שם מ"ב – מעלית רוחנית

דרכים רבות סלולות בעולם, כל אחת מהן מובילה למחוז אחר. אך האדם והעולם זקוקים יחד לדרך אחת נוספת – דרך שתוביל אותם ממטה למעלה. מחומריות לרוחניות. מדי יום אנו נדרשים לעשות את הדרך הזו במעלות הרוחניות, לטפס ממדרגה של חומר ולגעת במדרגות זכוֹת יותר של רוח. איזהו הכוח המסוגל לחלץ יצור קרוץ חומר מגשמיותו ולהעלותו למציאות רוחניות? כוח שכזה מצוי באחד משמות הקודש – שם בן מ"ב אותיות. הוא קשור אף לאופן התהוות הבריאה. הווי אומר: הדרך מכאן ומעלה סלולה על אותה הדרך המובילה ממעלה לכאן. הבה נבין: באותה מידה שהפיכת החומרי לרוחני פלאית היא, אף התהוות הרוחני למציאות גשמית, זהו פלא בלתי נתפס. יש אם כן לעסוק בהבנת שני הנושאים יחד.

כמובא בזוהר הקדוש, שם הקודש באמצעותו נברא העולם הוא שם מ"ב. שם זה אף שאינו כתוב מפורש בתורה, גנוז ומוצפן בתיבות הראשונות שבספר בראשית, מתיבת 'בראשית' ועד אות ה' בתיבת 'ובהו'.  אלו הן ארבעים ושניים אותיות, על פי צירופים מיוחדים שנמסרו בקבלה מדור לדור יוצא מביניהם השם הקדוש בו נבראו שמים וארץ. מהי הכוונה שנבראו בו שמים וארץ?

הגשמה והעלאה

מובא בכתבים ששם מ"ב מיוחס למידת הגבורה, טבעו כטבע האש. מבחינה זו בכוחו כביכול הצטמצמה הרוחניות והתגבשה לכדי מציאות חומרית. בעניין זה מרתקת לשונו של הרש"ש (נהר שלום דף כ"ה): "הנה טבע האור העליון חפצו וחשקו ותאוותו לעלות למקורו ושורשו להיכלל ולהדבק שם כשלהבת קשורה בגחלת, ואם ככה יעשה יתבטל מהות תיקונו. לפיכך שׂם המאציל לכל בחינה יראה פנימית שלא יעלה האור ההוא ויכנס פנימה יותר מהראוי לו, וגם יראה חיצונית וחוק וגבול שלא ירד למטה וייצא יותר ממדרגתו. והנה יראה זו היא שם מ"ב שהוא בחינת גבורה כמספר 'יראה', ושם זה הוא האוחז ומעכב לאור העליון שלא יעלה יותר מהראוי לו ושלא ירד יותר מגבולו".

במקומות שונים בזוהר מוזכרים אופנים שונים בביטויו של שם מ"ב, לעיתים הוא חקוק על 'חותם' או 'שעווה'. אלו ביטויים רוחניים כמובן, אך המשמעות מלמדת שהשם משמש כחותם הקובע את העולם בצורתו הטבעית והגשמית. המספר מ"ב כולל גם כן את צירוף המספרים שלושים ושניים ועשר, אלו ל"ב נתיבות חכמה ועשר ספירות. כל אות ואות מארבעים ושניים אותיות השם מייצגת כביכול 'נתיב' אחד או ספירה. טבע האש והחמימות הוא שמְשַוְוה לו את יכולת ההעלאה. כפי שבחוקי הטבע אש נמשכת כלפי מעלה, אף שם זה מסוגל לשאת את הנמוך והשפל כלפי מעלה. מבחינה זו מפורסם שם מ"ב בשם 'ג' ידיים' – ימין שמאל ואמצע. אלו שלושת הכוחות הרוחניים המצויים בכל עולם ובאמצעותם עולה עולם תחתון למקום עליון יותר.

שם מ"ב נושא אפוא שני ביטויים חשובים: צמצום/ הגשמה, והעלאה. רעיון זה רמוז בשתי התיבות האחרונות שבפסוק "בראשית" – "תוהו ובוהו". משמעות התוהו היא התפשטות הגשמיות "שאדם תוהה בו", כלומר ביטול המציאות. לעומת זאת 'בוהו', תיבה מורכבת: בו – הוא. דהיינו השגה והתלבשות. הקב"ה מצוי בחומר מצטמצם ומצייר את הבריאה להשגת בני אנוש.

היכן ובאיזו דרך נעשה שימוש בשם זה?

הרמ"ק (פרדס, שער פרטי השמות פרק י"ד) מלמד שאותיות השם הזה הם שערים להתבוננות והשגה, וכפי שדורש רשב"י בכתוב: "פתחו לי שערי צדק אבוא בם", 'בם' – מ"ב. אנו מבקשים להיכנס באמצעות שערי ההשגה הקבועים באמונה הקרויה 'צדק', ולבוא ב"ם, בסודן של מ"ב האותיות הללו.

שבעה שמות כנגד כל השביעיות

על ידיעת שם זה נאמר בגמרא (קידושין ע"א.) "היודעו והזהיר בו ומשמרו בטהרה, אהוב למעלה ונחמד למטה, ואימתו מוטלת על הבריות, ותלמודו מתקיים בידו, ונוחל שני עולמות העולם הזה והעולם". כמובן אין מדובר על ידיעה עיונית בלבד, ידיעת השם היא הכרת דרכי הצירוף והשימוש הרוחני הראוי בו. השימושים שנעשו בו קשורים לשינוי טבע, קפיצת הדרך וכדומה. דוד המלך למד אותו מפי אחיתופל בשעה שכרה את השיטין ועלו התהומות וביקשו לשטוף את העולם, מפעולת השם הזה ייבשו התהומות עד שהיה צורך להעלותן שנית באמצעות שיר המעלות.

שם מ"ב למעשה מורכב משבעה שמות הכוללים את כל חלקי הבריאה, הטבע, ויסודות החומר. הם נרמזו בכתוב "חצבה עמודיה שבעה", כאומר שהבריאה מבוססת בכל מחלקותיה על הספרה שבע: שבע ארצות. שבעה רקיעים. שבעה אליקמים. שבעה ככבי לכת. שבעה ימות השבוע, שבע שנות שמיטה ועוד. כל אחד משבעת השמות מונה ששה אותיות, יחדיו הם ארבעים ושניים אותיות. ההקבלה הזו בין השם לחלקי הבריאה, מציגה את שם מ"ב בדיוק כנגד כל טבעי העולם, משום כך יש ביכולת המכוונים בו להשפיע על מציאותו של הטבע באופן מובחן ומדויק.

היכן אנו הוגים את שם מ"ב?

אף שאיננו מודעים לכך, שם מ"ב משולב רבות בגרסה שלנו. מפורסמת שבהן היא תפילת 'אנא בכוח'. הוא מצוי גם בנוסח הקדיש, בפרשת 'ואהבת' שבקריאת שמע. אנו נזקקים לו בכל הזדמנות של עליה מעולם לעולם. בתפילה הוא משולב כמה פעמים במקומות שיש להתרומם לעולם עליון יותר. בקריאת שמע שעל המיטה מלווים את נשמה במסעה מעלה עם אותיות השם הזה. בשעת הסתלקות הנשמה מן העולם מסוגלת הזכרת השם להעלאת הנשמה.

בפרק הבא (אנא בכוח – תפילת הכנפיים) נרחיב בעז"ה אודות הזכרת השם בתפילת 'אנא בכוח'.

כלות הנפש או כיליון – סודות פרשת התמיד

שני כוחות קיימים בעולם, זה לעומת זה. כוח הכיליון המכלה ומתליע הכל, ולעומתו כוח ההתחדשות המחייה ומרענן ארץ ויושביה. פרי נאה גדל על עץ, מבשיל ועוטה מראה טעם וריח. לאחר זמן הוא מזקין. קמטים עולים בו, צבעו דוהה. פג ריחו וסר טעמו. בסופו של דבר מתליע. התולעים מכלים את הנבראים שבא זמנם. תולעת נבראת מהבשר המת, אוכלת אותו ואובדת מן העולם יחד עימו. בכל יום, מלמד רבינו האריז"ל, מתעורר בעולם כוח של כיליון. הוא ניעור עם שחר, ושמו תול"ע.

הבלאי והריקבון נוצרים בעקבות כוחות הקרויים עש ותולעת. על אומות העולם נאמר: "עש יאכלם", וכדברי המפרשים שאלו מיני תולעים האוכלים ומכלים את הבגדים. העש והתולעת על פי פנימיות הם מיני קליפות שתכליתם לכלות את הבריאה כדרך שהעש והתולעת מרקיבים ומבלים את הבגדים. וכך נאמר ברשעים: "כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה" (ישעיהו ס"ו כ"ד). כך גם בעניין הריקבון הנאחז בעצמות המת שאף הוא תוצאה של הידבקות הקליפות בגוף, כדכתיב "רקב עצמות קנאה" (משלי י"ד ל'). שהקנאה היא שמרקיבה העצמות.

תולעים רוחשים במקום הרקב. הריקבון הוא שמכלה את הבריאה, מפרק את החומר ומפוררו ליסודותיו עד אובדן צורה. הרפואה לקליפת התול"ע גנוזה באותן אותיות, כשנהפוך את סדרן. אל תקרי תול"ע אלא עול"ת – עולת התמיד.

שני כבשי התמיד שהוקרבו בבית המקדש, אחד בבוקר והשני בין הערביים, תכליתם לטהר את עולם העשייה מכוח הריקבון והכיליון של קליפת תול"ע. משום שכנגד כוח הכיליון שבסטרא אחרא, יש בקדושה כוח מופלא של חסד והתחדשות הקרוי תול"ע. בטרם נבוא בסודו של קרבן התמיד, עלינו להבין מעט את עניינה של התולעת מצד הקדושה.

בעם ישראל נאמר "האמונים עלי תולע" (איכה ד'), כלומר מגודלים בבגדי צבעונין, בגדים יקרים. התולעת כאן היא לשבח. "אנשי חייל מתולעים" (נחום ב'), גם כאן לשון שבח. התולעת מיוחסת גם למהותם הפנימית של ישראל "אל תראי תועלת יעקב" וכדרשות חז"ל על אותה תולעת שאין כוחה אלא בפיה, כך ישראל כוחם בפיהם, בתפילה. גם דוד המלך המפליא במעשי גבורה בשדה הקרב ומתעדן בענווה וביטול בעסק תורתו, נמשל בפי חז"ל לתולעת, שמתקשה כעץ ומתעדן כתולעת. התולעת אם כן נושאת משמעויות לכאן ולכאן. וזה בדיוק עניינה – כוח שיש בו טוב והיפוכו. קרבן התמיד מכריע אותו אל צד הקדושה.

גם בקדושה לתולעת משמעות של כיליון, אלא שאין זה כיליון של חורבן אלא אמצעי לדבקות ושיבה אל המקור. בבחינת כלות הנפש. התולעת שלא בקדושה מתליעה את הבריאה ומחריבה את קיומה. תולעת שבקדושה אף היא באה מצד הגבורה והביטול, אך עניינה הוא 'חסד שבגבורה', לקמן נרחיב. בכל יום מבקשת הבריאה לשוב אל שורשה ולהתחדש. השיבה אל השורש כרוכה בביטול החומריות, ולשם כך היו מעלים על גבי המזבח שבבית המקדש מדי יום קרבנות. קרבן מלשון קרבה. ההקרבה היא מעשה של קירוב החומר אל השורש שברוח. אין החומריות הכבידה מסוגלת להתרומם לשורשה אלא באמצעות כוח עליון שיופיע עליה, יאכל אותה, ויבטל את מוסרות החומר ויעלה את קיומה לנחת ולרצון. אודות כוח הכיליון דקדושה נאמר "כי הוי"ה אלוקיך אש אוכלה". גם השכינה קרויה על שם כך 'תכלת' – דאכלא כלא', שאוכלת ומכלה את הכל. זהו סודו של אריה האש הרובץ על גבי המזבח ('עמק המלך' שער י' פרק ו'), האוכל ומעלה הקרבנות לעילא. היום זוהי התפילה שבפה. כנגד תולעת המרקיבה והורסת בכוחה שבפה, גם לנו כוח בפה. כוחה של תפילה ודביקות.

מה בין תולע המתליעה לתולע שבקדושה? היפוך האותיות, עול"ת – עליה וכלות הנפש. עולת התמיד היא הדרך שהחומר עושה בחזרה, מחומריות לרוחניות. היפוכה של זו הדרך היא הרקבוביות. ריקבון הוא האופן בו שפע רוחני של חסד וטוב, הופך למיאוס וכליה. זהו תהליך של הסתאבות הקשור בשמם של רשעים שתולעתם לא תמות. כי אכן השימוש בשפע שלא על מנת להשיבו לתכליתו שבקדושה, הוא המזמין והבורא מתוכו עצמו את הקלקול, הרקב והתולעת. כדרך בשר המת המעלה תולעים. צדיקים לעומת זאת, המקדשים את חומריותם ומשתוקקים בכלות הנפש להשיב את חומריותם לשורשה, נאמר בהם "אף בשרי ישכון לבטח" (תהילים ט"ז ט') – אין לרימה ותולעה שליטה בהם.

מדי בוקר, מלמד האריז"ל, מתעורר בעולם חסד שלא מצד הקדושה, עליו נאמר "חסד לאומים חטאת". חסד זה מבקש להתליע את העולם בשפע מדומה. זהו האופן בו נעשה שימוש בשפע שלא כראוי. כך אירע למותרי המן מיום ליום – "וירום תולעים". נטילת שפע רוחני שלא באמונה, בורא ממנו תולעים. תיקונו הוא באמצעות עולת התמיד, ובימינו בקריאת פרשת התמיד.

רמז בשמות הקודש

תפילת 'אנא בכוח' המיוסדת על שבעה קבוצות של שש תיבות כל אחת, היא שם קדוש הקרוי 'שם בן מ"ב אותיות' (נרחיב אודותיו בפרקים הבאים בעז"ה). ראשי התיבות של השורה הראשונה – אבגית"ץ – עולים בגימטרייה כמניין 'תולע'. משמעותו של שם זה הוא 'חסד', אך התפילה כולה (שם מ"ב) מיוחסת לצד הגבורה. נמצא ש'תולע' שבקדושה משמעותו חסד שבצד הגבורה. כי אכן הוא כוח של כיליון אך פעולתו היא חסד. גם השם האחרון היוצא מששת התיבות הרמוזות בר"ת שקוצי"ת עולה בגימטרייה 'תולעת'. השם הזה הוא כנגד מלכות, מידת האמונה. לאמור, אמונה היא לעשות עצמו תולעת, כדברי נעים זמירות ישראל "ואנכי תולעת ולא איש". בספרי הקודש מבוארת כאן עצה נפלאה: רצונך להינצל מקליפת 'תולע' המכלה ומרקיבה – שפיל לסייפא דקרא, ועשה עצמך תולעת. ביטול. שפלות. זה יהפך לך את התולע לחסד ושפע (עי' ליקו"מ כ"ח).

(ע"פ שער הכוונות דרושי תפילת השחר ג').

מסירות נפש – מטעמים רוחניים

ההקדמה הנצרכת ביותר לכל ענפי עבודת הבורא זו ההבנה מה ייתן ומה יוסיף האדם בעבודתו אל השלמות האלוקית הקיימת לכאורה אף קודם התערבותו. או במילים פשוטות יותר: וכי יש לו לאדם אפשרות להועיל במאום לבוראו?

הראשון שתמה על כך היה אדון הנביאים משה רבינו בשעה שעלה למרום. הוא הציג את הקושיא לפני הקב"ה בכבודו ובעצמו, והדברים שנאמרו לו משמשים יסוד לגישה שלנו אל עבודת השם, וכך דורשים חז"ל (שבת פט א):

"בשעה שעלה משה למרום, מצאו להקב"ה שהיה קושר כתרים לאותיות. אמר לו: "משה, אין שלום בעירך"? אמר לפניו: כלום יש עבד נותן שלום לרבו. אמר לו "היה לך לעזרני". אמר לו: "ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת לאמר" (במדבר יד, יז).

בזוהר ובכתבים סומכים את הרעיון הזה לכתוב: "תנו עוז לאלוקים". האדם מתבקש כביכול לתת עוז לעליונים. עניינה של אותה נתינה שהאדם מתבקש לתת לבוראו ולעוזרו כביכול, מבוארת פעמים אין מספר בזוהר ובכתבים, והיא ההקדמה הבסיסית ביותר לכל פינות עבודת הבורא ובפרט עבודת התפילה.

אמרו חז"ל (מדרש רבה במדבר פ' י"ח): "תפילות כנגד תמידין תיקנום", שנאמר (הושע י"ד,ג'): "ונשלמה פרים שפתינו". תחת תמידים ועולות שהקרבנו על המזבח, משלמים אנו את חובותינו ואת מתנת ידינו בשפתותינו הדובבות וממללות שירות ובקשות בתפילה. המפתח אם כן לסוד עבודת התפילה הוא עניין הקרבן.

משמעותו של קרבן

קרבן מלשון קורבה – שבאמצעותו מתקרבים ישראל לאביהם שבמשמים והבריאה עולה לשורשה. עבודת הקרבנות מיוחסת להכנת מטעמים, בזוהר הקדוש (תיקון כ"א נ"ה.) דורשים את הפסוק "ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי" על עבודת האדם  – 'מפקודין דעשה'. וכאן מקור לחלקו של האדם בהמשכת השפע לעולם באמצעות תפילתו.

על מנת שתינתן ברכת השפע, מבקש יצחק אבינו להביא לו מטעמים. ובאותה בחינה ברוחניות מתבקש כלל ישראל להביא מטעמים, היינו מצוות ומעשים טובים, למעלה. לעורר נחת רוח. בשפת הקבלה הבאת המטעמים נקראת 'העלאת מ"ן' שעניינה פעולה שהתחתונים פועלים ממקומם ובכך מעוררים נחת לעילא.

פרשת ברכות 'וייתן לך' מסמלת את ההתמודדות התמידית בין צד הקדושה לצד שכנגד על גורלו של השפע הבא לעולם. יעקב אבינו מבקש להמשיך לבניו אחריו שפע, וכנגדו מבקש עשיו למשוך את טוב הארץ אל צד הרע ואל גויי הארצות. אלו ואלו משתדלים להשיג שפע באמצעות מטעמים. מטעמים שהתקין יעקב אלו 'פיקודין דעשה' – מצוות ומעשים טובים. עשיו מביא מהציד: "לאטעמא לקודש אבריך הוא מחובוי דבנוי, דאינון מאכלין מרירן" (זוהר שם) – קטרוגים. ההתמודדות הזו על גורל השפע מתקיימת דבר יום ביומו, בין כנסת ישראל לעמים.

העלאת מ"ן

בכתבים אנו מוצאים הרבה את המושג העלאת מ"ן – מיין נוקבין. בביטוי של נגלה הכוונה היא למסירות נפש, היינו התערותא דלתתא. העלאת מ"ן היא התנאי החיוני ביותר לכל סוג של המשכת שפע מעילא לתתא. בהקשר לכך מובאת דרשת חז"ל על הגשמים: "אין לך טיפה וטיפה מלמעלה שאין טפיים עולות כנגדה מלמטה" (תענית פ"ג). היינו שלכל המשכה של שפע מלמעלה, קודמת בהכרח התעוררות של עבודת התחתונים מלמטה. מה משמעותה של התעוררות זו?

בפשטות זו מסירות נפש. וכי מה יש לו לנברא להעניק לבוראו? את פתיל חייו ואת רוחו שהושמה באפיו במתנת שמיים, וכדברי המשורר: "ולקרבן אקריב לו את נפשי היחידה". עבודת השם דורשת מסירות נפש. לפיכך, בכוונות התפילה להאריז"ל מצוינת כוונת מסירות נפש כהכנה לכל פעולה שיש בה כדי להמשיך שפע או מוחין לתתא: בקריאת שמע, בתיבת 'אחד'. בנפילת אפיים. בתיבת 'מלך העולם' שבמטבע הברכה, ועוד.

מסירות הנפש מצידנו משמשת כביכול טענה ניצחת בידי השכינה הקדושה באמצעותה היא מעוררת למעלה רחמים ורצון לחון את הבריאה ולהשפיע לה ולבניה הלא הם נשמות ישראל, שפע רב. הזוהר הקדוש (תיקונים שם) מפליא דרשות על אותה עלייה שעולה השכינה מלווה בנשמות ישראל המוסרים נפשם בעבודת הבורא, מתוך פסוקי שיר השירים: "מי זאת עולה מן המדבר מקוטרת מור ולבונה מכל אבקת רוכל – שכינתא תתאה איהי קטורת דקודשא בריך הוא, איהי קרבן דיליה, איהי מזבח דיליה".

בעבודת הבורא, הלא כל אדם נדרש לעיתים למידה מסוימת של מסירות נפש. אילו יצייר אדם לנפשו עד כמה מצפה 'אם הבנים' – שכינת עוזנו, לכל תנועה של מסירות נפש מצידנו, שבאותה תנועה והתעוררות קטנה היא מתעטפת בבחינת "מקוטרת מור ולבונה", ועולה לפני השי"ת בטענה "חזי במאי ברא אתינא לגבך" (זוהר ויקרא י"ג, א) ומעוררת נחת רוח והשפעה חדשה לגמרי עבור העולם ועבורו – בוודאי היה ניגש לקשיים בדחילו ורחימו, בחדווה ובשמחה עצומה.

ימי השובבי"ם – משמעות ועבודה פנימית

מפורסמים הם ימי השובבי"ם כמסוגלים לתשובה ותיקון נפש. בימים אלו גם אוזניים שאינן רגילות במושגי פנימיות וענייני קבלה, שומעות רבות על 'תיקוני נפש' וכדומה. ובכן ננסה להסיר קמעא מהלוט האופף את עומק המושג.

פשר סגולת שובבי"ם נעוץ במשמעות פרשיות השבוע הנקראות בימים אלו, ושורשיו מעמיקים פנימה, עד לחטא עץ הדעת טוב ורע.

בשבועות אלו קוראים בתורה את פרשיות שיעבוד מצרים ועד הגאולה. כפי המבואר בספרים, הקריאה מדי שבוע משפיעה על המציאות, מהותה ועניינה. לפיכך בצוותא עם אירועי הגלות הנקראים בתורה, אף אנו נפשות ישראל בהווה, יורדים בעקבות אבותינו מצרימה. ירידה זו, צורך עליה היא. שתיקונים נפלאים תלויים בה.

מצרים, מלמד רבינו האריז"ל, שימשה ככור היתוך להפקת זהב טהור. בשעה שדולים זהב ממעמקי האדמה הריהו מעורב פסולת וסיגים, במצב שכזה אינו ראוי לייעודו הנשגב. כדי להפיק ממנו חומר יקר ערך יש להפריד בין גופו של הזהב לסיגי הפסולת המעורבים בו. הפרדה זו נעשית בכבשן האש. שם צורפים את הזהב, הסיגים נפרדים והחומר הטהור מתגבש למקשה אחת של זהב נקי. פעולה שכזו נדרשה אף לנפשות ישראל שבאותו הדור. וכאן אנו באים לביאור המושג 'תיקון נפש'.

טהרת הנפש

האדם הינו הרכבה של חומר וצורה – גוף בשר ובתוכו מדרגות של נפש רוח ונשמה. הגוף החומרי משמש כקליפה לפרי, כרוך אחריו היצר הרע המבקש להמיתו. הטיה וסטייה מהקדושה מכתימה את הנפש היקרה בקלקול. נפש מוכתמת דומה למראה מלוכלכת. תפקידה של מראה להציג בבהירות מראות הניצבים לעומתה, ייעודה של הנפש לצייר בבהירות מראות של אמונה והשגות אלוקות מעולמות עליונים. כתם על הנפש זו מחיצה בפני ההשגה. ההפסד העיקרי בעטיו של עוון הוא, העדר הרגשה רוחנית וקרירות. זאת יש לתקן.

המשפיעים העיקריים על טהרתה ובהירותה של נפש הם לבושה. לבושים טהורים ונקיים מבטאים מצב רוחני טהור, קרבת השם, מציאות מתוקנת. לבושים מלוכלכים ח"ו מבטאים את ההיפך. כפי שהזהב המעורב בסיגים זקוק לצירוף וזיכוך, כך גם הנפש. גלות מצרים נועדה להעביר מנפשות ישראל פסולת וסיגים ותערובת טוב ורע. איך מתערבת נפש טוב ורע? החטא גורם. הקלקול הראשון בתבל היה חטא עץ הדעת של אדם הראשון. האכילה האסורה מהעץ ותוצאותיה הם שחוללו את התערובת הרוחנית והביאו לעולם נפשות שטוב ורע משמשים בהן בערבוביה. אותן נפשות יצאו לעולם ללא לבוש וכלי רוחני ראוי, הקליפה בלעה אותן והעניקה להן לבוש בלתי טהור. נדרשה כאן ירידה לכבשן אש על מנת להיטהר. להסיר את הבגדים הצואים ולהתלבש בבגדי ישע, לבושי נפש מתוקנים וראויים. זו היתה תכלית גלות מצרים.

הימים הללו מסוגלים לתשובה בכלל, ובפרט על עניינים שאין התשובה מועילה להם בדרך כלל (עי' זוהר ויחי רי"ט, א.), כגון קלקולים של השחתת הנפש. היפוכה של קדושה היא השחתה, בבחינת "כי השחית כל בשר את דרכו". מהי השחתה? בפשטות, הרס וחורבן. בכוונת הבריאה נאמר "לא תוהו בראה, לשבת יצרה" דהיינו, תכלית הבריאה להוות מקום יישוב. המשמעות הפנימית היא שתכלית בריאת העולם לשמש כלי להתגלות אלוקות. כלי זה נעשה באמצעות בני אדם הממשיכים אל חייהם, אל גופם ואל מציאותם, חיות אלוקית. שפע קודש. רוחניות. בשעה שאור רוחני נכנס בכלי גשמי – עולם נברא. מה עלול להחריב אותו? השחתה. פגיעה בכלי והמשכת שפע וחיות למקום הלא נכון. הקלקולים הללו נקראים "נגעי בני האדם". נגע הוא היפוכו של עֹנג. הנגעים פושים בעור, דהיינו בכלי ובלבוש, ומותירים את הפנימיות חשופה למזיקים וזיהומים. כך גם ברוחניות, ישנם קלקולים שפוגעים בלבוש ובכלי. האור נותר כביכול חסר כיסוי ושמירה, מזיקים נאחזים בו, הקליפות עוטות אותו. מכאן נבראים השדים הרוחות ומזיקי עלמא. אלו הם כוחות רוחניים חסרי לבוש טוב. הרע העניק להם לבוש. מכאן כל הפגעים הרעים ומכאן גם כל הניסיונות והנפילות. איך מתקנים?

תיקון קריאת שמע

תיקוני הנפש המסוגלים לימי השובבי"ם, מכוונים במיוחד לקלקולים הללו. עניינים רבים יש, חלקם כרוכים בתעניות אך עיקרם נוגעים אל הלב, הכוונה והתשוקה האמיתית לשוב ולהידבק בטוב מתוך שמחה. אך דווקא התיקון החשוב ביותר, פשוט הוא אילו רק תינתן בו מחשבה ויגיעה כלשהי – קריאת שמע שעל המיטה.

לתיקון הקלקולים הנזכרים דרושים שני עניינים: ראשית. להרוג את המזיקים, דהיינו אותם גופים רעים שהלבישה הקליפה על הנפשות הקדושות. שנית. לאסוף את הנפשות והכוחות הרוחניים שנפלו בקליפה, להשיבם אל הקדושה ולחדש כוחם בשכינה. שני התיקונים הללו הם בבחינת סור מרע ועשה טוב. בחזון הלילה שבנבואת זכריה על יהושע הכהן הגדול נאמר תחילה: "הסירו הבגדים הצואים מעליו" ולאחר מכן "ישימו צניף טהור על ראשו". תחילה הסרת הלבוש הרע, לאחר מכן הלבשה במחלצות של טוהר.

הזמן הראוי לעסוק בתיקון זה הוא דווקא קודם השינה, סימנך: "לא ישכב עד יאכל טרף", אלו אותן נפשות שנטרפו על ידי הקליפה ואנו נזהרים לשוב ולטרוף אותם אל הקדושה בטרם נפקיד את רוחנו ביד יוצרנו. קריאת שמע שעל המטה, כפי שמלמד האר"י, מסוגלת לכך.

בקריאת שמע יהודי אוחז בידיו חרב. בסוד "וחרב פיפיות בידם". חרב זו לוחמת בשעה שאנו הוגים בפה, בכוונה, ביגיעה את תיבות פרשיות קר"ש. מידי לילה, בקריאה אחת, מסוגל יהודי להרוג עד אלף וקכ"ה מזיקים, דכתיב: "ייפול מצידך אלף ורבבה מימינך…". לאחר מכן, מתקיימת גם הבטחת קיבוץ נידחי ישראל, דהיינו אסיפת כוחות הנפש שנאבדו ופוזרו בחטאים, חידוש הנפש והבראתה. תיקון זה נעשה באמצעות השם הקדוש הרמוז בר"ת "חיל בלע ויקאנו" – חב"ו, זהו אחד משבעים ושניים שמות.

 

המתקת הדינים – סודותיה של פרשת העקידה

בפרק הקודם (חסדים וגבורות – ההפכים המאוחדים ביקום) החילונו לדון בעניינם של החסדים והגבורות ומהותם, כעת ניגש בסייעתא דשמיא ללבן את המושג 'המתקת הדינים'.

מדי בוקר, תיכף לסדר ברכות השחר, ניגש יהודי להמתיק דינים בקריאת פרשת העקידה. כפי שנראה פרשה זו מלאה כוונות ורמזים המבטאים את התעצמות החסד על הגבורה, והכללת מידת הדין במידת הרחמים. לפיכך מקום של עיקר קבעה לה פרשת העקדה כמפתח של המתקה והמשכת רחמים בשערי כל יום. בענייני המתקה היו לצדיקים הנהגות נפלאות. מפורסמים צדיקים שנהגו לשחוט תרנגול זכר הנקרא 'גבר' באשמורת הבוקר מדי יום ביומו, כמנהג הנפוץ בערב יום הכיפורים. כוונת השחיטה אף היא על דרך המתקת הדינים. שחיטת הגבר המרמז על גבורות, מסוגלת להמתקת הגבורות בחסדים. לקמן נזכיר עוד עניינים העולים בקנה אחד.

מהי המתקה?

מיתוק הוא הפיכת המר למתוק, לאו דווקא במשמעות המדוברת של מתיקות, בעיקר כהכשרה לאכילה והנאה. כפי שמובא בספרים שטבעו של המלח 'למתק המאכל', כלומר לבטל מרירותו ולהביא בו טעם. גבורות היוצאות מכלל איזון מביאות כליה סביבן, ההמתקה היא 'ריסון' הדין והעמדתו בגבולות הרצויים לקיומו של עולם.

פניו של הדין – עוצב

מהו מצב של דין?

רמח"ל (קל"ח פתח נ"ב) מבאר זאת היטב: "טבע הדין – שלא להראות אחווה, אלא הכל עוצב ופנים זועפות. כי החסד ענינו ימין מקרבת, ואהבה – שהנמצאים עצמם כל אחד מתנהג באחווה עם חברו, כל אחד בפנים שוחקות זה לזה. והדין הוא השנאה והריחוק, וזעם הפנים, הכל בעוצב". אם רצונך לדעת מראה פניה של מידת הדין, עצבות – זו ההגדרה.

גבורות ודינים עלולים להתגבר בכל מציאות. במקום בזמן או באדם. צדיקים היודעים לעיין בהנהגת הספירות מסוגלים להבחין בדיוק על איזו מדרגה, מקום, או פרט בבריאה נגזר הדין (עי' ליק"מ סי' ה'). ההנהגה הרוחנית משליכה על ההנהגה החומרית. המשל הקרוב ביותר אל השכל היא 'נשמה עצבה' כלשון רמח"ל. עצבות היא פירוד. הגבורות מטבען נפרדות ולכן בשעת התגברות הדינים בנפש, גם אדם בעל כוחות נפש מיוחדים יחוש רפה וחדל אישים. מדוע? מפני שכוחות נפשו התפרדו כל אחד לעצמו. אין כוח מפרה ומעורר את חבירו, והנפש חשוכה.

וכך מלמד רמח"ל : "החסד גורם אהבה, ובה הנשמה מתלהטת בשמחה ומראה פנים שוחקות. והדין גורם השנאה והריחוק, והנשמה עציבה, ואינה מתלהטת, ונראה זעם הפנים". ברוחניות זו ממש המציאות בספירות העליונות: "ועל כן בהיות הספירות מדרגות הדין, שהם מרחיקות את הנבראים שלא להדבק בם, נגד זה אותם המדרגות עצמם עומדות כמו בעוצב, בלתי שמחה והתלהטות. אך בהיותם מדרגות חסד, שמביאות האהבה אל התחתונים, כנגד זה גוברת בהם השמחה וההתלהטות". כלומר יש כאן השפעת גומלין, בזמן בו הנבראים בלתי ראויים וכתוצאה מכך שולטת עליהם הנהגה של דין, וצינורות השפע מתרחקים מהם ונסוגים. כך גם הצינורות עצמם והספירות הממונות על ההשפעה לתחתונים – מפסידות את הארתן ושרויות כביכול בפירוד וחוסר הארה.

זהו דין, היאך תיעשה ההמתקה?

'המתקת הדינים' היא שם כולל למושג רחב מאוד המתפרס על פני נושאים שונים. המתקות עשויות להתבצע באופנים מגוונים. על ידי כוונה מיוחדת בשמות הקודש ושילובם של שמות דין (כגון: אלו-הים) עם שמות של חסד (כגון: הוי"ה). על ידי תפילה והזכרת שמות של חסד. על ידי פדיון, מחאת כפיים, ועוד. ידועים דברי הבעש"ט הקדוש שעיקרה של המתקת הדינים נעשית במחשבה אשר במוח. מפני הכלל המפורסם "אין הדין נמתק אלא בשורשו", שורש הדינים במוח, בבחינת 'בינה', לפיכך אף פעולת ההמתקה העיקרית תיעשה באמצעות המחשבה.

העקדה כאמצעי המתקה

פרשת העקדה מסוגלת במיוחד להמתקת הדינים. הפרשה עוסקת בשתי המידות שאבותינו הקדושים אברהם ויצחק היו מרכבה להן – החסד והדין. אברהם איש החסד, ולעומתו יצחק שמידתו יראה וגבורה בבחינת 'פחד יצחק'. מכיוון שמידתו של יצחק גבורה, ההכרח להמתיק אותה. ההמתקה נעשית על ידי 'עקידה' – החסד עוקד וקושר את הדין ומכניע אותו תחתיו. ואלו דבריו של רבי יוסף ג'יקטיליה בספרו שערי אורה (השער החמישי, הספירה השישית): "זהו סוד אל-הי אברהם אל-הי יצחק ואל-הי יעקב, ולא אמר ואלהי יצחק כמו שאמר 'ואלהי יעקב', כדי שלא תחלוק למידת יצחק גדולה וכדי שתהיה מידת פחד יצחק תחת חסד אברהם. וזהו סוד: 'וילכו שניהם יחדיו', שאין רשות למידת יצחק ללכת עד שמידת אברהם מלמדת זכות, שאלמלא כך היתה מידת יצחק מחרבת העולם. ותדע לך כי אברהם עקד את יצחק כדי שתהיה מידת יצחק עקודה יד ורגל וכבושה תחת מידת החסד".

המתבונן בפרשת העקדה על פי סידורי הכוונות מוצא איך כל תיבה בה עוסקת בשילוב הדין בחסד, ובהכנעת הגבורות תחת יד החסדים. וכך פותחת הכוונה בפרשה: "ויהי אחר הדברים האלה – הגבורות רצו להתמתק בחסדים ונתרוממו עם החסדים לאכללא אשא במיא". אברהם אבינו ההולך עם יצחק בנו, הם החסדים המוליכים לצידם את הגבורות כדי למתקם. ההמתקה מועילה לשני הצדדים. הדין של סטרא דיצחק נמתק, אף החסד מקבל תועלת. שאינו דומה חסד לבדו, נטול גבורה. לחסד שהשלים עצמו באמצעות הדין והגבורה. לכך נאמר "אברהם, אברהם" – אברהם ראשון בלתי שלם, חסדים לבדם. אברהם בתראה שלם, חסדים כלולים בגבורות, חסד מגולה (עי' סידור הכוונות לרבי שבתי, שער הכוונות תפילת השחר).

הנחת תפילין – החייאת הזיכרונות הטובים

מצוות תפילין נהוגה אצלנו בעיקר בתפילת שחרית. שלא כשנים קדמוניות אז התהלכו בהם משך היום כולו. הטעם לפי פשוטו משום חלישות הדורות מלהישמר בנקיות כראוי. הפנימיות מצביעה על חלישות המוחות. תפילין הם השארה של מוחין, לאחר החורבן לית כל מוחא סביל דא, להחזיק את המוחין יום תמים. הבנת עניינה של מצוות תפילין מזקיקה אותנו לשוח קמעא על 'מוחין', ולגעת ב'רשימו'.

בשחר יהודי קם לתחייה לאחר שינה שיש בה שישים במיתה. על תחייה זו הוא מברך "המחזיר נשמות לפגרים מתים". מה הם החיים?

הנשמה שבמוח – 'מוחין'

אדם חי במוחו. שם משכנה של נשמת חיים, וכלשון הלשם ייחוד: "הנשמה שבמוחי…". החיים מתקיימים על חכמה, שכל, דעת דקדושה. כדכתיב: "החכמה תחיה את בעליה". הכוח המחייה הזה קרוי בלשון קבלה 'מוחין'. היכן ואיך באים אותם 'מוחין' מחיי נפשות? באמצעות תפילה. ביומו של יהודי ג' תפילות, בוקר, צהרים וערב. בשלושת הזמנים הללו נדרש אדם להמשיך אל העולם ואל הגוף מנת חיים נוספת, בלשון הספרים 'המשכת מוחין'. 'מוחין' אלו יורדים מלעילא ומשתכנים במוח.

אופן המשכת המוחין ומדרגותיהם משתנים על פי סוגי התפילות, זמניהם וענייניהם. המוחין הללו משפיעים על מצבם ומעמדם של העולמות ועל ההנהגות הרוחניות. כפי שדעתו של אדם מעמידה אותו על רגליו, ומגדלת אותו מילדות, נערות, לבגרות. אף המוחין הנמשכים ברוחניות, מעמידים את העולמות ואת ההנהגה הרוחנית בקומתה השלימה.

ככלות התפילה, מסתלקים המוחין. לכאורה, בו ברגע אמור היה לרדת לעולם לילה – לילה כפשוטו. המציאות המוחשית נגזרת מהנהגה רוחנית החופפת עליה מלמעלה. אם אור שמש בעולם – הרי זה מפני שמוחין של שחרית מאירים. בלילה אין המוחין מאירים, גם תבל ומלואה שרויים באפילה ומגששים לאורה של לבנה. כאן אנו באים למושג 'רשימו'.

הכלל הרוחני אומר: כל קדושה משאירה רושם במקומה. דהיינו, אם האירה במקום מסוים קרן אור של קדושה. אם נכנסו במקום זה מוחין, הרי גם אם יסתלק האור – רישומו ייוותר שם ויאיר. הכלל הזה תקף בכל מקום. וכך הדברים מתנהלים: באמצעות התפילה נמשכו מוחין, עם סיומה הם מסתלקים. להיכן? למעלה. המוחין המסתלקים עומדים מעל הראש, כאורות מקיפים. בגוף נשאר רושם של קדושה, 'רשימו'. אותו רושם של מוח, די בו כדי להחזיק את העולמות העליונים ואת ההנהגה במצב של יום, כאילו היו שם מוחין של ממש. הרשימו הזה הוא אור התפילין. בזמן הבית כאשר היו המוחות חזקים והנפשות חסונות, היה ביכולת להחזיק במוח את רישומה של התפילה ואת השארת המוחין במשך היום כולו. להמשיך עימם מבית הכנסת לבית המדרש, ואף לצאת בהם לשוק. היום, חולשה נפלה בעולם. בקושי מסוגל המוח לסבול את השארת הרשימו בזמן התפילה ומעט לאחריה.

תפילין – חותם של זיכרון קדוש.

כבר למדנו שעניינם של תפילין היא הארת 'רשימו', כעת נבין מדוע מניחים אותם קודם התפילה. בתפילה, כבר אמרנו, ממשיכים דעת, שכל ומוחין של קדושה. כל יום מחדש, כל תפילה בפני עצמה. נשאלת השאלה: אם מדי לילה מסלקים כל המוחין והכוחות המחיים של יום אמש. בבוקר, כאשר נדרש יהודי לגשת לעבודת בוראו, מהיכן אפוא יישאב חיות כדי לגשת לתפילתו?

שימו ליבכם, זו חקירה מרתקת. התפילה נועדה להמשיך חיים, מוח ודעת. האדם קודם התפילה לכאורה נטול חיות ונשמה. החיים מוכרחים להתחיל מנקודה חייה כלשהי, הלא כן?

התשובה טמונה במושג 'זיכרון'. במשל הגשמי במכשירים מסוימים הפועלים על אנרגיה חשמלית יש מעין זיכרון פנימי ממנו ובאמצעותו ניתן לעורר ולהפעיל מחדש את המכשיר אף לאחר כיבוי. גם בנפשנו הדבר כן: המוחין הללו שמסתלקים עם רדת ליל, אינם אובדים, הם עולים ומתעלים למעלה, ובגוף נשאר 'רשימו'. אולם בלילה, מסתלקים המוחין גבוה יותר. אף הרשימו נוטש את הגוף ואז יורדת לעולם חשיכה של ממש, מוחשית. בדיוק בנקודה זו ניצבת הנפש ומתחננת לפני בורא עולם: "שימני כחותם על ליבך, כחותם על זרועך". זהו פסוק של תפילין. תיכף נשוב אליו.

על מנת שנוכל מחר עם שחר להקיץ, להתפלל, ולהביא לכאן מנת חיים נוספת – ההכרח שאותו 'רושם' של מוחין יישמר עבורנו במקום כלשהו. מבלעדיו לא נוכל להקיץ ולהתחיל התחלה כלשהי. את הרשימו הזה אנו מזמינים בהנחת תפילין. של יד ושל ראש. תפילין מלשון "נפתולי אלוקים נפתלתי" דהיינו דביקות והתקשרות (כמובא ברש"י שם), התפילין מבטאים התחברות והתקשרות. זהו עניינו של אור הרשימו – לחבר ולדבק אותנו אל הזיכרון הטוב והקדוש של המוחין שהאירו אמש.

תפילין של יד הם תפיליה של השכינה הקדושה, תפילין של אמונה. תפילה של ראש הם תפילין של קודשא-בריך-הוא. בלילה, שעה שהמוחין מסתלקים להם ואף רישומם נמחה מן הגוף ומתעלה, מתחננת הנפש את תחינתה של השכינה: "שימני כחותם על ליבך" – ריבונו של עולם קשור נא את זיכרוני, את מוחי ודעתי, אצלך. שלא יימחה הזיכרון הטוב אף בשעת הסתלקות. למחרת, בגשת יהודי אל התפילין קדישין, הרי הוא שב אל זיכרונו הטוב הנצור ושמור על ליבו וזרועו של כביכול ברוך הוא. הוא שב אליו, מניחו, ומעלה על ליבו את הרושם הטוב שעשו בו מוחין דאמש. הוא שב וכורך את אותו זיכרון ורושם קודש על זרועו בשבע כריכות. אף משלים את כריכתו על אצבע אמצעית כדרך אירוסין וקידושין. אז, כאשר האמונה שבלב מתעוררת לתחייה, אף המוח כנגדה מתקנא כביכול ונושא קל וחומר בעצמו – אף אני אניח תפילין של ראש. אלו תפילין של בורא על עולמים.

(ע"פ שער הכוונות, דרושי תפילין, ה'. קיצור הכוונות לרמח"ל. ליקו"ה תפילין ו').

מדוע קמתי הבוקר? הסודות שבפעולות הפשוטות בבוקר

השאלה הראשונה שאמורה להעסיק אותנו מדי בוקר היא, מה זקוק ממני העולם. שהלא עבורך ר' יהודי נברא העולם. מה זקוק העולם עם שחר?

לאותו הטיפול לו זקוק חפץ יקר שנפל לעפר, דהיינו – ניקוי והעלאה. לטיפול זהה נדרש גם אדם בעצמו. קודם כל להיטהר, לאחר מכן לשוב ולעלות.

בבית המקדש כללה עבודת הקודש שלוש מדרגות שהם שלושה עולמות: מחשבה, דיבור ומעשה. כוהנים בעבודתם – מעשה. לווים בדוכנם בשירה – דיבור. ישראל במעמדם – מחשבה. (קומץ המנחה לרבי צדוק). שלושת אלו, ג' חלקים של עבודת הבורא הם. סדר היום היהודי מביא אותנו לעסוק בכל המדרגות הללו. במחשבה בדיבור ובמעשה. המחשבה היא הכוונה הממלאת את המעשים כולם. הבה נלבן את שני החלקים הראשונים: דיבור ומעשה.

התנערי מעפר קומי

כל בוקר מתנערת הבריאה מעפר לאחר נפילה. מדי בוקר מתנער אדם משינה, מרוח טומאה, מירידה. כעת נדרשים הבריאה והאדם לכמה וכמה תיקונים. הם מחולקים לשני סוגים – טיהור והעלאה. טיהור על שום מה? כותב הרח"ו: הלילה הוא הזמן בו מורשים החיצוניים לקבל יניקה כלשהי והם מתגברים, מתעצמים, ונאחזים בעולמות העליונים. לפיכך, עם שחר יש לטהר את העולמות מאחיזתם של הקליפות. טהרה זו נעשית באמצעות חלק המעשה כמובא בשולחן ערוך: יפנה וייטול ידיו. טלית קטן וגדול, תפילין של יד וראש. המעשים הללו מטהרים את העולמות במקומם, ומסלקים מהם את נגיעת החיצוניים.

ההעלאה באה לאחר מכן. כאשר הטהרה שרויה בעולם, כעת יש להעלות את הבריאה בחזרה אל שורשה. התיקון הזה נעשה באמצעות 'דיבור', דהיינו תפילה.

מסופר על כומר ערל אחד שראה בשולחן ערוך את ההלכות שבסימן ג' מאורח חיים, הלכות הנהגת בית הכסא – ותפעם רוחו: עד לשם מלווה אותם ספר ההלכות היהודי?! אכן כן ואף יתרה מכך, עבודה גדולה יש ליהודי גם בעניינים של נקיות, שאין לך מעשה יהודי חף מכוונות ועניינים נשגבים. שתי ההלכות הללו – יפנה וייטול ידיו, הם המעשה הראשון מסדר של עשיות שבכוחן לטהר את חיצוניות ופנימיות העולמות, להבנת הדברים עלינו לדבר מעט על פנימיות וחיצוניות.

האריז"ל משרטט את קומת האדם קודם כל בשני רבדים, פנימיות וחיצוניות. בפנימיות י"ב אברים שראשיהם הם מוח, לב וכבד. בחיצוניות שלושה אחרים – בשר, גידים ועצמות. על גביהם מבחוץ סוככת המחיצה החיצוניות ביותר, העור. כנגד זה גם העולם מחולק כך: הרקיעים, הארצות, הישובים הבתים והאילנות – אלו חיצוניות. בפנימיות יש נשמות וספירות רוחניות.

טיהור והעלאה

מוטלת עלינו המשימה הקדושה לטהר את החיצוניות הזו, לסלק ממנה אחיזה של קליפות והסתרות. איך עושים זאת? באמצעות מעשים כביכול אלמנטאריים – נקיות הגוף ונטילת ידיים. שני המעשים הללו הממלאים יחד כארבעים סעיפים בשו"ע מטהרים את רגלי עולם העשייה, העולם הקרוב ביותר למקום הקליפות. רחיצת הידיים מטהרת את חיצוניות העולמות, ניקיון הגוף מסלק את הקליפות מהאברים הפנימיים וכנגדם אף מפנימיותו של עולם העשייה.

לאחר מכן באה מצוות ציצית, טלית קטן וגדול, שניהם מביאים טהרה בעולם היצירה. הטלית קטן בפנימיות – לפיכך מובאת ההקפדה על לבישת ציצית תחת הבגדים דייקא (על מנת לצאת גם ידי עניין לבישת הציצית מבחוץ, על הבגדים, נהגו הנוהגים ללבוש ווסט וכדו'). טלית גדול נוגעת לחיצוניות היצירה, ואכן היא עוטפת ומלבישה את הקומה כולה מראש ועד רגליים, מבחוץ. לטהרת הבריאה אנו מנחים תפילין של יד, וכנגד אצילות הרחוקה מנגיעת הקלי' מניחים תפילה של ראש.

המעשים הללו הועילו לטהר את חיצוניותם של העולמות, הברכות הנאמרות עליהם נוגעים להמשכת 'אור מקיף'. עד כאן סדר טהרה. מכאן ואילך סדר העלאה:

התפילה היא עבודה שבדיבור. הדיבור מסוגל לעלות, ליטול את המציאות, את הנפש, ולהעלותן בחזרה אל שורשם. מה אמור הדיבור שלנו לרומם? ארבעה עולמות, ממטה למעלה: ראשית את עולם העשייה, לאחר מכן את היצירה הבריאה והאצילות. על פי סדר העליות הללו מסודרת תפילת שחרית. חלק הקרבנות מתייחס לספירות עולם העשייה. קרבן מלשון קורבה, הקרבנות הבאים מחלקיה השפלים יותר של הבריאה, מבהמיות וארציות, מבטאים את עבודתנו להעלות את הארציות ולקדש אותה. לאחר 'הודו' והפסוקים לפני 'ברוך שאמר' אנו נכנסים לתחום עולם היצירה. פסוקי דזימרה מברוך שאמר ועד 'יוצר אור' נקראים תפילת היצירה. כאן מתרוממים מדרגותיה של היצירה ומתעלים. בחלק זה אנו מונים את כל צורות החיים, הנבראים החיים הצומחים והדוממים, אוספים את כולם ומזמינים עולם ומלואו לשיר ולשבח לבורא כל עלמין, ולהתעלות. 'יוצר אור' עד תפילת י"ח הוא תחום עולם הבריאה. כאן עולם המלאכים, ואכן אנו מצטרפים לדרי מעלה ומקדשים עמם יחד בקדושה משולשת קדוש, קדוש, קדוש. תפילת שמונה עשרה מתקיימת בעולם האצילות.

חלק ההעלאה נוגע יותר לפנימיות העולמות, משום שחיצוניותם איננה מסוגלת לעלות בימות החול. בכל יום אנו מעלים את הבריאה באמצעות תפילה. בשבת נעשית עליה זו באופן מושלם וכולל יותר.

האם העולם פועל מעצמו? (מבט על עבודת התפילה)

יהודי המבקש הבנה במהות עבודת התפילה עשוי לתמוה: בספרים הוא לומד על עולם של פנימיות המציב אותו, האדם, במרכז ההוויה ומוסר בידיו את מפתחות השפע כביכול, לאמור: בתפילתך הינך פועל נשגבות, ממתיק דינים, בונה עולמות וממשיך שפע. העולם רובץ על כתפיך. אך בשעה שהוא יוצא אל החוץ, בעיני בשר העולם בלתי ניתן לשינוי. קבוע, חוזר על עצמו.

יתרה מזו. אם עבודת התפילה כה חיונית, הייתכן שמיליארדי יצורי אנוש שאינם מתפללים ואינם בני ברית יהיו ניזונים מכל טוב ללא עבודת התפילה, לימוד תורה או קיום מצוות? ואם כן, מה הועיל יהודי בתפילת?

והדברים יתיישבו עם הצגת יסוד חשוב בהבנת ההנהגה הרוחנית.

ייחוד פנימי, וייחוד החיצון

בכתבים מובא שישנם בהנהגה העליונה שתי בחינות של 'יחוד' והמשכת שפע: האופן הראשון קרוי 'ייחוד פנימי', השני 'ייחוד החיצון'. שני סוגי הייחודים הללו הינם מקורות להמשכת שפע וקיום עבור כלליות הבריאה, כאשר הייחוד החיצון משמש מקור קיום לחיצוניותם של העולמות, וממשיך נשמות של מלאכים. ואילו 'ייחוד הפנימי' מחייה ומחדש את פנימיות העולמות ומאציל נשמות בני אדם. המושגים הללו דורשים ביאור:

עינינו הלא רואות איך העולם למראית עין כמנהגו נוהג. מדי יום ביומו, עונה בעונתה ושנה בשנה. מציאות זו אינה נוטה להחלפת צורה, היא קבועה. ובכל זאת בפנימיות המציאות היא מעין סולם, רגליו בארץ וראשו בשמים, ומלאכי אלוקים עולים ויורדים בו. מי שלומד מעט על פנימיות עבודת התפילה מגלה עולם אחר. עליות ותיקונים, ייחודים והשפעות. פעולות לאין מספר.

אכן, שני עולמות לפנינו. עולם חיצוני בלתי משתנה כלפי חוץ. ולפנים ממנו עולם פנימי המחליף גוונים, פושט ולובש צורות. מתעלה. מתרומם, ומתחדש ללא הרף. על קיומו של העולם החיצוני אין הבחירה שלנו משפיעה. משום שעיקר עבודת האדם היא בפנימיות העולמות – משם נמשכה נשמתו. איך אם כן מתקיימת החיצוניות? ובכן, הנהגת חיצוניות העולמות מתקיימת ברצון השם יתברך לבדו.

הקיום הזה נמשך מאותו 'יחוד חיצון' שהזכרנו למעלה. זהו מקור השפעה 'גרוע' יותר. קבוע ובלתי משתנה מחד, אך נמוך וחיצוני מאידך. הייחוד החיצון בכוחו לחדש ולהזין את הקיים, אך אינו מביא השפעה ובריאה חדשה. ההנהגה הזו אפוא משמרת את פני תבל, ממנה ניזונים מיליארדי יצורים ארציים ואומות העולם, ובמידת מה אף אלו שאינם מוכנים לסמוך ממש על השגחה ותפילה. בספרים הקדושים מוכרת ההשפעה הזו גם בשם 'שפע של בהמה', דהיינו מקור ממנו יונקים את קיומם בהמות וחיות שאינם נדרשים 'להתפלל' כדי להשיג את מזונם.

לעומת זאת שפע וקיום פנימיות העולמות, והיכולת להמשיך מחדש 'נשמות חדשות', תלויה ב'יחוד הפנימי'. ייחוד נעלה ומרומם זה תלוי בעבודת האדם, בבחירתו. את ה'ייחוד הפנימי' ניתן לעורר רק על ידי 'התערותא דלתתא'. מתוך מסירות נפש המעוררת לעילא את הרצון להשפיע. על מקור השפע הזה נסמכת ההנהגה הרוחנית הפנימית, המתחדשת, המתעלה מיום ליום.

כעת בין נבין.

השקפה על העולם במשקפי חיצוניות תראה לנו עולם כמנהגו נוהג. התפילה כביכול ח"ו אינה מעלה ואינה גורעת. המחזה הזה נכון כל עוד הינך ניזון משפע חיצוני 'שפע של בהמה'. כאשר הינך נעשה קשור לשפע פנימי יותר, המציאות סביבך אף היא תעשה תלויה יותר ויותר על תפילה, השגחה וניסים. הרעיון הזה מתבאר היטב במאמר הגמרא: (קידושין פ"ב:) "אמר רבי שמעון בן אלעזר, מימי לא ראיתי צבי קיץ, וארי סבל ושועל חנווני, והם מתפרנסים שלא בצער… אלא שהריעותי את מעשי וקיפחתי את פרנסתי". כלומר, בעלי החיים הנחותים בדרגתם זוכים להשפעה סדורה שאינה לוקה בחסר ושינויי הנהגה. אולם זוהי מעלת האדם, שהוא מסוגל לפעול ב'פנימיות', לעורר בעצמו את המשכת השפע החדש. ומסיבה זו גם לשגוג ולהרע ח"ו ולקפח את פרנסתו, אשריו שככה לו. לבהמה אין השפעה על המקור הזה. נוכל לשאוב מכאן הסתכלות מכוונת יותר להיכל התפילה.

מהי תפילה ראויה?

ראשית הבה נשאל: האם ראוי לנצל את היכולת להתפלל כדי להציג משאלות ולבקש בקשות? הזוהר הקדוש מכנה סוג מסוים של תפילות, 'תפילת כלבים': "דצווחין ככלבא הב, הב. הב לנא חיי הב לנא מזונא" – שצווחים ככלב, 'הב, הב' דהיינו, תן לנו חיים תן לנו פרנסה (תיקוני זוהר תי' ו'). מאידך, הלא תיקנו לנו חז"ל לבקש בתפילותינו על כל חיסרון וצורך, הן ברוחני והן בגשמי.

אלא בוודאי היסוד נעוץ באופן הגישה לתפילה. בעיניו של יהודי החי 'פנימיות העולמות' כל סוג של חיסרון בממון, בריאות וכדו' זוהי השתקפות של מצב השכינה. חסרונה. ירידתה או עלייתה. איש שכזה ניגש לתפילה כאל 'צורך גבוה'. הוא מקושר אל מקור 'הייחוד הפנימי' כעת גם אם יתפלל על צרכיו ויבקש, אין זו תפילת הכלבים. משום שהוא אינו 'מנותק' מההשפעה הפנימית ואינו ניזון משפע של 'בהמה' – חיצוני. התפילה שלו מעוררת למעלה את המקור הפנימי, וכעת גם אם יבקש על מילוי צרכיו ומשאלותיו, את השפע הוא מקבל מ'ייחוד הפנימי', משפע של אדם.

אך כאשר הגישה לתפילה אינה אלא כאמצעי למילואי צרכים. מבלי לקשר את החסרונות והבקשות האישיות למצב הרוחניות ותיקוני השכינה – הרי מקור ההשפעה שלו חיצוני, כבהמות נדמו. תפילה שכזו אינה אלא 'הב, הב'.

(פרי עץ חיים שער קר"ש ה', וליקו"ה עירובי תחומים ה' באורך).

מה מחדש את היקום?

אחד היסודות החשובים בהבנת מציאות ההנהגה הרוחנית, הוא עיקרון ההתחדשות התמידית. כלפי חוץ סדר התפילות שב על עצמו: שחרית, מנחה, ערבית וחוזר חלילה. אולם בשום אופן אין זו תמונה אמיתית. וכך כותב הרח"ו: "אין לך כל תפילה מיום שנברא העולם עד לעתיד לבוא, שתהא דומה לחבירתה כלל ועיקר…" ההפרש קיים לא רק בין תפילות המועדים, השבתות ותפילות החול. גם בימי החול עצמם אין לדמות תפילה לרעותה. ולמעשה מאותה סיבה גם אין כפילות בין יום אחד לחברו.

ניתן להעניק פשר למציאות הזו בכמה אופנים. אך בראש ובראשונה יסוד הדברים במאמר הזוהר המפורסם (תיק"ז, תי' כ"ב): "קם רבי שמעון ואמר: לבושין דאיהו לביש בצפרא, לא לביש ברמשא. ולבושין דלביש ביומא חדא לא לביש ביומא תניינא". הלבושים, דהיינו ההנהגות בהם מתלבש השם יתברך, מתגלה ומנהיג באמצעותם את העולמות – משתנים בכל יום ובכל שעה ממש. עד שאין זמן זהה לחבירו. את המאמר הזה ואת ההבנה המאירה ממנו הציג הרח"ו בהקדמותיו לתורת האריז"ל. שם הוא מכביר מילים על שינויי ההנהגה והתחדשות המציאות הרוחנית והגשמית בכל רגע ממש. וכך הוא חותם את דבריו: "ואם עיני שכל לך תדע ותשכיל ממוצא דברינו כי אין שכל אנושי יכול לעמוד על דקדוק כל הפרטים האלה". ועל כך שורר דוד מלכא משיחא: "גל עיני ואביטה נפלאות". ושלמה בנו אמר: "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני".

יסוד בגישה ללימוד הזוהר

ההבנה הזו היא כלל עיקרי בגישה להבנת מאמרי הזוהר. משום שכל מאמר מדבר מעולם אחר או ממצב ושעה אחרת. עד שאמרו (בשם הרה"ק מקומרנא) שבכל יום ויום אומרים בישיבה של מעלה פשט אחר, חדש, בדברי הזוהר הקדוש. לפי ההנהגה המתחדשת באותה שעה.

אך בעיקר מתאימה ההקדמה הזו להבנת עניינו של יהודי בעולם. לעולם לא יחזור על עצמו יום בחייך. לעולם לא תתגלגל לפיך תפילה זהה או חוזרת על עצמה. תמיד תהיה עסוק בעניין חדש לגמרי שלא היה דוגמתו מששת ימי בראשית. ויש לכך סיבה נוספת. והיא מיוסדת על עקרון 'הבירורים' אודותיו הרחבנו בפרק הקודם (מאמר 'שבירת כלים'). וכך כותב רבינו האר"י:

"וטעם הדבר (שכל תפילה עניין לעצמה): כי כל התפילות הם כדי לברר בירורים, והנה בכל יום ויום ובכל תפילה ותפילה מתבררים בירורים וניצוצין חדשים מה שלא נבררו עד אז". העולם אינו יצירה ישנה, המציאות אינה תמונה מקובעת מששת ימי בראשית. בכל יום ולמעשה בכל רגע ממש, נברא עולם מחדש.

המציאות על שלל רבדיה אינה אלא פסיפס של 'ניצוצות' רוחניים, חלקי אורות המתקראים 'בירורים' על שום שעלינו לבררם מטינופת הקליפות ולהשיבם אל מקומם הנכון. ניצוץ שמתברר חוזר ונעשה 'אבן' בעולם התיקון, דהיינו הוא נעשה חלק מהמציאות המתוקנת ברוחניות ובגשמיות. וכך הולך אדם בעולם ובדרכו פוגש חלקי ניצוצות, קדושות, אורות, שברי כלים של מידות מקולקלות. כל אלו מופיעים בחייו כניסיונות והתמודדויות. מלאכת הבירור והתיקון מתבצעת על ידי תורה, מצוות, ועבודת המידות. אך עיקר העיקרים זו עבודת התפילה. מטעם זה כינו חז"ל את התפילה: "דברים העומדים ברומו של עולם".

התפילה היא סולם עליה עבור ניצוצות הקדושה, באמצעותו אנו מעלים את כל הקדושות והרוחניות שליקטנו בעולמות הפירוד על ידי מעשינו הטובים, ומשיבים אותם למקומם. אותם 'בירורים' אחרי שיתוקנו במקומם למעלה, מהם עצמם תיברא מחדש המציאות המתוקנת. לפיכך נחשבת התפילה לבריאה של ממש.

זהו סוד ההתחדשות התמידית. מכיוון שהבירורים אינם זהים, ומה שתוקן אמש אינו מה שמתוקן היום. לכל יום בירור משל עצמו ולכל שעה עניין משלה – לפיכך תהיינה התפילות שונות בתכלית. אמור מעתה: אופי הבירורים הוא שמשפיע על מהותן של התפילות. ואם נתרגם זאת לשפת עבודת השם, הרי שדווקא ה'בירורים' דהיינו ההתמודדויות העוברות על הנפש והעניינים המופיעים בחיינו כדורשי תיקון, הם סיבה להתחדשות.

מחשבות זרות כבעלי תשובה

על יסוד הבנה זו מלמדים הצדיקים את פשר הופעתן העיקשת של מחשבות זרות דווקא בשעת תפילה. העיתוי הזה בו מתייחד הנברא עם בוראו, הוא עת תיקון ובריאה מחודשת. זוהי שעתם של כל נצרכי התיקון. המחשבות המבלבלות אפוא אינן אלא אותם 'בירורים' הנוגעים לנפש ובאים עתה לבקש את תיקונם מהאדם. צדיקים בעלי מחשבה קדושה וחזקה עסקו בבירור המחשבות והעלאתן. אין זו עבודה לכל. אך בספרים מובאות עצות לתיקון המחשבות (עי' ליקו"מ נ"ה). בכל אופן, יש לזכור שמחשבות זרות כמותן כבעלי תשובה המתדפקים על דלתות המוח ומבקשים לשוב לצור מחצבתם. לא בכל מצב ניתן לסייע להם, ולעיתים גדולה הסכנה מהתועלת. בכל זאת, יש בידיעה ובהבנה הזו כדי להתנחם ולהבין טוב יותר את הלך הנפש. לא לחינם מתגברים מסיחי הדעת על המוח דווקא בשמונה עשרה, הם יודעים אימתי כדאי לבוא ולבקש תיקון.

(עי' פרי עץ חיים שער התפילה ז', שער ההקדמות הקדמה ב').

תפקיד האדם הקטן בעולם הגדול

אדם חי לצד רבבות בני מינו, מוקף בבעלי חיים, צומחים ודוממים. במה נבדל הוא מכולם? אמר קהלת: (קהלת ג)  "ומותר האדם מן הבהמה אין… לבד הנשמה הטהורה" – הנשמה היינו הדעת, מיוחדת לאדם לבדו. יש בו מדעת קונו, באפיו נשמה מן העליונים. הנבדלות הזו מייחדת אף את ייעודו בעולם. אפשר לכנות את האדם על שם מקצועו – מתקן. אם ביקשת לדעת את תפקידך בעולם, דע לך באת כדי לתקן.

הבנת המקצוע והייעוד כרוכה בהבנה רחבה יותר של הסובב.

פסוק יש בבראשית, בו מקופל הייעוד האנושי כולו: "ואדם אין לעבוד את האדמה" (בראשית ב'). פירש רש"י: "על פתח הקרקע עמדו עד יום ששי, ולמה? כי לא המטיר. ומה טעם לא המטיר, לפי שאדם אין לעבוד את האדמה ואין מכיר בטובתן של גשמים, וכשבא אדם וידע שהם צורך לעולם, התפלל עליהם וירדו, וצמחו האילנות והדשאים". הא למדת כי לא יבוא שפע וקיום לעולם כי אם באמצעות האדם. התפקיד הזה קרוי 'אתערותא דלתתא' – התעוררותו של המקבל כלפי המשפיע. והמושג מחייב ביאור:

תיקונו של קלקול עתיק

אמרנו על האדם שייעודו לתקן, "לתקן עולם בלכות ש-די". מכלל 'תיקון' אתה שומע 'קלקול'. באיזה קלקול עסקינן?

אכן, קדם לבואנו הנה קלקול עתיק, בעטיו ושמא 'בזכותו' נדרשים אנו לתקן את המעוות ולהשלים את החיסרון. בתורת הפנימיות מפורסם המושג 'שבירת כלים'. זוהי התרחשות רוחנית קדומה, קדומה יותר מבריאת העולם. בשלבים ראשונים של ההשתלשלות הרוחנית בשעה שאורות רוחניים  וספירות עליונות היו אמורים להיכנס לכלים שבעולם האצילות, ובעקבות אי יכולתם של הכלים לקבל ולהכיל את האור – אירעה השבירה. הסיבות לאותה שבירה נידונים באורך בכתבים. בעקבות כך 'נפלו' כביכול שברי הכלים – שהם בעצם חלקי רוחניות עליונים – מעולם האחדות הוא עולם האצילות, והתפזרו בכל שלושת העולמות התחתונים הנחשבים 'עולמות של פירוד' – בריאה, יצירה, עשייה. למעשה, אותם שברים כלים הם עצמם החומר הרוחני ממנו נבראו העולמות התחתונים. הווי אומר: העולם הזה מורכב ועשוי כולו משברי כלים רוחניים. היכן מצויים בעולמינו אותם שברים? בכל מקום. במראה, בטעם ובריח. בהרגשה ובמחשבה.

הכלים השבורים הם כליהם של שבע מידות העליונות המכונות 'שבעת ימי הבניין', משום שבהם נברא עולם ומלואו: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות.

דומים הכלים הללו לגופים. גוף מת כיוון שהסתלקה ממנו הנשמה מיד נאחזים בו קליפות והוא נעשה טמא, כך גם הכלים הרוחניים. הם מופיעים כאן שבורים, רחוקים מאור הנשמה, מלופפים בחיצוניים בקליפות ובהסתרה.

שבע מידות רוחניות נפלו ונשברו. אף עולמינו מתפצל לשבע מחלקות: שבע ימים בשבוע, שבע שנים בשמיטה. שבע ארצות בעולם. שבעה אקלימים. שבע כוכבי לכת.  כדכתיב: (משלי ט') "חצבה עמודיה שבעה". אף מחשבותיו של אדם מחולקות לשבעה סוגים, בבחינת "שבע מחלפות הראש" שהם שבעה סוגי המחשבות החולפות במוחו של אדם (בעש"ט הק'). הנה לנו איך עולם ומלואו תוצאה של שבעה כלים שבורים. כך מתנהג הטבע, כך פועלת הנפש, כך חושב המוח.

 

האדם אם כן תופס מקום בראש כל ברואים, ומעיד עליו הכתוב: (בראשית א') "ורדו בדגת הים ובעוף השמים" (עי' זהר שמות דף צד:). זוהי עליונות, והיא שאובה מעצם התפקיד. איך מתבצע אותו תפקיד?

כפי שראינו, המציאות אינה אלא אוסף שברים, שברי כלים של מידות עליונות. השברים הללו מופיעים בדרכו של אדם, בעולמו, בחייו כנתונים הדורשים תיקון. יש והם מתעוררים בנפש כיצרים ומידות רעות. יש והם באים בתוך מאורעות ובדיבוריהם של אנשים. הם בוודאי שרויים בכל דבר מאכל ושמשקה. בכל מראה טעם וריח. לאחר תיקונם של השברים הללו, נחשבת הבריאה כאילו נבראה מחדש ממש. את המעבר הזה משבור לשלם עושה אדם על ידי עבודת הבורא.

לאסוף את חלקי עצמך

יהודי בעבודתו בורא בריאה חדשה, מתקן עולם, אך לא רק. כשם שאדם בעבודתו מלקט 'ניצוצות' קדושים ומרכיב סביבו עולם חדש, מתוקן. כך גם מתלקטים ונאספים אליו חלקים שלו עצמו, של  נפשו ורוחניותו. משום שהשבירה כמו גם תיקונה נוגעת בכל חלקי הבריאה, מהעולמות העליונים ונשמות בני אדם, עד קרני ראמים וביצי כינים. המציאות כולה אמורה להתלקט ולהתברר מכל המקומות בהם התפזרה בעקבות השבירה, להיתקן ולהיברא מחדש.

העבודה הזו מתמשכת על פני שית אלפי שנות קיום העולם. מאז חטא אדם הראשון ועד העתיד לבוא, עליו התנבאנו (זכריה י"ד): "ועמדו רגליו על הר הזיתים". אז יושלם בירור כל קומת הבריאה, מראש כל דרגין עד החומריות והגשמיות הנמוכה ביותר, בחינת רגלי העולמות. עד אז, בכל יום ובכל שעה, בכל רגע ובוודאי שבכל תפילה וקיום מצווה, אדם מתקן במעשיו בדיבוריו ובמחשבותיו את העולם, משבירה לתיקון.

הנה אם כן האדם לאורך כל חייו 'אוסף' את עצמו, בונה את נפשו, ומקים את קומתו הרוחנית מתוך כל מה שמתרחש סביבו. אין קול, מראה או אירוע שמזדמן אל תחום חושיו של אדם מבלי שיהיו שם 'ניצוצות' השייכות לחלקו. על עבודה זו כותב האריז"ל שאינה נעשית מעצמה. זו עבודה המסורה ביד האדם נתונה לבחירתו, בלימוד התורה, בעבודת התפילה, קיום מצוות ועבודת המידות.

(עי' פרי עץ חיים שער התפילה ז'. 'לשם' ספר הדע"ה ח"ב דרוש ד' באורך. ליקו"ה הלכות בית הכנסת ד')