פוסטים

חיי שרה – עבד המלך אני

בס"ד

גזירת העבדות מלווה אותנו מחטא עץ הדעת, ואם נקנסה עלינו עבדות – עדיף שנעשה זאת בבית מלך אמתי.

בכל אדם יש מלך וגם עבד, המטרה להשליט את המלך על העבד, את הנשמה על הגוף ואת החירות על העבדות.

פרשת השבוע קרויה על שם החיים. הכל חי בפרשה הזו, גם המוות, גם חלקות קבר, אף הזקנה – זו שרוב בני אדם יראים מפניה, גם היא שופעת חיים בפרשתנו. אברהם אבינו, שרה אימנו, אלו הם האנשים שיודעים איך לחיות ובכך הם מוציאים עצמם מגורלם של רוב בני אנוש, שכן רוב בני העולם אינם רשאים לחיות; מאז שקולל אדם הראשון "בזיעת אפיך תאכל לחם" וחווה בקללת הצער, אין לאדם מנוחה, הוא עבד. עבדות וזקנה, זקנה ומוות, מוות ועיצבון, כל אלו קשורים זה בזה כבשלשלת. האדם משועבד לאדמה, כלומר לכוח המדמה שמוליך אותו כעבד היוצא בקולר ומכריח אותו לא לחיות את היום, לא לחיות בכלל.

*

אברהם אבינו מחפש מקום קבורה. מערת המכפלה היא חלקת קבר, קבורים שם לעת עתה אדם הראשון וחווה אם כל חי. אבל בינתיים הקבר הזה אינו אלא מערה נידחת בקצה חצרו של עפרון החתי. איש אינו יודע את ערכה ורק מי שחושיו מסוגלים להרגיש בניחוח גם עדן העולה משם, יהיה מוכן לשלם עבורה ארבע מאות שקל כסף. מערת המכפלה היא מקום קבורה, אבל אין זה מקום המוות. אדרבה, החיים מפכים שם. כה חיוני המקום הזה עד שתיכף אחרי שאברהם קונה אותו הכתוב מעיד עליו "ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל".

המלך והעבד

במחיצת אברהם אבינו הכל חי, גם הניסיונות והקשיים. ולכן אם רק תבוא עימו במגע, תקום אף אתה לתחייה. את הלימוד הזה מעביר לנו אליעזר עבד אברהם. האיש הזה סובל כמה וכמה כינויים; פעם הוא "זקן ביתו" – תלמיד חכם הדולה ומשקה מתורת רבו, פעם הוא "המושל בכל אשר לו", ויש שהוא רק "עבד" ותו לא. העבדות של אליעזר, כפי שמובא בספרים, היא שארית מפיתויי נחש הקדמוני, זוהמת הנחש זה ארס של עבדות והשרידים דבקים בכל בני המין האנושי. רק האבות הקדושים מצליחים לזכך עצמם, להיחלץ מהזוהמה ולהוציא את צאצאיהם לחירות. אבל אליעזר הוא עבד כנעני, לא מיוחס ולא חוטר מגזע תרשישים. וכל ימיו משתדל אליעזר לדבוק בחירות הזו שיש אצל אדונו אברהם. וכי אפשר להידבק? והלא "אין ארור דבק בברוך?!" אמת, אבל יש לנו עוד מימרא: "המחובר לטהור – טהור". אי אפשר להידבק בשכינה מפני שהיא אש אוכלה, אבל בתלמידי חכמים אפשר להידבק. הארור לא יידבק בברוך, להידבק אי אפשר – להתחבר אפשר גם אפשר, אם תסכים להיות עבד. וכך אומר לעצמו אליעזר: אני הלא עבד וזה גורלי, לכל הפחות אעשה זאת בביתו של אברהם אבינו, הברוך.

לכל אדם שני גורלות, הוא ברוך ויש בו שרידים של 'ארור', שאריות מנחש הקדמוני. שני הצדדים הללו נקראים "מלך ועבד", בסיפורי מעשיות (מעשה י"א) מספר רביז"ל על בן מלך ובן שפחה שהוחלפו, על ייסוריהם ותהפוכותיהם ועל דרכו של בן המלך לכיסאו, והכרת בן השפחה במעמדו האמתי. זהו סיפורו של כל אחד מאיתנו. אתה בן המלך אבל חילוף קדמון גורם לך לחלוק את חייך עם בן השפחה, ולא זו בלבד – גם שמותיכם מהופכים; הוא המלך ואתה עושה הכל כדי להשביע את רצונו. האסון הראשון שאירע לצאצאי אדם וחווה – שנחש הטיל בהם זוהמה, האסון השני שהם נוטים להתבלבל בין מי הם ומיהי הזוהמה.

בזיעת אפיך

ויש דרך להיחלץ מהגורל; הגוף, כותב מוהרנ"ת, הוא בחינת עבד, והנשמה היא בן של מלך. את נשמת החיים שבאפנו נפח בנו השי"ת ומאן דנפח מדיליה נפח. דא עקא שדרך אותו חוטם עלולה הנשמה לפרוח מרוב שעבוד של "בזיעת אפיך". לפיכך, ומכיוון שהגזירה להזיע ולהתייגע כבר נגזרה, עצה טובה קא משמע לן; אם להזיע ולהתייגע, לכל הפחות נעשה זאת במעונו של המלך. אצל אדון בן חורין. זהו למעשה העניין של שימוש תלמידי חכמים והתקשרות לצדיקים.

בפרשת השבוע אליעזר זוכה בסופו של דבר בתואר 'ברוך'. בעיצומה של השליחות למציאת זיווגו של בן אדונו, יצחק, אומר לו לבן "בא ברוך ה'" וזו בשורה שמימית על היחלצותו מכלל ארור וכניסתו לבחינת ברוך (רח"ו, כתבים). כל זמן שהעולם הזה עודנו מעיק ומטריד, כל עוד אנחנו מרגישים בחלקים הלא מבורכים בחיינו, כל אימת שאנו רודפים אחרי משהו שאינו בר השגה רק מפני שהתמכרנו – מסתמא נותרו בנו חלקים שיש להכניסם לכלל 'ברוך'. זה ייעשה תוך כדי מילוי משימות פשוטות במעונו של אברהם אבינו; יהדות פשוט, מצוות מעשיות. צא לשדה שוב ושוב, חפש את ה' והתעקש לבקש את עזרתו על כל צעד ושעל. הייה נכון להיות עבד העובד גם כשלא מאיר לו, גם כשלא מצליח לו, וגם כשכן. ככל שתרבה לשמש כעבד אצל מלך אמתי, כך תדבק בך החירות וישובו לתחייה הרגליך המלכותיים.

(ע"פ: ליקו"ה, ספר תורה ד', ברכת השחר ג')

פורסם בעלה לתרופה תשע"ו

חיי שרה – כמה זה מאה עשרים ושבע שנה?

בס"ד

מאה עשרים ושבע שנות חיים הם ממש לא הרבה, לעומת שמונה מאות חמישים שנה או יומולדת בגיל תשע מאות תשעים ותשע. ובכל זאת החיים של שרה אימנו היו משהו אחר לגמרי, והיא מורישה לנו את הזכות לתוחלת חיים אחרת.

פרשת השבוע מדברת על החיים, על המוות, ועל הזקנה. השם של הפרשה מעורר שימת לב – "חיי שרה" – החיים של שרה אימנו. לכאורה לא מדובר בתוחלת חיים כה מרשימה. לעומת שמונה מאות, תשע מאות ואלף שנים של מאריכי החיים מהפרשיות הקודמות, מה הם כבר מאה עשרים ושבע שנים? מדוע מחשיבים כל כך את שנותיה של שרה אימנו?

התשובה מסתתרת בצורה בה בחרה התורה לכתוב את מניין שנותיה של שרה – מאה שנה, עשרים שנה ושבע שנים. מקובל יותר לכתוב מאה עשרים ושבע כמקשה אחת. אלא ששרה אימנו ידעה איך לחיות, והיא למעשה הבנאדם הראשון שמתקן את תוחלת החיים שהתקלקלה בעקבות חטא אדה"ר.

רש"י מציין: "בת מאה כבת עשרים ובת עשרים כבן שבע". וכאן בעצם מתומצתת ההגדרה מה הם חיים טובים וארוכים.

אצל רוב בני אדם החיים מחולקים לתחנות של גיל; מי שהיית פעם אינך היום ומי שאתה היום לא תהיה מחר. לגילאי ילדות יש תמימות ויופי אבל אין את הבגרות של השנים המאוחרות יותר, וכשנעשים בוגרים מאבדים את התמימות, ועדיין אין את הניסיון והשלווה של הזקנה. לזקנים לעומת זאת אין את החינניות של הצעירים. ולכן כשאתה אומר על מישהו שהוא בן מאה עשרים ושבע, זה לא מדויק, כי אם הוא בן מאה הוא כבר לא בן עשרים ובוודאי שלא בן שבע. מהבחינה הזו החיים הולכים תמיד לכיוון המוות.

אבל זה לא תמיד היה כך, החיים התקלקלו בעקבות האכילה מעץ הדעת. אדם גורש מגן עדן כדי שלא יאכל גם מעץ החיים "פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם". האכילה מעץ הדעת, בעצם, מנעה מאדם את האכילה מעץ החיים.

לפעמים מה שאנחנו מתעקשים לדעת מונע מאיתנו את החיים הטובים.

אבל שרה שהיא גלגול ותיקון של חווה אימנו, תיקנה את תוחלת החיים, היא זכתה לא רק לחיות – גם לצבור את החיים ולשמר אותם, בבחינת בת מאה כבת עשרים ובת עשרים כבן שבע.

בפרשה מוזכרת גם הזקנה "ואברהם זקן בא בימים", חז"ל דורשים זקן – זה קנה חכמה. זקנה זה מה שקנית במשך החיים. בגילאים צעירים אנשים חיים על חשבון מה שהם מתכננים או חולמים להיות. בגיל שיבה אין על מה לחלום ואת מה לתכנן, הזקן חי את מה שהוא קנה והפך לחלק מעצמו.

אברהם אבינו זוכה לזקנה משום שהוא "בא בימים", הוא הגיע לגיל זקנה עם כל הימים והרגעים שהיו בדרך. עם כל הדברים הקטנים והגדולים, את הכל הוא אסף ולכן הוא זקן – זה קנה. יש לו חיים טובים.

מהבחינה הזו אברהם ושרה זוכים לתקן ולרפאות את תוחלת החיים. אדם סולק מגן עדן כדי שלא יאכל מעץ החיים ויחיה לעולם. מה זה נקרא לחיות לעולם? הכוונה להוציא את החיים שלך מהמתכונת החולפת ולשמור אותם במקום נצחי. להפוך את הרגעים הקטנים לנכס שלא יאבד לעולם, לשמור את הטוב שבכל הגילאים, ולבוא עם היופי והתמימות של גיל שבע, עם הנקיות מחטא של גיל עשרים ועם הניסיון והישוב הדעת של גיל מאה.

כל זה מתחבר עם מקום הקבורה שאברהם קונה כדי לקבור את שרה – מערת המכפלה. המערה היא מקום הקבורה של אדם וחווה, והיא נמצאת בחצרו של עפרון, בזוהר הקדוש מובא שעפרון לא ידע את ערכה של המערה שיש לו בחצר. הוא זלזל בה, מבחינתו היא לא היתה יותר מאשר מערה אפילה, אבל אברהם אבינו הריח שם את ריח גן עדן והסכים לשלם ארבע מאות שקל כסף כדי לקבל אותה. וזה הסוד הגדול: לכל אחד יש בחצר את השער לגן עדן, את החיים הטובים. הבעיה שכשאומרים 'חיים טובים' כולם נוטים להסתכל קדימה ולחפש אותם אי שם, מאחורי אתגרים גדולים וניצחונות מרשימים. זו תופעה שנשארה לנו מאכילת עץ הדעת – השאיפה להיות כאלוקים, לכבוש את העתיד ולהפסיד בינתיים את ההווה. חיים טובים הם 'מערת המכפלה'. זה מסתתר כמו מערה במעבה האדמה, למעשה יש לך כל מה שצריך כדי לחיות חיים טובים, תחפש רק איך להכפיל את זה. איך להכניס לחיים הפשוטים שלך קצת ריח מגן עדן, קח את השגרה שלך ותכפיל אותה, תוסיף לה נופך של אמונה, של שמחה, של פנימיות.

 

לך לך – לפגוש את אבי הגנום היהודי

בס"ד

הפרשה הזו מפגישה אותנו עם אחת הדמויות הכי משמעותיות – לא רק בהיסטוריה – גם בחיים הפרטיים ובאישיות הפנימית שלנו – אברהם אבינו.

אברהם הוא המחפש הבלתי נלאה, הוא הילד הסקרן והנועז, האיש העקשן שמוכן ללכת נגד כל העולם, אברהם אבינו הוא האדם הראשון והיחיד שבורא עולם הציץ עליו ואמר לו 'הנני'. ואברהם היה בסך הכל ילד שחיפש את ה', אבל החיפוש היה אמתי וכשאתה מחפש באמת – אתה מוצא.

זו פרשה של הליכה, קוראים לה "לך לך", אפשר לשמוע את זה על פי הפשוט בשני ניקודים, לך לך, כלומר לעצמך. לך פנימה, חפש. ואפשר גם לשמוע בכפל לשון – לך, לך. וזה בעצם מה שקורה כל הפרשה, היא מסכת ארוכה של הליכה ונדודים ממקום למקום.

הסמל הכי מובהק של יהודי הוא – חיפוש, וכשאתה מחפש אתה נודד. יש לכל אחד סגנון הליכה אישי, יש נדודים של בעלי תשובה ויש מסעות של אנשים שרוצים לעשות תשובה למרות שנולדו כאילו בתוך העניינים. במסכת הנדודים של פרשת לך לך יש כמה נקודות ששייכות מאוד לכל אחד מאיתנו.

 

הכל מתחיל בציוי: "לך לך בארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך".

אין יעד, רק הוראה והבטחה. הוראה – ללכת, הבטחה – אתה עוד תראה. וזה כלל מאוד חשוב בחיפוש הרוחני; הדרך תהיה מורכבת ומעניינת מאוד, אפשר להיתקע בכל מיני פינות וסמטאות, אבל אם אתה מחפש להגיע, תקפיד על דבר אחד – לך לך, אל תעצור. לך תמיד קדימה. אסור שההצלחה תסנוור אותך ואסור שהכישלון יסגור לך את האור. תמיד תלך.

המסע מתחיל בכל מיני צורות; אצל פלוני זה היה קול פנימי, ואצל חבר שלו זו היתה השגחה פרטית, הכי חשוב לזכור שמאחורי כל הנסיבות יש מסובב אחד, הקדוש ברוך הוא שאומר לך "לך לך" לך סוף-סוף לעצמך, לנקודה ששייכת לך.

ואז אדם שואל את עצמו – מי זה אני, איפה אני, היכן המקום שלי?

התשובה היא: אל הארץ אשר אראך – רק כשתגיע תדע.

אל המסע אנחנו יוצאים כמעט בלי בחירה. אתה מוכרח לצאת. אצל אחד זו התעוררות דרמטית והחלטה לעזוב הכל. ואצל אחר זה מצב שנכפה עליו, או התעוררות פתאומית. הנסיבות רבות ומגוונות, והם כוללות את ההתנתקות מכל מה שעד היום חשבת שהוא זה אתה. עכשיו אתה יודע שלא, הכל נשאר מאחור ואתה מתקדם לקראת עצמך.

ואז אתה מגיע לארץ. מתיישב בה ומקבל הבטחה "לזרעך אתן את הארץ הזאת". – השגת את היעד! יש לך את זה! הצלחת! זה שלך, איזה יופי. אתה קדוש, צדיק, השמים פתוחים לקראתך.

וזה הרגע שהרעב משתלט לך על הארץ.

השלב הזה מאוד רגיש ומסוכן, כי עד עכשיו הדלק שלך היתה השאיפה להשיג את הארץ. היתה מטרה. אבל עכשיו אתה הרי כבר בתוך המטרה, והיא פתאום מתייבשת לך בין האצבעות. כל מה שהלהיב אותך אתמול מעייף אותך היום, כל מה שהבטחת לעצמך שתעשה הכל להשיג אותו – כבר לא כל כך מעניין אותך.

אתה מנסה להתעקש ולאחוז בכל הכוח בשרידים של ארץ ישראל, בהבטחה של ה', יש לך שאלות: 'הי, הרי זה כבר התחיל טוב…' אבל הרעב חזק ממך, העצלות עקשנית ממך, החוסר תיאבון משכנע יותר, מצרים מושכת לך ברגליים. אתה חייב לרדת, אתה יורד ואתה מבין את זה לאט-לאט. ירדת למצרים, אתה כבר לא על ההר…

בדרך אתה פוקח עיניים ומבחין "הנה נא ידעתי כי אישה יפת מראה את". יש דברים שאתה מבחין בהם רק למטה, לא על ההר. פתאום אתה אנושי, גשמי. פתאום אתה מגלה שאתה 'מבין' בכל מיני דברים שחשבת שאתה כבר לא מבין בהם. פתאום יש לך הרגשה והעדפה, יש לך תיאבון, יש לך כישרון, יש לך תחביבים. ואבוי… יש לך מה לומר על כל מיני דברים שעד אתמול לא ממש עניינו אותך…

מה עושים עם זה??

אתה מבין שאתה מוכרח להיזהר. אם אתה מבחין ביופי – גם פרעה יבחין בו, והוא מהר מאוד יחמוד אותו. ההתעניינות שלך בגשמיות לא פסולה, אבל במקום שבו אתה נמצא עכשיו יש הרבה מאוד כוחות שיעשו הכל כדי להשיג אותך לעצמם. כדי לגרום לאנושיות שלך להפוך לנפילה, לירידה ואפילו להסתאבות.

אתה מחליט להיצמד לגרסה – "אחותי היא". אתה מתכחש. זה לא שלי, אין לי שייכות לדברים האלה…

אבל מה הרווחת? שרה נלקחת לבית פרעה. אם המתנות האלו לא שייכות לך, אם זה לא משרת את הנקודה הטובה שלך, אם הורדת את בעלותך – פרעה ייקח בעלות. ואז אתה מוצא את עצמך מנותק מהנקודה שלך. נשארת לבד.

אבל הרי לא היית לך ברירה, בסך הכל ניסית להתגונן…

וברגע הזה באמת יש התערבות אלוקית ישירה. פרעה מוכרח להחזיר את שרה, השררה חוזרת לידך,

אתה משוחרר… כי אם אתה לא עוצר אלא ממשיך במסע, יבוא גם השחרור.

ושוב יש עליה, אתה חוזר לארץ, אבל בדרך חייב להתבצע בירור חשוב; עד עכשיו בילית עם לוט, לוט זו הסתרה, (כמו "להסיר את הלוט"), הדחקת את זה אבל ההסתרה הסתתרה בתוכך, היא ליוותה אותך תמיד. התעלמת ממנה. כשהייתם קטנים התעלמתם מהשוני ומניגוד האינטרסים, הכל היה נראה אחיד, ועכשיו אתה מגלה שהוא זה לא אתה ואתה זה לא הוא. אתה מוכרח להחליט על פרידה. לך לאן שאתה רוצה, אתה אומר לו, ואני אלך לצד השני. אתה לומד לוותר על הרעיון לרקוד על שתי חתונות, אתה מפרגן לבלבול להשתלט על הזירה האהובה עליו, ואתה מוכן להסתפק בנקודה שלך, ולשמוח בחלקך.

אתה מקבל הבטחה נוספת: "כל הארץ אשר אתה רואה, לך אתננה ולזרעך עד עולם". כעת המקום שלך הוא חברון – עכשיו אתה לא רק יושב בארץ – אתה גם מחובר לארץ ולעצמך, הארציות שלך לא מנותקת מהרוחניות שלך.

המסע עובר דרך נקודות רבות ומעניינות, והפרשה חותמת במצוות מילה שיוצרת את היהודי הראשון בעולם.

 

לך לך – סבא היה תמים, איזה נס!

בס"ד

מצוות מילה היא דוגמה להשגת שלמות על ידי מה שנראה כחסרון; הסכם לוותר על שאלות וספקות והייה שלם.

חלומות זה חשוב אבל עד שנגיע לשם צריך הרי לחיות, האמונה משביעה את הנפש גם כשאתה באמצע הדרך.

במשפחות טובות יש בראש הפירמידה סב זקן וחכם, הוא היה מן הסתם מעורב באי אלו ניסים שאילולא הם לא באו כל צאצאיו לעולם. יודעת המשפחה להוקיר את סבא שהתעקש לחיות גם כשכולם סביבו מתו, ומסר נפשו להישאר יהודי. כשסבא היה שם בגלות לבדו לא היתה סביבו משפחה, היתה רק אמונה ומסירות. סבא ראוי להוקרה על כל אותן שנים בהן התאמץ לשאת את המשפחה על ליבו ואמונתו. יש לעם ישראל סבא כזה, אבל הוא – בשונה מכל סב אחר – עשה זאת כל חייו ולפניו לא היה עוד סבא אחר שעשה זאת, לא היו תקדימים. אברהם אבינו ראש וראשון למאמינים ולנימולים, אבי המשפחה הוותיקה בתבל, רוב ימיו ערירי היה, ולמעשה משפחתו הענפה מעולם לא הקיפה אותו בשמחה משפחתית ובתצלום משותף.

*

את הברית והבטחת "אב המון גויים" הוא מקבל רק לקראת הסוף, בדקה התשעים ותשע, כשהוא בן תשעים ותשע. ואברהם חי כל ימיו וניזון מהבטחות; "לזרעך אתן את הארץ הזאת", "ושמתי את זרעך כעפר הארץ" "והפרתי אותך מאוד", וההבטחות מקופלות בתוך צעיף של אמונה, ואין בעולם איש המכיר או יודע על עם שעתיד לצאת מהסב הזקן, ואין איש יודע או מכיר בנותן ההבטחה, ואין בכל המדבר עוד נפש אחת שתאמר לאיש הזקן "אחי חזק! עוד יהיה טוב, תהיה משפחה, יהיו צאצאים ועם". בשנים הארוכות מאוד שקדמו לקיומו, מקופל כל עם ישראל בנקודת האמונה של איש אחד, שזכה על שום כך להיחשב "אב המון גויים". לכולם בשכנותו יש ילדים, יש הישגים, יש הוכחות מוחשיות לקיומם. אפילו ישמעאל כבר נולד. רק עם ישראל שרוי בתוך הבטחה, וגם לכשייוולד יצחק עוד ארוכה הדרך.

הייה תמים!

יש לסבא סוד קיומי והוא מוכרח לעבור בירושה. הסוד של סבא הביא אותנו לעולם, הסוד הזה יכול להביא גם את כל מה שעתיד להיעשות מאיתנו לעולם. אברהם אבינו היה תמים ואת התואר הזה הוא מקבל על סף גיל מאה. "התהלך לפני והיה תמים" אומר השי"ת, ומלבד הוראה זהו גילוי דעת – אברהם אבינו הוא האיש השלם, התמים. התמימות מורה את דרכו, ואודות לה הוא מסוגל לעשות את מה שרוב העולם אינו מסוגל – "התהלך לפני", ללכת קדימה ולא להביט אף פעם לאחור. ללכת לפנים בידיעה ברורה שהשם יתברך צועד עימי מנווט את דרכי ומשקיף על צעדיי. כדי לדבוק בצורת הליכה שכזו נדרשת מידה רבה של תמימות צלולה. אדם מסתפק תמיד, ה' איתי? ההבטחה עדיין בתוקף? ואולי מתכוונים להכשיל אותי?

הספקות הם המונע האימתני שרוב העולם כורע לפניו ברך. לסבא שלנו לא היו ספקות, הוא צעד קדימה בידיעה ברורה שההשגחה מתייצבת מאחוריו. את התואר 'תמים' קיבל אברהם אבינו יחד עם מצוות מילה. רבי נתן מעורר לשים לב לעובדה שמצוות מילה זו דוגמה יוצאת דופן לפעולה של חיסרון שיוצרת שלמות. וכי איזה דבר נעשה שלם דווקא כאשר חותכים ומחסרים ממנו?! וזה הסוד הגדול: תמימות, דהיינו שלמות, מתחילה בהבנה שמה שעלול לגרוע ממני את השלמות ולהחמיץ את תקוותי – אלו דווקא החכמות והשאלות. חתוך את הערלה, הסר חשש, התעלם ממחשבות מכשילות. האמן שה' איתך ואל תתעקש על אותות סימנים ומופתים. זו עלולה להיות הערלה, הסר אותה מלבך.

עד שנגיע

ויש משמעות נוספת לתמימות. הנוף של אברהם אבינו הוא המדבר, דירתו אוהל, מזונו הבטחות שמימיות, הצייה והשממה בני חברתו לכאורה, עד שתתגשמנה כל ההבטחות ארוכה הדרך. המשפחה שלו תופיע על דפי ההיסטוריה רק בעוד כמה דורות, איזו מין צורת חיים זו? לצפות ולקוות ולחלום, ומה נאכל עד אז??

אלא שלא לחינם נקרא אברהם 'תמים'. דרשו חז"ל: "כל המתמים את עצמו הקב"ה מיתמם עימו" (נדרים, ל"ב), הבה נתרגם: "כל המתמים (– משלים) את עצמו…" להתמים עצמך הכוונה להתייחס למצבך כאל דבר שלם, והדוגמה המובהקת לכך הוא התם הקדוש מסיפורי מעשיות (מעשה ט'), ההתחלה שלו רחוקה מאוד מכל סוג שלמות; הוא מייצר נעלים משולשות ומזונו פת ומים, בגד אחד לו ולזוגתו והדלות שוכנת קבע בביתו. ובכל זאת לא חסר לו דבר. הלחם מעדן מלכים, המים יין המשומר, הבגד פאר היצירה, המנעלים דבש וצוקר. התם אינו טיפש הוא יודע שיש שלמות, אבל מה יעשה עד אז? ירעב?? הוא מחליט להיות שבע. איך נעשים שבע במדבר – באמצעות אמונה. אם תתייחס למצבך כאל מציאות מושלמת שהשם יתברך יוצר ובורא במיוחד עבורך בזה הרגע, הקדוש ברוך הוא אף הוא יתמים עצמו כנגדך. גם הוא כביכול ישקיף עליך בעיני התום וידאג להשלים את שחסר לך, בפועל ממש. המון זמן קודם שהופענו כאן בהמוננו, על משפחותינו טפנו תורתנו ורבבות הניסים המקיפים אותנו, כבר היה סבא צופה ומרגיש עצמו כאומה של ה', עם שלם בתוך איש אחד בודד וכלל אינו בודד.

 

מפחד משינויים? מי שמאמין לא מפחד!

השמעתם מעודכם על פחד מפני שינויים?

ובכן, זוהי אחת הנכויות החמורות. שינויים עלולים להטיל עלינו פחד כה מצמית, שנעדיף לבלות את חיינו במקומות ובמצבים לא סימפתיים, רק כדי לחסוך מפגש עם שינוי מאיים.

החיים מורכבים מתנועות, והתנועות יוצרות בהכרח שינויים. "משנה מקום משנה מזל", פעמים שההצלחה והצמיחה תלויה בשינוי מקום. שיפור וייעול עצמי נובעים אף הם ממוכנות לעבור שינויים. מי שאינו מוכן לעבור את סף השינוי, לעולם לא יוכל לבצע ולו צעד אחד לפנים.

בחנויות המרכול העתיקות שבפאתי שכונות וותיקות, ניתן אולי עוד למצוא חנווני ישיש אחד – שריד לדור חנוונים שחלף זה מכבר משווקי העולם, האוחז בידיו בעקשנות של מי שהגיע לגבורות, עיפרון עבה עמו הוא מתעקש לערוך את החשבון לקהל לקוחותיו הממתין בחוסר סבלנות בתור. הישיש והעיפרון יכלו להתייעל אולי, ולהביא לחנות הקטנה קצב מהיר יותר שיתאים לאופי החיים בסביבה. אך לשם כך יש להיפרד מחפץ מוכר ואהוב שליווה את החיים זה שנים רבות. הדבקות בעיפרון אינה נובעת מתוך הערצה לכלי הפרימיטיבי והשביר. אף לא ממש מרגש נוסטלגי בריא. הדבקות בעיפרון – ברוב המקרים, נובעת מפחד סתום ונעלם. הפחד מפני שינויים. וכדאי הוא פחד זה, להקריב עבורו נוחות וחסכון בזמן ואנרגיות, ואולי אפילו לא מעט רווחים. צאו וראו כוחו של הרגל.

השינוי כמפתח להצלחה

השינוי מפחיד משום שהוא טומן בחובו את הלא נודע ואת חוסר הוודאות. על מנת לחולל בחיים האישיים שינוי- ויהי זה השינוי הטוב והמזמין ביותר, יש להסכים לנטוש מאחור הרגל קבוע ומוכר. הטבע האנושי מפתיע גם כאן בנטיותיו המוזרות. אדם עשוי להעדיף את המצב הכי פחות סימפתי, רק על מנת שלא להיקלע לחוסר וודאות. וזה מה שגורם לכל כך הרבה אנשים לקבור את שארית חייהם בבור ההרגלים הישנים והאומללים.

שינוי מכל סוג, מהווה סתירה חמורה לתחושת האמון. זו הסיבה שחברות ותאגידים לא ימהרו לערוך שינוי בצורת האריזה של המוצרים המוכרים – מה לא עושים על מנת לשמר את אמונו של קהל הלקוחות. שינוי עשוי לפגוע באמון, משום שהוא מערער את תחושת היציבות. מציאות קבועה נטולת אירועים חריגים ותופעות מבלתי מוכרות, יוצרת תחושת סביבה בטוחה ויציבה. שינוי מערער את היציבות הזו.

אך אם נכיר טוב יותר את השינוי. נגלה שדווקא אודות לתכונותיו המאיימות, הוא זה שעשוי לשמש מפתח לדלתות נעולות.

"מי ברא אלה"

באור כשדים, ערש פולחני האליל והעבודות הזרות. תחת שלטונו המאיים של נימרוד עובד האליל הקנאי. יושב לו נער קט, ובליבו רוגשת שאלה עצומה "מי ברא אלה". אברהם, בנו של תרח – מאמין אדוק בפסילים עשויי עץ ואבן, אינו מוצא מנוח בתפיסות העולם הרווחות. הצלמים והפסלים המרשימים הגודשים את בית אביו, אינם מניחים את דעתו בנוגע לסיבת קיום העולם. דבר מה, טמיר ונעלם צורב ברוחו הגדולה, תובע ממנו חיפוש עמוק ובלתי מתפשר.

אברהם אבינו, ראש וראשון למאמינים. הנברא עליו הציץ ונגלה בורא עולם בכבודו ובעצמו. הכיר את אלוקיו מתוך השינויים. הוא הצליח, מנקודת מבט בראשיתית לחלוטין, להסיר את הלוט מעל פניהם של העצמים החזקים והמרשימים בתבל, ולגלות מאחורי עוצמתם הטבעית את האחד והיחיד. ואת הגילוי המפעים הזה הוא חשף מתוך הסדקים שיצרו סביבו השינויים.

בתחילה, כשראה אברהם אבינו לראשונה את גלגל החמה הבוער ברקיע, סבר לתומו שזהו אדוני הארץ. השמש נראתה אז כמציאות אין בלתה. מחממת ומאירה לארץ וליושביה. מקיפה מלמעלה ומשקיפה על הכל. לפנות ערב נסדקה האמונה. הגלגל האדיר צנח אט אט אל שפולי הרקיע, מותיר אחריו חושך סמיך וצונן. על הליל האפל השתלט עד מהרה גלגל בוהק באור יקרות. הלבנה הציפה את מרחבי היקום בנוגהות אור. ואברהם סבר כעת שזהו בעל הבית בכבודו ובעצמו. גם האמונה הזו הופרכה מספר שעות מאוחר יותר, בעלות השחר. או אז, מתוך התבוננות וחיפוש, גילה אברהם אבינו את האדון היחיד. מי שהשינויים כולם סרים למשמעותו.

כמו אצל אבינו הראשון, גם בחייו הפרטיים של כל אדם, השינויים מהווים בסיס לא מבוטל לצמיחה והתקדמות. שינויים עשויים לערער תפיסות עולם מוטעות, לפתוח צהר לאמונה פנימית ואמיצה יותר. אך שינויים עלולים גם לבלבל ולהטעות. השאלה היא, האם מצאנו מעבר להם את האחד והיחיד, האדון והבעלים לכל התמורות והשינויים.

שני כדורים, פעמיים ביום

תקופת חילופי עונות נחשבת קשה ולא ממש נעימה. תחלואים שונים ומשונים פוקדים את העולם, אנשים נתפסים למצבי רוח מורכבים, והאווירה באופן כללי פחות יציבה. החולי הוא תוצאה של התערערות מצב יציב ובטוח. וכך קובעים חז"ל: שינוי – ויהיה זה אפילו שינוי לטובה, עלול לגרום לחולי ופגיעה. זו הסיבה שמעבר גם "מנווה הרעה לנווה הטובה" נחשב לפי המשנה להרעת תנאים. דוגמה מרתקת לכך אנו מוציאם בפסוק במשלי: "כל ימי עני רעים" שואלים על כך חז"ל 'והלא ישנם שבתות וימים טובים'. בימים אלו לא יתכן יהודי רעב. חזקה על יהודים טובים שלא יניחו לעני לבלות את ימי השבת והמועד ברעב ובחוסר. אלא מאי? אומרים חז"ל "שינוי ווסת תחילת חולי מעיים". גם כאן השינוי לטובה, אך התנאים עצמם נעשים גרועים יותר.

איך שומרים על יציבות בריאה גם בעיצומם של שינויים?

לאמתו של דבר כלל ישראל מחזיק ברשותו את התרופה הטובה והיעילה ביותר לשינויים מכל סוג. והוא אף מקפיד ליטול אותה פעמיים ביום. ערב וגם בוקר "פעמיים ביום שמע אומרים".

קריאת שמע, משפט המפתח של כל נשמה יהודית, נאמרת בכל יום פעמים. והפעמיים הללו מכוונות בדיוק אל הרגעים בהם מתחוללים בבריאה שינויים משמעותיים למדי. קריאת שמע של שחרית מיוסדת על הכתוב "יראוך עם שמש" ואילו זו של ערבית מבוססת על ההמשך "ולפני ירח דור דורים". לילה ויום מהווים שני עברי מתרס, נגדיים ומשונים זה מזה. פעמיים בכל יום אנו חווים את השינוי הזה. בשעה שהליל נמוג לעומת היום, ובשעה שהשמש נגנזת לטובת הירח. בפרק הזמן הזה, בו הופך העולם את עורו. עלולה להזדחל אל התודעה תחושת חוסר וודאות. התחושה הזו עלולה חלילה להפוך לפחד ואימה. אך התחושה הזו עשויה גם לפתוח צוהר להיכרות פנימית ועמוקה יותר עם בעל הבירה. משום כך, מנצלים כלל ישראל את התערערותה של מערכת הטבע ומכריזים "שמע ישראל…אחד". לאמור: השינויים כולם מתרחשים בבעלותו ובשליטתו המוחלטת של מי שאמר והיה העולם. האמונה, היא הקרקע היחידה המסוגלת לשאת ולסבול את השינויים והתמורות כולם.

 

'אמונת הייחוד' היא המפתח לחיי יציבות גם בתוככי עולם משתנה. האמונה היא המחנה המשותף היחיד המכיל בתוכו את כל תמורות הטבע בבריאה. ניתן לראות זאת בחוש. ארבע העונות למשל, נחשבות למרכיבי השוני הבולטים בעולם. בחורף העולם לובש ארשת חורפית, החורף משפיע על כל חלקי החיים, משנה את המאכלים, הלבושים, הפעילויות וההתרחשויות. הקיץ מנהל בתקופת כהונתו סדרי חיים שונים בתכלית. כך גם האביב והסתיו. וכל ההתרחשויות הללו, אינן מתקיימות כמה מטרים למעלה מגובה העננים. הקיץ והחורף, האביב והסתיו, אחד הם עבור נוסעי מטוסים. ללמדך, שהשינויים והתמורות אינם דבר מוחלט. מנקודת מבט גבוהה יותר, לא חשים בהם כל עיקר.

את נקודת המבט הזו בדיוק מקנה ליהודי, אמונתו. האמונה בכוחה להעפיל אל מעבר לשינויים ולתמורות. וממילא, גם מעל ומעבר לכל חולי ומכאוב, בלבול ופחד.

לא מפחדים משינויים

שינויים, כבר אמרנו, הם הבסיס לחיים ולצמיחה. אך האנושות ברובה מדשדשת באותה המשבצת, הפחד מפני שינויים חונק את רוחה.

הפחד, אם נתחקה אחר שורשיו, נובע מתחושת חוסר בטחון. ולכן, אמונה ובטחון ירפאו אותו. אדם חושש לשנות מקום עבודה, הרגלי אכילה, שינה או שגרת חיים כלשהי, רק מפני שהפחד מפני חוסר הוודאות מרתק אותו למקומו. אילו ידענו בבירור, שגם המקום הבלתי מוכר, מצוי בבעלותו המוחלטת של מי שמשגיח עלינו כאן, לא פחדנו כל עיקר.

האמונה הופכת את מחוזות החיים כולם, לאכסניה אחת מוגנת ובטוחה. האמונה האמיתית מכילה על כל השינויים רשות אחת אחידה.  המאמין מניח את עצמו ואת גורלו בידי השם. במקום זה לא פועלים השינויים מאומה. לא קור ולא חום, לא עוני ולא עושר. גם לא זקנה ועייפות. ממעוף הציפור, מסוגל היהודי הקטן להשקיף על חייו ועל השינויים הרבים האופפים אותם ונכפים עליו, להביט בהם ולצחוק. משום שלגבי האמונה והתכלית, השינויים אינם לא אמצעי להכיר את גדולת הבורא מזוויות מבט נוספות.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

"חסד אל כל היום" – קווים למהותה של ספירת החסד

אנו מצויים בעיצומם של ימי הספירה הקדושים. המושג המוזכר ביותר בתקופה זו הוא 'מידות'. בסידור התפילה אנו פוגשים לצד סדר ימי הספירה של כל יום, ספירה ומידה מסוימת הנוגעת לאותו יום: חסד שבחסד, גבורה שבחסד וכו'. באופן כללי התקופה הזו מוקדשת לעבודת המידות, המידות שבנפש. שבעה שבועות מפרידים בין פסח לעצרת, כנגד שבע מידות עליונות. זו השעה לגעת בביאורם של מושגים מרכזיים בחכמת הפנימיות, שבע המידות האלוקיות.

כאמור העיסוק הוא במספר שבע, מדוע שבע? בעשרה מאמרות נברא העולם, עשרה מאמרות של פרשת בראשית הם גם עשר הספירות העליונות. עשר הספירות הללו מחולקות לשלוש ושבע הידועות בתואר – ג' ראשונות וז' תחתונות. שלושת הספירות הראשונות הם ספירות הראש המכוונים לשלושה מוחין, חכמה בינה ודעת. כנגדן שבע תחתונות הן ז' המידות המכוונות לבחינת הגוף ובהן אנו עסוקים כעת. זו הכנה לקבלת התורה, בשבעה קולות ניתנה התורה בהר סיני, שבעה על שום שבעת המידות השולטות בעולם. תכלית נתינת התורה היא למסור ולהכניס את החכמה האלוקית בכל לבושי החומר, בחסד ובגבורה, תפארת נצח הוד יסוד ומלכות. לפיכך ניתנה תורה בשבעה קולות.

מידתו של אברהם

ספירת החסד היא ראשונה לשבע מדות תחתונות ורביעית מכלל עשר הספירות. במידה זו נברא העולם כדכתיב "עולם חסד יבנה". החסד מטבעו מקדים ופועל מעצמו, מבלי שיחייבוהו. שזהו טבעו של איש החסד המתחסד עם קונו ומתחסד עם הבריות. פעולה טובה שנדרשת עילה להפעלתה, איננה חסד – זוהי השפעה על פי דין. ייחודיותו של החסד היא היותו ראש וראשון, פועל מעצמו. באופן זה ברא צור כל עולמים את עולמו. מאומה לא קדם לבריאה כדי לחייב ולעורר את התהוותה. הבורא הקדמון ברא הכל אך ורק מחמת טובו וחסדו. החסד היא אפוא ספירה ראשונה לשבעת ימי הבניין. שמה של מידת החסד הוא א-ל, כדכתיב "חסד א-ל כל היום". זהו אחד משבעה שמות שאינם נמחקים הקשורים לשבע המידות.

כידוע, האבות מרכבה לשכינה. כלומר האבות הקדושים הם הביטוי והגילוי של השכינה הקדושה בעולם. בעבודתם ובכוח נשמתם הביאו לעולם גילוי אלוקות, כל אחד כפי מידתו. כי קודם לכן לא נמצא מי שיגלה את נוכחות השם בעולם, אברהם אבינו ראש וראשון למאמינים הוא שפרסם את מציאות השם באמצעות מידת החסד. עשר הספירות מחולקות לשלושה קווים, ימין שמאל ואמצע. שלושת הקווים הללו כוללים את כל המציאות: ימין – הנהגה של חסד. שמאל – מידת הדין והגבורה. אמצע – רחמים, מיצוע והכרעה בין חסד ודין. מידת חסד הינה שנייה בקו ימין, עומדת תחת ספירת החכמה ונחשבת המשכה של ספירת חכמה. כפי שכל מציאות בעולם החומרי מצטיירת בשלושה מימדים, כך כביכול ההנהגה העליונה ניכרת בשלושה קווים. אברהם אבינו המשיך לעולם את קו הימין. הוא זכה לו מכוח עבודתו ויגיעתו: כי אברהם אבינו "השתדל כל ימיו אחרי המידה הזאת שכולה חסד ורחמים וחנינה, וקיבל עליו כמה מיני יסורים וכמה מיני צער כדי שיהיה זוכה לה, וברוב השתדלותו ואהבתו אותה זכה שהיתה לו ירושת עולם, וזהו סוד: ברוך אברם לא-ל עליון", א"ל הוא שם החסד, לפיכך נקרא אברהם על שמו (שערי אורה – הספירה הרביעית).

מובא במדרש שכל ימיו חיי אברהם לא נצרכה מדת החסד לשמש בעולם, כי אברהם שקנה אותה בשלמות שימש תחתיה בעבודתו. "כאשר בא אברהם אבינו עליו השלום וצפה והביט וחקר והבין סוד ה' הגדול יתברך ואיך ברא העולם מצד החסד, עמד גם הוא ואחז המידה הזאת בידו" (שם). אברהם אבינו לא למד את עבודתו מרב או משליחות של נביא, רק מעצמו התעורר לחקור ולבקש את מהות הבריאה, עד נכנס לידיעת מלכותו יתברך וכפי שהשי"ת ברא את העולם בחסד, התנהג אף הוא במידת החסד. וכך היה אבינו אברהם מרבה חסד בעולם, משפיע ונותן, פתח את אוהלו לד' רוחות להכנסת אורחים והתהלך לפני בוראו מתוך התערותא דלתתא, במידת חסידות, מבלי שיעוררהו – עורר הוא את עצמו.

צינור כל ההשפעות

מידת חסד קרויה בזוהר הקדוש 'יומא דאזיל עם כלהו יומין', על שום היותה משתתפת ופועלת עם כל שאר הספירות שתחתיה. תואר זה נלקח מהכתוב "יומם יצווה ה' חסדו", 'יומם' הוא החסד. מידת החסד משולה למים, כפי שטבע המים לבקש תמיד מקום נמוך יותר, כך החסד טבעו לרדת ולהשפיע כלפי מטה. החסד הוא גם מַעַבַר ההשפעות, שכל שפע עליון הנצרך לרדת אל שש המידות התחתונות, יורד באמצעות מימי החסד. המידות העליונות מתוארות בפתיחת אליהו במשל האברים, מידת חסד קרויה 'דרועא ימינא', יד ימין. היד הימנית מורה על השפעה לעומת יד שמאל שמשמעותה קימוץ וצמצום השפע.

תכף במוצאי יום ראשון של פסח סופרים לעומר. במהלך השבוע הראשון פעלנו ותקננו במידת החסד. גם בשבועות הבאים תופיע מידת החסד כשהיא מצורפת בכל פעם לספירה אחרת, כל שבוע לספירה העיקרית של אותו השבוע.