סוד העיבור בתהליך הגאולה

בס"ד

מגלות לגאולה

הגלות כשלב חיוני בהגעה לגאולה

החג שאנו על מפתנו חג הגאולה הוא, ולפיכך הגלות אף היא כרוכה בו. בליל הסדר, לילה של חירות אנו מזכירים את עבדותינו במצרים ואת הגלות שהיתה מנת חלקינו וזו שאנו עדיין בעיצומה. עם זאת אין זו גלות בסימן חורבן כמו בתשעה באב ושאר זמני אבל, אלא במשמעות של הכנה לגאולה. כביכול מביטים אנו אל האור שבחוץ ושואפים אליו מתוך חשכת מנהרת הגלות.

הגלות והגאולה מתוארים בפסוקים כעיבור ולידה, וכך גם בנוגע לתקופתנו שעל סף הגאולה העתידית – זו שאין אחריה גלות. הפסוקים רבים 'כמו הרה תקריב ללדת תחיל תזעק בחבליה..' (ישעיהו), 'כי חבלי לידה יבואו לך' (הושע יג יג) וכמו 'כי חלה גם ילדה ציון את בניה' או 'כי באו בנים עד משבר וכח אין ללידה'.

*

הגלות מהבחינה הזו מובנת במשמעות שונה לחלוטין מהמקובל. אלא תאמר גלות – אמור הכנה לגאולה. הדברים יובנו על פי יסוד של הרמח"ל (דעת תבונות), מתוך משנתו על סדר תיקון העולם נוכל להתמקד ולתאר שלוש תקופות שהם שלושה שלבים, נקרא להם – קלקול (חורבן), תהליך תיקון (עיבור), גאולה (לידה).

כל מעיין מעט בכתבים ורגיל במקצת בתורת הפנימיות שמע על מאורע שבירת הכלים, הוא דובר אצלנו רבות בין הפרקים, רק נזכיר ונאמר שהשבירה היא קלקול הרוחניות. הכלים של ספירות חג"ת נה"י נשברו והאורות הסתלקו למעלה. העולם שאנו בו כיום, גם העולם הרוחני – מושתת על שברי אותם כלים וממילא מובן שכל מה שאנו חווים ועסוקים בו דרוש תיקון. השבירה חזרה על עצמה באופנים שונים בדמותם של קלקולי הדורות, למן קטרוג הלבנה, חטא עץ הדעת, חורבנות בתי המקדש הראשון והשני וחטאי הדורות.

העיבור שלב הכרחי בתיקון

אולם תיכף לאחר הקלקול מתחיל סדר של תיקון. האריז"ל מלמד שמיד לאחר שבירת הכלים נאספו האורות הניצוצות ושברי הכלים לעיבור בספירת הבינה. העניין הזה, כפי משנת הרמח"ל, הוא התיאור המהותי ביותר לשלב העיבור. התיקון לקלקול נעשה באמצעות עיבור, שמשמעותו איסוף החלקים הנשברים ואיחויים עד לתיקון. תהליך זה לא יכול להיעשות באותו מקום בו אירע הקלקול. את הכלים הנשברים יש לאסוף אל בית האומן, שם מקום העיבור. ולפיכך תיקון הקלקול ייעשה בעולם אחר, היינו עולם הבינה הקרוי גם עולם התשובה. בזמן זה שבמהלכו מתוקנים שברי הכלים, במציאות לא יורגש כל תיקון. אדרבה, נדמה כאילו מאומה לא נעשה והכל נותר כפי שהוא, מקולקל. רק זאת – שהחורבן אינו ממשיך. הקלקול נבלם. בזמן עיבור אפוא נעשה תיקון אלא שהוא מתרחש שלא בעולם הזה ואינו ניכר בחוש ובמציאות, אלא בעולם אחר, בעולם הבינה. הלידה היא הגאולה שמשמעותה – התגשמות התיקון והפיכתו להנהגה קיימת.

מכאן אנו יכולים לעשות צעד ראשון להבנת עניין גלות מצרים, שאילולא שנבין עניינה לא נדע להבחין בגאולה. גלות ישראל במצרים, על פי מה שהאריז"ל מלמדנו, באה בעקבות חטא אדה"ר בעץ הדעת וכדי להשלים את התיקון והרפואה מפגעי האכילה מפרי העץ. האכילה מהעץ הביאה לעירוב בין טוב לרע, שכן זוהי מהות עץ הדעת – טוב ורע. כל הנפשות שנולדו לאחר אותו חטא באו לעולם כשמעורבים בהם טוב ורע. דהיינו גם הטוב אינו נקי וסיגים של דין ורע מעורבים בו. כדי לזכך ולתקן את נפשות ישראל הן הוכנסו לכור הברזל הלא היא מצרים. את הירידה למצרים משווים להכנסת הכסף הגולמי לכור ההיתוך, בחום הנורא יותך הברזל וסיגיו יופרדו, לאחר מכן יהיה החומר נקי וזך (שעה"כ ריש דרושי פסח).

לשם כך הורדנו מצרימה. וכאן רואים בחוש אות ומופת: אנו למדים שהגלות במצרים היא סוד העיבור שתכליתו לברר טוב מרע, אולם מה שנראה בחוש הוא ההיפך. במצרים נעשים ישראל לעבדים רחוקים מאוד מתורה ומזיקה אל הטוב הגנוז בהם. אדרבא, כשהם יוצאים משם מלאכים טוענים לעומתם 'הללו והללו עובדי עבודה זרה'. כלומר בעקבות הגלות נעשו ישראל קרובים עד כדי דמיון למצרים, דבקים באורחותיהם ורחוקים מהתורה ומהקדושה. ובכל זאת, תיכף כאשר באה עת גאולתם התיקון נעשה פלא, לאלתר. הם יוצאים ביד רמה, הים נקרע עבורם והם אומרים שירה, עד מהרה עומדות רגליהם למרגלות הר סיני והם מקבלים תורה. אם אכן במצרים לא נעשה דבר מלבד קלקול והסתאבות, הייתכן שמעומק הקלקול נזכה לקבל תורה?! אלא לומר לך שבכל משך תקופת הגלות נעשה אי שם למעלה, בעולם הבינה, תיקון ובירור. רק משהושלם הבירור, התממשה הלידה וההנהגה המתוקנת יצאה מהכח אל הפועל, כוולד בר קיימא.

הגלות אם כן היא זמן של הכנה, תיקון והכשרה. מפני שהכנה זו נעשית לא כאן אלא בעולם הבינה, הרי שבמציאות אי אפשר יהיה להכיר בהתקדמות ובהשתפרות, ורק לכשיושלם הבירור תתגלה הגאולה בשלמותה.

הלא אח עשיו ליעקב

שלב הבירור הינו שלב חיוני מאוד הנוגע לעבודתו האישית של כל יהודי באשר הוא. בשלב זה מתבררת הנפש ממצב העירוב כדי להגיע לנקיות. שלב זה הוא פִשרה של הגלות הכללית והפרטית. כדי להבין זאת עוד קמעא נזכיר רעיון נוסף: אחד הפסוקים המתארים את אהבת השי"ת לעמו ישראל מוזכר בריש ספר מלאכי. נאמר שם כך 'אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר יְדֹוָד וַאֲמַרְתֶּם בַּמָּה אֲהַבְתָּנוּ הֲלוֹא אָח עֵשָׂו לְיַעֲקֹב נְאֻם יְדֹוָד וָאֹהַב אֶת יַעֲקֹב: וְאֶת עֵשָׂו שָׂנֵאתִי וָאָשִׂים אֶת הָרָיו שְׁמָמָה וְאֶת נַחֲלָתוֹ לְתַנּוֹת מִדְבָּר'. הדברים נאמרים בתקופת שבעים שנות הגלות שבין בית ראשון לשני, ותוכנם – כאשר השי"ת מביע אהבתו לבניו הם שואלים, והלא אנו בגלות בין האומות, ובמה אפוא ניכרת אהבה והעדפה זו אלינו? נענה להם ה' ואומר 'הלא אח עשיו ליעקב' ובכל זאת את יעקב אהבתי ואת עשיו שנאתי. וזו כמובן פליאה עצומה, וכי איזו הוכחה לאהבה יש בכך שהחיבה נתונה ליעקב הצדיק בחיר האבות על פני עשיו הרשע? בספר ערבי נחל מופיע כתשובה הרעיון הבא: אומר הקב"ה לישראל – הבינו נא שהגלות אינה עונש אלא שלב הכרחי המכשיר לגאולה. הגלות היא עיבור שתכליתו בירור לצורך הפרדת סיגי הרוע המעורבים בטוב. לפיכך יעקב ועשיו אחים ונתונים בעיבור יחדיו. כדי שימצא מין את מינו, וסיגי הפסולת המעורבים עדיין בנפש יעקב ישאבו על ידי אחיו עשיו השרוי עימו יחד בעיבור, ובכך ייצא יעקב כשהוא תם ושלם לגמרי בטובו. ומכאן תשובה לגלות בין האומות. הסיבה שישראל גולים בין האומות היא מפני שרק כך, כשהם נותנים בעיבור בין הגויים והרע, יישאבו מהם כל הסיגים והפסולת שיידבקו באומות והם יוותרו בטובם הנקי.

תהליך של ניקוי אינו ניכר בניקיונו, אדרבה – כאשר מבהיקים את כלי הכסף חזותו שחורה וכעורה, רק לאחר שתושלם המלאכה ויעבירו על הכלי המקורצף מים, תתגלה באמת תומתו והוא יבהיק בניקיונו. זהו פשרה של גלות מצרים, במהלך מאתיים ועשר שנות הגלות היו נשמות ישראל שרויים בסוד העיבור, כשטובם גנוז והם מבלים את קיומם בין המצרים המסואבים ואף מסתאבים למראית עין בטומאתם. מלבד השמירה על ג' עניינים יסודיים שתכליתם לשמור מפני היטמעות מוחלטת במצרים, היה הטוב שבישראל מושחר לגמרי בשחרוריות גילולי מצרים, ורק כאשר הגיעה עת הגאולה הם רחצו וטוהרו ובמהלך ימים ספורים התייצבו למרגלות הר סיני.

עיבור במשמעות השם אהי"ה

שלבים אלו של עיבור ולידה, מתקיימים תמיד גם בנפש האדם, כאשר העיבור ניכר בעיקר בהעלם. הגמרא מתארת את הוולד במעי אמו לפנקס מקופל, ראשו בין ברכיו, אוכל ממה שאמו אוכלת ופיו סתום וטבורו פתוח (נדה ל, ב). שלב העיבור הוא שלב של כביכול עמידה במקום, כך נראתה גלות מצרים במהלכה עצר כביכול עם ישראל מלכת למשך שנים כה רבות, וכך גם בגלותנו אנו ובגלות נפשו של כל יחיד ויחיד. השלבים הארוכים והמייגעים ביותר בעבודה הרוחנית הם שלבי ההמתנה, ההכנה, דהיינו – הגלות והעיבור. בזמנים אלו התיקון נעלם מפני שהוא מתחולל בעולם אחר, גבוה מתפיסת חושנו והשגתנו. אבל הוא בהכרח מתקיים, ואות מובהק לקיומו אלו ייסורי העיבור וצער הציפייה לגאולה. כל שעה שיהודי חש צער על גלות נפשו, בבחינת צערה של רבקה בהתרוצצות הבנים בקרבה, מאבקי הטוב והרע, סתירות בין רצונות טובים ורעים – אלו סימני עיבור גלות דהיינו סימני הכנה לגאולה. בזמן זה מצווים כלל ישראל לצפות לישועה.

הבשורה על הגאולה מגיעה באמצעות שם העיבור – אהי"ה. שם זה גבוה הוא ומשויך לעולם הבינה, אולם כדי להתקשר אל תוכנו יש להסכית למשמעותו: אהי"ה היינו אינני עוד, אלא שמצפה אני להיות. זוהי אמירה עוּברית, של הלא-אדם שבכוונתו להיות אדם. תחושה זו היא מנת חלקנו בגלותנו. אנו שרויים כבר לאחר שלב הקלקול, כבר מעוניינים להיגאל, אלא שההכנה לגאולה כמו העיבור, מתמשכת חודשים מספר, יש עיבור לז' חודשים ויש לט' ולי"ב (עץ חיים, שער העיבורים פ"ב ומקורו בגמרא, עיי"ש).

 

___________________ המושג ועומקו___________________

'אִתְעַטְּרַת לְתַתָּא בְּעַמָּא קַדִּישָׁא. וְכֻלְּהוֹן מִתְעַטְּרִין בְּנִשְׁמָתִין חַדְתִּין כְּדֵין שֵׁירוּתָא דִצְלוֹתָא'

המילה 'עטרה' רומזת בדרך כלל לספירת הכתר. משמעותה של עטרה שהיא מקיפה, כמו 'ושאול ואנשיו עוטרים לדוד' דהיינו מכתרים ומקיפים אותו. ההקפה רומזת לכך שהדבר גדול מכדי שניתן יהיה להכיל ולהשיג אותו, אך שייך ונוגע מכדי שניתן יהיה להתעלם ממנו. העטרה היא למעשה אור מקיף שמשמעותו – מעל להשגתך אך נוגע לעולמך.

הזוהר הקדוש אומר שבשבת קודש השכינה מתעטרת בנשמות ישראל ואילו ישראל מתעטרים בנשמות חדשות, נשמות יתרות.

הימצאותה של נשמה יתרה בשבת נלמדת מהמילה 'וינפש' ודרשו על כך חז"ל 'כיוון ששבת וי אבדה נפש', כלומר במוצאי שבת לכשתסתלק הנשמה היתרה נחוש בחסרונה, ואז ידוע נדע ונכיר מתוך החיסרון בנוכחותה, שהיתה. נשמה יתרה זו היא למעשה נפש שנחסרה מאיתנו ולכבוד שבת באה, והיא עתידה להסתלק במוצאי השבת. אימתי איבדנוה – בחטא. שכן אמרו חז"ל שבשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע ירדו שישים ריבוא מלאכי השרת והניחו ב' עטרות על ראשו של כל אחד, ובשעה שחטאו בעגל ירדו מאה עשרים ריבוא מלאכי חבלה ופרקום. אבל עתיד הקב"ה להחזירם לנו.

הנשמה החסרה לאדם היא העטרה שנלקחה בעקבות החטא – חטא העגל בכלליות ושאר עוונות ופגמים בפרטיות. בשבת מחזירים את העטרות שהם הנפשות האבודות, ולפיכך כבר בכניסת השבת מצטערים כשנזכרים שנפש זו עתידה להינטל ממני במוצאי שבת. צער זה מעורר את הלב לנצור את הנפש ולהתלוות אליה לכל הפחות כל אימת שהיא עודנה כאן.

משמעותה של ההתעטרות בעטרות היא, שלכבוד קדושת השבת משלימים לכל יהודי את החסר בו. לא ייכנס בתחום השבת חיסרון, ועל יהודי לחיות בבחינה שכל מלאכתו – גם מלאכת שמים – עשויה.

 

לצייר את האור – כוונות קריאת שמע (פרק רביעי)

בס"ד

 

קריאת שמע היא מן המצוות המתוחמות בזמן. בערבית זמנה כל הלילה, ובשחרית משיראה את חבירו הרגיל עמו קצת ברחוק ד' אמות, ויכירנו. ונמשך זמנה עד סוף שלוש שעות (שו"ע או"ח, נח). האפשרות לפעול ברוחניות מוגבלת בזמן, וזמנה של קריאת שמע קשור כמובן למהות הפנימית של המצווה. מכיוון שהדבר העיקרי שאנו עסוקים בו בקריאת שמע הם המוחין והמשכתם, עלינו להרחיב יותר בביאורו של מושג 'המשכת מוחין'.

בכל יום חיים מוצפנת מטרה עילאית והיא, להכיר את הבורא יתברך. זו למעשה תכליתו של כל נברא. היכרות זו קרויה "ידיעת השם", משום שאין זו רק היכרות חיצונית, אלא ידיעה פנימית. 'ידיעה' מלשון התחברות כמו "וידע אדם" וגו' האדם היודע את קונו הוא האיש שזכה להתחבר ולדבוק בבוראו, דבקות זו אפשרית רק על ידי ידיעה והיכרות. איך מכירים את השם? מתוך התורה כמובן, אבל גם מתוך העולם. שהלא אדם ניכר מתוך פעולותיו המגלות את חכמתו ואופיו. העולם משקף את מי שאמר והיה העולם. זו אחת הסיבות לחיוב הקדמת הברכה לפני כל הנאה מן העולם, משום שהברכה היא הודאה בכך שכל קיומו של אותו הדבר אינו אלא להצביע על בוראו. כך גם בתפילות ובהודאות, במהלך התפילה אנו עושים שימוש בציורי העולם הזה, ומהללים ומשבחים את הבורא מתוך הבריאה ופרטיה. למעשה אנו חותרים להתאחד ולדבוק בבורא, אולם מאחר שאין לו גוף ולא דמות הגוף, לפיכך אנו מגששים את הדרך לאחדותו מתוך פעולותיו הנראות לעין, אלו אבני הדרך, העקבות בחול.

הארה אלוקית

כאשר העיניים מצליחות לראות ולזהות נוכחות אלוקית, המשמעות היא שהמוחין מאירים. כאילו אור שרוי במוח. מה זה אור? במציאות רואים בחוש שהאור חזות הכל. אילולא האור מאומה לא קיים. האור לא רק מאפשר לראות את היקום, בבחינה מסוימת הוא-הוא היוצר אותו. ידוע שהתמונות הנקלטות בגלגל העין אלו קרני אור המוחזרים מהעצמים השונים. למעשה העצמים הממשיים משמשים אמצעי להחזרת קרני האור באופנים שונים – מה שיוצר את הגוונים והשינויים הססגוניים. הזכרנו זאת לצורך משל. כעת נבין שהאור מחולל את הראיה וממילא אף את ההכרה ואת כל חוויית המציאות. לאור זאת נוכל לתרגם את המילה 'אור', במושג 'מוחין'. המוחין הם מקור האור הרוחני. בדיוק כשם שבהעדר אור העיניים שוקעות בחושך ומאומה לא קיים, כך בהעדר מוחין ההוויה הרוחנית נסתרת וכביכול איננה קיימת בידיעת האדם. על זאת נאמר "החכם עיניו בראשו והכסיל בחושך הולך", החכם והכסיל חווים כל אחד מציאות שונה לחלוטין, אלא שהראשון חי ופועל בעולם מלא חכמה תבונה והזדמנויות מבורכות, והשני חי ביקום שטותי כסילי ומלא מהמורות. ההבדל מתחיל ונוצר בראייה. החכם הולך לאור שכלו והכסיל מגשש בחשכת כסילותו.

מכיוון שהתכלית העליונה ביותר היא דבקות בבורא יתברך, ומכיוון שתנאי לדבקות הוא היכרות, נמצא שכדי להגשים דבקות שכזו ולבוא לידי ייחוד ואיחוד, עלינו להכיר את מי שאמר והיה העולם. היכרות זו תתאפשר לאורם של מוחין. אנו זקוקים אפוא להארת המוחין, ואת ההארה הזו ממשיכים לעולם באמצעות קריאת שמע.

לצייר את האור

בחוש הגשמי רואים שמקור האור מלמעלה, מגלגל חמה שמחוץ לכדור הארץ. גם כאן הטבע משקף מציאות רוחנית לפיה המוחין מקורם מלמעלה ומגמתם להגיע למטה. עלינו 'להביא' את אור המוחין אלינו כדי להאיר באמצעותו את המציאות. כעת יוסבר פרט נוסף: פגשנו ועוד נפגוש רבות את המינוח "הורדת המוחין", כלומר נושא הופעת המוחין מורכב תמיד מהולדה, המשכה והכנסה. אנו נדרשים להביא את המוחין ואחר כך גם להכניס אותם פנימה, פעולה הכרוכה בהורדה של המוחין לאורך הקומה הרוחנית, מהראש ועד הרגלין. פעולה זו גורמת לאור 'להצטייר'. אמרנו שהאור יוצר כביכול את המציאות בכך שהוא מקרין עליה ומבטא אותה, זהו ציור. משום שכאשר האור קלוש, גם הראות מטושטשת. העצמים יתבהרו ככל שהאור יתעצם. נמצא שהאור משרטט את תווי פניה של המציאות. ברוחניות, ככל שאור המוחין יורד ומתקרב להווי העולם, כך הנוכחות האלוקית סביב האדם מצטיירת והופכת לבהירה יותר. לעומת זאת כאשר האור מצוי עדיין הרחק, גבוה, גם ידיעת השם וממילא אף הקרבה אליו מתעכבת אי שם הרחק וגבוה. את המציאות הזו משקף הטבע שהוטבע בבריאה שהחושך קודם לאור והלילה ליום. על פי דרכנו אנו מבינים שהחושך אינו סתם העדר אור – החושך הוא גופו האור בשלביו המוקדמים יותר. האור, כאשר הוא קרוב למקורו, חשוך הוא. לפיכך בברכת המאורות אנו אומרים "יוצר אור ובורא חושך" והאר"י מפרש "יוצר אור" – עולם היצירה, "בורא חושך" – בריאה. בעולם הבריאה האור עדיין קרוב למקורו ולכן הוא מחשיך, ביצירה הוא קרוב יותר וממילא  מאיר יותר. מדי לילה זורחת הכרה מחודשת במציאות השם, הכרה שנבראה עבור יום המחר. בשקיעה מופיעים בעולם המוחין שנועדו לצבוע ולצייר את האלוקות של היום הבא, האור שעתיד לייצר את ההיכרות והדבקות של מחר. לכן יורד חושך לעולם. משום שהאור שירד לכאן היום מפנה את מקומו לידיעה מחודשת, גבוהה ונאצלת יותר במציאות השם. ידיעה זו, בשלב זה, עדיין רחוקה וגבוהה מדי, ולכן שורר אצלנו חושך. ככל שהיום מתקרב, כך החושך מתבהר. משמע, המוחין יורדים ומתקרבים אלינו. ההבחנה הזו מבוטאת היטב בסימנים שהובאו במשנה לזיהוי זמנה של מצוות קרי"ש – "משיכיר בין תכלת ללבן", "בין תכלת לכרתי", או "משיראה את חבירו הרגיל עימו קצת ויכירנו". לפנות בוקר ניתן לראות בחוש שהאור מצייר את העולם. בתחילה לא רואים מאומה. תכלת ולבן חד הם וכל בני אדם צלליות. ככל שאור היום עולה, מצטיירים העצמים ולובשים צורה. באופן זה גם מופיעים המוחין. בתחילה כל הפרצופים שווים, הדעת אינה מצליחה להכיר את פני ההשגחה בתוך כל ההתרחשויות האנושיות. אדם אינו מכיר את אלוקיו, צלליות חומריות מקיפות אותו. חשכה זו מקורה באור, אור גדול מדי. האפילה נוצרת בעטיין של ידיעות רחוקות שטרם בשלו לרדת אל מפלסיה הנמוכים של ההוויה. אימתי זמנה של קריאת שמע – "משיכיר". לכשתתחיל להכיר ולזהות, אות הוא שהמוחין שרויים בתוכך, ולא רק למעלה ממך.

זמן קריאת שמע

זוהי הסיבה להגבלתה של מצוות קריאת שמע בזמן, קריאת שמע של ערבית זמנה כל הלילה ואילו של שחרית עד שלוש שעות. למדנו שבקריאת שמע אנו מורידים אור לעולם, ומביאים מוחין. הפעולה הזו נחשבת "ציור האור". האור הוא מציאות מופשטת, כדי להכיר את השם יתברך יש לצייר את המופשט ולהעניק לו צורה. פעולה זו ניתנת לביצוע בפרק זמן מוגבל – כל עוד האור מסוגל עדיין להשתנות ולקבל צורה. כשם שאי אפשר לחולל שינויים ולהשפיע על צורתו של חומר מוצק, כך בלתי אפשרי להשפיע ולשנות את האור הרוחני לאחר שהוא נעשה למציאות. האור הרוחני מופיע בשלבים, בתחילה הוא 'נוזלי' כביכול ונוח לשינויים. לאחר מכן הוא מתגבש לכדי מציאות שרירותית. ככל שהיום מתאחר כך אור השמש נעשה מוחלט יותר, ובמקביל גם השפע הרוחני מקבל את צורתו המוחלטת. בקריאת שמע שאיפתנו היא להשפיע על האופן בו נראה את העולם, על צורת ההסתכלות וההשגה שתלווה אותנו במשך כל היום, ועל האופן בו יתפרשו המראות הללו בדעתנו, באמונה ובבהירות. הזמן המסוגל לכך ביותר הוא תחילת היום. כאשר האור מתחיל לרדת ניתן לקבוע את צורתו ובכך אף להשפיע על המציאות שתתגלה לאורו. אפשרות זו נמשכת כל הלילה, מפני שהלילה כולו שרוי בחושך, כלומר בעומק המושג. בלילה מאיר בעולם שכל גבוה מאוד, בלתי בשל כביכול. ככל שהיום מתבהר, כך מתגבש אור השכל והופך למציאות מוצקה. לאחר שלוש שעות השמש מאירה בעוז והעצמים כילו ללבוש צורה. כעת אי אפשר להשפיע על צורת ההשגה, ההכרה מגובשת וממשית. ולקורא קריאת שמע אין שכר אלא "כקורא בתורה" – כלומר קורא מתוך דבר כתוב, מכיר מתוך מה שהוכתב זה מכבר, ולא כמחדש הכרה חדשה.

(עפ"י שער הכוונות, דרושי קריאת שמע, ג-ד. ליקו"ה הלכות קריאת שמע ד)

אור – המשל המקובל ביותר לתיאורה של הרוחניות. האור הוא המהות החומרית היותר קרובה לרוחניות. הוא ניתן לחישה אך משולל כמעט לחלוטין מחומריות. גם בטבעו, בצורת התפשטותו ובאופן השפעתו על סביבתו, האור ממשיל במדויק את ההשפעה הרוחנית. המוחין – שפע החיות הרוחנית, משפיעים בצורת הארה. הם מאירים את המוח ומבהירים את המציאות כשם שהאור עושה זאת בגשמיות.

קין והבל – על גלגולים ונשמות

בעקבות מסעות הגלגול של קין והבל

בשלהי ברכת 'אהבת עולם' במילים "מהר והבא עלינו" מורה הרב לנהוג כך: מי שהוא משורש הבל ישמוט כנפות הטלית המונחות על הכתפיים שישתלשלו לצידי ידיו בסוד "חיוון שמטן גדפייהו" הנזכר בתיקוני זוהר. לעומתו מי שהוא משורש קין ינהג להפך וישים ב' כנפי הציצית על כתפיו בסוד "ויקחו להם שם ויפת את השמלה וישימו על שכם שניהם". ומסיים שם: "אמנם מי שהוא משורש קין והבל הם יותר צריכין לכוונה זו, ולשום אותה על הכתף, כי הלא קין והבל הם סוד שני הכתפיים כנודע, וראוי לכוון בזה מי שהוא משרשם" (פע"ח ושע"כ דרושי ק"ש).

זו דוגמה אחת מיני רבות לחלוקת כוונות התפילות וקיום המצוות לפי שורשי נשמה. אנו פוגשים כאן גם את המושג "שורש קין" ו"שורש הבל", ומבינים שיש קשר ביניהם לכתפיים. אם כך הבה נדבר קמעא על שורשי נשמות בכלל ועל קין והבל בפרט, ועל איך כל זה נוגע לנפשותינו.

*

כהבנה ראשונה נציין שנשמות בני האדם מסודרות כאשכולות, כאשר כל נשמה מחוברת לשורש שמחובר לשורש נוסף, הקטנים תלויים בגדולים והשורשים הפרטיים משתלשלים משורשים כלליים יותר. בסך הכל, כל השורשים כולם משתלשלים מאב אחד – אדם הראשון. כיציר כפיו של הבורא וכנברא ראשון כללה קומתו של אדם את כל הנשמות, באופן שכזה: רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו הם למעשה תרי"ג שורשי נשמות, כאשר כל איבר או גיד נחשב שורש גדול לנשמות רבות ובו עצמו מצטיירים בפרטיות תרי"ג אברים וגידים פרטיים שגם הם שורשים לנשמות. תרי"ג שורשים אלו עלולים להתחלק ולהתפצל עד שישים ריבוא שורשים קטנים פרטיים. הסיבה להתחלקות השורשים היא בעקבות פגמים וחטאים. הרעיון הוא: כאשר שורש גדול לא מצליח להשלים את עניינו ולתקן את עצמו בכוחות עצמו, פורטים את המלאכה לגלגולים רבים, כך בכוחות משותפים של מגולגלים רבים בדורות שונים תושלם בסופו של דבר המלאכה. זה למעשה סוד התארכות זמן קיום העולם וריבי ריבואות הנפשות המוכרחים להיוולד במשך הדורות. כולם יחד עוסקים במשותף בהשלמתה של מלאכה אחת.

בניו של אדם הראשון הם קין והבל, ומבחינת שורשי הנשמה אלו שני שורשים מהותיים וכלליים מאוד התלויים בשני הכתפיים. הבל בכתף ימיני וקין בשמאלי. שורשים אלו מושפעים מהשלכותיו של חטא עץ הדעת. העניין עמוק ורחב ואנו נקצר ונאמר רק זאת: בקומה הרוחנית כמו באדם הגשמי ישנם שלושה מוחות, חכמה בינה מימין ושמאל, ותחתיהם באמצע המוח השלישי, דעת. בחטאו גרם אדה"ר למוח הדעת ליפול כביכול מהראש אל בין הכתפיים. זו למעשה משמעותו הפנימית של חטא עץ הדעת, הדעת היא זו שנפגעה כאשר איבדה את מקומה בראש ונפלה אל מקום הכתפיים. כאשר מוח הדעת מצוי בראש, שני מרכיביו – החסדים והגבורות – מאוחדים יחד, אולם למטה, בין הכתפיים מתפצלת הדעת כאשר החסדים נפרדים לכתף ימין והגבורות לכתף שמאל. פירוד זה השלכות רבות לו, רק נפטיר ונאמר שהשלמות של מוח הדעת היא האחדה, כאשר הימין והשמאל מתאחדים הדעת שלימה. כשהם פרודים גם דעתו של אדם פרודה, ודי לנו בזה (ש' הגלגולים, הקדמה לא).

 זיהוי שורשי קין והבל

על פגמים אלו המלווים את קין והבל עוד מפאת שורשם הרוחני, הוסיפו הם קלקולים פרטיים כמסופר בפרשת בראשית. קין חטא בהבאת קרבן גרוע מזרע פשתן, כפר בעיקר, וחמד את תאומתו היתרה של הבל ועבור זאת הרגו. הבל פגם כאשר הציץ בשכינה. עבור פגמים אלו שורשי קין והבל מתגלגלים בעולם מדור לדור, מתלבשים בגופים ומופיעים בדמויות שונות לצורך תיקונם וזיכוכם, כאשר לכל אורך הדרך עוקבת זהותם הרוחנית אחרי הגלגולים השונים ומאפיינת כל אחד מהם בקווים מיוחדים המדגישים שוב ושוב את עניינם שהולך ומתברר במסע הדורות.

כולנו כאמור משתלשלים משורשי נשמות כלליים, כאשר נשמות הצדיקים שזכו בחלקם ובחלק חבריהם נחשבות לנשמות גדולות המשמשות שורש לנשמות רבות התלויים בהם. קין והבל הם שני שורשים מהותיים וכלליים מאוד. הרח"ו מביא סימנים שונים לזיהוי שורש הנשמה. עם זאת הוא חוזר ואומר שלאו כל אדם יודע לזהות בבירור את שורש נשמתו. על עצמו הוא מעיד בהזדמנויות שונות ששורשו מקין, וכעדותו בנידון דידן: "ואני חיים הייתי נוהג לעולם להעלותן (את כנפי הציצית) למעלה, לפי שאני משורש קין".

באופן כללי עניינו של קין הוא גבורות וצמצום, ממילא כוחו בציורים ומלאכות ששורשם מיסוד האש. הבל כוחו בדיבור, עניינים מופשטים וכדומה. וכלשון הרב: "כל מי שהוא משורש קין מתפחד מהמים, כי המים מכבים האש. גם ירא מאוד מן המזיקים, כי כל זרע קין הם "מזיקין בארקא", כנזכר בזוהר. גם הוא בעל מלאכה ובעל ציורים, כעניין יובל ותובל קין בני קין ששורשו בדברים ציוריים, כי האש כולו ציור. אך מי שהוא מהבל, אינו כל כך בעל מלאכה, אך הוא דברן ודרשן בסוד הבל הפה. ומי שהוא מקין אינו בדיבור כל כך, כמו במלאכה. גם מי שהוא מקין הוא יותר חזק ובעל כח, כמו הגבורות. ומי שהוא מצד החסדים שהוא הבל, הוא דל ודק וחלש, ודוגמתו הכסף והזהב" (פע"ח – שער קר"ש ג').

מסעות הגלגול של קין והבל

כשעוקבים אחר מסעות הגלגול של קין והבל מגלים איך ההיסטוריה הגשמית משחזרת שוב ושוב את ההיסטוריה הרוחנית כדי להביא את הדברים לתיקונם. כך מזהים את המגולגלים השונים מופיעים בתקופות ובדמויות שונות אך שבים אל אותם מאורעות, לעיתים בחילוף תפקידים, כדי לתקן את אשר עיוותו בגלגולים קודמים. מעגלים אלו הולכים ונסגרים במרוץ התקופות ויוצרים תמונה שמימית רצופה השגחה אלוקית המעידה על גורל עליון המכריח את צעדיה של האנושות כולה להשלים איש-איש את ייעודו עלי אדמות. במסגרת זו נסתפק בהצצה קצרה על קצוות כמה מהחוטים.

כידוע הנשמה מורכבת מחמש קומות: נפש, רוח, נשמה, חיה ויחידה (נר"ן ח"י). מדרגות אלו מופיעות באדם על פי מעלתו, בתחילה הנפש ולאחר מכן, אילו זכה, נכנסות בו המדרגות הגבוהות יותר. גם כשעוסקים בגלגולי קין והבל יש לשים לב לגורלו של כל אחד מהחלקים הללו. נפשו של קין מתגלגלת במצרי שנהרג על ידי משה לאחר שהכה איש עברי. מנגד, במשה רבינו מתגלגל הבל. כאשר משה הורג את המצרי באמצעות שם קדוש, למעשה חוזר הבל (המגולגל בו) והורג את קין ובכך מתוקנת נפש קין ועולה אל הקדושה. נפש זו נודדת מהמצרי ההרוג ומופיעה ביתרו להשלמת תיקונה. ביום בו ניתנת בו נפש קין המתוקנת מתעורר יתרו ומתגייר, בגירותו ניתנת בו נשמת קין, מהחלק הטוב והמבורר. אמנם ביתרו מופיעה רק 'יתר הפליטה', משום שחלקו העיקרי של הטוב שבקיין מתגלגל באהרון (שער הגלגולים הקדמה כט, לו). גם כאן ממשיך סוד הגלגול להותיר עקבות, כאשר יתרו הופך לחותן משה בנישואי ביתו ציפורה למשה. בציפורה מגולגלת תאומתו היתרה של הבל – זו שעבורה הרגו קין. כעת למעשה קין (המגולגל ביתרו) משיב להבל (המגולגל במשה) את תאומתו בדמות ציפורה. נפש ונשמה של קין תוקנו אם כן במצרי וביתרו, נותרה אם כן מדרגת הרוח המצפה לתיקונה, היא גולגלה בקרח, עניין זה נרמז בשמו של קין, 'קין' במילוי אותיות (קוף, יוד, נון) עם הכולל של האותיות והמילה, בגימטרייה קר"ח (שפתי כהן, קרח). כשמעיינים בפרשת מחלוקת קרח ועדתו על משה עולה וכובשת את התמונה המחולקת העתיקה בין קין והבל. גם כאן שב קין, בדמותו של קרח, על אותם משוגות. אף הוא מקנא בגדולתו של משה (הבל) בטוענה שהוא הבכור ולו משפט הבכורה. למעשה בקרח מגולגל רק חלק הרע שברוח קין, חלק זה מתוקן גם כאן כפי שאירע למצרי שהרגו משה וטמנו בחול, כאשר האדמה אשר פצתה את פיה ובלעה את דמי הבל, פותחת את פיה ובולעת את קרח ועדתו – גלגול קין. למעשה רק חלק הרע שברוח קין מתגלגל בקרח, חלק הטוב שברוחו מתגלגל בשמואל הנביא. שלושת גלגולי נפש רוח ונשמה של קין בדמותם של המצרי, יתרו וקרח, רמוזים בהבטחת השם לקין שכל ההורגו "שבעתיים יקם קין".  יֻקָּם ר"ת יתרו קרח מצרי (שער הפסוקים, בראשית).

שני גלגולים נוספים בולטים ברמזים: פנחס משורש קין ותיקן על ידי שקינא לאלוקיו, קינא אותיות קין. כי קין קלקל על ידי קנאה שקינא בהבל על תאומתו היתרה וכעת תיקן זאת פנחס על ידי קנאה לשם השם. אלישע היה אף הוא משורש קין והוא היה תיקונו, וזה נרמז בשמו כי בקין נאמר "ואל קין ואל מנחתו לא שעה" וכעת תוקן ונאמר בו אלי-שעה.

יחזקאל הנביא וחזקיהו המלך

פרק נוסף, מפעים בהדרו, במסכת גלגולי קין והבל עולה על בימת ההיסטוריה דורות מאוחר יותר ביחזקאל הנביא וחזקיהו המלך. שניהם משורש קין, לפיכך בשמותיהם מופיע השורש ח.ז.ק. במדרש דרשו חז"ל על הפסוק "וימח את כל היקום – זה קין שתלאו הקב"ה ברפיון בין שמים לארץ ובא המבול ושטפו". רפיון זה מתייחס לאיכות נשמתו של קין שהושפעה כאמור מחטא עץ הדעת. בשורש נשמת קין נכללו כל הנשמות שלא הספיקו להצטייר בשלמות ובאו לעולם בצורה בלתי שלימה, כמו דבר התלוי בין שמים לארץ, חסר חוזק. חולשה זו אפיינה את כל בני דור המבול שהיו בני תקופתו של קין והשחיתו דרכם. יחזקאל הנביא וחזקיהו המלך תיקנו בשלמות את שורש קין ולפיכך נרמז בשמותיהם החוזק, תיקון לרפיון.

מכאן גם טעם לכינוי של יחזקאל 'בן-אדם', "ואתה בן אדם עמוד על רגליך ואדבר אותך" (יחזקאל, א-ב). כלומר זהו קין בנו הראשון של אדם. לפיכך גם נאמר לו "עמוד על רגליך", לחזקו ולאמצו מהרפיון האוחז בשורש קין. יחזקאל וחזקיהו בני שורש אחד, אולם יחזקאל מושרש ברגלי נשמת קין ולכן נאמר לו שיעמוד על רגליו. חזקיהו מושרש באיבר הראש של נשמת קין, ולכן בשמו משולבות שתי האותיות י' ה' הרומזות כידוע על המוחות חכמה ובינה.

מכאן אנחנו נודדים אל העתיד לבוא. בנבואתו (יחזקאל מד, טו) מזכיר יחזקאל לשון תמוהה: "והכהנים-הלוים בני צדוק…"  כהנים או לווים? אכן דבר סתר כאן: יחזקאל הוא הנביא היחיד המתנבא על בניין בית המקדש השלישי. זהו הנביא הצופה אל מעבר לאופק הדורות וחוזה את העתיד לבוא. משם באה נבואתו. למעשה יחזקאל מתנבא על גורלו שלו, גורל שורש נשמתו. כידוע ניתנה הכהונה מלכתחילה בחלקם של הבכורות שאיבדו אותה בחטא העגל, אז נדדה הכהונה לחלק הלווים. באותו אופן, בראשית ההיסטוריה, קיבל קין הבכור את הכהונה אך איבד אותה בחטאו והבל ירשה תחתיו. קין מושרש בגבורות והבל בחסדים. הלווים שורשם בגבורות והכהנים חסדים. בשני המקרים הללו נדדה הכהונה והגדולה מהגבורות לחסדים. אולם כבר אז הובטח לקין "אם תטיב שאת" כלומר לכשתטיב אורחותיך ותתקן את שורשך תזכה בשנית בגדולה על אחיך כבראשונה. אכן בעולם הזה שורש הבל נקי טהור וטוב יותר, רובו טוב ומיעוטו רע, לפיכך הכהונה מצויה בחלקו. אולם לעתיד לבוא, כאשר יתוקן שורש קין תחזור גם הכהונה לחלקו. גורל זהה ישפיע גם על מעמדן של הגבורות לעומת החסדים, כאשר צד הגבורה יעלה למעלה מראש בסוד "אשת חיל עטרת בעלה". תמורה זו נרמזת בסוד הזהב והכסף. היום ההנהגה היא כסף – חסד ולפנים משורת הדין. לעתיד תהיה ההנהגה בסוד הזהב, ויזכו כולם על פי דין (שער הפסוקים, יחזקאל).

כוונות מיוחדות לפי שורש הנשמה

בדברי הרב מובאות פעמים רבות כוונות מיוחדות הנוגעות יותר לבני שורש קין ולהיפך, כך למשל  בעניין קבורת המת, מובאת כוונה מיוחדת לקברנים אם הם משורש קין: "יכוון כי על ידי קבורת הגוף בקרקע תתעכל אותה הזוהמא שנתערבה בנפש על ידי חטאו של אדם הראשון ויישאר נקי מן הזוהמא ההיא". הדיוק כאן במילה 'נקי' – אותיות 'קין', כי הנפשות שמשורש קין יצאו מזוהמה שדבקה בשורש זה בחטא אדה"ר, לפיכך נוגעת להם הכוונה הזו במיוחד, וכפי שמסיים שם: "ולכן זו הכוונה צודקת יותר במי שהוא משורש קין" (שער המצות, ויחי).

גם בעניין תספורת השערות ובמצוות השארת פאות הצדעים מוזהרים בני שורש קין במיוחד על גילוח שער ראשם, כפי שצוו הלווים ובראשם קרח, כי הם משורש קין שעניינו גבורות ודינים והשערות גם הם דינים וצמצומים. לפיכך יש לגלח שער ראשם להסיר את הדינים, אמנם רק בפאות תשארנה כדי להשאיר שורש כלשהו לדינים ולא יתבטלו לגמרי (שם, קדושים). הרח"ו מביא בשם מורו האר"י הזהרות והקפדות שונות הנוגעות בעיקר לבני שורש קין, דוגמת הזהירות שלא להותיר סכין על השולחן בשעת ברכת המזון, גם לא כשהיא מכוסה במפה מפני שזהו כלי זין ועל צאצאי קין להתרחק מכך (שער רוח הקודש, דף ט).

קין והבל (שורשי נשמה) – קין והבל מושרשים בכתפיים של אדה"ר, הבל מימין וקין משמאל. שורשי קין והבל מחסדים וגבורות שבמוח הדעת לאחר שנפגם בחטא עץ הדעת ונפל אל בין שני הכתפיים. במקום זה מתפצלים החסדים מהגבורות והופכים לשני שורשים שונים של נשמות. בני שורש קין נוטים לצד הגבורה, כוחם רב יותר והם מוכשרים במלאכות. בני שורש הבל כוחם בפיהם, בדיבורים וכדומה. הם חלשים ועדינים יותר. שורש קין מעורב בו הטוב בהרבה רע, ולפיכך נדרשים בעלי שורש זה לתקן את שורשם ובכך יזכו לעתיד למעלה יתרה. כי הגבורות שורשם גבוה מהחסדים, ולעתיד ישובו למעלתם.

מה זה 'השגות' ומי צריך אותן?

העיסוק בתורת הסוד והפנימיות, קבלה וחסידות, מפגיש אותנו רבות עם מושגים מעולמות טמירים, כאן אדם עשוי לשאול את עצמו: לשם מה? מדוע בחיי הארציים הצמודים למבט הרציונלי חסרות לי השגות מעולמות אחרים, ובעצם מה זה השגה?

אכן, ההבהרה הנחוצה ביותר היא – המונח 'מושג', או 'השגה'. למשמע אוזן 'השגות' נשמעות כעניין לבעלי השגה, שלא לומר בעלי רוח הקודש ממש. הלא כן? ובכן, הבה נתבונן במילה 'השגה'. אם הגדרנו דבר מה כבר השגה, לכאורה כוונתנו לומר שהוא מצוי בהישג יד – ניתן להשגה. מה שבלתי ניתן לתפיסה, אינו יכול להיחשב 'השגה'. ומכאן הבהרה חשובה: מה שהעולם קורין 'השגות אלוקות' בשום אופן אינם עניינים ערטילאיים. אכן, בעיני מי שטרם זכה להשיג זאת, רוחניות עשויה להתפרש כרחוקה וערטילאית. בדיוק כפי שעני המחזר אחר פרוטות מצייר בדמיונו מיליון דולר. בעל הון שידו משגת סכום שכזה, לא מוצא במיליון דולר את מה שהעולם מבקשים להגדיר במונח המהדהד 'מליון דולר'. כעניין זה אתה אומר: אין לך אדם שאינו בר השגה. רק שאצל אחד החומר מושג והרוח בלתי מושגת. ואצל אחר, להיפך. בעל השגה אינו רואה בהשגות דבר נשגב מבינה. עבורו, הרגשת יראה מפני נוכחות אלוקית, זהה להרגשתו של איש המוני בנוכחותו של שוטר מאיים. בבחינת ברכת רבן יוחנן בן זכאי: "יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם" (ברכות כ"ח:).

הבה נגדיר את מגמת פנינו. המצע הזה אינו מתעתד להציג 'השגות', כי אם להשתדל להביא אל הישג היד משהו מפנימיותם האינסופית של הדברים המצויים זה מכבר תחת ידינו. לפיכך נדלג על הקדמות הנוגעות לעצם עניין לימוד קבלה, אימתי ועבור מי. הדברים שיבואו כאן אינם בגדר לימוד קבלה, כי אם הארת הפשטות לאורם של הקדמות מחכמת הקבלה.

מה מסוגלת חכמת הקבלה להוסיף ליהדותו של יהודי פשוט?

הבה נראה איך הדברים באים לידי ביטוי בענייני דיומא. חג הסוכות עתיר מצוות, סוכה על שלל הלכותיה. לולב ומיניו על דקדוקיהם והידוריהם. הלל. שמחה. יהודי מבקש לאחוז ולו בקצות כנפיהן של המצוות. לעשות אותם עם שייכות, חיבור ומשמעות. היריעה הפשטנית תציע את דקדוק ההלכה, ומדרגות ההידור. כלל ישראל קדושים ומקיימים מצוות בהתלהבות. אולם אף אחרי היציאה ידי כל גדרי ההלכה, המנהג וההידור. האם הסוכה גופא הופכת מקשה אחת עמך ועולמך? האם הלולב ונענועיו לד' רוחות וששה קצוות בא עימך אל חדרי עצמיותך, ויתרה מכך – נוטל אותך אל מעבר לד' אמותיך של שגרה?

על פי חכמת הקבלה נענועי הלולב נעשים על פי סדר כוונות מדוקדק. אף גם צורתו של הלולב, תוארו של האתרוג, שילושם של ההדסים, יבשות טעמן של הערבות, כל אלו נושאים רמזים וכוונות מדוקדקות ומדויקות. בסוד הצורה, ברזי האותיות והשמות ובגדרי ההלכה. שמא תאמר מה לי ולכוונות נעלמות?

אכן כן. כפי אשר אמרנו השגה איננה חישוב גימטריות וציור שמות קודש גרידא. ההשגה מבקשת להביא אל הישג ידך את מרחבי החיוניות העצומים המסתתרים בכל פרט פעוט כביכול, ובכל דקדוק של הלכה, מנהג או הידור. ומה תועלת יש בכך? באופן זה מצליחה חכמת הקבלה להפוך למעלה מארבעים סימני שו"ע של הלכות סוכה ולולב למציאות ממשית בחייך. הקבלה לא רק מעמיקה ברמזי הלולב ובדרשות ענייני הסוכה – היא מציבה אותך, יהודי של היום ועכשיו, בתוך רוחנית נשגבה אך באותה מידה גם מציאותית, ממשית, ומוחשית, המושפעת ומתנהגת כפועל יוצא ממעשיך, הרגשותיו ואף מחשבותיך הכמוסות, ומשפיעה עליך באופן חוזר חלילה.

וכך הופכות דפנות של עץ, לידיו של קודשא – בריך – הוא המחבק אותך בסוד "שמאלו תחת ראשי וימינו תחבקני" (שע"כ דרושי חג הסוכות ד'). והסכך וכוכביו הזורחים מבעד לחרכי ענפיו מזריח עליך מאה ברכות מעולם הבינה (שם). שוב אינך אוחז בידיך מיני ירקות וצמחים, ד' אותיות הוי"ה הם עצמן ולבדן מצויות בין כפות ידיך (שם, דרוש ה'). ובעצם אף אתה עצמך שם. שדרתך ואיבריך, הרגשותיך ומדות הנפש שלך. ובנענועים, בהולכות ובהבאות. לופת הינך את עצמיותך הרוחשת כאן בתחתיות ארץ. מגביה כלפי מעלה, אל המקום בו שוכנים המוחין, הדעת – ומנענע. מעורר את המוח מתרדמתו, מקיץ את המחשבה הנאצלת משאננותה, ומושך כלפי עצמך קדושה, חיות וחדוות רוחניות אל תוך הלב, אל ציר המרכז של המידות וההרגשות (שם). וכך הינך מתייגע, מוליך ומביא, מעלה ומוריד. לא במקומך שבבית הכנסת. בין ר' חצק'ל לר' שכנא. רק בתוך תוכיות עולמך העשיר והרחב עד בלי גבול. עולם של פנימיות שרק הסח הדעת עושק ממך את הזכות לחיות בו.