כוונות תקיעות שופר

בס"ד

 

במרכז עבודת ראש השנה נמצא השופר, ובהגדרתה של המצווה שתי גישות: לדעת הרמב"ם מצווה בשמיעה, לשיטת ר"ת וסייעתו המצווה בעצם פעולת התקיעה. שתי שיטות אלו מזכירות שתי הבחנות מנוגדות לכאורה במטרתה של התקיעה בשופר. השופר מעורר ישנים, אך את מי הוא מעורר – אותנו או את השי"ת? שתי ההבחנות מעוגנות בשני פסוקים: כתיב "אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו" (עמוס, ב), "עורו ישנים מתרדמתכם". וכתיב: "שומע קול תרועת עמו ישראל ברחמים". שתי ההגדרות מתקשרות עם שתי הבנות שונות לכאורה במשמעות קולו של שופר. על פי דרך הפשט והמוסר, השופר מעורר את בני האדם לתשובה, ואילו על פי כוונות נוסף בו עניין שמימי – השופר מעורר למעלה את העולמות מתרדמתם.

לחידודם של דברים נתעמק קמעא בכוונות התקיעות, ומהן נסיק ששתי המגמות מתאחדות. התרדמה הרוחנית קשורה בתרדמה האנושית, התקיעה מעוררת למעלה ואף למטה. שני שופרות יש כאן, ממטה למעלה וממעלה למטה.

*

יודע כל בא בשער הכוונות שענייני ראש השנה נעים סביב ה'דורמיטא' והיקיצה הימנה. בראש השנה, מובא בכתבים, נברא העולם ולפיכך הכל חוזר לכמות שהיה באצילות הראשון. את דרושי ר"ה פותח הרב ז"ל בעניין חטא אדה"ר והשלכותיו, שכן אותו יום שישי ראשון בתבל – ראש השנה היה, ובו ביום הפיל ה' אלוקים תרדמה על האדם ונטל אחת מצלעותיו להיות עזר כנגדו, באותו יום חטא אדם ואכל מעץ הדעת והורחק מגן עדן. אף שאירועים אלו אירעו בימים קדמונים, הרי מדי שנה חוזר המצב הרוחני לנקודת ההתחלה, וסביבו נרקמת עבודת הימים הנוראים שעיקרה תיקון חטא עץ הדעת. וכך, כשם שביום בו נברא אדם הוטלה עליו תרדמה כך בהנהגה הרוחנית ביום הזה מדי שנה בשנה נופלת בחינת תרדמה.

שינה – קטנות המוחין

השינה הזו נועדה לאפשר את בריאת 'העזר כנגדו', ברוחניות זו מידת המלכות – אמונה. אי אפשר להוציא ולהמציא את כוח האמונה כל עוד השכל ער ומודע, שהרי השכל תופס את מקום האמונה. וכשם שעל האדם נפלה תרדמה כדי "שלא תתגנה עליו", גם על השכל תיפול תרדמה שלא תתגנה עליו האמונה. כשהמוחין מסולקים יכולה האמונה להיבנות, ומכיוון שבימי ראש השנה אנו עסוקים בכינון קומת האמונה, על השכל להסתלק וההנהגה שרויה בדורמיטא. שלב שני זו היקיצה, היא תתרחש לכשישובו המוחין למוח, ולשם כך דרוש לנו שופר.

השינה הרוחנית לגביה נאמר "עורו ישנים" קשורה לדורמיטא הרוחנית. אילולא השינה אי אפשר לעולם להיבראות. הדבר הראשון שנברא בעקבות השינה הוא מימד הזמן. ניתן לראות בחוש שחווית הזמן קשורה במידת הארת השכל. בשנתו אדם חווה בפרק זמן קצר זמנים ארוכים והתרחשויות לאין מספר. הזמן מתארך ככל שהמוח נמוך יותר. הזמן אחראי אם כן לכל החסרונות, השגגות והחטאים; אדם חוטא משום שנשתכחה ממנו ההלכה, התפוגגה ההרגשה, נדמה לו שיש עוד זמן רב לבלות בעולם… הזמן מורכב גם מתמורות ושינויים, יום ולילה, עבר הווה ועתיד. שינוי – תחילת קלקול.

לפיכך הוקדמה רפואה למכה, והוכנה מלכתחילה דרך התשובה. בעוד כל דבר רגיל נע אל העתיד  ומתפוגג בעבר, תשובה היא מציאות יחידה הנעה מהווה אל העבר, ומתקנת למפרע. התשובה מצויה בעולם הבינה, שהוא העולם שלמעלה מאיתנו, מעבר לזמן. אין שם עבר ועתיד, הכל אחד וממילא ניתן לתקן שם כל מאורע בכל תקופה ושעה.

עורו ישנים מתרדמתכם

שיבה בתשובה היא יקיצה מתוך שינה. משום שהשב בתשובה יוצא מתוך מימד הזמן ועולה למדור עליון המצוי מעל הזמן ושולט בו. נשאלת השאלה – איך מעוררים ישנים? זו במילים אחרות השאלה – איך חוזרים בתשובה? התשובה נתונה בשופר. הלא זה הכלי מכריז ואומר "שפרו מעשיכם". תקיעות השופר נועדו לעורר מהשינה. עלינו לבאר זאת:

השופר מוזכר בדרך כלל בהקשר לכל מאורע שמקורו מעבר לזמן; לעתיד לבוא ייתקע בשופר גדול. בשנת היובל שנת החמישים, הנחשבת כמעל סדר הזמן אנו מצווים להעביר שופר בכל ארצנו. גם התורה שירדה משמים ניתנה לנו בקול שופר. השופר מיוחס לעולם הבינה, שהוא העולם שמעלינו. למעשה צורתו של השופר מרמזת על עניינו – הוא צר למטה ורחב למעלה. הצרות שייכת לעולם הזה, למימד הזמן הצר, הרחבות קשורה לעולם החירות אליו עולה השופר. יש שהשופר משמש את התחתון להתקשר אל העליון, מתוך מקומו הצר. ויש שהוא משרת את העליון להעביר מסר אל עולמו הצר של התחתון. עיקרו של השופר הוא הקול – קול היוצא משופר.

מהו 'קול'? לכאורה מאומה. אינו בר מישוש, אך ניתן לשמוע אותו. 'קול' זו הגדרה לשפע רוחני העושה דרכו אל העולם הארצי. דוד המלך אמר שבעה קולות על המים כנגד שבעה ימי בראשית, כנגד שבעה ספירות. קול הוא שפע או אור אלוקי המכוון אל העולם הזה, ואל מרחב הזמן. הקול כשלעצמו חסר פשר. אי אפשר להבין מאומה מצליל או הבה, הבנה תועבר רק באמצעות דיבור. אבל הקול מסוגל "לעורר את הכוונה". לעורר את המוח. ואכן מכוון קול השופר לעורר את אותם מוחין מסולקים ורדומים. מעניין לציין שהקול פועל בצורה שמזכירה התעוררות. קול זו למעשה 'הפרעה במרחב'; נוצרת באוויר תנודה שגורמת לתנודות נוספות, דוגמת אותם גלים מעגליים הנוצרים במים כתוצאה מהשלכת אבן. גלים אלו הודפים זה עד זה עד שפוגעים באוזן ובנפלאות הבורא מתורגמים במערכת השמיעה למילים וצלילים.

על פי כוונות, קול השופר מבטא את חזרתם של המוחין המסולקים אל חללי הגולגולת הרדומים. הקולות – כל קול ואופיו – מבטאים את שלוש בחינות המוחין ואת צורת חזרתם בהדרגה. כשהוצאו המוחין מזעיר אנפין הם התחלקו; חציים הימני (חכמה וצד ימין של דעת) נותרו על ראשו, ואילו חציים השמאלי (בינה וצד שמאל של דעת) נכנסו לבנות את קומתה של מלכות. התקיעות בשלושת הסדרים תר"ת, תש"ת, תשר"ת, מחזירים את המוחין ומעוררים מהתרדמה בכמה שלבים. התרחשות זו מתוארת בזוהר הקדוש (פרשת אמור, דף צח ע"ב), במאמר המוקדש לכוונות תקיעת שופר בציור רוחני המתאר את התקיעות כעבודה שמטרתה לעורר את האבות הקדושים, אברהם יצחק ויעקב.

ישני חברון

התקיעות מיוחסות לאבות: תקיעה לאברהם, שברים ליצחק, תרועה ליעקב. האבות הקדושים, בשפת קבלה, הם ספירות חסד גבורה ותפארת. אברהם איש החסד, "פחד יצחק" שעניינו גבורה, ויעקב מאחד את שניהם בספירת תפארת. ספירות אלו התעלו והפכו להיות כלים לשלושה מוחין, חכמה בינה ודעת. האבות האמורים בזוהר אלו שלושת כלי המוחין שעל התוקע לכוון לעורר אותם מתרדמתם.

כל אחת מהתקיעות מבטאת התעוררות רוחנית בצורה שונה. האופנים הללו נגזרים מעבודתם הרוחנית של האבות שהקדישו את חייהם לגילוי מציאות ה' במצבים שונים. גילויו של אברהם אבינו מתואר כתקיעה. זהו צליל ארוך, פשוט ומתמשך שהפרעות אינן מעיבות עליו. אברהם "איש החסד", "אברהם אוהבי", עבודתו של אברהם אבינו באהבה, בהשפעה, וזהו הקול בטרם ייכנס אל גבול מימד הזמן. מחוץ לזמן האור מתפשט ללא גבול, אין מי שיעצור בעדו. לפיכך בכוונות זהו השלב שהמוחין טרם נכנסו בכלים, והם שרויים ועומדים מעל הראש, מקיפים. עבודתו של יצחק מציירת את צליל השברים. כאן הקול יורד וחודר אל מימד הזמן, וכיוון שהשפע חודר אל מרחב הזמן, הוא מתפצל מיד והיה לשלושה ראשים; עבר הווה ועתיד – שברים. הקול הפשוט משתבר ומתחלק לזמנים רבים. הצליל הזה מבטא את כניסת הצד השמאלי של המוחין אל צידו השמאלי של הגוף. יעקב אבינו נחשב בכיר שבאבות, משום שמיזג את עניינו של יצחק עם אברהם. עבודתו מסומלת בצליל התרועה. זו אינה תקיעה חלקה אך גם אינה לגמרי מקוטעת. התרועה חרף קיטועיה שומרת על תכיפות ורצף. בשלב זה מתאחדים קווי הימין והשמאל ונכנסים פנימה מתוך המתקת דינים. הקול הזה בוקע מתוך כניסה אל מימד הזמן והעלאתו אל למעלה מן הזמן. ירידה שמטרתה לרומם. הצליל הזה מבטא טוב ומדויק מכל צליל אחר את ההתעוררות לתשובה.

סדר התקיעות מלווה אם כן את ההתעוררות הרוחנית שלב אחר שלב, עד שאדם נעשה מוכשר לתשובה. ההתעוררות מתחילה ב'תקיעה פשוטה' – מסר אלוקי שאינו נתקל בהפרעות ומניעות. ממשיכה ונכנסת אל מימד הזמן וההפרעות הנלוות אליו; דחיות מיום ליום, קשיים וכדומה. חרף ההפרעות – כדרכו של יצחק – מתעקש קול השופר להישמע שוב ושוב. לאחר מכן הופכת ההתעוררות ל'תרועה', הקול מצליח לשמור רציפות למרות ההפרעות והדין מתמתק. כעת נעשית ההתעוררות לתנועה קבועה בנפש. הקול הרביעי, 'תקיעה אחרונה' שייך למלכות דוד. הוא מרמז על זמן העתיד כשיתבטלו הזמנים והתקיעה תשוב להיות פשוטה ורציפה.

עניין התעוררות האבות מופיע כבר בדברי חז"ל. האבות נקראים "ישני חברון", כלומר הם ישנים ויש להקיצם. חז"ל באגדתא (בבא מציעא – פה, עב)  מספרים על אליהו הנביא שעיסוקו לעורר את האבות, כל אחד לבדו, שיעמדו להתפלל. לאחר מכן הוא משיב אותם לשנתם… האבות מצויים בכל יהודי, אלא שהם 'ישנים'. האבות הם כוח בנפש, יסוד קיומי של כל יהודי. בכל אחד מאיתנו טבועות שלוש תנועות נפש תורשתיות; אהבה, יראה והתפארות. מידות אלו משמשות ככלי לכל מושכל והבנה. משום שמבלי הרגשות אדם אינו יכול להשכיל ולהבין. המידות – אהבה פחד והתפעלות, הם הכלים לשכליים עליונים שמתלבשים בהם ומצטיירים לכדי הבנה והשגה. האבות ישנים, המוחין מסולקים. יש לנו מידות, אהבה יראה ותפארת, אלא שהן בקטנות, בשינה. לשופר יש גישה אליהם.

המצווה היא לשמוע קול שופר, לא להבין ולא לתקוע בדווקא. שמיעה היא חוסר פעולה, רק התמסרות. קול השופר אינו פועל דרך המוח, הוא פונה ישירות אל הלב. ומשם אל הנקודה התורשתית שבכל יהודי, להקיצה ולרעננה "הקיצו ורננו שוכני עפר".

תלת חללי גלגלתא – שלושת המוחין חכמה בינה ודעת, שוכנים בראש בתוך שלושה כלים שהם שלושת חללי הגולגולת. כלים אלו היו לשעבר שלוש הספירות חסד גבורה תפארת. הסדר הוא שבזמן קטנות יש בזעיר אנפין רק ששה קצוות חג"ת נה"י, כאשר מגיע זמן הגדלות והמידות גדלות, חג"ת עולים ומשתלבים בספירות חב"ד שנבראו זה עתה כדי לקלוט את המוחין. שלושת חללי הגולגולת נקראים על שמם של ג' אבות אברהם יצחק ויעקב.   

לעשות חיל – כוונות קריאת שמע (פרק שביעי)

בס"ד

 

החלק הבא בכוונות קריאת שמע מכניס אותנו לסוגיה יסודית מאוד ברוחניות ובעבודת הבורא. מהיכן לוקחים את הכוח לבקש מבורא עולם כוח. נסביר זאת:

אחד מכללי היסוד של צורת ההשפעה הרוחנית קובע שהתחתון והעליון תלויים זה בזה. התחתון מושפע מהעליון אבל העליון כבול לתחתון, משום שבלעדיו אין שום דבר שיכול לגרום לו להשפיע.   תלות זו יוצרת לכאורה מבוכה: מכיוון שהעליונים מחזיקים ברשותם את ברזי השפע, ומאידך הם תלויים בתחתונים שיעוררו אותם להשפיע, מה יעלה בגורל המציאות אם התחתונים אינם כשירים לעורר עליונים?  זה המצב בגלות. בעקבות החורבן אין כוח בתחתונים לעורר כראוי את העליונים, ולפיכך הייחוד העליון אמור לכאורה להיפסק ומעין השפע להתייבש חלילה.

נתרגם את המושגים לשפת קבלה: אנו שואפים לייחד בתפילתנו קודשא בריך הוא ושכינתיה. דרושים לשם כך מוחין דגדלות הניתנים להשגה רק ממקור עליון יותר, מאבא ואימא. ולכן לפני תפילת שמונה עשרה קוראים את שמע, בה גנוז ייחוד עליון של אבא ואימא. אולם את הייחוד הזה מסוגלים לעורר רק מלמטה, משום שהתחתון יעורר את העליון. דא עקא שלאחר החורבן אין בכוחם של התחתונים לעורר ייחוד בעליונים, ואנחנו לא נדע מה נעשה. כאן נצרכת סוגיית שני הייחודים – הפנימי והחיצון. סוד זה מגלם את נס קיומנו הרוחני.

ייחוד דלא פסיק

קודם לעצם הסוגיה במילים פשוטות. חכמים בגמרא דרשו: "נשבע הקב"ה שלא יכנס בירושלים של מעלה עד שיכנסו ישראל בירושלים של מטה", הכניסה בירושלים של מעלה היא ביטוי לקיומו של הייחוד העליון. הצהרה זו מבהירה שהשלמות לא תושג למעלה קודם שהיא תוגשם למטה, והמשמעות היא שכיום, כאשר המציאות התחתונה חסרת שלימות, גם למעלה יש כביכול פירוד. מאידך מופיע רבות בזוהר (ח"ג, ס"א ע"ב אדר"ז) שהפירוד קיים רק למטה, למעלה האחדות והדבקות שוררים באופן תדירי, כנרמז בפסוק "ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן" הכוונה למקור ההשפעה שאינו מש לעולם מאת הגן. לפיכך ננקט הפועל "יוצא" בלשון הווה. תמיד הוא יוצא ומרווה את הגן.

רבינו האר"י מלמד שאין זו סתירה, בפרצופי אבא ואימא מתקיימות שתי בחינות של ייחוד – פנימי וחיצוני. הייחוד החיצון תמידי ואינו נפסק לעולם, לגביו נכון תיאורו של הנהר היוצא מעדן להשקות תמיד את הגן. הייחוד הפנימי אינו תמידי, הוא נפסק לעיתים ורק בפעולה יזומה ניתן לשוב ולחדש אותו. עליו נאמר התנאי של לא אבוא בירושלים של מעלה עד שיבואו ישראל בירושלים של מטה.

נרד לעמקם של דברים. ייחוד החיצוני חלוש יותר מהפנימי והוא נחשב מקור השפע והקיום של המלאכים והעולמות. ייחוד הפנימי מעולה יותר, הוא המקור לבריאתן ופרנסתן של נשמות חדשות. הייחוד החיצון מבטא למעשה את הרצון העצמי של האינסוף ב"ה לקיים את עולמו גם מבלי שיתוף הפעולה מצד בני האדם. השי"ת מקיים את המציאות משום שהוא חפץ בה. הרצון הזה עומד מאחורי צינור השפעה בלתי תלוי, המפרנס ומקיים את המציאות אף בלי יוזמתם של המקבלים. הוא מסוגל להזין את המציאות אך לא לחולל נשמות חדשות, לשם כך דרוש כבר ייחוד פנימי אותו ניתן לעורר רק ביוזמתם ושיתוף הפעולה של התחתונים.

בין מלאכים לבני אדם

שתי צורות ההשפעה הללו מחוללות את ההבדל שבין אדם למלאך. המלאכים קרויים "עומדים" ואילו בני האדם נקראים "מהלכים". בעולמם של מלאכים אין בחירה, מאידך אין גם אפשרות להעפיל מדרגה לדרגה. מלאך קבוע במקום שניתן לו. בעולם של אנשים יש בחירה, ומשמעות הדבר שאפשר ליפול ולשגות, אך גם השמים פתוחים וניתן להעלות מעבר למקומך. ההבדלים הללו קשורים לאופן בו מופיע השפע הרוחני בעולם המלאכים לבין הצורה בה הוא מתקבל בעולמם של בני אדם.

מלאכים מתקיימים במציאות רוחנית גבוהה ונקייה, לפיכך די להם במזון שמקורו בייחוד החיצון. השפעה זו, בעולם המלאכים, מתקבלת בבהירות ולא מותירה מקום לשגיאות. יודע המלאך מי מזין אותו, וחרד מרוממות נוכחותו. אולם כאשר שפע זה יורד אל העולמות התחתונים, מפאת בהירותו וריבוי אורו הוא לא יוכל להופיע כאן אלא כהתנוצצות בעלמא, בבחינת רמז והבזק אור. וזה בדיוק מה שיוצר בעולמו של האדם את הבחירה. מלאך ניזון מרוחניות ברורה שלא מותירה אפשרויות שונות לבחירה. בעולמו של אדם מזון זה מופיע בהעלמה גדולה, כשהוא מותיר מרחב רב לתהיות וספקות, מה שמזמין את הבחירה. מה אמור לעשות אדם עם מזון רוחני מתעתע שכזה?

האתגר הוא להשתמש בשפע החיצוני כדי לעורר יחוד פנימי. נסביר זאת: לכשנתבונן נבחין בשני סוגים של משאבים. יש את הקיים זה מכבר, בחינם, ומבלי שעשינו משהו להשגתו. ויש דברים שהושגו על ידי מאמץ והשתדלות. המשאב הראשון קיים סביבנו כל הזמן ועל פי רוב איננו מבחינים בו. העולם מלא באוצרות טבע ומזון. אדם שעושה שימוש נכון והגון באוצרות החינם יפיק באמצעותם דברים נפלאים. הוא ייצר ימציא ויועיל לעולם. ההבדל בין שפע החינם לבין התנובה שהופקה באמצעות השתדלות האדם, ברור: שפע החינם אינו מותאם במדויק לצרכיו של כל אדם. לעומת זאת התוצרת שאדם מפיק לאחר מחשבה ומאמץ, מותאמת לצרכיו ומהונדסת לפי צורך השעה. הראשון שפעל כך הוא נח; כל העולם ניזון מן ההפקר וחי את חייו מבלי להתערב בטבע ולהועיל לסביבה. נח שהמציא את המחרישה, הביא לעולם יצירה מקורית ופנימית יותר, פרי מחשבה ושימת לב. הוא מצא עצה לתועלת האדם. זהו משל לרעיון רוחני נפלא.

שפע של מסירות נפש

קיימים שני סוגים של רוחניות; מה שמקורו בייחוד חיצוני אינו דורש מסירות נפש, הוא קיים ממילא ביקום. אולם כדי להביא יבול רוחני פנימי יותר, נדרשת נקיטת פעולה ומסירות נפש. מה חסר ברוחניות החיצונית שמכריח אותנו לחתור אל המקור הפנימי? כפי שנראה מתוך המשל הגשמי, שפע חיצוני לא מסוגל לספק עצה ממשית, הוא מזין באופן כללי ומותיר בידך את הבחירה. כל עוד לא השגת באמצעותו שפע פנימי, יתכן מאוד שהוא יתפזר ולא ינוצל לעולם. הבה נתבונן:

אנשים לפני המצאת המחרשה פעלו עם הקיים, חרשו באצבעותיהם. אבל נח הצדיק אינו מסתפק בקיים, משום שמה שקיים עדיין לא מותאם במדויק לצרכי האדם, הוא מתייגע וממציא את המחרשה. בהעתקה לרוחניות המשמעות היא שהצדיק לעולם אינו מסתפק בחיות שהושגה בחינם, הוא חותר תמיד פנימה, לדלות מהמעמקים עצה פרטית, מזון מיוחד ומדויק יותר. זה נקרא "להביא מוחין". המעבר הזה, מתזונה חיצונית למזון פנימי, עומד במרכז הסוגיה שלנו. מטרתנו היא לעשות שימוש בשפע של יחוד חיצון כדי לעורר יחוד פנימי יותר. יש למהלך הזה דוגמה מובהקת בטבעי הטבע האנושי.

אדם הרי "ניזון ועושה". הוא צורך מאכלים שמזינים אותו ומעניקים לו כוחות, ואת הכוחות הללו הוא מוציא בעבודה שמפיקה תוצאות מבורכות. ברור לנו שבמעשי ידיו מולבש גם המזון שהזין אותו ואִפשר לעשות את החיל הזה. מה שאירע כאן הוא, שהמזון הפך באמצעות מלאכה ומאמץ לתנובה חדשה. המשל הזה מסביר את פעולת העלאת מ"ן; כדי לעורר את העליונים להביא לכאן משהו חדש, עליך למסור להם את השפע הישן שהפך והיה חלק מעצמך. כלומר עליך למסור את עצמך, את נפשך. בתמורה ירד לעולם שפע חדש ומקורי יותר.

אם כן יש לנו שלושה שלבים: תזונה משפע חיצוני, מסירות נפש שתכליתה לעורר רצון עליון, יחוד פנימי שהוא מקור לשפע חדש ופנימי. שלושת השלבים הללו מרכיבים את הפסוק הראשון שבקריאת שמע. המילים "שמע ישראל" מגלמות את השלב הראשון – שפע מייחוד חיצוני. באמצעות המילים הללו מתקבלים כוחות עליונים שמקורם בייחוד החיצון, משאבים רוחניים אלו נועדו לאפשר לנו להביא לעליונים משהו שתמורתו ניתן יהיה להעניק לנו שפע פנימי, מוחין, נשמה, התחדשות.

צדיק אוכל לשובע

לאורן של הקדמות אלו תוסק ההבנה הבאה: כל ההבדל בין צדיק לרשע ובין עובד ה' לאשר לא עבדו. גם כל ההבדל בין ישראל לעמים ובין עולם הזה לעתיד לבוא, מסתכם ברעיון הזה – עד כמה נעשתה השתדלות להמיר שפע חיצוני בשפע פנימי. ובשפה פשוטה: המציאות מושפעת תדיר במזון חינם, כוחות חינם והשראה חינמית. הרשע מסתפק בתזונת הפקר. הוא ממלא כריסו ודי לו. הצדיק אמנם אוכל לשובע נפשו, אולם "לשובע" דייקא. משום ששביעה היא תוצאה של הסתפקות, כלומר הצטמצמות. מבחינה רוחנית השפע הוא אור. רמז. בת קול: "בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב" העולם מלא ברוחניות אבל אין מי שיאזין לה. קול ילבש משמעות רק לכשיצטלצל על אוזן שומעת, שאם לא כן הוא יתפזר באוויר. השפע הרוחני הוא קול, אם לא אוספים אותו לתוך מעשים ומלבישים אותו במאמצים, הוא נמוג. האנשים שאוזנם כרויה לקול ה', משתדלים לגמול לכל רמז או הבזק אור בהיענות מהירה. בבחינת "משכני אחריך, נרוצה". אתה מושך אותי מעט מלמעלה, ואני גומל לך בריצה.

ככל שאדם מסגל דריכות וגומל לכל הארת פנים ולכל רמז של אמונה במאמץ, אפילו מאמץ קל, הוא זוכה להמיר מזון חיצוני במזון פנימי. שפע שמקורו בייחוד פנימי יהיה תמיד מדויק ומכוון יותר, הוא יופיע בצורה בהירה ומדויקת. למעשה הוא יבטל את הבחירה. וזה החילוק בין צדיק לבין מי שעדין אינו כזה. גם העולם של משיח יהיה שונה ומואר בעיקר בזכות העניין הזה; יהיה בכוחו של משיח למסור נפש עבור כל עם ישראל, ולתרגם את כל מאגרי המזון החיצוני בשפע חדש של מזון פנימי. לפיכך תהיה לו עצה טובה לכל יהודי ועצה טובה לתחלואי הגלות.

כשאנו מצוידים בהקדמות אלו נעבור בעז"ה בשבוע הבא לחלק הכוונה.

(עפ"י שעה"כ דרושי קריאת שמע ו', ליקו"ה תחומין ה', שער הכללים פרק יג).

כוח לעלות מ"ן – הייחודים הם מקור השפע, והסדר הוא שהעליון משפיע לתחתון. אך לשם כך דרוש התחתון לעורר את ייחודו של העליון ובכך להזמין את השפע. ההתעוררות הזו שהמקבל מעורר אצל המשפיע נעשית באמצעות מ"ן (מיין נוקבין), אולם גם כדי לחולל התעוררות שכזו דרוש המקבל לכוח – כוח להעלות מ"ן. יכולת זו ניתנת לו גם כן מהעליון, מייחוד חיצוני שאינו דורש את השתדלותו של המקבל. 

השמע לאוזניך – כוונות קריאת שמע (פרק שישי)

בס"ד

 

הגיעה השעה לעסוק בכוונותיה של קריאת שמע גופא, בראש ובראשונה בפירוש מילותיה. שהלא בשש תיבות של פסוק "שמע" ובשש הנוספות של "ברוך שם" מקופלת כל אמונת הייחוד. אכן מילים ספורות אלו הרות משמעות. בטרם נרדה אל כוונות המילים, עלינו להשקיף על המחזה כולו ולהבין את המשפט בכלליותו. הכוונות מחלקות את פסוק "שמע ישראל" לשלושה חלקים: "שמע ישראל, ה' אלוקינו ה', אחד". פעולת הכוונה בקריאת שמע מתחלקת לכמה שלבים וכל אחד מהם תופס את מקומו בשש תיבותיו של הפסוק: "שמע ישראל" מכיל את שלב ההכנה. "ה' אלוקינו ה'" אלו שמותיהם של שלוש ההנהגות העליונות המעורבות בייחוד, אבא ואימא ואריך אנפין הניצב ביניהם ומאחד אותם. בתיבת "אחד" גנוז הייחוד העליון באמצעותו יימשכו לעולם כל המוחין וההתחדשות הרוחנית הנדרשת לאותו היום. נתעכב כעת על המילים "שמע ישראל".

עיקרה של קריאת שמע היא אמונת הייחוד. בקריאה זו אנו מייחדים עלינו את האמונה בהשם יתברך ומעוררים ייחוד גם לעילא. הייחוד גלום בתיבות ה' אלוקינו ה' אחד. אולם מהי משמעותן של המילים "שמע ישראל"? על פי פשוטן הן מזמינות להאזנה, את מי בעצם? ובכלל, מדוע ואיך הן הופכות חלק בלתי נפרד מקריאת הייחוד? לכשנלמד נגלה – לא רק שהתיבות הללו נושאות חלק בלתי נפרד בייחוד, הן אף נוטלות חלק בראש. הייחוד נשען עליהן, אינו יכול בלעדיהן, הן-הן תמצית הרעיון.

י"ב תיבות

ראשית למקורן של מילים. חז"ל דורשים שקודם מותו אסף יעקב אבינו את בניו סביב מיטתו, ביקש לגלות להם את הקץ אך הסתלקה ממנו שכינה. חשש שמא יש פסול בזרעו ובניו השיבו שאיתנים הם באמונתם וביטאו זאת בקריאת "שמע ישראל", לאמור: כשם שאין בלבך אלא אחד, כך גם בלבנו אין אלא אחד. המילים הללו מופנות אפוא לאוזניו של ישראל, הוא יעקב אבינו ע"ה. בשעתה, נועדה הקריאה לוודא ולברר את נאמנותם של השבטים הקדושים לאמונת יעקב, ואת היעוד הזה היא ממלאת גם היום, בכל פעם מחדש. שתיים עשרה תיבות יש בשני הפסוקים "שמע" ו"ברוך שם", כנגד שניים עשר השבטים בני יעקב וכנגד י"ב צירופי שם הוי"ה, ושתיים עשרה שעות שביום. בי"ב התיבות הללו ישנם ארבעים ותשע אותיות, כנגד מ"ט אותיות שבשמות שנים עשר השבטים. בכל קריאת שמע משוחזר מעמד גילוי האמונה מחדש. כשם שסביב מיטת יעקב נתקבצו כל שנים עשר השבטים, כך כדי לחדש את האמונה מדי יום, נדרשים להיות נוכחים במעמד כל י"ב השבטים. משום שלנשמת כל יהודי שורש באחד מי"ב שבטים, ואת ההרגשה וההכרה במציאות השם הוא יוכל להשיג רק דרך השבט השייך לשורשו. ממילא יש צורך בכל י"ב שבטי י-ה הרמוזים בשתים עשרה אותיותיה של קריאת שמע.

הקריאה "שמע" פונה אל חוש השמיעה, חוש זה מתייחד בקשר ישיר ובלתי אמצעי אל הלב. וכפי שקובע הזוהר הקדוש "שמיעה בלִבא תליא" חוש השמיעה מקושר ותלוי בלב. שלמה המלך מתפלל "ונתת לעבדך לב שומע". אברי הלב והאוזן מושפעים מעולם הבינה, והדרך לדבקות והתפשטות הגשמיות עוברת דרכם. למעשה הפועל "לשמוע" במשמעותו האמתית, עמוק ורחב הרבה יותר ממשמעותה הצרה של 'שמיעה'. האוזן קולטת את הקולות אבל הלב הוא זה שאמור להאזין. שמיעה כרוכה בהתמסרות פנימית מאוד כאשר אוזנו של השומע נעשית אפרכסת לקול המשמיע. האזנה אמתית תיעשה מתוך שקט פנימי ותשומת לב מלאה. את המטרה הזו נועדו להשיג המילים "שמע ישראל"; אדם המעוניין להשמיע דבר חידוש, זקוק לתשומת ליבם המלאה של שומעיו, הוא ינסה להשיג זאת באמצעות הכרזה "שמעו נא!". קריאה זו אינה מכילה מידע או תוכן, היא רק מזמינה להקשבה. אולם באמת בהזמנה לבדה גלומה האמירה כולה. כל כוח החידוש טמון במילים אלו המבקשות את מלא תשומת ליבך: "אני מבקש ממך להתפנות מכל טרדותיך ולהפקיר את כל מעיניך לדברים שאומר לך". למעשה משפט סתום זה מקפל בתוכו את המסר גופו, משום שהוא מבקש מהמאזין לרוקן את כליו לקליטת אותו תוכן.

הדברים עולים בקנה אחד עם ביאור חז"ל "שמע – השמע לאוזניך מה שאתה מוציא בפיך". המסר עצמו מצוי במילים ה' אלוקינו ה', אבל תוכן עמוק וחיוני זה אי אפשר להשמיע מבלעדי אוזניים פנויות לקראתו. קריאת "שמע ישראל" מבקשת את תשומת ליבנו המלאה והפנימית, שאם לא כן גם המילים הבאות וכל תוכן רוחני וחשוב שנבקש להשמיע, לא יעשו עלינו רושם. לפיכך החיבור הנדרש כאן הוא בין אוזן לפה – "השמע לאוזניך מה שאתה מוציא בפיך". הפה משפיע והאוזן קולטת, אלא שמבלי שימת לב הפה עלול לפלוט מילים כאשר הדובר מנותק מתוכנן הפנימי, והאוזן עשויה לקלוט אותיות בהיסח הדעת ולהחמיץ את נשמת המילים. מכיוון שכל כוחה של קריאת שמע היא להביא את הנפש לאמונת הייחוד, נדרשת מהקורא את שמע תשומת לב מלאה והיא תושג רק משתוף פעולה מלא בין פה לאוזן. כאשר חוש השמע יסכית – הפה יפיק מילים בעלות תוכן והאוזן תאסוף אותן.

שמע – אסוף

המילה 'שמע' נושאת משמעות נוספת, מלשון אסיפה. כדכתיב "וַיְשַׁמַּע שאול את העם" (שמואל – א, טו) הכוונה שהוא אסף אותם. במשמעותה זו, הקריאה "שמע" משחזרת את הנהגתו של יעקב אבינו קודם פטירתו, "ויאסוף רגליו אל המיטה", צדיקים במיטתם מעוררים יחוד עליון ונפלא למעלה, ואסיפת הרגליים אל המיטה מרמזת על איסוף כלליות נפשות ישראל וקיבוצם לקראת הייחוד הזה. במילה 'שמע' מזמין הקורא את כל חלקי נפשו להתקהל ולהתגבש לחטיבה אחת כדי לקבל על עצמו עול מלכות שמים שלימה.

האוזן היא גם החוש שמשרת יותר מכל את הרוחניות. אי אפשר למשש רוחניות ולגבי האפשרות לצפות בה נאמר "כי לא יראני האדם וחי". במילים אלו משיב הקב"ה לרבן של כל הנביאים, משה, המבקש לראות את הכבוד העליון. השמיעה אפשרית, וכפי שנאמר "ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו, וישמע את הקול מדבר אליו", באמצעות השמיעה ניתן להתחבר גם למה שהעיניים אינן מסוגלות לראות. גם את ההתגלות האלוקית של מעמד הר סיני לא מסוגלים בני ישראל להכיל אלא כשהיא מולבשת באמצעות קולות, לא בתמונה, כדכתיב "קול דברים אתם שומעים ותמונה אינכם רואים זולתי קול". השפע הרוחני היורד אלינו קרוי פעמים רבות 'קול' והאיבר המסוגל לקלוט קול היא האוזן. באמצעות חוש השמע גם מועברת האמונה מדור לדור. לפיכך על פי הרוב ההזהרה על קיום התורה מצווה אותנו לשמוע, כמו "לשמוע בקולו ולדבקה בו". אנו מצווים להסכית ולציית לתורה הקדושה ולדברי החכמים; אינך מסוגל לראות, לכל הפחות פקח אוזניך וקלוט את הקולות.

שש תיבות

עמדנו קודם לכן על הקשר בין האוזן ללב. האוזן היא האמצעי החומרי היחיד שמסוגל לקלוט רוחניות. גם המסרים הרוחניים המופנים אל דרי הארץ לובשים צורת קול, בבחינת "בת קול". קולות אלו מועברים מהאוזן אל הלב. והלב מהו? הלב הוא משל לסוד הצמצום. הבריאה כולה, ההשתלשלות הרוחנית ואף העולם החומרי, מצויה כולה בתוך "חלל פנוי", את החלל הזה יצר המאציל העליון בטרם כל יציר נברא ואף קודם לכן. החלל מאפשר את התהוותן של כל המציאויות הרוחניות והגשמיות. החלל הפנוי מקיף את הכל אך גם מצוי בכל פרט, באדם הלב מבטא את הריק שנועד לתת מקום לתוכן ולאפשר לאור להפוך למציאות. בליבו של אדם עשויות כל המושכלות הנעלמות להפוך לידיעות פנימיות שתהפוכנה להרגשות ותתגשמנה למעשים.

שש התיבות שבפסוק "שמע" סדורות כנגד שש הספירות שמחסד ועד היסוד. חמש המילים הראשונות כנגד חמשת הנימים שבכינורו של דוד. אלו הן גם חמשה חלוקי הנחל ששמשו את דוד כאבני קלע במלחמתו בגולית. האותיות קרויות בספר יצירה בשם אבנים, ואלו הן אבני הקלע של האמונה. הן נאספות במילה השישית והאחרונה "אחד", המגלמת את המקלע בו נאספות כל האבנים והופכות לאבן אחת. חמש האבנים לפי ספר התיקונים אלו הן חמש הספירות שמחסד ועד יסוד, ובאמצעות הדיבור משליכים אותן ומבטלים את כוחו של גולית הפלשתי (ספר התמונה בשם התיקונים תיקון כ"א).

אוזן – האוזן היא אחת משלושת האיברים אוזן-חותם-פה הקשורים זה בזה, ובהם תלויים עולמות נעלמים ועליונים. האוזן מיוחסת לעולם הבינה ולעומתה החותם לזעיר אנפין והפה לשכינה. אוזן בגימטריה ס"ג – שמו של עולם הבריאה בו "מקננת" אימא שהיא בינה. באוזן מצוי חוש השמע באמצעותו מושפעת הנבואה לנביאים. באוזן ובחוש השמיעה תלויה האמונה.

 

 

חדשים לבקרים – כוונות קריאת שמע (פרק חמישי)

בס"ד

לאחר שנגענו במספר נקודות הקשורות לכוונות קריאת שמע, נשוב ונרחיב דיבור אודות מיקומה של קריאת שמע ומשמעותו.

קריאת שמע נקבעה בין ברכת אהבת עולם לאמת ויציב. בשעה זו אנו מצויים בהיכל 'אהבה' שבעולם הבריאה. למיקום זה משמעות רבה. הלא הקדמנו שקריאת שמע היא הכנה לתפילת שמונה עשרה, ודווקא אז באותה הכנה אנו פועלים במקום גבוה יותר מאשר בתפילה. בתפילתנו אנו מייחדים קודשא בריך הוא ושכיתיה ואילו בקריאת שמע הייחוד הוא בבחינת אבא ואמא. וכאן יש לשים לב: הפעולה נוגעת אמנם בנקודה גבוהה יותר, אולם המקום שלנו בקריאת שמע לעומת מקומינו בתפילה, נמוך יותר. בשעת קריאת שמע אנו מצויים בהיכל אהבה של עולם הבריאה, בשמונה עשרה נשהה באצילות. מן הראוי ליתן לב להבחנה בין שתי ההגדרות – היכן אנו פועלים לעומת היכן אנו מצויים.

הסיבה לכך שדווקא את הפעולה היותר גבוהה אנו מבצעים מתוך מיקום נמוך יותר מעניינת: דווקא מפני שפעולתה של קריאת שמע גבוהה מאוד ומעבר לכוחותינו, לפיכך רק בריחוק מקום ניתן לפעול זאת, בסוד "מרחוק ה' נראה לי". זו הסיבה שקריאת שמע נאמרת במיושב ואילו שמונה עשרה במעומד. הכלל הוא שכאשר אנו פועלים בתחום עולם האצילות עלינו לעמוד, ובבריאה יש לשבת משום שזהו עולם הכיסא. בקריאת שמע אף על פי שאנו פועלים באצילות אולם אנו הרי מצויים בבריאה, לפיכך היא תאמר בישיבה.

היכל אהבה

אמרנו שבשעת קריאת שמע אנו נמצאים בהיכל אהבה שבבריאה, ראוי להבהיר מהי עבודתנו במקום זה ומדוע. רבינו האר"י מלמד שההכנה לייחוד של תפילת שמונה עשרה נעשית דווקא בהיכל אהבה של עולם הבריאה. זאת משום שאל ההיכל הזה מובאת השכינה הקדושה בשלב זה של התפילה, וכאן נעשות ההכנות לקראת עלייתה אל היכל המלך שבעולם האצילות. כהכנה לעלייה תהיינה מובאות לכאן הארות עצומות מעולם האצילות, להקביל את פני השכינה ולסייע לה בעלייתה. מושגים אלו טעונים ביאור ותרגום – ביאור העניין ותרגומו לשפת עבודת הבורא.

ידוע שבשעות הלילה יורדת השכינה בגלות ובבוקר היא שבה אל היכל המלך, כך מדי יום. משמעותה של גלות היא ירידה, וברוחניות יש גם מקום לירידות. לא רק השכינה יורדת וגולה בלילה, הירידה ניכרת גם בהנהגת זעיר אנפין, אולם יש להבחין בין שתי הירידות; אצל השכינה בשעת ירידה וקטנות נחסרות כל תשע ספירותיה שמכתר ומטה ורק אור הכתר שלה נשאר בעולם האצילות, ואילו מזעיר אנפין מסתלקים בשעת ירידה רק שלוש ספירותיו הראשונות חכמה בינה ודעת, ובאצילות נותרים שש המידות התחתונות הקרויות ששה קצוות. לפיכך בשעת ירידה השכינה קרויה "נקודה קטנה", כל מה שנותר ממנה היא נקודה קטנה של 'כתר', רצון ותו לא. תכונה זו נראית בחוש: כאשר נחלשת האמונה היא נעלמת כמעט לגמרי, כמו הלבנה בשעת מיעוטה. רק נקודה בסיסית מאוד של אמונה נשארת בלב, וממנה ניתן להצמיח מחדש את בניין האמונה. לעומת זאת, בזעיר אנפין ניכרת הירידה רק בהסתלקותם של כוחות ההשכלה, המציאות כשלעצמה נותרת על קנה. כלומר, אדם עלול לאבד את המוחין וההשגה, ולמרות זאת מציאותו נותרת על בוריה. יש לו מידות ומעשים שהוא מסוגל לבצע גם בשעת קטנות.

במאמר המוסגר ייאמר, שהנהגה זו של הסתלקות והתמעטות האור, נבראה במחשבה תחילה ובחכמה רבה. משום שאילו היתה כל המציאות הרוחנית מקשה אחת, הרי שבעקבות כל פגם הכל היה נפגע ונחרב חלילה. אולם משום שהמציאות הרוחנית נבראה באופן המאפשר לחלק מהאורות להיפרד ולהסתלק לעת מצא, אזי גם אילו יגרום החטא ותעולל הגלות הסתלקות וירידה, לא הכל ייאבד. זעיר אנפין רמוז באות ו' של שם הוי"ה על שום שמציאותו הבסיסית היא שש ספירות חג"ת נה"י, המוחין נחשבים אצלו לתוספת, ותוספות אפשר להפסיד. לעומתו מציאותה הבסיסית של האמונה היא נקודה אחת, כל השאר אצלה בגדר תוספת, ולכן בשעת ירידה כל אורותיה ייעלמו והיא תיוותר במציאותו הבסיסית בלבד, נקודה אחת קטנה (הסוגיה ערוכה בהקדמת פרי עץ חיים, דף א', עולת תמיד דף ד' ובשאר מקומות בעץ חיים).

כעת הבה נבין. קריאת שמע נאמרת מדי יום ביומו מחדש. זו הקריאה היהודית היסודית והבסיסית ביותר. היא מבטאת את אמונתנו בה'. לכאורה אמונה היא יסוד פשוט ולא "תוספת קדושה", הבסיס הראשוני ביותר עליו מושתתים החיים היהודיים עוד לפני קיום המצוות ולימוד התורה. ולמרות שיסוד זה פשוט כל כך, הוא טעון חידוש יום יומי. אנו נדרשים לומר את הדבר הפשוט והמובן מלכתחילה כביכול מדי יום בפה מלא, כאילו היום באנו עימו בברית. הרעיון הזה נסמך על הכתוב "חדשים לבקרים רבה אמונתך" – בכל יום יהיו בעיניך כחדשים.

היעלמות לצורך התגלות

התחדשות האמונה מדי יום קשורה להיעלמותה מדי לילה. כידוע, הסתלקות האור היא סיבה המאפשרת את התגלותו המחודשת. עניין זה משקף היטב את המציאות הרוחנית לפיה השכינה הקדושה יורדת מדי לילה לגלות, היא יוצאת ממקומה והיכלה שבעולם האצילות ונודדת אל עולמות הפירוד בריאה יצירה ועשייה. בבוקר היא נאספת מגלויותיה ועולה בחזרה למקומה. ברגעים אלה מורגשת התחדשות ממשית גם בעולם שלובש פנים חדשות מדי שחר ומקיץ מתנומת ליל, רענן מאמש. גם בליבו של כל אחד מתחדשת מדי שחר אמונה חדשה, ירידת השכינה ועלייתה מתבטאות אפוא בפרטיות בנפשו של כל יהודי.

עליית השכינה ושיבתה אל מקומה נעשית בשלבים. במהלך התפילה נאספים ניצוצותיה מכל חלקי הבריאה והדבר דומה לקיבוץ נידחים שיקדים את התגלות הגאולה. בלילה, כאשר השכינה שרויה בגלות, היא למעשה מפוזרת. אמונה חלושה היא אמונה פזורה. משום שתמיד יש אמונה, הצרה היא שאמונה זו נתונה לזרים. בשעת חולשה אנו נוטים לתת אמונתנו בהבלים, בהון און וממון. בבוקר היא נאספת מכל אותם מקומות וחוזרת למקומה ולהיכלה. בברכת המאורות השכינה עולה ואוספת נוגהותיה אל עולם הבריאה, עולה מהיכל להיכל עד ששוכנת בהיכל 'אהבה'. לכאן יש להוציא לקראתה את אורות עולם האצילות כדי לסייע בידיה לעלות מבריאה לאצילות. הדבר דומה ליציאת החתן מחופתו לקראת כלה. אורות עולם האצילות מקבילים את פני האמונה. עניין זה רמוז בכתוב "והוכן בחסד כיסא", החסד שהוא היכל 'אהבה' מכין ומתקין את הכיסא שהוא הכינוי לשכינה.

עליית השכינה בבוקר לעומת ירידתה בלילה מסמלת את המעבר בין אתערותא דלעיילא לאתערותא דלתתא. קריאת שמע קבועה בברכת המאורות, ולא בכדי. ההנהגה הזו של לילה ויום נגזרת מחילופי השלטון שבין שני המאורות, הגדול והקטן. בלילה שלטונה של הלבנה ואז גם זמן ירידת השכינה. על זמן זה נאמר "כי אשב בחושך – ה' אור לי", כלומר בשעת חשכה מושפעת עלי האמונה מצד השם יתברך, שלא על ידי. לפיכך חשכת הליל מבטאת מצב בו אדם אינו מאיר מצד עצמו, אלא סופג הארה מזולתו, דוגמת הלבנה שאין לה אור מעצמה ורק החמה מאירה עליה. היום הוא זמן התגלות האור ומשמעות הדבר שאדם מתחיל להתעורר ולפעול מצד עצמו, דוגמת השמש המאירה בעצמה.

פעמיים 'שמע' אומרים

לפיכך יש לומר קריאת שמע פעמיים ביום, בערב ובבוקר. משום שלאמונה ישנם שני ביטויים יסודיים – אמונה שמתקבלת מאתערותא דלעיילא, ואמונה הנרכשת מתוך אתערותא דלתתא. בלילה, כשאין אור, העבודה היא להכשיר את הכלים לקראת האור שיבוא ביום. אכן על פי פנימיות ידוע שכל תפילת שחרית הולכת אחר עבודת חצות לילה, ואי אפשר להפריד בין הדבקים. בלילה השכינה יורדת והעבודה היא להשתתף עימה בירידתה, לבכות את גלותה ולארוג כאייל לעלייתה. עבודת הלילה מכינה 'כלים' לעבודת היום. ויש כאן יסוד גדול בעבודת הבורא:

בנוהג שבעולם ששעות העבודה צמודות לשעות האור. בלילה לא עובדים משום שעשיית מלאכה נובעת מתוך אתערותא דלתתא, ובלילה ההנהגה היא באתערותא דלעיילא, ההתנהגות המתאימה לזמן זה היא שביתה ושינה. כאשר פועלים עבורך ובמקומך – רשאי אתה ללכת לישון. אולם ברוחניות גם בשעת מנוחה ושביתה לא נפסקת העבודה. הווי אומר: גם ביטול זו עבודה. אלא ששתי פנים לעבודת הבורא: יש עבודה של התעוררות ועשייה ויש עבודה של חוסר עשייה. איזו עבודה יש בחוסר עשייה? עבודת הגעגועים. אינך יכול להתגעגע ולכסוף לדבר המצוי בידך. ולפיכך דווקא אי היכולת לפעול בשעת לילה מעצימה את היכולת לכסוף ולהשתוקק בשעות הלילה. כאשר הלילה מוקדש לגעגועים, העבודה בשעות היום תושבח לאין ערוך.

(שעה"כ קריאת שמע – דרוש ו', ליקו"ה קר"ש ה')

נקודה קטנה

לשכינה הקדושה יש מצבים שונים של עליה וירידה, גלות וגאולה. מקומה הוא בעולם האצילות וכשהיא נודדת מקינה, הרי היא יורדת אל עולמות בריאה יצירה ועשייה. לא כל ספירותיה של השכינה יורדות אלא רק תשע הספירות שתחת הכתר, ספירת הכתר לבדה נשארת גם בשעת גלות בעולם האצילות. במצב שכזה קרויה השכינה 'נקודה קטנה' והכוונה לספירת הכתר של השכינה שהיא נקודתה השורשית שלעולם נשארת במקומה והיכלה.

לצייר את האור – כוונות קריאת שמע (פרק רביעי)

בס"ד

 

קריאת שמע היא מן המצוות המתוחמות בזמן. בערבית זמנה כל הלילה, ובשחרית משיראה את חבירו הרגיל עמו קצת ברחוק ד' אמות, ויכירנו. ונמשך זמנה עד סוף שלוש שעות (שו"ע או"ח, נח). האפשרות לפעול ברוחניות מוגבלת בזמן, וזמנה של קריאת שמע קשור כמובן למהות הפנימית של המצווה. מכיוון שהדבר העיקרי שאנו עסוקים בו בקריאת שמע הם המוחין והמשכתם, עלינו להרחיב יותר בביאורו של מושג 'המשכת מוחין'.

בכל יום חיים מוצפנת מטרה עילאית והיא, להכיר את הבורא יתברך. זו למעשה תכליתו של כל נברא. היכרות זו קרויה "ידיעת השם", משום שאין זו רק היכרות חיצונית, אלא ידיעה פנימית. 'ידיעה' מלשון התחברות כמו "וידע אדם" וגו' האדם היודע את קונו הוא האיש שזכה להתחבר ולדבוק בבוראו, דבקות זו אפשרית רק על ידי ידיעה והיכרות. איך מכירים את השם? מתוך התורה כמובן, אבל גם מתוך העולם. שהלא אדם ניכר מתוך פעולותיו המגלות את חכמתו ואופיו. העולם משקף את מי שאמר והיה העולם. זו אחת הסיבות לחיוב הקדמת הברכה לפני כל הנאה מן העולם, משום שהברכה היא הודאה בכך שכל קיומו של אותו הדבר אינו אלא להצביע על בוראו. כך גם בתפילות ובהודאות, במהלך התפילה אנו עושים שימוש בציורי העולם הזה, ומהללים ומשבחים את הבורא מתוך הבריאה ופרטיה. למעשה אנו חותרים להתאחד ולדבוק בבורא, אולם מאחר שאין לו גוף ולא דמות הגוף, לפיכך אנו מגששים את הדרך לאחדותו מתוך פעולותיו הנראות לעין, אלו אבני הדרך, העקבות בחול.

הארה אלוקית

כאשר העיניים מצליחות לראות ולזהות נוכחות אלוקית, המשמעות היא שהמוחין מאירים. כאילו אור שרוי במוח. מה זה אור? במציאות רואים בחוש שהאור חזות הכל. אילולא האור מאומה לא קיים. האור לא רק מאפשר לראות את היקום, בבחינה מסוימת הוא-הוא היוצר אותו. ידוע שהתמונות הנקלטות בגלגל העין אלו קרני אור המוחזרים מהעצמים השונים. למעשה העצמים הממשיים משמשים אמצעי להחזרת קרני האור באופנים שונים – מה שיוצר את הגוונים והשינויים הססגוניים. הזכרנו זאת לצורך משל. כעת נבין שהאור מחולל את הראיה וממילא אף את ההכרה ואת כל חוויית המציאות. לאור זאת נוכל לתרגם את המילה 'אור', במושג 'מוחין'. המוחין הם מקור האור הרוחני. בדיוק כשם שבהעדר אור העיניים שוקעות בחושך ומאומה לא קיים, כך בהעדר מוחין ההוויה הרוחנית נסתרת וכביכול איננה קיימת בידיעת האדם. על זאת נאמר "החכם עיניו בראשו והכסיל בחושך הולך", החכם והכסיל חווים כל אחד מציאות שונה לחלוטין, אלא שהראשון חי ופועל בעולם מלא חכמה תבונה והזדמנויות מבורכות, והשני חי ביקום שטותי כסילי ומלא מהמורות. ההבדל מתחיל ונוצר בראייה. החכם הולך לאור שכלו והכסיל מגשש בחשכת כסילותו.

מכיוון שהתכלית העליונה ביותר היא דבקות בבורא יתברך, ומכיוון שתנאי לדבקות הוא היכרות, נמצא שכדי להגשים דבקות שכזו ולבוא לידי ייחוד ואיחוד, עלינו להכיר את מי שאמר והיה העולם. היכרות זו תתאפשר לאורם של מוחין. אנו זקוקים אפוא להארת המוחין, ואת ההארה הזו ממשיכים לעולם באמצעות קריאת שמע.

לצייר את האור

בחוש הגשמי רואים שמקור האור מלמעלה, מגלגל חמה שמחוץ לכדור הארץ. גם כאן הטבע משקף מציאות רוחנית לפיה המוחין מקורם מלמעלה ומגמתם להגיע למטה. עלינו 'להביא' את אור המוחין אלינו כדי להאיר באמצעותו את המציאות. כעת יוסבר פרט נוסף: פגשנו ועוד נפגוש רבות את המינוח "הורדת המוחין", כלומר נושא הופעת המוחין מורכב תמיד מהולדה, המשכה והכנסה. אנו נדרשים להביא את המוחין ואחר כך גם להכניס אותם פנימה, פעולה הכרוכה בהורדה של המוחין לאורך הקומה הרוחנית, מהראש ועד הרגלין. פעולה זו גורמת לאור 'להצטייר'. אמרנו שהאור יוצר כביכול את המציאות בכך שהוא מקרין עליה ומבטא אותה, זהו ציור. משום שכאשר האור קלוש, גם הראות מטושטשת. העצמים יתבהרו ככל שהאור יתעצם. נמצא שהאור משרטט את תווי פניה של המציאות. ברוחניות, ככל שאור המוחין יורד ומתקרב להווי העולם, כך הנוכחות האלוקית סביב האדם מצטיירת והופכת לבהירה יותר. לעומת זאת כאשר האור מצוי עדיין הרחק, גבוה, גם ידיעת השם וממילא אף הקרבה אליו מתעכבת אי שם הרחק וגבוה. את המציאות הזו משקף הטבע שהוטבע בבריאה שהחושך קודם לאור והלילה ליום. על פי דרכנו אנו מבינים שהחושך אינו סתם העדר אור – החושך הוא גופו האור בשלביו המוקדמים יותר. האור, כאשר הוא קרוב למקורו, חשוך הוא. לפיכך בברכת המאורות אנו אומרים "יוצר אור ובורא חושך" והאר"י מפרש "יוצר אור" – עולם היצירה, "בורא חושך" – בריאה. בעולם הבריאה האור עדיין קרוב למקורו ולכן הוא מחשיך, ביצירה הוא קרוב יותר וממילא  מאיר יותר. מדי לילה זורחת הכרה מחודשת במציאות השם, הכרה שנבראה עבור יום המחר. בשקיעה מופיעים בעולם המוחין שנועדו לצבוע ולצייר את האלוקות של היום הבא, האור שעתיד לייצר את ההיכרות והדבקות של מחר. לכן יורד חושך לעולם. משום שהאור שירד לכאן היום מפנה את מקומו לידיעה מחודשת, גבוהה ונאצלת יותר במציאות השם. ידיעה זו, בשלב זה, עדיין רחוקה וגבוהה מדי, ולכן שורר אצלנו חושך. ככל שהיום מתקרב, כך החושך מתבהר. משמע, המוחין יורדים ומתקרבים אלינו. ההבחנה הזו מבוטאת היטב בסימנים שהובאו במשנה לזיהוי זמנה של מצוות קרי"ש – "משיכיר בין תכלת ללבן", "בין תכלת לכרתי", או "משיראה את חבירו הרגיל עימו קצת ויכירנו". לפנות בוקר ניתן לראות בחוש שהאור מצייר את העולם. בתחילה לא רואים מאומה. תכלת ולבן חד הם וכל בני אדם צלליות. ככל שאור היום עולה, מצטיירים העצמים ולובשים צורה. באופן זה גם מופיעים המוחין. בתחילה כל הפרצופים שווים, הדעת אינה מצליחה להכיר את פני ההשגחה בתוך כל ההתרחשויות האנושיות. אדם אינו מכיר את אלוקיו, צלליות חומריות מקיפות אותו. חשכה זו מקורה באור, אור גדול מדי. האפילה נוצרת בעטיין של ידיעות רחוקות שטרם בשלו לרדת אל מפלסיה הנמוכים של ההוויה. אימתי זמנה של קריאת שמע – "משיכיר". לכשתתחיל להכיר ולזהות, אות הוא שהמוחין שרויים בתוכך, ולא רק למעלה ממך.

זמן קריאת שמע

זוהי הסיבה להגבלתה של מצוות קריאת שמע בזמן, קריאת שמע של ערבית זמנה כל הלילה ואילו של שחרית עד שלוש שעות. למדנו שבקריאת שמע אנו מורידים אור לעולם, ומביאים מוחין. הפעולה הזו נחשבת "ציור האור". האור הוא מציאות מופשטת, כדי להכיר את השם יתברך יש לצייר את המופשט ולהעניק לו צורה. פעולה זו ניתנת לביצוע בפרק זמן מוגבל – כל עוד האור מסוגל עדיין להשתנות ולקבל צורה. כשם שאי אפשר לחולל שינויים ולהשפיע על צורתו של חומר מוצק, כך בלתי אפשרי להשפיע ולשנות את האור הרוחני לאחר שהוא נעשה למציאות. האור הרוחני מופיע בשלבים, בתחילה הוא 'נוזלי' כביכול ונוח לשינויים. לאחר מכן הוא מתגבש לכדי מציאות שרירותית. ככל שהיום מתאחר כך אור השמש נעשה מוחלט יותר, ובמקביל גם השפע הרוחני מקבל את צורתו המוחלטת. בקריאת שמע שאיפתנו היא להשפיע על האופן בו נראה את העולם, על צורת ההסתכלות וההשגה שתלווה אותנו במשך כל היום, ועל האופן בו יתפרשו המראות הללו בדעתנו, באמונה ובבהירות. הזמן המסוגל לכך ביותר הוא תחילת היום. כאשר האור מתחיל לרדת ניתן לקבוע את צורתו ובכך אף להשפיע על המציאות שתתגלה לאורו. אפשרות זו נמשכת כל הלילה, מפני שהלילה כולו שרוי בחושך, כלומר בעומק המושג. בלילה מאיר בעולם שכל גבוה מאוד, בלתי בשל כביכול. ככל שהיום מתבהר, כך מתגבש אור השכל והופך למציאות מוצקה. לאחר שלוש שעות השמש מאירה בעוז והעצמים כילו ללבוש צורה. כעת אי אפשר להשפיע על צורת ההשגה, ההכרה מגובשת וממשית. ולקורא קריאת שמע אין שכר אלא "כקורא בתורה" – כלומר קורא מתוך דבר כתוב, מכיר מתוך מה שהוכתב זה מכבר, ולא כמחדש הכרה חדשה.

(עפ"י שער הכוונות, דרושי קריאת שמע, ג-ד. ליקו"ה הלכות קריאת שמע ד)

אור – המשל המקובל ביותר לתיאורה של הרוחניות. האור הוא המהות החומרית היותר קרובה לרוחניות. הוא ניתן לחישה אך משולל כמעט לחלוטין מחומריות. גם בטבעו, בצורת התפשטותו ובאופן השפעתו על סביבתו, האור ממשיל במדויק את ההשפעה הרוחנית. המוחין – שפע החיות הרוחנית, משפיעים בצורת הארה. הם מאירים את המוח ומבהירים את המציאות כשם שהאור עושה זאת בגשמיות.

גדלות המוחין – כוונות קריאת שמע (פרק שלישי)

בס"ד

למדנו שקריאת שמע היא שלב ההכנה להגשמת תכלית התפילה, דהיינו ייחוד קוב"ה ושכינתיה. לצורך הייחוד אנו נדרשים להמשיך מוחין, והמוחין אמורים להיות 'מוחין דגדלות'. ברם קודם שניגש לסוגיית המשכת המוחין, יש לברר אילו מוחין חסרים ועלינו להמשיכם. לפיכך נתעכב כעת על ליבונן של כמה מההגדרות היסודיות של המוחין.

המשל הקרוב ביותר להגדרת המושג 'מוחין' הוא, השכל האנושי. אין מידה אחת לשכל, מנת המשכל משתנה מאדם לחברו, והשינויים הללו הם המרכיב העיקרי המסמל את תהליך הגדילה של אדם מהיותו ילד ועד כניסתו בגדר 'איש'. ילד צעיר ואיש בוגר זהים בצורתם אך שונים בכל מובן אחר. חרף אותם שינויים אין לבוגר איבר שחסר לילד. מרגע היותו, האדם שלם בסך איבריו. גודלם עתיד להשתנות ואף תכונותיהם, אך הצורה אחת היא. גם ברוחניות ישנם זמנים שונים, קטנות וגדלות, במהלכם יחולו שינויים מרחיקי לכת. אך בכל אותם זמנים מוכרח שיימצאו תמיד כל האיברים והצורה תהיה אחידה. השינויים והאיכויות יתבטאו בעיקר בגדלות המוחין. כדי לאפשר ייחוד דרושים "מוחין דגדלות". לא כל דבר שניתן לעשות במוחין דגדלות אפשרי גם בזמן קטנות, ייחוד הוא אחד הדברים שרק גדלות המוחין מאפשרת. לפיכך כאשר אנו ניצבים כעת בשלב ההכנה לייחוד של תפילת שמונה עשרה, הפרט החשוב ביותר לברר כעת הוא, מהי מידת המוחין המצויים כעת, וכמה מדרגות חסרות עדיין להשלמת החסר. כאן המקום לסקור בקצרה כמה הבחנות ומידות המגדירות את מצב המוחין.

עיבור, יניקה, מוחין

התפתחות האדם מתוארת בשלושה שלבים: עיבור יניקה ומוחין. במקביל, התפתחות רוחנית ניכרת אף היא בשלושה שלבים זהים. על שלב העיבור לא נדבר מפני שהוא קודם להוויה. נעסוק בשלבי הגדילה של האדם החי, הם שניים – קטנות וגדלות. מלבד החילוק בגודלו ומידתו של המוח קיימת הבחנה נוספת והיא, מקורו של המוח. האדם מקבל את אופיו ומוחו מאביו ואמו. ברוחניות המוחין והשכל האלוקי שופעים משני מקורות, הם קרויים "אבא ואימא", אלו הם הפרצופים המקבילים לספירות חכמה ובינה. בשפת קבלה מוגדרים שני המקורות הללו "מוחין דאבא" לעומת "מוחין דאמא".

בגשמיות הרעיון מומחש היטב. תמונת מציאות שלימה מורכבת תמיד ממספר נקודות מבט. אדם רוכש את השקפת עולמו ואת ההיכרות עם סביבתו באמצעות שתי עדשות עיקריות, את האחת מקנה האב ואת האחרת האם. ברור שאימא אינה מסוגלת להנחיל מבט של אבא, ואין ספק שהאב לא יצליח להקנות את מה שתעניק האם לבנה. גם ברוחניות הבשלות והגדלות נרכשים באמצעות "אבא ואימא". מקבל המוחין הוא הצאצא, כלומר הפרצוף או ההנהגה אליו אנו נדרשים להביא מוחין. בתפילתנו אנו נדרשים להמשיך שפע ואור המוחין להנהגת זעיר אנפין ומלכות, קודשא-בריך-הוא ושכינתי'.

מקיף ופנימי

הבחנה נוספת במוחין היא – פנימי ומקיף. במושגים אלו אנו נתקלים רבות. כל מוח מורכב משתי הבחנות, פנימי ומקיף. המשמעות היא שכל הבנה או השגה תופיע בשתי צורות, האחת תאיר מבפנים והאחרת תקרין מבחוץ. במילים אחרות: כל ידיעה מורכבת מחלק הניתן לעיכול ולהפנמה. זהו החלק שלכשישאלו אותנו נוכל להסביר במילים פשוטות. לעומתו יש חלק חסר הצורה. הוא מקיף אותנו משום שאנו חשים בנוכחותו, הוא קיים סביבנו משום שהוא מאציל עלינו בפירוש מתוכנו. אך למרות היותו קרוב אלינו ומקיף אותנו, איננו מסוגל להצטמצם ולהתאים את עצמו לכלי ההשגה שלנו. מי שאינו מודע לקיומו של חלק זה עשוי לטעון "מה שאינך מסוגל להסביר – אינך יודע". קביעה זו משקפת אמת מאוד חלקית משום שישנם דברים רבים שאנו חשים בקיומם, שואבים מהם כוחות, נלהבים בזכותם – ובכל זאת איננו מסוגלים להסביר אותם או לתאר את צורתם ההגיונית. בקבלה אנו מכירים שני חלקים המרכיבים השגה אחת; פנימי ומקיף.

כמו בכל דבר, גם שני החלקים הללו מחולקים במקביל לעשר הספירות. ההשגה הפנימית מיוחסת לתשע הספירות התחתונות, ואילו המקיף נוגע לכתר, השרוי מעל ומעבר לגוף. החלוקה הזו מתייחסת לאופן בו מופיעים המוחין – המקיפים והפנימיים – אצל מי שמשיג אותם. בנוסף יש לזהות את החלוקה בין מקיף לפנימי ביחס למהויות שמאצילות אותן. כלומר, כאשר אנו מנסים להבחין בין שתי צורות ההשגה, הפנימית והמקיפה, הרי שהחלוקה הזו ניכרת הן אצל מי שמקבל את השכל ומשיג את ההשגה, והן מבחינתו של מעניק השכל. שהרי לא מן המקום שאתה מעביר לזולתך 'שכל פנימי' הינך מאציל 'שכל מקיף'.

את החלק הפנימי, המובן והמעוכל, מעניק ה'הורה' ל'צאצא' מג' תחתונות שלו. כלומר מספירות הרגלין, נצח הוד ויסוד. רק מה שמצוי אצלך ברמת המעשים – ברגליים – הינך מסוגל להקנות לזולתך במילים מפורשות ובהתאמה למידת שכלו ותפיסתו. על פי קבלה אנו אומרים שההורה מקנה את השכל לצאצאו באמצעות 'רגליו'. משום שהרגליים נקראות 'לבר מגופא' – מחוץ לגוף. כאשר ההבנה וההשגה מתבשלת דיה היא נעשית עניין 'חיצוני', דבר שהנך משתוקק לפנות מעצמך ולהקנות לזולתך, או להוריש לילדיך. גם ברוחניות את המוחין הפנימיים מקבלים העולמות מהבחינות היותר נמוכות וחיצוניות של העולמות העליונים מהם.

את השכל המקיף מקנה ההורה מקומותיו היותר עליונות. שם שוכנים המקיפים. אנו מבחינים בשני מקיפים, ראשון ושני. האחד קרוב יותר והאחר מרוחק וגבוה יותר. ההשגה היא אם כן מערכת המורכבת משלוש קומות, מוח פנימי ושני מקיפים. שלושתם מוגדרים בסימן צל"ם.

"בצלם יתהלך איש"

כתיב "אך בצלם יתהלך איש", לצלם זה משמעותיות שונות, אחת מהן מתארת את מערכת המוחין. מערכת מוחין מורכבת משלושה שלבים הקרויים צל"ם, דהיינו צ' ל' ם'. כל אחת מהאותיות מבטאת צורה אחרת של מוחין; האות צ' מסמלת את המוחין הפנימיים. צ' בגימטרייה תשעים, והמוח הפנימי כזכור נכנס ושוכן בתוך תשע הספירות התחתונות שכל אחת מהן מורכבת מעשר ספירות פרטיות. האות ל' מסמלת את מערכת המקיפים הראשונה, זאת משום שמקיפים אלו מגיעים משלוש הספירות האמצעיות (חג"ת) של ההורה, ל' בגימטרייה שלושים כמניין שלוש ספירות שכל אחת מהן בעלת עשר פרטיות. האות מ' מסמלת את מערכת המקיפים השניים והיותר עליונים. מקיפים אלו באים מארבע ספירות הראש כתר חכמה בינה ודעת של ההורה, ולפיכך הם נרמזו באות מ' שמספרה ארבעים כמניין ארבע ספירות כנ"ל.

על פי ההגדרות אלו ניכרת מידת הבשלות הרוחנית שיש באדם או בזמן, על פיה ניתן לזהות את החסר ואת הדרוש השלמה ותיקון.

נציין פרט חיוני נוסף. המוחין, שלא כמו האיברים, אינם מקובעים. הם ניידים. את ראשו אדם אינו עשוי לאבד בעודו חי, אך את מוחו כן. המוחין שרויים באדם כאורחים. מקורם בעולם העליון וכאן הם נוטים ללון כל עוד איננו מגרשים אותם במעשינו הבלתי שקולים. גם בעולמות הרוחניים המציאות היחידה שניתן לראותה כקבועה היא הגוף, כלומר הכלים והאיברים. התוכן הפנימי – המוחין, אינם קבועים, והם מסתלקים לעיתים. ובכל זאת לא כל חלקי המוח עשויים להסתלק, מידה מסוימת של רוחניות אינה יכולה להסתלק לעולם, מפני שהיא מכילה את מנת החיות ההכרחית לקיום החיים. כתיב "החכמה תחיה את בעליה" ומשמע שהחכמה היא מזון החיים. ובאמת חיותו של אדם מרוכזת במוחו, ובעיקר במוחין שבו. ככל שהמוח נעשה קטן וחלוש יותר, אף איכות החיים מחווירה. כאשר המוח גדל והמוחין מתרחבים – גם החיות מתעצמת. המוח הבסיסי ביותר הוא מה שקרוי מוחין דיניקה, פנימיים, דאימא. לעולם אין אנו מתחילים את עבודתנו עם מידת מוחין פחותה מזו. מכאן ואילך ככל שנתחיל את עבודתנו מנקודת התחלה גבוהה יותר, כך תתעלה ותשתבח התוצאה.

 

עיקרון נוסף. כדי להשיג מדרגה כלשהי של מוחין עלינו 'להשלים' קודם לכן את רכישתן של כל המדרגות הקודמות לה ונמוכות ממנה. אי אפשר 'לדלג' ולהביא מדרגות גבוהות יותר בטרם הושלמה השגתן של המדרגות הקודמות להן. לפיכך, אחד השלבים בכוונות קריאת שמע מוקדש ל'השלמת היניקה', דהיינו השלמת הבאתן והשגתן של מוחי הקטנות. שלב זה ישתנה בכל אחד מארבעת הפעמים שאנו קוראים קריאת שמע, לפי מצב המוחין באותה השעה. ככל שיחסרו פחות מוחין לפני קריאת שמע, כך תידרש פחות השלמה. נתון שישפיע אף על איכות מוחי הגדלות שניתן יהיה 'למשוך' באמצעות קריאת שמע.

(ע"פ שעה"כ דרושי קריאת שמע, ג – ד)

עי"מ – ראשי התיבות של עיבור, יניקה, מוחין. אלו הם שלושת השלבים המציינים את תהליך הצמיחה הרוחני. במקביל לאדם, גם על ההנהגה הרוחנית חלים שינויים של עליה מדרגה לדרגה. ככלל, השאיפה היא לצאת מקטנות ולבוא לגדלות. הצמיחה מקטנות לגדלות מצוינת בשלושה שלבים של עיבור יניקה ומוחין. בכל שלושת השלבים גופו של האדם שלם בסך איבריו, השינוי העיקרי ניכר במנת המשכל. גם ברוחניות הגדילה מתבטאת במוחין, בעקבות הגדלת המוחין גם הכלים גדלים ומתרחבים. 'עיבור' הוא מצב המוחין הנמוך ביותר. 'יניקה' אלו מוחין של קטנות. 'מוחין' הם מוחי זמן הגדלות.  

כוונות קריאת שמע – פרק ב'

בס"ד

זיהינו את מקומה של קריאת שמע בתפילה כשלב ההכנה המאפשר את הייחוד שהוא תכלית התפילה. למדנו שבקריאת שמע 'מולידים' וממשיכים את המוחין שהם התנאי לקיומו של הייחוד. כעת נתפנה לסקור הבדלים ושינויים שיש בין קריאות שמע שנקראות במשך היום. שינויים אלו המושפעים מגורמים מגוונים משמשים יסוד להבנת כללים חשובים בקבלה.

על פי דרכנו הבינונו שבקריאת שמע מובאים המוחין שיאפשרו את הייחוד. כלומר, במצווה זו אנו מושכים אלינו דעת והשגת אלוקות במידה שתאפשר לייחד עלינו את שמו הגדול, להכיר בבהירות בנוכחותו המוחלטת והיחידה, ובכך לגרום אף למידות העליונות להתמזג לטובת הנבראים ולהמשכתן של נשמות חדשות והשפעות נפלאות. מובן אם כן שבסביבתה של כל קריאת שמע תימצא בהכרח נקודת ייחוד. נסביר: את הזמן ברא הקדוש ברוך הוא כדי שישמש בסיס לכינונם של חיים ארציים בזה העולם. עשרים וארבע שעות הם פרק הזמן שהוקדש לכל מחזור שכזה. העולם מתקיים על בסיס ימים שהופכים לשבועות לחודשים ולשנים. יחידת הזמן הקרויה 'יום' מגלמת את מחזור החיים השלם בזעיר אנפין. בכתובים ובמאמרי חז"ל אנו מוצאים לכך התייחסויות רבות: "היום אם בקולו תשמעו". "בני, אני היום ילדיתיך". "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים". יום הוא יקום קטן, בריאה פני עצמה. ולכן אנו מוצאים את שלוש התפילות חוזרות על עצמן מדי יום. הן לא חוזרות על עצמן – העולם הוא שחוזר על עצמו.

בכל יקום-יומי שכזה חייבות להימצא 'נקודות השקה' באמצעותן תתחבר המציאות הגשמית הנפרדת אל האחדות הפשוט של הבורא, כדי לקבל תזונה וחיות חדשה. נקודות אלו הן למעשה רגעי הייחוד, אנו נכנה אותן 'נקודות ייחוד'. לאורכו של כל יום קבועות מספר נקודות ייחוד, בדרך כלל מיוסדת סביבן תפילה, כך זה בכל אחת מג' תפילות שתיקנו אבותינו הקדושים; בשחר, בשעת המנחה ובערב. נקודת ייחוד נוספת קבועה בחצות לילה, והיא אינה כרוכה בתפילה. ישנם ייחודים נוספים אך די לנו בזה לעת עתה. קריאת שמע אמורה אם כן להימצא בסמיכות לנקודות הייחוד, אך כשנתבונן נגלה שלא בכל המקרים זה כך. בתפילת מנחה למשל, איננו קוראים את שמע, מדוע? בשחרית לעומת זאת נקראת 'שמע' פעמיים, מה טעם?

ארבע עונות היום

ארבעה פעמים ביום קוראים את שמע. פעמיים בשחרית – בקורבנות ובברכת 'יוצר אור'. פעם בערבית ופעם נוספת על המיטה. בכל הפעמים הללו עניינה של מצוות קריאת שמע זהה. גם התוצאה זהה, ובכל זאת השינויים רבים כפי שנחזה. אחראים לכך מספר גורמים.

אחד הגורמים המשפיעים על כך קשור לאיזון שבין חסד לגבורה. העולם והאדם, דורשים חז"ל, מוטלים תמיד בין חסד לדין, ובתוך אותו עולם צריך אדם לראות עצמו "חציו חייב וחציו זכאי. עשה מצוה אחת, אשריו, שהכריע את עצמו לכף זכות…" (קדושין מ:). האיזון הוא בסיס הקיום וכך גם מבחינה גשמית. קיומנו מושתת על יסוד האיזון בין הכוחות השונים. ברוחניות החסד והדין מוגדרים בסימן מ"ה וב"ן. אלו שניים מתוך ארבעה מילויי שם הוי"ה ב"ה. באמצעות שם ב"ן נברא העולם בדין, ואילו שם מ"ה מגלם את שיתוף מידות הרחמים בדין. על פי פנימיות, שם ב"ן הוא העולם החרוב של שבירת הכלים, ושם מ"ה הוא עולם התיקון. עשרים וארבע שעות היום מחלקות ביניהן ארבע מזיגות שונות של מרכיבי חסד ודין. וכך יש לנו מדי יום ארבע עונות; בוקר, אחר הצהרים, ליל, ואחר חצות לילה. בבוקר העולם שרוי בחסד מוחלט, כדכתיב "יומם יצווה ה' חסדו". ההרכבה בעונה זו היא מ"ה דמ"ה, חסד שבחסד. אחר הצהרים נמזג בחסד גוון של דין וההרכבה היא ב"ן דמ"ה, כלומר הדין שבחסד. חציו הראשון של הלילה קרוי 'ליל', וזו העונה הקשה מכולן. הרכבתה היא תמצית הדין, ב"ן דב"ן. לאחר חצות נשבר הדין כאשר מרכיב של חסד נמזג בו, והוא נחשב מ"ה דב"ן. עונות אלו הן הרקע לכל מה שיתרחש במהלכן. ברור שרקעים אלו ישפיעו על איכויות הייחודים והפעולות הרוחניות שייעשו אז.

על פי עיקרון זה מתיישבת לנו כבר תמיהה אחת –  מדוע אין במנחה קריאת שמע. שחרית ומנחה חלים אמנם בשתי עונות שונות, אולם שתיהן משתייכות למשפחה אחת, משפחת מ"ה, שאופייה חסד. בבוקר החסד מוחלט ובשעת המנחה מזוג בו דין, אבל עדיין שתי העונות שייכות לממשלת היום. בקריאת שמע של שחרית אנו מביאים מוחין לא רק עבור תפילת השחר, בהזדמנות זו מובאים כל המוחין שידרשו לנו למשך היום כולו. הם ישהו על גבי הראש, ויכנסו לפעולה לכשידרשו. לפיכך אין צורך בקריאה חוזרת של שמע, המוחין של מנחה מצויים בעולמנו עוד משחרית. תפילת ערבית קבועה בעונת הלילה, ובסוף היום מסולקים כל מוחי ממשלת היום. איננו יכולים להיסמך אם כן על מה שהושג ביום, ויש לקרוא את שמע בשנית (שעה"כ – דרושי קריאת שמע, ג).

השלמת המוחין

מלבד איכות הזמן בו מתרחש הייחוד, ישפיע על מהותו גורם נוסף – המצב שקדם לו. יתכן עיתוי מעולה מצד עצמו אך חלש מפאת נקודת ההתחלה שלו. אין להשוות עבודה הנעשית מבראשית, ללא כל בסיס, לזו הנעשית על יסודות קודמים. כך למשל עבודת השחרית קבועה בעונה המעולה ביותר, בחסד השלם (מ"ה דמ"ה), מאידך היא חלה לאחר עונת הלילה וסילוק המוחין שבסופו. כשאנו מתחילים את עבודתנו בשחר אמתחתנו מרוקנת לחלוטין. המוחין דאמש מוצו והסתלקו. מוחי היום החדש טרם נבראו. העיתוי נעלה אך נקודת ההתחלה בסיסית ביותר. לעומת זאת עונתה של תפילת ערבית קשה, בחציו הראשון של הלילה הדין תקיף (ב"ן דב"ן), לעומת זאת, זה עתה יצאנו מעונת היום והמוחין המאירים. נמצא לכל אחת מן התפילות הללו יש מעלה וכנגדה חיסרון. אך הם אינם שתווים, משום שמעלת תפילת שחרית מצד עצמה, ואילו מעלתה של ערבית קשורה לעונה שקדמה לה.

נושא זה כרוך בעיקרון נוסף המשפיע על השינויים שבין קריאות שמע, נקרא לו 'השלמת המוחין'. הדברים יסייעו לנו גם בפענוח השאלה השנייה שהזכרנו – מדוע קוראים את שמע פעמיים בשחרית. מדרגות רוחניות נרכשות בזו אחר זו, בשלבים. כדי להשיג 'מוחין' במדרגה מסוימת יש להשלים קודם לכן את רכישתן של המדרגות הקודמות לה. אי אפשר 'לדלג' לקומה גבוהה יותר בטרם הושלמה השגתה של הקומה הנמוכה. לפיכך שלב חיוני בכוונות קריאת שמע מוקדש להשלמה. לדידן הכוונה להשלמת מוחי הקטנות. צִיַּנּוּ שפעולתה של מצוות קריאת שמע זהה בכל אחת מארבע הקריאות, תמיד התוצאה היא הבאת מוחין דגדלות. אולם הדרך אל היעד והצורה בה תושג התוצאה, משתנים. כאשר אנו מעוניינים להשיג או לרכוש דבר מה, עלינו לברר כמה משאבים, הון וכדומה, יש בידינו כדי להתחיל לפעול עימם להשגת המטרה. ככל שהבסיס יימצא בנקודה גבוהה ובשלה יותר, כך תידרש פחות השלמה וממילא כוחות רבים יותר יהיו פנויים למען המטרה. ככל שהעונה של קריאת שמע בשלה יותר, כך המוחין שיושגו באמצעותה יבואו ממקום נעלה יותר, ממילא אף הייחוד שהם יאפשרו יהיה שלם יותר. עיקרון זה עומד בבסיס ההבדלים שבין קריאות שמע והתפילות השונות. לפיו נוכל להבין את הצורך בקריאת שמע של קורבנות (שם, דרוש ד).

מנהג וותיקין

זמן שחרית הוא המעולה שבזמנים, אבל נקודת ההתחלה בעת הזו היא הנמוכה ביותר. בשפת קבלה ייאמר שיש אז לזעיר אנפין מוחין דקטנות פנימיים מצד אימא בלבד (על הגדרה זו ומושגים נוספים נרחיב אי"ה בפרק בפני עצמו). כדי להגיע למקום ממנו ניתן יהיה לפעול להבאתם של מוחין דגדלות, נדרשת עבודה כפולה. אי אפשר להשלים מדרגות חסרות רבות כל כך בבת אחת. לפיכך אנו קוראים את שמע פעמיים. הקריאה שבקורבנות נועדה להקדים ולהעניק בסיס כלשהו לפעולה שתיעשה בקריאה של 'יוצר אור'. נושא זה שופך אור על מנהג וותיקין. וכך מלמד האר"י: הוותיקין שהתפללו תפילתן עם הנץ החמה, לא נהגו לקרוא את שמע בקרבנות, הם הסתפקו בקריאה של 'יוצר'. זאת משום שכל הטעם לקריאה הכפולה הוא מפני שאנו מתפללים את שחרית כאשר היום בתוקפו והלילה נמוג זה מכבר. עד לפנות בוקר עדיין מאירים המוחין שהושגו אמש, אולם בעלות השחר הם מסתלקים. וותיקין שהסמיכו תפילתם לזריחה וקראו את שמע קודם הזריחה, פעלו בעולם בו ניכרים עדיין רשימו של מוחין דאמש. הם ביססו את עבודתם על סמך המוחין שאך כעת הסתלקו, לפיכך די היה להם בקריאה אחת. אולם מי שמאחר את תפילתו, אינו יכול להסתמך על אור שנגנז זה מכבר, עליו להתחיל מבראשית. דרושות לו מדרגות מוחין רבות מכדי שניתן יהיה להביאן בפעולה אחת, ויש לעשות זאת פעמיים, בשתי פעולות. כיום גם מתפללי וותיקין יקראו את שמע פעמיים, והרח"ו מעיד על מורו האר"י שגם הוא נהג כן. הוא מנמק זאת בתנאי נוסף הדרוש כדי להסתפק בקריאה יחידה. על המתפלל להיות "חסיד גמור" שכוונתו ומחשבתו יהיו מסוגלים להחזיק את המוחין המסולקים ולהשתמש באורם. אנן יתמי דיתמי רחוקים ממעלות החסידים, דרושות לנו אפוא שתי קריאות שמע, כולא האי ולוואי נזכה (שם, דרוש ג).

מ"ה וב"ן – ישנם ארבעה אופנים שונים בהם ניתן למלא את שם הוי"ה ב"ה. הם נקראים על שם הגימטרייה שהם יוצרים; ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן. באופן כללי השניים האחרונים, מ"ה וב"ן, מייצגים את מימד הזמן, ואת המיזוג של חסד ודין. מ"ה הוא החסד וב"ן הוא דין. לכל אחד מהם בעצמו שני צדדים, האחד נוטה לחסד וכנגדו הדין. כך שהחסד והדין מורכבים מחסד ודין פרטיים. שילובי מ"ה וב"ן מסמלים את כל הצורות בהן משולבות מידת החסד והדין במציאות הרוחנית והגשמית.   

כוונות קריאת שמע – פרק א'

בס"ד

בדבריו המקדימים לדרושי כוונות קריאת שמע, מציין האר"י את העובדה שסוגיה זו מקיפה ונוגעת במגוון תחומים ונושאים של כוונה, לפיכך יסודות גדולים כנוסים בין דרושיה. אך אנו נקדיש את מאמרנו הבאים לליבונן של מגוון סוגיות העולות בקנה אחד, תומכות ונתמכות בסוגיית הקריאה היהודית "שמע ישראל".

במאמר זה נשתדל לברר את תפקידה ומעמדה של קריאת שמע בתוך התפילה. על פי דרכנו ראינו שהתפילה אינה רק אוסף פסוקים ותחינות, במקביל לאלו נעה התפילה על מסילת כוונות נסתרת, שתכליתה לחולל פעולות תיקון רוחניות. בתוך תכלית זו מיועד לקריאת שמע מקום מרכזי. על חשיבותה ביחס לשאר חלקי התפילה ניתן ללמוד מהעובדה שחז"ל מציינים אודות "רשב"י וחבריו" שאינם מפסיקים מלימוד תורה אפילו לתפילה משום "שתורתם אומנותם", ובכל זאת לקריאת שמע הם מקפידים להפסיק. 'חבריו' של רשב"י הוא לכאורה רבי יהודה הנשיא עליו מובא בגמרא שתוך כדי מסירת שיעור היה מעביר ידיו על עיניו ובשעה זו היה קורא פסוק ראשון של קריאת שמע ובכך יצא ידי חובתו (ברכות יג:).

מאי בעצם קריאת שמע?

בטרם נרד לעומקם של דברים, הבה נאזין לפשטות. קריאת שמע היא הקריאה היהודית השורשית והיסודית ביותר. זו כביכול הנוסחא הגנטית של האמונה. תמציתה של אותה נוסחא מרוכזת במילה המסכמת – "אחד". תכלית הכל היא גילויו של האחד. העולם מושתת על יסוד הריבוי. מה שמתפתח בהכרח מתרבה ומה שאינו מתרבה לקוי גם בהתפתחותו. הריבוי הוא גזירת הקיום אך מאידך הוא מאפיל על הדבר היקר ביותר בעולם – האחד. הרבים מסתירים את האחד. ככל שאדם נעשה מודע יותר לסביבתו ומכיר פנים רבות יותר, כך קשה עליו יותר לזהות את האחד הפשוט המצוי בתוך ומעבר לכל הנמצאים. כאן מקומה של האמונה. להאמין זה להצליח להחזיק בנקודת האחדות גם בעולם עמוס ריבויים. אל היעד הזה שואפת קריאת שמע. אי אפשר בלעדיו, הוא תכלית הכל.

המילים "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" ממזגות את המציאות המפוצלת בין שתי הנהגות. שם הוי"ה ושם אלוקים – חסד ודין, מתאחדים כאשר האחד ויחיד מתגלה.

ייחוד עליון

תכליתה של התפילה הוא לעורר ייחוד עליון. למעשה הייחוד הוא נקודת המרכז. אליו הכל שואף, ולקראתו נעשות כל ההכנות שממלאות את כל סדר יומנו, מרכיבות את תפילותינו, ומקיפות את רוב הפעולות שאנו עושים. 'יחוד' הוא שם כולל להתחברותן של מידות עליונות כדי להיטיב עם העולם ולהחיות את הנבראים. ישנן דרגות ומעלות שונות בייחוד והדבר נגזר ממשפיעים רבים ותלוי בנסיבות מגוונות. הייחוד עליו אנו מדברים ייעשה בתפילת שמונה-עשרה, בברכת 'שים שלום'. בשעה זו אנו עתידים לעמוד בעולם האצילות. כלומר, נשמת המתפלל והעניינים שהוא פועל בהם בתפילתו, יהיו אז בעולם האצילות. כעת אנו עדיין בעולם הבריאה. בקריאת שמע עבודתנו מתמקדת בהכנה לקראת אותו ייחוד, ובפעולות שיאפשרו לעורר אותו בבוא העת. קר"ש היא אפוא הכנה לתפילת שמונה עשרה, אך מצד המעשה בקריאת שמע אנו מעוררים פעולה רוחנית נשגבת ומעולה אף יותר מזו שבשמונה עשרה. העניין יובן לאחר הקדמה.

להתהוותו של ייחוד נדרשים תנאים, והמודגש שבהם הוא 'מוחין'. כלומר שיהיו מוחין במידה ובמדרגה המספקת לייחוד. הרעיון הזה מביא אותנו להרחיב במושג 'הסתלקות המוחין'. כידוע המציאות הרוחנית מתנהגת באופן זהה לבני אדם. וכך כל הנהגה, דהיינו "פרצוף", מורכבת מראש וגוף. ייחוד יכול להיעשות רק כאשר יש להנהגה הרוחנית די מוחין. המוחין הם שפע רוחני המשפיע על המציאות וקובע את מצבה. ייחוד ייעשה רק בזמן גדלות. כאשר המוחין בקטנות ההנהגות אינן יכולות להתאחד. הקטנות מדגישה ומבצרת את ההבדלים והפירודים, רק גדלות תאפשר מיזוג והתחברות.

חורבן הבית השפיע באופן מובהק על המציאות הרוחנית, וגרם לכך שהיום לא תיתכן נוכחותם של 'מוחין' באופן קבוע. תמיד הם מסתלקים ויש ליזום את שובם מחדש. מבחינתנו משמעות הדבר היא, שאי אפשר לפעול פעולה רוחנית "מעתה ועד עולם". מוכרחים לשוב על אותה פעולה שוב ושוב יום אחר יום. בדרך כלל המצב הוא חוסר מוחין, ומציאות זו מבוטאת היטב במילים "סוכת דוד הנופלת" – השכינה הקרויה 'סוכת דוד' נראית תמיד כאילו נופלת, משום שגם לאחר שהקמנוה במעשינו הטובים, נידרש לשוב ולרוממה מחדש. הסתלקותם של המוחין והצורך להשיב אותם מדי יום לפני תפילת שמונה עשרה, הוא הרקע היסודי להבנת תוכנן של כוונות קריאת שמע.

נקודת הייחוד

אם נחפש את נקודת השיא בתפילה, זהו ללא ספק הייחוד. אבל במידה מסוימת זו כבר תוצאה. ההכנה חשובה לעיתים אף יותר מהתוצאה. כדי לאפשר ייחוד עלינו להביא לעולם 'מוחין', ומקומם הטבעי אינו כאן. המוחין הם שפע רוחני שמקורו באין סוף. אפשר להמשיל את החיים למעין השופע מאת השם יתברך ומזין את העולם. התזונה הם המוחין שיורדים לתוחלת חייו של כל נברא. מקור החיים מצוי מעל העולמות, בתחומו של האין סוף. והחיים מופיעים בתוך העולמות לאחר שהם הופכים למוחין ויורדים אל כל אחד מהנבראים או לכל אחת מההנהגות השונות.

כעת נגענו בעיקרון יסודי. הכלל אומר שכל שפע רוחני, גם אם מקורו במדרגה רוחנית מסוימת, חייב להיות מושפע מהמקור העליון ביותר, מהאין סוף. בהמשך נזדקק לכלל הזה ביתר שאת. בכל אופן, תפקידה של קריאת שמע להביא את אותו שפע רוחני הקרוי 'מוחין' בזכותו יתאפשר קיומו של הייחוד. אלא שזו בדיוק הסיבה שבקריאת שמע – הנחשבת אמצעי למטרת הייחוד בשים שלום – אנו פועלים בנקודה גבוהה יותר מזו של 'שים שלום'. בעוד ובשים שלום אנו עתידים לעורר ייחוד קוב"ה ושכינתיה, הרי שהייחוד שאנו מעוררים בקריאת שמע גבוה יותר, זהו ייחודם של "אבא ואמא". נרחיב להבהרת העניין.

האר"י מלמדנו שהעולמות מושתתים על היררכיה של אבות ובנים, עילות ועלולים. מעין מערכת צינורות שפע רוחניים, והשפע הרוחני נוזל ומשתלשל מדרגה לדרגה. כל אחת מהדרגות הללו נחשבת להנהגה בעלת מהות ומציאות משל עצמה. לכל מדרגה יש 'הורים' וגם 'צאצאים'. ההורה מאציל על הצאצא את השפע הרוחני והצאצא מעביר אותו הלאה לצאצאיו. ולכן, אין שום דרך להביא מוחין ולהגדיל את קומתה של מציאות רוחנית כלשהי מבלי לפעול זאת אצל 'ההורה'. נמצא שדווקא כאשר רצוננו לפעול במדרגות הנוגעות אלינו, אנו מוכרחים קודם להעפיל ולפעול בתחום המדרגה היותר עליונה כדי לאפשר את התגשמות הפעולה במדרגה הנמוכה יותר. בקריאת שמע אנו מעפילים לקומה עליונה יותר, ומשם מביאים שפע שיאפשר את עבודתנו במדרגות הנוגעות אלינו בתפילת שמונה עשרה.

'הורים' ו'צאצאים' בעולמות

נכתוב זאת בשפת המושגים. ההנהגה הרוחנית מתחלקת בין חמשה פרצופים והם: כתר הקרוי עתיק ואריך (לעניינינו הם ייחשבו לאחד). אבא ואימא, זעיר אנפין (להלן ז"א) ומלכות. עבודתנו מיוחסת ונוגעת לשני הפרצופים היותר נמוכים – ז"א ומלכות. זו כוונתנו בהצהרה "לשם ייחוד קודשא-בריך-הוא ושכינתיה". ז"א ומלכות מיוצגים על ידי שני הביטויים היותר קוטביים, השמיים והארץ. השמיים הם מקור השפע, והארץ מקור ההולדה. מהשמיים יורד הגשם והארץ אַמוּנָה על הצמחת היבול והשפע. הייעוד הנעלה ביותר הוא לאחד בניהם, משום שבמציאות, מפרידים בין השמים והארץ כל ענייני העולם הזה. זהו משל למצב הרוחני: ענייני העולם הזה יוצרים כביכול מחיצה בין מקור ההשפעה למקור ההולדה. אדם רואה את המקום ממנו מפיקים כסף ומייצרים מזון, אבל אינו רואה מהיכן הדברים מושפעים. תכלית התפילה היא לבטל את כל ההפרעות הסביבתיות, ולהגיע אל הנקודה בה מתקפלת כל ההוויה ומצטמצמת כל המציאות בנקודת אחדותם של השמים והארץ, המשפיע והמקבל. בנקודת האמונה.

לגרום לאיחוד במציאות כה פרודה זו משימה כלל בלתי פשוטה. לשם כך דרושים "מוחין דגדלות". רק מוח גדול ורחב יכול לדלג על פני הפערים ולראות איך הכל מתמזג בנקודת האחדות. מוחין אלו יקבלו ז"א ומלכות מהפרצופים העליונים מהם, פרצופי "אבא ואמא". גם 'ההורים' לא יביאו את המוחין מעצמם, הם ידרשו להשיג זאת מההנהגה הקודמת להם וגבוהה מהם. לשם כך עליהם לעורר את רצונה של המדרגה העליונה. וכך אמורה תנועת ההתעוררות הזו להשׂתרג ולעלות מדרגה לדרגה עד נקודת ההתחלה של הבריאה ולהניע שם את הרצון העליון ביותר של האינסוף ב"ה, שיגמול לעולם בשפע חדש לגמרי, שיעשה את דרכו חזרה, מרום כל דרגין ועד המקום ממנו החלה ההתעוררות.

(על פי שעה"כ דרושי קריאת שמע).

הסתלקות המוחין –

המוח מצוי בראש והראש רוכב על הגוף. בעולם החומרי המוח מוגדר כ'אינו תדיר'. המוחין מושגים באמצעות תפילה, ובזמן בית המקדש ניתן היה לשמר את המוחין במשך כל היום כולו. לאחר החורבן הם מסתלקים מהר מאוד. זו אחת הסיבות לכך שאנו נדרשים להתפלל בכל יום מחדש. בנוגע להסתלקות המוחין מתקיים דיון בין המקובלים – האם ההסתלקות היא כפשוטו או לא. לאפשרות השנייה ההסתלקות אינה הסתלקות של ממש. המוחין שהושגו אמש לא אבדו, אלא שאנו בני האדם התקדמנו מספר צעדים ולמקום זה טרם הובאו מוחין. נראה כאילו הם הסתלקו, ולמעשה עדיין לא באו מעולם.

 

שוב פעם פסח – הורתו ולידתו של פסח שני

בס"ד

"ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא, ויקרבו לפני משה ולפני אהרן ביום ההוא. ויאמרו האנשים ההמה אליו: "אנחנו טמאים לנפש אדם. למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה' במועדו בתוך בני ישראל"? ויאמר אליהם משה: "עימדו ואשמעה מה יצווה ה' לכם". וידבר ה' אל משה לאמור: "דבר אל בני ישראל לאמור: איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה לכם או לדורותיכם ועשה פסח לה'. בחודש השני בארבעה עשר יום בין הערביים יעשו אותו, על מצות ומרורים יאכלוהו" (במדבר, ט.).

בפסוקים אלו מתוארת לכאורה בריאתה של 'תורה חדשה', והעניין רוחש פלאות. מתי ואיך נוצרה מצוות 'פסח שני'? אין דוגמתה בכל מצווה אחרת. מעולם לא שמענו על איש שזכה ליום כיפורים משל עצמו רק משום שלא היה מוכן מספיק לקראת יום הכיפורים המקורי. במיוחד כאשר מבינים שפסח הוא חג הגאולה והיציאה ממצרים. הגאולה אירעה בתאריך מסוים, ברצון השם, בניסי ניסים. כדי לזכות לאכול מקרבן החירות – קרבן פסח, נדרשו האוכלים לעמוד בתנאים שנאמרו בפירוש במצוות השם. והנה באים להם האנשים שהיו טמאים ובדרך רחוקה וטענה בפיהם: "למה נגרע?!"

שאלתם מופרכת מעיקרה לכאורה. וכי מה תבקשו? והלא החמצתם את הפסח, העיתוי חלף עבר. האם תצפו שתינתן עבורכם תורה חדשה? 'תורה חדשה' – כלשון הזו נוקט האור החיים הקדוש.

מתתא לעילא ומעילא לתתא

להבנת העניין עלינו לשוח אודות מהותם של פסח ראשון ושני. על עניינם ועל ההבדלים שבין שני הפסחים עומד מאמר הזוהר הקדוש בפרשת בהעלותך (קנ"ב ע"ב), תמצית הרעיון כך:

קדושת פסח ראשון היא בגדר "מתתא לעילא", לעומת זאת קדושתו של פסח שני חלה בבחינת "מעילא לתתא". בפסח ראשון הגאולה והאורות שופעים מכוח אתערותא דלעילא, כלומר השם יתברך מביא אותנו אליו, אל קדושתו שלו. על דרך הכתוב "ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי". פסח שני נברא מתוך אתערותא דלתתא, דווקא מחמת תחושת הריחוק, הטומאה והסיאוב, מתעורר האדם ומזמין את הקדושה לשרות עליו. על הנהגה זו נאמר (ישעיה נז): "אשכון את דכא ושפל רוח" שמוריד את קדושתו אל השפל והנמוך. כאן למעשה החילוק בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה. תורה שבכתב יורדת אלינו מלמעלה כדי להעלות אותנו 'מתתא לעילא', בסדר המדרגות הנכון. לפיכך במתן תורה צווינו לבל נעלה בהר ולבל ניגע אפילו בקצהו. מפני שהלא "מי יעלה בהר ה'", רק משה רבינו ראוי לעלות בהר. משום שכאשר נמסרת תורה משמים, היא ניתנת באופן ובצורה הדורשת מאיתנו להיות ראויים לה. לאו כל אחד ראוי, כך פועלת ההנהגה בתורה שבכתב.

הנהגה זו מלווה אותנו מפסח ראשון שבט"ו בניסן, עד פסח שני שבי"ד אייר. ולכל אורך שלושים הימים הללו נמשכת הארה של אתערותא דלעילא. משום כך הספיק מלאי המצות עד יום למחרת פסח שני, ובט"ו באייר אזלו המצות והחל לרדת מן. השינוי בסוגי המזונות מסמל היטב את שינוי ההנהגה אודותיו שחנו. המצות מאכל שמימי הן, אור עליון, קדושה היורדת מלמעלה. הן מבטאות את האמירה "והביא אתכם אלי" – ארומם אתכם. המן יורד מהשמים אבל מקבל את טעמי העולם הזה וכל אחד טועם בו טעמים כאשר יחפוץ. בפסח שני פוסקת ההנהגה הראשונה ומתחילה הנהגה חדשה, כאן יורדת למעשה תורה חדשה משמים. את התורה הראשונה הוריד משה רבינו, מההר אל העם. הגאולה שעל פי תורת הנגלה מציבה תנאים, על פיה אין מקום לטמאים ורחוקים בסיפור הגאולה. התורה החדשה באה מהעם אל משה, הם מעוררים והם קוראים לו להביא לעולם תורה חדשה שתרחיב את שערי הגאולה גם למחוזות של טמאי נפש וההולכים בדרך רחוקה.

מכאן תשובה לתמיהה – מהיכן באה לפתע מצווה חדשה. ואם יש מקום במצוות הפסח גם לטמאים ורחוקים מדוע לא צווה על כך משה מלכתחילה בתוך מצוות הפסח? אלא שאכן עד שלא נשמעה צעקת הטמאים והרחוקים "למה נגרע", לא היתה מצווה שכזו. הצעקה בראה תורה חדשה. תורה שבעל פה. (ע"פ פרי צדיק – מאמרי פסח שני).

טמאי הנפש ובדרך רחוקה

כדאי לשים לב משום שיש כאן משמעות הפוכה. התעוררות שבאה מלמעלה משפיעה על הנפש בצורה של "מתתא לעילא" – כלומר גורמת לעלייה תמידית בדרך הרגילה, דברים מתחילים למטה ועולים למעלה. זו ההנהגה של הזמנים בהם הקדוש ברוך הוא משפיע אור מלמעלה ואנו נדרשים להכשיר עצמנו לקבלת השפע, כדי לעלות בכוחו ממטה למעלה. אולם מי שלא זכה יידרש לצפות להנהגה שנייה, היא תנוע "מעילא לתתא", כלומר נאלצו לשוב לקראתך כדי לאסוף אותך. אין ספק שההנהגה הראשונה עדיפה, וכדברי הזוהר הקדוש המקיים פסח בזמנו "סליק ולא נחית" – עולה ממטה למעלה ואינו יורד, משום שמעלין בקודש ואין מורידין. לעומתו הנצרך לפסח שני "נחית ולא סליק", הוא יורד, כלומר השפע יורד אך אינו יכול לגרום לעליה שאינה פוסקת.

מי הם אלו שלא היו ראויים לקיים את מצוות פסח הראשון? השל"ה הקדוש לומד שמדובר כאן על שני סוגים של ריחוק. יש מרוחק מצד מציאותו אך אינו רחוק באמת מגבול הקדושה. ויש מרוחק שמעשיו גזרו עליו להימצא הרחק מהקדושה. הלשון "טמא לנפש" מדייקת – לנפש הוא טמא אך לא טמאוהו מלמעלה להיות מרוחק מגבול הקדושה. ויש גם "או בדרך רחוקה" שמפאת מעשיו נתרחק מגבול הקדושה וטמאוהו משמים להידחות מהקודש (ע"פ של"ה הק', תורה אור).

וכך אכן מתפרש לשון הכתוב "איש-איש כי יהיה טמא", כפל התואר 'איש', כותב הזוהר הקדוש, מתייחס לאיש שראוי להיקרא איש אך טימא את עצמו והפסיד את הקדושה העליונה. מפני שאיש הוא אכן תואר של אדם ראוי. משה רבינו קרוי "האיש משה", "איש יהודי" היה גם בשושן הבירה, והוא מרדכי. גם יהושע מתואר "איש אשר רוח בו". לעומת זאת עשיו קרוי גם בכפל הלשון "איש יודע ציד, איש שדה". התואר איש מורה אפוא על המסוגלות להתחבר אל השורש הטהור, אולם איש-איש מבטא במקרה דנן את החמצת השורש הטוב. איש שיכול היה… אבל החמיץ. כדרך שנאמר על עשיו, "איש יודע…" אבל אינו אלא "איש שדה" – בחוץ. בדרך הדרש נוכל להוסיף כי התואר 'איש' מרמז על התקשרות אל השורש, השורש הטוב או היפוכו. משום שהאותיות א.י.ש כוללות את כל סדר ההשתלשלות, מהאות א' – אלופו של עולם, ועד האות ש', אחת לפני אחרונה שבאותיות.

ניסן ואייר כשתי הנהגות

פסח ראשון חל בניסן והשני באייר, והעניין מתקשר עם תכניהם המהותיים של החודשים הללו. ניסן  בספירת המלכות ואילו אייר ביסוד. מזלו של ניסן 'טלה' ושל אייר 'שור'. שור הוא סמלו ועניינו של יוסף, בסוד "בכור שורו הדר לו", ויוסף כידוע הוא יסוד. השור מורה אם כן על מידת היסוד המשפיע כמו "יוסף המשביר". מזל טלה שבניסן קשור לספירת המלכות שדימויה הוא "כרחל לפני גוזזיה" רחל – כבשה. הטלה עניינו ביטול והכנעה, וזה קשור מאוד לאופן בו הופיעה הגאולה בפסח ראשון. בניסן נגאלנו מכוח רצון עליון, כשלעצמנו כטלה היינו. באייר לעומת זאת, אנו נגאלים מתוך התאמצות. מתוך מחאה של "למה נגרע", זהו חלקו של השור המסמל את ספירת היסוד המתעוררת מצד עצמה.

תקופת האביב מורכבת מהחודשים ניסן אייר וסיוון. כמו בכל חלוקה לשלושה, חודשים אלו מייצגים את שלושת הקווים – ימין שמאל ואמצע. ניסן הוא חודש ראשון מחודשי שנת התורה וראשון לתקופת האביב, בחינתו חסד. אייר שני לתקופה בחינתו גבורה. והדברים נושקים לאמור לעייל: בניסן נגאלנו מכוח יד ימין, "ימין מקרבת". באייר נגאלנו בשנית, לא מצד החסד, אדרבה מצד הדין של "שמאל דוחה". איך "שמאל דוחה" תבשרנו גאולה? אלא שזהו עניינו של פסח שני: יש גאולה שנובעת מכוח החסד, מצד ימין. אבל גאולה שכזו איננה בידינו, היא מתעוררת רק מתוקף אהבת השם ורצונו לעשות חסד עימנו. אולם טבעו של החסד שהוא יכול לסייע רק למכשיר עצמו לקבל את אורו. בשעת הקרבת הפסח של ניסן נמצאו בכלל ישראל יהודים שגם לאחר כל הניסים והנפלאות לא היו מסוגלים לקבל את רוב הטובה. אלו היו טמאי הנפש וההולכים בדרך רחוקה. לפעמים אי אפשר לקרב את המרוחקים באמצעות יד ימין, תועיל לעיתים רק השמאל. הריחוק מסוגל לקרב. משום שרק כאשר יחוש הטמא והמרוחק את דחייתו החוצה, יתעורר וידחק עצמו פנימה. אז תתעורר עבורו מידת היסוד, המסוגלת לרדת למטה. לפיכך פסח שני חל באייר שעניינו גבורה.

ההבחנה הזו רמוזה גם בצירופי שמותם של חודשי ניסן ואייר. צירופו של ניסן הוא שם הוי"ה כסדרו, והוא רמוז בראשי תיבות הפסוק "ישמחו השמים ותגל הארץ". משמעתו מורה גם כן על האמור: מתחיל בשמים ומסיים בארץ. כהגדרת הזוהר הקדוש, שפסח ראשון נובע מלמעלה – מהשמים. זו גאולה שניתנת לנו כמתנה משמים. לעומת זאת צירופו של אייר יוצא מהפסוק "יתהלל המתהלל השכל וידוע". בשני התיבות האחרונות מתחלף הצירוף הטבעי והאות ה' הרומזת כידוע למלכות, מתחלפת עם האות ו' המיוחסת ליסוד. כלומר המשפיע והמקבל מתחלפים, והמקבל מקדים את המשפיע. זו אתערותא דלתתא. וכך גם משמעות הפסוק (ירמיה ט) "יתהלל המתהלל" – קודם תתעורר אתה האדם להלל, אחר כך תזכה ל"השכל וידוע".

אתערותא דלעילא/ דלתתא – ביחסי משפיע ומקבל המשקפים את כל דרכי ההנהגה הרוחנית קיימות שתי תנועות: האחת מלמעלה למטה והשנייה ממטה למעלה. בעיתות רצון יורד שפע ברצון השם ומשפיע למטה. בזמנים שכאלה אין השפע ניתן לפי זכות המקבל, רק ברצון עליון. כשאין עת רצון נדרשת התעוררות מלמטה. המקבל נדרש לעורר את הנותן, וזו אתערותא דלתתא.

 

מפתח הפרנסה (כוונות 'פותח את ידיך')

"החותך חיים לכל חי"

מפתח הפרנסה וסוד הגבהת הידיים

מזמור 'תהילה לדוד' – 'אשרי' הוא במדרגת כתר וסגולותיו רבות. אמרו חז"ל (ברכות, ד) שכל האומרו ג' פעמים ביום מובטח לו שהוא בן העולם הבא. אחד משני הטעמים של חכמינו למעלתו של המזמור זו העובדה שמוזכר בו עניין הפרנסה. כפי שגילו לנו חכמי הסוד, במרכז המזמור גנוז בכוונות מיוחדות מפתח הפרנסה.

המפתח מוצפן בראשי ובסופי התיבות "פותח את ידיך" –פא"י, זהו שם קדוש, אחד משבעים ושניים שמות קודש המרכיבים את שם ע"ב (הוא השם היוצא משלושת הפסוקים "ויסע", "ויבוא", "ויט" (שמות יד, יט, כא) הקודמים לשירת הים. מפסוקים אלו יוצאים שבעים ושניים צירופים שונים, כל אחד של שלוש אותיות. עניינו המשכה של שפע חסד). נשים לב לגימטרייה של פא"י – תשעים ואחת, צ"א. זהו הערך המספרי המשותף לשני השמות, הוי"ה ואדנות. שילובם מבטא תמיד ייחוד. התקשרות משפיע ומקבל. שם הוי"ה מייצג את המשפיע, אדנות הוא הצד המקבל. לפיכך המספר צ"א מסמל ייחוד.

את חלקו השני של מפתח הפרנסה משלימים סופי התיבות של "פותח את ידיך". אף הם יוצרים את אותה גימטרייה, צ"א, באופן זה: חת"ך הוא שמו של המלאך הממונה על פרנסה. כאשר נמיר את אותיות חת"ך בא"ת-ב"ש נקבל את הצירוף סא"ל, זהו שם נוסף משבעים ושניים שמות של ע"ב. הגימטרייה של שם זה אף היא תשעים ואחת. הגימטרייה המיוחדת הזו הנרמזת כאן פעם שנייה, מובילה אותנו לעסוק בשילוב השכיח יותר בין שמות קודש, שילוב הוי"ה ואדנות. בסידורי נוסח עדות המזרח הוא מצוין במפורש בכל אחת מהאזכרות. בסידורים אחרים הוא רק נרמז באותיות י"י. לשילוב זה, במיוחד לשני היודי"ם שבקצוות, קשר מיוחד להבאת שפע פרנסה. להלן נראה.

להוציא מכוח לפועל

הוי"ה ואדנות נחשבים שם העצם ושם הכינוי. הם מורים על ייחוד הקב"ה והשכינה. השילוב הזה ככלל מסמל את מושג הייחוד. מובא מצדיקים שייחוד הוי"ה ואדנות מבטא בכלליות את כל צורות הייחוד למדרגותיהם. בכל אחד מהשמות הללו ארבעה אותיות. שם הוי"ה מורה על עצמותו יתברך ועל המציאות כאשר עודנה בכוח, טרם צאתה לפועל. נמצא ששם זה מתייחס למחשבה– שם גנוזים הדברים קודם בואם לכלל מציאות בפועל. שם הכינוי מסמל את המציאות שיצאה זה מכבר מכוח לפועל. ארבע האותיות שבכל אחד מהשמות מסמלות בחינות שונות שיש בכוח ובפועל. שילוב שמות נעשה באופן של 'השחלה', משלבים את שם אדנות בתוך אותיותיו של שם הוי"ה או להיפך, כך – יאקדונקי. בשילוב הוי"ה ואדנות ישנם שמונה אותיות, יוד בראש ויוד בסוף ובתווך שש אותיות נוספות. אלו שש מדרגות, שלוש במחשבה ושלוש במעשה, המוציאות כל דבר מכוח לפועל.

נבין באמצעות משל: אדם משתוקק לבנות בית. תחילה הוא מתכנן את ביתו במחשבה, ולאחר מכן נדרש לבנותו במציאות. שני השלבים ההכרחיים הללו הם הכוח והפועל. כל מה שקיים בפועל היה קודם לכן בכוח, כלומר באפשרות המופשטת. בעוד היצירה במוח היוצר הרי היא מתוחמת בגבול עולם המחשבה. יתכן שתלבש צורה ממשית ותכיל פרטי פרטים, עדיין כל קיומה אך ורק במחשבה. על מנת להפוך מחשבה למציאות, יש להוציאה מכוח אל הפועל. זוהי בעצם המשימה החשובה ביותר בעולם. אדם עשוי להיות עשיר במחשבה ומוצלח בתוכנית, גאון על פי כישוריו ומיועד לגדולות ונצורות. אם לא יטרח להוציא אותם מהכוח אל הפועל, יוותרו התארים רעיון רוח ותו לא. הכוח והפועל מיוצגים בשם העצם ושם הכינוי. הוי"ה מורה על המציאות כאשר עודנה בכוח, אדנות על המציאות בפועל.

כל דבר בעולם, במציאות ואף בדמיון, מוכרח להיאחז בשלוש נקודות עגינה: מקום, זמן, וציור. לכל דבר יש מקום, גם זמן, בוודאי צורה. האיש המתכנן את ביתו, מן הסתם נדרש להחליט היכן יקים אותו. אימתי יחל לבנותו. עד מתי. כמה זמן יקדיש לבנייתו. הוא נדרש בהחלט לחשוב על צורתו, גודלו, מספר קומותיו, עיצובו האדריכלי הפנימי והחיצוני, וכולי. לאחר מכן יאלץ לשוב ולנטוע את ביתו במציאות בכל שלוש הנקודות הללו. במקום, בזמן, ובצורה המסוימת. ההוצאה מהכוח אל הפועל דרך שש הנקודות – מקום זמן וציור במחשבה ובמעשה, מבוטאת בשילובם של שם העצם ושם הכינוי, באופן זה:

שם הוי"ה מתחיל באות י', שם אדנות מסתיים באות י'. על כך נאמר "פותח את ידיך" ודרשו בזוהר ובתיקונים "אל תקרי ידיך אל –יודיך". הכוונה לשני היודי"ם, זו שבראש שם העצם וזו שבסוף שם הכינוי. כדי להביא לעולם השפעה חדשה וליצור מציאות יש להפריד בין הדבקים, לפתוח, להרחיק. משמעות הדברים היא, שבשורשם הכוח והפועל קשורים זה בזה כשלהבת בגחלת. היוד שבמחשבה תחילה והיוד שבסוף המעשה מחוברים יחד. הדבר דומה לשלב בו אדם משתוקק לעשות דבר מה. טרם חשב איך לעשותו, עדיין לא צייר לעצמו איך ייראה הדבר. עוד לא שאל את עצמו היכן, איך, מתי. בשלב זה הכוח והפועל מאוחדים לגמרי בתוכיותו. ההוצאה מכוח אל הפועל דורשת הרחקה – להרחיק את סוף המעשה מתחילת המחשבה על ידי ירידה לשלבים.לצמצום. כאשר המחשבה מציירת את הרצון לבנות בית במושגים של מקום זמן וצורה, היא מתרחקת אט-אט מנוקדת ההתחלה, ומתקדמת לקראת המעשה. התרחקות זו מבוטאת בשש האותיות המפרידות בין שני היודי"ם של שילוב הוי"ה ואדנות. שלוש האותיות האחרונות שבשם העצם -הו"ה, מסמלות את המקום הזמן והציור שבמחשבה. שלוש האותיות הראשונות, אד"נ, הקודמות לאות יוד שבשם הכינוי מרמזות על המקום הזמן והציור שבמעשה.

הרחקה כסיבת ההשפעה

הידיים הם מקור השפע, באמצעותם עושה השפע את דרכו מרשות המשפיע לתחום המקבל. אך למעשה קיימת אף זיקה עמוקה יותר בין ידיים לשפע, והיא קשורה דווקא להפרדתן זו מזו. יד ימין מסמלת חסד והשפעה, שמאל גבורה וצמצום. החסד והגבורה מייצגים שני כוחות בסיסיים ביותר בבריאה – השפעה וקבלה. שפע יכול להתהוות רק מהתוועדותם של שני אלו. יתרה מזו, שפע מופק רק משום שהשניים הללו מנוגדים בטבעם באופיים ובמהותם, זה מזה. החילוק המהותי שבין החסדים לגבורות ובין המשפיע למקבל, הוא שמחולל מבין שניהם בריאה. דבר חידוש. ההפרדה אפוא, היא הבסיס לייחוד (העניין קשור גם למושג 'נסירה' לו כבר ייחדנו פרק בפני עצמו). עניין זה נרמז בסופי התיבות של "פותח את ידיך" חת"ך. חתך זה מוזכר בגמרא בהקשר לנסירת הצלע מאדם "לא נצרכה אלא למקום החתך", זהו החתך המפריד בין המשפיע למקבל. זוהי היפרדותו של הפועל מהכוח, דהיינו הוצאת הדבר מהכוח אל הפועל. חת"ך הוא גם גימטרייה כפולה של המילה 'רוח', כלומר שתי רוחות. הכוונה לרוחות הצפונית והדרומית המסמלות את צד החסד והגבורה. פרנסה היא המתקה של הגבורות באמצעות חסדים (קהילות יעקב – ערך פרנסה).

דיברנו על שילובם של שני השמות הוי"ה ואדנות, שמנו ליבנו לעובדה שבין שני היודי"ם מפרידות ששה אותיות. שש היא האות ו' צורתה מזכירה את הניקוד פתח -. פתח מלשון פתיחה, "פותח את ידיך". העשייה תלויה בידיים שפעולתן מתאפשרת בזכות אודות להפרדתן זו מזו. הידיים מבטאות את מה שביכולת האדם לעשות כמו "יש לאל ידי לעשות" (בראשית לא, כט), באמצעותן מוציא אדם את חפצו מהכוח אל הפועל. בנקודה בה נפרדות הידיים זו מזו, מתאפשרת למעשה ההוצאה מהכוח אל הפועל. לפיכך זהו שלב משמעותי ביותר. הידיים לפני התפצלותן הם הרגע שלפני העשייה. כביכול לפני שנמסרה הבחירה לאדם. כאשר הידיים כבר נפרדות, הבחירה ניתנה לפעול ולעשות. כשיש עשייה יש גם טוב ורע. העולם אומרים: מי שאינו עושה – אינו טועה. במקום בו מתאפשרת הוצאה מהכוח אל הפועל, תתכן גם מעידה ושגיאה. האדם המבקש לשוב בתשובה שואף בעצם אל המקום הזה, אל הנקודה בה נפרדות הידיים. הוא מבקש לשוב אל הנקודה בה ניתנה לו הבחירה לעשות כך או כך, ולתקן שם.

נבין כעת. באמירת "פותח את ידיך" אנו נוגעים במקום פתיחת הידיים להורקת השפע. זה הזמן והמקום לשאת ידיים כלפי מעלה. הידיים הם כוח העשייה, הבחירה. אם אדם עלול לשגות בכוחי ועוצם ידי הרי ששגיאתו תיתפס בידיים. הרמת הידיים הופכת אותנו למקבלי שפע. אנו מבטלים את יכולותינו ומכירים במקור האחד והיחיד לכל שפע וברכה. מוכנים ומזומנים לקבל את שפעו הטוב.

שילוב שמות – ייחודים נרמזים באמצעות שילובם של שני שמות קדושים. כל שם מסמל הנהגה אלוקית מסוימת, הייחוד הוא התקשרותן של שתי הנהגות או בחינות. שילוב השמות זה בזה נעשה לסירוגים, אות אחת משם זה ולאחריה אות משם שני וחוזר חלילה. אופן השילוב יכול ללמד על מהות הייחוד, האם הוא חיצוני או פנימי, לפי השם ממנו נלקחת האות הראשונה בשילוב. למשל, אם נקדים את האות י' לאות א' או להיפך בשילובם של הוי"ה ואדנות.