול ההמון לעשות עבור עצמו? מסתבר שהדבר הכי נחוץ והכי בריא הוא, רשת חברתית. לאו דווקא באמצעים מקוונים, אפשר גם בדרכים מסורתיות.

מאז ומתמיד פיגרה האנושות אחרי יצורים נחותים ממנה. כך גם בנוגע לחכמת טוויית הרשת החברתית. בעלי חיים רבים מנהלים את חייהם ומפיקים עוצמות מדהימות באמצעות ניהול רשתות. כך פועל נחיל נמלים וכך מתנהלות להקות ציפורים ענקיות. ציבור יכול לקום ולהפוך לענק, אבל הוא מוכרח לשם כך לוותר על התואר 'ננס'. הצעד הראשון הוא "איש את רעהו יעזרו". אנשים רבים כל כך משוועים לאדם נוסף שיזדהה עם מסלול חייהם ועם התמודדויותיהם. אולי רק נדמה לנו שבעיות גדולות דורשות פתרונות גדולים? לפעמים נדרשת רק תשומת לב. הזדהות. הקשבה. כל כך הרבה אנשים סובלים, וכל אחד מהם תקוע בסמטה חשוכה אחרת. אילו רק ידע שחברו מתמודד עם בדידות במרחק נגיעה ממנו, הכל היה מרגיש אחרת. את הפלא הזה מסוגלת לחולל שיחת חברים, דיבור אמתי היוצא מן הלב ונכנס אל הלב. על החידוש הזה לא חתומה טכנולוגיית המכשירים החכמים, חתומים על כך צדיקים גדולים. הם המציאו את הרשת החברתית המשוכללת והאיכותית ביותר עוד לפני שנות דור.

מסתבר שכל מה שאדם צריך לפעמים מסתכם בזוג אוזניים קשובות ופה נוסף ממלל מילים טובות. אפילו אין צורך בניחומים, דרושה רק הזדהות. את המוצר הזה אין מי שמסוגל לספק טוב יותר מאשר הציבור לעצמו. לדבר ולדבר, ולחפש יחד אמונה וביטחון וחוסן. להבין שכולם עוברים את מה שכולם עוברים, וכולם פוגשים בתוך עצמם את החלש והרפה, את הפחדים והעצבויות. כולם רוצים להיות טובים ולחדול משדות מוקשים. הדיבור מסוגל לחולל פלאות, להעניק כוחות, לגרום לננס להיות ענק.

 

 

 

שלוש סיבות להתעורר

מעורר.

שבע מיטות, שבע נשמות, שבעה קרובים שהשם יתברך בחר להתקדש בם. יש כאבים שמפלחים את כל שכבות ההגנה ומרוקנים את הריאות, כזו היא התחושה בעקבות שבע מיטות הילדים שנישאו בזו אחר זו ונטמנו השבוע בארצנו. אסון השריפה בבית משפחת ששון שבברוקלין נגע בכל הנימים, והם היו חשופים.

את הדברים הללו אי אפשר להבין, בלתי אפשרי להכיל, רק חבל האמונה מסוגל להתמתח על פני התהומות הללו ולגשר. ועל החבל הדק הזה אנשים הולכים. הם לא נולדו לוליינים ולא ניחנו ביכולות על אנושיות. הם אנשים, הם הורים. יש להם לב בשר ורגש זורם בעורקיהם כאחד האדם. אף אחד סביבם לא מסוגל להבין היכן בנפשם האנושית מצליח ים הכאב הזה להיספג. איפה מאחסנים כל כך הרבה שכול, איפה? יש ליהודי כנראה מרחבים אחרים, מחוצה לו, שם צבורים תעצומות נפשו. שם גם גנוזים תעצומות הנפש של העם הזה.

אחרי אסונות עולות הקריאות לחשבון נפש והתעוררות, וזה טוב. זה טוב שאנחנו עדיין מבינים שנדרשת התעוררות. אבל כמה חבל שאינו בינינו נביאים. ברור שרוצים מאיתנו משהו, כשהיו נביאים הם גם ידעו להצביע מה רוצים. לדבר בשם השם. נביא אין, פרשנויות יש, וכל אחד מפרש על פי דרכו. כשכואב כל אחד נזכר בכאביו, כשבוכים כל אחד בוכה את דמעותיו. אבל מה רוצים מאיתנו? אין נושא חף מחסרונות, בכל תחום אנו נדרשים לשיפור. אולי זו שנאת החינם אולי חיזוק בתורה אולי שמירת שבת, אולי חילול השם. ואולי הקדוש-ברוך-הוא רוצה פשוט אותנו, את הלב הזה שהתחשמל והתפלץ והובס לנוכח שבע המיטות. אולי הוא רוצה את הלב הזה קרוב יותר אליו. חי יותר. מרגיש. רגיש. הומה. צועק. אולי.

*

מעורר בחילה.

בחילה תקפה השבוע את העם שבציון למשמע הגיגיו של הפרופסור חצרוני אחוז הטירוף. הנאה מרובה שאב הציבור מהתפלשות ברגשי הבחילה הזו. שוב ושוב הושמע חצרוני על גלי כל תחנה רעננה ותחת כל מיקרופון פתוח. הוא ניבל וצמרר והשתטה עד בלי די. המאזינים והקוראים הסכיתו ונחרדו וזעמו והגיבו ואיחלו לו את המיטב. שוב הוכח שהדרך לתודעת ההמונים עוברת דרך המיאוס והבוז. גם נכאי רגש ורפי נפש יעלו לגדולה אם רק ייאותו לשמש בתפקיד המאוס התורן.

בחסידות קיימת הגדרה לסוג הכבוד המוזר הזה, קוראים לזה "כבוד מלכים חקור דבר". היפוכו של "כבוד אלוקים הסתר דבר". הכבוד האלוקי שורה על האדם באורח נסתר, בצנעה ובענווה. הבורח מפני הכבוד, כבוד רודף אחריו. כבוד מסוג אחר. כבוד שאין מדברים ממנו אבל הוא נוכח ומאציל מהודו על הראויים לכך. היפוכו של כבוד אלוקים הוא כבודם של מלכים, עליו נאמר 'חקור דבר', כל מהותו התפלשות בראש כל חוצות. כבר אמר מי שאמר "כתבו עלי ככל שתרצו, רק במטותא הקפידו לאיית נכון את שמי". אנשים מוכנים להתבזות ובלבד שידעו מהם. חצרוני רק מבליט תופעה מובהקת שמאפיינת את הגישה הכללית בתקשורת. העיקר שידובר, לא משנה מה ועל מה. הגישה הזו שאינה מעודדת את ביטוי הטוב, תאמץ לעצמה כל טרנד שיבטיח לה להדהד היטב. התקשורת מדברת על הגדרות של טוב ורע אבל למעשה שוללת אותם. הכל טוב בעיניה, טוב ורע והעיקר שהציבור ישמע. גישה זו שהיתה עד לפני מחצית דור נחלתם הבלעדית של כלי תקשורת חילוניים התנחלה גם אצלנו. הסלקציה האמתית בשער הכניסה לפרהסיה המתוקשרת, ברשתות החברתיות בוודאי, היא עניין הציבור. לא משנה מה נאכיל אותו העיקר שהוא יאכל, והציבור אוכל. אוכל בריא לא מדבר לילדים ולהמונים, סוכרים ושומן רווי דווקא כן.

האם ספקי תקשורת חרדיים יכולים לפעול מתוך אותם מניעים של עמיתיהם החילוניים? סבורני שמי שנוהג כך מאבד את תעודת הזהות החרדית. חשיבה כלכלית לא יכולה להיות מנותקת מחשיבה יהודית.

 

*

מעורר מחשבה.

חלקי הלגו בקואליציה המתגבשת נאספו, קצת יריבו שם ובסוף יסכימו. הלפיד יחמם קמעא את ספסלי האופוזיציה והרעיון הזה מוצא חן בעיני יהודים רבים שהתייסרו תחת מגפיו. נקמה פורתא במתיקות מעודנת. וכאן בדיוק יחל פרק 2 של מלחמות לפיד בחרדים. מה בדיוק יעשו אחד-עשר חכי"ם נטולי אידיאולוגיה במרחבי הפזורה האופוזיציונית? יתפוררו או ינגחו. ואל דאגה התפקיד הזה מתאים ליו"ר ככפפה ליד. בתפקידו הקודם כשל, בתפקידו הבא הוכיח את עצמו זה מכבר. הוא יודע לדבר והוא ידבר. הוא יודע להסית והוא יסית. הוא ימצא אירועי יריקה באזור בית שמש, ישחזר דרמות ועלילות דם משופרות. יש לו את זה. אבל אולי אנחנו נתעשת הפעם ונגיב בצורה קצת בוגרת יותר.

הסתה, כמה שתהיה הזויה, מצליחה לגרום לנו תמיד להתכווץ להתנצל ולהתוודות בראש כל חוצות. תמיד יהיו אצלנו את הטיפוסים החביבים מקהילת א' א' א'  – 'אבל אשמים אנחנו'. אנשים שיוקיעו ברוב התלהבות את החרדי המכוער ויקראו לחשבון נפש נוקב חדרי בטן. אז אולי הפעם די כבר. לא רע לנו לאמץ את קמפיין 'מפסיקים להתנצל'.

 

הקומץ והארי (בעקבות נאום מנשקי המזוזות)

נאומו המתנשא-מתנתק-הוזה של יאיר גרבוז זכה ליותר מדי שימת לב עד שאם אכתוב עליו, אגזים. עליו לא אכתוב, על עקבותיו כן. נו שוב ניתנה לעם היושב בציון ההזדמנות להציץ מבעד לחלון ולמצוא את ההזויים הוותיקים הסבורים כי מעצבים הם את העם במכחולם וקולמוסם, באחת מהתפרצויותיה של מחלת האגו. הם יושבים שם, בחדרם החשוך ועל עגלתם הריקה, ובוהים בחשיכה בבואת עצמם הצפה סביבם וממלאת את כל היקום בשכפולים כפולים ומכופלים של עצמם. רק של עצמם. יאיר ויאיר ועוד יאיר, בכפולות של גרבוז. מין הפרעה שכזו. אפשר היה לשגר את מצעד היהירים הלזה ישירות לשיקום נמרץ באיתנים או גהה, הבעיה שלא הם הבעיה, אלא קצה זנבה. עוד לפניהם אנחנו זקוקים כנראה לסוג מסוים של טיפול. מדוע סבור גרבוז שהקומץ הנבער השתלט על חייו? הלא נאומו מעיד נכוחה שהקומץ שוב אינו קומץ, כי אם חלק הארי? אלא מאי, יש ליאיר על שיסמוך. כשמדברים על רוב ומיעוט תלוי באיזה מישור מעריכים את יחסי הכוחות. בכל זירה מציאותית הרוב קובע, והרוב הוא בדיוק הרוב, הווי אומר הציבור היותר גדול. העם. ההמון. אבל כאשר בתחום המוסכמות עסקינן, העובדות אינן בהכרח מכריעות. שם שולט רוב מסוג שונה.

קוראי המדור מן הסתם אינם ממש מכירים, אבל באזור השפלה של ארצנו מתקיימת אוכלוסיה בתהליכי הכחדה, מכנים אותה 'מדינת תל-אביב'. מדובר בקומץ אנשים זערורי ביחס למרחב הציבורי, המורכב ידוענים, אמנים, אנשי בוהמה, תרבות ושלל טיפוסים. לא תראו אותם כמעט בשום מקום, הם סגורים במין גטו תל-אביבי, תעתיק אנטי-תזי של מאה שערים. חיים בקבוצות סגורות ומרגישים נוי-יורק. מדי פעם אחד מהם מפריח דעה מנותקת על חלק כלשהו בעם שאינו ערב לחיכו וחושף אגב אורחא את בורותו המופלגת במדעי העם ואפילו בגיאוגרפיה של ארצו. הם אוהבים ערבים צמאי דם אף שמעולם לא פגשו בהם. שונאים חרדים, מתנחלים ומזרחיים, למרות שמימיהם לא נגעו בהם. הם תלושים כבר אמרנו, אבל באופן מתמיה העם דווקא לא כל כך מנותק מהם. ההמון קורא מדי יום את הגיגיהם מעל דפי העיתון, צופה באומנותם בבתי התרבות ומאזין ליצירותיהם. הנה לכם צורה מאוד מוכרת של קומץ שהוא רוב. הדוגמה אינה יחידה, האנושות מנהלת משחקי קומץ ורוב בכל מדינה ובכל מבנה חברתי. לא כל כך מסובך להפוך לרוב. קשה עד מאוד לזכות בו כתואר. שינויים דמוגרפיים אינם בהכרח משפיעים על המישור המקובע השוכן בחלקיה האחוריים של התודעה הקולקטיבית.

הקומץ הדעתן בארצנו רק מסמל את התופעה. מה שמעניין, שההמון הוא המזין את חוסר הצדק שנעשה עימו. בסופו של דבר מי שיקבע מיהו מה, זה הציבור. שימו לב: את מי כולם מנסים לשכנע? אל מי פונים הפוליטיקאים ולפני מי הם מתרפסים מזה שבועות? מי עושה את הסופר לדגול, ומי יוצר את הזמר למפורסם? על התחום המקצועי אמונים אנשי מקצוע, על השיווק אנשי שיווק. אבל על ביצוע הקניות אחראי אך ורק האזרח, ההמון. הוא מתפעל מהפרסום והוא גופו מקשה אחת של פרסום. בו, בישות ההמונית הזו, מתנהל משא יחסי ציבור. התפעלותו יוצרת את ההד, הערצתו מתאימה רקעים, שימת הלב שלו משלימה את האקוסטיקה. מבינים אתם? בסופו של דבר הארי משביע את הקומץ.

*

אי אפשר שלא למצוא בתופעה הזו מוסר השכל נפלא. ב'שיר נעים', לחן פלא של מוהר"ן המודפס בפתיחת הספר 'ליקוטי מוהר"ן', מופיעה הפסקה הזו: "חֲזַק וְנִתְחַזֵּק, וְאַל תִּהְיֶה כַּפִּיל הַגָּדוֹל וְכַגָּמָל אֲפִילּוּ כְּשֶׁמָּשְׁכֵהוּ בְּחָטְמוֹ הָעַכְבָּר לא יִבְעַט בּוֹ, וְכָל זֶה מֵחֲמַת שְׁטוּת שֶׁאֵין יוֹדֵעַ מִכּחוֹ". הפיל הגדול לא רק הולך בעקבות העכבר – הוא גם מזין אותו בשר פילים. איפה זה קורה לנו? הנה שתי דוגמאות:

דעות קדומות. שמתם ליבכם כמה מהדברים הידועים לנו זה מכבר לקחנו על עצמנו לבדוק. לבחון. לוודא? כמעט מאום. דעה קדומה קשה לעקירה במידה כמעט בלתי אפשרית. הכרתם בילדותכם מישהו בשם ראובן, אופיו נצרב בתודעתכם לטוב ולמוטב. כשתפגשו לאורך חייכם ראובנים אחרים הם יעטו על כרחם את תבנית דמותו של ראובן מכורתכם. קשה יהיה לשכנע אתכם להיפרד מהישן ולהסתגל לחדש. דעה קדומה היא קומץ נבער, כנגדה לכל אחד מאיתנו פרקים נדיבים של דעות חדשות, עובדות מוכחות וראיות מוצקות, אבל מה כל אלו שווים בשעה שדעה קדומה אחת, עייפה וענייה, נרדמת לה בקיר המזרח של התודעה?

על היצר הרע אומרים חז"ל שהוא ממוקם בליבו של אדם הרבה קודם ליצר הטוב. בתודעה שלנו, היצרים קודמים ליוזמות הטובות, להתגברויות. העצב מובן יותר מהעליצות. הדכדוך טבעי מהתרוממות הרוח. העצלות מהזריזות. בכלל, יש לרוע גושפנקא של מתבקש מאליו. כולם סבורים שהתאוות בלתי מנוצחות. מעטים ניסו באמת לפרוץ את מסך העשן ולהעיז להתחצף לחולשתם האנושית. לוותר על נפילה צפויה מראש, ולעקוף ברגע האחרון התנגשות מתוזמנת עם מחסומי נפש. מי שניסה גילה שאין רוע בלתי מנוצח ואין טוב נטול כוחות, אבל מי ניסה? הוא אשר אמרנו: הקומץ אוחז בציציות ראש ההמון.

כדי לייצר שינוי מהותי על הארי להסכים לחדול להזין את הקומץ מתשומת ליבו, וגם לצום מדעות קדומות.

(ראה אור בעיתון 'בקהילה')

אילו נכתבה המגילה בידי עיתונאי…

אחדרשנדתא, עורכו הראשי של קלף העת הפרסי "שושניוז", כסס את קצה נוצת הכתיבה בעצבנות אופיינית. אחשורוש שקוע בבלגן אישי לא פשוט. סאגת ושתי שהתפוצצה השבוע עלולה בהחלט לגאול את מדור הרכילות מבצורת ארוכה. מאז השתלט המטורף על פרס ומדינות חבר העמים, חוץ ממשתאות ומסיבות ראווה, לא מספק המבצר ההזוי שהקים בפרברי שושן מאומה. הסיפור האחרון עם המלכה המודחת חייב להימצץ עד תום. את תענוג לעיסת הפרשייה המטונפת ישאיר לעצמו. כמו תמיד יקבל בשולי הדברים, סופר המלך – שמשי, את הזכות להגיב ולהיראות מגוחך עוד יותר.

יום שלישי במערכת "כתב-הדת" הוא עיתוי לחוץ במיוחד. בשעות הספורות של טרם הורדת החומר להעתקה, מוצא את עצמו עורכו הראשי של שבועון קהילת היראים לחוץ במיוחד. על תענוגיו של אחדרשנדתא מקלף העת המנואץ "שושניוז" הוא יכול רק לחלום. גם אם איננו מתיימר להתהדר בחותמת כשרות סנהדרינית, לוועדת הביקורת הקלילה שלו יש גבולות. פרשת הרכילות הססגונית לא תיגרס על גבי גיליונותיו, וחומר אחר מוכרח למלא את החסר. פרשנדתא ימחזר שוב את התחקיר הלעוס שהופיע ברעש גדול לפני שלוש שנים. תחת כותרת חדשה "הסייס שהפך למושל" הוא יחפור בעברו הלא מפואר של הרודן המטורף וימרח את השערותיו בדבר מוצאו של האיש לכדי רדיוס מקסימלי. עבור קולמוסו האישי הקצה העורך הנכבד את שטח ההפקר של הפוליטיקה הפנימית. העימותים בין ראש הסנהדרין לבכיר החדש בפרלמנט, המן. הוא מוכרח להיות נטרלי, ומשום כך תוצג עמדתו של מרדכי באיפוק אובייקטיבי. בכלל, הוא מעדיף להתעלם מהאיש, בשבועות האחרונים רק מהומות הוא עורר. הימים האחרונים לא שפעו עניין של ממש, החנופה החיננית שיעבדה את המדורים והטורים לריקוד 'מה יפית' מתחסד סביב אירועי שבעת הימים בארמון החורף המלכותי. קהילות הקודש שטפו את המערכת במודעות פאר, שוזרים זרי תהילה לראשו ושיגיונותיו של המושל.

לאנינות דעתו של העורך, מחאתו של מרדכי היוותה קוריוז מקסים בשבוע וחצי הראשונים. במחווה נדיר הוא פרגן לו אפילו עמוד שער. כשהשק והאפר הציגו עמדה בלתי מתפשרת, והסיפור כולו התחיל לקבל כיוון דתי מדי. קבע צוות העורכים ש"כתב-הדת" איננו פשקוויל, ופנה לאפיקים מאווררים יותר. המדורים הבאים התמקדו בתערוכת 'איגוד השפיות היהודיות' של חבל פרס, ובקולקציית הביגוד ההודי ששטף את שושן בעקבות פרויקט הסחר הפתוח שיזם אחשורוש.

*

מה בין מגילה לעיתון. על פניו כתב עת עתיק. ממצא היסטורי בן כמה אלפי שנים הסוקר עובדות ומציין תאריכים. אבל לא, המגילה היא סיפור של נס. לאמתו של דבר, המגילה עצמה היא עיקרו של נס. אילולא נכתבה מגילת אסתר, סאגת שושן עלולה היתה להסתיים בגורל טרגי זהה לזה שנחלו פרשיות רבות במירוץ ההיסטוריה. אילו נכתבו קורות ימי הפורים בידי עיתונאי או פרשן מדיני, התיעוד היה אולי ססגוני יותר. לעולם לא היינו מצליחים לחלץ ממנו בדל של נס.

פתגם עתיק שנאמר על ידי אמן בעל שאר רוח טוען, שהציור מצוי על יריעת הבד עוד קודם שנגעה בו יד הצייר. האומן צריך רק לגלות אותו, לנקות את המיותר ולהניח ליצירה להתגלות. מגילת אסתר כשמה כן היא, מגלה את המוסתר. התיאור הכרונולוגי של השתלשלות הדברים, מבודד את האירועים הרלוונטיים מהרקע הססגוני והתוסס, ומציג רק את המאורעות והאישים הנוגעים להתגלות ההשגחה הפרטית בבליל ההתרחשויות.

כותבי המגילה, לא רק שלא היו עיתונאים, מבחינה עיתונאית יש ביצירה הזו החמצה נדירה של כל מרכיבי האייטם האופייניים. בעיתונות הפרסית הקדומה, אם נרשה לעצמנו לצורך העניין להמציא אותה, העדשה התמקדה בנושאים הרבה יותר חושניים. הפסגה המשולשת בארמונה האישי של אסתר. דרישותיה המקוממות של אשת המלך שמוצאה לבד יכול להצית דמיון של כל פרשן מתחיל. כתבת פרופיל בעקבות הדחתו של המן האגגי, פאנל עצבני עם בניו הזועמים. ובשולי הדברים טור אישי של אדמתא או תרשיש. ומה דעתכם על תחקיר פולשני עם בני הרמכים והאחדרשפנים בנוגע לחומר המסווג שבמגילות הדחופות.

*

הסיפור של מגילת אסתר מתאר נס שבתוך הטבע. נס שכזה, מגלים הספרים הקדושים, גדול ופלאי הרבה יותר מנס גלוי שמשדד בדרכו את הטבע. יש לו נקודת חולשה אחת, הוא חמקמק. ניסים מתרחשים תמיד ובכל מקום. מגילות אסתר נכתבות כל יום על ידי רבבות סופרים. הנפשות הפועלות רושמות את מגילות הסתרים בקולמוס הנפש. ואילולא רוחה הסוערת של התקשורת, יכולים היינו להוסיף למדף הספרים היהודי, רבבות מגילות פלאים של השגחה ונסים.

כל אחד מאיתנו עיתונאי בפוטנציאל. סוקר אירועים וגם מדשדש בארבעים קבין של פרשנות. הבעיה התורשתית של העיתונאי שבפנים היא – העדר יכולתו לבודד אירועים. הוא נוטה לייחס לכל הנושאים השוליים רצינות תהומית. למרוח ראיונות נוטפות מלל וצבע על כל איוולת. בעודו מפריז בסיקור סביב העשן שיצרו התרחישים, מתפוגג לו סיפור המגילה עצמו.

מרדכי היהודי יחד עם אסתר המלכה. דמויות הנצח שמלוות כל יהודי מאמין במשל ונמשל. יכולות היו להיעלם בין רבבות אנשי חצר, לוביסטים, יחצני"ם ואחשדרפנים. את נס המגילה יכולים היו כותבי העתים להטמיע בביב מזוהם של רכילויות חצר ותחקירי עומק. כתבות פרופיל מרתקות וטורים מושחזים של בעלי לשון. נס שרוח הקודש רשמה את הדברים.

נס גדול עוד יותר יכול להתרחש בחיים האישיים שלנו. אם רק נפקח עיניים להשגחה.