סודות ורמזים בפסוקי 'יהי כבוד'

הקומה האנושית ומקבילתה קומתה של הבריאה, נסמכת על עמוד שדרה. שמונה עשרה חוליות בשדרה, הם מקנים לא רק את זקיפות הקומה גם החיות זורמת בעדם. החיים שרויים במוח, ומשם הם שופעים אל הגוף באמצעות חוט השדרה העובר בין י"ח החוליות. לפיכך החיים קשורים בשדרה, ולא לחינם נחתם שם במספר החוליות – ח"י.

בשלב זה של התפילה רצוננו לשבח להודות ולהלל לצור כל העולמים, איך משבחים? אדם משתבח מתוך פעולותיו ומלבושיו הנאים. העולם הוא  לבושו של יוצר בראשית. לשם כך עלינו להעמיד את העולם להעניק לו קומה זקופה, למען נוכל להכיר ממנו את מי שאמר והיה העולם. מזמורי יהי כבוד מעמידים את המציאות וסומכים אתה על י"ח חוליותיה כהכנה לשבחי פסוקי דזמרה.

ח"י ברכות

כוונותיו של יהי כבוד משייכות אותו לפרצוף זעיר אנפין של עולם היצירה. הכוונות הללו מוצפנות בכמה וכמה מקומות בפסוקי יהי כבוד. המזמור כשלעצמו מורכב משמונה עשר פסוקים מלוקטים, כאשר בכל אחד מהם מופיעה אזכרה אחת לפחות. סודו של המזמור צפון בראשי התיבות, מספר המילים, מספרם של הפסוקים, ובסופי התיבות. הכוונות הללו נוגעות בכמה עניינים החוברים לכדי מקשה אחת: הם מתארות שפע, אמצעי המשכת השפע, והמקום אליו יורד השפע.

המשפיע הוא זעיר אנפין, המושפעת זו השכינה הקדושה. השפע אלו שמות הקודש. צינור השפע זו מידת היסוד. בנוסח התחינה שלאחר 'אזמר בשבחין' של ליל שבת, אנו מבקשים "דְּיִתְמְשֵּׁךְ טַלָּא עִלָּאָה מִנֵּהּ לְמַלָּיָא רֵישֵׁהּ דִּזְעֵיר אַנְפִּין וּלְהָטִיל בַּחֲקַל תַּפּוּחִין קַדִּישִׁין". זהו האופן בו יורד השפע הרוחני מדרגה לדרגה. הוא מגיע מאילנא דחיי, יורד וממלא את המידות הקדושות הקרויות 'זעיר אנפין', ומשם נוטף ושופע אל ספירת המלכות, היא השכינה הקדושה. את המסע הזה מתארים כוונותיו של מזמור יהי כבוד: י"ח האזכרות שבו כנגד ח"י ברכות. וסימנך "חי חי הוא יודך" (ישעיהו, לח). תכליתה של ברכת החיות להגיע אל היעד, היא מידת המלכות. האמונה. הלב. הדרך לשם עוברת באמצעות מידת היסוד ששמה שד"י.

הקדוש ברוך הוא קרוי שד"י על שם שאמר לעולמו די. האמירה 'די' מבטאת שובע. היא מיוחסת גם לבורא עולם בהקשר לבלימת התפתחות הבריאה, וקביעת גבולותיה. ומוזכרת גם ביחס לבני האדם שיבלו שפתותיהם לעתיד לבוא מלומר די, לנוכח ריבוי השפע. השביעה קשורה כמובן להשפעה, אך איננה מחויבת כתוצאה טבעית מהשפע. יש לך אדם עתיר נכסים ומלא בשפע, ועודנו רעב. חסר. עני. שביעה היא תכונה משלימה לשפע. רק מי שמסוגל לשבוע יכול לאגור שפע, שאם לא כן דומה הוא לבור בלי תחתית. את תחושת השובע יוצרת מידה מסוימת, זו מידת היסוד. לפיכך שביעה ויכולת השפעה קשורים זה בזה. שימו לב לכך שהקמצן שאינו מסוגל לחלץ מכיסו צדקה לעניים, גם בינו לבין עצמו אינו שבע. תמיד רעב ותאב וחצי תאוותו איננה בידו. מי שמסוגל לשבוע – מסוגל גם להשביע.

מידת השביעה

מידת היסוד כשהיא מתוקנת, מעניקה שובע, סיפוק. מכאן גם ההקשר בין ספירת היסוד לשם שד"י, וכדרשת חז"ל "שיש די באלוקותי לכל בריה ובריה". אלוקות משביעה, אלא שכאשר מידת היסוד שבנפש לקויה, אין הבריות מסוגלות לשבוע מטובה. אדם נותר ברעבונו. בכוונות 'יהי כבוד' מופיעה לצד כל פסקה אות אחת משלוש אותיות ש' ד' י', יחדיו הן יוצרות את הצירוף שד"י בששה אופנים שונים. שלוש אותיות תצורנה ששה צירופים, ומבין כולם תצאנה שמונה עשר אותיות כמניין פסוקי 'יהי כבוד'. לומר לך שהמזמור הזה עוסק במידת ההשפעה והשובע דקדושה.

מהיכן שפע זה בא?

מקורו של כל שפע בשמו של הקדוש ברוך הוא. ידועים לנו על פי הקבלה שבעה שמות הנחשבים כמקור השפע – ארבעת המילויים הבסיסיים של שם הוי"ה, ושלושת המילויים של שם אהי"ה. הגימטרייה של שלושתם גם יחד היא פור"ת, "בן פורת יוסף". יוסף זו ספירת היסוד, והיא מבורכת וטעונה באורות והשפעות כמניין תרפ"ו – פורת. המספר הזה בדיוק מוצפן בראשי התיבות של מזמורי 'יהי כבוד'. סך כל תיבות המזמור הם מאה שלושים ושבע, עם הכולל הם יעלו למניין חק"ל. זהו כינוייה של המלכות הנקראת 'חקל תפוחין'.

בנוסף, סופי התיבות של פסוקי יהי כבוד, יוצרים את הגימטרייה כת"ר. לומר לך שמידת היסוד הרמוזה בכל צירופי שם שד"י, משפיעה שפע שמקורו בשבע השמות הרמוזים בר"ת של המזמור, למידת המלכות הקרויה חק"ל ורמוזה במניין התיבות. כתוצאה מכך ניתן כתר בראש המלכות, כנרמז בסופי התיבות.

אנו מבחינים בסגוליותו של המספר י"ח. הוא מקודש ברמזים והקשרים נשגבים שונים. בזוהר הקדוש מוזכר לעיתים השפע הרוחני בתואר 'חי ברכות' (חי ברכאן). המספר הזה רומז לחיות וחיוניות. זו באמת תמציתה של ברכה – להחיות. ברכה דרכה שהיא מגיעה מהגדול אל הקטן, הגדול מאציל את ברכתו על ראש הקטן. ברכה נועדה להגדיל את קומת המתברך, להוסיף בו חיים. לפיכך היא מגיעה מלמעלה ושואפת כלפי מטה. זו הסיבה לכך שהתואר 'חי' קשור למידת היסוד הקרוי 'חי עלמין', לצדיק הנקרא אף במותו חי, לקדושה שסימנה חיים והיפוכה מוות. מידתו של הצדיק היא ספירת היסוד, תיקונה של ספירה זו הינה יעד עליון עבור כל יהודי בעולם. כאשר מידה זו מתוקנת כראוי היא יוצרת את החיים, מפרנסת את החיים, מברכת, מגדילה, מחייה מתים ברחמים רבים.

המילה חי מורכבת מגימטרייה של אות ט' כפולה. הכפל הזה מורה על שתי בחינות או תנועות שיש במידת היסוד. כידוע, ספירת היסוד היא היחידה שבכוחה לעלות למעלה ממקומה ולרדת למטה ממנו. החיים האמתיים הם תנועה תמידית בין ירידה לעליה. עליה כדי להביא את השפע, ירידה כדי להביא אותו אל המקום הנכון.

שד"י – זהו שמה של ספירת היסוד. משמעותו של השם הוא "שיש די באלוקותו לכל בריה" – כלומר תחושת שובע. בששה צירופים ניתן לצרף את השם שד"י, יחדיו הם מונים שמונה עשרה אותיות, כמניין ח"י. החיים תלויים בספירת היסוד המשפיעה שפע וחיות לעולם. בפרצוף זעיר אנפין ישנם כל הששה צירופים של שם שד"י.

 

 

קין והבל – על גלגולים ונשמות

בעקבות מסעות הגלגול של קין והבל

בשלהי ברכת 'אהבת עולם' במילים "מהר והבא עלינו" מורה הרב לנהוג כך: מי שהוא משורש הבל ישמוט כנפות הטלית המונחות על הכתפיים שישתלשלו לצידי ידיו בסוד "חיוון שמטן גדפייהו" הנזכר בתיקוני זוהר. לעומתו מי שהוא משורש קין ינהג להפך וישים ב' כנפי הציצית על כתפיו בסוד "ויקחו להם שם ויפת את השמלה וישימו על שכם שניהם". ומסיים שם: "אמנם מי שהוא משורש קין והבל הם יותר צריכין לכוונה זו, ולשום אותה על הכתף, כי הלא קין והבל הם סוד שני הכתפיים כנודע, וראוי לכוון בזה מי שהוא משרשם" (פע"ח ושע"כ דרושי ק"ש).

זו דוגמה אחת מיני רבות לחלוקת כוונות התפילות וקיום המצוות לפי שורשי נשמה. אנו פוגשים כאן גם את המושג "שורש קין" ו"שורש הבל", ומבינים שיש קשר ביניהם לכתפיים. אם כך הבה נדבר קמעא על שורשי נשמות בכלל ועל קין והבל בפרט, ועל איך כל זה נוגע לנפשותינו.

*

כהבנה ראשונה נציין שנשמות בני האדם מסודרות כאשכולות, כאשר כל נשמה מחוברת לשורש שמחובר לשורש נוסף, הקטנים תלויים בגדולים והשורשים הפרטיים משתלשלים משורשים כלליים יותר. בסך הכל, כל השורשים כולם משתלשלים מאב אחד – אדם הראשון. כיציר כפיו של הבורא וכנברא ראשון כללה קומתו של אדם את כל הנשמות, באופן שכזה: רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו הם למעשה תרי"ג שורשי נשמות, כאשר כל איבר או גיד נחשב שורש גדול לנשמות רבות ובו עצמו מצטיירים בפרטיות תרי"ג אברים וגידים פרטיים שגם הם שורשים לנשמות. תרי"ג שורשים אלו עלולים להתחלק ולהתפצל עד שישים ריבוא שורשים קטנים פרטיים. הסיבה להתחלקות השורשים היא בעקבות פגמים וחטאים. הרעיון הוא: כאשר שורש גדול לא מצליח להשלים את עניינו ולתקן את עצמו בכוחות עצמו, פורטים את המלאכה לגלגולים רבים, כך בכוחות משותפים של מגולגלים רבים בדורות שונים תושלם בסופו של דבר המלאכה. זה למעשה סוד התארכות זמן קיום העולם וריבי ריבואות הנפשות המוכרחים להיוולד במשך הדורות. כולם יחד עוסקים במשותף בהשלמתה של מלאכה אחת.

בניו של אדם הראשון הם קין והבל, ומבחינת שורשי הנשמה אלו שני שורשים מהותיים וכלליים מאוד התלויים בשני הכתפיים. הבל בכתף ימיני וקין בשמאלי. שורשים אלו מושפעים מהשלכותיו של חטא עץ הדעת. העניין עמוק ורחב ואנו נקצר ונאמר רק זאת: בקומה הרוחנית כמו באדם הגשמי ישנם שלושה מוחות, חכמה בינה מימין ושמאל, ותחתיהם באמצע המוח השלישי, דעת. בחטאו גרם אדה"ר למוח הדעת ליפול כביכול מהראש אל בין הכתפיים. זו למעשה משמעותו הפנימית של חטא עץ הדעת, הדעת היא זו שנפגעה כאשר איבדה את מקומה בראש ונפלה אל מקום הכתפיים. כאשר מוח הדעת מצוי בראש, שני מרכיביו – החסדים והגבורות – מאוחדים יחד, אולם למטה, בין הכתפיים מתפצלת הדעת כאשר החסדים נפרדים לכתף ימין והגבורות לכתף שמאל. פירוד זה השלכות רבות לו, רק נפטיר ונאמר שהשלמות של מוח הדעת היא האחדה, כאשר הימין והשמאל מתאחדים הדעת שלימה. כשהם פרודים גם דעתו של אדם פרודה, ודי לנו בזה (ש' הגלגולים, הקדמה לא).

 זיהוי שורשי קין והבל

על פגמים אלו המלווים את קין והבל עוד מפאת שורשם הרוחני, הוסיפו הם קלקולים פרטיים כמסופר בפרשת בראשית. קין חטא בהבאת קרבן גרוע מזרע פשתן, כפר בעיקר, וחמד את תאומתו היתרה של הבל ועבור זאת הרגו. הבל פגם כאשר הציץ בשכינה. עבור פגמים אלו שורשי קין והבל מתגלגלים בעולם מדור לדור, מתלבשים בגופים ומופיעים בדמויות שונות לצורך תיקונם וזיכוכם, כאשר לכל אורך הדרך עוקבת זהותם הרוחנית אחרי הגלגולים השונים ומאפיינת כל אחד מהם בקווים מיוחדים המדגישים שוב ושוב את עניינם שהולך ומתברר במסע הדורות.

כולנו כאמור משתלשלים משורשי נשמות כלליים, כאשר נשמות הצדיקים שזכו בחלקם ובחלק חבריהם נחשבות לנשמות גדולות המשמשות שורש לנשמות רבות התלויים בהם. קין והבל הם שני שורשים מהותיים וכלליים מאוד. הרח"ו מביא סימנים שונים לזיהוי שורש הנשמה. עם זאת הוא חוזר ואומר שלאו כל אדם יודע לזהות בבירור את שורש נשמתו. על עצמו הוא מעיד בהזדמנויות שונות ששורשו מקין, וכעדותו בנידון דידן: "ואני חיים הייתי נוהג לעולם להעלותן (את כנפי הציצית) למעלה, לפי שאני משורש קין".

באופן כללי עניינו של קין הוא גבורות וצמצום, ממילא כוחו בציורים ומלאכות ששורשם מיסוד האש. הבל כוחו בדיבור, עניינים מופשטים וכדומה. וכלשון הרב: "כל מי שהוא משורש קין מתפחד מהמים, כי המים מכבים האש. גם ירא מאוד מן המזיקים, כי כל זרע קין הם "מזיקין בארקא", כנזכר בזוהר. גם הוא בעל מלאכה ובעל ציורים, כעניין יובל ותובל קין בני קין ששורשו בדברים ציוריים, כי האש כולו ציור. אך מי שהוא מהבל, אינו כל כך בעל מלאכה, אך הוא דברן ודרשן בסוד הבל הפה. ומי שהוא מקין אינו בדיבור כל כך, כמו במלאכה. גם מי שהוא מקין הוא יותר חזק ובעל כח, כמו הגבורות. ומי שהוא מצד החסדים שהוא הבל, הוא דל ודק וחלש, ודוגמתו הכסף והזהב" (פע"ח – שער קר"ש ג').

מסעות הגלגול של קין והבל

כשעוקבים אחר מסעות הגלגול של קין והבל מגלים איך ההיסטוריה הגשמית משחזרת שוב ושוב את ההיסטוריה הרוחנית כדי להביא את הדברים לתיקונם. כך מזהים את המגולגלים השונים מופיעים בתקופות ובדמויות שונות אך שבים אל אותם מאורעות, לעיתים בחילוף תפקידים, כדי לתקן את אשר עיוותו בגלגולים קודמים. מעגלים אלו הולכים ונסגרים במרוץ התקופות ויוצרים תמונה שמימית רצופה השגחה אלוקית המעידה על גורל עליון המכריח את צעדיה של האנושות כולה להשלים איש-איש את ייעודו עלי אדמות. במסגרת זו נסתפק בהצצה קצרה על קצוות כמה מהחוטים.

כידוע הנשמה מורכבת מחמש קומות: נפש, רוח, נשמה, חיה ויחידה (נר"ן ח"י). מדרגות אלו מופיעות באדם על פי מעלתו, בתחילה הנפש ולאחר מכן, אילו זכה, נכנסות בו המדרגות הגבוהות יותר. גם כשעוסקים בגלגולי קין והבל יש לשים לב לגורלו של כל אחד מהחלקים הללו. נפשו של קין מתגלגלת במצרי שנהרג על ידי משה לאחר שהכה איש עברי. מנגד, במשה רבינו מתגלגל הבל. כאשר משה הורג את המצרי באמצעות שם קדוש, למעשה חוזר הבל (המגולגל בו) והורג את קין ובכך מתוקנת נפש קין ועולה אל הקדושה. נפש זו נודדת מהמצרי ההרוג ומופיעה ביתרו להשלמת תיקונה. ביום בו ניתנת בו נפש קין המתוקנת מתעורר יתרו ומתגייר, בגירותו ניתנת בו נשמת קין, מהחלק הטוב והמבורר. אמנם ביתרו מופיעה רק 'יתר הפליטה', משום שחלקו העיקרי של הטוב שבקיין מתגלגל באהרון (שער הגלגולים הקדמה כט, לו). גם כאן ממשיך סוד הגלגול להותיר עקבות, כאשר יתרו הופך לחותן משה בנישואי ביתו ציפורה למשה. בציפורה מגולגלת תאומתו היתרה של הבל – זו שעבורה הרגו קין. כעת למעשה קין (המגולגל ביתרו) משיב להבל (המגולגל במשה) את תאומתו בדמות ציפורה. נפש ונשמה של קין תוקנו אם כן במצרי וביתרו, נותרה אם כן מדרגת הרוח המצפה לתיקונה, היא גולגלה בקרח, עניין זה נרמז בשמו של קין, 'קין' במילוי אותיות (קוף, יוד, נון) עם הכולל של האותיות והמילה, בגימטרייה קר"ח (שפתי כהן, קרח). כשמעיינים בפרשת מחלוקת קרח ועדתו על משה עולה וכובשת את התמונה המחולקת העתיקה בין קין והבל. גם כאן שב קין, בדמותו של קרח, על אותם משוגות. אף הוא מקנא בגדולתו של משה (הבל) בטוענה שהוא הבכור ולו משפט הבכורה. למעשה בקרח מגולגל רק חלק הרע שברוח קין, חלק זה מתוקן גם כאן כפי שאירע למצרי שהרגו משה וטמנו בחול, כאשר האדמה אשר פצתה את פיה ובלעה את דמי הבל, פותחת את פיה ובולעת את קרח ועדתו – גלגול קין. למעשה רק חלק הרע שברוח קין מתגלגל בקרח, חלק הטוב שברוחו מתגלגל בשמואל הנביא. שלושת גלגולי נפש רוח ונשמה של קין בדמותם של המצרי, יתרו וקרח, רמוזים בהבטחת השם לקין שכל ההורגו "שבעתיים יקם קין".  יֻקָּם ר"ת יתרו קרח מצרי (שער הפסוקים, בראשית).

שני גלגולים נוספים בולטים ברמזים: פנחס משורש קין ותיקן על ידי שקינא לאלוקיו, קינא אותיות קין. כי קין קלקל על ידי קנאה שקינא בהבל על תאומתו היתרה וכעת תיקן זאת פנחס על ידי קנאה לשם השם. אלישע היה אף הוא משורש קין והוא היה תיקונו, וזה נרמז בשמו כי בקין נאמר "ואל קין ואל מנחתו לא שעה" וכעת תוקן ונאמר בו אלי-שעה.

יחזקאל הנביא וחזקיהו המלך

פרק נוסף, מפעים בהדרו, במסכת גלגולי קין והבל עולה על בימת ההיסטוריה דורות מאוחר יותר ביחזקאל הנביא וחזקיהו המלך. שניהם משורש קין, לפיכך בשמותיהם מופיע השורש ח.ז.ק. במדרש דרשו חז"ל על הפסוק "וימח את כל היקום – זה קין שתלאו הקב"ה ברפיון בין שמים לארץ ובא המבול ושטפו". רפיון זה מתייחס לאיכות נשמתו של קין שהושפעה כאמור מחטא עץ הדעת. בשורש נשמת קין נכללו כל הנשמות שלא הספיקו להצטייר בשלמות ובאו לעולם בצורה בלתי שלימה, כמו דבר התלוי בין שמים לארץ, חסר חוזק. חולשה זו אפיינה את כל בני דור המבול שהיו בני תקופתו של קין והשחיתו דרכם. יחזקאל הנביא וחזקיהו המלך תיקנו בשלמות את שורש קין ולפיכך נרמז בשמותיהם החוזק, תיקון לרפיון.

מכאן גם טעם לכינוי של יחזקאל 'בן-אדם', "ואתה בן אדם עמוד על רגליך ואדבר אותך" (יחזקאל, א-ב). כלומר זהו קין בנו הראשון של אדם. לפיכך גם נאמר לו "עמוד על רגליך", לחזקו ולאמצו מהרפיון האוחז בשורש קין. יחזקאל וחזקיהו בני שורש אחד, אולם יחזקאל מושרש ברגלי נשמת קין ולכן נאמר לו שיעמוד על רגליו. חזקיהו מושרש באיבר הראש של נשמת קין, ולכן בשמו משולבות שתי האותיות י' ה' הרומזות כידוע על המוחות חכמה ובינה.

מכאן אנחנו נודדים אל העתיד לבוא. בנבואתו (יחזקאל מד, טו) מזכיר יחזקאל לשון תמוהה: "והכהנים-הלוים בני צדוק…"  כהנים או לווים? אכן דבר סתר כאן: יחזקאל הוא הנביא היחיד המתנבא על בניין בית המקדש השלישי. זהו הנביא הצופה אל מעבר לאופק הדורות וחוזה את העתיד לבוא. משם באה נבואתו. למעשה יחזקאל מתנבא על גורלו שלו, גורל שורש נשמתו. כידוע ניתנה הכהונה מלכתחילה בחלקם של הבכורות שאיבדו אותה בחטא העגל, אז נדדה הכהונה לחלק הלווים. באותו אופן, בראשית ההיסטוריה, קיבל קין הבכור את הכהונה אך איבד אותה בחטאו והבל ירשה תחתיו. קין מושרש בגבורות והבל בחסדים. הלווים שורשם בגבורות והכהנים חסדים. בשני המקרים הללו נדדה הכהונה והגדולה מהגבורות לחסדים. אולם כבר אז הובטח לקין "אם תטיב שאת" כלומר לכשתטיב אורחותיך ותתקן את שורשך תזכה בשנית בגדולה על אחיך כבראשונה. אכן בעולם הזה שורש הבל נקי טהור וטוב יותר, רובו טוב ומיעוטו רע, לפיכך הכהונה מצויה בחלקו. אולם לעתיד לבוא, כאשר יתוקן שורש קין תחזור גם הכהונה לחלקו. גורל זהה ישפיע גם על מעמדן של הגבורות לעומת החסדים, כאשר צד הגבורה יעלה למעלה מראש בסוד "אשת חיל עטרת בעלה". תמורה זו נרמזת בסוד הזהב והכסף. היום ההנהגה היא כסף – חסד ולפנים משורת הדין. לעתיד תהיה ההנהגה בסוד הזהב, ויזכו כולם על פי דין (שער הפסוקים, יחזקאל).

כוונות מיוחדות לפי שורש הנשמה

בדברי הרב מובאות פעמים רבות כוונות מיוחדות הנוגעות יותר לבני שורש קין ולהיפך, כך למשל  בעניין קבורת המת, מובאת כוונה מיוחדת לקברנים אם הם משורש קין: "יכוון כי על ידי קבורת הגוף בקרקע תתעכל אותה הזוהמא שנתערבה בנפש על ידי חטאו של אדם הראשון ויישאר נקי מן הזוהמא ההיא". הדיוק כאן במילה 'נקי' – אותיות 'קין', כי הנפשות שמשורש קין יצאו מזוהמה שדבקה בשורש זה בחטא אדה"ר, לפיכך נוגעת להם הכוונה הזו במיוחד, וכפי שמסיים שם: "ולכן זו הכוונה צודקת יותר במי שהוא משורש קין" (שער המצות, ויחי).

גם בעניין תספורת השערות ובמצוות השארת פאות הצדעים מוזהרים בני שורש קין במיוחד על גילוח שער ראשם, כפי שצוו הלווים ובראשם קרח, כי הם משורש קין שעניינו גבורות ודינים והשערות גם הם דינים וצמצומים. לפיכך יש לגלח שער ראשם להסיר את הדינים, אמנם רק בפאות תשארנה כדי להשאיר שורש כלשהו לדינים ולא יתבטלו לגמרי (שם, קדושים). הרח"ו מביא בשם מורו האר"י הזהרות והקפדות שונות הנוגעות בעיקר לבני שורש קין, דוגמת הזהירות שלא להותיר סכין על השולחן בשעת ברכת המזון, גם לא כשהיא מכוסה במפה מפני שזהו כלי זין ועל צאצאי קין להתרחק מכך (שער רוח הקודש, דף ט).

קין והבל (שורשי נשמה) – קין והבל מושרשים בכתפיים של אדה"ר, הבל מימין וקין משמאל. שורשי קין והבל מחסדים וגבורות שבמוח הדעת לאחר שנפגם בחטא עץ הדעת ונפל אל בין שני הכתפיים. במקום זה מתפצלים החסדים מהגבורות והופכים לשני שורשים שונים של נשמות. בני שורש קין נוטים לצד הגבורה, כוחם רב יותר והם מוכשרים במלאכות. בני שורש הבל כוחם בפיהם, בדיבורים וכדומה. הם חלשים ועדינים יותר. שורש קין מעורב בו הטוב בהרבה רע, ולפיכך נדרשים בעלי שורש זה לתקן את שורשם ובכך יזכו לעתיד למעלה יתרה. כי הגבורות שורשם גבוה מהחסדים, ולעתיד ישובו למעלתם.

ליל הסדר – שלב אחר שלב, על פי קבלה וחסידות

ליל הסדר מיוחד בלילות. ייחודיותו בהיותו מארח על שולחנו התגלות נדירה של אורות עליונים. זהו לילה שאין שני לו במספר המדרגות הרוחניות שנקבצו ובאו במחיצתו. בכל שבת ומועד ההתגלות הרוחנית שופעת בהדרגה, מתחילה בלילה ומתעצמת ככל שנוקפות השעות. ההתגלות של פסח מופיעה בבת אחת. כבר בלילה. הזריזות הזו המשך ישיר לגאולת מצרים. גם משם יצאנו בבהילות בעוד לילה, כאשר החיפזון ממלא תפקיד חיוני בסיכויינו לצאת משם, וכפי שמלמד האריז"ל שאילולא אותה היחפזות רוחנית שהרעיפה עלינו הארות אלוקיות הרבה מעבר למדרגותינו וחילצה אותנו משם בשלום, לעולם לא היינו יוצאים משם.

מדי שנה בליל הסדר מופיעים שוב ופוקדים את בתי ישראל גילויים עליונים, את הופעת אורות הפסח מסמלים סימני הסדר. במסגרת מצומצמת זו ננסה לצייר כמאן דמחווי במחוג, קווים כלשהם להתרחשות אלוקית זו.

קדש

הקידוש ניצב על מפתנם של הימים הטובים, השבתות והמועדים. זו מעין נקודת התחלה. כדי לבוא בסוד המשמעות עלינו להקדים ולהבהיר: מה שעושה את החג ואת תוכנו אלו המוחין שיופיעו בו. חגים מועדים ושבתות הם חלון של אלוקות שנחצב בשגרת החולין. מה שמקדש אותם הוא התוכן הפנימי היצוק בהם, ההתגלות האלוקית וההשגה שמתחדשת אז. התגלות זו מוגדרת ברמות שונות של מוחין.

'קודש' הוא כינוי לספירת חכמה. קדושה משמעה 'נבדלות'. הדבר הקדוש נבדל במהותו מכל השאר. הקידוש מבחינה זו, מבטא רעיון פלאי: מה הופך יום מסוים בשבוע לחג ומועד? מה גורם ליום זה לפשוט אדרת חולין, להתייחד מחבריו אמש ומחר, ולהתהדר בתואר חג מועד ושבת? התשובה קבועה בנוסח הקידוש "אשר בחר בנו". מה שהופך אותנו למיוחדים ונבדלים משאר גויי הארצות – העובדה שבחרו בנו – הוא שהופך את היום והזמן המסוים לנבחר, חגיגי, ומסוגל. הבחירה מייחדת ומרוממת. איש הנושא את רעייתו עושה מעשה 'קידושין'. אדם המייעד חפץ מחפציו לשימוש מיוחד, 'מקדיש' אותו. לקדש היינו לייחד, כלומר לבודד ולנתק מהסובב ובכך לרומם ולנשא. הקידוש שער לקדושת היום, שכן מה שמבדיל את היום המסוים הזה והופך אותו לחג ומועד זו ההתגלות המיוחדת שמאירה בו. בשעת הקידוש מתגלים אם כן מוחין גדולים, הכרה חדשה בנוכחות השם. התגלויות אלו עושות את היום הזה נבדל ומקודש מכל ימים.

ורחץ

המילה רחיצה מורכבת מהמילים רחץ – י"ה. האותיות יוד ו- הי רומזות לשני המוחות העיקריים, חכמה ובינה. משכנם של המוחין במוח, כאשר המוח מכיל התגלות חדשה, גדלות המוחין, הוא נעשה בן חורין. היום מטרתנו לגאול לא רק את המוח, גם את הגוף. לפיכך לאחר הקידוש והמוחין ששפעו עלינו, אנו מורידים את ההארות הללו אל הגוף פנימה, לרחוץ את פנימיותנו ולהכשיר את גופינו להכיל את אורות החירות. כדי להוריד את הארות המוח אל הגוף יש לעשות 'הכאה' כדלהלן:

המוחין מצוינים באותיות י' ה' כשהם מלאים (יוד, הי) . 'הכאה' בלשון קבלה היא הכפלה. אנחנו מכפילים את מספר הגימטרייה של יו"ד (20) בגימטרייה של ה"י (15) התוצאה היא ש' (300). גימטרייה של רח"ץ (298). שתי ספרות חסרות למניין ש', אלו הם שני השורשים של אותיות י' ה' שנותרו למעלה בעולם הבינה, כאשר המספר רח"ץ שהוא תוצאת ההכאה שלהם יורדת למטה ומטהרת את הגוף.

 

כרפס

הכרפס מבטא קטנות. מכיוון שליל הסדר מוקדש להתגלות אלוקית מלאה ושלימה, עלינו לדעת שהשגה שלימה מורכבת מקטנות וגדלות גם יחד. לא רק בגדלות יש מה ללמוד, גם לקטנות יש מה ללמדנו. הכרפס נלקח מן הירק, ירקות נחשבות מאכל נחות לעומת מזונות דוגמת בשר יין או לחם. הצבע הירוק מתאר בוסריות וחוסר בשלות. אסתר המלכה "ירקרוקת היתה" – גוון המתאר קטנות. "אלא שחוט של חסד משוך עליה"- קטנות בוסרית זו מומתקת באמצעות 'חוט של חסד' המשוך על פניה. על זה האופן אנו מטבילים את הכרפס, להמתיקו ולהכשירו לאכילה. הקטנות ממלאת תפקיד בחיינו אך עלינו להמתיקה.

יחץ

המצות כמו היין מכילות תוכן רוחני רם ונישא, אלו מוחין עליונים. שׂכל. שלוש המצות רומזות לשלושה מוחין חכמה בינה ודעת. לאורך הסדר אנו ניצור בהן שלוש צורות שיציגו בחינות שונות של גילויי אלוקות. חולקים את המצה האמצעית לשני חלקים, גדול וקטן. החלק הקטן דוגמת האות ד' ואילו הגדול כצורת האות ו'. אותיות אלו הם זכר ונקבה, שכן האות ד' היא דלה וענייה, מקבלת. האות ו' מיוחסת לזכר המשפיע.

שבירת המצה לשניים משלימה לנו למעשה את מניין המצות משלוש לארבע, כמספר הכוסות. חציית המצה לשני חלקים מבטא את המעבר החד מהסתרה להתגלות. המילה 'מצה' מלשון 'מצותא' – תרגום ארמי למילה מריבה. המחלוקות והמריבות נובעות בדרך כלל מצד שמאל, צד הלויים. אולם למחלוקת זו אין תכלית בזכות עצמה. לא נבראה המחלוקת אלא כדי לעודד את הדעת להתעורר ולהתגלות כדי ליישב את מה שנדמה כסתירה וקושיה.

שבירת המצה מזמינה את שאלת "מה נשתנה" הפותחת את סדר קריאת ההגדה. שאלות הן מבוא נפלא לגילוי דעת והבנה חדשה. מי שואל שאלות? מי ששרוי בקטנות. שאלות נובעות מקטנות המוחין, לא מגדלות. ילדים מרבים בשאלות מפני שמוחם קטן, מבוגרים מתחבטים פחות. המוח בגדלותו צופה על הכל מלמעלה ואינו נזקק לפרטים הקטנים, ממילא אינו טרוד בשאלות וקושיות. קטני המוחין נתקלים כל העת בקושיות והתלבטויות, ומאידך דווקא תכונה זו מזמינה את הדעת להשיב על התמיהות בהתגלות חדשה. בליל הסדר אנו מאפשרים לקטנות לעורר את הגדלות, כאשר שאלות מה נשתנה פותחות את קריאת ההגדה. השאלה פועלת באופן זהה לשבירת המצה – משברת את המובן מאליו וחושפת תחתיו דעת ופשר עמוק יותר.

כעת בידינו חלק אחד קטן שיצורף להלן למצה העליונה ב'מוציא-מצא', ואילו החלק הגדול מצפינים לאפיקומן. בכך אנו מורים שלעת עתה, בגלותנו, אנו מסתפקים במעט ההבנה שחודרת אלינו בעניותנו. את התשוקה להבין הכל ולהכיל הכל אנו דוחים לעתיד לבוא הצפון לעת עתה, אז תימלא הארץ דעה.

מגיד

מצוות סיפור יציאת מצרים ממלאת מקום מהותי בפסח, ושמו יעיד עליו פה-סח (ס' ושׂ מתחלפות). עיקרה של המצווה לשוחח ולספר בסיפור יציאת מצרים בפה דווקא. בשם צדיקים מובא שאופן קריאת ההגדה יהיה בהתלהבות ובקול גדול, וסוד גדול טמון כאן:

כידוע הדיבור מורכב משני חלקים היוצרים אותו יחדיו – קול ודיבור. הצליל בוקע מהגרון, בחלל הפה הוא נחתך באמצעות חמשת מוצאות הפה והופך לדיבור. הקול מופשט וגולמי, הדיבור מתבטא היטב וזה תפקידו. ניתן לראות בחוש שהדיבור אינו נתון שרירותי, אדם עשוי לטעון "אין לי מילים". אין כוונתו שנעשה אילם, יש לו מילים אבל אין לו את היכולת להפיק אותם. ניתן לחוש בדיבור אם  'חי' הוא או 'מת'. מילים מתות הן אינן אלא צירופי אותיות שהשתלבו מבלי דעת ולב לכדי משפטים סרי טעם. הדיבור הוא כוח מופלא הנתון בפה האדם, אך לא תמיד קיים. על מצב שכזה נאמר "נאלמתי דומיה החשתי מטוב". אין הכוונה לאובדן כושר הדיבור, אלא לאיבוד תוכן המילים. בדיבור יש חמימות, נכון להגדיר את הדיבור האמתי כ'דיבור חם' על דרך "חם ליבי בקרבי בהגיגי תבער אש, דברתי בלשוני". למעשה הדיבור אינו מסוגל להתהוות ללא אותה חמימות. בשעה שאדם נלהב יוצאים מפיו דיבורים חמים, סוחפים, נוגעים ללב. לשם כך צריכים הקול והדיבור להתאחד. במובן הרוחני הקול מסמל את הידע, החכמה, ההכרה. הדיבור מבטא את התרגום למעשה. את החיבור הזה השתדל פרעה הרשע להכרית. שמו מעיד עליו פרע"ה אותיות הער"ף. פרעה אוחז את נשמות ישראל בנקודה בה אמור הקול, כלומר השפע הרוחני, להפוך לדיבור בעל משמעות, ומנסה למנוע מהם להתחבר. ככל שהחיבור שלם ואמיתי, הדיבור שייווצר שם יהיה חם וחי יותר. הקול הוא השפע הרוחני הבא מלמעלה, הדיבור הוא מה שאנחנו נעשה בו.

באופני ירידת השפע הרוחני מוכרות שתי דרכים, פנימי ומקיף. האור הפנימי הוא שפע רוחני היורד וחודר אל חדרי הלב, כהבנה והכרה פנימית. האור המקיף זורח ומאיר מחוץ לכותלי הגוף, בגלוי. בפסח האורות הפנימיים מתרבים כל כך, שהם בוקעים ויוצרים את חלל הפה. הדיבור פורץ אז כלבה לוהטת המבקשת את דרכה החוצה. דיבור אם כן הוא בקיעה של אור פנימי המבקש להתבטא כאור מקיף. על זאת אמר מסדר ההגדה "ואפילו כולנו חכמים כולנו נבונים… מצווה עלינו לספר ביציאת מצרים". אין די בחכמה ותבונה פנימית, לפי שהגאולה תלויה ביציאה לחירות, ובכך שנשכיל לתרגם את הקול וליצור ממנו דיבור.

רחצה

בתהליך המליחה להכשרת בשר ישנן שתי הדחות במים, האחת לפני המליחה והשנייה לאחריה. צדיקים מלמדים שזהו הסדר הנכון להכשרת הנפש. נדרשות תמיד שתי רחיצות, האחת קודם הכניסה לקדושה, כהכנה. השנייה לאחר מכן כאשר הקדושה כבר שופעת ושורה בנפש, יש להדיחה שנית לתוספת קדושה.

מוציא מצה

אפשר לסכם את מהות הלילה הגדול הזה בחלוקת ענייניו בין ארבע הכוסות לשלוש המצות. שכן התוכן הרוחני העיקרי יצוק בשני הערוצים הללו – כוסות יין ומצות.

המצה היא ללא ספק המאכל הרוחני והפלאי ביותר. "עוגות שהוציאו בני ישראל ממצרים טעמו בהם טעם מן", והמן הוא לחם מן השמים. מאכל שמימי זה אינו אלא עיסה של דעת ומוחין עליונים. אופן הכנתה מאפשר למצה לשמר בקרבה מטען רוחני שאין דוגמתו. בדרך כלל כל מה שבא במגע עם העולם הזה מתגשם. מצה היא השפעה רוחנית שמצויה כאן בעולם, אך לא הספיקה להתגשם ולאבד את תוכנה הרוחני. זהו מאכל נקי, נטול טעמים ותוספות, אוויר העולם לא העלה בו נפיחה. המצה היא אלוקות ותו לא. דעת אמתית ללא פרשנות מיותרת. באופייה מגדירה המצה היטב את האופן הנכון בגישה לחכמה ושכל: "אין בין חמץ למצה אלא משהו", ההבחנה מתייחסת גם לקו הדק המפריד בין עיסת מצה כשרה לעיסת חמץ, וגם לפער הזעיר שבין המילים חמץ ומצה. רגעים ספורים נדרשים כדי שעיסת בצק תהפוך לחמץ. השתהות מעוטה יתר על המידה באוויר העולם, והשפע הרוחני מאבד את תוכנו ומתגשם. אות אחת מפרידה בין המילה חמץ למצה – האות ה'. חמץ נכתב באות ח' ומצה באות ה'. בין שתי האותיות הללו מבדיל קו גרפי דק, נקודה בעלמא. בחוט השערה הזה תלויה מהות שלימה. האות ה' מורכבת משתי אותיות, ד' ובתוכה י' קטנה. אותיות אלו מבטאות שילוב מיוחד במינו המאפיין את החכם האמיתי. ד' מלשון דלה וענייה. כדי לקנות חכמה על אוהב החכמה האמתי להחזיק עצמו ריק מתוכן. הריקות מאפשרת להכיל את תוכן החכמה. האות י' מבטאת את החכמה הניתנת לחכמים המחזיקים עצמם דלים ועניים. כאן מפריד חוט שערה בין חכמה לכסילות. החכם האמתי גם לאחר שקנה חכמה והאות י' שרויה בתוכו, אינו מאבד את הכרת דלותו, עדיין תוארה של האות ד' עליו. כך נראית האות ה' המשלבת דלות ומלאות יחדיו, ומצטיירת מאותיות ד' וי'. היפוכו של החכם הוא הכסיל אשר אך טעם מעט חכמה תיכף מחזיק עצמו חכם אין כמוהו, רגלה של הה' נסתמת בקרבו והופכת לח'. חכמתו סותמת את כלי הקיבול בתחושת שובע מדומה.

לאור הביאור הזה תתיישב לנו תמיהה. אמרנו שהמצה היא מאכל החכמה, לחם מן השמים. מאידך היא קרויה לחם עוני מלשון עניות ודלות? כעת יתיישב: לפי שהמצה היא דעת גבוהה כל כך, אין דרך להכילה אלא בתנאי שנרגיש עצמו דלים ועניים ופנויים לקבל חכמה עליונה.

מרור

את המרור אנו אוכלים זכר ל"וימררו את חייהם". בעיצומו של הסדר שכולו אומר חירות ופדות מקדישים מקום לביטויה של המרירות, כי אכן גם לגלות ולמרירות חלק ביצירת הגאולה. המרור זכר למרירות, והמרירות היא בעבודה קשה, בחומר ובלבנים. בזוהר הקדוש מובא שהחומר והלבנים הם "חומרתא דשמעתתא וליבונא דהלכתא" כלומר ליבון ובירור ההלכה. ובאמת המרירות מורגשת בעיקר היכן שיש ספקות וחוסר בהירות. הדרך היחידה להמתיק את מרירות הספק היא יגיעה. הלכה מבררים באמצעות לינה בעומקה – שינון ודקדוק עד להשגת בהירות. סגולה נפלאה לבטל כל מרירות היא פעולת הלעיסה. כדי לצאת ידי אכילת מרור יש ללעוס אותו בשיניים וכפי שנפסק בגמרא "בלע מרור לא יצא". אי אפשר לפטור את המרירות בבליעה, רק באמצעות לעיסה חוזרת ונשנית תתבטל המרירות.

מרור בגימטרייה מו"ת. באמצעות הלעיסה חותכים את האות ת' של מו"ת ומחלקים אותה לשניים. כעת יש בידינו שתי אותיות ר' (ת' בגימטרייה ארבע מאות, מחציתה עולה למספר מאתיים, כמניין ר'), התוצאה היא מרו"ר. הלעיסה ממצה את הטעם וכשמדובר במאכל מר הרי שהלעיסה מעצימה את המרירות אך גם מוציאה ומבטלת אותה. בהקשר לכך הנה עובדה מעניינת: הרפואה כרוכה תמיד במרירות. לתרופות טעם מר ותהליכי החלמה כרוכים בדרך כלל בהתעצמות תחושת החולי. זו הסיבה שחולים מיוסרים יעדיפו לפעמים להזניח את מצבם ולא לטפל בתחלואיהם. נוח להתעלם מהכאב, לבלוע את המרור, אך לא לטפל בו. בלעיסת המרור אנו נוטלים את תחלואי הגלות ולועסים עד תום. לרפואה.

כורך

כפי שראינו שלוש המצות מכוונות כנגד שלושה מוחין, חכמה בינה ודעת. השתיים הראשונות הרומזות לכהן ולוי הם עיקריות. השלישית הרומזת לישראל, כנגד מוח הדעת השלישי. דעת היא מוח מכריע. כאשר ישנם שני צדדים, זה פונה לימין וזה לשמאל, מתגלע וויכוח. לפנינו שני ברי פלוגתא והדרך היחידה להשרות שלום היא הכרעה, בבחינת "יבוא הכתוב השלישי ויכריע". הדעת בהשוואה לחכמה ובינה, אינה מוח בפני עצמו, תפקידה להכריע. בליל זה שכולו חירות, רצוננו להכיל ולקבל את ההכרה השלימה ביותר במציאות השם. לפיכך אנו מעלים על שולחננו את כל אופני ההבנה ההכרה וההשגה – מוחין של קטנות וגדלות. חכמה בינה ודעת. אבא ואימא. לאחר שטעמנו מהמצה הראשונה הרומזת לחכמה ומהשנייה הרומזת לבינה, הגיעה השעה להכריע ביניהם ולטעום מהדעת. מי שתיקן זאת הוא הלל הזקן שהיה כורך פסח מצה ומרור יחדיו. על פי פשוטו, אנו מקיימים 'כורך' כדי לצאת גם ידי שיטתו. על פי פנימיות תקנת הלל משלימה את כניסתו של המוח השלישי והמשלים – הדעת.

הכריכה מבטאת את אופיו של מוח הדעת המורכב מחסדים וגבורות, ימין ושמאל, חיוב ושלילה. אנו כורכים יחד מצה ומרור, חסד ודין. זו הצורה המשלימה, משום שבכל נושא ועניין יש ימין ושמאל. למעשה זו הצורה היחידה להתבונן וללמוד כל נושא. תמיד יש אפשרות להבין את הדברים כך ואחרת. בין שתי האפשרויות הללו מתגלעות מחלוקות. חכם זה לומד כך חברו חולק עליו וגורס אחרת. אם המחלוקת לשם שמים לא רק שאינה מזיקה, היא אף מעוררת את החכמה להתפשט ולהסתעף. אך לשם כך מוכחים בסופו של דבר לבוא לכלל הכרעה. כלומר, ששני הצדדים יצרו יחדיו תמונה מלאה של אלוקות. ההכרעה שייכת לצד החסד בסוד "מטה כלפי חסד". לפיכך הלל הזקן, איש החסד והענוותנות, מכריע ופוסק לכרוך יחדיו פסח מצה ומרור. להביא את המחלוקת לתכלית אחת.

שולחן עורך

על פי פשוטו האכילה בהסיבה באה לבטא במודגש את חירותנו, הסועד בן חורין הוא. הכוונה הפנימית מתנבאת באותו סגנון. תוכנה הפנימי של האכילה קודש ורזיה גנוזים בכוונות האכילה להאריז"ל. במסגרת זו לא נוכל להרחיב אודות כוונות האכילה, רק זאת נציין בקווים כלליים: האכילה כשהיא נעשית בקדושה, קוראת דרור לניצוצות הקדושה השבויים במעמקי הבריאה. הלא נודע שבכל מדרגה של דומם צומח חי ומדבר גנוזים ניצוצות קדושים. סיבת הזדקקותנו לעולם ומזונותיו היא מפני שבכך אנו מציבים סולם ארצה, רגליו באכילה ושתייה וראשו מגיע השמיימה. באמצעות סולם זה יכולים הנבראים להיכלל זה בזה ולהתקרב לשלמות. כאשר מין ממיני הנבראים ניזון מהנחות ממנו הוא מאפשר לו להזדקף ולהפוך מדומם לצומח, ומשם לחי כאשר התכלית היא התכללות במדרגת מדבר – הוא האדם היחיד מכל הנבראים המסוגל להשיב את הבריאה למקומה הנכון. עלייה זו היא חירות וגאולה. כשם שבני ישראל עולים ממצרים ושבים לכור מחצבתם וחירותם, כך באמצעות אכילה בקדושה המזון מוצא את חירותו הרוחנית בזכות הניזון.

צפון

כזכור, ב'יחץ' חילקנו את המצה האמצעית לשניים, את החצי הגדול הפקדנו למשמרת. כעת בא זמנה בסימן 'צפון', זכר לקרבן פסח הנאכל על השובע. הכינוי 'אפיקומן' נושא משמעויות רבות, נסתפק באחת מהן: המילה מורכבת משני חלקים, אפיקו-מן. מן הוא נתינת טעם ומשמעות, כמו שנאמר במן שבמדבר "כי לא ידעו מה הוא", כלומר 'מן' הוא טעם ופשר. כעת אנו אומרים "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן", האמירה הזו מכוונת כתשובה לשאלת הבן החכם "מה העדות והחוקים והמשפטים אשר ציווה השם אלוקינו אתכם". לכאורה איזו תשובה הוצעה כאן?

הבן החכם חותר בשאלתו אל הטעמים הנסתרים תחת פשטות הדברים, כתשובה לקושיות הבנים פתחנו בהגדה וקיימנו "שיחו בכל נפלאותיו". אולם גם למה שמותר לשוח יש גבול, שכן "במופלא ממך אל תדרוש". הטעמים הפנימיים הוצפנו בסוד "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך". זהו הטוב הצפון לצדיקים, ואנו הורשינו לדבר רק את המעט המותר. לפיכך תשובתנו לבן החכם היא "אין מפטירים אחר הפסח אפיקומן", עד כאן הותר הדיבור, אולם אחר הפה שח – מעבר לגבול זה נאסר עלינו להפטיר, להפיק, ולגלות טעמים נוספים. הטוב הגנוז צפון לעתיד ואין לנו רשות לשוח בו יותר.

ברך, הלל

מתוך ארבעת הכוסות של ליל הסדר, את השתיים האחרונות אנו מסדרים ברציפות האחת לאחר חברתה. כוס שלישית בברכת המזון ורביעית בהלל. הכוסות הללו מיוחדות בכך שאסור להפסיק ביניהן בכוס אחרת – הקפדה שלא מצינו בשאר הכוסות. הטעם על פי פנימיות משום שארבעת הכוסות כנגד ארבע מוחין: כוס ראשונה ושנייה כנגד חכמה ובינה. שלישית ורביעית מייצגות את הדעת המורכבת משני הצדדים, חסדים וגבורות. לפיכך אין להפסיק ביניהם מפני שהם משלימים עניין אחד.

הכוסות מכוונות כנגד ארבעה בנים: הבן החכם כנגד כוס הקידוש. הרשע כנגד כוס שנייה. השלשית והרביעית כנגד הבן התם ושאינו יודע לשאול. על הכוס השלישית אנו מסדרים את ברכת המזון. היא מייצגת את צד החסדים שבדעת ומיוחסת לבן התם. התמימות כלי מחזיק ברכה היא, כדכתיב "על כוס יין מלא כברכת השם". תמימות זו שלימות, מלאות. כוס ברכת המזון ראויה לבן התם. הכוס הרביעית כנגד שאינו יודע לשאול. על כוס זו המייצגת את צד הגבורות שבדעת, אנו אומרים "שפוך חמתך". מכיוון שהבן הזה אינו יודע לשאול, הוא מצפין משאלות ליבו בהלל והודיה. מתוך השבחים שהוא מזמר לפני המלך מציג הוא את שאלתו ובקשתו.

נרצה

סדר מעיד על תנועה. כאשר הדברים מסודרים הם שואפים בהכרח ליעד ותכלית. שולחן הסדר שופע גילויים אלוקיים אין דוגמתם כאשר נקודת השיא זו 'הארת הרצון'. זהו הרגע בו מאירה בעומק הנפש ההכרה הבהירה שהשם יתברך רוצה בי, "כי בי חשק" – בי ממש. הרצון מבטא את הקומה הגבוהה ביותר בנפש ואת השלמות האנושית. רצון השם כולל את הבריאה המושלמת ביותר. את הגאולה והפדות. לפיכך 'נרצה' בגימטרייה 'משה'. שכן הוא הנבחר שבנבראים זכה להעפיל אל הרצון העליון, לעוררו שוב ושוב ולזכות להיות רצוי למעלה ולמטה בשלמות.

(ע"פ שער הכוונות דרושי פסח, פרע"ח פסח, מחברת הקודש, ליקו"ה הלכות פסח).

סוד פרה אדומה

מצוות פרה אדומה נקראת חוקה, טעמה כמוס ונעלם. אף החכם באדם שרדף והשיג יותר מכל בן תמותה, נואש מהשגתה באומרו "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני". וכבר מקדים השם יתברך ואומר: (מדרש רבה פי"ט, ח') "חוקה חקקתי, גזירה גזרתי, אי אתה רשאי לעבור על גזרתי". סודה של הפרה עלום אך מעשיה גלויים. מצוותה בשריפה, ורק לאחר שריפתה לכשתעשה גל אפר תשרה אליה סגולת הטהרה. הפרה ואפרה פותחים בפנינו צוהר לאחת הנקודות היסודיות בלימודי הפנימיות – דינים והמתקתם.

שריפה – המתקה

פרה עניינה גבורות. צבעה האדום מרמז על שייכות מובהקת לדינים, אדום – תוקף הדין. שתי שערות שחורות פוסלות בה, עד כדי כך מוחלט הוא ביטוי הדין. והנה פרה זו שכל עניינה גבורות ודינים, היא ודווקא היא, פותחת פתח טהרה בפני טמאי מתים – הטומאה הקשה ביותר. המוות התגלמות הדין, כל הנוגע בו יטמא. נמצאת אומר שרפואת חולי הדינים מסתתרת בתוקף הדין. אכן זה מכבשונה של סוגיית המתקת הדינים. מקור הדינים בעולם הבינה, עליה נאמר בזוהר הקדוש (זוהר ח"ג סה א) "דינין מתערין מינה". בה עצמה אין דין, אבל ממנה הם משתלשלים. דיני הבינה יורדים ומתבטאים למטה, בספירת המלכות. נוכחותם של הדינים רמוזה במילה 'פרה'. לדינים ביטויים שונים במספרים. המספר פ"ר מגלם את אחת הגימטריות המובהקות שמשמעותן דין. פ"ר גימטרייה של מנצפ"ך. האותיות הסופיות מבטאות תחום וגבול, וזה תפקידה של מידת הגבורה. במילה פר"ה יש לנו את המספר פ"ר המבטא דין, ואת האות ה' הרומזת למקום אליו מתנקז ובו מתבטא הדין. הכוונה לספירת מלכות, ה' אחרונה שבשם הוי"ה.

שריפת הפרה מבטלת את הדינים הקשורים במהותה. כעת במקום חמש גבורות נפרדות הרמוזות באות ה' של פר"ה, הן מתאחדות באות א' והופכות לאפ"ר, זו בעצם פעולת המתקה. הגבורות מטבען מתבדלות. פירוד הוא תוצאה של ישות משום שיסוד היש מציג כל פרט לבדו. כאשר הדינים מתגברים המחיצות מתגבהות, ומכאן ההגדרה 'חמש גבורות' – כל אחת בנפרד. ההמתקה תיעשה על ידי הכנעה שתביא לביטול המחיצות. אין לך כוח מבטל ומכלה כמו שריפה, היא אוכלת את הדבר ומבטלתו מקיומו, התוצאה היא אפר. חומר זה לא יכשר למאומה, לא יזרע ולא יצמיח. מפני שהאפר הוא ביטול מוחלט של כל ד' היסודות. כעת מחמש גבורות נפרדות נותר אחד פשוט שכולו אחדות והתמזגות. לפיכך מפרה נעשית כ'פרה לישראל.

אמרתי אחכמה והיא רחוקה

טעמה של מצוות פרה אדומה נותר עלום מדעת אנוש, אך יש יוצא מן הכלל – משה רבינו. הקב"ה אומר לו "לך אני מגלה טעם פרה אדומה, אבל לאחר – חוקה". נשמת משה רבינו מושרשת בספירת הדעת המאחדת ומחברת חסדים וגבורות. לפיכך מבחינתו טעמה של מצוות פרה גלוי וידוע. מפני שההסתרה היא תוצאה של דינים וגבורות, ואילו במקום הדעת חסד וגבורה שוכנים יחדיו, ממילא אין הסתרה. העדר הטעם במצוות אפר פרה מורה על מעלתה המיוחדת. היא נשגבת מבינת אנוש לפיכך יפה כוחה לטהר מטומאת מת. המיתה היא המצב הנמוך ביותר בתוחלת חיי האדם. מאידך ידעינן שבמעלות הרוחניות הירידה היא צעד ראשון ומשמעותי בעליה, וההסבר כך הוא: תוכנם האמתי של החיים היא ההתקדמות וזו נעשית על ידי עליה מדרגה לדרגה. כשאנו עולים הרי התנתקנו ממצב נמוך לטובת הגבוה ממנו. שני המצבים ביניהם אנו נעים תמיד הם עליה וירידה המקבילים לגוף ונשמה, נגלה ונסתר. היכן שאנו נמצאים  גלוי, המקום אליו טרם הגענו – נסתר הוא. עבודתו של יהודי לצאת תמיד מהגלוי ולשאוף אל הנסתר. זו תנועה מגוף לנשמה. לפיכך קדמה הירידה לעליה. זהו למעשה עניינו של המוות: כדי לזכות לעלייה השלימה ביותר – לחיי העולם הבא, מוכרח הגוף להתבלות בעפר, רק משם ניתן יהיה לקום לתחייה בעולם העתיד לבוא. המיתה היא הנהגה הכרחית במציאות, אבל כרוכה בה טומאה. הטהרה תושג באמצעות פרה, קדושתה עצומה ועליונה עד שאין איש יכול להשיגה. דווקא בשל כך כל מעשיה בחוץ, משום שאל המקום הזה של "מחוץ למחנה" שואפת מצוות פרה להאיר. לטהר את כל הנפשות השרויות מחוץ למחנה, במקום המוות והטומאה.

טהרת אפר פרה תלויה גם בביטול והכנעה. מסיבה זו ניצבת הפרה האדומה במרכז מחלוקת קרח על משה רבינו, וכדברי המדרש: "והוא לא ידע חוק פרה אדומה תהיה כפרה גדולה על ישראל". יש כאן עניין מהותי: קרח הוא לוי והלווים מצד שמאל, צד הגבורה. כדי להמתיק את הדינים הנאחזים בצד השמאל על הלווים להיות בטלים לכהנים המושרשים בימין. כשקודשו הלווים לראשונה לעבודת הקודש הצטווה משה לגלח שערותיהם, ועל כך התעוררה חמתו של קרח. אלו הם אם כן דברי המדרש: קרח לא ידע את סוד פרה אדומה, שעל מנת להיטהר מאחיזת הדינים יש לבטל את עצמך עד בחינת אפר. רק כך תוכל לקבל המתקה ולהיחלץ מטומאת הדינים.

פרה אדומה ללמד יצאה. אמנם רק לגביה נאמר "חוקה חקקתי" אך מכאן אתה למד על האופן הנכון בקיום התורה והמצוות. אם סבורים היינו שיש די בעיון שכלי ובהבנת טעמי המצוות בלא קיומם, באה חוקת פרה ומלמדת שהמעשה הוא העיקר. מפני שהטעם האמתי – טעמן של כל מצוות התורה, הרי סתום ונעלם. גם מה שגלוי וידוע מסתיר על מה שעדיין נסתר. לפיכך כדי שמעשה המצוות יפעל טהרה בנפש, יש לעשותן כחוקה. באמונה טהורה ובידיעה שבכל פרט ודקדוק מוצפנים טעמים נפלאים (אגרא דכלא – חקת).

פורים – פרה

פרשת פרה נקראת תמיד סמוך ונראה לפורים מאחוריו, ודברים בגו. הפרה קשורה מאוד לפורים ולפור. המגילה מספרת על המן המפיל פור הוא הגורל. על משמעותה הפנימית של הפלת הפור מלמד האריז"ל: המן הרשע מכשף ואסטרולוג גדול היה. באמצעות גורלו שנעשה על פי חכמת הכישוף והאסטרולוגיה הוא מנסה להפיל ולהשפיל את השפע הרוחני הרמוז באות ו' ולהגביר עליו את הדינים הרמוזים באותיות פ"ר. וזוהי משמעות הפו"ר: אות ההשפעה – ו', מוקפת בתוקף הדין של פ"ר. מלחמתו של המן מכוונת במדויק כנגד המטרה. והמטרה היא אור נעלם ונפלא הגנוז וצפון בספירת יסוד-צדיק. באור זה תלויה תקוות הגאולה. הוא מופיע ומתגלה באמצעות הצדיקים מסוד נשמת משה. מרדכי היהודי בדורו, מכיל בקדושתו את אותה התגלות פלאית. המן יודע זאת ומתכוון לשלוח יד, לא רק במרדכי, אלא בכל נשמות ישראל שחיותן תלויה בצינור הרוחני שלו. לפיכך כאשר הפור נופל בחודש אדר שמת בו משה, הוא מרוצה. נשמת משה רבינו היא-היא נשמת מרדכי היהודי, נשמות אלו קשורות לספירת היסוד ומושרשות בדעת. על מרדכי נאמר "ומרדכי ידע את כל אשר נעשה". במקום זה מושרשת קדושת משה שכל דורו קרוי על שמו 'דור דעה'. משה רבינו יודע טעמה של מצוות פרה, כלומר הוא קשור לספירת הדעת. ייחודיותה של הדעת שהיא מאחדת את ההפכים – חסדים וגבורות. זו הסיבה שצדיקים אלו מסוגלים להמתיק דינים, מפני שיש בידם להעלות את הדינים אל השורש שם מתאחדים הגבורות ונמתקים באמצעות חסדים. המן רואה שבחודש זה מת משה אך אינו יודע שהיכן שצדיקים אלו מתים ונסתרים מן העין – שם הם שבים ומתגלים ביתר שאת ועוז. זו טבעה של ספירת הדעת – חסד וגבורה יחדיו. גילוי מתוך העלמה. התחלה מתוך הקץ. מפיל אפוא המן את צינור השפע של נשמות ישראל לתוקף התגברות פ"ר דינים, אך הקדוש-ברוך-הוא מקדים רפואה למכה ומאיר בעולם את נשמת מרדכי היהודי, אורה של אות ו', הפועל ועושה "ונהפוך הוא" … פרשת פרה מבטאת את היפוך הגורל והמתקת הדין, כאשר דיני הפרה נשרפים ומתקלים ומפו"ר נעשה פר"ה ומפר"ה נעשה אפ"ר. אחדות גמור וביטול כל מיני דין.

פ"ר דינים – המספר פ"ר רומז על דינים, והוא גימטריה של האותיות הסופיות מנצפ"ך שמשמעותן דין, גבול, ותחום. פ"ר הופך לפר"ה כאשר מוסיפים לחשבון את חמש הגבורות השורשיות הרמוזות באות ה'. חוץ מפ"ר יש עוד מספר אחד הרומז לדינים – ש"ך. שניהם, פ"ר וש"ך, מגלמים את הדינים היסודיים בעולם, כאשר ההבדל ביניהם הוא שהמספר פ"ר מבטא את הצד הזכרי, ואילו ש"ך ניצוצות מבטאים את הצד הנוקבי.

 

 

להישען על הדבר האמתי

לאנשים יש הרגל שהפך מזמן לטבע – הם ינסו תמיד לחפש סביבם משענת אנושית, לסמוך עליה. רק נס כמו פורים ימיר הרגל זה באמונה.

המגילה מספרת על אמונה עיקשת היורדת ומשתלשלת בעקבות עם ישראל לכל מקום רחוק ונידח, אפילו להסתרה שבתוך ההסתרה.

מגיל צעיר אדם מחפש סביבו נקודות אחיזה. אנשים שיעניקו לחייו ביטחון ויאצילו עליו יציבות ורוגע. ילד קט מוצא משען באביו. מתפאר בו באוזני חבריו ושואב עידוד וחוסן בדמותו. לכשיגדל יחפש סביבו משענות נוספות וירחיב את המעגל. ילמד לזהות את מי שמסוגל לעזור בתחום זה ואת מי שניתן לפנות לעזרתו בתחום אחר. זהו הרגל שנרכש עם השנים והופך לטבע. אדם מחפש משענות ובטחונות. מה שנכון בפרט מתקיים גם בכלל. מדינות מחפשות בעלות ברית שיעניקו להן חוסן וביטחון. בריתות נכרתות בין עמים ולאומים ועל סמך ההסכמים חיים מיליוני אזרחים בתחושת ביטחון ושלווה. עם השנים מתקבעות העבודות: מדינה פלונית מעניקה חסות לאלמונית. המעצמה הגדולה ניצבת לימין ידידתה הקטנה, והתחושה היא כאילו יצוקה למרגלות היקום קרקע בטוחה.

*

התחושות הללו עשויות להתקיים בהתמדה במשך שנים ואף דורות, אך תמיד בסופו של דבר הן מתנפצות. ההיסטוריה רצופה הפרת בריתות. חילופי שלטון, שינויי אקלים ואינטרסים משתנים, גורמים למצבים שהיו עד אמש מוחלטים להתפורר ולהתפזר ברוח הזמן. משברים אלו מתרחשים בשני העולמות, בכלל ובפרט. אדם מתרגל לסמוך על אנשים מסוימים, והנה ביום בהיר אחד כולם נעלמים.

ניקח לדוגמה איש שכזה. בטחונו הכלכלי עורער. ניסה לגייס את פתרוניו משכבר הימים ונענה בהתחמקויות ותירוצים. רגע לפני שמתייאש פוגש בו חבר. פניו שלוות וכולו אומר רחבות הדעת. הנה, חושב לעצמו מיודענו המדוכדך, הנה לך אדם בעל אמצעים אבקש את עזרתו… והוא מבקש, ונענה בחפץ לב: "שמעני ידידי, בוודאי אסייע לך. אבל מכיוון שכסף אין בכיסי, אתן לך דבר בעל ערך גבוה עוד יותר. אף אני כמותך חוויתי משבר, ננטשתי ומצאתי עצמי בודד. ואז זכיתי ולמדתי על בשרי שיהודי לעולם אינו לבד, אין כזה מצב. יהודי תמיד מצוי אצל השם. דע לך, כשמבקשים – מקבלים. צריך פשוט לדבר איתו. שמע לי וגייס את עצמך לתפילה אמתית מדי יום ביומו. הפוך את בורא עולם לידידך ולמקור ביטחונך עלי אדמות". והוא עשה זאת וכעבור תקופה אכן ראה ישועה. התרגש, התחזק, סיפר לאחרים. ומה הלאה? זו אכן שאלה.

סביר להניח ששינוי מהותי לא יתחולל כאן. אדם רואה נס, מתפעל ומבטיח להתחזק. בפועל זה לא מה שקורה. הוא שב לעניינו הרגלים, קרי – להרגל הנושן לחפש משען ומשענה בדמות בשר ודם.

מחלת עמלק

זהו למעשה סיפורו של כלל ישראל. יצאנו ממצרים, עין בעין ראינו ההשגחה וניסים. בליבנו התעצמה ההרגשה שיש על מי לסמוך. יש לנו אב רחום ובידיו כוח וגבורה. לאחר ארבעים שנה במדבר, כאשר מדי שחר מורעף עליך ממעל מזון רוחני, בגדיך גדלים עמך, רגליך לא בצקה וכל מחסורך ממולא, הינך מבין שאכן כל צרכיך בידי שמים ומה לך לדאוג. אך לא לעולם חוסן. לפתע הבהירות מתעמעם ותחתיה חודרת ללב דאגה. איך דבר כזה קורה?

זוהי מחלה. כפי שהגוף עלול לחלות גם האמונה נתקפת לעיתים חולי וחולשה. לנגיף זה קוראים עמלק. קליפת עמלק תוקפת את יסודות האמונה ובחוצפתה מערערת על הביטחון וטוענת שהנס היה טבע והפלא לא היה אלא התרחשות שגרתית. הארס הזה מחלחל פנימה. יורד ומשתכן במוח ובלב. יש להתייחס לעמלק כאל מחלה. הרפואה נמצאת בחג הפורים.

רפואת האמונה

נס פורים שונה מאוד מנס חג הפסח. ביציאת מצרים שודדו המערכות והטבע נעמד דום לפני בני ישראל. בפורים לא שידדו את הטבע ולא בטלו חוקות שמים וארץ. אדרבה, סיפור המגילה מתאר עלילה אנושית לחלוטין הכוללת מלכים ורוזנים ומאבקי שלטון רגילים. בשיא ההסתרה נלקחת אסתר – השכינה הקדושה בעצמה, ומוכנסת לביתו של אחשוורוש. היש הסתרה גדולה מזו? ודווקא כאן מסתתרת הרפואה אמתית. שימו לב: במקום הזה בדיוק מתפתחות המגיפות הרוחניות. אדם באמת אינו מבין איך ולמה. שאלות אלו מחליאות, הן המקור לכל החולשות הרוחניות. הרקע לסיפור המגילה קשה ללא נשוא. עם ישראל מצוי אז בסופם של שבעים שנות הגלות. אין כוח ואין חשק. במקום הזה בדיוק אדם מתפתה לשוב להרגליו הישנים ולחפש את מושיעו בדמות אדם. להישען על מישהו. לסמוך על משהו. להיאחז בעולם החומר ולשאוב ממנו בטחון. במצב שכזה אדם גם משכנע את עצמו שהנה חלפו להם ימי התהילה. פעם היה בית מקדש, פעם היו אנשים גדולים, היום יש גלות ואנשים קטנים. שתי המחשבות הללו – המקררת והמייאשת, פוגעות באמונה אנושות.

לכאן יוצקת המגילה את נס הפורים. אל המקום המרוחק והמוסתר הזה. סיפור המגילה מספר לכל אחד ואחד איך השם יתברך נמצא איתו עימו ואצלו אפילו בהסתרה שבתוך ההסתרה. גם כאשר נדמה כאילו המציאות נמסרה לידי הטבע והמקרה חלילה, גם שם נמצא השם יתברך. האור הזה מיוחד לימי הפורים וזכרו לא יסוף מאיתנו לעולם ועד. בפורים מתגלה בעולם אור נפלא, אור של השגחה שאינה מוותרת אלא יורדת ומשתלשלת לכל מצב. כאשר מטה היהודי אוזנו לדברי המגילה, שומע הוא את דבר הנצחיות המבטיחה כי בכל אשר תלך האמונה תלווך. יש על מי להישען.

 

 

מי היה המן האגגי? לדמותו של ארכי-מכשף

חג הפורים משלב שמחה והודיה על ניצחון האויבים יחד עם הציווי המהדהד לזכור את אשר עשה לנו עמלק ולמחות את זכרו. מחיית עמלק תופסת מקום מרכזי ביום הגדול הזה, ממלאת מקום מהותי בתוכנו של החג, מלווה את כל קריאת המגילה, וקשורה מאוד למשתה ולשמחה. יש כאן נקודה פלאית: שתי מצוות לנו: "זכור את אשר עשה לך עמלק" ו"מחֹה תמחה את זכר עמלק". מצד אחד זכירה ומאידך מחייה. וכי אין כאן סתירה – אם למחות מדוע לזכור, ואם לזכור איך יתקיים "מחה תמחה"?

יישוב הסתירה מזמין אותנו לסוגית הליבה של פורים – המן האגגי. דמותו מלווה אותנו לאורך כל יום הפורים ולפניו, וזו עובדה מפליאה. אין זה הצורר הראשון שקם עלינו, ואין זה החג היחיד שנקבע בעקבות היחלצות מידיו של צר ואויב. אבל בכל המקרים האחרים האויב הושמד ואנחנו קמנו ונתעודד. לא מצינו עניין מיוחד להזכיר שוב ושוב את האויב ולעורר את זכרו. דווקא כאן, כאשר בזרע עמלק עסקינן, אין אנו חדלים מלהזכיר את שמו. לא פחות מחמישים וארבעה פעמים במגילה, בשבח 'על הניסים', בשירות וההודיות ולאורך כל יום הפורים. אכן, בפורים עסוקים אנו בביטול קליפה שאינה דומה לאף סוג אחר של רוע. המלחמה הזו נושאת אופי שונה וייחודי וכדי לרדת למשמעותם של דברים עלינו ללמוד מיהי קליפת המן-עמלק.

המן העץ

הגמרא בחולין (קל"ט ע"ב) מתחקה אחר שורשיהם של שמות ואישים ודורשת "המן מן התורה מניין – המן העץ". מדוע חשוב לברר את מקור שמו, ומה הקשר לעץ הדעת? הרעיון כזה הוא: התורה הקדושה מבקשת מענה שיאפשר התמודדות מול כוחו הרע של המן הרשע. כידוע "זה לעומת זה עשה אלוקים" ולכל מדרגה של קדושה מקבילה בטומאה ולהיפך. כדי להתגבר על רשעות יש להציב לעומתה מדרגה של קדושה שתשמש מעין תשובת המשקל. לשם כך יש לזהות מאיזו מדרגה של קדושה משתלשלת קליפה זו. חכמים לומדים ששורש קליפת המן נעוצה בנקודה קדמונית מאוד, בעץ הדעת טוב ורע. משמעות הדבר, שההתמודדות מול המן-עמלק מתחילה לא בשושן הבירה, כי אם בגן עדן מקדם, במעידה האנושית הראשונה בעץ הדעת טוב ורע. כעת בידינו קצה חוט.

קליפת המן קשורה לעץ הדעת שמשמעותו עירוב בין טוב לרע. במרכזו של חטא עץ הדעת מצויה התלבטות. השם יתברך מצווה "ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות". אבל הנחש הקדמוני מחדיר לכאן ספק "אף כי אמר אלוקים…" (בראשית, ב) הוא מבלבל את הדעת בלמדנות של שקר, ובסופו של דבר "דחפה עד שנגעה". משמעות האכילה מעץ הדעת היא נטישת הבהירות המוחלטת של 'כולו טוב' ובחירה במציאות המעורבת המשלבת התלבטות מתמדת בין רע לטוב. באכילתו מהעץ בחר אדם להכיר במציאות המוטלת בספק, ומאז ועד היום מלווה את קיומנו הספק התמידי בין טוב לרע. בחינה זו קרויה קליפת נגה. היא איננה רע מוחלט, אך כל הרעות משתלשלים ממנה.

שורש ותוצאה

ההבדל בין קליפת נגה לשאר הקליפות זהה לחילוק בין שורש לתוצאה. כאשר מתבוננים על מציאות מקולקלת ניתן להסיק שהשלבים היותר גרועים אינם בהכרח מייצגים את השורש והסיבה, בדרך כלל זו התוצאה. השורש אינו נראה רע כל כך. אדרבה, בעיות גדולות מתחילות בשורש קטן וסמוי מן העין. כאשר הקלקול מוחשי והרע זועק לשמים, מדובר בשלבים הרבה יותר מאוחרים. באופן זה יש להבין את הגישה הנכונה להתמודדות עם קליפות. הדמות היותר אכזרית אינה בהכרח המסוכנת. לעיתים דווקא הרשעות המוצנעת והפחות מאיימת, מסוכנת יותר. היא מתעתעת. הבה נבין: ידוע שהקליפה יונקת מהקדושה, זאת משום שבאופן נחרץ אין לרוע קיום עצמאי. הוא איננו. הטוב הוא בעל הקיום האמתי, יש רק טוב. הרע מסוגל להתקיים רק מפני ששואב את קיומו מקצה הטוב. היכן שמסתיימת הקדושה מתחיל גבול הטומאה. הקליפה אוחזת בקצה ציפורן הקדושה ומשתלשלת כלפי מטה. במקום בו נדבקת הקליפה בסוף מדרגות הקדושה נמצאת קליפת נגה (רמח"ל בכ"מ). התיאור שלה הוא 'חציו טוב וחציו רע'. השילוב הזה בין טוב לרע, מעורר בלבול תמידי, אינך יודע – הלנו זה אם לצרינו. וזו בדיוק התכונה שמאפשרת לקליפה להשיג את קיומה מהקדושה. מפני שאיננה רע מוחלט ומשום שאי אפשר לקבוע בוודאות 'זה רע' – קשה מאוד לנתק את אחיזתה מהקדושה. הדרך היחידה לבטל את אותה קליפה היא באמצעות בירור. רק כאשר נצליח לגרום לטוב המעורב בקליפה להסתפח אל הקדושה, תתבטל ממילא מציאות הקליפה, משום שהלא כבר אמרנו שלרע לבדו אין קיום וכל מציאותו נשענת על עירוב טוב ורע (עי' עץ חיים שער מט, ד).

כעת אנו מסוגלים להבין מיהו המן – "המן העץ". "ראשית גויים עמלק" (במדבר כד, כ), קליפת המן-עמלק מצויה בראש, כלומר בשלב הראשון של השתלשלות הרע מהטוב. מצד אחד זו הקליפה הקרובה ביותר לקדושה, מאידך היא הקשה והסבוכה מבין הקליפות.

בשונה משאר הקליפות, את נגה אי אפשר לכלות ולהכרית בדרך הרגילה, משום שהיא משולבת מטוב ורע. את הקליפה הזו יש לברר. במקביל, מכל אויבינו ושונאינו רק על עמלק מכריז הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו מלחמה, מדור-דור. אי אפשר לכלות את עמלק, יש להתגלגל עימו מדור דור ולבררו שוב ושוב. במלחמת עמלק כתוב "ויחלוש יהושע את עמלק" ופירש רש"י שחתך ראשי גיבוריו. כלומר המלחמה לא הוכרעה, עמלק הוכנע אך לא הוכרע מפני שכדי לכלותו דרוש בירור אחר בירור. עד היכן שורשי הוא המאבק אנו למדים מדרשת חז"ל "אין השם שלם ואין הכיסא שלם עד שימחה זכרו של עמלק". תיקון העולם, הרוחני והגשמי, כרוך במחיית עמלק.

לזכור כדי לשכוח

כעת תתיישב התמיהה. מצוות זכירת מעשה עמלק לא רק שאינה סותרת את מצוות מחייתו – זו הדרך היחידה שתאפשר זאת. מדי שנה בשנה מתעוררת מחדש קליפת המן-עמלק, וזאת על מנת שנתאמץ לברר אותה מחדש ובכך נביא להתפוגגותה. אנו מזכירים את המן ומעלים את זכרו על ראש עליצותנו. אין לך פורים בלי המן, ואין מגילה ללא אחשוורוש. האזכור החוזר ונשנה מקיץ ומעורר מחדש את המקום הבלתי מבורר ממנו נפיק מחדש, גם השנה, את אורות הפורים. המן מעורר את הספק וההתלבטות, הוא מחזיר אותנו שוב ושוב אל רגעי בראשית של אכילת עץ הדעת טוב ורע, ובכך מכריח אותנו לשוב ולברר את תעתועי קליפת נגה.

לא בכדי פורצת השמחה ויוצאת דווקא בהזכרת השם 'המן'. "אין שמחה כהתרת הספקות" וכאשר יהודי בקריאת המגילה נתקל ביוצר כל הבלבולים והתהיות – "המן הרע הזה" – והוא כנגדו חובט ברגליו ומצהיר "מחה תמחה", הותרה פקעת הספק. אומר היהודי להמן-עמלק שבליבו: "יודע אני המן מן התורה מניין – מן העץ באת לכאן. אך אני שוב לא אשגה בפרי התעתוע. בריא לי כי רע אתה, וממך עצמך ניקח לעבוד את השם אלוקינו".

קליפת נגה – הטומאה מדמה את עצמה לקדושה כקוף בפני אדם. כשם שהקדושה מסודר כאילן קדוש, כך להבדיל מסודרות מדרגות הטומאה כאילן. לקליפה אין קיום עצמי וכל מציאותה היא שואבת מאחיזתה בקצה גבול הקדושה. ראש הקליפה אוחז בציפורן הקדושה, והבחינה הזו קרויה קליפת נגה. היא מעורבת טוב ורע ולפיכך קשה לזהותה. לאחר מכן משתלשלים מנגה כל הקליפות הטמאות. תיקונה של קליפת נגה הוא באמצעות בירורה – את הטוב מספחים אל הטוב והרע ממילא בטל ונאבד.

עולם שנה נפש – ביאור מפורט

שחנו אודות ארבעה היסודות ארמ"ע. ננצל הזדמנות זו כדי לגעת במושג מרכזי נוסף הנזכר רבות בספרי הצדיקים, 'עולם שנה נפש'. אלו שלושת הרבדים שבמציאות: מרחב המקום, הזמן והנפש. שלושתם מקיימים יחסי גומלין זה עם זה ומשפיעים זה על זה.

'עולם שנה ונפש' מוזכרים ומפורטים בספר יצירה, הראב"ד בפירושו ליצירה (בהקדמה) מציין שכל ספר יצירה יתפרש על אלו השלושה דרכים שסימנם עש"ן. שם גם נזכרת המהות הרוחנית הפנימית של השלושה הללו, היא קרויה אמ"ש. אלו שלוש האותיות המגדירות, ראש תוך וסוף. הם גם מקבילים לשלושת היסודות העיקריים אש רוח מים. האש באות ש', המים באות מ', האוויר בא'. נשים לב לצורת ההגייה: "ש' שורקת מ' דוממת" (יצירה, משנה א). לאות ש' צליל שורק המסמל התעוררות, כמו רחש האש. יש כאן תנועה כלפי מעלה. צליל ההיגוי של אות מ', דומם, כמו המים היורדים כלפי מטה ויוצרים את העונג. הא' ממוצעת כמו האוויר.

שלושה מוחין

שלוש הבחינות הללו מסמלות גם את שלושת המוחין, חכמה בינה ודעת. חכמה היא מוח שקט, בבחינת מים שקטים. זו יכולת להכיל פרטים רבים בבת אחת, מבלי הבחנה בפרטים הקטנים. החכמה היא האופן בו אדם תופס רעיון כללי, הכיל אותו אך טרם עיכל אותו. גם המים בעלי טבע מקיף כזה, "כמים לים מכסים", חופפים מלמעלה ויוצרים תמונה אחידה המבטלת את פערי העמקים ואת הדקויות הקטנות המסתתרות מתחת לפני השטח. בתחילה, אומרים חכמים, היה העולם "מים במים", זו השגה של בחינת 'חכמה', לאחר מכן באה ההפרדה ולכל דבר ניתן מקום משל עצמו.

בינה היא מוח המבחין בפרטים, מעכל, מפריד. זהה לטבע האש הנוטה להפריד, האש איננה דחוסה כמו המים. האות ש' מסמלת זאת בשלושת ראשיה הנפרדים. המוח השלישי הוא דעת, זו התודעה הנוצרת ממיזוג חכמה ובינה. האוויר מיוצג באות א', הצליל שלה שקט. לא דומם כמו המ' ולא שורק כמו הש'. בצורתה, האלף איננה מאוחדת כמו המ' המקיפה מכל ד' רוחות, גם לא נפרדת כמו הש' ושלושת ראשיה. יש לה נקודה עליונה ותחתונה, משום שהיא מאחדת שמים וארץ, אש ומים.

יש להבחין גם בניגודיות שבין מרכיבי העש"ן. הנפש יוקדת תמיד ומבקשת לשוב למקור מחצבה. העולם מגביל אותה בארציותו. הזמן מתווך ביניהם, הוא מאפשר תנועה של רצוא ושוב באופן מבוקר. "לכל זמן ועת" זו קביעה שבכנפיה יישוב הדעת. כאשר ניטשת מחלוקת בין הצד המשתוקק לצד השקט, זמן עשוי להיות ברירה של שלום. יש זמן לעליה ויש זמן להתייצבות. התעוררות והתכנסות.

שלושה עולמות

כעת נשרטט את פרטי העש"ן:

עולם – מרחב המקום. מכנים אותו גם 'עולם נמצא', מרחב המקום הוא קבוע ובלתי משתנה. יש בו מעלה ומטה ומה שבאמצע. המשנה השלישית בספר יצירה מתארת את מרכיבי העולם: "שלש אמות אמ"ש בעולם, אוויר מים אש שמים נבראו מאש וארץ נבראת ממים, ואויר רוח מכריע בינתיים".

אש מים ורוח המדוברים אינם כמובן היסודות הגשמיים, הרמ"ק (בפירושו לספר יצירה, פרק ג) מסביר שהכוונה על השורשים הרוחניים שלהם. האש הוא היסוד הדק מכולם, לפיכך הוא צף ועולה כלפי מעלה. במשל הארצי זו 'האנרגיה' המניעה את כל הדברים. יסוד המים יוצר את הארץ, הדבר נזכר גם בפסוק "כי לשלג יאמר הוי ארץ" (איוב לז), כלומר המים הופכים לשלג והשלג נעשה מוצק ויוצר את הארץ (עי' חגיגה, ב). המים שהופכים לארץ יוצרים את תחום המחייה של הנבראים בעלי הנוכחות המוחשית. בשמים ובאוויר לעומת זאת מתקיימים נבראים בלתי נראים, דוגמת שדי"ם ורוחות. האוויר ממוצע בין האש והמים, הוא גם מאפשר חיבור ביניהם. טבע האש חם ויבש, המים קרים ולחים, האוויר משותף – חם מצד האש ולח מחמת המים.

שנה – מרחב הזמן, מכונה גם 'עולם משתנה'. מימד הזמן אף הוא נחשב לעולם המורכב מאיברים עיקריים ומשניים. יש בו קצה עליון ותחתון אלא שהוא, שלא כמו מרחב המקום, משתנה. מהות הזמן שינויים תמידיים. מרכיבי הזמן כלשון ספר יצירה הם "חום, קור ורוויה". גם כאן יש קצוות והכרעה. בשנה ארבע תקופות, שתיים קיצוניות – החורף קר והקיץ חם. בכל אחת מהן שלושה חודשים. בין הקיץ והחורף יש את התקופות הממוצעות, האביב והסתיו. הם ממוזגות. למילה 'רוויה' יש גם משמעות של מיזוג, כמו בפסוק "באנו באש ובמים ותוציאנו לרוויה" (תהילים, סו).

נפש – האדם נחשב 'עולם קטן', הוא למעשה העולם השלישי מבין עולמות העש"ן, מתקיימים במימד המרחב והזמן. כל אחד מהעולמות משפיע ומושפע מחבריו. גם באדם שלושה חלקים, "ראש, בטן וגוויה" (יצירה, שם). שלושת החלקים הללו מקבילים גם כן לשורש אמ"ש. "ראש נברא מאש" – החלק הרוחני ביותר באדם הוא המוח, שם המחשבה ומשכן הנשמה. לפיכך הוא מיוחס לאש שטבעה לעלות כלפי מעלה. אגב, פעולת המחשבה מולידה חום בגוף. זו הסיבה שבשעת שינה אדם צריך לכסות את עצמו שלא יתקרר, לפי שהמחשבה שקטה אז וממילא הגוף מתקרר. מחשבה בגדולת הבורא יוצרת חום בלב ומעוררת אותו להשתוקקות (עי' ליקוטי מוהר"ן, קנ"ו). "בטן נבראת ממים" באצטומכא מכונסים כל המשקים והלחות, ואילולא שהטחול והכבד היה הגוף מתקרר (רמ"ק, שם). הגויה היא חלק הגוף בו מצויים אברי הנשימה, הריאה והקנה. אברים אלו ממוצעים, המוח הוא מקום הרוחניות, בבטן מכונסים האצטומכא, המעיים וכל האברים המכילים את הארציות. הנשימה היא מערכת המקיימת את הגוף אך רוחנית במהותה.

 

נמצאנו למדים שעש"ן אלו שלושה עולמות המתקיימים יחדיו במציאות. בספרים הקדושים מוזכרים שלוש הבחינות הללו פעמים רבות. לכל מציאות יש נוכחות בשלושת הרבדים הללו. הבנת שלושת הרבדים, עולם שנה ונפש, כשלוש עולמות – חיונית להסתכלות רוחנית על המציאות. העולם הוא אדם גדול והאדם עולם קטן, בעולם ובאדם וגם בזמן איברים בעלי סגולות ונטיות שונות. לפיכך יש חשיבות למיקומו של האדם בעולם, למיקומו על פני הזמן. יש זמנים מסוגלים לעניין מסוים ובלתי מסוגלים לעניין אחר. יש מקומות נאותים לעשיות מסוימות ובלתי ראויים לפעולות אחרות. האדם מתקיים במקביל לשתי מציאויות נוספות – עולם וזמן. וכבר אמרו חז"ל: "אין לך אדם שאין לו שעה, ואין לך דבר שאין לו מקום" (אבות ד, ג).

 

 

פשוטים ומורכבים – מהות ארבע יסודות הבריאה

סקרנו בקצרה את ארבע העולמות. מכיוון שהתפילה פותחת בעולם העשייה, ובפסוקי דזמרה מוקדשת שימת לב מפורטת לכל חלקי עולם הזה, כדאי להתעכב כאן ולפרט את פרטי עולם העשייה.

כאשר מדברים על העשייה מבחינים בין עולם העשייה הרוחני לגשמי. אין ספק שהעולם בו אנו חיים, אשר ארץ רקועה בו על פני מים ומלמעלה מקיפו רקיע השמים, אינו עולם העשייה הרוחני. זהו החלק הגשמי, והוא מורכב מארבעה יסודות, אש רוח מים עפר. כשמתבוננים מבחינים גם בחלוקה לארבע רמות קיום: דומם צומח חי ומדבר. הארבע הללו קרויים 'מורכבים', כנגדם יש את ארבעת 'הפשוטים', ד' היסודות. המחלקות הללו מופיעות בעולמנו הגשמי בתבניתן החומרית, אולם השתלשלותן באה מלמעלה, מהרוחניות המוחלטת.

ארבע מחלקות

החלוקה לארבע מופיעה ברבדים שונים של הבריאה, וראשיתה בד' אותיות שם הוי"ה ב"ה. שמו של השם יתברך הוא מקור כל הוויה וההתהוות, לפיכך כל פרטי הנבראים כלולים ונאחזים בשמו. כאן ניתן להבחין בנקודת ההתקשרות שבין רוחניות לגשמיות: בשמו של השי"ת ארבעה אותיות, ואף הקיום (הרוחני והגשמי) כלול מארבע חלוקות. ארבעת היסודות נחשבות כאבנים המרכיבות את הבניין. בכל חלק בבריאה יימצאו בהכרח ארבעה היסודות, אלא שבכל חלק יודגש יסוד אחר. היסודות מיוחסים לספירות, המים לספירת החסד. האש לגבורה, רוח לתפארת ועפר למלכות. כל אחד מהיסודות נוטה לכיוון אחר במרחב: האש שואפת כלפי מעלה. מכיוון שיסוד האש מכלה ושורף הכל הוא פונה אל הרוחניים, המלאכים עשויים אש. לכן טבע האש לשאוף כלפי מעלה. העשן מיתמר ועולה והלהבה מטפסת כלפי מעלה. המים נוטים למטה, אל התהומות. יסוד המים מאפשר את הארציות. בין האש והמים מתווך יסוד הרוח. האוויר הוא נקודת המפגש בין המים והאש, בין חמימות לקרירות. לפיכך הוא מעין כוח ממוצע. יסוד העפר מקבל מכל שלושת היסודות שקדמו לו. עליו נאמר "הכל היה מן העפר". ממנו באו הכל והוא ישוב ויאסוף את כולם בבוא עיתם.

האבנים הללו, כלומר היסודות, בונות ארבע קומות: דומם צומח חי ומדבר. כל אחת מהחלוקות הללו מבטאת רמת קיום אחרת, נעלה או נחותה יותר. הדומם שוקט על שמריו, לא זז ולא נע. אינו יוזם מצד עצמו וגם כאשר יזיזוהו לא ישנו את תכונתו. יסוד העפר בולט במיוחד בדומם. 'אבן' היא דימוי וסמל לספירת המלכות, זוהי האות ה' אחרונה שבשם הוי"ה. ממשילים אותה "כרחל לפני גוזזיה" – הכל נהנין ממנה והיא בהכנעה ובביטול. בנפש האדם יש ליסוד העפר ביטוי חיובי, כגון: אמונה, הכנעה, וקבלה. יש לו גם צד דרוש תיקון, כמו עצלות וכבידות. ביסוד העפר מלובשת נפש המרכבת, כלומר רמת חיוניות בסיסית ביותר המסוגלת לאחד את מרכיבי החומר.

בצומח ניכרת תנועה. זו אינה תנועה ברמה של ניידות ממקום למקום, אבל זו בהחלט יכולת השתנות והתפתחות שאיננה קיימת ביסוד העפר. היסוד העיקרי בצומח הוא המים, אין למים חיים מצד עצמם אבל יש בהם חיוניות. הם מצמיחים ולכן מבטאים את יסוד הצומח. הצומח שורשו באות ו' שבשם, מלובשת בו נפש הצומחת המרוממת יותר מהנפש המרכבת שבדומם. בנפש האדם, המים מעוררים נטייה לתענוגים, תאוות רעות וטובות, ליצנות וכדומה.

החי מתקיים בחיוניות גבוהה יותר. היסוד המקביל אליו הוא רוח, שכן מעבר לתבנית וצורה המשותפת גם לדומם וצומח, וחוץ מהגדילה המשותפת אף לצומח, יתרונו של החי ברוח החיים שבו. שורשו של החי באות ה' ראשונה. שוכנת בו נפש הבהמית ויש המכנים אותה נפש התנועה (עץ חיים, היכל ז, היכל אבי"ע). נפש זו רצונית ולא רק טבעית כמו נפשות הדומם והצומח הנחותות. בנפש האדם יסוד הרוח מעורר את הנטייה לעסוק בדברים בטלים וכדומה.

בראש הסולם מצוי המדבר. יש בו נפש מדברת, הוא מתייחד בכוח החשיבה המבטא בעיקר בכושר הדיבור. שורש המדבר באות י' שבשם. יסוד האש ניכר בעיקר בדיבור, קיימא לן שאין דיבור מבלי חמימות. בחוש ניתן לראות שהמדבר ידבר מתוך התלהבות וחמימות. בנפש האדם יסוד האש מעורר לכעס וגאווה ותולדותיהם.

נמצאנו מבחינים שכל אחד מהארבעה הללו מתעלה ונאחז באות קדומה יותר בשם הוי"ה, משם הוא שואב מידת חיות נעלה יותר. אולם רק האדם כולל את השם כולו,  לפיכך רק עליו נקרא שם השם (חסד לאברהם מעין ד, נהר ה) .

בין בן לעבד

התמונה שלפנינו מסכמת למעשה את מקומו המיוחד של האדם בעולם. ראינו שהחומר מקורו ברוח, ואפילו הרוחניות מקורה במה שלמעלה ממנה – דהיינו הרצון העליון, ספירת הכתר. למעשה, את הסולם הזה פוגש האדם מלמטה, כשהוא חנוט בארבע יסודות חומריים ומוקף בדוממים, צומחים, חיים ומדברים. תפקידו של האדם להפוך את החומר לרוח. אילו לא חטא אדה"ר, היה זוכה לזכך את גופו לכדי רוחניות מוחלטת. על הפסוק "וייקח אלוקים את האדם ויניחהו בגן עדן" נאמר בזוהר הקדוש (ח"א, דף כז.) שהקב"ה נטלו מארבעת היסודות שלו, כלומר ניתק אותו מהכבילות לחומריות. לאחר החטא מציאות שכזו לא תיתכן בעודנו בגוף. לפיכך נקנסה על האדם גזירת המיתה, כדי להשיב את ארבעת היסודות למקומם, ולהתפטר מחבלי החומר לקראת שיבה לגן עדן.

זהו למעשה ההבדל בין עבודת השם באופן של  'עבד' לזו של בחינת 'בן'. עבדות היא עבודה לא טבעית. התודעה חומרית אך הדעת נכנעת לרצון השם. בן הוא מי שטבעיו רוחניים. נטייתו הטבעית לקיים את רצון אביו ואין לו צורך לכפות את תשוקותיו למען המטרה. לכאורה הכבילות שלנו לחומר מציבה אותנו בתחתית הסולם, בבחינת 'עבד'. צדיקים מלמדים שזו דווקא מעלה מיוחדת, על פי עיקרון 'סוף מעשה במחשבה תחילה': הקצה העליון ביותר של הרוחניות הוא 'כתר' – הרצון העליון. הקצה התחתון ביותר היא העשייה, העולם הגשמי הזה. כאשר יהודי מבין שהעשייה החומרית הזו הורתה ולידתה מהכתר, דהיינו מרצון השם. כשאותו יהודי מבין שארציותו, עבדותו, וכבילותו לחומריות, גם הם נובעים מרצון הבורא, שרצה בחכמתו לקבל תהילה דווקא מגושי עפר קרוצי חומר – אזי יש לו ליהודי סולם עליה להתרומם מעל מוסרות החומר.

בפסוקי דזמרה אנו סוקרים עולם ומלואו, משבחים את הבורא דווקא מתוך עולמו החומרי. מדוע? מפני שסוף מעשה במחשבה תחילה. את כתרו של מי שאמר והיה העולם, ניתן ליצור רק כאן, בסוף המעשה. משום שכאן מצויה המחשבה תחילה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

סולם העולמות – ארבעה חלקיה של שחרית

סיימנו לעסוק בשלביה הראשונים של התפילה, מברכות השחר, קרבנות, ועד 'הודו'. חלק הקרבנות הוא ראשון מתוך ארבעה חלקי התפילה המכוונים נגד ד' עולמות, אצילות בריאה יצירה ועשייה. בתפילתו יהודי עולה בסולם המוצב ארצה וראשו בשמים. פותח בקרבנות שבעולם העשייה, נכנס ביצירה דרך פסוקי דזמרה. מעפיל ביוצר אור לעולם הבריאה, ובשמונה עשרה הריהו ניצב בעולם האצילות. לאחר מכן ירד השפע גם כן דרך ארבע העולמות בארבעה שלבים.

כאן המקום לפרוס את יריעת הביאור של ארבעת העולמות.

התואר 'עולם' מלשון העלם. ארבעה העולמות הם כמובן מציאויות רוחניות לגמרי. שלא כמו עולמנו החומרי. עולם הוא כביכול מקום רוחני שהמשל הקרוב ביותר אליו הוא 'קומה'. בבניין רב קומות יתכן שמבחינת המבנה האדריכלי קומה ראשונה תהה זהה לקומה עשירית, ובכל זאת זו קומה א' וזו קומה י'. בכל אחד מהעולמות יש עשר ספירות ושאר פרטים המשותפים לכל העולמות, הם נבדלים זה מזה מבחינת גובהם. הגדרת הגובה כאן מתייחסת כמובן למידת הזָכּוּת של העולם הנובעת מקרבתו לאלוקות.

בין אחדות לפירוד

על פי תרשים פשוט ארבעה העולמות מסודרים זה על גב זה. כאשר עולם האצילות למעלה ועשייה למטה. יש כמובן היבטים נוספים ומורכבים יותר. הסדר הזה מבטא את ההשתלשלות הרוחנית, מאלוקות מוחלטת לעולם חומרי כמו המקום בו אנו חיים. השתלשלות זו היא כוונתו של צור העולמים אשר עשה הכל בחכמה והתקין סדר של צמצום וירידה שלב אחר שלב מרוחניות מוחלטת המופשטת מכל צורה והגדרה, ועד חומריות מוחשית של עולם העשייה הגשמי. ההשתלשלות ההדרגתית הזו מוכרחת כדי לאפשר את קיומו של האדם כאן בעולם. אמנם עבודתו של יהודי להתייחס להשתלשלות גם בצורה הפוכה – כסולם לעלות בו ולשוב אל המקור. הרעיון הזה משמש מגמה עיקרית בתפילה.

בטרם נפרט את מהותו של כל עולם כשלעצמו, נציין את הקשר השורר ביניהם. בדרך כלל מתייחסים לארבעת העולמות כקבוצה של שלושה לעומת אחד. פעמים רבות שאנו מתייחסים רק לשלוש העולמות בי"ע בפני עצמם ואילו האצילות נבדל מהם. הסיבה היא היות עולם האצילות אחדות פשוט עם הבורא יתברך (כפי שיבואר לקמן), לעומת עולמות בי"ע הנחשבים לנפרדים ובעלי ישות עצמית. הקשר בין בריאה יצירה ועשייה שונה אם כן ליחס ביניהם לבין עולם האצילות, הנחשב נבדל ונפרד מהם. כמו כן מכיוון שכל עולם מבטא השתלשלות וירידה רוחנית – בין עולם לעולם פרוסה 'פרסה', מעין מסך מבדיל המעלים את האור ומאפשר לעולם הנמוך להכיל גילוי אלוקות במידה מדודה יותר.

חשוב לציין חילוק נוסף: עולם האצילות קרוי 'עולם התיקון'. לעומתו עולמות בי"ע קרויים עולמות הפירוד והשבירה. המשמעות קשורה במאורע שבירת הכלים שאירע בהיסטוריה הרוחנית של האצילות. בעקבות השבירה פרחו האורות למעלה, הכלים נשברו ושבריהם נפוצו וירדו מטה. אותם שברי כלים וניצוצות הנופלים, יצרו למטה את עולמות בי"ע. נמצא ששלושת העולמות הללו מורכבים מחורבותיו של עולם האצילות. עניין זה מתקשר עם העבודה הידועה שעולם העשייה רובו רע ומיעוטו טוב. יצירה חציו טוב וחצי רע. בריאה רובו טוב ומיעוטו רע, ואילו אצילות כולו טוב. נוכחותם של הטוב והרע בעולמות הפירוד נגזרת ממהות שברי הכלים שיצרו את אותם עולמות: בעשייה ירדו חיצוניות הכלים לפיכך מצוי שם הרע בעיקר. ביצירה ירדו כלים אמצעיים, משום כך ענינו חצי-חצי. בבריאה נפלו פנימיות הכלים הרוחניים, לכן רובו טוב. עולם האצילות הוא עולם התיקון משום שבו מתקיימת המציאות המתוקנת, זו הנבנית מתוך בירור הטוב מהרע. החלקים המבוררים של כל אותם שברי כלים, עולים ויוצרים את עולם האצילות. עבודת הבירור הזו נעשתה בחלקה (מדרגות נפש ורוח) על ידי בורא עולם בעצמו, והנותר נמסר לנו להשלים. קירוב הרעיון אל השכל הוא כך: כאשר אנו עסוקים בהתמודדות עם טוב ורע, הננו נמצאים בתחום עולמות בריאה יצירה ועשייה. אם נקביל זאת לנפש, הכוונה להתעסקות עם מחשבה דיבור ומעשה. בכל אחד מהחושים הללו מתקיימת מציאות מעורבת טוב ורע ועלינו לבררה. הבירור הוא עת מלחמה. העבודה במקום הבירור יוצרת את עולם התיקון. כל בירור של טוב מתוך רע יוצר בנפש מציאות מתוקנת. שבתית. מקום של מנוחה ושלווה. זהו עולם האצילות שבנפש. בתפילה, אנו מגיעים לשם בשמונה עשרה.

הנפש בעולמות

ארבעת העולמות מקבילות גם למדרגות הנפש. הבנת ההקבלה הזו חשובה בעיקר כדי להבין את יחסו של האדם ועבודתו במרחב הרוחני. חמש מדרגות בנשמה: נפש, רוח, נשמה, חיה ויחידה. נפש מקבילה לעולם העשייה. רוח ליצירה. נשמה לבריאה. חיה לאצילות. יחידה כנגד 'אדם קדמון' – זהו העולם החמישי שלא דיברנו אודותיו. ראוי להקדיש לו דיבור בפני עצמו.

העולמות מקבילות גם לכוחות הנפש. עולמות בי"ע הנחשבים 'עלמא דאתגליא' – עולמות הנגלים, מזוהים עם מחשבה דיבור ומעשה. כוחות אלו מעצם טבעם מגדירים את היות האדם 'נפרד': חושב, מדבר, עושה. כמובן בערכין המחשבה דהיינו עולם הבריאה, אף היא תֵחשב 'אתכסיא' לעומת הדיבור והמעשה שבעולמות יצירה ועשייה. עולם האצילות הוא 'עלמא דאתכסיא' קיומו גנוז באחדות פשוט עם הבורא. שם מקום הביטול המוחלט. למעלה מכוחות הנפש, אפילו למעלה מיכולת החשיבה. רק דבקות והִתכללות באלוקות. בספרים נמשל ההבדל בין אתגליא לאתכסיא לנבראים שבים המכוסים תחת המים שכל קיומם כלול ובלול במי הים. לעומת נבראי היבשה המקיימים חיים לאור השמש ותחת כיפת השמים. בנפש האדם הכוחות הפועלים בו נגלים, עצמאיים כביכול. חלק אלוק' ממעל מכוסה תמיד ועטוף בדבקות אלוקית. החילוק הזה מורגש היטב בחלקי התפילה השונים. בשלושת השלבים של קרבנות, פסוקי דזמרה ויוצר אור, אנו עומדים ומשבחים את השי"ת מתוך חושינו. משוררים בקול ומתארים את אשר העיניים מסוגלות לראות והמוח יכול להעלות על דעתו. בשמונה עשרה נאלם פינו דומיה, רגלינו רגל ישרה. בקושי התירו להשמיע קול מפה לאוזן, "וכל המשפיע קולו בתפילתו הרי זה מקטני אמנה". תפילת העמידה היא תפילה בגבולות עלמא דאתכסיא.

 

 

 

שלוש-עשרה צינורות שפע – על סודו של המספר י"ג

חלק 'קרבנות' שבתפילה חתום בברייתא דרבי ישמעאל: "תנא דבי רבי ישמעאל בשלוש עשרה מידות התורה נדרשת בהם". בסודה של ברייתא זו קשורים הנגלה והנסתר ונפלאות גוף האדם.

באופן מפתיע לכאורה מופיע המספר י"ג בנגלה המובהק וגם בנסתר. בתורת הנגלה יש לנו י"ג מידות שהתורה נדרשת בהם – הכלים החזליי"ם ללימוד התורה והוצאת פסק הלכה. בנסתר מפורסמים י"ג התיקונים, 'תיקוני דיקנא' על שלל משמעותיהם הנסתרות. היש קשר בין המספרים? לכשנתבונן נמצא קשר טמיר ונעלם המאחד בין שלוש עשרה הכלים התלמודיים: קל וחומר, גזירה שווה, בניין אב וכו', לאותם י"ג תיקוני דיקנא שבמאמרי הזוהר.

י"ג מידות התורה

ראשית, המושג לגופו. שלוש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהן, הם הכלים המסורים לחכמים באמצעותם נלמדת תורה שבעל פה מתורה שבכתב והופכת למשנה, גמרא, ופסק הלכה. שלושה עשר הכלים הללו עושים מהתורה כולה, לאורכה ולרוחבה, מקשה אחת. שכן "דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר". באמצעות קל וחומר, גזירה שווה וכדומה, מעשירים חכמים את חלקי התורה העניים ומפרנסים אותם ממקום אחר. ברור לכל כי מקורם של שלושה עשר הכללים התלמודיים חייב להיות גבוה ונשגב. למעשה הם מוכרחים להימסר ממי שכל דרכי התורה ונסתרות צפונותיה גלויים לפניו. המשל הוא גוף האדם: למראית עין, היש קשר בין אצבע קטנה שברגל לאיבר כלשהו בגולגולת? רופא הבקי מערכות האנטומיה על בוריין יידע את התשובה. אמור מעתה: כדי לקשר בין רגל לראש מוכרחים להכיר את כל המכלול. כך גם בלימודי התורה. חכמים הקושרים פסוק מפרשה פלונית עם פסוק מפרשה שבחומש אחר, חייבים להכיר את כל הדרכים שקושרים את דברי התורה מראשה לסופה. זו כמובן ידיעה אלוקית.

כמו שלוש עשרה מידות התורה, גם י"ג מידות של רחמים הם כלים וצינורות המקשרים ממקום למקום. שלוש עשרה המידות נקראים גם 'י"ג תיקוני דיקנא' או 'י"ג מכילין' כלשון הזוהר. אלו שלושה -עשר מעברים רוחניים של שפע, באמצעותם נמשכים רחמיו האינסופיים של השי"ת אל הנבראים, והם רמוזים בשערות הזקן (המשמעות להלן בעז"ה). י"ג התיקונים הם גם האמצעי המקשר בין נגלה לנסתר. בין הנהגת הרחמים הגנוזה של 'אריך אנפין', לבין הנהגת המשפט והתורה הגלויה של 'זעיר אנפין'. שערות הדיקנא שהם למעשה 'תיקוני דיקנא' – ממשיכים את השפע הרוחני (מוחין) מהנהגת הנסתר אל הנגלה. בכך מפרנסים התיקונים הם מידות הרחמים, את ההנהגה הגלויה המתנהגת על פי דין, ברחמנות של לפנים משורת הדין. מובן שבשעת התפילה שאיפתנו היא לעורר את אותם ערוצים של רחמים על מנת להביא אל חיינו הנגלים הנהגה של לפנים משורת הדין, המתקות וישועות. היכן ואיך התגלו לנו בני האדם אותם מעברים עליונים של רחמים אינסופיים? חז"ל מלמדים שהיה זה לאחר חטא העגל.

בשעה שנתרצה הקב"ה למשה רבינו לכפר על חטא העגל, מסר בידיו מתנה – את המפתח לעורר ולפתוח בכל שעה, גם בתוקף הדין ולאחר החטא, את מידות רחמנותו שאינן כַלים לעולם. וכך דרשו חז"ל: "מלמד שנתעטף הקב"ה כשליח ציבור והראה למשה בסיני ואמר לו: כל זמן שישראל חוטאים יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם עוונותיהם". על המפתח הזה נאמר: "ברית כרותה לי"ג מידות שאינן חוזרות ריקם, ובזמן שמזכירים אותן לפניו חוזרת מידת הדין לרחמים וסולח עוונותיהם".

 

שני המספרים הללו מקבילים אם כן, לא רק במשקלם המספרי, גם בביטויים הפנימי. אך טמון כאן עניין עמוק עוד יותר – הקשר בין תורה לתפילה.

י"ג תיקוני דיקנא

כפי שהזכרנו י"ג התיקונים קבועים בהנהגה העליונה הקרויה 'אריך אנפין', הם מופיעים בשערות הזָקָן 'תיקוני דיקנא'. עלינו להבהיר ששפת הדימויים הזו מקובלת ומפורסמת במאמרי הזוהר הקדוש, בכתבי האריז"ל ושאר המקובלים. זו שפת משל כמובן. 'תיקונים' או 'מידות' וכדו' הם צינורות של שפע דרכם שופעת הארה מהרוחניות הגנוזה ב'מוח' – היא המדרגה הפנימית של הנהגת 'אריך אנפין'. הפנימיות הזו אינה יכולה להתגלות בגבולות המציאות העכשווית. רק לעתיד לבוא תתגלה. אולם כבר בהווה, באמצעות 'שערות הזקן', מאירה ממנה הארה כלשהי. משמעותה של אותה הארה היא כל המתקה וישועה טובה שמתגשמת בהווה.

הניגוד המוחלט לכאורה של הנהגת 'אריך אנפין' הוא 'זעיר אנפין'. ניתן להבין זאת מהמשמעות המילולית: אריך – ארוך, אריכות אפיים. זעיר – קטן, קצר. אכן הנהגה 'זעיר אנפין' היא דרך המשפט, טוב ורע, אסור ומותר. אילו היה העולם נתון אך ורק להנהגת 'זעיר' לא היה לו קיום. אדם מוּעד לעולם, תמיד שוגה מוֹעד וטועה. רק רחמים עליונים מאוד יישמרו את קיומו. לפיכך, הדבר הנצרך ביותר בעולם הוא 'רחמים'. מקורם של הרחמים בהנהגת 'אריך', אך כיוון שאין שום כלי מציאותי שיוכל להכיל את אותם רחמים בלתי מוגבלים, מוכרחים הרחמים לעבור עלינו באמצעות 'שערות', אלו צינורות דקיקים המצמצמים את השפע ליכולת ההכלה של הנהגת 'זעיר אנפין'. נמצא שי"ג מידות של רחמים הם הכלי דרכו מאירה הנהגת העתיד לבוא אל ההווה. או תורה שבנסתר (המיוחסת לאריך אנפין) אל תורה שבנגלה.

הנהגות אלו סותרות לכאורה, אך למעשה דווקא חיבור ביניהן מביא שלמות. איך מחברים בין הקצוות? על ידי שעושים מתורה – תפילה. צדיקים מלמדים שכשם שהתורה יכולה להתגלות ולהצטייר לכדי הלכה ברורה רק באמצעות 'שלוש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהם', כך גם תפילה ראויה אמורה להתבסס על 'שלוש עשרה מידות של רחמים'. בשעה שיהודי מתפלל על התורה לזכות לקיימה, הריהו עושה שימוש בי"ג התיקונים העליונים ומעורר על עצמו ועל תורתו רחמים עליונים מהנהגת הנסתר. בכך הוא קושר בין נסתר לנגלה, בין עתיד להווה. ברייתא דבי רבי ישמעאל מסדרת את שלוש עשרה מידות התורה, וזו הקדמה נפלאה לתפילה שמטרתה לעורר שלוש עשרה מידות של רחמים. באמירת הברייתא אנו קושרים בין תורה לתפילה.