פוסטים

שלח – יש לך אמונה, אל תקושש

בס"ד

 

אדם אוהב לקבל תוכנית מסודרת, מסלול ולו"ז מדויק, אבל כשהיעד הוא התכלית האמיתית, הכללים הרגילים אינם פועלים.

אין דרך לראות מראש את מסלול ההשגחה הייחודי שעל כל אחד לעבור בדרכו אל ארץ ישראל שלו. צריך להיכנס.

יש לנו לא מעט שאלות על מה שקורה ועתיד לקרות לנו, אלו שאלות שמתעוררות בדרך, כאשר הינך יודע על יעד אך עדיין אינך שם ואתה מחכה ומתקדם ושוב ממתין ועושה עוד צעד. בכל תהליך שכזה חוסר הוודאות מציק מאוד. אנשים מתקשים לסבול דקות ספורות של המתנה מבלי שידעו כמה זמן היא תימשך. ובעיקר אדם רוצה להבין, תסבירו לי מה עובר עלי, מה קורה איתי ואיך זה פועל. איננו מסתפקים בבשורה שיהיה טוב, אנחנו מוכרחים לדעת איך יהיה טוב, לצייר את התהליך בעיניים, לעכל אותו. נירגע רק לכשנבין בהיגיון ועל פי הניסיון מדוע הדבר המסוים הזה יעזור לי ולמה הדרך הזו תוביל אותי ליעד הנכון.

*

כל זאת טוב ומתקבל בענייני העולם הזה ויעדיו, בדרך לארץ ישראל הרצון להבין ולמצוא היגיון הוא מכשול גדול, עד כדי כך שהוא עלול להאריך נוראות דרך שאמורה היתה להיות קצרה ישרה ופשוטה. הארכת הדרך וסיבוכה הם עניין שקורה לנו כל יום כמעט, בעטיה של העקשנות הטבעית שלנו להבין ולראות כבר עכשיו איך מה שעובר עליי מוביל באופן הגיוני ומתיישב על הלב להיכן שפניי מועדות. הנטייה העקשנית הזו מפריעה לנו לגשת בקלות יתרה למה שמגיע לנו והוכן במיוחד עבורנו.

לא רצו להאמין

העניין הזה מומחש בצורה כואבת עד מאוד בפרשתנו, פרשת שלח. המרגלים שבני ישראל מתעקשים לשלוח לתור את הארץ לפניהם, הופכים לחוסמי הגישה אל הארץ ובגינם מאחרת ירושת הארץ בארבעים שנה ונגזרת גזירת החורבן. הקלקול במעשה המרגלים, כפי מה שמלמדים חז"ל, לא החל בדרכם חזרה – ההתחלה היתה פגומה ומבשרת רעות, ולמדים זאת מהלשון 'שלח לך' כלומר המרגלים הללו יוצאים לשליחות מיותרת מבחינת השי"ת, ואם רצונך שלח אתה אותם לרצונך. את דברי ה' למשה במלואם מביא רש"י 'אני אמרתי להם שהיא טובה והם לא רצו להאמין, חייך שאני נותן להם מקום לטעות'.

את בשורת ירושת הארץ אנחנו מקבלים משנים קדמוניות, היא הובטחה לאברהם אבינו וליוותה אותנו מאז ועד היציאה ממצרים, כעת ההבטחה קמה לתחייה, הולכים ומתקרבים אל המקום המובטח. ההבטחה מבשרת על ארץ טובה שכן נאמר לנו 'העלה אתכם מעֹני מצרים', אתם מגיעים משפל המדרגה וממקום שאין למטה ממנו והארץ טובה היא, לשם מה לשלוח מרגלים?

המרגלים הם ביטוי לחוסר אמונה בהבטחת ה' ובמידה שווה זו עדות על חוסר אמונה בעצמינו. רבי נתן מרחיב על כך ומסביר: ארץ ישראל היא האמונה, ובנוגע לאמונה הקדוש ברוך הוא מנהיג אותנו בשני אופנים הפוכים כביכול – הוא משתדל בתחבולות ובדרכים שונות עם כל אחד ואחד לקרבו לאמונתו בכל מיני השגחות נפלאות, אך יחד עם זאת כל ההתרחשות הזו מוסתרת בחוק רוחני ושמו 'בחירה'. גם לסיפור השגחה מפעים שאי אפשר לטעות בו מתלווה אפשרות נוספת, מקום לטעות בו. בעולם הזה ניתן לפרש כל דבר בדרכים שונות, והכל תלוי בך בנאדם. המרגלים יצאו לשליחותם כדי לא למצוא את ארץ ישראל, והסיבות לכך מובאות בחז"ל. הכלל שכבר בהליכתם הם שבו, כדכתיב 'וילכו ויבואו' (וראה רש"י). יתרה מזו, השליחות גופא נבעה מתוך חסרון אמונה, הטלת ספק, עם ישראל שולח את המרגלים 'לחפור את הארץ' לחקור ולחפור בתוך ההבטחה של ה', לבחון אותה ולבדוק, זו כניסה גרועה מאוד למקום כמו ארץ ישראל.

לחסוך מסע מיותר

החקירות נובעות לא רק מאמונה לקויה בה' – זו גם חלישות דעת ונמיכות רוח אישית. אדם לא מאמין בעצמו, עושה צעד לא כדי לצעוד אלא כדי לבחון, אצליח? אולי לא? כך לא נכנסים לארץ ישראל.

אנחנו מורגלים לבקש תוכניה ולעכל כל מהלך באמצעות ההיגיון, אבל ברוחניות אמונה ועבודת ה' זה מכשול. למעשה אין כל דרך הגיונית שמובילה אותנו אל המקומות האמתיים אליהם אנו אמורים להגיע. ההתעקשות להבין ולחקור את מה שיוביל אותנו אל ה', כותב רבי נתן, הורסת לנו את הדבר שאנו מעוניינים להשיג. ולכן מתארכת הדרך, הרבה דברים יכולים היינו להשיג בקלות, לגשת ולהיות שם, החקירות וההיסוסים האריכו את הדרך. אדם מקבל מתנה מה' אבל הוא מתעקש להבין איך יתכן שהוא הקטן קיבל מתנה כזו, לא מוכן לפתוח את העטיפה את שתתיישב דעתו שאכן כן זו מתנה אמיתית, וכשאין ברירה נאלצת ההשגחה להאריך לו את הדרך, אולי אחרי כמה וכמה תלאות ונדודים, לפעמים רק אחרי כמה גלגולים יסכים האיש לקבל את המתנה, להתחבר לאמת ולחיות את יהדותו הנגישה והפשוטה כל כך.

בשלהי הפרשה מוזכר מחלל השבת הראשון – המקושש, ויש כאן רמיזה: שבת כמו ארץ ישראל הם גילוי האמונה, לשבת צריך להיכנס ולא לצאת באמצע כדי להשלים את החסר. אל תחלל את האמונה, אל תצא לקושש. גם אם נדמה לך שאינך ראוי, קבל את העובדה ששבת היום לה'.

(ע"פ ליקו"ה יו"ד שבועות ב')

פרשת בחוקותי – לגלות את שורש הבעיה

אם מופיעות בשטח בעיות, יש להן בהכרח שורש. כשנטפל בו, הכל יסתדר ממילא. אם קשה לנו לגלות את השורש, אולי אנחנו מפרשים את המציאות בצורה קצת מעוותת.

זה התחיל ברטיבות מחשידה בקיר הסלון. המשיך בסימני עובש על המרצפות. התעצם בדמותם של סדקים מאיימים, ועוד אי אלו תופעות שמחייבות בדק בית יסודי. בהתחלה, הביאו בני הבית אינסטלטור, שלא מצא כל ממצא מחשיד. לאחר מכן הזמינו מומחים נוספים בתחום. ובסופו של דבר הבהילו לזירה אדריכל של ממש. בדיקה מעמיקה גילתה את התמונה המלאה. 'המבנה נבנה באופן בעייתי. היסודות לא תוכננו נכון. המבנה שוקע'. האדריכל מסכם את חוות דעתו ומציע 'צריכים כאן טיפול יסודי, ייקח זמן, אבל רק זה מה שיפתור לכם את כל הבעיות. זה השורש'.

*

לפעמים קשה בחיים.

ואולי לא רק לפעמים. בעיות אינן נוהגות להיוועץ או להתריע קודם שהן מופיעות. ההפרעות נוחתות על שגרת חיינו ללא התרעה, ולאו דווקא בעיתוי נוח. וככה דברים מסתבכים. פה מתעורר קושי, שם צץ לו לפתע סיפור לא צפוי, ועוד כהנה וכהנה כיד המציאות הטובה.

אדם, שואל את עצמו הרבה פעמים, 'למה'. למה לא הולך, מדוע כל כך קשה, איך זה שהכל מסתבך, ועד מתי זה כך יתמשך. מאחורי כל השאלות הללו מסתתרת שאלת השאלות, 'מה בעצם רוצים ממני, מה'?

את התשובה לשאלות הללו ניתן לחפש כל החיים ולא להגיע לשום מקום גם אחרי מאה שנות שאלות ותהיות. משום שסיבות לבעיות יש לאין מספר. אשמים וגורמים, השערות ורעיונות, אינם חסרים כאן בעולם. ומי שמנסה לפתור כך פלונטרים, עוסק בלהניח רטיות חד-פעמיות על פצעים, תוך התעלמות מוחלטת ממקור הבעיה. אם יש לנו בעיות, השורש שלהן קבור בהכרח במקום כלשהו. אם נזהה את השורש, נוכל בסיעתא דשמיא להעלות ארוכה לבעיה האמיתית, כל השאר יסתדר כבר ממילא.

ומדוע איננו מצליחים לחשוף את שורש הבעיות? משום שקשה לנו לקבל את האמת. ומדוע קשה כל כך לקבל את האמת כפי שהיא. אולי בגלל שאיננו מבינים אותה באור הנכון.

פרשנות נכונה

התורה הקדושה מודיעה וגם מספרת שהעולם הזה איננו הפקר. כלומר, יש בו דין וגם דיין. כל מעשה ואפילו דיבור ומחשבה פועלים, לטוב ולמוטב. אם פעלנו כהוגן, התוצאה היא התקרבות להשם. ואם חלילה מעדנו, הרי שהתרחקנו חלילה מאת השם. ולכן, מתוך רחמיו העצומים יתברך, הוא פשוט לא מרשה לנו לשקוע בשלוות הטעות, על כל סטיה באה תגובה, מעוררים אותנו!

הבעיה היא, שאת המציאות הזו ניתן ללמוד באופן נכון, ישר ומאיר. אך גם באופן עקום, מעוות, מר ומריר. אדם, עלול לראות את החיים כאיום אחד, ארוך ומתמשך. את היהדות כמסכת קשה ומפרכת של תביעות, הזהרות ואצבע מאיימת. ואת עצמו כקרבן עלוב, מטרה לחיצים. ואז באה גם התרעומת 'מה בכלל רוצים ממני…'

ויש גם תמונה אחרת. אם הכל בידיו יתברך, ואם הכל בהשגחה. הרי שכל מה שקורה לי ועימי, אינו קשור באף אדם ובשום כח בעולם. אף אחד לא מעוניין להזיק לי, אף אחד אינו יכול להצר לי. יש כאן אך ורק בורא עולם, וכל כולי, גורלי, מצבי ותחושותי, הכל בידיו יתברך. הוא לבדו הכתובת והוא ברחמיו יכול ברגע אחד להסיר ממני כל קושי וכל מחסום. לעת עתה מה שעובר עלי נועד רק לקרב אותי. אך ורק לטובתי הנצחית. ואם יש לי יסורים, פשוט לגמרי שהוא רוצה ממני משהו שיעשה לי עוד יותר טוב. ואם כך אני מאוד מעוניין לדעת מה רוצים ממני. ולשם כך אני מוכן גם להיכנע, לקבל את המצב בשמחה ואמונה, ויש לי כבר המון דיבורים של תפילה.

מתי נבין את המסר

זהו גם הפשר למצבו של כלל ישראל. יצאנו ממצרים, זכינו לכאורה לגאולה. אך לא, תקופת מה לאחר מכן אנחנו שרויים שוב בגלות ארוכה וחשוכה. הגלות מתארכת ומתארכת, היכן הקץ?

התורה מודיעה לנו "אם בחוקותי תלכו". הגלות אמורה להשיג מטרה כלשהי. אין צער לחינם. מבקשים מאיתנו רק דבר אחד, תנסו להבין מה רוצים ממכם! כלום לא מעבר לכך. אין לבורא עולם שום רצון לצער את בניו האהובים, אבל יש לו כן רצון נורא שהם יסכימו כבר להבין. שיבינו כבר שיש לכל תחלואי הגלות שורש, ושאפשר לתקן את הכל בקלות, ושלא תובעים מהם שום דבר שהם אינם מסוגלים לעמוד בו. רק להתחיל לשמוע את חוקות השם.

מבט שכזה, מגלה לנו שאין בעצם שום בעיה בעולם, יש רק דבר אחד, להתקרב להשם. וכל מה שקורה לנו וסביבנו אמור לגרום לנו לעשות דבר אחד בלבד, לצעוד עוד צעד לכיוונו של אבא! ולכן, הצעד הראשון כשנתקלים בקושי וצער הוא, הכנעה. אני מקבל באהבה ומטה אוזן לשמוע מה רוצה ממני השם. כך נכנסים לעבודה של חשבון נפש, כך מתחילים להיות קשובים, ערניים. ואל דאגה, דרך שכזו משכיחה מהר מאוד את היסורים, משום שכשאין להם סיבה להיות, הם נעלמים.

הדרך הזו ידועה, בדוקה ומנוסה, למי שהתנסה בה. וכל יהודי מוזמן להאמין לצדיקים ולאנשים כשרים ולהתחיל ללכת אותה בעצמו, קדימה.

הימים הללו מקרבים אותנו לקראת שבועות ומתן תורה. קבלת התורה אמורה לשנות לנו את החיים. לגרום לנו לראות שאין בעולם מאומה מעבר להתקרבות להשם. ולהביא אותנו למצב בו אין שום דאגה, משום שהכל ממש בידי השם והכל רק לטובה. חיים שכאלו הם 'מעין עולם הבא'. הדרך לקבלת תורה שכזו היא, ספירת העומר. אנחנו סופרים כל יום וכל צעד בלי קשר להרגשות, ובלי קשר לתוצאות. עובדים ומתקדמים בלי לשאול שאלות. רק כך מגיעים בסופו של דבר לחיי תורה. חיים של השגחה ושל 'הכל לטובה'.

 

 

 

 

 

החוקר והמאמין

שם התואר שלו מעורר יראה.

'חוקר דת', כך הוא חותם על מאמריו, בצירוף לשמו הפרטי המתנוסס בראש העמוד. ודי בזה כדי להשתחוות אפיים לפני הדרת אפיקיו הרחבים בכל נושא דתי ובכל הקשר. ודי בזה כדי לעצום עיניים ולקבל את קביעותיו המבינות כנתינתן מסיני. ודי בזה כדי שאתה, איש דתי בפועל, תחוש כננס לעומת ענק. כיוון שהוא, החוקר, יודע את שאתה מגלם. במשקפיו האקדמיות, הינך תופעה הרוחשת על דפי ההיסטוריה. אמונותיך, הקדוש והיקר בעיניך, וכל מהותך גם יחד, אינם אלא קרקע פורייה למחקריו העשירים. ובשוליהם, מסקנותיו הנחרצות.

מאמריו הביאוני לחשוב משהו אודות עיסוקו.

האם חקר דת שייך למחלקה הדתית, החילונית, או זה וזה לא?

משל למה דבר דומה, לילד המערער אודות ייחוסו הביולוגי. לעת עתה אין הוא יודע האם זוג האנשים המציגים את עצמם כהוריו, אכן הוריו המולידים הם, או שמא אינם אלא זוג מאמצים רחימאי. במשך התקופה הזו, כל עוד לא ווידא הילד את ייחוסו, כל עוד הוא מטיל ספק בדמותם של אבא ואימא, האם תתכן ביניהם מערכת יחסים תקינה של הורים ובן? בוודאי שלא.

אף אדם אינו יכול להיות בן במלא מובן התואר, כל עוד הינו עסוק בווידוא ייחוסו. להיות בן, משמע להיות מסור לאבהותו של אב ולאימהותה של אם. מחקר, דורש את ההיפך. החוקר מעצם עיסוקו, מערער. חותר תחת התארים, מבקש את שמסתתר מאחוריהם.

אמר מאן דהו: לעולם לא תדע את מהותם של החיים, כל עוד הינך נוטל בהם חלק פעיל. על מנת לדעת מהותו של דבר, מוכרחים לבחון את היקפו. ואת זה ניתן לעשות רק מבחוץ. כדי לחקור דבר מה, מוכרחים לצאת החוצה. לבחון את הדברים מהצד, באובייקטיביות צוננת, ללא מעורבות אישית.

האם אדם דתי יכול באותה העת ובאותה עונה, לשהות – לצורך מחקריו, מחוץ לדתיותו?

גם מעבר לשאלה הדתית, חקר אמונה הינו עיסוק מופרך מיסודו. מחקר מכל סוג שהוא, עשוי לגעת אך ורק בנתונים. מחקר, בכל תחום, מתיימר להציץ על הנושא הנחקר אך ורק מבחוץ. חוקר אינו יכול להיות מעורב במושא מחקריו, שאם כן הרי הוא נוגע בדבר. אינו אובייקטיבי וממילא אינו כשיר לעמוד בכור המחקר. הבעיה שהאמונה הבסיסית ביותר אינה מסוגלת להתקיים במי שאינו נגוע בה. אין בריה שכזו, מאמין אובייקטיבי. אם מאמין אתה, הרי הינך נוגע באמונתך. ואם לאו, לעולם לא תדע טעמה של אמונה.

*

האמונה היא הנכס המעודן ביותר בין נכסינו. וניתן לומר שהיא שבויה בידיים שאינן אמונות דיין לשאת אותה ולשמור על שלומה. זו בריה שאינה חדלה לגדול, והיא מתפתחת גם אחרי שהורמון הגדילה הגנטי חדל מתפקידו. רבבות גורמים משפיעים על עיצובה של אמונת המאמין, לטוב ולמוטב. מכל מקום, המצב האופטימאלי ביותר עבורה הוא, תמימות.

מאי משמע?

יריבות עזה ניטשת משחר ההיסטוריה בין האמונה לכפירה. שתי דמויות קדומות מסמלות את המאבק, אברהם אבינו ונמרוד. לא היה זה מאבק בין חילוניות לדתיות, משום שנמרוד ידע את ריבונו  אך התעקש למרוד בו. ידע לא היה חסר שם, אלא משהו יסודי יותר. גם אברהם היה חוקר, מחקריו הקיפו את כל אושיות הקיום, החומרי, הפילוסופי והרוחני. וזו גדולתו. שבכל זאת מסוגל היה לסלול במו רגליו את הדת. חוקר שהופך למאמין דתי, זה דבר חידוש.

אברהם אבינו היה תמים.

לגמרי מתוך טעות, רגילים ליחס את התמימות לרמת משכל נמוכה ומחשבה רדודה. כביכול לא באה המידה הזו אלא לפצות על חסכים ברמה האינטלקטואלית. המאמין הראשון בהיסטוריה מוכיח את ההיפך. ספר יצירה מתאר את מחקריו של אברהם אבינו כחובקי תבל ותעלומותיה. ובכל זאת הוא נותר תמים. זו יכולת מופלאה. משום שהקרדום השכלית החותרת ללא הרף תחת כל יסוד, נוגסת בבשר האמונה ומוצצת את דמה. אין מנוס מכך. החוקר והמאמין יריבים מושבעים במוחו וליבו של כל בר דעת. השכל, גם תחת כיפת קטיפה, מתנגד נחרץ לאמונה. והאמונה מצד עצמה, גם בנוכחותה המינימאלית, מבקשת תמיד לפרוק עולו של שכל. רק איש תמים יכול לחיות בין הניצים בשלום. אברהם אבינו חי כך.

*

אמונתנו ניזונת מאירועי השעה. אם נבחן לאחור את רגשי האמונה המפעמים בנו, שנולדו עם הזמן ועוצבו בתוך המקום ובין הבריות, נגלה מורים רבים שטיפחו אף גידלו את החלקים המאמינים שבנו. כה רבים הם מעצבי האמונה, שאין דרך להכיר בהם. רק המאמין הער לאמונתנו הנולדת וגדילה, מייקר עם הזמן את אותם מורי דרך המופיעים על אם דרכו בכל צורה ודמות.

ברם, זו חרב פיפיות. מפגש או כל סוג של מאורע, יכול להוליד בנפש פנימה, בריה מתחדשת של אמונה. ובאותה מידה אף עלול לזרוק בה ארס של עכנאי, קוץ דוקר של כפירה. לשון המאזניים היא, באיזה כלי תבחר לאסוף את מאורעות חייך. באמצעות תמימותך, הישרה והכנה. או שמא בדריסת רגל של חקירה. החיים בעצמם מובילים כל אדם אל ייעודיו. התובנות העמוקות ביותר פזורות בין מפגשים פשוטים ושגרתיים עם אנשים. המאורעות מהם אנו מבקשים להימלט, הזמן שמתבזבז בדרך מהכא להתם. הקשיים, הדאגות, והדברים שחולפים מול העיניים כל הזמן. מכילים את התובנות האמתיות ביותר. החומר הזה יכול להצמיח בתוכנו נבטים של אמונה חיונית.

כדאי להיזהר שהחוקר שבנו לא ירמוס חלילה את הזרעים הללו, במחי שנינותו.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

האם אמונה מתחילה היכן שהשכל נגמר?

אמונה נתפסת כניגודו של השכל ומזוהה בטעות עם דימויים כמו: פתי מאמין לכל דבר ונאיביות. השכל זוכה להקשרים מחמיאים יותר. אולם בהבנה פנימית האמונה והשכל הינם שני כוחות בנפש המעוגנים בשתי הנהגות רוחניות – השכל הוא משפיע, האמונה מקבלת ומכילה.

למעשה אלו שתי אספקלריות המשלימות זו את זו. על תמונת המציאות האמיתית ניתן להשקיף רק בהתבוננות משולבת מבעד לשתי העדשות. נסביר: לאמונה יש לכאורה חולשה – אנו מאמינים באמת ויודעים שזו האמת, אך כך טוענים גם הטועים המאמינים בשקר ורואים בו אמת. הפתי יעשה באמונה שימוש אווילי ויאמין לכל דבר. אך האם השכל חף מחולשות? הבה נראה: שכל הוא סוג של כישרון. השכל המבריק ביותר מוגבל עדיין. נמצא שההולך אחר שכלו אף הוא מאמין – מאמין לעצמו, על שלל ההשלכות הכרוכות בכך.

היהדות מבחינה בכך ומבססת את גישתה על שכל ואמונה יחדיו. שילוב זה קרוי בלשון הספרים הקדושים 'חיבור אמת ואמונה'. האמת הוא השכל. לא שכלי שלי, משום שמי יערוב לי שהוא אמיתי. הכוונה לחכמת התורה שאדם קונה באמצעות שכלו. אמונה ראויה היא זו שנסמכת על אמת, דהיינו על חכמת התורה שמקבלים מחכמי התורה.

על פי דרכנו אמונה מתחילה היכן שהשכל נגמר, לא מפני שהיא סותרת לשכל, אלא משום שמרחב המחייה שלה מתחיל מעבר לשכל. אפילו שכל תורני טוב עד מקום מסוים. באותו מקום, שם מתחילה האמונה לצמוח, כמו עלי הכותרת העולים מהגבעול שיוצא ועולה מתוך האגרטל.

היכן המקום בו נגמר השכל? רבי נחמן מלמד שאחרי כל ההשגות וההבנות, כאשר יהודי ניגש לקיום מצווה למעשה, עליו להשיל את השכל ולאמץ אמונה, דהיינו: לבצע את יהדותו הלכה למעשה לאור השכל – אך בחוויה והוויה של אמונה. בתמימות, בפשיטות, בנאמנות, מתוך שלימות פנימית של ילד המבקש לעשות רצון אביו.

(פורסם העלון השבת 'קרוב אליך')

להישען על הדבר האמתי

לאנשים יש הרגל שהפך מזמן לטבע – הם ינסו תמיד לחפש סביבם משענת אנושית, לסמוך עליה. רק נס כמו פורים ימיר הרגל זה באמונה.

המגילה מספרת על אמונה עיקשת היורדת ומשתלשלת בעקבות עם ישראל לכל מקום רחוק ונידח, אפילו להסתרה שבתוך ההסתרה.

מגיל צעיר אדם מחפש סביבו נקודות אחיזה. אנשים שיעניקו לחייו ביטחון ויאצילו עליו יציבות ורוגע. ילד קט מוצא משען באביו. מתפאר בו באוזני חבריו ושואב עידוד וחוסן בדמותו. לכשיגדל יחפש סביבו משענות נוספות וירחיב את המעגל. ילמד לזהות את מי שמסוגל לעזור בתחום זה ואת מי שניתן לפנות לעזרתו בתחום אחר. זהו הרגל שנרכש עם השנים והופך לטבע. אדם מחפש משענות ובטחונות. מה שנכון בפרט מתקיים גם בכלל. מדינות מחפשות בעלות ברית שיעניקו להן חוסן וביטחון. בריתות נכרתות בין עמים ולאומים ועל סמך ההסכמים חיים מיליוני אזרחים בתחושת ביטחון ושלווה. עם השנים מתקבעות העבודות: מדינה פלונית מעניקה חסות לאלמונית. המעצמה הגדולה ניצבת לימין ידידתה הקטנה, והתחושה היא כאילו יצוקה למרגלות היקום קרקע בטוחה.

*

התחושות הללו עשויות להתקיים בהתמדה במשך שנים ואף דורות, אך תמיד בסופו של דבר הן מתנפצות. ההיסטוריה רצופה הפרת בריתות. חילופי שלטון, שינויי אקלים ואינטרסים משתנים, גורמים למצבים שהיו עד אמש מוחלטים להתפורר ולהתפזר ברוח הזמן. משברים אלו מתרחשים בשני העולמות, בכלל ובפרט. אדם מתרגל לסמוך על אנשים מסוימים, והנה ביום בהיר אחד כולם נעלמים.

ניקח לדוגמה איש שכזה. בטחונו הכלכלי עורער. ניסה לגייס את פתרוניו משכבר הימים ונענה בהתחמקויות ותירוצים. רגע לפני שמתייאש פוגש בו חבר. פניו שלוות וכולו אומר רחבות הדעת. הנה, חושב לעצמו מיודענו המדוכדך, הנה לך אדם בעל אמצעים אבקש את עזרתו… והוא מבקש, ונענה בחפץ לב: "שמעני ידידי, בוודאי אסייע לך. אבל מכיוון שכסף אין בכיסי, אתן לך דבר בעל ערך גבוה עוד יותר. אף אני כמותך חוויתי משבר, ננטשתי ומצאתי עצמי בודד. ואז זכיתי ולמדתי על בשרי שיהודי לעולם אינו לבד, אין כזה מצב. יהודי תמיד מצוי אצל השם. דע לך, כשמבקשים – מקבלים. צריך פשוט לדבר איתו. שמע לי וגייס את עצמך לתפילה אמתית מדי יום ביומו. הפוך את בורא עולם לידידך ולמקור ביטחונך עלי אדמות". והוא עשה זאת וכעבור תקופה אכן ראה ישועה. התרגש, התחזק, סיפר לאחרים. ומה הלאה? זו אכן שאלה.

סביר להניח ששינוי מהותי לא יתחולל כאן. אדם רואה נס, מתפעל ומבטיח להתחזק. בפועל זה לא מה שקורה. הוא שב לעניינו הרגלים, קרי – להרגל הנושן לחפש משען ומשענה בדמות בשר ודם.

מחלת עמלק

זהו למעשה סיפורו של כלל ישראל. יצאנו ממצרים, עין בעין ראינו ההשגחה וניסים. בליבנו התעצמה ההרגשה שיש על מי לסמוך. יש לנו אב רחום ובידיו כוח וגבורה. לאחר ארבעים שנה במדבר, כאשר מדי שחר מורעף עליך ממעל מזון רוחני, בגדיך גדלים עמך, רגליך לא בצקה וכל מחסורך ממולא, הינך מבין שאכן כל צרכיך בידי שמים ומה לך לדאוג. אך לא לעולם חוסן. לפתע הבהירות מתעמעם ותחתיה חודרת ללב דאגה. איך דבר כזה קורה?

זוהי מחלה. כפי שהגוף עלול לחלות גם האמונה נתקפת לעיתים חולי וחולשה. לנגיף זה קוראים עמלק. קליפת עמלק תוקפת את יסודות האמונה ובחוצפתה מערערת על הביטחון וטוענת שהנס היה טבע והפלא לא היה אלא התרחשות שגרתית. הארס הזה מחלחל פנימה. יורד ומשתכן במוח ובלב. יש להתייחס לעמלק כאל מחלה. הרפואה נמצאת בחג הפורים.

רפואת האמונה

נס פורים שונה מאוד מנס חג הפסח. ביציאת מצרים שודדו המערכות והטבע נעמד דום לפני בני ישראל. בפורים לא שידדו את הטבע ולא בטלו חוקות שמים וארץ. אדרבה, סיפור המגילה מתאר עלילה אנושית לחלוטין הכוללת מלכים ורוזנים ומאבקי שלטון רגילים. בשיא ההסתרה נלקחת אסתר – השכינה הקדושה בעצמה, ומוכנסת לביתו של אחשוורוש. היש הסתרה גדולה מזו? ודווקא כאן מסתתרת הרפואה אמתית. שימו לב: במקום הזה בדיוק מתפתחות המגיפות הרוחניות. אדם באמת אינו מבין איך ולמה. שאלות אלו מחליאות, הן המקור לכל החולשות הרוחניות. הרקע לסיפור המגילה קשה ללא נשוא. עם ישראל מצוי אז בסופם של שבעים שנות הגלות. אין כוח ואין חשק. במקום הזה בדיוק אדם מתפתה לשוב להרגליו הישנים ולחפש את מושיעו בדמות אדם. להישען על מישהו. לסמוך על משהו. להיאחז בעולם החומר ולשאוב ממנו בטחון. במצב שכזה אדם גם משכנע את עצמו שהנה חלפו להם ימי התהילה. פעם היה בית מקדש, פעם היו אנשים גדולים, היום יש גלות ואנשים קטנים. שתי המחשבות הללו – המקררת והמייאשת, פוגעות באמונה אנושות.

לכאן יוצקת המגילה את נס הפורים. אל המקום המרוחק והמוסתר הזה. סיפור המגילה מספר לכל אחד ואחד איך השם יתברך נמצא איתו עימו ואצלו אפילו בהסתרה שבתוך ההסתרה. גם כאשר נדמה כאילו המציאות נמסרה לידי הטבע והמקרה חלילה, גם שם נמצא השם יתברך. האור הזה מיוחד לימי הפורים וזכרו לא יסוף מאיתנו לעולם ועד. בפורים מתגלה בעולם אור נפלא, אור של השגחה שאינה מוותרת אלא יורדת ומשתלשלת לכל מצב. כאשר מטה היהודי אוזנו לדברי המגילה, שומע הוא את דבר הנצחיות המבטיחה כי בכל אשר תלך האמונה תלווך. יש על מי להישען.

 

 

עשרים וארבעה קישוטי השכינה – סודות מליל שבועות

כל פינות שאתה פונה בחג השבועות, נוגעות למידת המלכות. הספירה החותמת את שבע השבתות התמימות היא 'מלכות שבמלכות', בערב חג השבועות אנו עוסקים בתיקון ספירת מלכות שבמלכות, ובשבועות כל מעשינו סביב העלאת וטהרת השכינה הקדושה לקראת עת דודים וכלולות כנסת ישראל והקב"ה. זהו יום הילולת דוד המלך, ובו ביום אנו עוסקים במגילת רות, מגילת אמא של מלכות.

בליל שבועות נהוג לומר על פי קבלה את התיקון. על פי האריז"ל עיקרו של תיקון הם כ"ד ספרים של תנ"ך. המתבוננים בסידורי התיקונים יימצאו בסיום כל 'ספר' את כוונת כ"ד קישוטי כלה. הבה נרחיב קמעא את יריעת ההסבר אודות אותם 'קישוטים'. הכלה האמורה היא כמובן 'כנסת ישראל', או 'השכינה'. הכלה היא גם האמונה הטהורה, מלכות השם, ועוד ביטויים רבים לאין מספר. הכלל, שאותה כלה מפאת עצמה 'לית לה כלום', לפיכך יש לקשטה. הקישוט במהותו חיצוני למתקשט אך משווה לו נוי. כך גם האמונה, כל מהותה אומרת 'אין לי כלום', מצד עצמי אינני, ואם בורא כל עלמין בכל זאת בחר בי, חושק בקיומי ומשתוקק 'השמיעיני' – הרי זה מפני אותם קישוטים שהוא עצמו ענד לי.

מקובלנו שישנם כביכול עשרים וארבעה קישוטים של אמונה. המספר כ"ד קיים אצלנו בכמה וכמה עניינים: עשרים וארבע מתנות של כהונה. כ"ד ספרים. עשרים וארבע משמרות כהונה. כ"ד צירופים היוצאים משם אדנ-י, שם המלכות. ועוד. הקשר בין כ"ד הספרים לכ"ד קישוטי הכלה, מובא כבר במדרש (תנחומא כי תשא פרק ט"ז): "א"ר לוי אמר רשב"ל מה הכלה הזו מקושטת בעשרים וארבעה מיני תכשיטין כך ת"ח צריך להיות פקח וזריז בעשרים וארבעה ספרים". הקישוטים מטרתם לעורר כלפינו את הרצון העליון, ובמשך ליל שבועות אנו עוסקים לקשט את עצמנו ואת שכינת עוזו באותם תכשיטים שיעוררו עם שחר את הרצון העליון ואת אור הייחוד.

רבות הפליגו מאמרי הזוהר הקדוש במעלתם של הלומדים, שאינם נותנים תנומה לעפעפיהם משך כל אותו הלילה, ומקדישים את ערנותם לקישוטי האמונה הטהורה. לילה זה הוא ליל כלולות, ליל התקשרות והתייחדות. בלילה זה מכין כל יהודי את נפשו לקראת העמידה תחת החופה, לאחר שבעה שבועות תמימות של ספירה וציפייה, לחדש את ההתקשרות הנצחית עם השם יתברך ועם תורתו הנצחית.

 

 

 

 

כל מה שמיותר – בחוץ

החיים הם מסע, והמילים הללו לא אמורות להפתיע את מי שעשה בהם כברת דרך. במסע כמו במסע הנופים משתנים, תווי השטח אף הוא אינו אחיד. פעם זו עליה תלולה, ופעם ירידה, ויש בהחלט גם מישור. הנופים כאמור משתנים, אך הנוסע גופו עשוי להישאר אותו הדבר בדיוק כפי שהתחיל את מסעו. להשתנות זו בחירה, ומי שמעניק את ההזדמנות לכך הם הנופים הנצפים על אם הדרך. נופים שנותרים רק מחוץ לזגוגית החלון, אינם מחוללים כל תמורה בנפש הנוסע פנימה. שינוי יכול להתרחש רק באמצעות חוויות ונופים החוצים את סף הזגוגית ומטביעים רישומם על הנפש. והשינוי יכול להיות לטוב וגם למוטב כמובן.

סיפר לי פעם יהודי שעשה את הדרך הארוכה מעולם החולין לעולמה של תשובה על המפגש הראשון שלו עם סוף העולם, ועל הגילוי המפעים שהכה בו דווקא שם, במקום הכי רחוק אליו הצליח להשליך את עצמו. הרבה לפני שהמזרח הרחוק הפך תחנת מעבר לכל צעיר מבולבל, עשה מיודענו את דרכו לשם, כבחור צעיר שביקש לברוח מהכל. לשכוח, לנטוש, להתרחק, לפרק לגורמים כל מוסכמה, ובקיצור לצאת מעצמו. אתם יודעים מה היתה המחשבה הראשונה שהכתה בו בשעה שנחת סוף כל סוף בסופו של עולם – פסגת חלומותיו. הוא עמד שם על צרור מיטלטליו, הביט סביבו משתומם, וחשב 'היי, אני שוב כאן, בדיוק אותו אחד שעזב לפני שלושים שעות טיסה את הארץ והבית, אותו אחד בדיוק…'

הגילוי הזה מפחיד, אולי אין פירוש חי ממנו למילותיו של נעים זמירות ישראל "ממך אליך אברח". בלתי אפשרי לברוח מהשם, וגם מהַעַצְמִי אי אפשר להימלט. אדם  יכול לעלות על מטוס ולהיזרק לנקודה הרחוקה ביותר על פני הגלובוס. להחליף אווירה, לשנות תלבושות, שפה, סביבה וכל מה ששייך להעלות על הדעת. אך פרט אחד ימשיך ללוות אותו, הוא עצמו. והצרה הצרורה היא, שכל אותן בעיות מהן ניסה הבורח להתחמק מצויות בדיוק שם, בצרור האישיות המתעקשת ללוות אותו. שינוי ניתן לחולל רק בפנים, החוץ הוא רק תפאורה.

למאי נפקא מינה

אם החיים הם מסע, הרי שהוא מתנהל באמצעות רכבת. אנו מביטים בתחנות החיים השונות אך לא בהכרח מעורים בהן. הנופים והמקומות השונים יכולים לשמש רק תמונת רקע מרשימה, אם לא נכניס אותם פנימה הם יישארו בחוץ. ואת הדרך הזו מן החוץ לפנים עושים צמד מילים 'נפקא מינה'. והנה דוגמה פשוטה. דיווח תנועה שגרתי: "מוקד התנועה מדווח על עומס תנועה בכביש מספר 85 בין צומד קדרים לעמיעד". מידע סתמי לגמרי, עד לרגע בו החלטנו נניח, על נסיעה דחופה לראש פינה. כעת, המידע הזה כבר מאוד נוגע לנו. מצאנו 'נפקא מינה'.

אין לדעת כמה יחידות מידע שכאלו חולפות לנו על סף האוזניים בכל יום, אך ללא ספק מדובר בהמון. העולם מלא במידע והמידע הזה מהדהד בחוצותיו ללא הרף. תשעים ותשע אחוזים ויותר, חולפים סמוך אלינו, על פי רוב כלל איננו חשים בהם, וטוב שכך – כל עוד אין זה נוגע לנו!

הבעיה היא שביחד עם הררי המידע הלא רלוונטי, נזנחים להם פריטים רבים שדווקא מאוד נוגעים לנו. חולפים על – יד, סמוך, קרוב, אך אינם נוגעים, אינם חודרים פנימה, וזה חבל מאוד. משום שהמידע הזה עשוי לפתוח בפנינו את הדלת אל הצעדים הבאים שאנו אמורים לעשות כאן בעולם. בנבואת התוכחה של ישעיהו נאמר "שמעו שמוע ואל-תבינו, וראו ראה ואל-תדעו. השמן לב-העם הזה, ואוזניו הכבד ועיניו השע…" האוזניים שומעות אך הלב שבפנים אינו מבין, העיניים צופות אך הדעת איננה קולטת את המראות. העולם מלא ברמזים, הקב"ה משגר בכל רגע רמזים ואותות כדי לכוון אותנו אליו, אך החושים כהים, וזו הסיבה לריחוק ולהסתרה.

מאידך, חומר מיותר דווקא מוצא את דרכו אל התודעה. תופס את הראש, מעמיס על הלב, רובץ על הכתפיים. אדם מסוגל ללקט בחציית רחוב בודד, מידע בכמויות שעלולות למוטט גם נפש חסונה. בחנות הוא שמע מה אירע בצפון אפגניסטן, בתחנת האוטובוס התוודע לפרשיה שהתפוצצה עם שחר בקהילה פלונית. כמה מטרים משם הוא נעשה שותף לדיון סוער בסוגיית שידוכיו של בן השכן, ובבית ממתין לו מידע טרי שנלקט על הספסל בגינת המשחקים. המידע הזה תופס מקום, אין ספק. כעת לך תכניס אל מחסן המחשבות הזה עוד רמזים של אמונה ובטחון….

הפריט שחסר לנו הוא כמובן, מסננת.

מח אנושי זקוק לפילטר, כזה שישאיר בחוץ את מה שאמור להישאר שם, ויכניס פנימה רק את מה שנוגע לנו באמת. ואם כך הדבר פשוט, על מפתן המח אמורה להתייצב שאלה אחת, נוקבת וכנה: 'למאי נפקא מינה' ובנוסח פחות תלמודי 'מה זה נוגע אלי'.

שאלה שכזו יכולה לחסוך לנו המון מידע מיותר, ובאותה מידה לעזור לנו לזהות בהררי המידע החיצוני את הפרטים החשובים לנו באמת.  מאורע שעלול היה להיזרק אל סל האשפה מירכתי התודעה, עשוי להתגלות לפתע כנוגע ביותר לחיינו האישיים. והגילויים הללו הם שיעשירו את האמונה שלנו, יעמיקו את הביטחון ואת ההרגשה בנוכחות השם.

להיות מעל 

אבל לפילטר הזה שמור תפקיד נוסף, לא פחות חשוב. להציב אותנו מעבר לאירועים, מעליהם. אדם עובר בחייו תחנות שונות ומשונות. לעיתים שגרתיות, לפעמים מפתיעות, נוחות יותר ונסבלות פחות, אם כל אחת מן התחנות הללו תשפיע על נפשו פנימה, הוא עשוי בשלב כלשהו למאוס במסע, או גרוע מכך, להשתגע.

להיות מעורב ונוכח זה הכרחי וחשוב, אך להיות מעורב יותר מדי, זה אסון. אדם מעורב מדי איננו מסוגל לשפוט את המציאות באור נכון. צילו של עצמו המוטל על תמונת המצב, מאפיל ומסתיר ממנו את המראה המדויק והנכון. על כך נאמר "אין חבוש מתיר עצמו" מי ששבוי יחד עם המציאות באותו הבור, איננו מסוגל לטפל במצב, הוא שקוע בו עד צוואר – מושפע וממילא לא משפיע.

רופא המעורב יתר על המידה בתחושתיו של המטופל, לא יוכל לטפל כראוי. הוא יזדהה כל כך עם הכאב, שלא יהיה מסוגל להתעלות ממנו ולטפל באופן מפוכח. באותה מידה אדם המזוהה יותר מדי עם כאביו והרגשותיו, אינו מסוגל לפעול מתוך שיקול הדעת, המעורבות משחדת, ובעיקר בכל מה שנוגע לעצמינו. מה לעשות.

התורה הקדושה היא שמעניקה לאדם את היכולת המופלאה להיות מעורב אך באותה מידה בלתי משועבד – למצבו האישי כמו גם למציאות בה הוא חי. המבט התורני מציב את האדם במיקום של שופט. המציאות נתונה בכל רגע לשיפוטו, אין הוא עיסה אחת עם המאורעות, מעורב בבליל של רגשות ותחושות, רק שופט.

משקפי השופט

אירע פעם ומרן החזון איש הזדמן לזירה של כמעט אסון. על חלון בקומה גבוהה במיוחד עמד זאטוט קטן בתנוחה מבהילה. הילד טיפס על הסורגים הנמוכים והתכופף כלפי מטה כשבכל רגע מאיים גופו הקטן לאבד שיווי משקל. בתמונה המבעיתה הזו הבחין בן לווייתו של החזון איש, הוא קפא על מקומו באימה, בוהה בילד ובמוחו טסות להן תמונות של אסון קרב ובא. החזון איש בשלוות נפש ובצלילות הדעת השיב אותו בין רגע אל המציאות ואל שיקול הדעת הנבון. הוא אמר לו בפשטות בהירה 'מה יש כבר בידינו לעשות. עלה איפה אל הקומה הנכונה, הקש על הדלת ודווח להורים על המצב…'

אין זה נכון להגדיר את הפעולה הזו כקור רוח. לא ולא! פעולה שכזו היא יישוב הדעת. מבט שכזה נרכש רק מתוך חיבור פנימי לנשמת התורה. התורה מציבה את לומדה במקום נפרד מעיסת ההתרחשויות. "זאת התורה, אדם", האדם באספקלריית התורה, הוא מרכז העולם ולא רק מרכיב הכלול במחירו הגלובלי של הגלובוס. אדם שכזה מסוגל להיות נוכח במציאות מבלי להיות מעורב בה.

 

אם נתבונן נגלה, שהמאורעות וההתמודדויות לא הם שמתישים אותנו, הפירוש שאנו מעניקים לכל אלו, הוא שעושה זאת לנו. פירוש יכול לקחת מאורע חיצוני פנימה, או להותירו בחוץ. ופרשנות היא מקצועו השני של כל בן אנוש. טלפון ממנהל הבנק מודיע לנו על מינוס חמור בחשבון וש'קים בסכנת החזרה – דיווח לא נעים לפי כל קנה מידה. אך המידע הזה עשוי להישאר במקומו הטבעי, מידע שיש לטפל בו, לא יותר! אך הוא עלול גם להפוך לפרשנות כלפי עצמינו, לחולל בנו פנימה שינוי. למשל לגרום לנו לחוש נחותי דרגה. לנטרל לנו את מצב הרוח. לזאת ייקרא, לקחת את הדברים פנימה. להיות מעורבים. במקרה הזה כמו במקרים רבים, מעורבות יתרה רק תקשה עלינו לפעול. כאן נדרשת גישה של שופט. אנו מוכרחים להציב כאן מחיצה ברורה, בין העַצְמִי, לבין אירועים הפוקדים אותו. והמחיצה הזו היא שוב, השאלה: 'האם זה נוגע לנו'.

האמונה מלמדת אותנו, ששום מאורע לא ממש נוגע אלינו. האירועים כולם, הנעימים ואלו שפחות, אמורים רק ללטש אותנו. כשמתפטרים מהמעורבות המיותרת, הרבה יותר כל להתמודד.

 

 

 

מפחד משינויים? מי שמאמין לא מפחד!

השמעתם מעודכם על פחד מפני שינויים?

ובכן, זוהי אחת הנכויות החמורות. שינויים עלולים להטיל עלינו פחד כה מצמית, שנעדיף לבלות את חיינו במקומות ובמצבים לא סימפתיים, רק כדי לחסוך מפגש עם שינוי מאיים.

החיים מורכבים מתנועות, והתנועות יוצרות בהכרח שינויים. "משנה מקום משנה מזל", פעמים שההצלחה והצמיחה תלויה בשינוי מקום. שיפור וייעול עצמי נובעים אף הם ממוכנות לעבור שינויים. מי שאינו מוכן לעבור את סף השינוי, לעולם לא יוכל לבצע ולו צעד אחד לפנים.

בחנויות המרכול העתיקות שבפאתי שכונות וותיקות, ניתן אולי עוד למצוא חנווני ישיש אחד – שריד לדור חנוונים שחלף זה מכבר משווקי העולם, האוחז בידיו בעקשנות של מי שהגיע לגבורות, עיפרון עבה עמו הוא מתעקש לערוך את החשבון לקהל לקוחותיו הממתין בחוסר סבלנות בתור. הישיש והעיפרון יכלו להתייעל אולי, ולהביא לחנות הקטנה קצב מהיר יותר שיתאים לאופי החיים בסביבה. אך לשם כך יש להיפרד מחפץ מוכר ואהוב שליווה את החיים זה שנים רבות. הדבקות בעיפרון אינה נובעת מתוך הערצה לכלי הפרימיטיבי והשביר. אף לא ממש מרגש נוסטלגי בריא. הדבקות בעיפרון – ברוב המקרים, נובעת מפחד סתום ונעלם. הפחד מפני שינויים. וכדאי הוא פחד זה, להקריב עבורו נוחות וחסכון בזמן ואנרגיות, ואולי אפילו לא מעט רווחים. צאו וראו כוחו של הרגל.

השינוי כמפתח להצלחה

השינוי מפחיד משום שהוא טומן בחובו את הלא נודע ואת חוסר הוודאות. על מנת לחולל בחיים האישיים שינוי- ויהי זה השינוי הטוב והמזמין ביותר, יש להסכים לנטוש מאחור הרגל קבוע ומוכר. הטבע האנושי מפתיע גם כאן בנטיותיו המוזרות. אדם עשוי להעדיף את המצב הכי פחות סימפתי, רק על מנת שלא להיקלע לחוסר וודאות. וזה מה שגורם לכל כך הרבה אנשים לקבור את שארית חייהם בבור ההרגלים הישנים והאומללים.

שינוי מכל סוג, מהווה סתירה חמורה לתחושת האמון. זו הסיבה שחברות ותאגידים לא ימהרו לערוך שינוי בצורת האריזה של המוצרים המוכרים – מה לא עושים על מנת לשמר את אמונו של קהל הלקוחות. שינוי עשוי לפגוע באמון, משום שהוא מערער את תחושת היציבות. מציאות קבועה נטולת אירועים חריגים ותופעות מבלתי מוכרות, יוצרת תחושת סביבה בטוחה ויציבה. שינוי מערער את היציבות הזו.

אך אם נכיר טוב יותר את השינוי. נגלה שדווקא אודות לתכונותיו המאיימות, הוא זה שעשוי לשמש מפתח לדלתות נעולות.

"מי ברא אלה"

באור כשדים, ערש פולחני האליל והעבודות הזרות. תחת שלטונו המאיים של נימרוד עובד האליל הקנאי. יושב לו נער קט, ובליבו רוגשת שאלה עצומה "מי ברא אלה". אברהם, בנו של תרח – מאמין אדוק בפסילים עשויי עץ ואבן, אינו מוצא מנוח בתפיסות העולם הרווחות. הצלמים והפסלים המרשימים הגודשים את בית אביו, אינם מניחים את דעתו בנוגע לסיבת קיום העולם. דבר מה, טמיר ונעלם צורב ברוחו הגדולה, תובע ממנו חיפוש עמוק ובלתי מתפשר.

אברהם אבינו, ראש וראשון למאמינים. הנברא עליו הציץ ונגלה בורא עולם בכבודו ובעצמו. הכיר את אלוקיו מתוך השינויים. הוא הצליח, מנקודת מבט בראשיתית לחלוטין, להסיר את הלוט מעל פניהם של העצמים החזקים והמרשימים בתבל, ולגלות מאחורי עוצמתם הטבעית את האחד והיחיד. ואת הגילוי המפעים הזה הוא חשף מתוך הסדקים שיצרו סביבו השינויים.

בתחילה, כשראה אברהם אבינו לראשונה את גלגל החמה הבוער ברקיע, סבר לתומו שזהו אדוני הארץ. השמש נראתה אז כמציאות אין בלתה. מחממת ומאירה לארץ וליושביה. מקיפה מלמעלה ומשקיפה על הכל. לפנות ערב נסדקה האמונה. הגלגל האדיר צנח אט אט אל שפולי הרקיע, מותיר אחריו חושך סמיך וצונן. על הליל האפל השתלט עד מהרה גלגל בוהק באור יקרות. הלבנה הציפה את מרחבי היקום בנוגהות אור. ואברהם סבר כעת שזהו בעל הבית בכבודו ובעצמו. גם האמונה הזו הופרכה מספר שעות מאוחר יותר, בעלות השחר. או אז, מתוך התבוננות וחיפוש, גילה אברהם אבינו את האדון היחיד. מי שהשינויים כולם סרים למשמעותו.

כמו אצל אבינו הראשון, גם בחייו הפרטיים של כל אדם, השינויים מהווים בסיס לא מבוטל לצמיחה והתקדמות. שינויים עשויים לערער תפיסות עולם מוטעות, לפתוח צהר לאמונה פנימית ואמיצה יותר. אך שינויים עלולים גם לבלבל ולהטעות. השאלה היא, האם מצאנו מעבר להם את האחד והיחיד, האדון והבעלים לכל התמורות והשינויים.

שני כדורים, פעמיים ביום

תקופת חילופי עונות נחשבת קשה ולא ממש נעימה. תחלואים שונים ומשונים פוקדים את העולם, אנשים נתפסים למצבי רוח מורכבים, והאווירה באופן כללי פחות יציבה. החולי הוא תוצאה של התערערות מצב יציב ובטוח. וכך קובעים חז"ל: שינוי – ויהיה זה אפילו שינוי לטובה, עלול לגרום לחולי ופגיעה. זו הסיבה שמעבר גם "מנווה הרעה לנווה הטובה" נחשב לפי המשנה להרעת תנאים. דוגמה מרתקת לכך אנו מוציאם בפסוק במשלי: "כל ימי עני רעים" שואלים על כך חז"ל 'והלא ישנם שבתות וימים טובים'. בימים אלו לא יתכן יהודי רעב. חזקה על יהודים טובים שלא יניחו לעני לבלות את ימי השבת והמועד ברעב ובחוסר. אלא מאי? אומרים חז"ל "שינוי ווסת תחילת חולי מעיים". גם כאן השינוי לטובה, אך התנאים עצמם נעשים גרועים יותר.

איך שומרים על יציבות בריאה גם בעיצומם של שינויים?

לאמתו של דבר כלל ישראל מחזיק ברשותו את התרופה הטובה והיעילה ביותר לשינויים מכל סוג. והוא אף מקפיד ליטול אותה פעמיים ביום. ערב וגם בוקר "פעמיים ביום שמע אומרים".

קריאת שמע, משפט המפתח של כל נשמה יהודית, נאמרת בכל יום פעמים. והפעמיים הללו מכוונות בדיוק אל הרגעים בהם מתחוללים בבריאה שינויים משמעותיים למדי. קריאת שמע של שחרית מיוסדת על הכתוב "יראוך עם שמש" ואילו זו של ערבית מבוססת על ההמשך "ולפני ירח דור דורים". לילה ויום מהווים שני עברי מתרס, נגדיים ומשונים זה מזה. פעמיים בכל יום אנו חווים את השינוי הזה. בשעה שהליל נמוג לעומת היום, ובשעה שהשמש נגנזת לטובת הירח. בפרק הזמן הזה, בו הופך העולם את עורו. עלולה להזדחל אל התודעה תחושת חוסר וודאות. התחושה הזו עלולה חלילה להפוך לפחד ואימה. אך התחושה הזו עשויה גם לפתוח צוהר להיכרות פנימית ועמוקה יותר עם בעל הבירה. משום כך, מנצלים כלל ישראל את התערערותה של מערכת הטבע ומכריזים "שמע ישראל…אחד". לאמור: השינויים כולם מתרחשים בבעלותו ובשליטתו המוחלטת של מי שאמר והיה העולם. האמונה, היא הקרקע היחידה המסוגלת לשאת ולסבול את השינויים והתמורות כולם.

 

'אמונת הייחוד' היא המפתח לחיי יציבות גם בתוככי עולם משתנה. האמונה היא המחנה המשותף היחיד המכיל בתוכו את כל תמורות הטבע בבריאה. ניתן לראות זאת בחוש. ארבע העונות למשל, נחשבות למרכיבי השוני הבולטים בעולם. בחורף העולם לובש ארשת חורפית, החורף משפיע על כל חלקי החיים, משנה את המאכלים, הלבושים, הפעילויות וההתרחשויות. הקיץ מנהל בתקופת כהונתו סדרי חיים שונים בתכלית. כך גם האביב והסתיו. וכל ההתרחשויות הללו, אינן מתקיימות כמה מטרים למעלה מגובה העננים. הקיץ והחורף, האביב והסתיו, אחד הם עבור נוסעי מטוסים. ללמדך, שהשינויים והתמורות אינם דבר מוחלט. מנקודת מבט גבוהה יותר, לא חשים בהם כל עיקר.

את נקודת המבט הזו בדיוק מקנה ליהודי, אמונתו. האמונה בכוחה להעפיל אל מעבר לשינויים ולתמורות. וממילא, גם מעל ומעבר לכל חולי ומכאוב, בלבול ופחד.

לא מפחדים משינויים

שינויים, כבר אמרנו, הם הבסיס לחיים ולצמיחה. אך האנושות ברובה מדשדשת באותה המשבצת, הפחד מפני שינויים חונק את רוחה.

הפחד, אם נתחקה אחר שורשיו, נובע מתחושת חוסר בטחון. ולכן, אמונה ובטחון ירפאו אותו. אדם חושש לשנות מקום עבודה, הרגלי אכילה, שינה או שגרת חיים כלשהי, רק מפני שהפחד מפני חוסר הוודאות מרתק אותו למקומו. אילו ידענו בבירור, שגם המקום הבלתי מוכר, מצוי בבעלותו המוחלטת של מי שמשגיח עלינו כאן, לא פחדנו כל עיקר.

האמונה הופכת את מחוזות החיים כולם, לאכסניה אחת מוגנת ובטוחה. האמונה האמיתית מכילה על כל השינויים רשות אחת אחידה.  המאמין מניח את עצמו ואת גורלו בידי השם. במקום זה לא פועלים השינויים מאומה. לא קור ולא חום, לא עוני ולא עושר. גם לא זקנה ועייפות. ממעוף הציפור, מסוגל היהודי הקטן להשקיף על חייו ועל השינויים הרבים האופפים אותם ונכפים עליו, להביט בהם ולצחוק. משום שלגבי האמונה והתכלית, השינויים אינם לא אמצעי להכיר את גדולת הבורא מזוויות מבט נוספות.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בריא ושמא – שהספקות לא יהרסו את חיינו…

דממת הבית נקרעה בצלצול טלפון צורמני.

ר' מוישה נזעק לקראתו מהמם ונוהם "רגע, רגע…" כביכול אוזניים יש לו לכלי האלחוטי הזה. מחדר האורחים עולה לעומתו קול הרעייה "מוישה תזכור, לשמור על איפוק, אנחנו לא לחוצים, מאיר שומע עוד הצעות במקביל.."

"כן-כן" את ההוראות הללו הוא משנן כבר מראשית השבוע.

האברך ההוא, המכנה עצמו שדכן, שיהיה בריא. מותח את עצביהם ההוריים יתר על המידה. בשבוע שעבר הטיעון היה הנושא הכספי. אמש היתה זו סוגיית שמות המועמדים והמחותנים. לפני אמש? נו, כבר איננו זוכר. כללו של עניין, השדכן טרחן, לא מניח לרעיונות לרדת מן הפרק, וגם לא לעלות ממנו והלאה לגמר טוב יותר.

ממאירק'ה גופו הם משתדלים לחסוך עוגמת נפש וכסיסת ציפורניים מיותרת. אך הם, כבר הלבינו שערות ראשם. ובבית עוד שבעה צאצאים לפני פרק שידוכים ושדכנים. המתח הזה, יהיה או לא יהיה. יצא לפועל אם לאו. מטלטל אותם כמו בספינת מעפילים זערורית אל מול חופי הארץ הנחשקת. בינו לבין עצמו, אחת היא לו משפחת הרשקוביץ, גרינפלד או גימפל. הצעה יורדת, אחרת עולה תחתיה. סמינר פלוני, אלמוני או פלמוני. הטלטלות התקופות הללו במטוטלת השידוכין כמעט והביאו אותו לכדי מדת ההשתוות. אחת היא לו- כבר אמרנו, משפחות הרשקוביץ, גרינפלד או גימפל. אחת היא לו חתונה ב'הדר מלכות', 'כליל תפארת' או 'פאר'. דירה, חצי דירה, שליש או רביע. ובכל זאת מוצא עצמו ר' מוישה, נרגש כמו נער בר מצווה לקראת כל צליל טלפון.

את החברותא הקבועה בבוקר הוא ביטל בינתיים, הוציא עצמו מדעת לחופשת שידוכים. קשה עליו הריכוז כשבעיני רוחו עולה כל העת בבואתו של השדכן. כל ריטוט זימזום מכנף מקטרונו מעמידו על רגליו, דורך את עצביו. איזו בשורה נושאת בחובה שיחת הטלפון הבאה.

'אין כל נפקא מינה' חוזר ר' מוישה ומשנן לנוות ביתו בניגון של גמרא 'אם ההרשקוביצים יזכו, הגרינפלדים או מי שלא יהיה, אלעס איז באשערט' קולו מצטרד קמעא, איך ישכנע אם הוא גופו עודנו אינו משוכנע. כלומר משוכנע, אך לא רגוע, כלומר רגוע, אך מבולבל משהו, אולי לחוץ, שמא בהול, הוא עצמו אינו יודע…

*

החיים לפעמים כאילו נושרים לנו מבין האצבעות.

בעצם, אולי לא לפעמים, רק לעיתים תקופות יותר. ושמא ואולי אף יותר מכך, מפחיד לחשוב! נתחי חיים שלמים נושרים להם, מתמוססים מתפוגגים, נעלמים בין מרצפות ההווה. רגעים יקרים מפז, שעות קסומות, ימים, שבועות, חודשים. את האשמה ניתן להטיל על ראשיהם ועל כובעיהם הבוערים של גנבים רבים. אך כבר קבעו חז"ל "לאו עכברא גנב, חורא גנב…" החור הפעור בקיר ומשמש מפלט לעכבר השודד, הוא הוא אבי אבות כל השודדים והגנבים. ואם מדובר על חיינו האישיים, הרי שהחור האיום ביותר, זה המעלים מדי רגע גלקסיות שלמות של חיים שיכולים היו להיות עשירים ועתירי מעש ופועל, הוא הספק.

הספק הוא מין מציאות בלתי מציאותית, שכל כמה ניסיונות שנעשו להכחידה מן הארץ, עודנה חייה וקיימת, שרירה ותקיפה כמאז ומקדם. מופיעה בעונתה באורח קבוע ופוקדת מעונם של אנשים מכל הסוגים, המינים הגילאים והעיסוקים. הספק בשעת הופעתו מסוגל למוטט גם את היציבים והחסונים שבאנשים, להוציא את הרוח מהמפרשים, ולשתק כל פעילות. זהו אחד השטחים המתעתעים ביותר באתגר החיים.

הצד הבלתי נסבל של חוויית השהות במחיצת הספק הוא, העדר תחושת ההתמצאות וחוסר יציבות. כל עוד יודע האדם את אשר לפניו, הרי יש לו הגדרה לעצמו, מיקומו מוגדר, מצבו ברור, תפקידו מסויים. הוא מצוי בתוך כליו. ספק מנתץ את כל נקודות האחיזה הללו. אינך יודע מה ילד יום, מה תלד החלטה, ובמילים אחרות, איזו מציאות תאכלס את עצמך.

ספק כמפלט מפני מעש

הספק אח ורע הוא לחוסר מעש, או שמא אביו מולידו הוא.

ניסיתם לאמוד פעם כמה רגעי חיים מתפזרים להם תוך כדי התלבטויות. כמה אנרגיות ניגרות סתם כך והולכות לאיבוד בזמן אותו אנו משקיעים בדיונים עקרים על 'מה היה אילו', מתכתשים בינינו לבין עצמינו באפשרויות שונות, בצדדים ובצידי צדדים של ספקות והתלבטויות. מדובר ללא כל ספק בהמון.

הספק הוא מין פינה נידחת בה מוצאת עצלות הנפש מפלט. בבחינת 'עד שנחליט…' אדם עשוי לא לעשות מאומה משך שנים רק משום שלא החליט עדיין היכן ישקיע את כישוריו הנדירים. לאבד סכומי עתק בבזבוזים מזדמנים רק משום שטרם נמצאה לו ההשקעה המבטיחה ביותר בשוק ההון. כל אחד מאיתנו משוטט כביכול בגן עדן, כאדם הראשון. שומע שוב ושוב את קול ההשגחה קורא אחריו 'אייכה', אך הוא מתעלם, נחבא בבועת הספק 'סליחה, אבל עדיין אינני יודע בדיוק מה עלי לעשות'. המשפט הזה מתמלמל מפיותיהם של בני אדם כבר כמעט ששת אלפים שנה. המסתור בו אנו משכנים את עצלותינו הישנונית, הם 'עלה תאנה'. ובלשון הזהר הקדוש 'טרפין דאילנא'. הלבוש בו התלבש אבינו הראשון בשעה שקרא לעברו בורא עולם 'אייכה'. אותם עלים בהם נסתר האדם מפני קריאת בוראו – מגלים הספרים הקדושים, הם שורש ההסתרה בעולם. שאילולא צילו של העלה, לא היתה התודעה האנושית מוצאת לה מפלט מפני נוכחותו המוחלטת של הבורא. אחד מאותם עלי סתר מובהקים הוא ה'ספק'. אינני יודע מה לעשות, משמעו – פטור אני.

זהירות, רעל מסוכן

אל פינת הספק והתהייה, אנו עלולים להיקלע מסיבות שונות ומשונות. שמחות או פחות. אך תמיד הפינה הזו לא תהיה חלק ממעגל החיים. רוב רובם של האנשים מתקשים לתפקד באופן ראוי כל עוד מנקר בליבם ספק מהותי. ואת העובדה הזו יש מי שיודע לנצל היטב, ולאו דווקא בכיוון החיובי. עמלק כידוע, בגימטריא ספק, ולא בכדי. הספק משמש עבורו קרקע פוריה ודשנה. ספק הוא תחילתו של ריפיון, והריפיון שורש פורה ראש ליאוש, ומשם לתהום הנשייה.

ספק אולי מציג את עצמו כשה תמים ונבוך, אך הוא מסתיר בין כפליו רעל מסוכן של כפירה. בהירות זו הכרה במציאות השם. ולכן כל טשטוש בהכרה הזו, הרי הוא ספק. הספק לעולם לא מחציף פנים וחולק במפגיע. הוא רק מערער את יציבותה של הבהירות, מכה ביסודותיה, ומניח לה להתמוטט לבדה כמגדל קלפים ששמטו קלף אחד מאושיותיו.

שיהיה ברור, ספק אינו דבר שלילי, הפועל – יוצא – ממנו, הוא שעלול להיות איום ונורא.

את מלחמת עמלק מזמינה שאלת הספק "היש השם בקרבנו אם אין", אין זו כפירה, זהו פשוט ספק בהתגלמותו. והספק הזה עלול להוציא גם עובד השם מסור לפנסיה מוקדמת. רק משום שלא ברור לו כעת היכן הוא בדיוק בעולם.

להכניס אמונה בספק

אם הספק הוא ערעור אמונה, הרי שסם הרפואה הוא להכניס אל תוכו – גופו, אמונה. אך קודם לכן חשוב שנלמד דבר מה. ספק מעיקרו נעלה ונשגב יותר מבהירות. אדם מסופק שרוי במצב גבוה יותר מזה היודע את אשר לפניו. משום שמי שיודע ומכיר את מקומו, הרי הוא כאן באחד ממסלולי החיים. המסתפק לעומת זאת, מרחף מעל ומעבר לעולם, עדיין לא נחת כאן. וכך ממש סדר בריאת העולם.

ההתחלה היא 'תוהו ובהו'. תוהו – "לשון תמה ושממון שאדם תוהא ומשתומם" (רש"י). התהיה קדמה לעולם, משום שהבריאה מתחילה כביכול מריק ומכלום, רק לאחר מכן מציירות עשרת המאמרות את האור והחושך הלילה והיום, היבשה והים. אך מתוך התוהו ודווקא מתוכו, עולה ומתחדדת הכרת ה'בוהו' – בו הוא ("מעשי השם" ועוד ספרים).

האדם כמו העולם עובר כל העת תהליכים של בריאה. כל התקדמות בסולם החיים, כל עיסוק חדש, בוודאי שכל שלב וכל פרק של התהוות וצמיחה דומה לבריאה חדשה. הבריאה הזו חייבת בהכרח לעבור את התוהו שלפני הבריאה. התהיה היא ההקדמה ההכרחית להתהוות. ולכן לפני כל התרחשות משמעותית בחיים, אנו מוצאים את עצמינו מתחבטים בספק. תוהים ונבוכים.

הספק עשוי לרומם אותנו לקראת פסגות חדשות. הוא שולל מאיתנו את הקרקע הבטוחה ופותח אותנו בפני עולמות חדשים. אך ספק עלול גם לגרום לאובדן. לדכדוך ובלבול. הפתרון הוא להכניס אל הספק עצמו את נוכחותו של הבורא. להביט אל התוהו והתהייה ולזהות שם 'בוהו' כאן בתוך הספק עצמו, מצוי בוודאי השם.

בעזרת עקרון שכזה ניתן לפתור כל ספק. לאו דווקא לקבל החלטה, אך בהחלט לפטור את הפלונטר ולהוציא מתוך הסבך את עצמינו לעת עתה. בכל ספק משחקים שני צדדים או יותר. וכעת, הבה ניישיר מבט אל הספק ונשאל 'ואז מה…' כלומר, נכון שאינני יודע מה יהיה ואיך יהיה, ומה עדיף, ואולי כך, ויתכן אחרת. אך אם בין כה וכה, גם פה וגם שם, וגם פה ושם יחד מצוי השם. ואם בכל צד ובכל פינה שאפנה, יש רצון השם. ואם אחת היא לו יתברך אם יהיה כך או כך, העיקר שנעשה בכל מצב את רצונו, הרי אין יותר ספק. כלומר הספק עודנו קיים אך אין זה נוגע מאומה לחיי שלי, לשלוותי ולבהירות הפנימית המנתבת אותי בכל רגע אל הפעולות הנכונות לזו השעה.

יהודי לא יכול אף פעם להסתפק, משום שבנוגע ליהדותו ואמונתו, תמיד יש תחת רגליו קרקע יציבה, אמונה, תורה ותפילה.

 

 

"הניחו לי להיות בלתי מובן" – סוד החלל הפנוי סביבך

אין לך אדם שאינו מעוניין להיות מובן. אין לך אדם שאינו מוכרח להסביר את עצמו. ואחרי ככלות הכל, הנכס היקר ביותר לנפש אדם היא דווקא היותו לא לחלוטין נהיר, לא לגמרי מובן. אדם מעוניין שיבינו אותו, ויתרה מכך, שיקבלו אותו כפי שהוא. במילים אחרות, שיסכימו עימו שיש בנפשו משהו מעבר לכל הסבר ופשר. מן המקום הנעלם הזה שואבת רוחו את מהותו, עצמיותו.

העולם הולך ונעשה מוגדר יותר. תופעות מתבררות, קשרים סמויים מתגלים בין מאורעות ומקרים. ולאנושות ניתנת פיסת הבנה כלשהי על המקום בו היא מבלה זה כמעט ששת אלפי שנים. לאמיתו של דבר, תחת כל טפח מציאות נהיר נחשפים אלפיים אמה סתומים ובלתי מושגים. ואם בענייני העולם כך, בסודן של הנפשות על אחת כמה וכמה.

חוקרים ומביני דבר צללו אל מעמקי הנפש, שירטטו קווים לתנודותיה, ויצרו טבלאות צפופות המתיימרות ללכוד בתוכן את הנפש על כל אגפיה. ואחרי כל זאת, נותרה התופעה האנושית עלומה, בלתי מובנת ומפתיעה. אין אדם המסוגל להעניק פירוש למהלך נפש, לנשמה יהודית על אחת כמה.

ההגדרות השונות שניתנו למבנה הנפש, נועדו לסייע לאנושות להכיר את עצמה טוב יותר. לטפל בבעיות ולהיחלץ מתסביכים. ההגדרות הללו עשויות אולי ללמד את התודעה פרק כלשהו בתורת הנפש, אך הן עצמן עלולות להוות איום לא פשוט על הנפש עצמה. אילו היה האדם מוגדר לחלוטין, מובן ונהיר, לא היה זה אדם, רק ייצור רובוטי מקובע. האדם חלק אלוק' ממעל, אלוקות איננה סובלת הגדרות. והחלק האלוקי הזה הוא שמתנגד בכל תוקף לכל ניסיון להפוך אותו נהיר ומובן לכל. האדם מטבעו מחבב את מחוזות נפשו הכמוסים, את היותו בלתי מובן. במקומות הללו הוא מבקש רק 'קבלו אותי, אל נא תתיימרו להבין אותי'.

הבקשה הזו מהדהדת בין אדם לחבירו, ובין הורה לצאצאיו. הבקשה הזו מתהלכת גם בחללו של עולם, בקשת הבורא מנבראיו 'קבלו אותי גם בשעה שאינכם מבינים אותי'.

למלא חלל פנוי

את תחושת חוסר ההבנה אנו מכירים היטב. ניתן לומר שההרגשה הזו אופפת אותנו בכל תחום. תמיד נפגוש בהכרח חלקי מציאות סתומים מן השכל. בין אדם לחבירו קושרת הבנה, אך יותר מכך קושרת ביניהם אי ההבנה. דווקא הפלא והבלתי מוסבר הוא שיוצר חיבור נעלה יותר שאינו תלוי בדבר. אף אדם אינו יכול להצהיר על שום בריה כי היא מוכרת לו לגמרי, מובנת לחלוטין. גם צאצאינו עצם מעצמינו אינם נהירים לנו. והתחושה הזו היא אחד הקניינים היותר חיוניים שיכול וצריך הורה להעניק לצאצאיו.

לשם הבנה יש צורך לצעוד אחורנית אל השורש. הבריאה, כפי שמלמדים הספרים הקדושים, מיוסדת על 'חלל פנוי'. בריאת העולמות הרוחניים והגשמיים מצויה בתוך 'ריק רוחני'. בורא עולם כביכול, פינה עצמו והניח לנבראים מקום. קודם ליצירת החלל הפנוי היתה המציאות כולה 'אור אין סוף', בורא עולם מילא את ההוויה כולה בנוכחותו. הצמצום הוא מחווה פלאי של נתינת מקום. כביכול נאמר לנו 'קחו מקום, תתבטאו'. אילולא הניח השי"ת חלל פנוי, לא היה לשום מציאות רוחנית או גשמית מקום להתגלות, להיות.

החלל הפנוי איפה, הוא הבסיס לכל הבריאה. בשפת הנפש, משמעותו של חלל פנוי היא, העדר השגה, חוסר הבנה. בדרך כלל איננו מחבבים כל עיקר את היותינו מוגבלים. בפרט לא את היותינו מוגבלי מנת מִשכַל. היינו מעדיפים להיות כל יכולים, יודעי כל ומביני כל. הפלא העצום הוא, שדווקא אי – ההבנה שלנו, היא שמקנה לנו את זכות הקיום. החלל הפנוי, החסרון והצורך למלאות אותו תמיד, הוא שמעניק לנו את זכות הקיום ואת משמעות החיים. דרך משל: אב המעוניין להעניק לבנו הקט תחושת אחריות, יבקש ממנו לשאת עבורו דבר מה. האב, כוחותיו במותניו, איננו נזקק לחסדי הזאטוט. הבקשה נועדה להעניק לילד 'מקום', להניח לו למלאות חלל כלשהו במעשה טוב ומועיל. האב פינה את עצמו, גרע מנוכחותו על מנת לאפשר לילד לבטא את עצמו. זהו חלל פנוי.

'תכלית הידיעה שלא נדע'

החלל הפנוי מצוי בעצם בכל מקום. כל מושג מוקף בבלתי מושג. העדר ההבנה מעניק להבנה עצמה את צורתה ואת אופיה. כמו הדף הלבן והאותיות השחורות. טקסט כתוב אמור להעביר מסר. כעת נשאל, מה מעביר את המסר, הדף הלבן או האותיות השחורות. התשובה הנכונה היא, שניהם גם יחד. אי אפשר לדף הלבן להסביר את עצמו משום שהוא ריק, חלל פנוי. אי אפשר להן לאותיות השחורות להסביר מאומה, משום שאילולא הריק לא היתה להן שום משמעות. אמור מעתה, החלל הריק המקיף את האותיות הוא שמעניק להן את צורתן.

האופן בו ברא השי"ת את עולמו הוא 'יש' ו'אין'. היש היא הידיעה, האין – אי ידיעה. שלא כפי שנדמה לנו, הפרטים שאינם ידועים לנו, אינם רק מספר 'פינות' אפלוליות של חוסר הבנה. העדר ההבנה הוא המקום בו אנו מצויים. התודעה שלנו שרויה כל כולה בתוך חוסר הבנה מוחלט. מעט ההבנות שרכשנו הם בדל המציאות אותה אנו חווים. אדם מאמין הוא האדם היודע שאיננו יודע. "תכלית הידיעה שלא נדע" ההשגה הנעלה ביותר היא 'אינני יודע מאומה'.

כדוגמה של מעלה כך גם למטה. בעולם הזה הוקצה עבור כל נפש 'מקום' רוחני. המקום הזה הוא חלל פנוי, מציאות שרק אתה תוכל למלאות את מהווייה. מקומו של כל אדם הוא ה'חלל הפנוי' המקיף את אישיותו. מהסיבה הזו מוקפת כל אישיות במעטה בלתי מובן. אילו יכולנו להבין את הזולת לגמרי, כי אזי שללנו ממנו לחלוטין את 'מקומו'.

להתקרב בלי לחנוק

כעת נוכל מעט להבין את האופן בו נוצר הקשר בין אדם לחבירו, ובין אדם לבוראו. ההתקשרות בין בני אדם בדרך האמונה והתורה מבוססת על התקרבות – התרחקות. מצד אחד מצווה התורה על אחווה וחיבור. דאגה לזולת, שימת לב לעניניו. מאידך היא מזהירה שלא לפלוש לצנעת הפרט. הלכות שכנים מלאים גדרי 'היזק ראיה', ושמירת גבולות בין בתים וחצרות. עם ישראל מיוחד ב"מה טובו אוהליך" – 'שאין פתחיהם מכוונים'. הסתירה הזו, בין התקרבות לשמירת מרחק, היא שיוצרת חיבור יהודי. אין זה רק טקט מנומס, זו קדושת הפרט. נשמה יהודית היא חלק אלוק' ממעל. ה'מקום' שהועיד עבורה בורא עולם, קודש הוא. פלישה למרחב הפרט, היא 'הריסה', חורבן מעשי בראשית.

באותו האופן אמור להתנהל גם קשר התודעה בין אדם לבוראו. השי"ת מושג ובלתי מושג. אמונה יהודית היא שילוב מופלא של הבנה והעדר הבנה. והאופן הנמלץ ביותר להמשיל את הפלא הזה הוא מבנה החומר ביקום.

כיום גם חכמי הטבע נחשפים לפלאי בראשית. אחד הפלאים המיוחדים הוא מבנה החומר הבסיסי ביותר, האטום. מבלי להכנס לפרטים ודקויות. כל חומר בבריאה, אפילו הדק והבלתי נראה, מורכב בסופו של דבר מחלקיקי חומר קטנים, אטומים. את האטום גופו מרכיבים שלל חלקיקים זעירים, אנרגיות וכוחות יסודיים, המקיימים בינם לבין עצמם מערכת יחסים פלאית של תנועה, סיבוב והשתלבות הדדית. למעשה, רובו של האטום אינו אלא 'ריק' – חלל פנוי. מה שאומר שרובו של היקום ריק, המציאות אותה אנו חווים נוצרת כביכול למראית עין, מתוך תנועה מתמדת של חלקיקים זעירים. במרכז האטום קיים 'גרעין', החלקיקים השונים מקיפים אותו במהירות עצומה, כך 'נוצר' החומר המוחש במציאות. הפלא הגדול באטום הוא ניגוד הכוחות שהוא מכיל. בין חלקיקי האטום מקשרים כוחות נגדיים של משיכה ודחייה. והם שיוצרים בתוכו את המבנה המופלא שלא חדל מלהתנועע וליצור בכל רגע נתון את המציאות.

אם נתבונן, נגלה בתודעה שלנו מבנה זהה. אי – הבנה הוא וואקום, וואקום יוצר אפקט שאיבה, ממגנט. התודעה האנושית מתמגנטת לבלתי מובן, נשאבת אל תוככי הבלתי ידוע. דבר ידוע אינו מעורר סקרנות, לא מושך. דבר מה שאיננו ידוע מושך בהחלט. החלל הפנוי מושך את הדעת, מושך ואיננו מרפה. אך גזירת עליון לא מניחה לה לפלוש אל מעבר למחיצה. 'אין מלכות נוגעת בחברתה' 'אין אדם נוגע במה שמוכן לחבירו' ובאותה מידה אין אדם יכול לעמוד על דעת זולתו לחלוטין. כמו מבנה האטום והאלקטרונים, גם התודעה המגששת סביבות החלל הפנוי, נכנסת למעגל, נשאבת לסיבוב תמידי. האנושות מצויה תמיד בתהליך תנועה, אנשים נפגשים ונפרדים, מתחברים ונסוגים. מבינים מעט ולא מבינים המון. צועדים יחד והולכים איש לדרכו. דרכים מצטלבות, משתלבות, נפרדות, כך נוצרים חיים.

כל עוד מניח האדם לזולתו, אינו מתימר לעלות על סודו. שומר את מרחק הכבוד הראוי, הרי שהתנועה הזו מחברת. מעשירה את הצדדים ואף שומרת את כל אחד בגבולו הרצוי והראוי.

באותה מידה, משוטטת התודעה האנושית כולה סביב הגרעין האלוקי. מנסה בכל דרך לעלות על סודו, נשאבת פנימה, ואינה יכולה לפסוע כמלא הנימה לפנים מהמחיצה שהציב בפניה הבורא. ההשתוקקות פנימה יחד עם הדחייה המוחלטת החוצה, הם שיוצרים את מעגל האמונה. תנועת הסיבוב, הריצה סביב ידיעת הבורא, יחד עם ההסכמה שאינני יכול להבין, הם שיוצרים את העיגול הפלאי, מעגל האמונה. "ואמונתך סביבותך".

האמונה באה לידי ביטוי בלהט מתון. להט פנימה – מחד. ומתינות שלא להרוס בהר – מאידך. הלהט והמתינות גורמים לנפש לסובב ולהקיף תמיד את אור השם.