כְּגַוְנָא – מאמר מקיף על פי קבלה וחסידות

 

אחד הרגעים המרטיטים של שבת קודש מונח בין אמירת 'מזמור שיר' ל'ברכו' של תפילת ערבית, בקהילות רבות בימנו נהוג לומר אז את מאמר הזהר מפרשת תרומה 'כגוונא דאינון מתייחדין באחד', אף מבלי להבין את תוכנו הלב הולך בעקבותיו ונכון לקבל פני שבת מלכתא, להלן נשתדל בעז"ה להסיר קמעא מהלוט.

שעה זו מיוחדת במינה, שעה של התחלפות גוונים ושל שינויי הנהגה, מהנהגה של חולין להנהגת קודש ואכן מקובלים וצדיקי הדורות הזכירו באופנים שונים שראוי להקדיש את הזמן הזה להכשרת הנפש.

השינוי העיקרי שמתחולל מתבטא בעיקר במה שנקרא התפשטות הגשמיות, וכעת מה שקורה זו התפשטות גשמיות כללית, הוי אומר  – המציאות עצמה פושטת צורה כדי ללבוש צורה אחרת.

התרחשות שמיימית זו מתוארת בין שאר תיאורי ההוד והסוד הממלאים את מאמר הזהר 'כגוונא'.

 

"כְּגַוְנָא דְאִנּוּן מִתְיַחֲדִין לְעֵלָּא בְּאֶחָד. אוֹף הָכִי אִיהִי אִתְיַחֲדַת לְתַתָּא בְּרָזָא דְאֶחָד לְמֶהֱוֵי עִמְּהוֹן לְעֵלָּא חָד לָקֳבֵל חָד".

הסמלים המובהקים של השבת הם השלום והברכה, כדאמרינן 'שבת שלום ומבורך'. יש כאן אור וכלי או שפע ואמצעי. אמרו חז"ל (עוקצין פ"ג מי"ב) 'לא מצא הקדוש ברוך הוא כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום', הוי אומר – השלום הוא האמצעי להמשכת הברכה והכלי להחזיק בה.

 

למעשה מי שמצטיין בשלום אלו העולמות העליונים, בעולמות תחתונים השלום נדיר יותר, ויש לכך פשר: ככל שהכוחות נמצאים בשלבים מוקדמים יותר, בכוח לפני שיצאו אל הפועל, קל יותר להשלים ביניהם. הרבה דברים סותרים יכולים להתיישב במוח אבל כשהם באים לידי מעשה, האחד סותר לחברו ומבטלו, אולם לעתיד לבוא האחדות תוגשם בשלמות גם בעולם הזה. במאמר זה מלמד הזהר הקדוש שגם היום, בשבתות, מושגת אחדות מעין העתיד לבוא.

 

הפסוק אומר 'ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד' – ההתייחסות הנפרדת לה' ולשמו, מתכוונת לשתי הבחינות שנקראות 'יחודא עילאה' ו'יחודא תתאה'. כלומר שני האופנים שאחדות ה' מתגלית, בעולמות העליונים והתחתונים. שתי הצורות הללו מתבטאות בקריאת שמע שמורכבת מפסוק ראשון 'שמע ישראל' ולאחריו 'ברוך שם'.

 

שמע ישראל נאמר בקול רם ומבטא את התגלות אחדות ה' בגילוי כפי שהדבר מתאפשר בעולמות העליונים, ואילו ברוך שם נאמר בלחישה ומבטא את התגלות אחדות ה' בעולמות התחתונים, בחשאי ותחת מעטה של הסתרה בדרך הטבע.

 

ההבדל הזה קיים היום בעולמות עליונים, אולם לעתיד לבוא, אומר הפסוק, כפי שהשם יתברך אחד בהיכלו, כך יהיה גם שמו דהיינו – נוכחותו בעולמות התחתונים, אחד. כי האחדות תתגלה בפועל בעולם הזה ויראו עין בעין מציאות אלוקית בלבד.

 

השלמות שעל ידי השבת

מעין הבשורה הזו מתגשמת מדי שבת בשבתו. בשבת משיגה כל המציאות שלימות מעין זו שתושג לעתיד לבוא. ביום הזה עולה הקדוש ברוך הוא ויושב על כסא כבודו. הישיבה על הכסא היא הביטוי המלכותי המושלם ביותר, ביטוי שנחסך בעוונותינו מפני שאין השם שלם ואין הכסא שלם. אבל בשבת העולם מקבל צורה של לעתיד לבוא, וכדי שיוכל המלך לשבת על כסאו, יש להשלים את הכסא. כסא מלשון כיסוי – דהיינו העולם הזה שבו נוכחות ה' מכוסה ונסתרת, ובשבת גם המציאות הגשמית מקבלת צורה רוחנית, ואפילו העולם הגשמי מקרין אחדות ה', שלום וברכה.

 

אולם שלמותה של השבת תושג דווקא מלמטה, דהיינו מהעולם הזה, וכפי שכותב הזהר הקדוש:

קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אֶחָד. לְעֵלָּא לָא יָתִיב עַל כּוּרְסַיָּא דִּיקָרֵיהּ עַד דְאִתְעֲבִידַת אִיהִי בְּרָזָא דְאֶחָד, כְּגַוְנָא דִילֵיהּ לְמֶהֱוֵי אֶחָד בְּאֶחָד. וְהָא אוּקִימְנָא רָזָא דַה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד".

 

הקדוש ברוך הוא, מודיע מאמר הזהר, לא יישב על כסא כבודו שהיא השכינה עד שהאחדות תושג קודם בעולם הזה. דהיינו: שבת לא תתחיל שם לעילא, עד שבלב היהודי השוכן כאן למטה תושג הרגשת האמונה והאחדות, שכן הכסא של ה' הוא הראש שלך רבי יהודי, שיכיר עתה באחדות ה'.

 

רזא דשבת איהי שבת

בפסקה זו מבואר סוד השבת שהיא השכינה הקדושה, הנקראת 'שבת' משום שבה, דהיינו במידה הזו, שבת הקדוש ברוך הוא מכל מלאכתו אשר עשה בששת ימי החול.

נסביר: השבת היא היום השביעי, ולמעשה כל שבעת הימים הם כנגד שבע ספירות עליונות, שהם חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד החל מיום ראשון ועד יום השישי, שבת היא כנגד הספירה השביעי והאחרונה, מלכות.

כל שש הספירות מבטאות פעולות שונות, החסד והגבורה הם הנתינה וההתגברות וכן הלאה. הספירה השביעית אינה מבטאת פעולה, אדרבה היא מגלמת את העדר הפעולה. ומה משמעותה של העדר פעולה? שביתה, ניחא.

בשעת פעולה אדם מוציא את כוחותיו מכוח אל הפועל, כלומר כוחות נפשו מצויות בחוץ, ברשות הרבים. הוא עוסק בידיו והולך ברגליו ומדבר ומבטא את כישוריו ופעולותיו השונות. פעילות שכזו כרוכה במאמץ שתוצאותיו תשות כוח. במקביל, כאשר ברא השי"ת את עולמו, במשך ששת ימי החול הוא הוציא את מידותיו מהעלם אל הגילוי, ופעולה זו עושה בירור.

אבל ככלות המלאכה באה מנוחה שמשמעותה השבת הכוחות למקורם. והמשל הוא בעל מלאכה המתייגע במלאכתו, וכשהוא מסיים את עבודתו הוא נשען על כסאו ומבקש לפוש. המנוחה האמיתית תבוא כשתושלם המלאכה, או אז ייטול האומן את כלי אומנותו, יביט בו ואם התוצאה תשביע את רצונו – אז ורק אז, ישובו כוחותיו אל מקומם. שיבת הכוחות אל הנפש פנימה, היא-היא המנוחה.

 

כעת תובן הפסקה דלעיל: קדושת השבת מתחלקת בין קדושת ליל שבת לקדושת יום השבת. קדושת הלילה היא קדושה של שיבה הביתה. בשפת הפנימיות אנחנו אומרים שהשכינה עולה אז מעולמות התחתונים וחוזרת אל היכל המלך. הדבר דומה לרגע שאדם עוזב את עבודתו, מתיישב וחש איך רוחו שבה אל קרבו. השלב הזה מתואר במילים 'איהי שבת דאתאחדת ברזא דאחד', כלומר השבת שהיא השכינה, היא מצידה חוזרת ומתאחדת בסוד האחד. זו תנועה של 'אור חוזר' מלמטה למעלה.

השלב השני הוא אור שבא מלמעלה למטה. כשהנופש נח מרחיפת רוחו הנבהלת, יורד עליו אור של שלוות נפש ושמחה במעשה ידיו להתפאר. וזה מתואר במילים 'למשרי עלה רזא דאחד' – בתמורה לעליית השכינה יורד מלמעלה אור של שבת. השלב הראשון מתרחש בליל שבת, והשני הוא סוד אור יום השבת.

 

'צלותא דמעלי שבתא'

 

כאמור לעיל, מאמר הזהר הזה מתאר את עליות השבת. אחת ההבחנות היותר מודגשות לעליות אלו היא במעבר מהנהגת הטבע להנהגה שמעל הטבע, שכן ששת ימי המעשה שרויים תחת הטבע, בששה ימים אלו ברא השי"ת את כל חלקי העולם וקבע את צורתו על פי כל חוקי הטבע עד לפרטי פרטיהם האחרונים, ובשבת חוזר העולם אל למעלה מהטבע.

 

הטב"ע בגימטרייה אלה-ים, והיינו שגם הטבע הוא הנהגה אלו-הית אלא שזו הנהגה מכוסה, לפיכך אלהי"ם בגימטרייה הכס"א. כסא יש בו לשון כיסוי, שכן היושב על הכסא קומתו מתמעטת ומתכסית, מאידך גיסא, קיימא לן שאין מלך ללא כיסא. הישיבה על הכסא היא תנוחה המבטאת מלכות וממשלה, ולא בכדי שלמותו של הכסא מסמלת את שלמות המלכות.

וזה גופו של עניין: בששת ימי החול נבראו כל הנבראים השונים והמשונים על ידי מלכו של עולם, נבראים אלו בנוכחותם מסתירים כביכול על מציאות המלך, ומאידך כל סיבת בריאת הנבראים היתה לגלות על ידם את מציאות ה'. איך יתיישבו שני העניינים יחד?

 

אלא שאכן זהו סדר ההנהגה האלוקית בעולם. השי"ת יושב על כסאו, דהיינו שהכיסוי וההסתרה הם המגלים ומספרים על כבודו. ולכן טבע מלשון הטבעה, וכשם שהחותם שעל הטבעת ניכר דווקא לאחר שמטביעים אותו בתוך השעווה והחומר, כך מציאות ה' ניכרת דווקא מתוך שהיא מוטבעת בטבע וחומריות. אבל ההטבעה הזו נראית וניכרת רק בכוחה של השבת. בשבת נעשית עליית העולמות ומשמעותה של אותה עלייה היא, שהעלול נכלל בעילתו, כדלהלן.

 

סדר ההשתלשלות מאלוקות לטבע הוא גם סולם העלייה מטבע לאלוקות. שלב ראשון בסולם זה הוא שימת הלב לכך שחיותנו תלויה במשהו – היא תליה בלב. רק לאחר שאדם מרכז את תחושותיו בהרגשה האחת שכל חיותו תלויה בלב, דהיינו באלוקות המכוסה בתוך הטבע הקרוי 'פעימות לב', יכול הוא להוסיף ולהבין ואף להשיב אל הלב, שחיותו של אותו איבר מיוחדת תדיר באחדות ה'.

 

וזה הפירוש: 'צלותא דמעלי שבתא דהא אתאחדת כורסייא יקירא קדישא ברזא דאחד ואתתקנת למשרי עלה מלכא קדישא עילאה' – הכורסיא יקירא הוא הכסא, כסאו של ה'. הכסא הוא שם אלוקים דהיינו האלוקות השרויה בליבו של אדם. ועל ידי שאדם נותן אל ליבו שכל חיותו תלויה בלב שהוא האלוקות המכוסה בתוך הטבע, יכול הוא בכוח קדושת השבת לעלות את אותו כסא מכוסה ולייחד אותו בשם הוי"ה ב"ה, דהיינו בידיעה שאין עוד מלבדו, ואין בעולם מאומה מלבד נוכחותו של השם יתברך. בשלב זה מוכן הכסא לקבל עליו את השראתו של 'מלכא קדישא עילאה' דהיינו שהמציאות שלך הטבעית אף היא תצעק בשבת אלוקות (ע"פ אוהב ישראל, ליקוטים חדשים, תרומה).

 

"ולית שולטנא אחרא בכולהו עלמין בר מינה"

 

אחד העניינים המודגשים בסוד קדושת השבת זו בחינת ההתבדלות – התבדלות הקדושה מכל מה שהוא היפוכה, וכך אנו אומרים בנוסח כגוונא: כד עייל שבתא איהי אתיחדת ואתפרשת מסטרא אחרא [בכניסת השבת השכינה מתייחדת ונבדלת מהסטרא אחרא], וכל דינין מתעברין מינה ואיהי אשתארת ביחודא דנהירו קדישא ואתעטרת בכמה עטרין לגבי מלכא קדישא, וכל שולטני רוגזין ומארי דדינא כלהו ערקין (נ"א ואתעברו מינה) ולית שולטנו אחרא בכלהו עלמין'.

על השכינה הקדושה נדרשה מליצת שלמה המלך 'רגליה יורדות מוות', והכוונה לכך שבימי החול השכינה שרויה ומסובבת בקליפות, כי היא יורדת ושוכנת ביניהם כדי להיות קרובה לבניה שהם נשמות ישראל השרויים בגלות, בשבת היא נפרדת מכל אותם חיצוניים ושבה למקומה, התפרדות ועליה זו מתוארת בפסקאות אלו.

 

העניין הזה יובן יותר כשנשווהו לרעיון שנלמד בשני קצות עולם המחשבה. ממרן הבעל שם טוב הקדוש ידוע העיקרון שאם ידע אדם בידיעה ואמונה שלימה שבכל הסתרות ומחשבות זרות הקדוש ברוך הוא מסתתר שם אין זה הסתרה כלל, כי בידיעה שאדם יודע ומאמין שבכל תנועה והרהור דבר גדול ודבר קטן, שם הוא אלופו של עולם, חיות אלקות, מיד יתפרדו כל פועלי און, והרע נופל למטה, ונתגלה האור וחיות אלקות.

 

כדברים האלה כותב בעל נפש החיים (שער ג' פרק י"ב) על סגולת המחשבה והדבקות במילים 'אין עוד מלבדו' שהיא מסוגלת לסלק מעליו כל מיני מזיקים ואין שום דבר בעולם יכול להזיקו.

 

וזהו עניינה של השבת שנמצאת מחוץ לשלטון הקליפות, היינו שבשבת מגיעים כולם בכלליות להכרה שאין עוד מלבדו וזאת משום שכל המחשבות שכביכול יש עוד שלטון או שררה ויכולת בעולם, משתלשלים מעצם העובדה שבששת ימים עשה ה' כל מעשי בראשית ובכך הכניס כביכול ולמראית עין שותפים במלאכתו, שהם הנבראים השונים כישוריהם וכוחותיהם, ומזה יונקת הטעות שכאילו יש חלילה עוד כוחות משפיעים בבריאה. ואכן על ידי שאדם סבור כך, הוא מעניק להם כוח ושלטון להשפיע עליו. אולם בשבת, שבת ה' מכל מלאכותיו וממילא חזר השלטון לידיו וגם הוברר למפרע שעד היום, בששת ימי החול, היו כל הגורמים הפעילים האחרים לבושים שלו ורק הוא לבדו פעל ועשה ויצר וברא וחולל את הכל. כי בשעת פעולה, כשכל דבר פועל לעצמו, ניתן להסיק בטעות כאילו יש כמה פועלים וכל אחד אדון לעצמו, ורק השביתה והשתיקה מחדדת יותר מכל את ההבנה שכל הרעש וריבוי הפעולות נוצרו על ידי אחד ויחיד שפעל באמצעות כולם.

ממילא אף בימות החול יכול שיעשה אדם שבת לעצמו, שכאשר הוא נותן דעתו לבחינת שבת ומשתיק בדעתו את ריבוי הפעולות ומטה אוזנו אל השתיקה שמאחורי כל הפעולות, הרי הוא משיב את הכל אל האחד הפשוט יתברך.

 

וְאִתְעַטְרַת בְּכַמָה עִטְרִין לְגַבֵּי מַלְכָּא קַדִישָׁא… וְאַנְפָּהָא נְהִירִין בִּנְהִירוּ עִלָּאָה וְאִתְעַטְּרַת לְתַתָּא בְּעַמָּא קַדִּישָׁא

קודם לכן עסקנו בהתבדלותה של הקדושה מכל מתנגדיה שהם הקליפות בפרט והחולין בכלל, הזוהר הקדוש תיאר את עליית השכינה שבדרך כלל 'רגליה יורדות מוות' ושוכנות בסביבת הקליפות, ובכניסת השבת אף רגליה נעתקות ממקומות החיצוניים והיא לבדה שולטת בכל העולמות. כעת בפסקה זו אנו למדים שמלבד ההיפרדות מן הרע מקבלת השכינה הקדושה תוספת קדושה ואור, והיא מתעטרת לקראת המלך, בעלה דמטרוניתא, בעטרות ותכשיטים.

נתייחס לשתי בחינות שנזכרו כאן בהתקשטות הקדושה: ראשית, העטרות והתכשיטים 'ואתעטרת בכמה עטרין'. שנית הארת הפנים 'ואנפהא נהירין בנהירו עילאה', על פי משמעו האור הזה בא מלמעלה דייקא. בבחינה הראשונה הקדושה מתעטרת 'לגבי מלכא קדישא' – לפני המלך, דהיינו מתקשטת משל עצמה, ואילו בבחינה השניה פניה מאירות מהארה עליונה הבאה לקראתה.

אכן הבחינה הראשונה אלו קישוטי השכינה שמקורם בבירורים שהתבררו בעולם הזה, וכפי שמובא בכתבים שעל ידי עבודת ה' בימי החול ועל ידי ההתחזקות באמונה מתוך ששת ימי המעשה, עולים כל יום ומתבררים ניצוצות של קדושה וחלקים של אלוקות מכל העיסוקים שאדם עוסק בימי החול. ניצוצות אלו שמקורם בדברים נמוכים ופשוטים הם שנעשים לתכשיטי השכינה. כשם שהאבנים הטובות נוצרות במעבה האדמה, והודם והדרם נלקח דווקא מן השחור והעפרוריות שבמעמקים – כידוע מאופן התהוות היהלומים וכיוצא, כך גם ברוחניות קדושות שעולות ממקום נמוך הופכות לתכשיטי הקדושה. שהלא קישוט תכליתו להביא חידוש, לעורר התפעלות פנימית ממה שנראה פשוט ונושן, ואת ההתחדשות הזו מעוררות דווקא הקדושות שהובאו ממקום רחוק, 'ממרחק תביא לחמה'.

הבחינה השניה היא הקרויה 'הארת פנים'. ניתן להבין זאת בשני אופנים – או שפניך מאירות או שמישהו מאיר לך פנים, לשתי הבחינות נקרא 'הארת פנים'. למעשה זהו היינו-הך, פניך מאירות כתוצאה מכך שזכית בהארת פנים. המושג 'הארת פנים' או 'אור הפנים' מבטא את הארת הרצון שהיא הארה שמקורה במדרגת כתר, דהיינו רצונו של העליון המוקרן אל התחתון. בתרגום פשוט היינו הארה שאומרת 'הינך רצוי'. מי שזוכה להארת רצון מקרין אף הוא באור חוזר את אותה הארה, את רצונו שלו כלפי מי שהאיר לו פנים.

בשבת, מבשר מאמר הזהר, עולה השכינה מבין הקליפות, אך היא לא באה לבדה – בעלייתה מתווספות אליה קדושות שהיו שרויות במקומות נמוכים ובזכות שאנו בני ישראל, בני השכינה, החזקנו במקומות אלו באמונה פשוטה, נאספו ונלקטו הניצוצות והרי הן בגדר 'קישוטי אמונה', חידושים שלא היו כמותם מעולם. לאור זאת זוכה השכינה וכנסת ישראל להארת פנים מאת ה' יתברך ממדרגה הגבוהה ביותר, מדרגת כתר המבטאת את רצונו היחידי של האינסוף ב"ה, המקבל באהבה את נשמות ישראל, ואת חידושי האמונה שהביאו עימן לשבת מלכתא.

 

אִתְעַטְּרַת לְתַתָּא בְּעַמָּא קַדִּישָׁא. וְכֻלְּהוֹן מִתְעַטְּרִין בְּנִשְׁמָתִין חַדְתִּין כְּדֵין שֵׁירוּתָא דִצְלוֹתָא

המילה 'עטרה' רומזת בדרך כלל לספירת הכתר. משמעותה של עטרה שהיא מקיפה, כמו 'ושאול ואנשיו עוטרים לדוד' דהיינו מכתרים ומקיפים אותו. ההקפה רומזת לכך שהדבר גדול מכדי שניתן יהיה להכיל ולהשיג אותו, אך שייך ונוגע מכדי שניתן יהיה להתעלם ממנו. העטרה היא למעשה אור מקיף שמשמעותו – מעל להשגתך אך נוגע לעולמך.

הזוהר הקדוש אומר שבשבת קודש השכינה מתעטרת בנשמות ישראל ואילו ישראל מתעטרים בנשמות חדשות, נשמות יתרות.

הימצאותה של נשמה יתרה בשבת נלמדת מהמילה 'וינפש' ודרשו על כך חז"ל 'כיוון ששבת וי אבדה נפש', כלומר במוצאי שבת לכשתסתלק הנשמה היתרה נחוש בחסרונה, ואז ידוע נדע ונכיר מתוך החיסרון בנוכחותה, שהיתה. נשמה יתרה זו היא למעשה נפש שנחסרה מאיתנו ולכבוד שבת באה, והיא עתידה להסתלק במוצאי השבת. אימתי איבדנוה – בחטא. שכן אמרו חז"ל שבשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע ירדו שישים ריבוא מלאכי השרת והניחו ב' עטרות על ראשו של כל אחד, ובשעה שחטאו בעגל ירדו מאה עשרים ריבוא מלאכי חבלה ופרקום. אבל עתיד הקב"ה להחזירם לנו.

הנשמה החסרה לאדם היא העטרה שנלקחה בעקבות החטא – חטא העגל בכלליות ושאר עוונות ופגמים בפרטיות. בשבת מחזירים את העטרות שהם הנפשות האבודות, ולפיכך כבר בכניסת השבת מצטערים כשנזכרים שנפש זו עתידה להינטל ממני במוצאי שבת. צער זה מעורר את הלב לנצור את הנפש ולהתלוות אליה לכל הפחות כל אימת שהיא עודנה כאן.

משמעותה של ההתעטרות בעטרות היא, שלכבוד קדושת השבת משלימים לכל יהודי את החסר בו. לא ייכנס בתחום השבת חיסרון, ועל יהודי לחיות בבחינה שכל מלאכתו – גם מלאכת שמים – עשויה.