פוסטים

גדלות המוחין – כוונות קריאת שמע (פרק שלישי)

בס"ד

למדנו שקריאת שמע היא שלב ההכנה להגשמת תכלית התפילה, דהיינו ייחוד קוב"ה ושכינתיה. לצורך הייחוד אנו נדרשים להמשיך מוחין, והמוחין אמורים להיות 'מוחין דגדלות'. ברם קודם שניגש לסוגיית המשכת המוחין, יש לברר אילו מוחין חסרים ועלינו להמשיכם. לפיכך נתעכב כעת על ליבונן של כמה מההגדרות היסודיות של המוחין.

המשל הקרוב ביותר להגדרת המושג 'מוחין' הוא, השכל האנושי. אין מידה אחת לשכל, מנת המשכל משתנה מאדם לחברו, והשינויים הללו הם המרכיב העיקרי המסמל את תהליך הגדילה של אדם מהיותו ילד ועד כניסתו בגדר 'איש'. ילד צעיר ואיש בוגר זהים בצורתם אך שונים בכל מובן אחר. חרף אותם שינויים אין לבוגר איבר שחסר לילד. מרגע היותו, האדם שלם בסך איבריו. גודלם עתיד להשתנות ואף תכונותיהם, אך הצורה אחת היא. גם ברוחניות ישנם זמנים שונים, קטנות וגדלות, במהלכם יחולו שינויים מרחיקי לכת. אך בכל אותם זמנים מוכרח שיימצאו תמיד כל האיברים והצורה תהיה אחידה. השינויים והאיכויות יתבטאו בעיקר בגדלות המוחין. כדי לאפשר ייחוד דרושים "מוחין דגדלות". לא כל דבר שניתן לעשות במוחין דגדלות אפשרי גם בזמן קטנות, ייחוד הוא אחד הדברים שרק גדלות המוחין מאפשרת. לפיכך כאשר אנו ניצבים כעת בשלב ההכנה לייחוד של תפילת שמונה עשרה, הפרט החשוב ביותר לברר כעת הוא, מהי מידת המוחין המצויים כעת, וכמה מדרגות חסרות עדיין להשלמת החסר. כאן המקום לסקור בקצרה כמה הבחנות ומידות המגדירות את מצב המוחין.

עיבור, יניקה, מוחין

התפתחות האדם מתוארת בשלושה שלבים: עיבור יניקה ומוחין. במקביל, התפתחות רוחנית ניכרת אף היא בשלושה שלבים זהים. על שלב העיבור לא נדבר מפני שהוא קודם להוויה. נעסוק בשלבי הגדילה של האדם החי, הם שניים – קטנות וגדלות. מלבד החילוק בגודלו ומידתו של המוח קיימת הבחנה נוספת והיא, מקורו של המוח. האדם מקבל את אופיו ומוחו מאביו ואמו. ברוחניות המוחין והשכל האלוקי שופעים משני מקורות, הם קרויים "אבא ואימא", אלו הם הפרצופים המקבילים לספירות חכמה ובינה. בשפת קבלה מוגדרים שני המקורות הללו "מוחין דאבא" לעומת "מוחין דאמא".

בגשמיות הרעיון מומחש היטב. תמונת מציאות שלימה מורכבת תמיד ממספר נקודות מבט. אדם רוכש את השקפת עולמו ואת ההיכרות עם סביבתו באמצעות שתי עדשות עיקריות, את האחת מקנה האב ואת האחרת האם. ברור שאימא אינה מסוגלת להנחיל מבט של אבא, ואין ספק שהאב לא יצליח להקנות את מה שתעניק האם לבנה. גם ברוחניות הבשלות והגדלות נרכשים באמצעות "אבא ואימא". מקבל המוחין הוא הצאצא, כלומר הפרצוף או ההנהגה אליו אנו נדרשים להביא מוחין. בתפילתנו אנו נדרשים להמשיך שפע ואור המוחין להנהגת זעיר אנפין ומלכות, קודשא-בריך-הוא ושכינתי'.

מקיף ופנימי

הבחנה נוספת במוחין היא – פנימי ומקיף. במושגים אלו אנו נתקלים רבות. כל מוח מורכב משתי הבחנות, פנימי ומקיף. המשמעות היא שכל הבנה או השגה תופיע בשתי צורות, האחת תאיר מבפנים והאחרת תקרין מבחוץ. במילים אחרות: כל ידיעה מורכבת מחלק הניתן לעיכול ולהפנמה. זהו החלק שלכשישאלו אותנו נוכל להסביר במילים פשוטות. לעומתו יש חלק חסר הצורה. הוא מקיף אותנו משום שאנו חשים בנוכחותו, הוא קיים סביבנו משום שהוא מאציל עלינו בפירוש מתוכנו. אך למרות היותו קרוב אלינו ומקיף אותנו, איננו מסוגל להצטמצם ולהתאים את עצמו לכלי ההשגה שלנו. מי שאינו מודע לקיומו של חלק זה עשוי לטעון "מה שאינך מסוגל להסביר – אינך יודע". קביעה זו משקפת אמת מאוד חלקית משום שישנם דברים רבים שאנו חשים בקיומם, שואבים מהם כוחות, נלהבים בזכותם – ובכל זאת איננו מסוגלים להסביר אותם או לתאר את צורתם ההגיונית. בקבלה אנו מכירים שני חלקים המרכיבים השגה אחת; פנימי ומקיף.

כמו בכל דבר, גם שני החלקים הללו מחולקים במקביל לעשר הספירות. ההשגה הפנימית מיוחסת לתשע הספירות התחתונות, ואילו המקיף נוגע לכתר, השרוי מעל ומעבר לגוף. החלוקה הזו מתייחסת לאופן בו מופיעים המוחין – המקיפים והפנימיים – אצל מי שמשיג אותם. בנוסף יש לזהות את החלוקה בין מקיף לפנימי ביחס למהויות שמאצילות אותן. כלומר, כאשר אנו מנסים להבחין בין שתי צורות ההשגה, הפנימית והמקיפה, הרי שהחלוקה הזו ניכרת הן אצל מי שמקבל את השכל ומשיג את ההשגה, והן מבחינתו של מעניק השכל. שהרי לא מן המקום שאתה מעביר לזולתך 'שכל פנימי' הינך מאציל 'שכל מקיף'.

את החלק הפנימי, המובן והמעוכל, מעניק ה'הורה' ל'צאצא' מג' תחתונות שלו. כלומר מספירות הרגלין, נצח הוד ויסוד. רק מה שמצוי אצלך ברמת המעשים – ברגליים – הינך מסוגל להקנות לזולתך במילים מפורשות ובהתאמה למידת שכלו ותפיסתו. על פי קבלה אנו אומרים שההורה מקנה את השכל לצאצאו באמצעות 'רגליו'. משום שהרגליים נקראות 'לבר מגופא' – מחוץ לגוף. כאשר ההבנה וההשגה מתבשלת דיה היא נעשית עניין 'חיצוני', דבר שהנך משתוקק לפנות מעצמך ולהקנות לזולתך, או להוריש לילדיך. גם ברוחניות את המוחין הפנימיים מקבלים העולמות מהבחינות היותר נמוכות וחיצוניות של העולמות העליונים מהם.

את השכל המקיף מקנה ההורה מקומותיו היותר עליונות. שם שוכנים המקיפים. אנו מבחינים בשני מקיפים, ראשון ושני. האחד קרוב יותר והאחר מרוחק וגבוה יותר. ההשגה היא אם כן מערכת המורכבת משלוש קומות, מוח פנימי ושני מקיפים. שלושתם מוגדרים בסימן צל"ם.

"בצלם יתהלך איש"

כתיב "אך בצלם יתהלך איש", לצלם זה משמעותיות שונות, אחת מהן מתארת את מערכת המוחין. מערכת מוחין מורכבת משלושה שלבים הקרויים צל"ם, דהיינו צ' ל' ם'. כל אחת מהאותיות מבטאת צורה אחרת של מוחין; האות צ' מסמלת את המוחין הפנימיים. צ' בגימטרייה תשעים, והמוח הפנימי כזכור נכנס ושוכן בתוך תשע הספירות התחתונות שכל אחת מהן מורכבת מעשר ספירות פרטיות. האות ל' מסמלת את מערכת המקיפים הראשונה, זאת משום שמקיפים אלו מגיעים משלוש הספירות האמצעיות (חג"ת) של ההורה, ל' בגימטרייה שלושים כמניין שלוש ספירות שכל אחת מהן בעלת עשר פרטיות. האות מ' מסמלת את מערכת המקיפים השניים והיותר עליונים. מקיפים אלו באים מארבע ספירות הראש כתר חכמה בינה ודעת של ההורה, ולפיכך הם נרמזו באות מ' שמספרה ארבעים כמניין ארבע ספירות כנ"ל.

על פי ההגדרות אלו ניכרת מידת הבשלות הרוחנית שיש באדם או בזמן, על פיה ניתן לזהות את החסר ואת הדרוש השלמה ותיקון.

נציין פרט חיוני נוסף. המוחין, שלא כמו האיברים, אינם מקובעים. הם ניידים. את ראשו אדם אינו עשוי לאבד בעודו חי, אך את מוחו כן. המוחין שרויים באדם כאורחים. מקורם בעולם העליון וכאן הם נוטים ללון כל עוד איננו מגרשים אותם במעשינו הבלתי שקולים. גם בעולמות הרוחניים המציאות היחידה שניתן לראותה כקבועה היא הגוף, כלומר הכלים והאיברים. התוכן הפנימי – המוחין, אינם קבועים, והם מסתלקים לעיתים. ובכל זאת לא כל חלקי המוח עשויים להסתלק, מידה מסוימת של רוחניות אינה יכולה להסתלק לעולם, מפני שהיא מכילה את מנת החיות ההכרחית לקיום החיים. כתיב "החכמה תחיה את בעליה" ומשמע שהחכמה היא מזון החיים. ובאמת חיותו של אדם מרוכזת במוחו, ובעיקר במוחין שבו. ככל שהמוח נעשה קטן וחלוש יותר, אף איכות החיים מחווירה. כאשר המוח גדל והמוחין מתרחבים – גם החיות מתעצמת. המוח הבסיסי ביותר הוא מה שקרוי מוחין דיניקה, פנימיים, דאימא. לעולם אין אנו מתחילים את עבודתנו עם מידת מוחין פחותה מזו. מכאן ואילך ככל שנתחיל את עבודתנו מנקודת התחלה גבוהה יותר, כך תתעלה ותשתבח התוצאה.

 

עיקרון נוסף. כדי להשיג מדרגה כלשהי של מוחין עלינו 'להשלים' קודם לכן את רכישתן של כל המדרגות הקודמות לה ונמוכות ממנה. אי אפשר 'לדלג' ולהביא מדרגות גבוהות יותר בטרם הושלמה השגתן של המדרגות הקודמות להן. לפיכך, אחד השלבים בכוונות קריאת שמע מוקדש ל'השלמת היניקה', דהיינו השלמת הבאתן והשגתן של מוחי הקטנות. שלב זה ישתנה בכל אחד מארבעת הפעמים שאנו קוראים קריאת שמע, לפי מצב המוחין באותה השעה. ככל שיחסרו פחות מוחין לפני קריאת שמע, כך תידרש פחות השלמה. נתון שישפיע אף על איכות מוחי הגדלות שניתן יהיה 'למשוך' באמצעות קריאת שמע.

(ע"פ שעה"כ דרושי קריאת שמע, ג – ד)

עי"מ – ראשי התיבות של עיבור, יניקה, מוחין. אלו הם שלושת השלבים המציינים את תהליך הצמיחה הרוחני. במקביל לאדם, גם על ההנהגה הרוחנית חלים שינויים של עליה מדרגה לדרגה. ככלל, השאיפה היא לצאת מקטנות ולבוא לגדלות. הצמיחה מקטנות לגדלות מצוינת בשלושה שלבים של עיבור יניקה ומוחין. בכל שלושת השלבים גופו של האדם שלם בסך איבריו, השינוי העיקרי ניכר במנת המשכל. גם ברוחניות הגדילה מתבטאת במוחין, בעקבות הגדלת המוחין גם הכלים גדלים ומתרחבים. 'עיבור' הוא מצב המוחין הנמוך ביותר. 'יניקה' אלו מוחין של קטנות. 'מוחין' הם מוחי זמן הגדלות.  

אור מקיף ואור פנימי

נגענו בפרק הקודם בעניין 'אור המקיף'. כעת נעשה צעד נוסף בהבהרת הקשר שבין פנימי למקיף. כאמור, האור הרוחני מתחלק לשני הבחנות, מקיף ופנימי. החילוק הזה קיים גם בעולמות עליונים מאוד, וגם באדם כאן בעולם.

מה נחשב עבורנו מקיף, ומה ייחשב לפנימי?

מקיף, כשמו כן הוא – האור בטרם היכנסו אל הכלי. ובאדם זו הרוחניות המסובבת אותו אך עדיין אינה שוכנת בו, דהיינו קיימת בכוח אך לא בפועל. לעומת הרוחניות המושגת באופן ממשי. נוכל להציג דוגמה פשוטה לכך: אנחנו מוקפים במושגים שונים שלא רק שאינם מובנים לנו – אף סותרים בעצם מהותם את יכולת תפיסתנו. למשל, 'ידיעה ובחירה', שני הפכים בנושא אחד לכאורה. או עצם התואר 'אין-סוף' הן לא יתכן ששכלנו המוגבל יקיף מושג שכל מהותו אומרת 'בלתי גבול'. מושגים שכאלו אינם נתפסים – מצד אחד. אך מאידך יכולים בהחלט להקיף את עולם המחשבה שלנו.

כפועל יוצא מכך, בעוד ואור פנימי ישפיע באופן ממשי על עצם הכלי, ישנה את מהות האדם ויחולל  בגופו תמורה ניכרת. הרי שהאור המקיף איננו משפיע באופן המחולל שינוי, רק מקיף ומלווה את הנפש מבחוץ.

כעת מתחדדת השאלה, אור פנימי מזין מבפנים ומחולל תמורה. אך במה יועיל האור המקיף?

אכן, הבנת דרכי ההשפעה של האור הפנימי והמקיף חשובה מאוד, ומשמשת מפתח לגישה מיושבת לדרכי הכרת הבורא ועבודתו.

כל שפע רוחני מוכרח מטבעו להופיע כמקיף ורק לאחר מכן, באמצעות עבודת האדם, ייהפך לפנימי. דומה הדבר למעשה שהיה בגדר אפשרות והפך למציאות. אולם 'אפשרות' זו אינה רק עניין מופשט (תאורטי), אף בשלב היות האור בגדר מקיף, הרי הוא משפיע על הנפש ומועיל. ראשית, זהו לבוש, כעין מה שהוזכר כאן בטור הקודם. הלבוש תפקידו להגן ולחמם. 'השגות אלוקות' גם אם לעת עתה אינן מובנות באופן פנימי ומתיישב על הדעת, הרי שעצם נוכחותן, והעובדה שרעיונות שכאלה מקיפים את חיינו, יש בה כדי להלהיב את הלב ולשמור את הנפש מהשפעות פסולות.

עם זאת, עיקר עבודתו של יהודי היא להפוך את האור המקיף לפנימי (עי' ליקו"מ סי' כ"א). המקיף דומה לחופה או סוכה. בצדיקים נאמר לעתיד לבוא: "צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם" כלומר, תענוג עולם הבא יהיה היכנסו של המקיף (עטרותיהם) בפנימיות (בראשיהם). צדיקים בזכות עבודתם וטרחתם בערב שבת, בקיום המצוות ובעבודת הבורא, יזכו לעתיד לבוא – בשבת, 'לאכול' ולהכיל בתוכם ממש את האור המקיף העצום.

והנה כמה עניינים המיוחסים להגרת אור מקיף בספרי הקודש:

"מה שהאדם השיג זה נקרא אור פנימי, ומה שהקב"ה מנהיגו, למעלה מהשגתו, זה נקרא אור מקיף" (דובר צדק).

האור המקיף הוא גם הכוח המסייע לנפש להתעלות מדרגה לדרגה: "בנשמה יש בו אור פנימי, המחיה ומתפשט בתוכם, ואור מקיף מבחוץ, להעלותם למדרגה עליונה יותר מכפי ערכם, והוא מה שאינו יכול להתפשט בתוכם" (אור תורה, אות ו). או בספר 'פתחי שערים': "תפקיד אור המקיף הוא לסייע לו שיעלה ממדרגה למדרגה".

הגדרה נוספת המייחדת את האור המקיף: אור פנימי מטבעו מתחלק למדרגות שונות. בדרך משל, הנשמה שרויה במוח, הרוח בלב והנפש בכבד. הפנימיות מקבלת את אופי הכלי, אי לכך אף התנהגותה של הנפש הפנימית תלויה באברים בהם היא שורה. במוח היא תבטא מחשבה, בפה דיבור, בלב הרגשה וכן על זו הדרך. האור המקיף, מפאת היותו בלתי תלוי בגוף, הרי הוא מקיף את הקומה כולה בבת אחת, ללא הפרטה למדרגות וממילא אף ללא הדרגה. אור מקיף יאיר על הנפש בבת אחת, בשווה. כמו רצון בלתי מוגדר הכובש את כל מציאות האדם.

הקשר בין אור מקיף לפנימי משמש אפוא אבן יסוד בכל דרכי עבודת הבורא. משום שחילוק המדרגות בין אדם לחברו היא רק ובעיקר באור הפנימי, שהלא כל ישראל יש להם חלק וזכות לעלות ולהתעלות לכל מדרגה של קדושה, והיכולת הזו מקיפה באפשרות את כל אדם, וככל שמתייגעים להמשיך את המקיף ולהפוך אותו למציאות פנימית, כך מתקדשת הנפש וניכר בה השינוי לטובה.

איך ייעשה המקיף לפנימי?

כמה וכמה מצוות ועניינים נועדו במיוחד להמשכת מקיפים לפנים. ראשית, ההשתדלות בקדושה: ראשו של אדם כלי מוכן להשראת שכינה, ושבעה חלונות קבועים בו: ב' אוזניים, ב' עיניים, ב' נקבי החוטם. והפה. שבעת הנקבים הללו משמשים את המוח, באמצעותם מופיעה הנשמה ומאירה כלפי חוץ, ובעדם קולט השכל את המושכלות וההבנות החודרות אליו מבחוץ. שמירתם של הפתחים הללו מסוגלת להמשכת המקיפים הבלתי מושגים והפיכתם לאור פנימי, מוחש, המסוגל לשנות מהותית את הנפש (עפ"י ליקו"מ שם).

כמו כן מצוות סוכה נחשבת 'אור מקיף', שבעת ימי סוכות והמצוות הקשורות בהם, מסוגלים להמשיך את המקיפים לפנים. כך גם בנוגע לשבעת ימי המשתה שלאחר החופה. הימים הללו ממשיכים את האור המקיף המאיר בחופה, אל הפנימיות.

'אור מקיף' – סוד לבישת הבגדים

בתוכנו שוכנת נשמת חיים טהורה. העולם מוקף סכנות רוחניות והחלק אלוק' ממעל שבנו זקוק להגנה ושמירה. אי לכך מקפיד יהודי על הנהגות של שמירת הנפש. חלק נכבד מהן עוסק בבגדים, צורתם ואופן לבישתם. נושא זה מביא אותנו לגעת במושג 'אור מקיף'. משום שמשמעותם של הבגדים והחשיבות היתרה שנודעה להם בהלכה ובהנהגה נובעת מהמשא הרוחני העצום שעליהם – האור המקיף. זה עניין מיוחד במינו: האור המקיף גדול כל כך שהחיצוניים המאיימים על שלימות הנפש חרדים מפניו. הוא מסוגל למגר את אחיזת הקליפות ולבער את הרע מרוב הארה. ומאידך הוא כרוך וקשור דווקא לחלק החיצוני והנמוך יותר מבחינתנו, הבגדים. מה פשרו של 'אור מקיף'.

*

האדם יכול לזהות בעצמיותו כמה רבדים: ראשית הוא הרכבה של אור בכלי. גופו משרת את נשמתו ככלי המשמש לאור. הכלי מתחלק לשניים – פנימי וחיצון. אף האורות שניים הם: אור פנימי ואור מקיף. האור הפנימי שוכן בפנימיותם של הכלים ואור המקיף שורה על חיצוניותם. הפנימיות נחשבת כלי לאור פנימי, והחיצוניות כלי לאור מקיף. לפי תפיסת שכלנו היחס שבין האור הפנימי לכלי מתקבל על הדעת. זהו אור המצוי בתוך כלי. אולם הקשר שבין אור המקיף לחיצוניות הכלי נתפס פחות. ואכן האור המקיף הינו גדול ונשגב מאוד וממילא גם מרוחק יותר מהכלים.

אור מורגש ואור מופשט

נלמד על כך מבשרינו. הנשמה המורגשת היא? בהחלט. כל תנועת יד ותזוזת רגל עדות נאמנה על נשמה עליונה, שאילולא היא לא היו אברינו וגידינו אלא צרור עצמות בנוד עור. נשמה היא דוגמה לאור הפנימי אודותיו אנו דנים. אור השוכן בכלי יהיה מורגש וממשי יותר, משום כך נקל לקבל את נוכחותו. האור המקיף לעומת זאת אינו שוכן בתוך הכלי, כשמו כן הוא – מקיף מבחוץ. אנחנו מוקפים מחוצה לנו באורות מקיפים. זה מה שעושה את האור המקיף מושג פחות. מדוע שורה דווקא האור הפנימי בתוך הכלים ואילו המקיף נותר מבחוץ?

הסיבה נעוצה בגודלו של אור המקיף. בעוד והאור הפנימי קטן יותר ומסוגל להצטמצם אל גבולות הכלי, הרי שהמקיף גדול ממנו לאין שיעור ואינו מסוגל להגביל את עצמו לפיכך הוא נותר כמקיף, מבחוץ (עץ חיים שער ב' ענף א'). ההבחנה הזו נכונה גם בנוגע לנפש האדם: "לנפש חיה הלזו השוכנת בקרבנו, יש גם כן אור פנימי ואור מקיף כמו בכל אורות העליונים, היינו אותו חלק אשר באפשרי שיהיה נגבל בכלי הוא לאור פנימי, וחלק שאי אפשר לו להיות נגבל נשארת לאור מקיף" (אגרא דכלה קצו(.

האור הפנימי אם כן תפקידו כמובן להחיות. אך מה ייחסו של האור המקיף אל הגוף והכלי?

האריז"ל מלמד שהמקיף משמש כמלבוש. תפקידו של לחם להזין מבפנים "לחם לאכול", ואילו הבגד מגן מבחוץ "בגד ללבוש". הלבוש הוא מגן ומחסה והמגונן מוכרח להיות גדול ונעלה דיו. זהו אור מקיף.

מצינו בדברי חז"ל חשיבותם רבה לנושא הבגדים. רבי יוחנן כינה את לבושיו 'מכבדַי' שלכך נועד הבגד – לשמור על כבוד לובשו. תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה. "לעולם ימכור אדם כל אשר לו ויקנה מנעלים לרגליו". ועוד כהנה. תשומת הלב הזו לעניינים חיצוניים לכאורה כלבוש מצריכה ביאור. ואכן  אין הכבוד האמור בבגדים, כבוד גרידא, זו שמירת הנפש מפני כוחות הרע והחיצוניים. הבגד אכן חיצוני, אך כמו הכלי החיצוני שהזכרנו אף הוא משמש 'כלי' להשראת 'אור מקיף'. דווקא על הבגדים החיצוניים שורה אור גבוה יותר, אור המקיף. אם הנשמה מצויה בתוכנו, הרי שהאור המקיף וחופף עלינו גדול כל כך שלא יכול היה להצטמצם בגבולות הגוף. האור העצום הזה מסוגל להגן על הנפש מפני כל פגיעה של חיצוניים. לפיכך כה חשוב היחס אל הבגדים ושימת הלב לסדר לבישתם.

ההקפדה באופן הלבישה

בדיני לבישת הבגדים מובאת ההזהרה מפני לבישת שני מלבושים יחדיו בבת אחת, שקשה הדבר לשכחה[1]. בכתבים מבואר הטעם: על כל בגד בפני עצמו שורה אור מקיף פרטי ומיוחד לו. כשלובשים שני לבושים יחד, מונעים מהאור המקיף להיכנס בין הבגדים ובכך מפסידים אותו. השכחה היא תוצאה של אובדן אור מקיף. כשהחיצוניים נטפלים לנפש הם מביאים לידי שכחה (שער הכוונות דרושי ברכת השחר).

מכאן גם טבעם כלשהו לסודם של הלבושים השונים והמוקפדים כל כך הנהוגים בקרב קהילות הקודש. הבגדים, ההידור וההקפדה על חזותם כמו גם ריבוי המלבושים, כל אלו מסוגלים להמשכת 'אור מקיף' על הנפש.

על פי סוד זוהי כוונת מצוות הציצית. המלבושים אמורים להגן על הנפש, אך מפני קרבתם אל החוץ, הם סמוכים אל החיצוניים ועלולים להיפגם. אי לכך מצווה יהודי לשמור את בגדיו בבגד של ציצית. הטלית גדול והטלית קטן הם בגדים עליונים וקדושים מאוד. קדושת 'אור מקיף' נשגבה כרוכה בהם, ויש בה כדי לשמור על הנפש מכל רע (שער הכוונות דרושי ציצית).

[1] עי' משנ"ב חלק א' סי' ב'. כף החיים או"ח דיני לבישת הבגדים ב'.