"ובגבורות ישע" – קווים למהותה של ספירת גבורה

גבורה היא הספירה החמישית מעשר ספירות, ומידה שנייה משש מידות. היא ניצבת בצד השמאל, לעומת החסד שמימין. חסד וגבורה מתוארים לשני ידיים של השפעה, ובפתיחת אליהו נקראת הגבורה 'דרועא שמאלא' היא יד השמאלית. בעוד וטבע החסד כטבע המים היורדים בשפע אין קץ, הגבורה ניצבת מהשמאל לצמצם את השפע ולהגבילו. הגבורה היא גם האש לעומת המים, המים יורדים והאש עולה כלפי מעלה. לפיכך ההשפעה העליונה משולה למים, ועבודת האדם במסירות נפש והתגברות זהה לטבע האש. מכאן גם שמה של הספירה – גבורה, וכלשון קודשו של רבי יוסף ג'קיטליה: "לפי שהיא מתגברת לעשות דין בפושעים ובחוטאים, והיא הנוקמת מיד הרשעים והמתקוממים אל ה' יתברך. ולפי שהיא בית דין של מעלה והיא המשלמת גמול לכל הראויים לגמול, נקראת גבור"ה על כוחה וממשלתה שיש לה יכולת לדון ולהתפרע ולהתגבר על הכול, ואין דבר שיעמוד לפניה" (שערי אורה, השער השישי). הצמצום על אף היותו היפוכה של ההשפעה, גם הוא טוב ומוכרח לקיום העולם. למעשה אלו שתי ידיים, יד הנותנת ללא גבול ויד המגבילה כדי לאפשר למקבלים להכיל את השפע. הצמצום הוא יסוד לקיומו של עולם. כל צורה, דמות או בריה, משורטטת בתוך גבולות היוצרים את מציאותה. כך גם בקיומו של העולם שותפים שני הכוחות – ההשפעה וההגבלה, החסד והגבורה.

ל"ב אלוקים

כפי שלמדנו זה מכבר, שמות הקודש מיוחסים למידות ופעולות שונות. אולם לפנים מכל השמות מצוי תמיד ובכל מקום שם הוי"ה ב"ה שהוא מקור לכולם. שם זה מתלבש בכל פעם בהנהגה שונה ופועל באמצעות מידה אחרת. הנהגה של דין וגבורה מופיעה בשם אלוקים. שם אלוקים קרוי גם 'בית דין הגדול', וכאן אנו מוצאים את חלקו של הדין בהנהגת העולם. ידוע מאמר חז"ל על אופן בריאת העולם, שבתחילה ביקש לברוא אותו בדין, ראה שאין העולם מתקיים, עמד ושיתף עימו מידת הרחמים. הדין האמור זו מידת הגבורה הקרויה גם 'בית דין'. ואכן בפרשת מעשי בראשית מוזכר שם אלוקים ל"ב פעמים. שלושים ושניים שמות הללו נקראים בספר יצירה 'ל"ב נתיבות פליאות חכמה' של בריאת העולם. כלומר, העולם נברא באמצעות שלושים ושתיים נתיבות שמהותם דין ומשפט, ומדוע? מפני שזו ההנהגה הישרה והצודקת שאין עליה כל עוררין. וכך מלמד ספר שערי אורה:

"לפי שכל הנבראים כולן, עליונים ותחתונים, נבראו בקו הדין והמשפט, ואין לך בריה מכל הבריות שלא נסתכם עליה בית דין הנקרא אלה-ים קודם שנבראה, ויצא מן הדין: בריה זו כך ראויה להיות כשיעורה, בגובהה, בצורת אבריה, וחייה ומזונותיה. ומן הדין יצא שתהיה בריה זו משועבדת לבריה פלונית, בין לשעבוד הגוף בין לשעבוד מזון". וכל אחד מן הנבראים ניצב לפני בית דין וקיבל את מציאותו בדיוק כפי שהוא, על שלל תכונותיו, כישוריו ואופיו, והסכים על כך בשמחה. ועל כך אמרו חז"ל: "כל מעשה בראשית בדעתן נבראו, בקומתן נבראו, ובצביונן נבראו…" להודיע שאין שום בריה יכולה לומר; קטן הייתי וכמו שאיני הייתי, ואין חבין לאדם שלא בפניו". כי כולם נבראו בדין והסכימו עימו.

שש המידות מתארות למעשה את שש קצוות המציאות, ארבע רוחות מעלה ומטה. ספירת הגבורה מתארת את צד הצפון. מבחינה זו הצפון הוא הצד המגביל את השפע, אך באופן פלאי דווקא אל הצד הזה יש לפנות כדי להביא שפע, וכדברי חז"ל "הרוצה להעשיר – יצפין". ההסבר נפלא: בשעה שאדם מבקש שפע מכל סוג, מידת החסד הממונה על השפעה מורידה עבורו כל שפע של טוב. בזמן שההשפעה יורדת ומגיעה אל גבול הצפון, דהיינו אל צד הגבורה שבמציאות, מתעוררת מידת הדין ודורשת לברר את זכאותו של המבקש על פי דין. אם יכריע הדין לזכות – יוכל השפע לרדת, ואם לאו הוא יישאר שם בצד צפון. משום שהשפעה לעולם לא תשוב לאחר ירידתה. לפיכך הצפון עשיר בשפע שנמנע ממנו לרדת מטה ומכאן שמו 'צפון' שהוא צופן אוצרות של שפע. כעת, הרוצה להעשיר עליו להצפין דהיינו להשלים עם מידת צפון שלא תמנע ממנו את מבוקשו (שערי אורה, שם). על כך נאמר "מצפון זהב יאתה" (איוב ל"ז). אל צד הצפון נוטה אם כן הדין, גם יצר הרע קרוי 'צפוני' "ואת הצפוני ארחיק מעליכם" (יואל כ'), וכדי לכפר ולהמתיק את צד הצפון, החטאת נשחטת בצפון.

גבורה – הנהגה דלעתיד

הגבורה והחסד מבטאים גם את מהות ההנהגה בהווה לעומת הנהגה שלעתיד לבוא. כפי שהזכרנו במאמר הקודם, העולם הושתת במידת החסד, במידה זו דבק אברהם אבינו מפני שמצא אותה כבסיס תבל. מידת החסד משולה לכסף, ולעומתה הגבורה בחינתה זהב. בהווה מתקיים העולם על חסד, שאין לבריות זכות קיום אלא בחסדו יתברך. לפיכך הלכה כבית הלל הענוותנים והעולם ניזון בחסד ולא בדין. על הגאולה האחרונה נאמר "חנם נמכרתם ולא בכסף תגאלו" (ישעיה נ"ב), ומדייקים בספרים הקדושים, בכסף לא תגאלו אלא בזהב. שתהיה הגאולה העתידית מצד הגבורה ולא מצד החסד. וכפי שלמדו חז"ל מהכתוב "כי אתה אבינו, כי אברהם לא ידענו" (ישעיה ס"ג) שלעתיד לבוא לא נוכל להיגאל אלא מצידו של יצחק שהוא צד הגבורה. מדוע? מפני שאז יתוקן צד הגבורה והדין בשלמות, ואזי לא נזדקק יותר לחסד וניוושע בדין בלא כסף ובלא נהמא דכיסופא, רק לכתחילה. אז תהיה גם הלכה כבית שמאי, והגבורות שהם צד הצמצום שבבריאה יהיו בבחינת "וזהב הארץ ההיא טוב" (בראשית ב') שהדין יהיה טוב ולא נתיירא יותר מגבורות ודינים.

בתיקון ספירת הגבורה עסקנו אמנם בשבוע השני לספירה, אך גם בכל שבוע היא מופיעה מצורפת לספירה העיקרית. כפי שלמדנו הגבורה והצמצום מוכרחים לעולם, אלא שיש להמתיק ולתקן את המידה הזו להתנהג בה לתועלת: לכבוש כעס ולנתב התלהבות לצורך גבוה. להגביל כדי להכיל ולצמצם כדי להאיר.

"חסד אל כל היום" – קווים למהותה של ספירת החסד

אנו מצויים בעיצומם של ימי הספירה הקדושים. המושג המוזכר ביותר בתקופה זו הוא 'מידות'. בסידור התפילה אנו פוגשים לצד סדר ימי הספירה של כל יום, ספירה ומידה מסוימת הנוגעת לאותו יום: חסד שבחסד, גבורה שבחסד וכו'. באופן כללי התקופה הזו מוקדשת לעבודת המידות, המידות שבנפש. שבעה שבועות מפרידים בין פסח לעצרת, כנגד שבע מידות עליונות. זו השעה לגעת בביאורם של מושגים מרכזיים בחכמת הפנימיות, שבע המידות האלוקיות.

כאמור העיסוק הוא במספר שבע, מדוע שבע? בעשרה מאמרות נברא העולם, עשרה מאמרות של פרשת בראשית הם גם עשר הספירות העליונות. עשר הספירות הללו מחולקות לשלוש ושבע הידועות בתואר – ג' ראשונות וז' תחתונות. שלושת הספירות הראשונות הם ספירות הראש המכוונים לשלושה מוחין, חכמה בינה ודעת. כנגדן שבע תחתונות הן ז' המידות המכוונות לבחינת הגוף ובהן אנו עסוקים כעת. זו הכנה לקבלת התורה, בשבעה קולות ניתנה התורה בהר סיני, שבעה על שום שבעת המידות השולטות בעולם. תכלית נתינת התורה היא למסור ולהכניס את החכמה האלוקית בכל לבושי החומר, בחסד ובגבורה, תפארת נצח הוד יסוד ומלכות. לפיכך ניתנה תורה בשבעה קולות.

מידתו של אברהם

ספירת החסד היא ראשונה לשבע מדות תחתונות ורביעית מכלל עשר הספירות. במידה זו נברא העולם כדכתיב "עולם חסד יבנה". החסד מטבעו מקדים ופועל מעצמו, מבלי שיחייבוהו. שזהו טבעו של איש החסד המתחסד עם קונו ומתחסד עם הבריות. פעולה טובה שנדרשת עילה להפעלתה, איננה חסד – זוהי השפעה על פי דין. ייחודיותו של החסד היא היותו ראש וראשון, פועל מעצמו. באופן זה ברא צור כל עולמים את עולמו. מאומה לא קדם לבריאה כדי לחייב ולעורר את התהוותה. הבורא הקדמון ברא הכל אך ורק מחמת טובו וחסדו. החסד היא אפוא ספירה ראשונה לשבעת ימי הבניין. שמה של מידת החסד הוא א-ל, כדכתיב "חסד א-ל כל היום". זהו אחד משבעה שמות שאינם נמחקים הקשורים לשבע המידות.

כידוע, האבות מרכבה לשכינה. כלומר האבות הקדושים הם הביטוי והגילוי של השכינה הקדושה בעולם. בעבודתם ובכוח נשמתם הביאו לעולם גילוי אלוקות, כל אחד כפי מידתו. כי קודם לכן לא נמצא מי שיגלה את נוכחות השם בעולם, אברהם אבינו ראש וראשון למאמינים הוא שפרסם את מציאות השם באמצעות מידת החסד. עשר הספירות מחולקות לשלושה קווים, ימין שמאל ואמצע. שלושת הקווים הללו כוללים את כל המציאות: ימין – הנהגה של חסד. שמאל – מידת הדין והגבורה. אמצע – רחמים, מיצוע והכרעה בין חסד ודין. מידת חסד הינה שנייה בקו ימין, עומדת תחת ספירת החכמה ונחשבת המשכה של ספירת חכמה. כפי שכל מציאות בעולם החומרי מצטיירת בשלושה מימדים, כך כביכול ההנהגה העליונה ניכרת בשלושה קווים. אברהם אבינו המשיך לעולם את קו הימין. הוא זכה לו מכוח עבודתו ויגיעתו: כי אברהם אבינו "השתדל כל ימיו אחרי המידה הזאת שכולה חסד ורחמים וחנינה, וקיבל עליו כמה מיני יסורים וכמה מיני צער כדי שיהיה זוכה לה, וברוב השתדלותו ואהבתו אותה זכה שהיתה לו ירושת עולם, וזהו סוד: ברוך אברם לא-ל עליון", א"ל הוא שם החסד, לפיכך נקרא אברהם על שמו (שערי אורה – הספירה הרביעית).

מובא במדרש שכל ימיו חיי אברהם לא נצרכה מדת החסד לשמש בעולם, כי אברהם שקנה אותה בשלמות שימש תחתיה בעבודתו. "כאשר בא אברהם אבינו עליו השלום וצפה והביט וחקר והבין סוד ה' הגדול יתברך ואיך ברא העולם מצד החסד, עמד גם הוא ואחז המידה הזאת בידו" (שם). אברהם אבינו לא למד את עבודתו מרב או משליחות של נביא, רק מעצמו התעורר לחקור ולבקש את מהות הבריאה, עד נכנס לידיעת מלכותו יתברך וכפי שהשי"ת ברא את העולם בחסד, התנהג אף הוא במידת החסד. וכך היה אבינו אברהם מרבה חסד בעולם, משפיע ונותן, פתח את אוהלו לד' רוחות להכנסת אורחים והתהלך לפני בוראו מתוך התערותא דלתתא, במידת חסידות, מבלי שיעוררהו – עורר הוא את עצמו.

צינור כל ההשפעות

מידת חסד קרויה בזוהר הקדוש 'יומא דאזיל עם כלהו יומין', על שום היותה משתתפת ופועלת עם כל שאר הספירות שתחתיה. תואר זה נלקח מהכתוב "יומם יצווה ה' חסדו", 'יומם' הוא החסד. מידת החסד משולה למים, כפי שטבע המים לבקש תמיד מקום נמוך יותר, כך החסד טבעו לרדת ולהשפיע כלפי מטה. החסד הוא גם מַעַבַר ההשפעות, שכל שפע עליון הנצרך לרדת אל שש המידות התחתונות, יורד באמצעות מימי החסד. המידות העליונות מתוארות בפתיחת אליהו במשל האברים, מידת חסד קרויה 'דרועא ימינא', יד ימין. היד הימנית מורה על השפעה לעומת יד שמאל שמשמעותה קימוץ וצמצום השפע.

תכף במוצאי יום ראשון של פסח סופרים לעומר. במהלך השבוע הראשון פעלנו ותקננו במידת החסד. גם בשבועות הבאים תופיע מידת החסד כשהיא מצורפת בכל פעם לספירה אחרת, כל שבוע לספירה העיקרית של אותו השבוע.

וספרתם לכם – העבודה הרוחנית של תקופת ספירת העומר

העולם סבורים שתקופת ספירת העומר קשה ומלאה דינים, סכנות ופגעים. תורמים לכך כמובן מנהגי האבלות על מיתת כ"ד אלף תלמידי רבי עקיבא, והבנות שונות מהכתובים. אליבא דאמת ימי הספירה לא רק שאינם ימים רעים או קשים, תקופה זו מעין חול המועד אריכתא היא. שכן חג הפסח וחג השבועות מועד אחד ארוך הם: חג ראשון בפסח, שבע שבועות של חול המועד ולאחריהן חג אחרון בשבועות. ובכל זאת כרוכים ימי הספירה עם המושג 'דינים', הבה נרד קמעא לעומק הדברים.

כאמור, בפסח נגאלנו והאמצעי לגאולה היה נס השפעת המוחין שלא כסדר. את הגדלות קיבלנו קודם לקטנות ואת כל המוחין שלהשגתם נדרש בדרך הטבע הרוחני זמן רב, קיבלנו בלילה אחד. אולם, מצב זה משתנה מיד בצאת הכוכבים של חג ראשון. בו בלילה אנו מתחילים לספור שבעה שבועות תמימות. מדוע? משום שברגעים אלו נוטשים אותנו כל האורות שקיבלנו בדרך נס, כעת אנו נדרשים להשיג אותם אט-אט, בהדרגה, ביגיעה ובמשך זמן. וזהו כלל – אין שום קניין רוחני אמיתי שיתקבל ללא הכנת כלי או עבודה. אלא שלצורך הגאולה קיבלנו בדרך פרס את מתנת המוחין. לפיכך כעת לאחר שיצאנו מכלל סכנת הגלות, נדרשים אנו לשוב ולהשיג את המתנות הללו בדרך העבודה, בהמתנה ובסדר הרגיל. מכאן השייכות של ימי הספירה לדינים.

סופרים וממתיקים

בימי ספירת העומר אנו עסוקים בהמתקת דינים. המתקה זו משמעותה – המשכת מוחין לתוך מידות. אם בפסח הושפעו עלינו הארות עליונות למעלה מהשגתנו, הרי שימי הספירה נועדו כדי 'לפרוט' את האורות ולהביאם לידי מימוש והשגה. כלומר, להכניס את המוח אל הגוף, את הדעת אל המידות, לפרוט את האור הגדול לפרטים קטנים. משום כך מתפרסים ימי הספירה על פני שבעה שבועות, כנגד שבע ספירות, חסד גבורה תפארת, נצח הוד יסוד, מלכות. אלו הן שבע המידות שבנפש. וכך בשבוע ראשון של ספירת העומר אנו עוסקים בהמשכת מוחין והמתקה לספירת החסד, בשבוע שני לגבורה וכן הלאה על זו הדרך. ההמשכה הזו היא-היא המתקת דינים. על כך נאמר "שבע שבתות תמימות תהיינה", שאלו השבעה שבועות שבהם שולטים הדינים יתהפכו ויהיו 'תמימות', כנאמר בפרה אדומה 'תמימה' – שעל אף האדמומיות השלטת בה מפאת הדינים, הרי היא תמימה בהמתקה. כך גם עבודת ספירת העומר להמשכת המוחין אל המידות, ממתיקה את הדינים ומשלימה את המידות שתהיינה תמימות בחסד וברחמים.

הבה נרחיב מעט. כידוע וכנראה בחוש באדם שני מחלקות כלליות – ראש וגוף, הן מקבילות לנשמה וגוף. חלוקה זו מתארת גם את המהות הרוחנית. יש בעולמות ובספירות ראש לעומת גוף. בראש שוכן המוח או בשפת פנימיות 'מוחין', בגוף פועלות המידות, הן שבע הספירות התחתונות חג"ת נה"י. שבע המידות הינן מציאויות מצומצמות, כמובן מהתואר 'מידה' – גבול. מקורו של הצמצום בדין. לפיכך ניכרת התגברות הדינים בעיקר במידות שבלב ולא במוחין שבראש. הכלל הרוחני מלמד שהמתקת הדינים תיעשה באמצעות העלאת הדין לשורשו או השפעה שתבוא אליו משורשו. בציור דנן המקור הוא המוח, נמצאשכאשר נמשיך הארה מהמוח על הגוף והמידות, ימתקו הדינים.

הפרטים הקטנים

ניתן להמשיל זאת באופן מוחשי. אדם מתמודד עם מציאות קשה. אליבא דאמת עיקרו של הקושי הוא אי-ההבנה המלווה את הצרה. הוא אינו מבין מדוע ולמה נעשה מה שנעשה. אם מצב מסוים מסב לנו צער, זה מפני שאיננו מודעים למשמעותו. כי הלא ממנו יתברך לא תצאנה הרעות, אלא שאין לנו השגה רחבה דיה כדי לראות את הטוב. נמצא שאילו נקבל הבנה כלשהי במציאות הזו, היא תומתק בוודאי. בימי ספירת העומר אנו עסוקים בהמשכת דעת ומשמעות אל החלקים המצומצמים שבנפש, אל המידות ואל הפרטים הקטנים. המשכה זו מרוממת את המידות, ממלאת את המציאות במשמעות וממתיקה את הדינים.

וזו עבודתנו בימי הספירה. הדעת שוכנת במוח, אולם תכליתה להתפשט במידות התחתונות ולפרנס את המציאות הנמוכה, על דרך "ובדעת חדרים ימלאו", כלומר שהדעת שבמוח ממלאת את חדרי הנפש, הן המידות. וכבר אמרו צדיקים 'ספירה' מלשון ספיר ואור, מגמתנו בימים אלו להאיר את המקומות המצומצמים והחשוכים. לעבוד עם הספירות שהן המידות שבנפש. לאחר שנגאלנו בדרך נס למעלה מהמידות, זו השעה לרדת אל המידות, להאיר אותן בדעת ובשכל עליון ולהכשיר את המציאות שלנו לקראת קבלת תורה בשבועות.

מה נשתנה – הסודות הגדולים של ליל הסדר

ליל הסדר הוא לילה פלאי הנוגה באור יקרות של ניסים ונפלאות. אין אלו רק הניסים שאירעו לאבותינו, הסדר כשלעצמו ערוך על דרך הנס. שכן אנו המחויבים לראות עצמינו כאילו יצאנו ממצרים, זוכים בלילה זה מדי שנה להופעת אורות עליונים כפי שלא נמצא בכל חג ומועד אחר. גדלותו של ליל הסדר אינה מתייחדת דווקא בגדלות המוחין והאור, אלא באופן הופעתו. לשם כך עלינו לדבר מעט על שלבי העלייה הרוחנית.

במשנה כ"א שבפרק ה' באבות, מזכיר התנא את משמעות ההתבגרות בגילאים, מבן חמש ועד בן מאה "בן חמש למקרא" וכו'.רבינו האר"י מלמד איך רמוזיםכאן השלבים של עליה הרוחנית. ההגדרות הללו נוגעות הן לאדם והן להנהגת העולם. כאן וכאן יש קטנות וצמיחה לגדלות.כי אכן עיקר עבודת האדם בעולמו היא, לצאת מקטנות ולבוא לגדלות. אדם מתבגר וגופו גדל, במקביל אף קומתו הרוחנית חייבת להתרומם. את הגיל הרוחני קובעת מידת ההשגה וההכרה במציאות השם, הנקבעת על פי דרגת הנפש והמוחין שהשיג אדם בעמלו.

גם סדר מעגל השנה תלוי בזמנים של קטנות וגדלות. שבת מרוממת מימות החול אודות לדרגת המוחין המושפעים בה.חגים ומועדים קודש הם מפאת גדלות המוחין והאור העליון השופע בהם.דרגות המוחין המופיעים בזמנים הללו, משפיעים על קדושת הזמן, בין היום והלילה ובין תפילה לרעותה.

עיבור יניקה מוחין

כאשר מדברים על עליה והתבגרות מבחינה רוחנית, מבחינים בשלושה שלבים: עיבור יניקה ומוחין. הם מקבילים לשלוש מדרגות: נפש רוח נשמה. אדם נולד מבלי דעת. כמו בעולם הרוחני בו הכלים נבראים כהכנה לאור, כך באדם הגשמי, הגוף שהוא הכלי שעתיד להכיל את האור והמוחיןנברא קודם. בימי היניקה, עד גיל שנתיים הינוקא קונה תפיסה שכלית עד שבהיותו בן חמש הוא מיועד ללימוד מקרא. המקרא על פי הכתבים בעולם העשייה, משום שתורה שבכתב יורדת ממקום עליון ומשתלשלת עד עולם העשייה. גיל שנתיים אפוא הוא זמן כניסת 'מוחין דקטנות'. בהמשך עד גיל בר מצווה גדלים המוחין ובשנת י"ג נשלמת כניסת 'מוחין דגדלות'. אמנם העלייה הזו מקטנות לגדלות היא שלב ראשון בסולם, כעת מתחיל שלב שני של קטנות וגדלות מגיל שלוש עשרה ועד עשרים אז מופיעה בנפש 'גדלות ב". גדלות זו ניכרת על פי הגדרת חכמים בכך שבן עשרים "יכול לישאוליתן בנכסי אביו אפילו בקרקעות". כלומר הגדלות נאמדת במידת כניסת התחתון בגבול העולם שלמעלה ממנו. כמו בן הנכנס לעסוק בנכסים של אביו.

להופעת המוחין יש סדר. קטנות קודמת לגדלות. יתרה מכך, הקטנות משמשת הקדמה וכלי לגדלות. ניתן להבין זאת בדרך המשל, כדי להבין סוגיה או להגיע לפסק הלכה יש להתעמק קודם בפרטים, לבחון את הצדדים, להסתפק ולתהות. רק לאחר מכן תצא הלכה פסוקה ותבוא בהירות בסוגיה. הספקות והלבטים שקדמו לליבון ההלכה, הם קטנות המוחין. הבהירות שבאה לאחר מכן היא גדלות המוחין. הקטנות אם כן נצרכת לא פחות מהגדלות. אולם יש כאן סדר, כדי להשיג גדלות יש לעבור דרך הקטנות.

כלל זה נכון לגבי כל מועד וזמן, לא כן בחג הפסח. ביום זה מקדימים המוחין דגדלות להופיע קודם מוחין דקטנות. השינוי הזה הוא מהותו של ליל חג הפסח. בטעמו של עניין מלמד רבינו האר"י:

בגלות מצרים היו נפשות ישראל אחוזות ביד הקליפה עד שכמעט מעדו בשער הנ' של טומאה. מבחינה רוחנית בלתי ניתן היה לחלצם. הקטנות היא סיבת הגלות, וכדי לגאול נפש מטומאתה יש להשפיע עליה מוחין ולרומם את קומתה. דא עקא, במצב שכזה כל הארה שהיתה יורדת למצרים עלולה היתה להיתפס אף היא בגלות. גאולה בהדרגה אפוא לא באה בחשבון. לפיכך חולל הקב"ה נס פלאי וגזר אומר להקדים את הגדלות לקטנותולהעניק לנפשות ישראל גדלות פתאומית שלא בהדרגה, בכך יתנתקו ממוסרות הגלות והטומאה. העלייה הבלתי רגילה הזו נרמזת בכתוב "ותרבי ותגדלי בעדי עדיים".

סדר של אי-סדר

ליל הסדר קרוי על שם הסדר, אך כל מהותו וייחודיותו בכך שאינו מתנהג על פי סדר, כלומר השלב השני קודם לשלב הראשון. על פי האמור נבין מדוע בליל הסדר עושים עניין רב כל כך מנוכחותם של הקטנים. מעוררים אותם להקשות ולשאול, מחלקים קליות ואגוזים לבל יירדמו. כי אכן בלילה זה חוברים יחד הקטנות והגדלות. הקטנות היא קושיא, וזה מקומם של הילדים המעלים על שולחן הסדר את השאלות הקטנות. התשובה הניתנת היא הארת מוחין דגדלות.

ההארות הללו שופעות עלינו עם סמני הסדר. מיד עם כניסת החג זוכה כל יהודי לגדלות המוחין ראשונה. בקידוש יורדים ובאים בבת אחת השפעות שלהבאתן אנו נדרשים בד"כ להתפלל כמה תפילות. כעת הם יורדים אלינו בבת אחת. הקטנות מתאחרת עד אכילת כרפס. שלושת המצות וארבע הכוסות אינם רק מאכלים, אלו השפעות עליונות. וכבר התבטא מוהר"ן מברסלב: "כשאוחזים מצה ביד – אוחזים אלוקות ביד".

כור ההיתוך – רקע קבלי להגדה של פסח

בפסח חוגגים חירות וגאולה, אולם יציאת מצרים גופא מלווה את היהודי כל ימיו, היא מגדירה את מהותו. בעיצומם של ימי ההכנה לפסח, ננסה לפרוס מעט רקע מאחורי ענייני דיומא.

מלמד רבינו האר"י כי גלות מצרים וגאולתה הינם תוצאה והמשך מחטא עץ הדעת. הנפשות שירדו לגלות מצרים ושועבדו שם משך רד"ו שנים, הן אותן ניצוצות שנולדו באופן בלתי מתוקן בעקבות החטא, לאחר מכן התגלגלו בבני דור המבול, שבו והופיעו בדור ההפלגה עד שירדו מצרימה לבוא שם על תיקונם. מצרים קרויה 'כור ההיתוך' על שום ששם הותכו וצורפו הנפשות הבלתי מתוקנות מהסיגים והפסולת. נמצא שהגלות רפואה למכה. בכתבים נמשלים בני ישראל המשועבדים במצרים לזהב הנוצר בבטן האדמה מעורב בסיגים, וכשחפצים להפיק ממנו זהב טהור, יש להכניסו לכבשן ולהתיכו עד זיקוקו שבעתיים. זהו סוד הירידה למצרים.

שיעבוד וקטנות                     

הגלות נושאת שני סמלים עיקריים: שיעבוד וקטנות, והא בהא תליא: הקטנות גורמת לשעבוד, ונגרמת בעטיו. הדברים יורחבו להלן אך קודם לכן עלינו להבין מי היו המשעבדים. מצרים, מלמד האריז"ל היא סוד 'מיצר הגרון'. רוצה לומר כפי שבקומת האדם חיבורו של הראש אל הגוף באמצעות הצוואר והגרון, ובמקום זה תלויים חיי האדם, כך ברוחניות יש בחינה של 'מיצר הגרון', במקום זה מתרחשת למעשה גלות מצרים. מיצר הגרון קרוי גם 'מעבר יבוק' דרכו 'עוברים' ויורדים המוחין אשר בראש ומתפשטים בגוף. מכיוון שהגרון משמש מעבר בין ראש לגוף ומפני שהמקום צר, זוהי נקודת תורפה. החיצוניים המבקשים לינוק וליהנות משפע המוח והקדושה, נאחזים שם ואם מצבן הירוד של הנפשות מאפשר זאת, הרי שהם מצליחים לגזול לעצמם את שפע מוחין. המשמעות הרת אסון. כדי למנוע מכוחות הקליפה להטות לעצמם חלילה את מעין המוחין, עשה המאציל העליון בחכמתו ומנע מהשפע להתפשט מטה. באין מוחין הרי ההנהגה שרויה בקטנות, בלי אור ובהירות. אך מצב זה הוא הרע במיעוטו שאילו ימשכו המוחין והחיצוניים יהיו ניזונים מהם, הקלקול יגדל לאין שיעור.

פרעה ושריו הם כוחות הקליפה האחוזים בגרון. פרע"ה אותיות הער"ף על שום אחיזתו בעורף. הוא ושלושת שריו, המשקים והאופים והטבחים, נאחזים בשלושת צינורות השפע העוברים לאורך העורף והגרון – קנה וושט וורידים. בקנה הנשימה, רוח החיים. בוושט המאכל והמשקה ובוורידים הדם. על כך זועק דוד המלך 'נחר גרוני'. משמעות אחיזה זו היא התגברות תאוות אכילה ושתייה ודברים בטלים. שיעבוד הגופים במצרים הוא אפוא ביטוי למצבו הרוחני של העם, הראש שהוא משכן המוח והחיות מנותק מהגוף היורד ומשתעבד לפרעה ושלושת שריו. נמצא ששני הנושאים תלויים זה בזה. הקטנות כאמור גורמת לשעבוד ונגרמת כתוצאה ממנו, כדי למנוע יניקה גדולה יותר.

יציאת מצרים היא למעשה ההיחלצות ממייצר הגרון, כלומר היחלצות המוחין שהיו מנוּעים מלרדת ולהתפשט בגוף, והתפשטותם המחודשת בגוף ובקרב נשמות ישראל. איך התאפשרה לפתע התפשטות והחירות? זהו סודו הפלאי של חג הפסח – גדלות פתאומית שלא בהדרגה. נרחיב אודותיה במאמר הבא בעז"ה.

תשביתו שאור מבתיכם

עניינו המרכזי של החג הוא ללא ספק ציווי השבתת חמץ ושאור. בפסח הכל קשור למוחין. חמץ אלו מוחין דקטנות. מאי משמע קטנות? על פי פשוטו זהו שכל נמוך ופשוט. כאן המקום להבהרת המושג 'מוחין'. מוח הוא מקור החיות, הנשמה שרויה במוח והכוח הרוחני הזה מבטא מידה מסוימת של חיות או ערנות רוחנית. מנת שכלו של ילד אינה זהה לזו של מבוגר, גם ברוחניות מידות ומצבים שונים בהארה. קטנות וגדלות הם מצבי עליה וירידה של הקומה הרוחנית וההנהגה העליונה המשתקפים בהחלט גם במצבן של הנפשות, בכלליות ובפרטיות.

במצב 'גדלות' המוח מהיר, גדול, ואינו מתעכב על זוטות. בזמן 'קטנות' המחשבה יורדת לפרטים, בוחנת חילוקים ומשתהה עד להבנה מלאה. יש כמובן צורך בשני סוגי המוחין. קטנות אינה מיותרת או פסולה, היא נצרכת אלא שיש בה סיכון. מפני אותו סיכון אנו מצווים בכל משך שבעת ימי הפסח להשבית חמץ ושאור מבתינו ורשותנו. מהו הסיכון? מלמדים הצדיקים כך: מוח הקטנות יורד כאמור לפרטים, צורת הפעולה שלו היא 'חימוץ'. כמו תהליך תפיחתו של בצק, שהשאור שבעיסה מחמיץ אותה ומעניק לה טעם ומראה. כך גם המוח בקטנותו, על מנת לרדת אל הבנת הדברים, ניתוחם וההבחנה בפרטי הפרטים – הרי הוא שוהה על המושכל, מחמיץ ומבשל את ההבנה בטעם וריח. אולם, מוחין דקטנות מפני איטיותם וקומתם הנמוכה קרובים אל מדור החיצוניים. גם מחשבה 'מוחמצת' עלולה למעוד ולתפוח בהבלי עולם הזה חלילה. בשעה שפרעה ומצרים אוחזים בעורף אין פנאי למחשבות חמוצות. יציאה ממצרים תיעשה אך ורק בחיפזון. באורח נס. "כי לא חמץ".

במצוות ההשבתה והביעור, מוזכר החמץ בתורה בכמה לשונות: 'חמץ' 'שאור' 'מחמצת' 'משארת'. כל אחד מהלשונות רומז למוח ממוחי הקטנות. חמץ הוא מצב הקטנות של מח חכמה, שאור הוא קטנות מוח בינה. מחמצת ומשארת רומזים למוחי האמונה. מבחינה זו שאור קשה מחמץ, כי החמץ חמץ לעצמו ואילו השאור מחמיץ אחרים. מוח החכמה נוטה לצד הימין והחסד לפיכך חימוצו קל. מוח הבינה נוטה לצד הגבורה ומשום כך חימוצו קשה יותר.

החמץ והשאור מסמלים את כוחות הקליפה האוחזים בנפש כנאמר "פלטני מיד רשע מכף מעול וחומץ". לפיכך הציעו חז"ל ארבעה אופנים של ביעור: מפורר, שורפו, זורה לרוח, או זורק לים. כנגד ד' יסודות: הפירור ליסוד העפר, שריפה באש או זריקה ברוח ובמים. להבדיל ולהפריש את כוחות הרע מכל ד' יסודות (רמ"ע מפאנו). מצוותו בשעה השישית לפני השביעית. לרמוז על ביטול וביעור חמצו של יצר הרע מן העולם בסוף האלף השישי קודם האלף השביעי.

מתי נברא העולם, בתשרי או בניסן?

ממשמשים ובאים ימי ניסן, הזמן מסוגל לגאולה והתחדשות. זה הזמן והמקום לברר אימתי הוא ראש השנה, בתשרי אם בניסן? על פי תורתנו הקדושה "החודש הזה לכם ראש חודשים", ניסן ראש לחודשים. אולם בתשרי קבוע ראש השנה. כמובן יש כאן שתי דרכים, אחת לחמה ואחת ללבנה. ר"ה של תשרי למולדות ושל ניסן לתקופות. זה לחודשי הלבנה וזה לימות החמה. עניינים רבים מקבילים בין תשרי לניסן, הבולט שביניהם הוא הדין והרחמים. בכתבים מובא שעבודתנו בימי תשרי מתקנת את מידת הגבורה, ואילו בניסן אנו עוסקים בתיקון מידת החסד. להבנת המשמעות ניגש לבירור שאלת תאריך בריאת העולם.

הסוגיה ערוכה בגמרא (ר"ה י' ע"ב): נחלקו רבי אליעזר ורבי יהושע אימתי נברא העולם. ר"א אומר בתשרי נברא העולם, ור"י אומר בניסן. והמפרשים כולם מתמיהים, וכי שייך לחלוק במציאות? רבינו האריז"ל (שעה"כ ר"ה דרוש א') כדרכו מיישב את השיטות באופן שאינן סותרות אלא משתלבות ומשלימות אחת את רעותה. מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. אמת, העולם נברא בתשרי ואף נברא בניסן, ואלו שני פנים בבריאת העולם.

עולמות ונשמות

במציאות ישנם שני פנים, פן אחד קרוי 'עולמות', והשני 'נשמות'. כמו הגוף והנשמה שבאדם כך גם בבריאה בכלליותה יש הבחנה של 'עולם' ושל 'נשמה'. פנימיות וחיצוניות. וכך מיישב רבינו האר"י את מחלוקת ר"א ור"י: שיטת רבי אליעזר שבתשרי נברא עולם איירי על בריאת הפן החיצוני של הבריאה, ואילו לרבי יהושע שבניסן הוא נברא, הכוונה על בריאת הפן הפנימי של הנשמות. הרעיון מדויק גם בראיות שהביאו התנאים לשיטותיהם. רבי אליעזר הביא סימוכין לדבריו משום "שבאותו הפרק זמן רביעה היתה וירדו גשמים וצימחו הפירות והדשאים". כלומר ראייתו מבריאת עולם הצומח והחומרי. רבי יהושע סומך את שיטתו לעובדה שאותו הפרק זמן התרבות ובריאת נפשות בעלי החיים כנדרש מהפסוק "לבשו כרים הצאן", ראייתו נסמכת על בריאת הנפשות והפנימיות (ע"פ נהר שלום נ"ג.).

בריאה בכוח ובריאה בפועל

סוגיית שני התאריכים לבריאת העולם מיושבת גם על פי נגלה: בתשרי עלה במחשבה להיבראות ובניסן נברא בפועל (תוס' ר"ה כ"ז.). כלומר, יש לבריאת העולם שני שלבים, במחשבה ובמעשה. הבריאה במחשבה נעשתה בתשרי, התגלות הבריאה בפועל נעשתה בניסן. והנה ידוע מאמר חז"ל שבתחילה ביקש לברוא את העולם במידת הדין ולאחר מכן עמד ושיתף בהנהגה את מידת הרחמים. הספרים הקדושים (עי' שם משמואל שמות תרע"ב) מלמדים שחלילה אין זו הווה אמינה ומסקנה, אלא שני בחינות: הבריאה במחשבה אכן נבראה במידת הדין, לכך בתשרי העולם נידון, בדין. הוצאת הבריאה אל הפועל נעשתה בשיתוף מידת הרחמים, לפיכך הגאולה נועדה לחודש ניסן.

יש לנו אם כן שני קצוות למעגל השנה שהם למעשה שני קצוות למציאות: בריאה בכוח ובריאה בפועל. הבריאה שבכוח היא הבריאה שבעולם המחשבה, אודותיה נאמר בזוהר שהעולמות כולם נבראו במחשבה. מאידך כתיב "בדבר השם שמים נעשו" כלומר, בדיבור. לא במחשבה. אלא שהבריאה בכוח היא הבריאה שבמחשבה, זו הבריאה הנסתרת. בריאה בפועל היא בריאה שבדיבור, נגלית.

המונח 'בריאה בכוח' ו'בריאה בפועל' הוא יסוד גדול בסוד אמונת חידוש העולם (עי' ליקו"מ סי' ח'): בתפילה ואמונה יהודי מחדש את מעשי בראשית, זוהי בריאה בכוח, במחשבה. כי בתפילתו מעורר המתפלל את עשרה מאמרות של בריאת העולם, הוא מחדש את המקור של כל הנבראים. התורה קרויה 'בריאה בפועל', בדיבורי התורה נבראים 'שמים חדשים', חוקות שמים וארץ. ההקדמות הללו מובילות אותנו להבנה נפלאה בסדר העבודה שבמעגל השנה.

הסתר וגילוי – גלות וגאולה

כאמור חודשי תשרי וניסן קבועים כראשים לשני בחינות שבמעגל השנה. בתשרי ראש השנה למולדות דהיינו לחשבון ימות החמה. בניסן ראש השנה לתקופות, דהיינו לימות הלבנה. תשרי הוא גם תחילתו של חורף וניסן ראש לימות הקיץ. בסדר העבודה והפנימיות  הרעיון הוא כזה: בתשרי העולם הרוחני כמו הגשמי נברא בדרך של 'עיבור'. הגרעין מונח באדמה. לאורך ימות החורף הוא נסתר ומכוסה. הבריאה נעלמת וביטוי לכך אנו מוצאים בהתנהגות הטבע המשיל את הדרו ומתכנס אל תוך עצמו, בעיבור. לפיכך נאמר בראש השנה של תשרי "היום הרת עולם" – עיבור. בעיבור יש גם לשון עבר"ה, דין והסתרה. לעומת זאת ניסן זמן ההתגלות הוא. האביב והפריחה. בעיצומו של חודש זה יצאו בני ישראל ממצרים. כלומר ראש השנה של ניסן הוא תחילתה של התגלות. לפיכך גם הארץ מעלה תבואה והעצים מלבלבים. ההתגלות הזו היא-היא גילויו של הגרעין שנזרע בתשרי. כלומר, בראש השנה ובימים הנוראים זרענו את גרעין העבודה, בניסן הוא מתגלה ומתגדל. זהו ביטוי נוסף למושג 'גאולה'. הגלות היא הצפנת הגרעין באדמה, הגאולה היא לידתו וצמיחתו.

תהליך זה נעשה בעולם החומרי וכנגדו גם בהנהגה העליונה, וכנגדם הוא משתקף גם בנפשות בני אדם היוצאים בחודש ניסן מהסתר לגילוי. כעת נבין את שלימד רבינו האר"י שעבודת ימי תשרי מתקנת במידת הגבורה, משום שאז נברא העולם שבמחשבה, העולם שבעיבור. זוהי עבודה של דין. עבודת ימי ניסן לעומת זאת, פועלת בבריאה הגלויה, זוהי עבודה שבחסד.

שני ראשי השנים מורים גם על שני חלקים שבבריאה, המעשה והטעם. המשל הוא למעשה בני אדם, שכל מעשה שייעשה יש בו את חלק העשייה הגלוי לעין, והטעם הגורם לעשייה, והוא נסתר. והנה בתשרי נברא העולם אך הטעם לבריאתו נותר סתום. בניסן התגלה הטעם, שהוא שיעשו ישראל רצונו וישתעשע בהם (עי' קדושת לוי, דרוש לפסח).

נכנס יין יצא סוד – למה משתכרים בפורים

האכילה והשתייה בפורים קודש הם, השתייה בפרט, שעיקרו של יום ביין. עד היכן מצוות שתייה?  "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". בסוד העניין כתב האריז"ל כך: "נודע שיש ניצוץ קדושה בקליפה המחיה אותה, ואם יסתלק ממנה לא יישאר להם חיות ותבטל לגמרי מיד. והנה ביום הגדול הזה שיש אותה הארה גדולה אנו רוצים שגם לאותו ניצוץ יגיע חיות לעצמו, אך לא שיגיע לו כל כך להאיר לקליפה. לזה צריך שישתכר האדם ביום זה עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי אולי ישגה וייתן ברכה לאותו ניצוץ שבקליפה ויתברך הוא אבל לא תהיה ברכה בכוונה שא"כ יגיע לו הרבה ויתברך גם הקליפה ח"ו". הדברים יתלבנו בעז"ה בהקדמות דלהלן:

אמרו חז"ל "כל המתפתה ביינו יש בו מדעת קונו". מכאן רמיזה להיכן מסוגלת שתיית היין לרומם. אך  שני כוחות בו לטוב ולמוטב. באמת אמרו: בקושי התירו שתיית יין בשבתות ומועדים. וכדרשת חז"ל "זכה משמחו לא זכה, משממו". "זכה נעשה ראש, לא זכה נעשה רש". מה טבעו של משקה זה?

יין המשמח

היין שורשו במידת הגבורה. מוצאו מענבים הנדרכות בגת באמצעות העקביים, ולא בכדי. 'עקב', מגלה האריז"ל, בגימטריה פעמים שם אלוקים (פ"ו, פ"ו – קע"ב). גם ל'ענבים' גימטריה זהה – קע"ב. העקביים הם סוף קומת אדם, סמוכים אל מדור החיצוניים. היין הכנוס בענבים הוא כֹח הגבורה. כפי שבתחתית חבית היין מצטברים השמרים, כך ברוחניות הגבורות מצויות במקום העקביים. שמרי היין הם 'גבורות קשות' כלומר דינים נמוכים וחזקים מהם ניזונים החיצוניים. אולם, כפי שאיכויות שונות ליין, לפי אופן הפקתו, תסיסתו, שימורו וסינונו – כך גם מבחינה רוחנית שתי מידות ביין, 'יין המשמח' ולעומתו 'יין המשכר'. אין אלו משקאות שונים, יתכן ובבקבוק אחד יימצאו שניהם. השוני הוא באופן השתייה והמקום אליו מקושר השותה: האם מגמתו לעלייה אל הרא"ש, או חלילה לירידה לר"ש. הגבורות שביין מעניקות לו את כוח העילוי והגילופין דקדושה. מאידך, הגבורות הללו כשמעורבים בהן שמרים, הן גורמי השיגעון, בלבול הדעת, ורוח שטות ח"ו. בליל הסדר למשל, יש לנו ארבע כוסות מצווה. שתייתן מביאה מוחין לעולם ולנפש. כנגדן אנו מטיפים באצבע טיפות של יין, כנגד עשר מכות. זהו היין המשכר, גבורות קשות שיבואו על ראש שונאינו (רבי צדוק, מחשבת חרוץ). כוח הטוב והרע שביין מופיע כבר בהקשר לעץ הדעת טוב ורע, שם נאמר (רבה בראשית י"ט) "סחטה ענבים ונתנה לו", ומובא בזוהר (ח"א דף ל"ו.) שביין זה היו מעורבים 'שמרים', דהיינו דינים קשים.

לפיכך "המתפתה ביינו יש בו מדעת קונו" (עירובין ס"ה.) בסוד העניין כותב השל"ה הקדוש (פרשת תצווה): "מצד היין רוח לבשה בו לעורר בסוד יין המשומר, ותצלח עליו רוח ה' מתוך שמחה, ואז מתפשט מן הגשמיות ומתלבשת ברוחניות, והוא דבוק למעלה-למעלה, ואז יש בו מדעת קונו".

למדנו משהו על סוד היין, נותרו לבירור שתי נקודות: מיהו ה'ניצוץ' האלוקי השרוי בקליפה. ומדוע יש לשתות דווקא בבחינת 'עד דלא ידע' – בלי דעת. כידוע המן הרשע נצר לזרע עמלק, כל מגמתו להשמיד להרוג ולאבד את זכר ישראל. וזאת יש לדעת: לקליפה אין קיום מצד עצמה, ואם ראית רשע מתגבר ברשעתו, בהכרח המאציל העליון מחייה גם אותו. החיות הזו באה כמובן בדרך סתרים, שלא יתכן שהקדושה תחייה חלילה את הרע. אלא מאי? זהו אחד מסודות בראשית, כפי שנאמר "בכל מקום מוקטר ומוגש לשמי" ודרשו "דקרו ליה אלה-א דאלה-א". כלומר שגם במקומות החיצוניים נסתר ונעלם מציאות השי"ת ולית אתר פנוי מניה. הכוח המחייה את הקליפה הוא ניצוץ קדוש – קדוש ועליון במיוחד, מפני שכל קדושה שאיננה הגבוהה והנשגבת ביותר, עלולה להיפגם במקום הטומאה. רק קדושה נשגבת, בבחינת מדרגת 'כתר', יכולה לרדת אל מקומות החיצוניים, לאפשר את קיומם בדרך פלא, ומבלי שתהיה להם כל שליטה עליה חלילה.

להחיות ניצוץ קדוש

ובכן, גם בהמן הרשע גנוז וצפון ניצוץ אלוקי קדוש. ניצוץ זה מחייה אותו כל שנה מחדש ומאפשר לנו למחות את זכרו ולזכות בתמורה באורות הפורים הנפלאים. את הניצוץ הנסתר הזה בכוונתנו להחיות בשתיית היין. אולם, את הפעולה הזו יש לעשות מבלי דעת, "עד דלא ידע" דייקא. מדוע?

אמרו חז"ל (ברכות ל"ג) "כל מי שאין בו דעה אסור לרחם עליו", היכן שאין דעת יש אכזריות, על אכזר אין לרחם, מפני שברחמיך הינך ממשיך אור אל מושא הרחמים. הקליפות והחיצוניים אינם בני דעה. הם חסרים את המוח השלישי הנקרא 'דעת', זה אגב נס נפלא. שאילולא היתה הקלי' חסרת דעת, מי יודע להיכן היו מגיעים מעלליה. מכאן טעם לשכרות: בשתיית היין כוונתנו להאיר ולהחיות את הניצוץ האלוקי שבקליפת המן-עמלק. הניצוץ קודש, אולם סביבו מצויה קליפה. איננו מעוניינים להאיר לחיצוניים. לפיכך תיעשה הארה זו מבלי דעת. שלא לתת לקליפה אחיזה בדעת.

להיכן מרוממת אותנו השתייה?

שתיית היין מסוגלת לרומם את הדעת אל המקום הנשגב של קודם מציאות טוב ורע. לכן הגדרת חז"ל היא "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". על הקליפה והרע נאמר "שרי בחיבורא וסיים בפירודא", כלומר למעלה בשורש גם הקליפה היא קודש (עי' של"ה תצווה), רק למטה בהשתלשלות היא נפרדת בסוד "נרגן מפריד אלוף", והופכת לרע, טומאה, וקללה. לפיכך גדר 'ברוך' ו'ארור' שייך רק למטה, היכן שיש טוב ורע. למעלה, בשורש העליון הכל טוב, הכל קודש, ואין לקליפה שום מציאות כלל ועיקר. בשתיית היין עולה יהודי עד למקום בו מתבטלות ההגדרות בין ארור לברוך, שם גם נמוג הרע והכל קדוש וטוב. משם יכול יהודי להאיר אל אותו ניצוץ קדוש השרוי בקליפה, להחיות אותו מבלי שתימשך חיות לקליפה הסובבת אותו.

גדולת מרדכי – ההארה הבלתי אפשרית (סוד פורים)

את הפרק הקודם (חושך קדם לאור) חתמנו ברגעים הרי גורל של סוף שבעים שנות גלות בבל, המשלבים התגברות החושך והתקרבות הגאולה. צאצאי עמלק משקיפים בכשפיהם על המציאות הרוחנית ויודעים: ההשגחה על ישראל כעת בתרדמה כהכנה לגאולה. לפיכך בעצת יועציו פונה המן למלך אחשורוש בדברי שטנה "ישנו עם אחד" דרשו חז"ל "אלוקיהם ישן הוא". כאמור, ההשגחה שרויה כעת בתרדמה.

מכאן ואילך מתעבה החושך, קרן אור ראשונה מפציעה במילים "בלילה ההוא נדדה שנת המלך" – ההשגחה מתעוררת לקראת מעבר לבחינת 'פנים בפנים'. אליבא דאמת, על פי חז"ל הארת הגאולה מתחילה הרבה קודם לכן, במילים "איש יהודי היה בשושן הבירה". גם המן יודע שגורל בית המקדש השני וגאולת ישראל תלויים אך ורק באיש אחד, יהודי, משבט בנימין.

סמל נס הפורים הוא 'ונהפוך הוא', היפוכו של החושך המוחלט לאור. בנקודת ההיפוך הזו טמון סודו של היום הזה שייחשב ניסי אף לעתיד לבוא. הנס מרוכז בהארה פלאית שהופיעה בימים ההם ובזמן הזה, בגבולות עולם העשייה – הארת 'גדולת מרדכי'. וכך כותב רבינו האריז"ל: "…ואז האיר השי"ת הארה עליונה היא גדולת מרדכי ואסתר, ועל ידם נושעו ישראל בצרה הגדולה ההיא".

הארת 'יסוד דאבא'

מפאת מורכבות הנושא נסכם את הביאור בקווים כלליים: בסיפור המגילה, הנס מתגלם במפלת המן וגדולת מרדכי היהודי. בפנימיות, תמורה ניסית זו נגרמת בעטייה של הארה עצומה, בלתי אפשרית על פי חוקים רוחניים, שהאיר המאציל העליון דווקא בתוקף החושך. הארה זו מופיעה למעשה מדי יום, לרגעים, כמכת הברק. ביום הפורים היא מתקיימת במשך היום כולו, גם לאחר החזרה ל'פנים בפנים', בעולם העשייה ממש. בשפת קבלה כינויה – הארת 'יסוד דאבא'.

כאמור, החידוש הוא הופעת ההארה בגילוי ובעולמות התחתונים. ספירת היסוד היא המידה המשפיעה. 'יסוד דאבא' הוא מידת היסוד של ספירת החכמה שהיא ההנהגה הקרויה 'אבא'. הארת זו מאירה בדרך כלל מתוך 'זעיר אנפין' (להלן ז"א), ומתגלה בספר תורה. הווי אומר: בקריאת התורה, מאיר יסוד דאבא מתוך ז"א, לפיכך ביטויה של ההארה הוא במצוות, חוקים ומשפטים. מפאת גודל ההארה אי אפשר להכילה אלא באמצעות לבושי הנהגת זעיר אנפין שמשמעותם, תורה ומצוות.

כל אימת שיש צורך להביא את המציאות הרוחנית ממצב של 'אחור באחור' למדרגה של 'פנים בפנים', נדרשת כאמור 'דורמיטא'. משמעותה, הסתלקות המוחין. בזמן זה יוצאת גם הארת היסוד מתוך ז"א וחשכה נופלת בעולם. אך החושך איננו מוחלט, משום שבזמן הדורמיטא ההשגחה על ישראל באמצעות המלכות, היא השכינה הקדושה. המשמעות הפנימית היא, שההארות שהאירו בתוך ובאמצעות 'זעיר אנפין', יאירו כעת מתוך ספירת המלכות היא השכינה. ואזי בוקע האור הנורא ומאיר ללא כיסוי והלבשה. הארה זו היא המגילה.

אמור מעתה: אותה הארה הגנוזה בספר התורה, בלבושי פסוקים ומצוות. זורחת כעת ללא לבוש, באופן גלוי. לפיכך נקראה 'מגילה' – גילוי. ועל כך דרשו חז"ל, "הדר קיבלוה בימי אחשורוש", אודות לנס פורים קיבלו ישראל את התורה מחדש, באופן מחודש. משום כך לא נזכרו במגילה מצוות חוקים ומשפטים. כי ההארה העליונה מגיעה עד עולם העשייה ממש. מצטיירת בלבושי חול ובסיפורי דברים.

מרדכי – מָרוּת וחירות

כידוע כל הארה רוחנית, 'רוכבת' ומתגלית באמצעות מציאות או דמות החיה ופועלת באותו זמן בעולם. למשל, האבות הקדושים היו 'מרכבה לשכינה'. באיזו דמות הופיעה הארת 'יסוד דאבא' בימים ההם? מגלה האריז"ל שהיה זה מרדכי היהודי. לפיכך פסוק ראשון מארבעת פסוקי הגאולה הוא "איש יהודי היה בשושן הבירה". מרדכי היהודי שימש 'כסא' להתגלות הארת פורים. אולם ההתגלות עצמה אירעה מאוחר יותר, כאשר המן מרכיב את מרדכי ברחובות העיר, "ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות, תכלת וחור ועטרת זהב גדולה". בכתבי האריז"ל כל אחד מהפריטים הללו מרמז על הארות הפורים. מרדכי היהודי, היא הארת היסוד ה'יוצאת מלפני המלך'– מאירה בגילוי מבעד לספירת המלכות, בעולמות השפלים ובעולם העשייה ממש.

שמו של מרדכי מורה על מהותו. כדרשת חז"ל מר-דרור. מרות ואדנות, יחד עם דרור וחירות. המרות שניתנה למרדכי היא התגלות הארת היסוד מתוך ספירת המלכות. החירות היא התגלותה בחוצות. על כך נאמר בשיר השירים "ואצבעותיי נטפו מור עובר על כפות המנעול". מור עובר – הארת מרדכי העוברת ויוצאת החוצה, מבעד למנעול, בגילוי.

מעתה נבין עד היכן מגיעה הארתו של מרדכי, ומדוע הטרידה כל כך את המן. כי מרדכי היהודי המשיך בעולם התגלות מופלאה משער החמישים של הקדושה הקרוי 'יובל הגדול'. היובל היא שנת החמישים שמעוצם הארתה יוצאים הכל לחירות. אף הארת מרדכי נלקחת ממקום החירות, משער החמישים שאין שום דין, גזירה, ורוע יכולים לגעת שם. לפיכך היתה עצת זרש המרשעת לתלות את מרדכי על עץ חמישים אמה – היא רגל הקוּף, הנחש הקדמוני, שער חמישים שבטומאה. סופו שהוא עצמו נתלה עליו.

לימדונו צדיקים. יום הפורים נשגב הוא, אך לבושיו חוליים, וזו גדלותו. שבכל זמן של גדלות ועליה אף הלבושים עליונים ונשגבים. האור זורח מבעד למחלצות וכיסויים. בפורים רצה המאציל העליון לחנון אותנו באהבה, וגזר אומר שיהיו הימים ההם "נזכרים ונעשים". כפי שבאותה העת, מפאת הגזירה, אהבה מקלקלת את השורה, והאור העצום אורו של מרדכי היהודי הפציע והאיר כאן בחוצות העשייה, ברחובות העיר. כך גם היום, שבה אותה הארה בלתי אפשרית על פי חוקים רוחניים, ומאירה בגילוי, במשך היום כולו. ללא מסכים, ללא לבושים. רק בפשטות בחוצות העיר. אשרי הזוכה להאיר את חדרי נפשו ממנה.

חושך קודם לאור – הרקע הקבלי של סיפור המגילה

גם בשפה הפשטנית מורגל הביטוי 'פנים בפנים', מה הוא אומר? קשר נעלה בין כנסת ישראל להקדוש ברוך הוא. הסמל המפורסם הם הכרובים הניצבים איש לקראת רעהו פנים בפנים בשעה שישראל עושים רצונו של מקום.

דברי ימי ישראל רצופים עליות ומורדות. אולם אלו ביטויי חיצוניים בלבד למציאות האמיתית המסתתרת בשפריר חביון – מצבה של כנסת ישראל וייחודה בקודשא-בריך-הוא. או ייחוד 'זעיר אנפין ונוקביה' (להלן זו"ן) בשפת הזוהר הקדוש. מה משמעותה של הגדרה זו?

בקצירת האומר: 'זעיר אנפין ונוקביה' הם שתי ההנהגות העליונות ('פרצופים') המשפיעות בעיקר על מציאותנו. הייחוד בין שני הפרצופים מבטא את מצבה של המציאות ברוחניות ובגשמיות. כמעלת החיבור, כך מתרבה השפע בעולמות ומתעלה מעמדם של ישראל הקרויים "בנים אתם להוי"ה אלוקיכם". הוי"ה– פרצוף 'זעיר', 'אלוקים' – השכינה הקדושה.

יש למצבי הייחוד הללו רמזים וביטויים שונים: למשל, אור השמש ביטוי להנהגת 'זעיר אנפין' (להלן ז"א), הירח סמלה של השכינה, ספירת המלכות והאמונה. וכשם שאין לה ללבנה אור עצמי אלא אור חוזר מהשמש. כך השכינה מציאותה תוצאה של עמידה "נוכח פני השם", כמראה המשקפת אור. בנפש האדם ההנהגות הללו מקבילות לזכר ונקבה, דעת ואמונה ועוד.

שבעה מצבים

האריז"ל מלמד על שבעה מצבים שונים בהתקשרות זו"ן. המתחלקים לשני מצבים כללים: 'אחור' ו'פנים'. במדרגות ה'אחור' השכינה מקושרת עם קוב"ה, מקבלת ממנו ומושפעת מהארתו אך ללא הארת פנים, כמי שניזון ללא יחס של גדר 'ייחוד'. מצבי ה'פנים' נעלים ומבטאים דרגות שונות בייחוד. שבעת המצבים משתנים לאורך ההיסטוריה ומאפיינים תקופות שונות: ביום רביעי לבריאה היו העולמות במדרגה השלישית (במשמעותה לא נוכל להרחיב כעת). ביום זה נתלו ברקיע המאורות. אז קטרגה הלבנה 'אי אפשר לשני מלכים בכתר אחד', ונאמר לה 'לכי ומעטי עצמך'. לאחר מכן המשיכו העליות והמורדות, בחטא עץ הדעת ביום השישי, בשבת בראשית, בירידה למצרים, ביציאה משם. אגב אורחא – לאורך כל הימים והזמנים, תמיד היו ימי השבת במדרגה שישית. אחת לפני השביעית והמושלמת שלא תתאפשר אלא בבית המקדש השלישי.

בימי שלמה, בבניין בית המקדש הראשון, זכה עם ישראל לשנים כמותן לא היו עוד מעולם. מצבם הרוחני של ימות החול זהה היה למצב השבתי, תמיד עמדו זו"ן במדרגת הייחוד השישית. על כך מפורסמת בזוהר הקדוש הלשון: "ביומוי דשלמה מלכא קיימא סיהרא באשלמותא", כלומר הירח היא השכינה הקדושה, היתה בשלמותה. משום שאז עמדו השכינה וקדושא בריך הוא בייחוד השלם, עד שהאירה הלבנה במילואה. ביטוי לשלמות זו ניכר גם בשגרת החיים הארצית, כאשר ירושלים הפכה לבירת העולם, מלכי ורוזני ארץ נהגו לשגר אליה את בניהם ומילאו חוצותיה באוצרותיהם. ניכר אז בחוש שהייחוד השלם המאיר בבית המקדש, שואב אליו את כל חבלי ארץ ויושביה. היה שלמה מאותם מלכים שמשלו בכיפה, ועוד העפיל עליהם בהיותו מולך בעליונים ותחתונים. שלטון זה לא הושג ביכולת אנושית, מדרגתו הרוחנית וחכמת אלוקים שבקרבו -היא שקיימה בכל רגע את הייחוד השלם בעולם, ורוממה את הבריאה כולה למציאות שכזו.

חורבן הבית וגלות שבעים השנים של נבוכדנצר, גדעו את תור הזהב. אז נפל המעמד הרוחני למדרגה הראשונה ומיד התייצב על מדרגה השלישית, מקביל למצב של שנות המדבר, ועל כך מקוננת הקינה של חצות "המדבר הייתי לישראל…". מאוחר יותר שבו העולמות והתעלו בבניית בית שני אך לא כבימי בית ראשון. אחר כך באו ימי הגלות שאנו בעיצומם.

בתקופת מרדכי ואסתר אנו עסוקים באותם שבעים שנה המפרידות בין הבתים, הראשון והשני. בסוף תקופת שבעים השנים, בשנת שלושת אלפים ש"צ שנים לבריאת העולם, אירעו אירועי המגילה. כדי להבין מעט את תוכן האירועים יש להבהיר רעיון נוסף –סוד התגברות החושך לפני האור.

אורות מאופל

לפני עלות השחר מתעבה החשיכה. זהו משל מפורסם לעובדה המובהקת שקודם התגלות אור או הפצעת גאולה, מתעצמת החשיכה וההסתרה. גאולת פסח כמו ניסי חנוכה ופורים, מבקיעים אלינו מבין חשרת עבים של צרות גזירות והסתר פנים. האור שזורח מיד לאחר מכן קשור בהחלט לחושך שקדם לו. מדוע?

על פי פנימיות זהו סוד ה'דורמיטא' (תרדמה) – מצב הכרחי לאפשרות המעבר בין הנהגת 'אחור' להנהגה של 'פנים'. המושג נלקח מאותה תרדמה שהפיל השי"ת על אדם הראשון, ואין כאן המקום להאריך. רבינו האר"י מלמד שדווקא קודם שמביאים את ההנהגה לחיבור של 'פנים בפנים', מוכרח ליפול בעולם חושך והסתרה. בזמן הזה מסולקים המוחין מהנהגת 'זעיר אנפין' שביטויה הוא דעת, שכל, אור ובהירות. ובשעה שהשמש חשכה, איככה תאיר הלבנה שאין לה אור מעצמה? הדורמיטא מצטיירת כאן בעולם בדמות התגברות הסתר פנים, קושי וקטנות. אך מציאות זו היא השלב הקרוב ביותר להפצעת גאולה.

בסיפור המגילה, אנו מדברים על השנים האחרונות ממש שבשבעים שנות גלות בבל. במשך כל אותן שנים החזיקו הגולים במגילות ששימרו את דברי הנביא ירמיהו המבשרות את קץ הגלות "לפי מלאות שבעים שנה לבבל" (ירמיהו כ"ט). למעשה, עיניים רבות עקבו בדריכות אחר התגשמות הנבואה, מי מתוך ייחול להתגשמותה, ומי מתוך חרדה מפניה. בלשצר שטעה בחישוב שבעים השנים – השתמש בכלי הקודש, ובו בלילה נפלה מלכותו בידי דריוש. המן הרשע ובנו שמשי הסופר שחישבו את הקץ וידעו היטב בחכמת הכישוף על מעמדו הגורלי של עם ישראל, ביקשו לנצל שעה זו, על מנת לבטל חלילה לעד את אפשרות בניין הבית. כאן פותח סיפור המגילה.

מעשי המגילה מתרחשים אפוא בנקודת המעבר שבין 'אחור' ל'פנים'. בין הסתרה לגילוי. מעבר שכזה מתרחש בעולם מדי יום, באופן פרטי יותר, מחצות לילה ועד רגעי ההארה המופלאים של תפילת שחרית. בכל נפש משתקפת המציאות הרוחנית המצויה בתחילת הליל בחושך וגלות, נופלת לתרדמת 'דורמיטא', ושבה עם שחר ובאמצעות התפילה לדרגת הייחוד של 'פנים בפנים'. הסוגיה הגורלית ביותר היא – איך עוברים מאחור לפנים דרך דורמיטא, מבלי להיפגע. להארת מרדכי היהודי פתרונים, ועל כך במאמר 'גדולת מרדכי – ההארה הבלתי אפשרית'.

אנא בכוח, תפילת הכנפיים

בפרק הקודם (שם מ"ב – מעלית רוחנית) עסקנו בשם הקדוש בן מ"ב אותיות, הזכרנו שהוא רמוז ומלובש בכמה אופנים בתפילות ובצירופי אותיות בפסוקים. הצירוף המפורסם ביותר הוא בתפילת רבי נחוניה בן הקנה 'אנא בכח'. תפילה זו הנאמרת בנוסח התפילה מספר פעמים, היא שם בן מ"ב אותיות. לכשנתבונן בה נבין בעז"ה טוב יותר את האמור בפרק הקודם.

ראשית הבה נתבונן במבנה התפילה. 'אנא בכוח' מחולקת לשבעה פִסקות אשר בכל אחת מהן שש תיבות. אם ניקח רק את ראשי התיבות, יהיו בידינו ששה אותיות בכל שורה (אב"ג ית"ץ, קר"ע שט"ן, וכו').  יחדיו הם מצטרפים לארבעים ושניים אותיות שהם למעשה שם של מ"ב אותיות. בזוהר ובכתבים מובא שהאותיות הללו שבראשי התיבות, 'יוצאים' מפסוק ראשון בתורה "בראשית ברא" עד אות ה' של "ובוהו". מאי משמע 'יוצאים'? זהו בעצם היסוד הגדול במושג 'שמות הקודש': שם הוא למעשה צירוף אותיות אשר באמצעותו משפיע הבורא יתברך לעולם או מנהיג את הבריאה באופן מסוים המתאים למשמעות השם הזה. על התורה נאמר שהיא "כולה שמותיו של הקדוש ברוך הוא". כלומר, באותיות התורה ובפסוקיה מוצפנים צירופי שמות, שהם למעשה אותם כוחות באמצעותם נבראה הבריאה. מבחינה זו מובן מדוע שם מ"ב באמצעותו נברא העולם, מוצפן דווקא בפסוק של בראשית.

צירוף, חילוף וניקוד

חכמת הצירוף בעיקרה היא – לדעת איך 'להוציא' את הצירוף המסוים מתוך הפסוק ולהגיע אל השם עצמו. עניין זה נמסר כמובן בקבלה ובמשך הדורות נוסדו סביבו כמה שיטות ומבוכות. בכלליות, על מנת להגיע אל צירוף מ"ב האותיות יש להמיר את אותיות הפסוק על פי שיטות אלפא ביתא שונות (כגון: א"ת ב"ש, אח"ס בט"ע, א"ל ב"ם וכדומה), כך למשל אות ב' של 'בראשית' נעשית א' של 'אנא'. ר' הפכת ל ב' של 'בכח'. וכן הלאה. מאחורי כל תמורה או חשבון שכזה ישנה משמעות מדויקת מאוד.

כעת יש להבין עניין נוסף. צירופי האותיות שהזכרנו (אב"ג ית"ץ וכו') משמשים כמו 'גוף' רוחני, בתוכו שורה גם נשמה – היא האלוקות המקיימת את השם הקדוש. לשם כך מצרפים בסידורי הכוונות לאותיות הללו גם שם הוי"ה, זוהי נשמת השם. כאן נכנס עניין הניקוד: הנקודות הם הכוח המניע את האותיות, כמו גלגלים למרכבה. לפיכך אופן הניקוד ישפיע על משמעותו של השם. יש ניקוד של חסד ויש של גבורה, לכל מידה ניקוד מיוחד. בשם מ"ב, הניקוד משתנה מפסקה לפסקה, הווי אומר: ששת האותיות הראשונות אב"ג ית"ץ יצטרפו לשם הוי"ה שניקודו יהיה יְ- הָ – וֱ- הֵ, ניקוד זה נגזר מארבע אותיות שבראשי תיבות בְּראשׁית בָּרא אֱלהים אֵת. משמעות הדבר היא, שתנועתו ונטייתו של שם זה, נמשכת מהבריאה של יום ראשון מששת ימי המעשה, הנהגתו היא, חסד. כל אחד משבעת השמות הבאים (קר"ע שט"ן, נג"ד יכ"ש וכו') ינוקדו לפי ניקוד ראשי התיבות של הפסוק העוסק בבריאה של אותו יום (עיין כל זה, תיקון ע', דף קל"ה).

עפיפה

סקרנו בנגיעה בעלמא את משמעות שם מ"ב, כעת הבה נדבר מעט על משמעותו המעשית.

את השם הזה אנו הוגים למעשה בתפילה, בעיקר בתפילת רבי נחוניה 'אנא בכוח', מטרת השימוש בו היא להעלות את הזמן המקום והאדם, במובן הרוחני כמובן. העלאה זו נעשית באמצעות 'כנפיים'.

נאמר במלאכים: "שש כנפיים, שש כנפיים לאחד". אלו ששה כוחות, ושלושה שימושים להם: "בשתיים יכסה פניו, בשתיים יכסה רגליו, ובשתיים יעופף" – כל מה שזקוק לו יהודי לעבודת בוראו. א: שלא 'להרוס' בעליה רוחנית חסרת גבולות. ב: לבלי לרדת תחת למדרגתו. ג: לעופף מדרגה לדרגה בהשקט ובטחה. כפי שלמלאכים שש כנפיים, כך שם מ"ב, המיוסד על שש אותיות בכל שם משבעת שמותיו, משמש כשש כנפיים. ושלושה כוחות בו: שתיים לכסות את פניו, היינו לשמור את האור הרוחני שבכל עולם ועולם שלא יתאווה לשוב אל מקומו ולבטל את מציאותו. שתיים לכסות רגליו – שלא ירד וייצא חלילה למטה ממדרגתו. את שתי הפעולות הללו עושה מידת היראה. השי"ת הכניס בבריאה יראה עצומה שלא לצאת מחוץ למחיצתה למטה ולא לעלות למעלה – על הפחד הזה עומדים ניצבים עולם ומלואו (נהר שלום הקדמת 'אנא בכוח').

כוח שלישי הוא כוח העפיפה או העלאה – "בשתיים יעופף". בכתבים נקרא הכוח הזה 'שלושה ידיים'. סגולתו, כמו הידיים – לשאת עניין, לקחת אותו ממקומו הראשון, ולהעלותו למקום עליון יותר. להעלאה שכזו מסוגל שם מ"ב.

בשעה שאנו אומרים 'אנא בכח', בתפילה, קריאת שמע שעל המיטה, ולהבדיל בעת הסתלקות נשמה – כוונתנו היא ללוות את העלייה הזו בסיוע רוחני של שש כנפיים. החלוקה היא כזו: 'אנא בכח' – "בשתיים יכסה פניו", להישמר מפני 'הריסה'. 'גדולת ימינך' – "בשתיים יכסה רגליו" – להינצל מירידה. 'תתיר צרורה' – "בשתיים יעופף" – עפיפה מיושבת במעלות הקודש.