"כתר יתנו לך" – על ספירת כתר ומהותה

 "אֵל מִסְתַּתֵּר בְּשַׁפְרִיר חֶבְיוֹן,

הַשֵּׂכֶל הַנֶּעְלָם מִכָּל רַעְיוֹן,

עִלַּת הָעִלּוֹת מֻכְתָּר בְּכֶתֶר עֶלְיוֹן,

כֶּתֶר יִתְּנוּ לְךָ יְיָ"

ספירת הכתר היא ראשונה מעשר ספירות. סידרנוה באחרונה כדרך שמניחים את הכתר על הראש באחרונה. זו באמת ייחודיותה של ספירת הכתר, המקובלים מבחינים בין תשע הספירות שמחכמה ועד מלכות, לבין ספירת הכתר הניצבת על גביהן. כשם שהכתר אינו בתוך הראש, אלא מונח על גביו – כך ספירת הכתר איננה כמו שאר הספירות. היא שרויה מלמעלה. הכתר הוא מעין כוח היולי, ממוצע. מחציו ומעלה הוא קרוי 'עתיק' מלשון נעתק ונבדל, הכוונה שהוא נכלל באין-סוף. מחציו ומטה הוא קרוי 'אריך אנפין' וזוהי מדרגה נמוכה יותר המקושרת עם שאר הספירות.

כתר – המתן לי

הכתר הוא המקור הקדום של כל ההוויה וממנו יצאו כל שאר הספירות. כידוע, בעשרה מאמרות נברא העולם. המאמר הראשון הוא תיבת "בראשית", כנגד ספירת הכתר. מאמר זה נחשב 'מאמר סתום', משום שלא נכתב בפירוש מה נאמר בו. הרמב"ן בתחילת ספר בראשית מבאר את עניינו של המאמר הסתום ומלמד שבתיבת בראשית כלולות וגנוזות כל שאר המאמרות ונמצאו שם בהעלם כל כוחות הבריאה העתידים להיבראות. תשע המאמרות המפורשים, פירטו והוציאו מהכוח על הפועל את הפרטים השונים שהיו כלולים במאמר הראשון, כל אחד למינו ולסוגו. זה עניינו של הכתר – כוח קדמוני הכולל בתוכו את כל ההשתלשלות שתבוא. הדבר ניכר גם בכוחות הנפש. הכתר הוא הרצון, פנימיות הכתר הוא התענוג. הרצון הוא ההתגלות הקדמונית ביותר של כל פעולה ועשייה. כאשר המעשים מצויים עדיין ברמת הרצון, הם אינם גלויים לעין ואינם נפרטים לפרטים נפרדים. הכל נכלל ברצון אחד. לאחר מכן באה ההפרטה והעשייה. הרצון, בשונה משאר כוחות הנפש, אינו שרוי באיבר מיוחד. הוא מתפשט בכל הגוף כמו ספירת הכתר המקיפה את כל הספירות.

משמעויות שונות סובלת התיבה 'כתר'. ראשית יש כאן לשון הַקָפָה, כמו 'הכתרה' או 'כותרת' דהינו הקפה וסיבוב. הכתר מסובב ומקיף את הראש.  לעתיד לבוא נאמר על הצדיקים שיהיו יושבים "ועטרותיהם בראשיהם", הכוונה שישיגו אז את ההשגות שנחשבות כיום בלתי מושגות, כלומר את השגות הכתר. כתר גם מלשון המתנה, כמו: "כַּתַּר לִי זְעֵיר וַאֲחַוֶּךָּ" – המתן לי מעט ואראךּ. מכיוון שכל מהותו של הכתר היא היותו בלתי מושג, נבדל, נעתק – ממילא ההתקשרות עם מדרגת הכתר היא באמצעות המתנה וציפייה. שם הכתר, 'א-ה-י-ה', מורה אף הוא על העניין כמפורש בזוהר "א-ה-י-ה, דא אנא זמין למהווי", כלומר אני מזומן להתגלות ולהיות. ספירת הכתר מורה על הכנה להתגלות בשאר הספירות, אולם הכתר כשלעצמו מבטא העלם, הסתרה של קודם ההתגלות.

איה מקום כבודו

זיהוי נוכחותו של השי"ת במציאות, מבוטא בפסוקים בשני אופנים מנוגדים לכאורה: כתיב "מלא כל הארץ כבודו", היינו ששכינתו שרויה כאן וממלאת את הארץ בנוכחות ההשגחה וגילוי אלוקות. וכתיב "איה מקום כבודו", מלאכים שואלים זאת. כלומר מקומו נעלם ונסתר אף מעיני מלאכי רום. תרתי דסתרי? מלמדים הצדיקים שאלו שני אופנים של גילוי אלוקות. יש היבט של "ממלא כל עלמין" ולעומתו בחינה של "סובב כל עלמין". על ההתגלות שבתוך העולמות נאמר "מלא כל הארץ כבודו", ואילו על המציאות האלוקית המקיפה את העולמות מבחוץ נאמר "איה מקום כבודו". 'איה' זו שאלה, שאלה גבוהה. היא נחשבת לקריאה הנשגבת ביותר שנברא יכול לפנות באמצעותה לבוראו. בשבת, בקדושת 'כתר' של מוסף, אנו מזכירים את שאלת המלאכים "איה". האריז"ל מלמד שבתיבות אלו מתעלה השכינה באופן מופלא, עד כדי כך שאפילו מלאכים מתמיהים ושואלים 'איה', איך ולהיכן התעלתה כך. צדיקים מלמדים שהקריאה 'איה' מיוחסת למאמר בראשית הסתום. כאשר יהודי שרוי במצב של חושך וחוסר בהירות, הוא יכול להתקשר לאלוקיו דווקא מתוך מדרגת הכתר שעניינה העלם והסתרה. הוא יכול רק לשאול ולבקש 'איה'. כה מסוגלת הקריאה הזו שהיא נחשבת כהעלאת קרבן עולה, כנרמז בכתוב "ואיה השה לעולה" (ליקוטי מוהר"ן תנינא, סימן יב).

כתר מלכות

קשר מיוחד שורר בין ראש הספירות לסיומן. ספירת הכתר היא הראשונה והמלכות אחרונה. דווקא בשל כך מקושרת המלכות במיוחד בכתר. המלכות שבעולם העליון הופכת להיות כתר בעולם התחתון ממנו. בדרכי הנפש, האמונה נמשכת מהרצון העליון, והרצון משפיע ומתבטא בעיקר באמונה פשוטה.

יש בעובדה שהכתר הוא ראשון ועליון לכל הספירות, גם ביטוי הפוך – דווקא בשל היותו כה קרוב אל מקור האור וכה משויך לאינסופיות, נחשב הכתר לחשוך כביכול. כלשון התיקונים "כתר אוכמא איהו". בספרים דנים רבות בעובדה שהכתר דווקא משום קרבתו למקור האור, נעלם ונסתר ואף שרוי במעין חשכה של עומק המושג. המשל הוא נר המפיץ את הארתו למרחוק אך סמוך אליו מקיפה חשיכה. הספירות נרמזות בד' אותיות הוי"ה, חכמה באות י', בינה באות ה' ראשונה, שש מידות באות ו' ומלכות בה' אחרונה. לספירת הכתר אין אות בפני עצמה, היא רמוזה בקוצו של אות י'. מדוע? מפני רוב העלמה. הכתר קרוי 'פלא', ופליאה היא הסתרה (שפע טל). עניין זה מקבל ביטוי גם ביחס שבין הספירות לניקוד. כמובא, ניקוד קמץ מקביל לכתר, הוא מורה על קמיצת וסגירת האור. פַתַח הוא ניקוד החכמה. מלשון פתיחה. כאן מתחילה התגלות, אך עדיין אין לה ציור, זו התגלות גולמית. צֵיירי בבינה, מלשון ציור. בבינה מצטיירת המציאות ומקבלת צורה.

הכתר אף הוא מספירות קו האמצע, אולם הוא הנעלה מכולם. עניינו רחמים מוחלטים. רחמיו כה מוחלטים שאינם מתחשבים במידת המשפט ובשאלת 'ראוי אם לאו'. לפיכך כאשר ביקש השי"ת להוציא את ישראל ממצרים, קודם הזמן, ומבלי שהיתה לנו הזכות להיגאל – הוא שלח את בשורת הגאולה בשם הכתר, א-היה. כפי שציווה את משה "כה תאמר לבני ישראל א-היה שלחני אליכם". הצדיקים היודעים את סוד כוונת התפילות, כאשר הם מבקשים להשפיע רוב טובה על העולם, מכוונים ליבם ודעתם אל הנהגת הכתר וכדברי 'שערי אורה': "כי פעולת השם העליון שהוא אהי"ה הוא פעולת הרחמים הגמורים, והוא השם המטיב והנותן מתנת חינם ומרחם שלא מצד הדין אלא מצד הרחמים הגמורים" (שערי אורה, השער העשירי).

 

"בדעת חדרים ימלאו" – מי היא ספירת דעת

ספירת הדעת איננה כשאר הספירות, המקובלים הסתפקו אפילו על דבר הגדרתה כספירה. בכל זאת היא נחשבת המוח השלישי מחכמה בינה ודעת. שלוש ספירות המוחין יוצרות יחדיו צורת 'סגול', כאשר הדעת היא הנקודה האמצעית והתחתונה. תפקיד הדעת הוא חיבור, בעיקר חיבורה של חכמה עם בינה. להלן נראה ביטויים נוספים לתפקיד זה. אם אמרנו (במאמרנו הקודמים) שהחכמה היא ההברקה הראשונית של השכל ואילו הבינה היא קליטת ההארה ועיבודה לכדי יכולת ביטוי, הרי שהדעת ממלאת כאן שלב נוסף – מקשרת בין תובנות השכל לבין הרגש והמידות. בבחינת "וידעת היום, והשבות אל לבבך".

כאחת מספירות קו האמצע, גם הדעת מצטיינת ביכולת למזג ולהכריע בין שני הקצוות הימין והשמאל. היא אחראית על יכולת החיבור בין אדם לזולתו ובין אדם לסביבתו. כאשר אנו מבקשים לומר על מאן-דהו שהוא מכיר היטב מישהו, אנו אומרים שהוא 'יודעו ומכירו'. הידיעה האמורה איננה סתם ידיעה בעלמא, זהו חיבור. כדי להתחבר עם הזולת והסובב, יש להכיר. היכרות מעמיקה מביאה לכלל חיבור, כמו "וידע אדם" שפירושו מלשון חיבור. ידיעת השם, משמעותה השגה פנימית המקושרת עם הלב ומשפיעה על המידות, ידיעה שכזו היא גדר 'דבקות'.

שכל נקנה

בכוחות הנפש הדעת היא מה שקרוי 'שכל נקנה'. מובא בספרים שישנם שלושה שכליים: שכל בכוח, שכל בפועל, ושכל נקנה. הם מקבילים לחכמה בינה ודעת. הגדרתו של השכל הנקנה הוא "שיודע הרבה דברים בידיעה אחת" (ליקו"מ תורה כה). כדי להבין עניין כלשהו על בוריו, זקוק הלומד להקדמות. הנושא הנלמד מורכב ממושגים ומונחים שונים. בתחילה הוא רוכש כל ידיעה לעצמה, לאחר מכן כאשר הלומד 'מונח' מסוגיה ומכירה היטב, כל הידיעות הללו הופכות אצלו לידיעה אחת. במשל הארצי, כאשר לומדים מקצוע חדש הוא נראה כמו איסוף של נתונים שונים. אולם בעל מקצוע וותיק מכיר את מקצועו כמקשה אחת. לא כפרטים ומושגים נפרדים. זהו 'שכל נקנה'. עבודתו של יהודי היא, לרכוש את ידיעת השם ואת התורה הקדושה בבחינת 'שכל נקנה'. שהידיעות הללו לא תהיינה אצלו בגדר 'ידיעות', אלא כמקצוע וותיק וכחלק בלתי נפרד מאישיותו.

ספירת הדעת נבדלת משאר הספירות גם בשל מרכיביה. היא סובלת שני הפכים יחדיו – חסדים וגבורות. אודות מהותם של החסדים והגבורות הרחבנו כזכור בפרק בפני עצמו, קחוהו משם. רק זאת נזכיר, חסדים וגבורות הם כוחות היסוד לקיום הבריאה. אין בעולם גרעין התהוות רוחני או גשמי שאינו מורכב מחסדים וגבורות. לפיכך כוח ההולדה מצוי בדעת.

'לו' לעומת 'לא'

הבחנה נוספת בספירת הדעת היא חלוקתה ל'דעת עליון' ו'דעת תחתון'. תפקידה של הדעת העליונה לחבר בין ספירות החכמה והבינה. דעת תחתון מחבר בין ראש לגוף, כלומר בין שלוש ספירות המוחין לשבע ספירות המידות. אלו שתי רמות של ידיעה, האחת מעורה בהוויות העולם והאחרת נבדלת ממנו, הן נרמזו בפסוק "כי א-ל דעות השם ולו נתקנו עלילות". כתיב 'לא, וקרינן 'לו'. מה בין זה לזה?

הלשון "לו נתקנו עלילות", מבטאת מעורבות של ידיעת השם בענייני העולם הזה. כלומר, זו הנהגה שמאפשרת פרטים משתנים, בחירה. הכתיב "לא נתקנו עלילות" שולל זאת. מבטל את השינוי והריבוי ומבטא את הידיעה המוחלטת מעל כל השינויים שבעולם הזה. הסבר נפלא לכך מצוי בפירושו לאד"ז (לח, א') 'מים אדירים' של תלמיד הגר"א על יסוד עניין 'הידיעה והבחירה'. תמצית הדברים היא: הפסוק אומר "כי א-ל דעות השם", כלומר, מצד אחד לכל אדם בעולם דעה אישית ויכולת לעשות טוב או רע. אולם מכיוון שהשם יתברך הוא הכוח הפועל בכל הדעות הפרטיות, האדם המשכיל מבטל את דעתו ופועל כרצון השם. זוהי 'דעת תחתון' – כוח הבחירה. מאידך, עלול אדם לומר – ממילא אין לי דעה משל עצמי, הכל גלוי וידוע לפניו יתברך ואין לי בחירה. אעשה כלל העולה על רוחי… לפיכך עליך לדעת שיש 'דעת עליון', כלומר העובדה שהשי"ת יודע מחשבות כל בני האדם, איננה שוללת את הבחירה האישית שלך. מפני שדעתו למעלה מדעתך, והיא 'דעת עליון' הנבדלת מדעתנו.

עשר ולא אחד עשרה

אמורה כעת להטריד אותנו תמיהה: הלא ידענו שישנן עשר ספירות. בספר יצירה (פרק ד') אפילו נקבע בפירוש "עשר ולא תשע, עשר ולא אחת עשרה". אולם והיה אם נמנה את כל הספירות מכתר ועד מלכות, ובתווך נחשיב אף את הדעת, תהיינה לנו אחד עשר ספירות, הייתכן?

מתרץ זאת הכלל הידוע בקבלה כי "במקום שהכתר נמנה אין הדעת מן המניין". כלומר אי אפשר להחשיב את הכתר יחד עם הדעת במניין אחד. או הוא או היא. מאי משמע? נאמרו על כך פירושים שונים. הגר"א בפירושו לספר יצירה מבאר שהשאלה היא האם אנו מחשבים את חיצוניות הספירות או את פנימיותם. כאשר מחשבים את הספירות מצד חיצוניותם, מונים את הדעת ומתעלמים מהכתר. כאשר מונים את הספירות מצד פנימיותם, מכניסים את הכתר למניין ומתעלמים מהדעת. ההסבר הוא, שהיום הנהגת הכתר נעלמת. לפיכך גם שמו של הכתר מורה על העתיד לבוא, 'א-היה' "אנא זמין למהווי" – כלומר מוכן להתגלות לעתיד. היום התגלותו של הכתר היא רק באופן נמוך וחיצוני יותר, הקרוי 'דעת'. הדעת איננה כתר אולם היא זהה להנהגת הכתר בכך שאף היא ניצבת באמצע וממצעת בין החכמה שאין בה כל תערובת דין, לבין בינה שדינים מתעוררים ממנה. דעת היא רחמים. לעתיד לבוא תתגלה הנהגת הכתר ואזי יהיו הרחמים מוחלטים וגלויים לעין כל. היום הנהגה זו מתגלה באמצעות 'דעת'. כמיזוג ולא כרחמים גמורים.

ספירת הדעת היא ספירתו של משה רבינו. גם בני דורו, דור המדבר, תלויים בשורש נשמתו ונקראים על שמו 'דור דעה'. שלושה צדיקים מיוחדים שנשמתם מושרשת בספירות קו האמצע הם: משה יוסף ודוד. משה בדעת, יוסף ביסוד, דוד במלכות. שלושתם הסתלקו בעת רעווא דרעווין, משום שקו האמצע שלא כמו שני הקווים ימין ושמאל, קשור במיוחד עם האין סוף. שלושת הצדיקים הללו הם ביטויים שונים של נשמת משיח. משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, ומשה רבינו עליו נאמר בהקשר לזהותו של הגואל האחרון "מה שהיה הוא שיהיה – משה".

 

 

חמישים שערי בינה – התבוננות בספירת בינה

"רְחוֹבוֹת הַנָּהָר נַחֲלֵי אֱמוּנָה

מַיִם עֲמֻקִּים יִדְלֵם אִישׁ תְּבוּנָה

תּוֹצְאוֹתֶיהָ חֲמִשִּׁים שַׁעֲרֵי בִינָה

אֱמוּנִים נוֹצֵר ה'"

הבינה היא הספירה השלישית מעשר ספירות. אחת משלוש ספירות המוחין, ונחשבת 'אם' לשבע המידות התחתונות, חג"ת נהי"מ. הבינה פועלת יחדיו עם החכמה, היא קולטת את האור האלוקי השופע מהחכמה, אור מופשט, מצמצמת אותו ומעניקה לו צורה וביטוי. בכוחות הנפש זו ההבנה שבאה לאחר התנוצצות ראשונית של הרעיון. לפיכך נאמר שהאותיות מוצאן מן הבינה, משום שיכולת ההגייה וההתבטאות קשורה למוח בינה.

הבינה היא שער להשגות אלוקות, "אלמלא הבינ"ה לא נכנס אדם לדעת קדמונו של עולם" (שערי אורה). שלושים ושניים שבילים יוצאים מהחכמה ושופעים אל הבינה, אלו הם ל"ב שמות אלוקים המוזכרים במעשה בראשית. שלושים ושניים השמות הללו הם הנתיבות באמצעותם עושה החכמה הגנוזה את דרכה כדי להתגלות ולהצטייר במדרגת 'בינה'. הארה זו מצטיירת בחמישים השערים שיש בבינה.

אם הבנים

אחד הכוחות המיוחסים במיוחד לספירת הבינה הוא, כוח ההולדה. מכלל עשר הספירות שלוש הראשונות הם ספירות של 'מוחין', פעולתן נסתרת. לעומתן, שבע הספירות התחתונות גלויות. מבשרי אחזה אלוק' – בכל אדם יש ביטוי לעשר הספירות, כל מעשה שנעשה עובר דרך כל עשר הספירות. לכל מעשה קדמה בהכרח מחשבה, וכל עוד מצוי המעשה ברעיון המוח או הגיון הלב, עדיין הוא מצוי 'בכוח'. נסתר. לאחר מכן הוא יורד לשבע המידות ויוצא מהכוח אל הפועל באמצעות אחת מהמידות. ספירת הבינה היא זו שמוציאה את הדברים ממקום המחשבה למקום הפעולה, זו הולדה. בזוהר הקדוש ובכתבים מוזכרת ספירת הבינה בדימוי של האם הרובצת על האפרוחים אלו שבע המידות. עניין זה מתבטא באופן נפלא במצוות שילוח הקן.

הפסוק מצווה "שלח תשלח את האם, והבנים תיקח לך" (דברים כ"ב), ובספרים מובאת כאן הדרכה נפלאה בעבודת הבורא: כאמור, כל מעשה מצוי בהתחלה במחשבה. ההברקה הראשונית היא במוח חכמה, לאחר מכן באה ההתבוננות (ספירת בינה). אחר כך באה הולדה והמעשה יוצא אל הפועל. גם כאן השכל בהתבוננותו כרוך אחר המעשה, להניקו וללוותו כאם המגוננת על הגוזלים. אומרת המצווה, אם רצונך לעשות דבר מה בעבודת הבורא, עליך להיזהר. משום שכל עוד המעשה מצוי במחשבה, הריהו בתחום שלוש הספירות הראשונות, אין בהם רע והם תכלית הטוב. אולם בשעה שהדברים יוצאים אל עולם המעשה, "לפתח חטאת רובץ" והבעל דבר יעשה הכל כדי להכשיל זאת. איך? באמצעות השכל. על ספירת הבינה נאמר שדינים 'מתערים' ממנה, כלומר מפני שהיא מסוגלת לצמצם את הרעיון, להעניק לו צורה ולהגדיר אותו, נמצא שיש בה צד של דין, ומשם עלולים להיאחז גם דינים קשים. לפיכך, "לא תיקח האם על הבנים" – אל תיגש אל העשייה וההתעסקות עם המידות והמעשים הנחשבים 'בנים', יחד עם מחשבות. אלא "שלח תשלח את האם" – את השכל תשליך כעת, התמקד אך ורק במעשים הטובים. "ואת הבנים תיקח לך" ללא מחשבות מיותרות ופולמוסים (ליקוטי הלכות שילוח הקן ד').

בת שבע ובאר שבע

קשר מיוחד מתקיים בין ספירת הבינה לספירת המלכות. הבינה מצויה למעלה מכל שבע המידות, המלכות בסוף. הבינה היא ההתבוננות הקודמת למעשה, המלכות היא סוף המעשה. מכאן גם הכינויים המיוחסים להן – בינה קרויה 'באר שבע' על שם שממנה מושפעים כל שבע הספירות. מלכות מכונה 'בת שבע' משום שמקבלת מכל שבע הספירות שמעליה. הבינה והמלכות הם גם ההבדל שבין שבועה לנדר. במילה שבועה יש לשון שבעה. וזו המלכות השביעית. הנדר הוא מקום הבינה. משמעותו של נדר היא 'לאסור איסר', כלומר שהנודר נוטל דבר מה מדברים המותרים ומחיל לגביו איסור מדאורייתא, וזאת על ידי שהוא מרומם את הדבר הנאסר למדרגה כה גבוהה, בחינת עולם הבא, עד שאפשר שם 'להמציא' כביכול מצווה חדשה.

עולם החירות

הבינה קרויה גם 'עולם החירות', או 'יובל הגדול'. החירות קשורה במספר חמישים. בשנת היובל, שנת החמישים קוראים דרור לארץ, לעבדות ולשעבוד. החירות הזו תלויה בספירת הבינה. כאמור, הבינה היא הראשונה המצויה למעלה משבע הספירות התחתונות. שבע הספירות מבטאות את הקשר אל הזמן. ספירת הבינה, השמינית מלמטה, היא בחינת 'למעלה מהזמן', לפיכך היא נחשבת גם 'עולם הבא'. גם שנת החמישים מצויה למעלה מן הזמן. הזמן תקף עד מספר שבע: שבע ימים בשבוע ושבע שמיטות ביובל. שנת החמישים היא השנה היוצאת מכלל הזמן וזוהי החירות, משום שהעבדות כרוכה כידוע במושג 'זמן'. הבלי עולם הזה קשורים גם הם בזמן. המאורעות הארציים תקפים אך ורק בזמן. נמצא שהימצאות מעל הזמן מביאה לידי חירות.

וכך כותב רבי יוסף ג'יקיטליה אודות סגולות החירות המיוחסות לספירת בינה: "כל הזוכה להידבק בה לעולם לא יראה דאגה ולא שום חסרון, לפי שהיא דבקה בספירות העליונות בבתי גואי, שאין שם דאגה ולא מחסור כל דבר, והנדבק ביובל הרי הוא נגאל לפי שאין סביב היובל שום דבר שיוכל להזיק, לא שר ולא מלאך ולא דבר בעולם אלא עולם הרחמים לבדו".

הבינה היא גם מקום התשובה, שהלא כל המעשים והמידות מקורם בספירת הבינה. נמצא שהבינה היא השורש לכל הפעולות, וכדי לתקן דבר מה יש להשיבו לשורשו. רק שם ניתן להפך אותו מרע לטוב ומקלקול לתיקון. עניין זה קשור לחירות של שנת היובל: "בשנת היוב"ל הזאת תשובו איש אל אחוזתו. בסוד ספירת הבינ"ה יכולה הנפש לשוב ולהתאחז במקום שנכרתה ממנו, וזהו שאמר 'תשובו איש אל אחוזת"ו', לשון אחיזה". (שערי אורה שער השמיני, הספירה השלישית)

 

 

 

ראש וגוף – ההבדל בין ספירות הגוף לספירות הראש

לאחר סדרת מאמרים שעסקו בשבע הספירות התחתונות חג"ת נהי"מ, רצוננו לעלות בקודש וליהנות מזיון של שלוש הספירות העליונות חכמה בינה ודעת. אלו הן ספירות הראש, כוחות השכל. לאחר מכן, נניח על הראש את הכתר, ונעסוק בספירת הכתר. אולם, בדיוק בנקודה זו עלינו להקדים הקדמה ולשוח על ההבדל שבין ספירות הבניין שהם שבע הספירות חג"ת נהי"מ, לבין שלוש הספירות העליונות חב"ד.

כידוע, עשר הספירות רמוזות בד' אותיות שם הוי"ה. כאשר שלוש הספירות הראשונות מיוצגות באותיות י"ה, באופן זה: כתר בקוצו של אות יוד, חכמה באות י', בינה באות ה'. שבע התחתונות באותיות ו"ה – חג"ת נה"י באות ו', ספירת המלכות בה' אחרונה. כפי שבקומת האדם הראש מתנוסס מעל הגוף, מנחה את דרכו וכוחותיו מתפשטים בכל האברים – כך ברוחניות ספירות הראש מנהיגות את כל הגוף. לפיכך נמצא בכתובים רק את חציו הראשון של שם הוי"ה כשם קדוש בפני עצמו, י"ה "כי בי-ה השם צור עולמים" וכדומה. אולם את שתי האותיות האחרונות ו"ה, לא נמצא לבדן כשם בפני עצמו. משום שהספירות התחתונות אינן מתקיימות בפני עצמן ללא התקשרות ותלות בספירות הראש.

אדם בשלוש עולמות

כאשר מתבוננים על קומת האדם יש לראות אותה כמצויה בשלוש עולמות: הראש במעין עולם הבא. וכפירוש האריז"ל 'עולם הבא' – מלשון הווה, שהוא שופע ובא תמיד מלעילא לתתא, מעולם השכל והמושכלות לעולם המעשה. הראש הוא מקום המחשבה, החזון, ההשקפה. זהו עניינם של ספירות חכמה בינה ודעת. הגוף בהשוואה לספירות, הם הג' אמצעיות, דהיינו חסד, גבורה ותפארת. אלו מידות הקשורות לרגש והרגשה וזוהי המציאות כאן בעולם. הרגליים הם ספירות נצח הוד ויסוד הקשורות לחלק המעשה, וזה נוגע לעולם התחתון, שכל מה שאדם עושה בעולם הזה – הריהו עושה עבור הדורות הבאים, צאצאיו, העולם הבא אחריו. בכלליות, נחשבות ג' הראשונות לספירות של 'מוחין', שבע התחתונות הן 'מידות'.

שלוש הספירות הראשונות נבדלות גם בכך שהן היחידות שאינן מתלבשות. אנו רואים בחוש שמכל קומת האדם, רק הראש והפנים נותרים גלויים. משמעות הדבר היא, שבעוד ושבע הספירות התחתונות המקבילות למידות ולגוף, יכולות להתלבש, כלומר להיות 'מושגות' הרי שהראש עצמו בלתי מושג. 'הלבשה' במשמעותה הפנימית היא 'השגה'. כאשר אנחנו אומרים שמאן-דהו מבין ויורד לסוף דעתו של מישהו. כוונתנו, שהוא 'מכסה' ומקיף אותו. זוהי הלבשה. בספירות העליונות בעולמות ובפרצופים יש מושג כזה שהתחתון משיג את העליון אולם עד גבול מסוים. הראש, תמיד מחוץ לתחום ההלבשה. אי אפשר להשיג באמת את דעתו של אדם. לכל אחד נקודה מיוחדת אך ורק לו. היחס הזה מתקיים בין רב לתלמיד ובין אב לצאצאיו. תלמידים נחשבים 'לבוש' של רבם. לפיכך יש עניין גדול להעמיד תלמידים כדי להתלבש ולהיות מקושר לעולם הזה. להנחיל את הדעת שבראש לכלים ולתלמידים שיכילוה וילכו לאורה (ליקו"מ תנינא, תורה ז'). כנ"ל גם האב שמלמד את בניו תורה, הרי הוא מתקין לעצמו לבושים רוחניים. נפשו שהיא דעתו ושכלו, מתלבשת בילדיו ההולכים בדרך הישר. כך מצאנו ביהושע הכהן הגדול שהיה "לבוש בגדים צואים" (זכריה ג') והסיבה, בשל שבניו לא הלכו בדרך הישר. ההלבשה שהתחתון מסוגל להלביש את העליון היא עד גבול מוחו ושכלו.

 

עניין נוסף המייחד את שלוש הספירות הראשונות הוא, החיבור המוחלט. חכמה בינה ודעת חשובים כאחד. משל לכך במוח האנושי שבשונה מכל שאר האברים, כל חלקיו, הימיני השמאלי וכדומה, פועלים יחדיו להבשלת הכוח השכלי. כך בהנהגה הרוחנית, ספירות המחשבה נחשבות אחד, מצויות בחיבור תמידי ובהתקשרות שלימה. מכאן טעם נאה להלכה הקובעת שכל שלוש ברכות ראשונות של שמונה עשרה כחדא חשיבי לעניין שאם טעה באחד מהן חוזר לראש התפילה. מפני שברכות אלו כנגד ג' ספירות חב"ד, ויש להתחשב בהם כעניין אחד.

שלושה קווים

הבנת צורת עמידתן של הספירות חשובה מאוד ללימוד מהותן, ונוגעת למושג יסודי מאוד בקבלה. כידוע, אחד האירועים הרוחניים המשפיעים ביותר על כל המציאות בכל התקופות ובהווה, הוא מה שקרוי 'שבירת הכלים'. כתוצאה מאותה 'שבירה' שלא נרחיב כעת בעניינה, אירע חורבן רוחני, ואורות עליונים נפלו לעולמות הנמוכים. נעשה עירוב בית טוב לרע, וזהו למעשה השורש לכל הניסיונות בעולם. השבירה הזו לא אירעה בכל עשר הספירות, רק שבע המידות התחתונות חג"ת נהי"מ נשברו. שלוש הספירות הראשונות, לא נשברו. בכתבי האריז"ל מובאים טעמים שונים לכך. אחת הסיבות קשורה לצורת עמידתן של הספירות. בדרך כלל אנחנו מציירים את עשר הספירות בשלושה טורים, ימין שמאל ואמצע. אולם קודם שבירת הכלים רק שלוש הספירות הראשונות עמדו כך, חכמה מימין בינה משמאל דעת במרכז. שבע המידות ניצבו ב'חד סמכא' כלומר, בטור אחד זו על גב זו. כעת יש להבין: הצורה המתוקנת היא שלושה קווים, חד סמכא היא הצורה בלתי מתוקנת. מדוע? משום שעמידה בשלושה קווים מאפשרת נתינה וקבלה, וממילא מיצוע והכרעה. הימין ממתק את השמאל והשמאל ממתן את הימין, קו האמצע מקבל משניהם ומכריע. עמידה של זו על גב זו, מבטאת רצון למלוך בבחינת 'אנא אמלוך'. השאיפה הזו, של כל פרט לעמוד בראש, כשלעצמו, ללא נתינה וקבלה – היא אחת מסיבות השבירה. אין לפרט יכולת להכיל לבדו את האור. ללא אחדות, ענווה, והסכמה, הכלים יישברו ולא יכילו את השפע.

החלוקה הזו שבין שלוש הראשונות לשבע התחתונות, מקבילה גם לחלוקת כ"ב אותיות התורה לקבוצות. כפי המובא בספר יצירה, יש בין כ"ב האותיות ג' אמות, ז' כפולות וי"ב פשוטות. שלוש האותיות האמות הן אמ"ש. שבע הכפולות הינן בג"ד כפר"ת. השאר אלו י"ב פשוטות. האותיות האמות מקבילות לשלוש ספירות הראש, חב"ד. אלו אותיות ראשיות, א' ראש לאותיות. מ' היא אמצע וש' כמעט בסוף האותיות. הם נחשבים גם כנגד אש רוח ומים. שבע הכפולות מקבילות לשבע המידות התחתונות. שנים עשר הפשוטות קשורות לי"ב קווי אלכסון.

לאור האמור אנו מבינים שמבין עשר הספירות, שלוש הראשונות נחשבות למוחין ולכוח שכלי המניע את שבע המידות תחתונות. עבודתו של יהודי היא לקחת את שלוש הספירות הראשונות שהם כוח ההשכלה, הדעת והחכמה, ולנהוג לאורן עם שבע מידותיו התחתונות. בכך הוא מתקן את שבע הספירות וממשיך להן הארה משלוש הראשונות.

 

 

 

 

 

 

 

 

עשרים וארבעה קישוטי השכינה – סודות מליל שבועות

כל פינות שאתה פונה בחג השבועות, נוגעות למידת המלכות. הספירה החותמת את שבע השבתות התמימות היא 'מלכות שבמלכות', בערב חג השבועות אנו עוסקים בתיקון ספירת מלכות שבמלכות, ובשבועות כל מעשינו סביב העלאת וטהרת השכינה הקדושה לקראת עת דודים וכלולות כנסת ישראל והקב"ה. זהו יום הילולת דוד המלך, ובו ביום אנו עוסקים במגילת רות, מגילת אמא של מלכות.

בליל שבועות נהוג לומר על פי קבלה את התיקון. על פי האריז"ל עיקרו של תיקון הם כ"ד ספרים של תנ"ך. המתבוננים בסידורי התיקונים יימצאו בסיום כל 'ספר' את כוונת כ"ד קישוטי כלה. הבה נרחיב קמעא את יריעת ההסבר אודות אותם 'קישוטים'. הכלה האמורה היא כמובן 'כנסת ישראל', או 'השכינה'. הכלה היא גם האמונה הטהורה, מלכות השם, ועוד ביטויים רבים לאין מספר. הכלל, שאותה כלה מפאת עצמה 'לית לה כלום', לפיכך יש לקשטה. הקישוט במהותו חיצוני למתקשט אך משווה לו נוי. כך גם האמונה, כל מהותה אומרת 'אין לי כלום', מצד עצמי אינני, ואם בורא כל עלמין בכל זאת בחר בי, חושק בקיומי ומשתוקק 'השמיעיני' – הרי זה מפני אותם קישוטים שהוא עצמו ענד לי.

מקובלנו שישנם כביכול עשרים וארבעה קישוטים של אמונה. המספר כ"ד קיים אצלנו בכמה וכמה עניינים: עשרים וארבע מתנות של כהונה. כ"ד ספרים. עשרים וארבע משמרות כהונה. כ"ד צירופים היוצאים משם אדנ-י, שם המלכות. ועוד. הקשר בין כ"ד הספרים לכ"ד קישוטי הכלה, מובא כבר במדרש (תנחומא כי תשא פרק ט"ז): "א"ר לוי אמר רשב"ל מה הכלה הזו מקושטת בעשרים וארבעה מיני תכשיטין כך ת"ח צריך להיות פקח וזריז בעשרים וארבעה ספרים". הקישוטים מטרתם לעורר כלפינו את הרצון העליון, ובמשך ליל שבועות אנו עוסקים לקשט את עצמנו ואת שכינת עוזו באותם תכשיטים שיעוררו עם שחר את הרצון העליון ואת אור הייחוד.

רבות הפליגו מאמרי הזוהר הקדוש במעלתם של הלומדים, שאינם נותנים תנומה לעפעפיהם משך כל אותו הלילה, ומקדישים את ערנותם לקישוטי האמונה הטהורה. לילה זה הוא ליל כלולות, ליל התקשרות והתייחדות. בלילה זה מכין כל יהודי את נפשו לקראת העמידה תחת החופה, לאחר שבעה שבועות תמימות של ספירה וציפייה, לחדש את ההתקשרות הנצחית עם השם יתברך ועם תורתו הנצחית.

 

 

 

 

מראה לבנת הספיר – על ספירת המלכות והופעתה בליל שבועות

ספירת המלכות אחרונה מעשר הספירות, היא הנמוכה ביניהם, והיא גם המתאחרת בתיקונה עד השבוע האחרון לספירה. המיוחד במידת המלכות הוא טבעה השונה מכל ספירה אחרת. בעוד ושבע ספירות הבניין נושאות כל אחת אופי ועניין אישי: חסד משמעותו השפעה, גבורה עניינה התגברות ומסירות נפש, וכן הלאה. הרי שהמלכות כל מהותה חוסר גוון, ביטול, 'לית לה מגרמה כלום'.

המלכות קרויה גם 'אספקלריא', דהיינו מעין 'מראה רוחנית'. מפני שהיא האחרונה והנמוכה מכל שאר הספירות – היא משקפת ומאירה לכולם ממטה למעלה. כלומר שכל הספירות העליונות מצטיירות בה. המשמעות הזו באה לידי ביטוי בכמה אופנים: בעוד ולכל אחת מהספירות יש ניקוד מיוחד לו, כמו ניקוד הסגול לספירת החסד. שבא בגבורה. חולם בתפארת. חיריק בנצח וכו' למלכות אין ניקוד מיוחד. במשמעותה הרוחנית המלכות מורה על ביטול הכנעה וקבלה. היא מייצגת את כוח המקבל בבריאה.

המלכות, בתרגום למידות הנפש היא האמונה. בזכותה מאפשר כביכול קיומה של המציאות, משום שרצונו יתברך בבריאת העולם היה לגלות מלכותו בעולם ואי אפשר לגלות את מציאות השם אלא באמצעות מידת המלכות שהלא נאמר 'אין מלך בלא עם', כלומר – על מנת שייקרא 'מלך' זקוק המושל לנתינים, כשם שהעשיר על מנת שייחשב ל'נדיב' דרושים לו עניים ונצרכים. מבחינה זו מידת המלכות, במקום שאתה מוצא את ענוותנותה, שם הינך מוצא את גדולתה וייחודיותה. זו המידה הנצרכת ביותר, היא נמשלה ללבנה החסרה אור עצמי, נאמר עליה כי 'לית לה מגרמה כלום' – אין לה מאומה מעצמה. דווקא חוסר האונים הזה הוא שמכשיר אותה להיות 'כלי' ובית קיבול להתגלות כבוד מלכותו יתברך.

רגל רביעי למרכבה

כמו לכל הספירות, גם למלכות יש בחינות שונות ותארים רבים. היא השכינה הקדושה, הקרויה 'מטרוניתא'. היא האמונה הפועמת בפנימיותו של כל יהודי. היא 'אם כל חי', מפאת העובדה שכל יצורי בראשית וכל הנבראים משתלשלים ממנה. המלכות גם מזוהה עם יסוד העפר דקדושה.

מי שכל הווייתו וקיומו הוקדשו למידת המלכות הוא דוד מלכא משיחא. בכל תהלוכותיו ובתווי חייו משתקפת מידת המלכות. הוא 'עדינו העצני' שסובל את שני ההפכים בנושא אחד – מתעדן כתולעת בלימודו ומתקשה כארז במלחמתו. גם במידת המלכות יש את שני הקצוות, ענווה ושררה. נאמר עליה בזוהר הקדוש 'תכלת, דאכלא כולא ושצי כולא', כלומר שמידת המלכות המיוחסת לתכלת, אוכלת ומכלה את כל החיצוניים והקליפות. מאידך היא תכלית הביטול והענווה. זו אכן מהותה של המלכות.  דוד המלך זכה ונעשה 'רגל רביעית' במרכבה. שלוש הרגליים מיוחסות לשלושה אבות, כנגד מידות חסד גבורה ותפארת, הרגל הרביעית היא האמונה. דהיינו כלי הקיבול להתגלותן של המידות העליונות. את הרגל הזו, כפי המובא בספרים, קנה דוד המלך לא ברגעי שיא ועזוז, אדרבה הוא זכה לה בשעה של קטנות מאין כמותה, תוך כדי מנוסה מפני אבשלום בנו המורד, כאשר הוא צועד יחף על הר הזיתים, ושמעי בן גרא יוצא לעומתו ומקללו קללה נמרצת והוא משיב ואומר: ה' אמר לו קלל. או אז זכה ונעשה רגל רביעית במרכבה. משום שכל מהותה של הרגל הרביעית היא זו – הכנעה, שפלות, יסוד העפר שבקדושה.

ספירת המלכות רמוזה באות ד', על שום דלותה ועניותה שאין לה מעצמה כלום. לד' זו יש גם משמעות של דלת, בית שער ומבוא. כי אין לבוא אל היכל המלך אלא באמצעות מידת האמונה. לפיכך נחשבת האמונה כדלת כניסה לכל דבר שבקדושה (עי' שערי אורה – שער הספירה העשירית).

שם הקודש המיוחס לספירת המלכות הוא 'אדנ-י'. השם הזה קרוי גם 'היכל המלך', על שום שהוא משמש כהיכל לשם הוי"ה ברוך הוא. דהיינו, שאין להזכיר את שם בן ארבע אותיות בעצמו, אלא בלבוש כינויו 'אדנ-י'. הלימוד מהכתוב "והוי"ה בהיכל קודשו הס מפניו כל הארץ" (חבקוק ב', כ'). ה"ס בגימטרייה אדנ-י, העולה אף הוא בגימטרייה 'היכל'. כלומר, שם אדנות הוא היכל ולבוש לשם הוי"ה ב"ה.

 

 

 

צדיק יסוד עולם – מי היא ספירת היסוד?

יסוד צדיק בשבעה נעלם,

אות ברית הוא לעולם,

מעין הברכה צדיק יסוד עולם,

צדיק אתה ה'.

היסוד היא הספירה השישית והאחרונה משש המידות בהם עסקנו בשבועות האחרונים. ספירת היסוד מיוחדת, אי אפשר לראותה רק כספירה שישית. מעבר להיותו ספירה, היסוד הוא כלליות כל הספירות מעליו, מעין 'סיכום' לכל צינורות השפע. לפיכך הוא מכונה 'כל'. בפסוק "לך ה' הגדולה והגבורה" מרומז היסוד במילים "כי כל בשמים ובארץ" על שם היותו קושר שמים וארץ ומחבר בין עליונים לתחתונים. היסוד נחשב גם 'מוציא מכך אל הפועל'. פעולתו היא בגדר 'גמר מלאכה', משום שהשפע קודם השתלשלותו אל מידת היסוד, מצוי עדיין בגדר 'בכח'. כדי להוציא דבר מהכוח אל הפועל נדרשת פעולת היסוד. למשל: אדם מעוניין להעביר רעיון לזולתו, לשם כך עליו 'לצמצם' את עצמו. פעולה זו נוגעת לספירת היסוד. היסוד משפיע לספירת המלכות הנחשבת 'פועל', ובכך מוציא את הדברים מהכוח אל הפועל.

יסוד צדיק

אמרו חז"ל: "העולם על מה הוא עומד? על עמוד אחד שהוא 'צדיק', שנאמר וצדי"ק יסו"ד עולם" – כלומר, שאין לעולם קיום אלא באמצעות השפעות מידת היסוד. מידת היסוד כמו יסוד לבניין, העולם סמוך ונשען עליה. הכינוי 'צדיק' מיוחס לשלמות במידת היסוד. הגדרתו של הצדיק על פי הזוהר הקדוש היא, 'דאחיד בשמיא וארעא' – שאוחז ומאחד שמים וארץ. הצדיק חי כביכול כאן, אך ראשו בשמי-שמים. מנגד, הוא פועל במרומים וברכתו יורדת להחיות עם רב. זו משמעותו של השם 'א-ל שד-י' המיוחס ליסוד, "שממנו נמשך הכוח והשלימות והשפע והאצילות בשם הנקרא אדנ"י, עד שיאמר די" (שערי אורה, הספירה תשיעית). השפעה זו מבוטאת דווקא באמירה 'די', מפני שהשפע העליון עצום עד בלי גבול, והמקבל נצרך לומר די כדי שיהיה מסוגל לקלוט אותו.

יוסף הצדיק זכה והיה מרכבה למידת היסוד. הוא נוטר הברית שנתעלה והיה משנה למלך האוגר את השפע ומחלקו במידה לכל העם. הוא הצדיק שהשמש והירח ושנים עשר כוכבים הרומזים לחכמה ובינה ושש המידות התחתונות (שש כפול שניים – באור ישר ואור חוזר, עולה י"ב שבטי י-ה), משתחווים לו, דהיינו מרכינים עצמם כדי להשפיע באמצעותו.

צדיק, צדק, צדקה

סימן מובהק קשור בשמו של הצדיק – "וצדיק חונן ונותן" (תהלים לז, כא). הנתינה וההשפעה הם מהותו של היסוד, הצדיק הדבק ביסוד מיוחד בכוח הנתינה הבלתי מוגבלת. לנתינה זו משמעויות רבות, וכל עבודת הבורא סובבת סביב ההשתדלות להזמין את אותה השפעה לעולם. כבר למדנו על הקשר המיוחד בין ספירת היסוד למלכות. בכלליות היסוד הוא 'משפיע', והמלכות גדר 'מקבל'. ההתקשרות בין המשפיע למקבל הקרויה בלשון הזוהר 'ייחוד', נעשית באמצעות 'נתינה'. בעיני בשר נראה אולי כאילו עולם כמנהגו נוהג: עצים מלבלבים וארץ מעלה יבול, חיות ובהמות, ועוף יעופף. אין הדבר כן! כל פעימה של חיוניות באה לעולם באמצעות מידת היסוד המעניקה חיים למידת המלכות. המלכות מכונה 'ארץ החיים', אולם כינוי זה נכון רק בשעה שמידת היסוד משפיעה לה חיים. ספירת המלכות כשהיא שרויה בפני עצמה, ללא התקשרות עם מידת 'צדיק', קרויה 'צדק'. במצב זה נחשבת המלכות למדבר צחיח, נטול חיים: "בשעה שצדי"ק נפרד מצד"ק, ונשארת מידת צדק ריקנית, אז תקום להמית ולהשחית, לעקור ולשרש" (שם). כדי להציל ולרומם את המלכות ממצב 'צדק' יש להביא לה את השפעת היסוד, השפעה זו קרויה 'צדקה'. תוספת האות ה' מהפכת את 'צדק' ממשמעות של דין ומוות ח"ו לביטוי של טובה וברכה, בבחינת "וצדקה תציל ממוות" (משלי, ב).

במעשיו, כל יהודי משפיע על התקשרותם של מידת היסוד והמלכות, לטוב ולמוטב. מעשים טובים מביאים לידי התקשרות, ומעשים רעים לידי פירוד חלילה. על כך מזהירה התורה "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב את המוות ואת הרע, ובחרת בחיים". החיים לעומת המוות, הם התקשרות לעומת פירוד, והאדם במעשיו אפילו במחשבותיו משפיע על שתי האפשרויות הללו. ממילא הוא הגוזר על עצמו ברכה או היפוכה, שכר ועונש.

אחד המעשים המשפיעים ביותר על התקשרות זו הוא מעשה הצדקה: "בוא וראה כמה היא סגולת הצדק"ה. כי כמו שהאדם עושה צדק"ה, כך ממשיך מידת צדי"ק במידת צד"ק ומביא חיים אל העולם ומציל אותם מן המוות. ואם את העולם הוא מציל מן המוות, כל שכן את עצמו" (שם).

גאולה ותפילה

כינוי נוסף קשור בשמו של היסוד – 'גואל'. במעשה בועז ורות, נחשב בועז ל'גואל'. גאולה זו היא לקיחת ספירת המלכות אל תחת חסותו של הגואל. המלכות קרויה 'ענייה ודלה', אין לה כלום מפאת עצמה והיסוד השוכן מעליה, זן ומפרנס אותה. על שום כך הוא קרוי 'גואל'. רות, אמה של מלכות, מבטאת את טבע המלכות הנצרכת לקבל את שפעה מאת הגואל. ספירה זו נצרכת בכל יום ובכל עת שיסמכו אותה, בסוד 'סוכת דוד הנופלת'. התפילה נחשבת מהדברים העומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלים בהם. טבעה של המלכות שאם לא נסמוך אותה – תהייה נפולה חלילה. הסומך הוא היסוד. הצדיק. ייעודו של יהודי, לרומם את האמונה היא המלכות, 'לגאול' אותה ולהשיב לה את המלוכה על חייו. אחד מביטויה של אותה 'סמיכה' טמון בהלכה 'לסמוך גאולה לתפילה'. כה נשגב העניין עד שהגמרא מבטיחה "כל הסומך גאולה לתפילה אינו ניזוק כל היום כולו". רבי עילאה מעיד על אחיו רבי ברונא, שאדם גדול הוא. מדוע? מפני שיום אחד עלה בידו לסמוך גאולה לתפילה ולא מש שחוק מפיו על אותו היום (ברכות ט:) הספרים מבארים, שעבודת סמיכת גאולה לתפילה קשה מאוד ודורשת הכנסת כל כוחות המחשבה והמעשה בכוונת התפילה, כדי להמשיך את הצינורות העליונים כראוי אל מידת המלכות. זו פשר שמחתו העצומה של רבי ברונא כשזכה לכך.

 

זכור, אל תשכח! שיטות קבליות למיגור השכחה

בשלהי ברכת 'אהבת עולם', בתיבות "מארבע כנפות הארץ" אנו אוספים את ד' כנפות הציצית בידינו כנגד הלב. כנפי הציצית משולים לכנפות הארץ. 'ארץ' הוא כינויה של ספירת המלכות, נמצא שבזו השעה אנו אוספים ומחזיקים את האמונה השלימה בידינו ומצמידים אל הלב, משם היא תקבל הארה חדשה. הציצית מסוגלת לזיכרון כדכתיב "וראיתם – וזכרתם", לפיכך במקום זה אנו מעלים על ליבנו שלושה מתוך ארבעה זיכרונות: מתן תורה. מלחמת עמלק. מעשה מרים. יציאת מצרים. ארבעתם נזכרו בפירוש בתורה, והם רמוזים כאן באופן זה: מתן תורה במילים "ובנו בחרת… וקרבתנו מלכנו" מלחמת עמלק בתיבות "לשמך הגדול", שהלא שלמות שמו יתברך מותנית במחיית עמלק. זיכרון מרים בתיבות "להודות לך", מפני שהלשון הפה והשפתיים הם כלי הדיבור שיצר בנו השם יתברך כדי להודות לו ולא נשתמש בהם בסיפור לשון הרע ח"ו. את יציאת מצרים אנו מזכירים מאוחר יותר בפרשת ציצית (שער הכוונות – דרושי תפילת השחר דרוש א).

זכירת עמלק נוגעת לענייני דיומא לפיכך עליה נרחיב את הדיבור. ב' מצוות יש כאן, זכירה ומחייה. מצוות המחייה תתאפשר רק לאחר התגשמות שני התנאים הנזכרים בפסוק "והיה כי יניח", הם אינם קיימים עדיין, אולם מצוות הזכירה נהוגה כבר היום. כל יום. זה המקום וזו השעה לליבון מהות מצוות הזכירה. השורש ז.כ.ר מופיע בהטיותיו השונות בכל הקשור למלחמת עמלק או מצוות ימי הפורים: "זכור את אשר עשה לך עמלק". "תמחה את זכר עמלק". "והימים האלה נזכרים ונעשים". "וזכרם לא יסוף מזרעם", ועוד. הזכירה אם כן מצווה מדאורייתא, אך הזיכרון עצמו מה הוא?

להלן נבין שזיכרון – בהיבט הרוחני – הוא מושג של ממש. הזכירה אינה רק כישרון והשכחה איננה רק חולשה, השתיים הללו מגדירות דרגות רוחניות שונות. נבחן שלושה ביטויים של המושג זכירה ושכחה.

משפיע ומקבל

מלמד האריז"ל: "הזכירה בזכר והשכחה בנקבה". על הקשר שבין זכר לזיכרון מצביע כמובן השורש – ז.כ.ר. הזיכרון מיוחס לזכר גם מפאת היותו משפיע, זיכרון מתקשר להשפעה. מבחינה רוחנית זיכרון הוא יכולת השפעה, הזוכר – משפיע. הנקבה מקבלת, יכולת הקבלה קשורה לשכחה. על מנת להשפיע זקוק הזכר לשפע, הזיכרון אוצר במוחו של הזוכר את המידע, גם המשפיע מסוגל להשפיע בזכות יכולתו לאצור ברשותו שפע. לעומת זאת למקבל דרושה יכולת הפוכה – שכחה. לא במובנה השלילי, אלא במשמעותה המועילה. דווקא השכחה היא שתאפשר לו לקבל ולספוג את השפע. שכחה היא ריקוּת, כלי ריק יכיל שפע. כאשר המטרה היא לקבל, יש בשכחה ברכה. נמצא שהזכר והנקבה התברכו בכישורים המותאמים לתכליתם עלי אדמות. התואר זכר ונקבה על פי פנימיות, מתייחס לאופי נפשו של האדם. יש נפשות שבחינתן זכר ויש שבחינתן נקבה. בכוונות לימוד תורה מלמד האריז"ל שהסיבה שיש אדם שלומד אך אינו זוכר את לימודו עשויה להיות קשורה לכך שנפשו מעולם הנוקבא. תיקונו שילמד ויחזור וילמד ולא יתייאש מפני השכחה, ובכך הוא מתקן את שורש נפשו.

לאור הביאור הזה מובנת מצוות הזכירה בהקשר למלחמת עמלק. בשני אופנים עמלק פוגע בישראל, בקרירות ובמלחמה. נאמר עליו "אשר קרך בדרך ויזנב בך…" כלומר זהו כוח של קרירות הפוגע בעיקר בשולי המחנה, בנפשות החלושות וברגעים התשושים של היהודי. מעבר לכך עמלק הוא גם גדול הלוחמים בישראל. כנגד כן נצטווינו בשני ציוויים – לזכור את מעשיו ולמחות את זכרו. הסכנה הגדולה הגלומה בעמלק היא יכולתו לקרר. קרירות היא היפך הזיכרון, מפני שזיכרון הוא אמצעי התקשרות, הזוכר מקושר לדבר אותו הוא זוכר. קרירות היא ניתוק, ועמלק לוחם עם ישראל באמצעות ניתוקם ממקור חיותם. הוא מפעיל כלפיהם שכחה. לפיכך כלי המלחמה שלנו היא הזכירה.

גדלות וקטנות

הזכירה והשכחה מוצאים ביטוי נוסף ביחס לקטנות וגדלות. האריז"ל מלמד ששכחה נובעת ממוחין דקטנות. הקטנות מתישה את כוח הזיכרון, עד שאפילו הזכר ייפול לשכחה, בבחינת "תש כוחו כנקבה". תשות כוח בנידון דידן היא השכחה. כדי לזכות בזיכרון, מלמד האריז"ל, יש לדחות את הקטנות ולהביא תחתיה גדלות. משמעותה של דחיית הקטנות היא כך: כאשר אנו מדברים על גדלות וקטנות הכוונה היא לסוגים שונים של 'מוחין', המוח הוא השפע או מנת החיות הרוחנית שיש לנבראים הרוחניים. כעת נסביר ארבע נקודות:

א. קטנות וגדלות הינם שני סוגים של מוחין. מוחין אלה נכנסים מלמעלה ויורדים כלפי מטה – מהראש עד העקביים. הדבר דומה לאופן בו התבונה נכנסת באדם, תחילה נקלטת החכמה במוחו וראשו. לאחר מכן 'יורדות' התוֹבנוֹת ונכנסות בחדרי ליבו, מתבטאת בגופו ובמעשיו, עד שהופכות להרגל של ממש. בשלב זה החכמה התפשטה עד העקביים.

ב. כפי שגיל הילדות קודם לבגרות, כך הקטנות מופיעה בהנהגה הרוחנית לפני בוא הגדולות.

ג. אין דרך לצאת ממצב קטנות מבלי להמיר אותו בגדלות. הווי אומר: הדרך היחידה לסלק את הקטנות היא – לדחות אותה כלפי מטה. דבר זה יתאפשר רק באמצעות הבאת מוחין חדשים – מוחין של גדלות, אשר ייכנסו וידחו את הקטנות ממקומה כלפי מטה.

ד. הדחייה נעשית בשלבים ולא בבת אחת. מסעם של המוחין דקטנות נמשך לאורך שלוש תחנות – דעת תפארת ויסוד, שהם מחשבה דיבור ומעשה. קודם מסלקים את הקטנות מהמחשבה שבמוח ודוחים אותם את הגרון, משם ממשיכים ומסלקים את הקטנות והשכחה גם מהדיבור ולאחר מכן גם מהמעשים.

בכוונות הנוגעות ללימוד תורה מלמד האריז"ל שעל מנת שהלומד יהיה מסוגל להבין ולזכור את לימודו עליו לסלק את השכחה מהעולמות העליונים, וזאת על ידי שידחה את המוחין דקטנות מפני מוחין דגדלות. דחייה זו נעשית על ידי הבאת מוחין חדשים של גדלות. ככל שהגדלות נכנסת ויורדת פנימה, כך נדחית הקטנות מפניה ויורדת כלפי מטה. מוחי הקטנות הם שמות אלוקים, בשם זה מאה ועשרים צירופים. ככל שהקטנות נדחית כך היא מתמעטת – ממאה עשרים צירופים לשישים, ומשישים לשלושים וכן הלאה עד למצב השורשי המותיר את הקטנות כחמש אותיות שם אלוקים. פעולה זו של דחיית הקטנות נחשבת עבודה רוחנית גדולה ויחידי סגולה מסוגלים לה בשלמות. על דרגה שכזו נאמר במשנה "בור סוד שאינו מאבד טיפה".

מכאן לימוד יסודי בעבודת הבורא. אין צורך ללחום בחולשה ולהתעמת עם הקטנות, צריך פשוט להביא פנימה גדלות. כאשר במוח תהיינה מחשבות גדולות וטובות, המחשבות הנפסדות והמחלישות תדחנה מעצמן.

פנים ואחור

אופן נוסף בו מוצאים הזיכרון והשכחה את ביטויים הוא המושג 'פנים ואחור'. כידוע, בהנהגה הרוחנית ניכרים שני מצבים עיקריים – פנים ואחור. גם כאן כמו ברעיונות הקודמים אנו מגלים שזיכרון ושכחה אינם רק תוצאה של כישורים מנטליים וכדומה, זו השתקפות של מצב רוחני. הבנה זו מיישבת את הקושיה המתבקשת: איך יתכן ציווי גורף 'לזכור ולא לשכוח', וכי לכולם כוח זיכרון שווה? אכן אנו מצווים לעמול ולהביא את עצמנו למצב הרוחני שיאפשר זכירה, ולהתרומם ממצבים נמוכים הגורמים לשכחה.

הקשר שבין זיכרון ושכחה למצבי פנים ואחור מתגלה בגימטריה של שמות פרצופי חכמה ובינה. שמה של החכמה הוא הוי"ה (מלא ביודין) ומספרו ע"ב. שם הבינה הוא אהי"ה (מלא ביודין) ומספרו קס"א, יחדיו הם עולים למניין 'זכור'. כאשר מחשבים את אחורי השמות הללו (חישוב אחור נעשה באופן של חזרה לאחור, כך: י, י"ה, יה"ו וכו') אחורי החכמה הם קפ"ד, ואחורי בינה קדמ"ת, יחדיו הם יוצרים את המילה 'תשכח'. על זה הזהיר הפסוק "זכור את אשר עשה לך עמלק, לא תשכח".

ניצוח והודיה – ספירות נצח והוד בעבודת הנפש

ספירות הנצח וההוד הולכות כאחת, כשתי רגליים המוליכות את הגוף יחד. יש להן הבחנות נפרדות כל ספירה לגופה וגם עניין משותף. בשש קצוות המציאות הנצח וההוד מיוחסים למעלה ומטה, נצח למעלה וההוד למטה. בפתיחת אליהו הם מכונים 'תרין שוקין'. הם קרויים גם 'בדי ערבות' על שם שהם מבטאים את המעשים הפשוטים הנעשים אפילו ללא הרגשה (התלויה בספירות חג"ת) או הבנת טעם (הנובעת מהמוחין חב"ד).

להבנת עניינם של הנצח וההוד יש להתבונן בבניין העשר ספירות. אנו עוסקים כאמור בשש המידות התחתונות המתחילות בחסד ומסתיימות ביסוד (מלכות היא העשירית למטה מהם), הספירות מסודרות כצורת סגול, דהיינו שלושה קווים. כאשר שש המידות ערוכים כסגול על גבי סגול. חסד גבורה תפארת עליונים ותחתיהם נצח הוד ויסוד התחתונים. חג"ת נחשבים 'אבות' לעומת הנה"י שהם 'תולדות'. נצח תולדה של חסד והוד תולדת הגבורה. לפיכך אבות העולם, אברהם יצחק ויעקב, נקראו על שם שלושת המידות חג"ת, שהם המידות העיקריות: חסד מידתו של אברהם, גבורה דרכו של יצחק ותפארת היא עניינו של יעקב. מה עניינם של הנצח וההוד? הם כביכול שליחים, או רצים היוצאים למלאות את גזירת המלך. באמצעותם יוצאת ההנהגה של החסד או הגבורה ומתגלה בפועל בעולם הזה. מכאן גם פשר לשם צבא-ות המיוחס לנצח וההוד, מפני שהם יוצאים כשלוחים להוציא אל הפועל את פעולת הספירות העליונות, וכלשונות של רבינו יוסף ג'קטיליה: "מהם נמשכין כל צבאות העולם, עליונים ותחתונים למיניהם, ומהם נמשכין כל מלחמות העולם" (שערי אורה, שער שלישי ורביעי).

מקום העצה

הנצח וההוד נחשבים 'לבר מגופא', ומבשרי אחזה אלוק' שהזרועות יוצאות מעיקר הגוף, ואילו הרגליים משתלשלות למטה ממנו, בבחינת 'תרין סמכי קשוט' שהגוף נסמך ונשען עליהם. מכאן אתה למד כלל חשוב בלימוד הספירות: בכל עולם או אדם יש חלוקה של שלוש קומות, הראש הגוף והרגלין. חב"ד הם המוחין שבמוח והם אינם שייכים ממש לעולם, כי המוחין עשויים להיות או להסתלק למעלה, כמו בשעת תרדמה למשל. הגוף הוא עיקרו של העולם והאדם, תמיד הוא קיים. הרגלין גם הם אינם לגמרי חלק מאותו עולם, הם מצעידים את הגוף בעולם, אבל מפאת עצמם הם שייכים לעולם הנמוך יותר. הדוגמה לכך היא היחס שבין אב לצאצאיו או בין מנהיג לקהל ההולך אחריו, בבחינת "העם אשר ברגליך" ופירש רש"י "ההולכים אחר עצתך", כלומר מקומו של התלמיד או הצאצא כלפי הרב והאב הוא לרגליו, כי הרגלין שהם נצח והוד הינם 'לבר מגופא' – מחוץ לתחום עולמו של הרב ולמטה ממנו, ומשם יונקים הצאצאים והתלמידים.

כאמור, הנצח וההוד הם הרגליים, והרגלין הם מקום העצה, כי "הכליות יועצות". העצה קרויה גם 'הדרכה', המנהיג מדריך בעקבותיו את מבקשי עצתו. מכאן הבנה יתרה במהות נצח והוד. בעוד והספירות העליונות חג"ת, רחוקות מעולמנו וגבוהות, הנצח וההוד הם הספירות הנמוכות יותר היורדות ומתלבשות בענייני עולם הזה (עי' ליקו"מ נ"ד). התורה ניתנה בשני לוחות אבנים ובלשון הזוהר הקדוש אלו הם הנצח וההוד. גם תרי"ג המצוות קרויות בלשון הזוהר 'תרי"ג עיתין' דהיינו עצות, כי אכן התורה הקרויה 'עצה ותושייה' עניינה היא ירידת האור העליון אל מקום הנצח וההוד שהם רגלי הרוחניות הניצבות כאן בגבולות העולם הזה, במצוות מעשיות ופשוטות.

מקום יניקת הנביאים

"מִיָּמִין וּמִשּמאל יְנִיקַת הַנְּבִיאִים.
נֶצַח וָהוד מֵהֶם נִמְצָאִים.
יָכִין וּבועַז בְּשֵׁם נִקְרָאִים.
וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי ה'" (פיוט א-ל מסתתר).

הנצח וההוד נחשבים גם 'מקום יניקת הנביאים', שמשם מקור הנבואה. כאן למעשה נבדלת נבואתו של משה רבינו משאר נביאים, שמשה התנבא בלשון 'זה הדבר' ושאר נביאים ב'כה אמר השם'. את החילוק בין 'זה' ל 'כה' מתארים חז"ל כאספקלריא מאירה לעומת זו שאינה מאירה. הנצח וההוד בחינתם היא 'התלבשות', דהיינו האופן בו מתלבש דבר השם וגילוי אלוקותו בלבושים ודימויים, וזה אופן נבואתם של כל הנביאים. לעומתם משה רבינו המתנבא בבחינת "פה אל פה, במראה ולא בחידות", דהיינו בהתגלות עליונה של עצם הדבר ולא דימויו. (עי' קומץ המנחה חלק ב, אות עט).

מקום הרגלין נחשב גם כמקום אחיזתם של החיצוניים, זה הטעם להקפדה היתרה שנקטו חז"ל בנוגע ללבישת מנעלים. כי ספירות הנצח וההוד הם סוף מדרגות הקדושה, ועיקר הכוונה על רגלי המלכות עליה נאמר "רגליה יורדות מוות", תחתיהם שוכנים החיצוניים ויש להגן מפניהם. לכן גם המושג 'עצה' דרוש לשמירה מעולה, שתהיינה העצות ראויות ולא יאחזו בהן הקליפות והבלבולים.

מכל מדרגות הקדושה, הנצח וההוד הם הקרובים אל עולמנו ביותר: "כי כל העולם הזה הוא התלבשות מדרגות התחתונות של הקדושה, הינו בחינת רגלין של הקדושה בבחינת "והארץ הדום רגלי" (ליקו"מ נ"ד). העובדה שעולמנו ומציאותנו הם לבוש של ספירות נצח והוד, מדגישה את ההבנה שבכל פרט ועניין אפילו ארצי וסתמי ישנה התגלות אלוקית המיועדת באופן אישי לכל אחד מאיתנו, וכלשונו של מוהר"ן מברסלב:

"בכל יום יש בו מחשבה דיבור ומעשה, והקב"ה מצמצם אלוקות מאין סוף עד אין תכלית עד נקודת המרכז של עולם הגשמי שעומד עליו, ומזמין לו לכל אדם מחשבה דיבור ומעשה לפי היום ולפי האדם ולפי המקום, ומלביש לו בזאת המחשבה דיבור ומעשה רמזים כדי לקרבו לעבודתו".

ספירת התפארת והקו האמצעי במבנה הספירות

במאמרים הקודמים סקרנו כמה מספירות הבניין, הזכרנו את ספירות החסד והגבורה, המצויות בצד ימין ושמאל, כעת נעסוק בספירה האמצעית, ספירת התפארת.

התפארת היא מידתו של יעקב אבינו. הוא נחשב בכיר שבאבות משום היותו מרכבה למידה האמצעית הממצעת ומכריעה בין מידת אברהם איש החסד, למידת פחד יצחק שעניינו גבורה. על יעקב נאמר "איש תם יושב אהלים" שהיה משלב בעבודתו שני 'אוהלים'. כוח המיצוע המיוחד לספירת התפארת, מבטא שלימות. לכן נאמר על יעקב אבינו שהיתה מיטתו שלימה. כי מצד החסד של אברהם יצא ונולד ישמעאל, פסולת מידת החסד. מצד גבורת יצחק נולד עשיו, פסולת הגבורה. רק במידת המיצוע של יעקב התבררה הקדושה ונולדו י"ב שבטי י-ה, ללא רבב.

התפארת נחשבת ספירה 'מכריעה' משום שהיא אחת מספירות 'קו האמצע', מהו קו האמצע? כפי שלמדנו כמה פעמים, הספירות מסודרות בשלושה קווים, ימין שמאל ואמצע. בצד הימיני – החכמה החסד והנצח. בשמאל – בינה גבורה הוד. כל ספירות הימין נוטות לצד החסד, כל אחת בבחינתה וכפי עניינה. ספירות השמאל נוטות אל הדין, במידות שונות. בקו האמצע יש את כתר, תפארת, יסוד ומלכות (לעיתים מחשיבים גם את הדעת). כל ספירות האמצע פועלות כמכריעות או ממזגות באופנים שונים, ולכן יש בהן עניין של שלום, דבקות, ואמת. עניין נוסף המיוחד דווקא לקו האמצע הוא, כוח ההעלאה. קו האמצעי בכוחו לעלות למעלה ממקומו, עד אין סוף. לפיכך נאמר ביעקב שנחלתו היא 'נחלה בלי מצרים'. וכדרשת חז"ל: "לא כאברהם שכתוב בו קום התהלך בארץ לארכה, ולא כיצחק שכתוב בו כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל. אלא כיעקב שכתוב בו ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה" (שבת, קי"ח:).

תפארת – לבושים

שם הקודש המיוחס למידת תפארת הוא שם הוי"ה ב"ה. שמו העיקרי של השי"ת. על שם זה נאמר שהוא כולל את כל שמות הקודש וכל אופני ההנהגה העליונה. היבט זה מאיר פן נוסף של ספירת התפארת. התפארות היא עניין של התלבשות, הלבושים קרויים 'תפארת' כמו: "ועשית בגדי קודש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת". יש כאן גם לשון 'פארות' שהם ענפי האילן וגידוליו. כלומר שספירת התפארת מבטאת התגלות והתפארות. שם הוי"ה הוא שמו העיקרי של הבורא, ומכיוון שבכל פעולה והנהגה הוא 'מתלבש' באמצעות מידה אחרת, ופועל בתוך כל השמות ועל ידם, לפיכך נאה לו שמו – תפארת, מלשון לבושים. ועל כך משבח הפסוק ואומר: "לך הוי"ה – הגדולה והגבורה והתפארת". כלומר, לך שם הוי"ה יש את לבושי הגדולה שהיא מידת החסד, הגבורה וגם התפארת, שאתה מתלבש ופועל באמצעות כולם.

עניין נוסף המוזכר רבות בהקשר לספירת התפארת הוא, 'קווי האלכסון'. בכתבים, בעיקר בקבלת הראשונים מופיע המושג 'י"ב קווי אלכסון'. הכוונה לשניים עשר הצלעות המרכיבות את צורת המרובע. שש המידות כאשר הן מסודרות לפי נטיותיהן לארבע רוחות השמים ומעלה ומטה – יוצרות יחד את שש נקודות המרחב של העולם הגשמי: חסד נוטה דרומה, גבורה צפונה, תפארת במזרח, יסוד במערב. נצח והוד מעלה ומטה. יחדיו הם יוצרים 'מרובע'. בין קצוות המרובע מתוחים י"ב קווים. לקווים הללו משמעותיות רבות ועמוקות מאוד על פי סוד: הם שנים עשר השבטים, י"ב חודשי השנה, שנים עשר מזלות וי"ב צירופי הוי"ה. מכיוון שספירת התפארת, לבד מהיותה ספירה בפני עצמה, נחשבת גם ככלליות שש המידות – י"ב קווי האלכסון הללו מיוחסים לה. כאן אנו מוצאים עניין נפלא: המספר י"ב, בכל האופנים שהזכרנו, מתחלק לארבעה קבוצות כל אחת מורכבת משלושה: י"ב שבטים מסודרים על פי ארבעה דגלים, ובכל דגל שלושה שבטים. חודשי השנה מתחלקים לארבע עונות כל אחת משלושה חודשים. צירופי הוי"ה מתחלקים לארבעה קבוצות, כל אחת מתחילה באות שונה, ויוצרת שלושה אופני צירוף. נמצא ששם הוי"ה ב"ה שולט ומשפיע על כל חלקי הבריאה כאשר כל אחת מארבע אותיותיו מתאימה לאחת מארבע הקבוצות. למשל, שלושה משנים עשר הצירופים האפשריים של הוי"ה מתחילים באות יוד, צירופים אלו מכוונים לצד מזרח שבעולם, צירופי אות ה' ראשונה לצד דרום, אות ו' למערב ואות ה' אחרונה לצפון.

אני, אתה, הוא

אנחנו מוצאים בסדר התפילות ובפסוקים את הפנייה וההתייחסות אל נוכחות השי"ת בשלושה גופים: בלשון עצמי, בלשון נוכח, ובלשון נסתר. אני, אתה, הוא. בכינוי אני כמו: "ראו עתה כי אני, אני הוא. אני אמית ואחיה". לשון נוכח: "אתה גיבור לעולם" ובנסתר "הוא אלוקנו". שלוש הלשונות הללו מיוחסות לשלוש הספירות שבקו האמצעי, ומבטאות אופנים שונים בהתקשרות שלנו עם השי"ת.

'אני' הוא כינוי לספירת המלכות, השכינה הקדושה. הסיבה לכך היא משום שהנהגת המלכות היא המציאות הרוחנית הקרובה יותר אלינו. השכינה הקדושה היא אם הבנים, וכשהיא מדברת כביכול אלינו, הרי היא פונה בלשון 'אני'. כלומר, אני הממציאה עצמי אליכם, מצידי, לעורר אתכם לשמור מצוות השם.

'אתה' הוא כינויה של ספירת התפארת ושם הוי"ה. המשמעות היא, ששם הוי"ה נסתר יותר ממידת המלכות, כמלך היושב בהיכלו. ההיכל הוא שם אדנות, והמלך הוא שם הוי"ה. הוא אינו מצוי מצד עצמו ועל המבקש את קרבתו להתאמץ ולעורר את עצמו. וזוהי משמעותו של 'אתה', מלשון נוכח, אולם בניגוד מלשון 'אני' הפונה מצד עצמו אלינו, אתה היא פניה אליו מצידנו. על זאת מצווה דוד המלך את שלמה בנו: "ואתה שלמה בני דע את אל-הי אביך ועבדהו… אם תדרשנו ימצא לך ואם תעזבנו יזניחך לעד" (דבה"י, כח, ט).

'הוא' הוא כינויה של ספירת הכתר. לשון נסתר ונעלם. מפני שהכתר נעלם ונסתר ואינו בר השגה לשום נברא, שר, מלאך או נביא. הכתר הוא מקום הרחמים הגמורים שאין בהם כל תערובת דין, ועל כך אנו מתפללים "והוא רחום יכפר עוון".

(ע"פ 'שערי אורה' – הספירה השישית).