פוסטים

בהעלותך – להיות אדם מואר

בס"ד

 

התקשרות לצדיקים צריכה להיראות כהליכה בחושך בעקבות אדם המחזיק פנס,  בחושך אתה חסיד מושבע שלו.

 

כדי להיות מואר צריך בעיקר לא להפריע לאור, לא להוסיף גם לא לגרוע, רק להניח לו לשרות ולהתרחב.

 

המילה 'אור' משמשת לתיאור רוחניות, אורות עליונים, אור אין סוף, אור השכל, הרוחניות מתוארת כאור והסיבה מפני שאור הוא הדבר היחיד שלמרות היותו מורגש ביותר אין לו ממשות. האור יספיק למאה כמו לאחד, והאור מטבעו יתפשט ויזרח לכל פינה ובלבד שלא ישימו בפניו מחסום. אבל לאור יש גם חולשה – קל מאוד להסתיר אותו, להטות אותו ולהטיל באמצעותו צליליות כהות על הסביבה.

 

*

 

עיסוקם המרכזי של צדיקים הוא להאיר. הכל קיים אבל החושך רובץ ומסתיר את השבילים ואת האותיות והמילים. הצדיק לא כותב תורה חדשה, הוא שופך אור על הישנה. האותיות מקבלות צורה והמילים מתחברות. הלימודים של הצדיקים שונים, שכן הם אינם בהכרח ממציאים חדשות, בעיקר הם שופכים אור על הקיים ועל הידוע המפורסם והמובן כביכול. עניינים רבים ביהדותו ורוחניותו של אדם טושטשו והסתבכו רק בגלל החושך, תורת הצדיקים מבהירה את החשוך ומחזירה לתחייה את מה שכל כך פשוט. זו הסיבה שהתקשרות לצדיקים מתבטאת בעיקר בהליכה לאורם, מאי משמע ללכת לאורם?

 

התקשרות לאור

 

מי שנאלץ אי פעם לפסוע בשבילי הרים ובמשעולים צרים ומסוכנים בעלטה, לבטח יבין. השביל קיים ויש לך רגליים בריאות וחזקות, אבל בעיה קטנה – צעד אחד שגוי מוביל לתהום או אפילו רק מכניס אותך למבוי סתום. מישהו לצידך מצויד בפנס, ברגע זה אתה חסיד מובהק שלו. לא עושה צעד בלעדיו. דבק בו, נצמד לפסיעותיו. אינך רואה כלום אפילו לא את פניו, אבל כרגע הוא האור שלך, הוא הסיכוי היחיד שתצא מכאן בשלום.

 

כדי להתקשר לצדיקים לא צריך להיות גאון או איש נלהב, את ההתלהבות כופה על המקושר האמיתי המציאות, ולכן די שנהייה מציאותיים, דהיינו להתבונן סביב ולהודות במה שכולא עלמא רואים – שהעולם הזה הוא גשר צר מאוד, צר מאוד! ועוד משהו – הוא חשוך, חשוך מאוד! וכשמישהו מואר צועד לפניי ואומר 'העיקר לא לפחד כלל', האם עליי לחקור אותו או להיצמד לפנס?

 

 

האור של ה' מאיר תמיד ומתפשט בכל העולמות ואם חשוך הרי זה מפני שמישהו חוסם בגופו את האור. העולם הזה הוא חושך והגופים האנושיים הם חשיכה, החושך בולע את קרני האור, והבריה הכי בולענית בעולם היא האדם ששואף לקרבו כל סוג של אור. לא רק מזון, גם כסף, ולא רק כסף גם כבוד הוא רוצה, ולא רק כבוד, גם רוחניות הוא צריך. האנושות עלולה להיות חור שחור שבולע הכל. אדם שרק ניזון מהאור, אוסף ואוגר וצובר, הופך לסוג של מחסום. חשוך סביבו, חשוך לו. צדיקים הם אותם אנשים שכל אור שירד אליהם הפך נחלת הכלל, הוחזר לה' באור חוזר, הועבר לאחרים כתרומה, כמילה טובה, כהכרת הטוב. לפיכך הצדיק הוא אור.

 

אבל הצדיק לא יכול לפעול לבד, הוא מוכרח תלמידים שיקבלו את אורו ויאירו, ידלו וישקו, ינחילו את תורתו. ובמקום שיש אור גדול הניסיון קשה יותר. בנקל אפשר לשנות את האור, רק תעמוד מולו וכבר צלליתך מצטיירת למרחקים, מתארכת עד אין קץ. וכאן מתגלה מעלתו המיוחדת של אהרן הכהן. האיש שהעלה את הנרות מבלי לשנות.

 

שלא שִנה

 

אהרן הכהן, כפי שכותב רש"י, בסוף הפרשה הקודמת כיוון שנוכח לראות שלא נטל חלק בחנוכת הנשיאים, חלשה דעתו. התורה מונה באריכות את קרבנותיהם של שנים עשר נשיאים לי"ב שבטים ורק מקומו של אהרן ושבטו נפקד. אמר לו הקדוש ברוך הוא 'חייך שלך גדולה משלהם שאתה מדליק ומטיב את הנרות' (רש"י במדבר פרק ח, ב), ולפיכך נסמכה לפרשת חנוכת הנשיאים פרשת העלאת הנרות. כולם הביאו וכולם חידשו וחנכו, אבל אתה מביא את האור. בלי אור אין מאומה, וכשיש אור הכל מקבל פנים חדשות.

 

כעבור שלושה פסוקים מציינת התורה שוב את אהרן, 'ויעש כן אהרן', ופירש רש"י להגיד שבחו שלא שינה. זהו השבח החשוב ביותר שאפשר לומר על תלמיד וזו הוראה והארה נפלאה לכל מי שמעוניין לזכות בהתקשרות לצדיקים.

 

כדי להיות מואר די לך שתימצא בסביבתו של מישהו שמחזיק ברשותו תאורה, המחובר לטהור – טהור. לא מבקשים ממך דווקא חידושים וחדשות, מה שכן מבקשים הוא 'במטותא, אל תשנה'. הצדיקים מאירים והחכמה הכי גדולה במקום חשוך היא ללכת בעקבות הצועד המואר, צעד צעד. אנחנו עלולים לנסות לשנות לטובה או לרעה, אבל את האור אסור לשנות לשום צד. כשחשוך לנו החיזוקים של הצדיק נראים לפעמים טובים מדי, מאירים עד מאוד, אנשים מתפתים לצנן התלהבות ולהטיל צללית על האור. הנח לאור, תן לו להנחות את דרכך. או לפעמים קל להתפתות להוסיף על האור, לעשות יותר טוב מהמקור. גם זו טעות, כדי להיות מואר צריך רק להניח לאור להתפשט ולשרות עליך, אל תוסיף אל תגרע, יהיו אורות.

 

לצייר את האור – כוונות קריאת שמע (פרק רביעי)

בס"ד

 

קריאת שמע היא מן המצוות המתוחמות בזמן. בערבית זמנה כל הלילה, ובשחרית משיראה את חבירו הרגיל עמו קצת ברחוק ד' אמות, ויכירנו. ונמשך זמנה עד סוף שלוש שעות (שו"ע או"ח, נח). האפשרות לפעול ברוחניות מוגבלת בזמן, וזמנה של קריאת שמע קשור כמובן למהות הפנימית של המצווה. מכיוון שהדבר העיקרי שאנו עסוקים בו בקריאת שמע הם המוחין והמשכתם, עלינו להרחיב יותר בביאורו של מושג 'המשכת מוחין'.

בכל יום חיים מוצפנת מטרה עילאית והיא, להכיר את הבורא יתברך. זו למעשה תכליתו של כל נברא. היכרות זו קרויה "ידיעת השם", משום שאין זו רק היכרות חיצונית, אלא ידיעה פנימית. 'ידיעה' מלשון התחברות כמו "וידע אדם" וגו' האדם היודע את קונו הוא האיש שזכה להתחבר ולדבוק בבוראו, דבקות זו אפשרית רק על ידי ידיעה והיכרות. איך מכירים את השם? מתוך התורה כמובן, אבל גם מתוך העולם. שהלא אדם ניכר מתוך פעולותיו המגלות את חכמתו ואופיו. העולם משקף את מי שאמר והיה העולם. זו אחת הסיבות לחיוב הקדמת הברכה לפני כל הנאה מן העולם, משום שהברכה היא הודאה בכך שכל קיומו של אותו הדבר אינו אלא להצביע על בוראו. כך גם בתפילות ובהודאות, במהלך התפילה אנו עושים שימוש בציורי העולם הזה, ומהללים ומשבחים את הבורא מתוך הבריאה ופרטיה. למעשה אנו חותרים להתאחד ולדבוק בבורא, אולם מאחר שאין לו גוף ולא דמות הגוף, לפיכך אנו מגששים את הדרך לאחדותו מתוך פעולותיו הנראות לעין, אלו אבני הדרך, העקבות בחול.

הארה אלוקית

כאשר העיניים מצליחות לראות ולזהות נוכחות אלוקית, המשמעות היא שהמוחין מאירים. כאילו אור שרוי במוח. מה זה אור? במציאות רואים בחוש שהאור חזות הכל. אילולא האור מאומה לא קיים. האור לא רק מאפשר לראות את היקום, בבחינה מסוימת הוא-הוא היוצר אותו. ידוע שהתמונות הנקלטות בגלגל העין אלו קרני אור המוחזרים מהעצמים השונים. למעשה העצמים הממשיים משמשים אמצעי להחזרת קרני האור באופנים שונים – מה שיוצר את הגוונים והשינויים הססגוניים. הזכרנו זאת לצורך משל. כעת נבין שהאור מחולל את הראיה וממילא אף את ההכרה ואת כל חוויית המציאות. לאור זאת נוכל לתרגם את המילה 'אור', במושג 'מוחין'. המוחין הם מקור האור הרוחני. בדיוק כשם שבהעדר אור העיניים שוקעות בחושך ומאומה לא קיים, כך בהעדר מוחין ההוויה הרוחנית נסתרת וכביכול איננה קיימת בידיעת האדם. על זאת נאמר "החכם עיניו בראשו והכסיל בחושך הולך", החכם והכסיל חווים כל אחד מציאות שונה לחלוטין, אלא שהראשון חי ופועל בעולם מלא חכמה תבונה והזדמנויות מבורכות, והשני חי ביקום שטותי כסילי ומלא מהמורות. ההבדל מתחיל ונוצר בראייה. החכם הולך לאור שכלו והכסיל מגשש בחשכת כסילותו.

מכיוון שהתכלית העליונה ביותר היא דבקות בבורא יתברך, ומכיוון שתנאי לדבקות הוא היכרות, נמצא שכדי להגשים דבקות שכזו ולבוא לידי ייחוד ואיחוד, עלינו להכיר את מי שאמר והיה העולם. היכרות זו תתאפשר לאורם של מוחין. אנו זקוקים אפוא להארת המוחין, ואת ההארה הזו ממשיכים לעולם באמצעות קריאת שמע.

לצייר את האור

בחוש הגשמי רואים שמקור האור מלמעלה, מגלגל חמה שמחוץ לכדור הארץ. גם כאן הטבע משקף מציאות רוחנית לפיה המוחין מקורם מלמעלה ומגמתם להגיע למטה. עלינו 'להביא' את אור המוחין אלינו כדי להאיר באמצעותו את המציאות. כעת יוסבר פרט נוסף: פגשנו ועוד נפגוש רבות את המינוח "הורדת המוחין", כלומר נושא הופעת המוחין מורכב תמיד מהולדה, המשכה והכנסה. אנו נדרשים להביא את המוחין ואחר כך גם להכניס אותם פנימה, פעולה הכרוכה בהורדה של המוחין לאורך הקומה הרוחנית, מהראש ועד הרגלין. פעולה זו גורמת לאור 'להצטייר'. אמרנו שהאור יוצר כביכול את המציאות בכך שהוא מקרין עליה ומבטא אותה, זהו ציור. משום שכאשר האור קלוש, גם הראות מטושטשת. העצמים יתבהרו ככל שהאור יתעצם. נמצא שהאור משרטט את תווי פניה של המציאות. ברוחניות, ככל שאור המוחין יורד ומתקרב להווי העולם, כך הנוכחות האלוקית סביב האדם מצטיירת והופכת לבהירה יותר. לעומת זאת כאשר האור מצוי עדיין הרחק, גבוה, גם ידיעת השם וממילא אף הקרבה אליו מתעכבת אי שם הרחק וגבוה. את המציאות הזו משקף הטבע שהוטבע בבריאה שהחושך קודם לאור והלילה ליום. על פי דרכנו אנו מבינים שהחושך אינו סתם העדר אור – החושך הוא גופו האור בשלביו המוקדמים יותר. האור, כאשר הוא קרוב למקורו, חשוך הוא. לפיכך בברכת המאורות אנו אומרים "יוצר אור ובורא חושך" והאר"י מפרש "יוצר אור" – עולם היצירה, "בורא חושך" – בריאה. בעולם הבריאה האור עדיין קרוב למקורו ולכן הוא מחשיך, ביצירה הוא קרוב יותר וממילא  מאיר יותר. מדי לילה זורחת הכרה מחודשת במציאות השם, הכרה שנבראה עבור יום המחר. בשקיעה מופיעים בעולם המוחין שנועדו לצבוע ולצייר את האלוקות של היום הבא, האור שעתיד לייצר את ההיכרות והדבקות של מחר. לכן יורד חושך לעולם. משום שהאור שירד לכאן היום מפנה את מקומו לידיעה מחודשת, גבוהה ונאצלת יותר במציאות השם. ידיעה זו, בשלב זה, עדיין רחוקה וגבוהה מדי, ולכן שורר אצלנו חושך. ככל שהיום מתקרב, כך החושך מתבהר. משמע, המוחין יורדים ומתקרבים אלינו. ההבחנה הזו מבוטאת היטב בסימנים שהובאו במשנה לזיהוי זמנה של מצוות קרי"ש – "משיכיר בין תכלת ללבן", "בין תכלת לכרתי", או "משיראה את חבירו הרגיל עימו קצת ויכירנו". לפנות בוקר ניתן לראות בחוש שהאור מצייר את העולם. בתחילה לא רואים מאומה. תכלת ולבן חד הם וכל בני אדם צלליות. ככל שאור היום עולה, מצטיירים העצמים ולובשים צורה. באופן זה גם מופיעים המוחין. בתחילה כל הפרצופים שווים, הדעת אינה מצליחה להכיר את פני ההשגחה בתוך כל ההתרחשויות האנושיות. אדם אינו מכיר את אלוקיו, צלליות חומריות מקיפות אותו. חשכה זו מקורה באור, אור גדול מדי. האפילה נוצרת בעטיין של ידיעות רחוקות שטרם בשלו לרדת אל מפלסיה הנמוכים של ההוויה. אימתי זמנה של קריאת שמע – "משיכיר". לכשתתחיל להכיר ולזהות, אות הוא שהמוחין שרויים בתוכך, ולא רק למעלה ממך.

זמן קריאת שמע

זוהי הסיבה להגבלתה של מצוות קריאת שמע בזמן, קריאת שמע של ערבית זמנה כל הלילה ואילו של שחרית עד שלוש שעות. למדנו שבקריאת שמע אנו מורידים אור לעולם, ומביאים מוחין. הפעולה הזו נחשבת "ציור האור". האור הוא מציאות מופשטת, כדי להכיר את השם יתברך יש לצייר את המופשט ולהעניק לו צורה. פעולה זו ניתנת לביצוע בפרק זמן מוגבל – כל עוד האור מסוגל עדיין להשתנות ולקבל צורה. כשם שאי אפשר לחולל שינויים ולהשפיע על צורתו של חומר מוצק, כך בלתי אפשרי להשפיע ולשנות את האור הרוחני לאחר שהוא נעשה למציאות. האור הרוחני מופיע בשלבים, בתחילה הוא 'נוזלי' כביכול ונוח לשינויים. לאחר מכן הוא מתגבש לכדי מציאות שרירותית. ככל שהיום מתאחר כך אור השמש נעשה מוחלט יותר, ובמקביל גם השפע הרוחני מקבל את צורתו המוחלטת. בקריאת שמע שאיפתנו היא להשפיע על האופן בו נראה את העולם, על צורת ההסתכלות וההשגה שתלווה אותנו במשך כל היום, ועל האופן בו יתפרשו המראות הללו בדעתנו, באמונה ובבהירות. הזמן המסוגל לכך ביותר הוא תחילת היום. כאשר האור מתחיל לרדת ניתן לקבוע את צורתו ובכך אף להשפיע על המציאות שתתגלה לאורו. אפשרות זו נמשכת כל הלילה, מפני שהלילה כולו שרוי בחושך, כלומר בעומק המושג. בלילה מאיר בעולם שכל גבוה מאוד, בלתי בשל כביכול. ככל שהיום מתבהר, כך מתגבש אור השכל והופך למציאות מוצקה. לאחר שלוש שעות השמש מאירה בעוז והעצמים כילו ללבוש צורה. כעת אי אפשר להשפיע על צורת ההשגה, ההכרה מגובשת וממשית. ולקורא קריאת שמע אין שכר אלא "כקורא בתורה" – כלומר קורא מתוך דבר כתוב, מכיר מתוך מה שהוכתב זה מכבר, ולא כמחדש הכרה חדשה.

(עפ"י שער הכוונות, דרושי קריאת שמע, ג-ד. ליקו"ה הלכות קריאת שמע ד)

אור – המשל המקובל ביותר לתיאורה של הרוחניות. האור הוא המהות החומרית היותר קרובה לרוחניות. הוא ניתן לחישה אך משולל כמעט לחלוטין מחומריות. גם בטבעו, בצורת התפשטותו ובאופן השפעתו על סביבתו, האור ממשיל במדויק את ההשפעה הרוחנית. המוחין – שפע החיות הרוחנית, משפיעים בצורת הארה. הם מאירים את המוח ומבהירים את המציאות כשם שהאור עושה זאת בגשמיות.