ט' באב – אֱלִי צִיּוֹן וְעָרֶיהָ

נטפי נחמה והתנוצצות גאולה בענייני ט' באב

לידת משיח בט' באב

ביום תשעה באב נחרב הבית ובו ביום, כפי שמספרים חז"ל, גם נולדה נשמת גואל צדק (ירושלמי, ברכות פ"ב ה"ד). החורבן והגאולה שכנים, ואדרבה הגלות עצמה מעוברת באור הגאולה שעתיד להיוולד ולצאת ממנה. הגעגוע למשיח והייחול להופעתו מתוארים בספרים הקדושים גם ובעיקר כתקווה ללידת נשמת משיח, בהבנה פנימית משיח ותקופתו הם אור שצריך להתגלות ולכל התגלות קודמת תקופה של הסתרה. ההתכסות משמשת כעין תקופת עיבור ולפיכך 'עיבור' מלשון עברה וזעם (ברכות כ"ט: 'בשעה שאתה מתמלא עליהם עברה כאשה עוברה'), כלומר בתוך העברה והזעם של מאורעות הגלות ובתוך כל המעברים שעוברים על ישראל מסתתר אור הגאולה שעתיד להיוולד. גם בצליל המילה 'גלות' זועקת ברמזיה ההתגלות שמתכוננת להפציע.

לאור זאת ממתיקים צדיקים טעם מדוע דווקא ביום המר והנמהר בשנה, יום ט' באב, נולדת נשמת משיח. הם מסבירים כך: על מנת לפעול ולהביא לעולם דבר חדש נדרשת השתוקקות, פעולה שנעשית בלא חשק לא תניב תוצאות ממשיות. והנה הגלות לכאורה מחלישה את כוחותינו, מרחיקה וגורמת לכאורה לאפס כוח, ומתעוררת בלב קושיה – איך מתוך חוסר מעש שכזה, באפס כוח וחדלות מעשים יופיע כאן אור חדש כל כך שיהיה בכוחו להמיר חוקי עולם ולשנות את פני המציאות ולגאול את כל נשמות ישראל. השאלה הזו יכולה להיות מנוסחת גם כלפי לידת משיח, איך יתכן שלאחר כל כך הרבה שנים של ירידת הדורות, כאשר כל התקופות הזוהרות והגדולות מאחורינו, תיתכן לידתה של נשמה כה גדולה כנשמת משיח?

והתשובה תינתן בדרך אדרבה. הריחוק והחולשה מציינים את מצבנו לעת עתה, אבל מאידך בתקופה זו ממש מתעצמים הכיסופים העולמיים להתקרבות לה' להתגלות אור חדש לפדות וגאולה, יותר מאי פעם. הריחוק מעורר חשק רב יותר גם אם הוא איננו ניכר עדיין. השתוקקות זו בכוחה לפעול התגלות של אור חדש וגאולה, ו'פתאום יבוא אדון אל היכלו'. ועל זו הדרך, דווקא ביום ט' באב המציין את החורבן וההתרחקות, מתעוררת מטבע הדברים השתוקקות יתרה, ובכוחה לפעול לידתה של נשמת משיח (ראה בני יששכר, מאמרי תמוז אב, מאמר ג').

ביצה וגלגל שחוזר בעולם

כחלק ממנהגי האבלות של תשעה באב נהוגה בסעודה מפסקת אכילתה של הביצה. בצורתה הסגלגלה רומזת הביצה לאבלים רמיזה של תקווה, לאמור – עוד יתהפך הגלגל לטובה.

ההיפוך הוא סוד גדול, חז"ל מציינים שתשעה באב קרוי 'מועד' והוא עתיד להפוך לנו למועד כפשוטו. ההיפוך קשור ליציאה ממצב למצב באופן היותר קוטבי, נס פורים היה בגדר 'ונהפוך', וכך גם לעתיד תתהפך כל המציאות ויתחולל שינוי מן הקצה אל הקצה, כדכתיב 'כי אז אהפוך אל כל העמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה".

ההתהפכות רומזת לעניין נשגב ויסוד גדול. על חורבן וקלקול אפשר להסתכל בשני אופנים – לומר למשל שהבניין אינו קיים כי הוא נחרב, והאדם מת כי הוא כבר לא חי, ואנכי בשפל המדרגה כיוון שנפלתי. ויש מבט אחר, מואר: חורבן היינו בניין הפוך, וכל שיש לעשות הוא להפוך בחזרה. גלות היא גאולה רק בהיפוך. קינות הם תיקון ורק האותיות מהופכות. רשע הוא היפוכו של צדיק, דהיינו ברגע שיהרהר תשובה בליבו יכול שיהיה צדיק (קידושין מ"ט: הרי את מקודשת על מנת שאני צדיק, מקודשת שמא הרהר תשובה בליבו).

וזאת רומזת לנו הביצה. גלגל הוא שחוזר בעולם, חורבן הוא היפוכו של הבניין, וכשם שכל העולם מתגלגל והזמן מתגלגל, מעגל השנה מתגלגל וכל הנשמות מתגלגלות, הרי אם הגעת עד לכאן – הינך יושב על הקרקע בקוטב הנמוך ביותר, משמע ברגע זה הינך מכוון בדיוק כנגד הקוטב העליון, תכלית העלייה. כדי להיות שם למעלה נדרש רק היפוך, וההיפוך עניין של רגע 'פתאום יבוא אדון', רק אל תיטוש את הגלגל. מר לך? אמור קינות כי כבר כעת הינך מחזיק בידך תיקו"ן למצבך.

עניין תשעה באב שחל להיות בשבת ודברי השו"ע שמעלה אדם על שולחנו אפילו כסעודת שלמה בשעתו.

בשנה זו חל יום תשעה באב בשבת וצדיקים מציינים שיש בכך משום המתקת דינים. השידוך בין שבת ליום החורבן מחולל תמורה מיוחדת במשמעותו של החורבן וממציא הזדמנות מיוחדת לגאולה. העניין יומתק על דברי השו"ע בנוגע לסעודה מפסקת בשבת 'מעלה אדם על שולחנו אפילו כסעודת שלמה המלך בעת מלכותו' (או"ח, סימן תקנ"ב). יש כאן רמיזה:

תקופת מלכותו של שלמה המלך נחשבת נדירה מכל היבט, גם על פי המציאות החומרית שהתגשמה אז בארץ ישראל ובירושלים שהפכה בירת העולם, ויתרה מזו במשמעותה הפנימית שכפסע היה בינה לגאולה שלימה.
שלמה בן דוד המלך היה האדם הקרוב ביותר לתואר 'משיח', כבנו הישיר של דוד שמשיח ייצא מחלציו וכמי שזכה שבימיו יבנה בית המקדש. חכמתו של שלמה היתה חכמה אלוקית והיא שהביאה את כל ממלכות תבל לשחר לפתחו, מלכות זו ביטאה באופן היותר מושלם את מלכות ה' עד שכתוב בו 'וישב שלמה על כסא ה', ובימיו 'קיימא סיהרא באשלמותא' כלומר מצב זה נשק ממש למציאות שתתממש רק לעתיד לבוא אז יושלם הכסא ותתמלא הלבנה מחסרונה.
גדולת שלמה ותקופתו לא נבעה רק מגדולה אנושית של מנהיג דגול, בעיקר היתה זו מעלתו הרוחנית שהביאתו לשלמות בלתי מצויה בחכמה בינה ודעת.

הדעת משקפת יותר מכל את מעמדה ומצבה של הרוחניות המתנדנדת בין גלות לגאולה. 'מי שיש בו דעה' אומרים חז"ל 'כאילו נבנה בית המקדש בימיו'. בבחינת אם דעת קנית מה חסרת. הגלות ושפל המדרגה הם תוצאות קטנות הדעת.

שלימות הדעת שונה מכל סוג של שלמות שכלית ותבונית, שכן שלימות זו תתאפשר בעקבות חיבור מלא בין מוח ללב, ככל שהשכלים והמוחין יבואו לידי ביטוי בלב ובמציאות כך תשיג הדעת שלימות יתרה.

בזמן בית המקדש האירו בעולם מוחין נפלאים, אבל הם לא נשארו רק כשכליים והבנות נשגבות אלא התבטאו בפשטות בחוויית החיים גופא כפשוטו, ובהתגלות זו היו ישראל עולים לחזות ג' פעמים בשנה, 'לראות' וגם 'להיראות' ולהשתקף עם כל הווייתם הנפשית ואף הגופנית בתוך האור הזה. החורבן חולל נתק בין מוח ללב, בין המוחין לגוף ששקע בגלות עמוקה.

האבלות היא פעולה של השלכת המוחין, ההתאבלות על כל הלכותיה ומנהגיה היא כעין הסרת הנזר והעטרה, חליצת תפילין, התפלשות באפרים, הוויתור על המוחין והשלכת ההשגות באים לעורר את הלב ומתוך הבכייה לזכות לשדך שוב בין המוח והלב.

כאשר חל תשעה באב בשבת עניין זה נעשה ביתר שאת. השבת היא זמן מחוץ לחורבן. בכל מהותה מבטאת השבת את שלמות הדעת, הסעודות אינן אכילה גרידא אלא תזונה של שכל ומוחין כמובא ומבואר רבות בכתבים, איסור המלאכה והחיוב בהתענגות הם האופן שאנו מתאימים עצמנו ליום שכולו שבת יום ששולטת בו הנהגה עתידית, הנהגה שבימי שלמה היתה תמידית גם בימי החול. לפיכך מעלה אדם על שולחנו בשבת זו אפילו כסעודת שלמה בשעתו. והרמיזה מדוייקת ומכוונת (מיוסד ע"פ פרי צדיק – דברים, אות ט"ז).

כְּגַוְנָא – מאמר מקיף על פי קבלה וחסידות

 

אחד הרגעים המרטיטים של שבת קודש מונח בין אמירת 'מזמור שיר' ל'ברכו' של תפילת ערבית, בקהילות רבות בימנו נהוג לומר אז את מאמר הזהר מפרשת תרומה 'כגוונא דאינון מתייחדין באחד', אף מבלי להבין את תוכנו הלב הולך בעקבותיו ונכון לקבל פני שבת מלכתא, להלן נשתדל בעז"ה להסיר קמעא מהלוט.

שעה זו מיוחדת במינה, שעה של התחלפות גוונים ושל שינויי הנהגה, מהנהגה של חולין להנהגת קודש ואכן מקובלים וצדיקי הדורות הזכירו באופנים שונים שראוי להקדיש את הזמן הזה להכשרת הנפש.

השינוי העיקרי שמתחולל מתבטא בעיקר במה שנקרא התפשטות הגשמיות, וכעת מה שקורה זו התפשטות גשמיות כללית, הוי אומר  – המציאות עצמה פושטת צורה כדי ללבוש צורה אחרת.

התרחשות שמיימית זו מתוארת בין שאר תיאורי ההוד והסוד הממלאים את מאמר הזהר 'כגוונא'.

 

"כְּגַוְנָא דְאִנּוּן מִתְיַחֲדִין לְעֵלָּא בְּאֶחָד. אוֹף הָכִי אִיהִי אִתְיַחֲדַת לְתַתָּא בְּרָזָא דְאֶחָד לְמֶהֱוֵי עִמְּהוֹן לְעֵלָּא חָד לָקֳבֵל חָד".

הסמלים המובהקים של השבת הם השלום והברכה, כדאמרינן 'שבת שלום ומבורך'. יש כאן אור וכלי או שפע ואמצעי. אמרו חז"ל (עוקצין פ"ג מי"ב) 'לא מצא הקדוש ברוך הוא כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום', הוי אומר – השלום הוא האמצעי להמשכת הברכה והכלי להחזיק בה.

 

למעשה מי שמצטיין בשלום אלו העולמות העליונים, בעולמות תחתונים השלום נדיר יותר, ויש לכך פשר: ככל שהכוחות נמצאים בשלבים מוקדמים יותר, בכוח לפני שיצאו אל הפועל, קל יותר להשלים ביניהם. הרבה דברים סותרים יכולים להתיישב במוח אבל כשהם באים לידי מעשה, האחד סותר לחברו ומבטלו, אולם לעתיד לבוא האחדות תוגשם בשלמות גם בעולם הזה. במאמר זה מלמד הזהר הקדוש שגם היום, בשבתות, מושגת אחדות מעין העתיד לבוא.

 

הפסוק אומר 'ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד' – ההתייחסות הנפרדת לה' ולשמו, מתכוונת לשתי הבחינות שנקראות 'יחודא עילאה' ו'יחודא תתאה'. כלומר שני האופנים שאחדות ה' מתגלית, בעולמות העליונים והתחתונים. שתי הצורות הללו מתבטאות בקריאת שמע שמורכבת מפסוק ראשון 'שמע ישראל' ולאחריו 'ברוך שם'.

 

שמע ישראל נאמר בקול רם ומבטא את התגלות אחדות ה' בגילוי כפי שהדבר מתאפשר בעולמות העליונים, ואילו ברוך שם נאמר בלחישה ומבטא את התגלות אחדות ה' בעולמות התחתונים, בחשאי ותחת מעטה של הסתרה בדרך הטבע.

 

ההבדל הזה קיים היום בעולמות עליונים, אולם לעתיד לבוא, אומר הפסוק, כפי שהשם יתברך אחד בהיכלו, כך יהיה גם שמו דהיינו – נוכחותו בעולמות התחתונים, אחד. כי האחדות תתגלה בפועל בעולם הזה ויראו עין בעין מציאות אלוקית בלבד.

 

השלמות שעל ידי השבת

מעין הבשורה הזו מתגשמת מדי שבת בשבתו. בשבת משיגה כל המציאות שלימות מעין זו שתושג לעתיד לבוא. ביום הזה עולה הקדוש ברוך הוא ויושב על כסא כבודו. הישיבה על הכסא היא הביטוי המלכותי המושלם ביותר, ביטוי שנחסך בעוונותינו מפני שאין השם שלם ואין הכסא שלם. אבל בשבת העולם מקבל צורה של לעתיד לבוא, וכדי שיוכל המלך לשבת על כסאו, יש להשלים את הכסא. כסא מלשון כיסוי – דהיינו העולם הזה שבו נוכחות ה' מכוסה ונסתרת, ובשבת גם המציאות הגשמית מקבלת צורה רוחנית, ואפילו העולם הגשמי מקרין אחדות ה', שלום וברכה.

 

אולם שלמותה של השבת תושג דווקא מלמטה, דהיינו מהעולם הזה, וכפי שכותב הזהר הקדוש:

קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אֶחָד. לְעֵלָּא לָא יָתִיב עַל כּוּרְסַיָּא דִּיקָרֵיהּ עַד דְאִתְעֲבִידַת אִיהִי בְּרָזָא דְאֶחָד, כְּגַוְנָא דִילֵיהּ לְמֶהֱוֵי אֶחָד בְּאֶחָד. וְהָא אוּקִימְנָא רָזָא דַה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד".

 

הקדוש ברוך הוא, מודיע מאמר הזהר, לא יישב על כסא כבודו שהיא השכינה עד שהאחדות תושג קודם בעולם הזה. דהיינו: שבת לא תתחיל שם לעילא, עד שבלב היהודי השוכן כאן למטה תושג הרגשת האמונה והאחדות, שכן הכסא של ה' הוא הראש שלך רבי יהודי, שיכיר עתה באחדות ה'.

 

רזא דשבת איהי שבת

בפסקה זו מבואר סוד השבת שהיא השכינה הקדושה, הנקראת 'שבת' משום שבה, דהיינו במידה הזו, שבת הקדוש ברוך הוא מכל מלאכתו אשר עשה בששת ימי החול.

נסביר: השבת היא היום השביעי, ולמעשה כל שבעת הימים הם כנגד שבע ספירות עליונות, שהם חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד החל מיום ראשון ועד יום השישי, שבת היא כנגד הספירה השביעי והאחרונה, מלכות.

כל שש הספירות מבטאות פעולות שונות, החסד והגבורה הם הנתינה וההתגברות וכן הלאה. הספירה השביעית אינה מבטאת פעולה, אדרבה היא מגלמת את העדר הפעולה. ומה משמעותה של העדר פעולה? שביתה, ניחא.

בשעת פעולה אדם מוציא את כוחותיו מכוח אל הפועל, כלומר כוחות נפשו מצויות בחוץ, ברשות הרבים. הוא עוסק בידיו והולך ברגליו ומדבר ומבטא את כישוריו ופעולותיו השונות. פעילות שכזו כרוכה במאמץ שתוצאותיו תשות כוח. במקביל, כאשר ברא השי"ת את עולמו, במשך ששת ימי החול הוא הוציא את מידותיו מהעלם אל הגילוי, ופעולה זו עושה בירור.

אבל ככלות המלאכה באה מנוחה שמשמעותה השבת הכוחות למקורם. והמשל הוא בעל מלאכה המתייגע במלאכתו, וכשהוא מסיים את עבודתו הוא נשען על כסאו ומבקש לפוש. המנוחה האמיתית תבוא כשתושלם המלאכה, או אז ייטול האומן את כלי אומנותו, יביט בו ואם התוצאה תשביע את רצונו – אז ורק אז, ישובו כוחותיו אל מקומם. שיבת הכוחות אל הנפש פנימה, היא-היא המנוחה.

 

כעת תובן הפסקה דלעיל: קדושת השבת מתחלקת בין קדושת ליל שבת לקדושת יום השבת. קדושת הלילה היא קדושה של שיבה הביתה. בשפת הפנימיות אנחנו אומרים שהשכינה עולה אז מעולמות התחתונים וחוזרת אל היכל המלך. הדבר דומה לרגע שאדם עוזב את עבודתו, מתיישב וחש איך רוחו שבה אל קרבו. השלב הזה מתואר במילים 'איהי שבת דאתאחדת ברזא דאחד', כלומר השבת שהיא השכינה, היא מצידה חוזרת ומתאחדת בסוד האחד. זו תנועה של 'אור חוזר' מלמטה למעלה.

השלב השני הוא אור שבא מלמעלה למטה. כשהנופש נח מרחיפת רוחו הנבהלת, יורד עליו אור של שלוות נפש ושמחה במעשה ידיו להתפאר. וזה מתואר במילים 'למשרי עלה רזא דאחד' – בתמורה לעליית השכינה יורד מלמעלה אור של שבת. השלב הראשון מתרחש בליל שבת, והשני הוא סוד אור יום השבת.

 

'צלותא דמעלי שבתא'

 

כאמור לעיל, מאמר הזהר הזה מתאר את עליות השבת. אחת ההבחנות היותר מודגשות לעליות אלו היא במעבר מהנהגת הטבע להנהגה שמעל הטבע, שכן ששת ימי המעשה שרויים תחת הטבע, בששה ימים אלו ברא השי"ת את כל חלקי העולם וקבע את צורתו על פי כל חוקי הטבע עד לפרטי פרטיהם האחרונים, ובשבת חוזר העולם אל למעלה מהטבע.

 

הטב"ע בגימטרייה אלה-ים, והיינו שגם הטבע הוא הנהגה אלו-הית אלא שזו הנהגה מכוסה, לפיכך אלהי"ם בגימטרייה הכס"א. כסא יש בו לשון כיסוי, שכן היושב על הכסא קומתו מתמעטת ומתכסית, מאידך גיסא, קיימא לן שאין מלך ללא כיסא. הישיבה על הכסא היא תנוחה המבטאת מלכות וממשלה, ולא בכדי שלמותו של הכסא מסמלת את שלמות המלכות.

וזה גופו של עניין: בששת ימי החול נבראו כל הנבראים השונים והמשונים על ידי מלכו של עולם, נבראים אלו בנוכחותם מסתירים כביכול על מציאות המלך, ומאידך כל סיבת בריאת הנבראים היתה לגלות על ידם את מציאות ה'. איך יתיישבו שני העניינים יחד?

 

אלא שאכן זהו סדר ההנהגה האלוקית בעולם. השי"ת יושב על כסאו, דהיינו שהכיסוי וההסתרה הם המגלים ומספרים על כבודו. ולכן טבע מלשון הטבעה, וכשם שהחותם שעל הטבעת ניכר דווקא לאחר שמטביעים אותו בתוך השעווה והחומר, כך מציאות ה' ניכרת דווקא מתוך שהיא מוטבעת בטבע וחומריות. אבל ההטבעה הזו נראית וניכרת רק בכוחה של השבת. בשבת נעשית עליית העולמות ומשמעותה של אותה עלייה היא, שהעלול נכלל בעילתו, כדלהלן.

 

סדר ההשתלשלות מאלוקות לטבע הוא גם סולם העלייה מטבע לאלוקות. שלב ראשון בסולם זה הוא שימת הלב לכך שחיותנו תלויה במשהו – היא תליה בלב. רק לאחר שאדם מרכז את תחושותיו בהרגשה האחת שכל חיותו תלויה בלב, דהיינו באלוקות המכוסה בתוך הטבע הקרוי 'פעימות לב', יכול הוא להוסיף ולהבין ואף להשיב אל הלב, שחיותו של אותו איבר מיוחדת תדיר באחדות ה'.

 

וזה הפירוש: 'צלותא דמעלי שבתא דהא אתאחדת כורסייא יקירא קדישא ברזא דאחד ואתתקנת למשרי עלה מלכא קדישא עילאה' – הכורסיא יקירא הוא הכסא, כסאו של ה'. הכסא הוא שם אלוקים דהיינו האלוקות השרויה בליבו של אדם. ועל ידי שאדם נותן אל ליבו שכל חיותו תלויה בלב שהוא האלוקות המכוסה בתוך הטבע, יכול הוא בכוח קדושת השבת לעלות את אותו כסא מכוסה ולייחד אותו בשם הוי"ה ב"ה, דהיינו בידיעה שאין עוד מלבדו, ואין בעולם מאומה מלבד נוכחותו של השם יתברך. בשלב זה מוכן הכסא לקבל עליו את השראתו של 'מלכא קדישא עילאה' דהיינו שהמציאות שלך הטבעית אף היא תצעק בשבת אלוקות (ע"פ אוהב ישראל, ליקוטים חדשים, תרומה).

 

"ולית שולטנא אחרא בכולהו עלמין בר מינה"

 

אחד העניינים המודגשים בסוד קדושת השבת זו בחינת ההתבדלות – התבדלות הקדושה מכל מה שהוא היפוכה, וכך אנו אומרים בנוסח כגוונא: כד עייל שבתא איהי אתיחדת ואתפרשת מסטרא אחרא [בכניסת השבת השכינה מתייחדת ונבדלת מהסטרא אחרא], וכל דינין מתעברין מינה ואיהי אשתארת ביחודא דנהירו קדישא ואתעטרת בכמה עטרין לגבי מלכא קדישא, וכל שולטני רוגזין ומארי דדינא כלהו ערקין (נ"א ואתעברו מינה) ולית שולטנו אחרא בכלהו עלמין'.

על השכינה הקדושה נדרשה מליצת שלמה המלך 'רגליה יורדות מוות', והכוונה לכך שבימי החול השכינה שרויה ומסובבת בקליפות, כי היא יורדת ושוכנת ביניהם כדי להיות קרובה לבניה שהם נשמות ישראל השרויים בגלות, בשבת היא נפרדת מכל אותם חיצוניים ושבה למקומה, התפרדות ועליה זו מתוארת בפסקאות אלו.

 

העניין הזה יובן יותר כשנשווהו לרעיון שנלמד בשני קצות עולם המחשבה. ממרן הבעל שם טוב הקדוש ידוע העיקרון שאם ידע אדם בידיעה ואמונה שלימה שבכל הסתרות ומחשבות זרות הקדוש ברוך הוא מסתתר שם אין זה הסתרה כלל, כי בידיעה שאדם יודע ומאמין שבכל תנועה והרהור דבר גדול ודבר קטן, שם הוא אלופו של עולם, חיות אלקות, מיד יתפרדו כל פועלי און, והרע נופל למטה, ונתגלה האור וחיות אלקות.

 

כדברים האלה כותב בעל נפש החיים (שער ג' פרק י"ב) על סגולת המחשבה והדבקות במילים 'אין עוד מלבדו' שהיא מסוגלת לסלק מעליו כל מיני מזיקים ואין שום דבר בעולם יכול להזיקו.

 

וזהו עניינה של השבת שנמצאת מחוץ לשלטון הקליפות, היינו שבשבת מגיעים כולם בכלליות להכרה שאין עוד מלבדו וזאת משום שכל המחשבות שכביכול יש עוד שלטון או שררה ויכולת בעולם, משתלשלים מעצם העובדה שבששת ימים עשה ה' כל מעשי בראשית ובכך הכניס כביכול ולמראית עין שותפים במלאכתו, שהם הנבראים השונים כישוריהם וכוחותיהם, ומזה יונקת הטעות שכאילו יש חלילה עוד כוחות משפיעים בבריאה. ואכן על ידי שאדם סבור כך, הוא מעניק להם כוח ושלטון להשפיע עליו. אולם בשבת, שבת ה' מכל מלאכותיו וממילא חזר השלטון לידיו וגם הוברר למפרע שעד היום, בששת ימי החול, היו כל הגורמים הפעילים האחרים לבושים שלו ורק הוא לבדו פעל ועשה ויצר וברא וחולל את הכל. כי בשעת פעולה, כשכל דבר פועל לעצמו, ניתן להסיק בטעות כאילו יש כמה פועלים וכל אחד אדון לעצמו, ורק השביתה והשתיקה מחדדת יותר מכל את ההבנה שכל הרעש וריבוי הפעולות נוצרו על ידי אחד ויחיד שפעל באמצעות כולם.

ממילא אף בימות החול יכול שיעשה אדם שבת לעצמו, שכאשר הוא נותן דעתו לבחינת שבת ומשתיק בדעתו את ריבוי הפעולות ומטה אוזנו אל השתיקה שמאחורי כל הפעולות, הרי הוא משיב את הכל אל האחד הפשוט יתברך.

 

וְאִתְעַטְרַת בְּכַמָה עִטְרִין לְגַבֵּי מַלְכָּא קַדִישָׁא… וְאַנְפָּהָא נְהִירִין בִּנְהִירוּ עִלָּאָה וְאִתְעַטְּרַת לְתַתָּא בְּעַמָּא קַדִּישָׁא

קודם לכן עסקנו בהתבדלותה של הקדושה מכל מתנגדיה שהם הקליפות בפרט והחולין בכלל, הזוהר הקדוש תיאר את עליית השכינה שבדרך כלל 'רגליה יורדות מוות' ושוכנות בסביבת הקליפות, ובכניסת השבת אף רגליה נעתקות ממקומות החיצוניים והיא לבדה שולטת בכל העולמות. כעת בפסקה זו אנו למדים שמלבד ההיפרדות מן הרע מקבלת השכינה הקדושה תוספת קדושה ואור, והיא מתעטרת לקראת המלך, בעלה דמטרוניתא, בעטרות ותכשיטים.

נתייחס לשתי בחינות שנזכרו כאן בהתקשטות הקדושה: ראשית, העטרות והתכשיטים 'ואתעטרת בכמה עטרין'. שנית הארת הפנים 'ואנפהא נהירין בנהירו עילאה', על פי משמעו האור הזה בא מלמעלה דייקא. בבחינה הראשונה הקדושה מתעטרת 'לגבי מלכא קדישא' – לפני המלך, דהיינו מתקשטת משל עצמה, ואילו בבחינה השניה פניה מאירות מהארה עליונה הבאה לקראתה.

אכן הבחינה הראשונה אלו קישוטי השכינה שמקורם בבירורים שהתבררו בעולם הזה, וכפי שמובא בכתבים שעל ידי עבודת ה' בימי החול ועל ידי ההתחזקות באמונה מתוך ששת ימי המעשה, עולים כל יום ומתבררים ניצוצות של קדושה וחלקים של אלוקות מכל העיסוקים שאדם עוסק בימי החול. ניצוצות אלו שמקורם בדברים נמוכים ופשוטים הם שנעשים לתכשיטי השכינה. כשם שהאבנים הטובות נוצרות במעבה האדמה, והודם והדרם נלקח דווקא מן השחור והעפרוריות שבמעמקים – כידוע מאופן התהוות היהלומים וכיוצא, כך גם ברוחניות קדושות שעולות ממקום נמוך הופכות לתכשיטי הקדושה. שהלא קישוט תכליתו להביא חידוש, לעורר התפעלות פנימית ממה שנראה פשוט ונושן, ואת ההתחדשות הזו מעוררות דווקא הקדושות שהובאו ממקום רחוק, 'ממרחק תביא לחמה'.

הבחינה השניה היא הקרויה 'הארת פנים'. ניתן להבין זאת בשני אופנים – או שפניך מאירות או שמישהו מאיר לך פנים, לשתי הבחינות נקרא 'הארת פנים'. למעשה זהו היינו-הך, פניך מאירות כתוצאה מכך שזכית בהארת פנים. המושג 'הארת פנים' או 'אור הפנים' מבטא את הארת הרצון שהיא הארה שמקורה במדרגת כתר, דהיינו רצונו של העליון המוקרן אל התחתון. בתרגום פשוט היינו הארה שאומרת 'הינך רצוי'. מי שזוכה להארת רצון מקרין אף הוא באור חוזר את אותה הארה, את רצונו שלו כלפי מי שהאיר לו פנים.

בשבת, מבשר מאמר הזהר, עולה השכינה מבין הקליפות, אך היא לא באה לבדה – בעלייתה מתווספות אליה קדושות שהיו שרויות במקומות נמוכים ובזכות שאנו בני ישראל, בני השכינה, החזקנו במקומות אלו באמונה פשוטה, נאספו ונלקטו הניצוצות והרי הן בגדר 'קישוטי אמונה', חידושים שלא היו כמותם מעולם. לאור זאת זוכה השכינה וכנסת ישראל להארת פנים מאת ה' יתברך ממדרגה הגבוהה ביותר, מדרגת כתר המבטאת את רצונו היחידי של האינסוף ב"ה, המקבל באהבה את נשמות ישראל, ואת חידושי האמונה שהביאו עימן לשבת מלכתא.

 

אִתְעַטְּרַת לְתַתָּא בְּעַמָּא קַדִּישָׁא. וְכֻלְּהוֹן מִתְעַטְּרִין בְּנִשְׁמָתִין חַדְתִּין כְּדֵין שֵׁירוּתָא דִצְלוֹתָא

המילה 'עטרה' רומזת בדרך כלל לספירת הכתר. משמעותה של עטרה שהיא מקיפה, כמו 'ושאול ואנשיו עוטרים לדוד' דהיינו מכתרים ומקיפים אותו. ההקפה רומזת לכך שהדבר גדול מכדי שניתן יהיה להכיל ולהשיג אותו, אך שייך ונוגע מכדי שניתן יהיה להתעלם ממנו. העטרה היא למעשה אור מקיף שמשמעותו – מעל להשגתך אך נוגע לעולמך.

הזוהר הקדוש אומר שבשבת קודש השכינה מתעטרת בנשמות ישראל ואילו ישראל מתעטרים בנשמות חדשות, נשמות יתרות.

הימצאותה של נשמה יתרה בשבת נלמדת מהמילה 'וינפש' ודרשו על כך חז"ל 'כיוון ששבת וי אבדה נפש', כלומר במוצאי שבת לכשתסתלק הנשמה היתרה נחוש בחסרונה, ואז ידוע נדע ונכיר מתוך החיסרון בנוכחותה, שהיתה. נשמה יתרה זו היא למעשה נפש שנחסרה מאיתנו ולכבוד שבת באה, והיא עתידה להסתלק במוצאי השבת. אימתי איבדנוה – בחטא. שכן אמרו חז"ל שבשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע ירדו שישים ריבוא מלאכי השרת והניחו ב' עטרות על ראשו של כל אחד, ובשעה שחטאו בעגל ירדו מאה עשרים ריבוא מלאכי חבלה ופרקום. אבל עתיד הקב"ה להחזירם לנו.

הנשמה החסרה לאדם היא העטרה שנלקחה בעקבות החטא – חטא העגל בכלליות ושאר עוונות ופגמים בפרטיות. בשבת מחזירים את העטרות שהם הנפשות האבודות, ולפיכך כבר בכניסת השבת מצטערים כשנזכרים שנפש זו עתידה להינטל ממני במוצאי שבת. צער זה מעורר את הלב לנצור את הנפש ולהתלוות אליה לכל הפחות כל אימת שהיא עודנה כאן.

משמעותה של ההתעטרות בעטרות היא, שלכבוד קדושת השבת משלימים לכל יהודי את החסר בו. לא ייכנס בתחום השבת חיסרון, ועל יהודי לחיות בבחינה שכל מלאכתו – גם מלאכת שמים – עשויה.

 

ספירת מלכות – מהות ועבודה מעשית

 

בס"ד

ספירת מלכות – שרירים באמונה

חידה:

מהו הדבר שמי שאין לו מסוגל להעניק לזה שיש לו.

במילים אחרות:

מה מסוגל לתרום הקטן לגדול, הבלתי מסוגל למסוגל, העני לעשיר?

 

אפשרות אחת קיימת והיא תתאים לכל הדוגמאות: המקבל יכול להעניק למשפיע דבר אחד – לסמוך עליו.

 

נוכל להבין זאת מהיכרות אישית עם תחושה מאוד אנושית. אנחנו הולכים עם ילדנו הקט לטיול, הילד חושש ואנחנו מרגיעים, הוא לא נרגע. זה מציק לנו, מדוע? באופן מופלא החלש יכול להכות את החזק ולרוקן את כוחותיו דווקא בכך שאינו מוכן לקבל ממנו, או לסמוך עליו. בעל תפקיד, אחראי, איש סמכות שהציבור מביע כלפי חוסר אמון יאבד את בטחונו העצמי ואפילו את כישרונו. במקרה הזה דווקא ההישענות היא שמטעינה את המִשעָן כוחות.

 

הרעיון הזה הוא פירושו הפשוט של פסוק מפורש הקורא לנו 'תנו עוז לאלוקים', היתכן?! הנברא נקרא להעניק עזוז וגבורה לבוראו? אכן כן, והנתינה הזו משתייכת למושג רוחני רחב ששמו הקבלי הוא 'העלאת מ"ן'. מבלי להתייחס למשמעות הפרטנית נציין רק שפעולה זו תמומש על ידי מסירות נפש או הרפיה, וכדי להבין זאת נצטרך לכתוב כמה מילים על ספירת המלכות, הספירה של השבוע הזה.

 

מלכות היא הספירה האחרונה והתחתונה ביותר, מהסיבה הזו היא גם הכי קרובה אלינו. עובדה זו מחשיבה אותה שער אל הרוחניות, וזה קשור גם לתיאורה כ'אספקלריא' – דהיינו אמצעי אופטי רוחני דרכו צופים הרואים, נביאים וצדיקים, בחזיונות נבואיים או השגות אלוקות וכיוצא באלו.

 

אחד מתיאוריה המובהקים של מלכות היא הכלום, או כלשון הזהר 'לית לה מגרמא כלום' – אין לה מעצמה כלום, כמו הלבנה שאורה אינו עצמי, ואדרבה היא חשוכה, תאורתה נובעת מעמידתה לנוכח השמש והחזרת אור החמה היא אור הלבנה.

 

הבחנה זו הופכת למשל יסודי ביותר בקבלה חסידות ורוחניות, האמונה היא השתקפות של כל מה שיוצג כנגדה, לפיכך המאמין האמתי יוכל 'לראות' מחזות מראות והתרחשויות שאינן ניתנות לצפייה בחושי בשר ודם, האמונה כשמציבים אותה מול דברים אמתיים אך בלתי נראים, תסייע לאדם להתגבר על תפיסתו האנושית והמוגבלת ולהתחבר לכל מה שמעל ומעבר ליכולתו השגרתית להבין ולראות.

 

אמרנו שהאמונה או ספירת מלכות מצטיינת בהיותה 'כלום', התכונה הזו הופכת אותה למקבל הטוב ביותר. שכן בעוד ואת כשירותו של המשפיע להשפיע מודדים על פי התוכן שהוא נושא בכליו, הרי שאת מסוגלותו של הכלי להכיל ולקבל בוחנים לפי ריקנותו. המלא אינו מסוגל להכיל מאומה, הריק הוא המקבל המוכשר ביותר.

 

וכאן אנו שבים לרעיון בו פתחנו.

 

במציאות וביקום יש שניים – משפיע ומקבל, ובמשל אלו זכר ונקבה. אבל אין לראות את תפקידו של המקבל כפאסיבי, מחוסר מעש. המשפיע נתון מבחינה מסוימת בהחלטתו או רצונו של המקבל לקבל. וזו עבודתו העיקרית של המקבל – להיות מוכן לקבל ולסמוך על המשפיע.

נתרגם זאת למעשה. אנחנו מדברים על ספירת מלכות שהיא האמונה. כל יהודי נולד עם נקודת אמונה בלתי ניתנת למחיקה, אך עד כמה תהיה האמונה נוכחת בנפשו וכמה ניסים השגחות ונפלאות היא תחולל בחייו – זאת יקבע כל אחד כפי מידת ההשקעה שהוא יקדיש לפיתוחה וטיפוחה של האמונה.

האמונה דומה לשריר. ספורטאים עמלים על בניית שרירים, הם עושים זאת בהפעלות התנגדות על השריר, מכבידים עליו והוא עומד באתגר ותוך כדי כך מתפתח. אמונה מתפתחת כשנשענים עליה, מי שאמונתו חלשה רפויה ולא מספיק אמיצה, ככל הנראה מעולם לא נשען עליה באמת, אם איננו סומכים על הילד הוא לא יהפוך לבא סמכא ולאחראי.

אמונה גדלה ככל שנשענים עליה. יש הישענות על ידי מסירות נפש, מוסרי הנפש משליכים עצמם בזרועות האמונה ובכך מעניקים כביכול כוחות לשכינה. הצורה השנייה היא הרפיה והישענות על אמונה מתוך בטחון.

הוא אשר אמרנו 'תנו עוז לאלוקים' – תנו כוחות לאמונה, איך? סמכו עליה.

 

ספירת ההוד – מהותה ועבודה מעשית

 

בס"ד

ספירת הוד – תיקון נקודות החולשה

הנצח וההוד הולכים יחדיו דוגמת שתי הרגליים שפעולתן – ההליכה, תיעשה יחד. בפתיחת אליהו הם נקראים 'תרין שוקין' ונחשבים כאבר התלוי מחוץ לגוף. הגוף הם חסד גבורה תפארת והרגליים שייכות בדרך כלל למה שמחוץ לאדם, למטה ממנו ואל הדורות הבאים אחריו.

מהבחינה הזו נחשבים הנצח וההוד לשני שלוחים המבצעים את שליחויותיהן של הספירות העליונות, וזה גם פשר שם הקודש המיוחד להן, כל ספירה מיוחסת לשם משמות הקודש, הנצח וההוד חולקים ביניהם את השם 'צבא-ות', אודות כך כותב רבי יוסף ג'קטליה 'מהם נמשכין כל צבאות העולם, עליונים ותחתונים למיניהם, ומהם נמשכים כל מלחמות העולם (שערי אורה).

 

הנצח וההוד הם גם מקום העצה שמקורה בכליות כמו שאמרו חז"ל (ברכות ס"א.) 'כליות יועצות'. העצה והתושייה היא גם הכלי החיוני ביותר לכל מנהיג ומדריך המוביל את חניכיו וצאן מרעיתו בעקבות עצותיו. ההדרכה קשורה לרגליים וכמו שכותב רש"י על 'העם אשר ברגליך' – ההולכים אחר עצתך.

ההוד היא רגל שמאל, הרגל החלשה. חולשתה נובעת מקרבתה אל החיצוניים, לפיכך ההוד נחשבת נקודת החולשה – היא עלולה להתחלף מהוד לדוה, בסוד 'כל היום דווה', או כמו שכתוב 'הודי נהפך למשחית'. ההיפוך הוא תוצאה של 'יניקת הקליפות', הכוחות החיצוניים שמבקשים תמיד פרצה וסדק לשאוב חיות מהקדושה, נאחזים בעיקר במדרגות הנמוכות, ההוד היא המדרגה הרוחנית היותר נמוכה וזו הסיבה שהיא סובלת יותר מהיפוכים דוגמת הוד-דווה. לפיכך חיוני ביותר לאמץ את הצד הנכון והמכוון של מידת ההוד, כדי לחסנה מפני יניקה והתהפכות.

 

הביטוי המובהק ביותר של ההוד הנכון והראוי זו ההודיה. הודיה נובעת מתוך הודאה דהיינו הכנעה והכרה בחוסר יכולת, המודה בחולשתו מסוגל להכיר במיטיבו ואף להתמלא רגשי הודיה והכרת הטוב. הכריעה ב'מודים' מבטאת כניעה ביטול הכרה והודיה, כך מהפכים את חולשתה של ההוד לנקודת הזדקפות והתרוממות הרוח.  תיקון נוסף לתחלואי ההוד היא השמחה והריקוד:

 

ברגליים כאמור יש נקודת התורפה, הן נוגעות בקרקע וניגפות במהמורותיה. הריקוד מרומם את הרגליים, מנתק אותן מהעפר ומאפשר להן לדלג על פני הקושי. בריקוד מתממש מה שנאמר אצל יעקב (בראשית כ"ט, א) 'וישא יעקב רגליו' וכדברי רש"י נשא ליבו את רגליו, רוח הלב אמורה להתפשט בכל קומת הנפש וכשהיא מצליחה להתרחב עד הרגליים, כל מציאות האדם מתרוממת ומתרחקת מהחיצוניים שהם המקום החלש והניגף.

 

הנצח וההוד הם גם מקור הנבואה, במדרגות אלו מלביש השי"ת את התגלויותיו שנועדו להדריך את שוכני הארץ. שתי המדרגות הללו הם למעשה האופן בו מתגלה הקב"ה בעולם ובתוך המציאות, ההתלבשות הזו מופיע גם בחייו של האדם הפשוט, לא רק הנביא, כרמזים סיבות ונסיבות. לכן תיקונה של מידת ההוד יתבטא אף בשימת לב לרמזים השגחה פרטית והקשבה לדבר ה' שהבריאה משדרת תמיד לאדם המאמין.

 

פעולה מתקנת נוספת הנוגעת למידת ההוד היא עזרה וסיוע למי שאין לו, בעיקר על ידי נתינת הלוואה משום שממונו של אדם 'מעמידו על רגליו' (פסחים קי"ט.), והעני או מי שזקוק לממון יש להעמידו על רגליו. נותן ההלוואה או המשפיע על זולתו ומסייע לו להתייצב בפרנסתו מתקן את ההוד מפני פשיטת 'רגל' במובנה הגשמי והרוחני גם יחד.

 

 

 

ספירת גבורה – מהות ועבודה מעשית

בס"ד

גבורה – צמצום לצורך השפעה

ספירת הגבורה חמישית מעשר ספירות, שנייה משש מידות, וניצבת בקו השמאלי לעומת החסד שמימין. החסד והגבורה מתוארים כשתי ידיים של השפעה, ובפתיחת אליהו נקראת הגבורה 'דרועא שמאלא' – היא יד השמאלית. בעוד מימי החסד שוטפים עד אין קץ, הגבורה מופקדת מהשמאל לצמצום השפע והגבלתו כמידת יכולת הקיבול. גבורה היא גם האש לעומת המים – מים יורדים ואש עולה כלפי מעלה.

כאן למעשה מתייצבים האש והמים כשתי מגמות קוטביות – המים הם השפע היורד על האדם מלעילא, ללא מגע יד אדם. האש היא האמצעי היחיד שיכול להפוך את תנועת המים ממטה כלפי מעלה. על גבי האש יהפכו המים לאדים שישאפו כלפי מעלה. עבודתו של הנברא היא להמיר השפעות של מים בנתינות של אש. פעולה זו תיעשה על ידי התגברות, התאמצות או כל סוג ומידה של מסירות נפש.

בנוגע לאופן בריאת העולם דורשים חז"ל שבתחילה ביקש ה' לברוא אותו בדין, ראה שאינו מתקיים עמד ושיתף עימו רחמים. זה פשרם של שלושים ושתיים שמות אלהי"ם המשולבים בפסוקי מעשי בראשית שהם ל"ב נתיבות חכמה ועניינם דין ומשפט. על אודות ההווה אמינה לברוא עולם במידת הדין כותב רבי נתן מברסלב שמחשבה זו ביטאה חסד חידושי וגדול יותר מהחסד שמנהיג את עולמנו כיום. הנהגה על פי דין היא לכתחילה ומתאימה למסוגלים לה, ואולם מחמת שאי אנו יכולים לסבול רוב טובה, אולצה הטובה להתמתן בדיעבד במידת הרחמים.

הגבורה מייצגת את הצפון. זהו הצד המגביל אך באופן פלאי דווקא אל הצד הזה יש לפנות כדי להביא שפע, וכדברי חז"ל "הרוצה להעשיר – יצפין". ההסבר נפלא: בשעה שאדם מבקש שפע מכל סוג, מידת החסד הממונה על השפעה מורידה עבורו כל טוב. אך בשעה שההשפעה מגיעה אל גבול הצפון מתעוררת מידת הדין ודורשת לוודא את זכאותו של המבקש, ואבוי אם נזדקק לאישור שכזה. ומפני שחוק אלוקי קובע שהשפעה לעולם לא תשוב עוד למעלה לאחר ירידתה, לפיכך הצפון עשיר בשפע שנבלם בדרכו מטה, ומכאן שמו 'צפון' מפני שהוא צוֹפן אוצרות שפע. כעת, הרוצה להעשיר עליו להצפין דהיינו להשלים עם מידת צפון שלא תמנע ממנו את מבוקשו (שערי אורה, שם). על כך נאמר "מצפון זהב יאתה" (איוב ל"ז). אל צד הצפון נוטה אם כן הדין, גם יצר הרע קרוי 'צפוני' "ואת הצפוני ארחיק מעליכם" (יואל כ'), וכדי לכפר ולהמתיק את צד הצפון, החטאת נשחטת בצפון.

ובגישה מעשית:

הגבורה והצמצום מוכרחים כאמור לעולם, אלא שיש להמתיק את הדין ולהשתמש לתועלת: לכבוש כעס ולנתב התלהבות לצורך גבוה. להגביל כדי להכיל ולצמצם כדי להאיר. מלבד זאת מן הראוי 'להצפין' כדי להתיידד ולהשלים עם מידת הדין, וזאת על ידי שאדם 'עושה דין למטה' ובכך מונע דין למעלה. כלומר מתרגל לשפוט את עצמו ולשוחח על ענייניו מול בורא עולם. סגולה לגילוי אוצרות רוח וגשם.

 

ספירת חסד, מהות ועבודה מעשית

בס"ד

חסד – נתינה ורִאשוֹנִיוּת

ספירת החסד רביעית מכלל עשר הספירות, אך ראשונה מבין שבע המידות. במידה זו נברא העולם כדכתיב "עולם חסד יבנה". החסד מטבעו מקדים ופועל מעצמו ומבלי שיחייבוהו, שכן פעולה טובה אשר נדרשת עילה להפעלתה, איננה חסד אלא השפעה על פי דין. ייחודיותו של החסד היא היותו ראשון ופועל מעצמו.

מי שמסמל בדמותו את החסד הוא אבינו הראשון אברהם, שבכל הליכותיו ניכרת ראשוניות וחסידות. אברהם זכה בה מתוקף עבודתו הרוחנית לאחר "השתדל כל ימיו אחרי המידה הזאת שכולה חסד ורחמים וחנינה, וקיבל עליו כמה מיני יסורים וכמה מיני צער כדי שיהיה זוכה לה, וברוב השתדלותו ואהבתו אותה זכה שהיתה לו ירושת עולם, וזהו סוד: ברוך אברם לא-ל עליון", א"ל הוא שם החסד, לפיכך נקרא אברהם על שמו (שערי אורה – הספירה הרביעית).

אברהם הוא גם הנברא היחיד שנחלץ מהחוק הרוחני הקובע 'מי הקדימני ואשלם לו', כלומר מי מסוגל לעשות צעד עצמאי באמת, ולתת לבורא משהו קודם שקיבל. ולדוגמא – מי קבע לי מזוזה קודם שנתתי לו בית? באברהם כתוב 'אשר התהלכתי לפניו', כלומר עשיתי כביכול צעד אחד לפני שקיבלתי. זהו חסיד אמתי – לא מחכה, יוצא לדרך, גם מחפש, ממילא מגלה.

מידת החסד משולה למים, וכפי שטבע המים לבקש תמיד מקום נמוך יותר, כך החסד טבעו לרדת ולהשפיע כלפי מטה. המידות העליונות מתוארות בפתיחת אליהו במשל האברים, מידת חסד קרויה 'דרועא ימינא' – יד ימין. היד הימנית מורה על השפעה לעומת יד שמאל שמשמעותה קימוץ וצמצום השפע.

ובגישה מעשית:

החסד משמעותו ראשוניות, שתתבטא בשני אופנים עיקריים: א'. יוזמה, לעשות חסד היינו ליזום עשיית חסד ולא להמתין להפעלה מבחוץ. ב'. אומץ ותעוזה לחפש ולבקש, לא להסתפק בקיים ובשגרתי, ולא לסמוך על ההמוניות וצעידה אחר העדר.

מידת החסד נוטה לגוון הכסף שמשמעותו נגזרת מאותיותיו – כיסופים, רצונות והשתוקקות. בעולם מייחסים חשיבות מועטת לכיסופים, יותר מקובל להתמקד בתוצאות. לעתיד לבוא תהיה ההנהגה בסימן הזהב, לגבי הגאולה העתידית נאמר בנביא (ישעיהו נ"ב, ג) 'ולא בכסף תגאלו', צדיקים דרשו מכאן שלעתיד לא תהיה ההנהגה בסימן הכסף אלא בסוד הזהב. מה בין זה לזה? הכסף הנוטה אל הלבנוניות ומבטא הנהגה על פי חסד, ואילו הזהב האדמומי מייצג הנהגה על פי דין, לזכאים בלבד.

היום בכל אופן ההנהגה בסוד הכסף, דהיינו כיסופים. זו הנהגה על פיה גם אם אינך יכול לצאת ידי חובתך עלי אדמות, לכל הפחות השקע עצמך ברצונות וכיסופים. הפוך את 'נהמא דכיסופא' ואת בושת האינו-מסוגל למאגר בלתי נדלה של כסף וכיסופים.

גם בידי אברהם אבינו לא היתה תורה סודרה לקיימה, הוא השקיע עצמו ברצונות להגשים את הרצון העליון, וכיסופיו הם ששרטטו את התורה שקיבלו צאצאיו לבסוף (ע"פ רבי נתן מברסלב בליקוטי הלכות, ע"פ תורה ל"א בליקוטי מוהר"ן).

 

סוד העיבור בתהליך הגאולה

בס"ד

מגלות לגאולה

הגלות כשלב חיוני בהגעה לגאולה

החג שאנו על מפתנו חג הגאולה הוא, ולפיכך הגלות אף היא כרוכה בו. בליל הסדר, לילה של חירות אנו מזכירים את עבדותינו במצרים ואת הגלות שהיתה מנת חלקינו וזו שאנו עדיין בעיצומה. עם זאת אין זו גלות בסימן חורבן כמו בתשעה באב ושאר זמני אבל, אלא במשמעות של הכנה לגאולה. כביכול מביטים אנו אל האור שבחוץ ושואפים אליו מתוך חשכת מנהרת הגלות.

הגלות והגאולה מתוארים בפסוקים כעיבור ולידה, וכך גם בנוגע לתקופתנו שעל סף הגאולה העתידית – זו שאין אחריה גלות. הפסוקים רבים 'כמו הרה תקריב ללדת תחיל תזעק בחבליה..' (ישעיהו), 'כי חבלי לידה יבואו לך' (הושע יג יג) וכמו 'כי חלה גם ילדה ציון את בניה' או 'כי באו בנים עד משבר וכח אין ללידה'.

*

הגלות מהבחינה הזו מובנת במשמעות שונה לחלוטין מהמקובל. אלא תאמר גלות – אמור הכנה לגאולה. הדברים יובנו על פי יסוד של הרמח"ל (דעת תבונות), מתוך משנתו על סדר תיקון העולם נוכל להתמקד ולתאר שלוש תקופות שהם שלושה שלבים, נקרא להם – קלקול (חורבן), תהליך תיקון (עיבור), גאולה (לידה).

כל מעיין מעט בכתבים ורגיל במקצת בתורת הפנימיות שמע על מאורע שבירת הכלים, הוא דובר אצלנו רבות בין הפרקים, רק נזכיר ונאמר שהשבירה היא קלקול הרוחניות. הכלים של ספירות חג"ת נה"י נשברו והאורות הסתלקו למעלה. העולם שאנו בו כיום, גם העולם הרוחני – מושתת על שברי אותם כלים וממילא מובן שכל מה שאנו חווים ועסוקים בו דרוש תיקון. השבירה חזרה על עצמה באופנים שונים בדמותם של קלקולי הדורות, למן קטרוג הלבנה, חטא עץ הדעת, חורבנות בתי המקדש הראשון והשני וחטאי הדורות.

העיבור שלב הכרחי בתיקון

אולם תיכף לאחר הקלקול מתחיל סדר של תיקון. האריז"ל מלמד שמיד לאחר שבירת הכלים נאספו האורות הניצוצות ושברי הכלים לעיבור בספירת הבינה. העניין הזה, כפי משנת הרמח"ל, הוא התיאור המהותי ביותר לשלב העיבור. התיקון לקלקול נעשה באמצעות עיבור, שמשמעותו איסוף החלקים הנשברים ואיחויים עד לתיקון. תהליך זה לא יכול להיעשות באותו מקום בו אירע הקלקול. את הכלים הנשברים יש לאסוף אל בית האומן, שם מקום העיבור. ולפיכך תיקון הקלקול ייעשה בעולם אחר, היינו עולם הבינה הקרוי גם עולם התשובה. בזמן זה שבמהלכו מתוקנים שברי הכלים, במציאות לא יורגש כל תיקון. אדרבה, נדמה כאילו מאומה לא נעשה והכל נותר כפי שהוא, מקולקל. רק זאת – שהחורבן אינו ממשיך. הקלקול נבלם. בזמן עיבור אפוא נעשה תיקון אלא שהוא מתרחש שלא בעולם הזה ואינו ניכר בחוש ובמציאות, אלא בעולם אחר, בעולם הבינה. הלידה היא הגאולה שמשמעותה – התגשמות התיקון והפיכתו להנהגה קיימת.

מכאן אנו יכולים לעשות צעד ראשון להבנת עניין גלות מצרים, שאילולא שנבין עניינה לא נדע להבחין בגאולה. גלות ישראל במצרים, על פי מה שהאריז"ל מלמדנו, באה בעקבות חטא אדה"ר בעץ הדעת וכדי להשלים את התיקון והרפואה מפגעי האכילה מפרי העץ. האכילה מהעץ הביאה לעירוב בין טוב לרע, שכן זוהי מהות עץ הדעת – טוב ורע. כל הנפשות שנולדו לאחר אותו חטא באו לעולם כשמעורבים בהם טוב ורע. דהיינו גם הטוב אינו נקי וסיגים של דין ורע מעורבים בו. כדי לזכך ולתקן את נפשות ישראל הן הוכנסו לכור הברזל הלא היא מצרים. את הירידה למצרים משווים להכנסת הכסף הגולמי לכור ההיתוך, בחום הנורא יותך הברזל וסיגיו יופרדו, לאחר מכן יהיה החומר נקי וזך (שעה"כ ריש דרושי פסח).

לשם כך הורדנו מצרימה. וכאן רואים בחוש אות ומופת: אנו למדים שהגלות במצרים היא סוד העיבור שתכליתו לברר טוב מרע, אולם מה שנראה בחוש הוא ההיפך. במצרים נעשים ישראל לעבדים רחוקים מאוד מתורה ומזיקה אל הטוב הגנוז בהם. אדרבא, כשהם יוצאים משם מלאכים טוענים לעומתם 'הללו והללו עובדי עבודה זרה'. כלומר בעקבות הגלות נעשו ישראל קרובים עד כדי דמיון למצרים, דבקים באורחותיהם ורחוקים מהתורה ומהקדושה. ובכל זאת, תיכף כאשר באה עת גאולתם התיקון נעשה פלא, לאלתר. הם יוצאים ביד רמה, הים נקרע עבורם והם אומרים שירה, עד מהרה עומדות רגליהם למרגלות הר סיני והם מקבלים תורה. אם אכן במצרים לא נעשה דבר מלבד קלקול והסתאבות, הייתכן שמעומק הקלקול נזכה לקבל תורה?! אלא לומר לך שבכל משך תקופת הגלות נעשה אי שם למעלה, בעולם הבינה, תיקון ובירור. רק משהושלם הבירור, התממשה הלידה וההנהגה המתוקנת יצאה מהכח אל הפועל, כוולד בר קיימא.

הגלות אם כן היא זמן של הכנה, תיקון והכשרה. מפני שהכנה זו נעשית לא כאן אלא בעולם הבינה, הרי שבמציאות אי אפשר יהיה להכיר בהתקדמות ובהשתפרות, ורק לכשיושלם הבירור תתגלה הגאולה בשלמותה.

הלא אח עשיו ליעקב

שלב הבירור הינו שלב חיוני מאוד הנוגע לעבודתו האישית של כל יהודי באשר הוא. בשלב זה מתבררת הנפש ממצב העירוב כדי להגיע לנקיות. שלב זה הוא פִשרה של הגלות הכללית והפרטית. כדי להבין זאת עוד קמעא נזכיר רעיון נוסף: אחד הפסוקים המתארים את אהבת השי"ת לעמו ישראל מוזכר בריש ספר מלאכי. נאמר שם כך 'אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר יְדֹוָד וַאֲמַרְתֶּם בַּמָּה אֲהַבְתָּנוּ הֲלוֹא אָח עֵשָׂו לְיַעֲקֹב נְאֻם יְדֹוָד וָאֹהַב אֶת יַעֲקֹב: וְאֶת עֵשָׂו שָׂנֵאתִי וָאָשִׂים אֶת הָרָיו שְׁמָמָה וְאֶת נַחֲלָתוֹ לְתַנּוֹת מִדְבָּר'. הדברים נאמרים בתקופת שבעים שנות הגלות שבין בית ראשון לשני, ותוכנם – כאשר השי"ת מביע אהבתו לבניו הם שואלים, והלא אנו בגלות בין האומות, ובמה אפוא ניכרת אהבה והעדפה זו אלינו? נענה להם ה' ואומר 'הלא אח עשיו ליעקב' ובכל זאת את יעקב אהבתי ואת עשיו שנאתי. וזו כמובן פליאה עצומה, וכי איזו הוכחה לאהבה יש בכך שהחיבה נתונה ליעקב הצדיק בחיר האבות על פני עשיו הרשע? בספר ערבי נחל מופיע כתשובה הרעיון הבא: אומר הקב"ה לישראל – הבינו נא שהגלות אינה עונש אלא שלב הכרחי המכשיר לגאולה. הגלות היא עיבור שתכליתו בירור לצורך הפרדת סיגי הרוע המעורבים בטוב. לפיכך יעקב ועשיו אחים ונתונים בעיבור יחדיו. כדי שימצא מין את מינו, וסיגי הפסולת המעורבים עדיין בנפש יעקב ישאבו על ידי אחיו עשיו השרוי עימו יחד בעיבור, ובכך ייצא יעקב כשהוא תם ושלם לגמרי בטובו. ומכאן תשובה לגלות בין האומות. הסיבה שישראל גולים בין האומות היא מפני שרק כך, כשהם נותנים בעיבור בין הגויים והרע, יישאבו מהם כל הסיגים והפסולת שיידבקו באומות והם יוותרו בטובם הנקי.

תהליך של ניקוי אינו ניכר בניקיונו, אדרבה – כאשר מבהיקים את כלי הכסף חזותו שחורה וכעורה, רק לאחר שתושלם המלאכה ויעבירו על הכלי המקורצף מים, תתגלה באמת תומתו והוא יבהיק בניקיונו. זהו פשרה של גלות מצרים, במהלך מאתיים ועשר שנות הגלות היו נשמות ישראל שרויים בסוד העיבור, כשטובם גנוז והם מבלים את קיומם בין המצרים המסואבים ואף מסתאבים למראית עין בטומאתם. מלבד השמירה על ג' עניינים יסודיים שתכליתם לשמור מפני היטמעות מוחלטת במצרים, היה הטוב שבישראל מושחר לגמרי בשחרוריות גילולי מצרים, ורק כאשר הגיעה עת הגאולה הם רחצו וטוהרו ובמהלך ימים ספורים התייצבו למרגלות הר סיני.

עיבור במשמעות השם אהי"ה

שלבים אלו של עיבור ולידה, מתקיימים תמיד גם בנפש האדם, כאשר העיבור ניכר בעיקר בהעלם. הגמרא מתארת את הוולד במעי אמו לפנקס מקופל, ראשו בין ברכיו, אוכל ממה שאמו אוכלת ופיו סתום וטבורו פתוח (נדה ל, ב). שלב העיבור הוא שלב של כביכול עמידה במקום, כך נראתה גלות מצרים במהלכה עצר כביכול עם ישראל מלכת למשך שנים כה רבות, וכך גם בגלותנו אנו ובגלות נפשו של כל יחיד ויחיד. השלבים הארוכים והמייגעים ביותר בעבודה הרוחנית הם שלבי ההמתנה, ההכנה, דהיינו – הגלות והעיבור. בזמנים אלו התיקון נעלם מפני שהוא מתחולל בעולם אחר, גבוה מתפיסת חושנו והשגתנו. אבל הוא בהכרח מתקיים, ואות מובהק לקיומו אלו ייסורי העיבור וצער הציפייה לגאולה. כל שעה שיהודי חש צער על גלות נפשו, בבחינת צערה של רבקה בהתרוצצות הבנים בקרבה, מאבקי הטוב והרע, סתירות בין רצונות טובים ורעים – אלו סימני עיבור גלות דהיינו סימני הכנה לגאולה. בזמן זה מצווים כלל ישראל לצפות לישועה.

הבשורה על הגאולה מגיעה באמצעות שם העיבור – אהי"ה. שם זה גבוה הוא ומשויך לעולם הבינה, אולם כדי להתקשר אל תוכנו יש להסכית למשמעותו: אהי"ה היינו אינני עוד, אלא שמצפה אני להיות. זוהי אמירה עוּברית, של הלא-אדם שבכוונתו להיות אדם. תחושה זו היא מנת חלקנו בגלותנו. אנו שרויים כבר לאחר שלב הקלקול, כבר מעוניינים להיגאל, אלא שההכנה לגאולה כמו העיבור, מתמשכת חודשים מספר, יש עיבור לז' חודשים ויש לט' ולי"ב (עץ חיים, שער העיבורים פ"ב ומקורו בגמרא, עיי"ש).

 

___________________ המושג ועומקו___________________

'אִתְעַטְּרַת לְתַתָּא בְּעַמָּא קַדִּישָׁא. וְכֻלְּהוֹן מִתְעַטְּרִין בְּנִשְׁמָתִין חַדְתִּין כְּדֵין שֵׁירוּתָא דִצְלוֹתָא'

המילה 'עטרה' רומזת בדרך כלל לספירת הכתר. משמעותה של עטרה שהיא מקיפה, כמו 'ושאול ואנשיו עוטרים לדוד' דהיינו מכתרים ומקיפים אותו. ההקפה רומזת לכך שהדבר גדול מכדי שניתן יהיה להכיל ולהשיג אותו, אך שייך ונוגע מכדי שניתן יהיה להתעלם ממנו. העטרה היא למעשה אור מקיף שמשמעותו – מעל להשגתך אך נוגע לעולמך.

הזוהר הקדוש אומר שבשבת קודש השכינה מתעטרת בנשמות ישראל ואילו ישראל מתעטרים בנשמות חדשות, נשמות יתרות.

הימצאותה של נשמה יתרה בשבת נלמדת מהמילה 'וינפש' ודרשו על כך חז"ל 'כיוון ששבת וי אבדה נפש', כלומר במוצאי שבת לכשתסתלק הנשמה היתרה נחוש בחסרונה, ואז ידוע נדע ונכיר מתוך החיסרון בנוכחותה, שהיתה. נשמה יתרה זו היא למעשה נפש שנחסרה מאיתנו ולכבוד שבת באה, והיא עתידה להסתלק במוצאי השבת. אימתי איבדנוה – בחטא. שכן אמרו חז"ל שבשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע ירדו שישים ריבוא מלאכי השרת והניחו ב' עטרות על ראשו של כל אחד, ובשעה שחטאו בעגל ירדו מאה עשרים ריבוא מלאכי חבלה ופרקום. אבל עתיד הקב"ה להחזירם לנו.

הנשמה החסרה לאדם היא העטרה שנלקחה בעקבות החטא – חטא העגל בכלליות ושאר עוונות ופגמים בפרטיות. בשבת מחזירים את העטרות שהם הנפשות האבודות, ולפיכך כבר בכניסת השבת מצטערים כשנזכרים שנפש זו עתידה להינטל ממני במוצאי שבת. צער זה מעורר את הלב לנצור את הנפש ולהתלוות אליה לכל הפחות כל אימת שהיא עודנה כאן.

משמעותה של ההתעטרות בעטרות היא, שלכבוד קדושת השבת משלימים לכל יהודי את החסר בו. לא ייכנס בתחום השבת חיסרון, ועל יהודי לחיות בבחינה שכל מלאכתו – גם מלאכת שמים – עשויה.

 

סוד מגילת אסתר והתורה שמעל האותיות והמילים

בס"ד

הדר קיבלוה בימי אחשוורוש

לדמותה של המגילה המגוללת תורה חדשה, בתוקף ההסתרה שבתוך ההסתרה.

פורים יום מופלא שענייניו מתהלכים על פי השנה כולה, אחד המובהקים שבהם הוא מתן תורה. בפורים קיבלנו תורה, לא בפעם הראשונה אלא בשנייה. והלא כבר קודם לכן במעמד הר סיני קיבלנו תורה. האם זו תורה חדשה או שמא ישנה היא אלא שנתקבלה מחדש, ואם כן מדוע ועל שום מה?

*

מקור הדברים בגמרא (שבת פח.) וז"ל: 'ויתייצבו בתחתית ההר' אמר ר' אבדימי בר חמא בר חסא מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם. אמר ר' אחא בר יעקב מכאן מודעא רבה לאורייתא. אמר רבא אף על פי כן הדור קבלוה בימי אחשורוש דכתיב (אסתר ט-כז) 'קיימו וקבלו היהודים' קיימו מה שקיבלו כבר, ע"כ. הדברים דורשים בירור, מדוע נכפתה קבלת התורה על ישראל לאחר שמיוזמתם הצהירו 'נעשה ונשמע'? התוספות במקום מתרץ שלאחר שראו את האש הגדולה פג ליבם וביקשו לחזור בהם. המדרש (תנחומא) מיישב בדרכו ומחלק בין שתי תורות, שבכתב ושבעל פה. האמירה 'נעשה ונשמע' כוונה לתורה שבכתב שהתקבלה ברצון, תורה שבעל פה המצריכה יגיעה רבה וצער התקבלה בהסתייגות עד שמסירתה כרוכה היתה בכפיית ההר כגיגית. עניין זה תוקן בימי מרדכי ואסתר כשקיבלו ישראל את התורה מחדש, וברצון. להבנת מעמיקה יותר של העניין נזדקק לביאור נוסף, על פי פנימיות. התורות שהתקבלו על הר סיני ובימי אחשוורוש הם התורה שבנגלה ותורה בנסתר. בעוד והתורה הנגלית נמסרה על גבי לוחות אבן, והיא מכילה דיברות וציוויים מפורשים, הרי שתורת הנסתר נמסרת באמצעות המגילה, מגילת אסתר.

הגילוי שבסתר

התואר 'מגילה' מלמד כמובן על התגלות, איזו התגלות? לכאורה אין זו אלא מסכת הסתרה והתכסות. אין במגילה אזכור מפורש לשם השם. העלילה רצופה אירועים טבעיים ומעורבים בהם אנשים וגורמים שונים המשפיעים איש בדרכו על התפתחות הדברים. נס פורים מוצפן בתוך סיפור פשוט ועממי למדיי – מלך ומלכה יועצים ואנשי חצר נאמנים ובוגדים חורשי מזימות ותמימים. יעיד על כך שמה 'מגילת אסתר', מגילה של הסתרה. מגילה משמע התגלות, אסתר היינו הסתרה, הסתר או גילוי? גם זה וגם זה, התגלות שבתוך ההסתרה. אי אפשר להבין את גילויי המגילה ואת עניינן של שתי התורות שהתקבלו על הר סיני ובימי אחשוורוש מבלי להזדקק לדמויותיהן של פרעה והמן הרשעים.

פרעה והמן שניהם רשעים גדולים כאשר המשותף להם זו העבודה ששניהם מופיעים סמוך ונראה למאורע קבלת התורה. מעמד הר סיני מתרחש תיכף לאחר יציאת מצרים, ובימי אחשוורוש מתקבלת התורה מחדש לאחר גזירת המן הרשע. כפי שנלמד קיימת זיקה מהותית בין העריצים הללו ומזימותיהם להתגלות התורה בתקופתם.

 

הגלות הקדמה לגאולה וההסתרה מאפשרת את ההתגלות, על דרך הכלל 'קליפה קדמה לפרי'. יתרה מזו – מסוג וסגנון הקליפה נוכל ללמוד על אופי הפרי. פרעה אינו המן, ולפיכך אף התורה שתתגלה לאחר הסרת קליפת פרעה, אינה אותה תורה שתתגלה לאחר פיצוח קליפת המן בימי אחשוורוש.

 

רשע הגיוני ורשע בלתי הגיוני

 

את מניעיו של פרעה ניתן להבין בדעת, הוא עריץ שמבקש לשעבד תחתיו עם של עבדים ולהפיק מהם תועלת, ולו מעצם השליטה עליהם. פרעה גם אינו מעוניין לכלות את ישראל, הוא חפץ בהם חיים וכנועים תחתיו. המן מזרע עמלק שייך למקום אחר לגמרי. המן מבקש להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים, הוא שואף לעקור את הכל. מלבד זאת, אישיותו אף היא בלתי הגיונית בעליל. הוא עושה עצמו עבודה זרה ומצפה מכולם לכרוע לפניו ברך. שאיפה זו גם בהשוואה לפרעה, בלתי הגיונית היא. האם יש הבדל בין רשע בגבולות ההיגיון לרשע מחוץ לגבולות השכל וההיגיון?

אכן כן.

 

השכל הישר רומז לנוכחות אלוקית, לניצוץ של קדושה. העדר שכל מעיד על הסתרה עמוקה עד מאוד. ניתן להבין זאת גם בפשטות: במקום בו פועל היגיון ניתן לעורר את השכל הישר ולבטל את הקליפה, אך היכן שאין להיגיון דריסת רגל, איה קצה החוט לדבר על ליבו של הרשע ולהפר עצתו.

 

פרעה מלשון הַפְרָעָה, הוא מונע מהתחברות לה' ומפריע לבני ישראל לצאת אל המדבר כדי לעבוד שם את אלוקיהם. גם מבחינה רוחנית היאחזותה של קליפת פרעה היא במקום שבתוך גבולות השכל. פרעה אותיות הערף, וכפי שמגלה האריז"ל אחיזתו של פרעה ושלושת שריו, שר האופים הטבחים והמשקים, נתפסת בעורפן של נשמות ישראל, במקום בו מתחבר המוח דרך חוט השדרה אל הגוף והמידות. פרעה מפריע למוחין לרדת כלפי מטה ולהזין את המידות (ראה שעה"כ ריש דרושי פסח). נמצאנו אומרים שקליפת פרעה כרוכה על הדברים שמצויים בגבול המידות, זו הסתרה שבתוך הטעם והדעת.

 

המן כאמור מתגאה לעלות למקום גבוה יותר, אל למעלה מהשכל והמידות, ההסתרה שמטיל המן על ישראל היא הסתרה מוחלטת שאין רואים בה כל זיק של שכל, ממילא אין ניכר בה ניצוץ של טוב, הרבה יותר קשה להתמודד עימה. ההסתרות הן הקדמה להתגלות, וכפי שאמרנו – סוג ההסתרה ירמוז לאופי ההתגלות. וכאן אנו באים לפשרה של קבלת התורה המחודשת בימי אחשוורוש. הזכרנו שזו התורה הנסתרת, תורת העתיד לבוא. מה מיוחד בתורה זו?

 

תורה שלעתיד לבוא

 

אנחנו יודעים שיש בתורה מצוות מוטעמות בטעם ודעת ולעומתן מה שקרוי 'חוקים' שעניינם העדר טעם ודעת, בבחינת 'חוקה חקקתי, גזירה גזרתי', על כגון דא הודה כבר החכם באדם 'אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני'. החוקים הם שכל עליון מאוד שאינו יכול להתגלות בגבולות ההיגיון וחוש הטעם של ההווה, רק לעתיד לכשיגדל השכל מאוד, נוכל להבינו. לעת עתה חוקה היא.

 

שתי התורות הללו מקורן במה שבתוך הגבול ובמה שלמעלה מן הגבול. הגבול קרוי 'ימים' וכשם שאנחנו רואים שכל הבריאה המתוארת בתורה הנגלית כלולה בגבול ששת ימי חול ויום שבת, כל מה שמתרחש בהווה קיים רק בגבול הזמן והזמן מורכב מימים, הימים הם גבול וצמצום, דהיינו כלים ובתוכם אור. העתיד לבוא מצוי מעבר לימים, הזמן הזה מתואר כיום שאינו יום ואינו לילה. אין לעתיד לבוא זמן, אין סך ימים שיכילוהו, לפיכך הוא עתיד לבוא ואינו יכול לבוא עכשיו.

 

שתי המדרגות הללו שהן למעשה שתי תורות – תורה נגלית ותורה נסתרת, מתבטאות גם בשני אופנים שונים של קיום הקשר בין האדם לבוראו. מדרגה אחת היא מה שנקרא 'מידת האהבה' והמדרגה האחרת קרויה 'אהבה שבדעת'. האהבה הפשוטה היא זו שמופיעה בגבולות ההיגיון והשכל, אהבה במידה. אהבה זו היא נשמתן של כל המצוות המעשיות שאנו מקיימים היום. לכל מצווה יש גבולות ותחומים, וכשהקדוש ברוך הוא מצווה את היהודי להניח תפילין, הוא תוחם את המצווה בפרטים מדויקים ובצורה ואופן מסוימים. גבולות אלו מכילים אור אלוקי, אהבת ה' שיש לה גדר וגבול בתוכו שוררת אותה אהבה שבין יהודי לבוראו.

 

עד כאן מידת אהבה, אך מקור האהבה גבוה ונעלה יותר. המשל לכך היא אהבת אב לבנו. כשאנו מתבוננים עליהם ושופטים את אהבתם זה לזה על פי מעשיהם הרי שיש לאהבה גבול ומידה, היא תתבטא באמצעות כיבוד הורים ותועלות שונות שיפיק הבן לאביו האהוב. עם זאת ברי לנו שאהבתם היותר שורשית נסתרת מן העין ואינה באה לידי ביטוי מלא בפעולה זו או אחרת. האהבה הנסתרת מוגדרת כאהבה שבדעת, כלומר האהבה כשלעצמה בטרם ירדה והתלבשה בתוך גבול ונמדדה במידה. את האהבה הזו כמעט ובלתי אפשרי לבטא בתחומי העולם המוחשי מפני שאין לה מקום בעולם שכולו גבולים ומידות, שהיא אהבה שלמעלה מן המידות.

 

המגילה כמשלימה לתורה

 

ובנמשל: התורה שבנגלה מבטאת את האהבה השוררת בינינו לבין בוראנו בתוך גבול ומידה, תורה זו נגלתה על הר סיני. אולם בשעת מסירתה היא נכפתה עלינו הר כגיגית, את ציווי התורה אפשר לכפות כשם שהאב יכול לכוף את בנו לשרתו. לפיכך נטען בגמרא 'מכאן מודעא רבא לאוריתא', נוכל לטעון שקיבלנוה באונס ולא ברצון.

 

כדי להשלים את קבלת התורה נזקקנו לקבלתה מחדש בימי אחשוורוש. בימיו קיבלנו מחדש תורה שהתקבלה זה מכבר אך לא באה לידי קיום – תורה שבנסתר, דהיינו אהבה שבדעת. תורה זו יורדת לעולם באמצעות המגילה. דווקא חלק זה שבתורה נטול כל ציווי או הוראה מעשית (מדאורייתא, מצוותיה הלא מדרבנן), וכל כולה אינה אלא סיפור דברים. המגילה שנכתבה על ידי מרדכי ואסתר, מכילה אור של אהבת ה' למעלה מגבול ומידה, זו אהבה שבדעת, זו תורה של עתיד לבוא.

 

קבלתן של שתי התורות באה, כאמור לעיל, לאחר הכנה של גלות. וכאן הזיקה הישירה בין פרעה לתורה שבנגלה ובין המן לתורת הנסתר. פרעה שרשע 'הגיוני' היה, היווה הכנה לנתינתה של תורה המלובשת בהיגיון ובשכל, ואילו המן שרשע בלתי הגיוני היה, שימש הקדמה להופעת תורה שלמעלה מטעם ושכל, תורת הנסתר.

 

סוד ההיפוך

 

נס הפורים מחמת תוקף גודלו ועוצם פלאו מוגדר במילים 'ונהפוך הוא', היפוך מוחלט שכן זוהי תמצית ייחודיותו.

 

קדמה להתגלות התורה של ימי אחשוורוש גזירת כליה, וכפי שנאמר בגמרא (מגילה, י"ב ע"א) מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כליה – מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע. גזירת כליה היא הקדמה להתגלותה של תורה דעתיקא סתימאה, תורת העתיד לבוא.

 

המן הרשע מתואר בדברי האריז"ל לא רק כרשע וזומם מזימות, גם כמכשף ואסטרולוג גדול. כלומר הוא ידע את אשר לפניו. המן ביקש להגביר על ישראל קליפה קשה עד בלי נשוא, קליפה שתצליח להסתיר את מציאות ה' חלילה, בהסתרה שבתוך הסתרה. אולם זאת הוא לא ידע, כי הוקדמה רפואה למכתו בדמותו של מרדכי היהודי. מרדכ"י בגימטרייה 'רב חסד', מידה זו שממידות הרחמים מגלמת את החסד העליון, האהבה שלמעלה מטעם דעת ושכל, אהבת ה' שאיננה מתוחמת בגבולות, אפילו לא בגבולות התורה הקדושה. ולפי שקיימא לן כי אין מקום נעדר נוכחות אלוקית כי בכל מקום השי"ת שרוי ונמצא, כדכתיב 'בכל מקום מוקטר ומוגש לשמי' וכפי פירוש רש"י, היינו שאפילו בבתי עבודה זרה קוראים לו יתברך אלוקי האלוקים. הרי שגם בתוך המקומות המוסתרים והחשוכים מאיר אור ה'. האור הזורח במקומות אלו לא יכול להיות אור הגיוני שאפשר לתופסו בשכל והיגיון, משום שאור שכזה לוּ ייכנס במקומות המטונפים, ייאחזו בו קליפות וחלילה וחס יינקו ממנו. לפיכך במקומות החשוכים והרחוקים שרוי אור עליון – כה עליון עד שאינו נתפס בשום שכל והבנה. האור הזה הוא אור נס הפורים, אור המגילה שכולה הסתרה וכל תוכנה התגלות. האור הזה הוא פשרו על יום הפורים שכל הנהגותיו למעלה משכל, בגילופין, ובמשלוח מנות איש לרעהו, וויתור על גבולות ותחומים שבין אדם לרעהו והתכללות הנפשות מזה ומזה, באחדות שלמעלה מטעם ושכל.

 

(ע"פ שעה"כ דרוש הפורים, ליקו"מ סימן ל"ג, ליקו"ה הלכות פורים ד).

 

 

 

 

סוד מגילת אסתר והתורה שמעל האותיות והמילים

בס"ד

הדר קיבלוה בימי אחשוורוש

לדמותה של המגילה המגוללת תורה חדשה, בתוקף ההסתרה שבתוך ההסתרה.

פורים יום מופלא שענייניו מתהלכים על פי השנה כולה, אחד המובהקים שבהם הוא מתן תורה. בפורים קיבלנו תורה, לא בפעם הראשונה אלא בשנייה. והלא כבר קודם לכן במעמד הר סיני קיבלנו תורה. האם זו תורה חדשה או שמא ישנה היא אלא שנתקבלה מחדש, ואם כן מדוע ועל שום מה?

*

מקור הדברים בגמרא (שבת פח.) וז"ל: 'ויתייצבו בתחתית ההר' אמר ר' אבדימי בר חמא בר חסא מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם. אמר ר' אחא בר יעקב מכאן מודעא רבה לאורייתא. אמר רבא אף על פי כן הדור קבלוה בימי אחשורוש דכתיב (אסתר ט-כז) 'קיימו וקבלו היהודים' קיימו מה שקיבלו כבר, ע"כ. הדברים דורשים בירור, מדוע נכפתה קבלת התורה על ישראל לאחר שמיוזמתם הצהירו 'נעשה ונשמע'? התוספות במקום מתרץ שלאחר שראו את האש הגדולה פג ליבם וביקשו לחזור בהם. המדרש (תנחומא) מיישב בדרכו ומחלק בין שתי תורות, שבכתב ושבעל פה. האמירה 'נעשה ונשמע' כוונה לתורה שבכתב שהתקבלה ברצון, תורה שבעל פה המצריכה יגיעה רבה וצער התקבלה בהסתייגות עד שמסירתה כרוכה היתה בכפיית ההר כגיגית. עניין זה תוקן בימי מרדכי ואסתר כשקיבלו ישראל את התורה מחדש, וברצון. להבנת מעמיקה יותר של העניין נזדקק לביאור נוסף, על פי פנימיות. התורות שהתקבלו על הר סיני ובימי אחשוורוש הם התורה שבנגלה ותורה בנסתר. בעוד והתורה הנגלית נמסרה על גבי לוחות אבן, והיא מכילה דיברות וציוויים מפורשים, הרי שתורת הנסתר נמסרת באמצעות המגילה, מגילת אסתר.

הגילוי שבסתר

התואר 'מגילה' מלמד כמובן על התגלות, איזו התגלות? לכאורה אין זו אלא מסכת הסתרה והתכסות. אין במגילה אזכור מפורש לשם השם. העלילה רצופה אירועים טבעיים ומעורבים בהם אנשים וגורמים שונים המשפיעים איש בדרכו על התפתחות הדברים. נס פורים מוצפן בתוך סיפור פשוט ועממי למדיי – מלך ומלכה יועצים ואנשי חצר נאמנים ובוגדים חורשי מזימות ותמימים. יעיד על כך שמה 'מגילת אסתר', מגילה של הסתרה. מגילה משמע התגלות, אסתר היינו הסתרה, הסתר או גילוי? גם זה וגם זה, התגלות שבתוך ההסתרה. אי אפשר להבין את גילויי המגילה ואת עניינן של שתי התורות שהתקבלו על הר סיני ובימי אחשוורוש מבלי להזדקק לדמויותיהן של פרעה והמן הרשעים.

פרעה והמן שניהם רשעים גדולים כאשר המשותף להם זו העבודה ששניהם מופיעים סמוך ונראה למאורע קבלת התורה. מעמד הר סיני מתרחש תיכף לאחר יציאת מצרים, ובימי אחשוורוש מתקבלת התורה מחדש לאחר גזירת המן הרשע. כפי שנלמד קיימת זיקה מהותית בין העריצים הללו ומזימותיהם להתגלות התורה בתקופתם.

 

הגלות הקדמה לגאולה וההסתרה מאפשרת את ההתגלות, על דרך הכלל 'קליפה קדמה לפרי'. יתרה מזו – מסוג וסגנון הקליפה נוכל ללמוד על אופי הפרי. פרעה אינו המן, ולפיכך אף התורה שתתגלה לאחר הסרת קליפת פרעה, אינה אותה תורה שתתגלה לאחר פיצוח קליפת המן בימי אחשוורוש.

 

רשע הגיוני ורשע בלתי הגיוני

 

את מניעיו של פרעה ניתן להבין בדעת, הוא עריץ שמבקש לשעבד תחתיו עם של עבדים ולהפיק מהם תועלת, ולו מעצם השליטה עליהם. פרעה גם אינו מעוניין לכלות את ישראל, הוא חפץ בהם חיים וכנועים תחתיו. המן מזרע עמלק שייך למקום אחר לגמרי. המן מבקש להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים, הוא שואף לעקור את הכל. מלבד זאת, אישיותו אף היא בלתי הגיונית בעליל. הוא עושה עצמו עבודה זרה ומצפה מכולם לכרוע לפניו ברך. שאיפה זו גם בהשוואה לפרעה, בלתי הגיונית היא. האם יש הבדל בין רשע בגבולות ההיגיון לרשע מחוץ לגבולות השכל וההיגיון?

אכן כן.

 

השכל הישר רומז לנוכחות אלוקית, לניצוץ של קדושה. העדר שכל מעיד על הסתרה עמוקה עד מאוד. ניתן להבין זאת גם בפשטות: במקום בו פועל היגיון ניתן לעורר את השכל הישר ולבטל את הקליפה, אך היכן שאין להיגיון דריסת רגל, איה קצה החוט לדבר על ליבו של הרשע ולהפר עצתו.

 

פרעה מלשון הַפְרָעָה, הוא מונע מהתחברות לה' ומפריע לבני ישראל לצאת אל המדבר כדי לעבוד שם את אלוקיהם. גם מבחינה רוחנית היאחזותה של קליפת פרעה היא במקום שבתוך גבולות השכל. פרעה אותיות הערף, וכפי שמגלה האריז"ל אחיזתו של פרעה ושלושת שריו, שר האופים הטבחים והמשקים, נתפסת בעורפן של נשמות ישראל, במקום בו מתחבר המוח דרך חוט השדרה אל הגוף והמידות. פרעה מפריע למוחין לרדת כלפי מטה ולהזין את המידות (ראה שעה"כ ריש דרושי פסח). נמצאנו אומרים שקליפת פרעה כרוכה על הדברים שמצויים בגבול המידות, זו הסתרה שבתוך הטעם והדעת.

 

המן כאמור מתגאה לעלות למקום גבוה יותר, אל למעלה מהשכל והמידות, ההסתרה שמטיל המן על ישראל היא הסתרה מוחלטת שאין רואים בה כל זיק של שכל, ממילא אין ניכר בה ניצוץ של טוב, הרבה יותר קשה להתמודד עימה. ההסתרות הן הקדמה להתגלות, וכפי שאמרנו – סוג ההסתרה ירמוז לאופי ההתגלות. וכאן אנו באים לפשרה של קבלת התורה המחודשת בימי אחשוורוש. הזכרנו שזו התורה הנסתרת, תורת העתיד לבוא. מה מיוחד בתורה זו?

 

תורה שלעתיד לבוא

 

אנחנו יודעים שיש בתורה מצוות מוטעמות בטעם ודעת ולעומתן מה שקרוי 'חוקים' שעניינם העדר טעם ודעת, בבחינת 'חוקה חקקתי, גזירה גזרתי', על כגון דא הודה כבר החכם באדם 'אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני'. החוקים הם שכל עליון מאוד שאינו יכול להתגלות בגבולות ההיגיון וחוש הטעם של ההווה, רק לעתיד לכשיגדל השכל מאוד, נוכל להבינו. לעת עתה חוקה היא.

 

שתי התורות הללו מקורן במה שבתוך הגבול ובמה שלמעלה מן הגבול. הגבול קרוי 'ימים' וכשם שאנחנו רואים שכל הבריאה המתוארת בתורה הנגלית כלולה בגבול ששת ימי חול ויום שבת, כל מה שמתרחש בהווה קיים רק בגבול הזמן והזמן מורכב מימים, הימים הם גבול וצמצום, דהיינו כלים ובתוכם אור. העתיד לבוא מצוי מעבר לימים, הזמן הזה מתואר כיום שאינו יום ואינו לילה. אין לעתיד לבוא זמן, אין סך ימים שיכילוהו, לפיכך הוא עתיד לבוא ואינו יכול לבוא עכשיו.

 

שתי המדרגות הללו שהן למעשה שתי תורות – תורה נגלית ותורה נסתרת, מתבטאות גם בשני אופנים שונים של קיום הקשר בין האדם לבוראו. מדרגה אחת היא מה שנקרא 'מידת האהבה' והמדרגה האחרת קרויה 'אהבה שבדעת'. האהבה הפשוטה היא זו שמופיעה בגבולות ההיגיון והשכל, אהבה במידה. אהבה זו היא נשמתן של כל המצוות המעשיות שאנו מקיימים היום. לכל מצווה יש גבולות ותחומים, וכשהקדוש ברוך הוא מצווה את היהודי להניח תפילין, הוא תוחם את המצווה בפרטים מדויקים ובצורה ואופן מסוימים. גבולות אלו מכילים אור אלוקי, אהבת ה' שיש לה גדר וגבול בתוכו שוררת אותה אהבה שבין יהודי לבוראו.

 

עד כאן מידת אהבה, אך מקור האהבה גבוה ונעלה יותר. המשל לכך היא אהבת אב לבנו. כשאנו מתבוננים עליהם ושופטים את אהבתם זה לזה על פי מעשיהם הרי שיש לאהבה גבול ומידה, היא תתבטא באמצעות כיבוד הורים ותועלות שונות שיפיק הבן לאביו האהוב. עם זאת ברי לנו שאהבתם היותר שורשית נסתרת מן העין ואינה באה לידי ביטוי מלא בפעולה זו או אחרת. האהבה הנסתרת מוגדרת כאהבה שבדעת, כלומר האהבה כשלעצמה בטרם ירדה והתלבשה בתוך גבול ונמדדה במידה. את האהבה הזו כמעט ובלתי אפשרי לבטא בתחומי העולם המוחשי מפני שאין לה מקום בעולם שכולו גבולים ומידות, שהיא אהבה שלמעלה מן המידות.

 

המגילה כמשלימה לתורה

 

ובנמשל: התורה שבנגלה מבטאת את האהבה השוררת בינינו לבין בוראנו בתוך גבול ומידה, תורה זו נגלתה על הר סיני. אולם בשעת מסירתה היא נכפתה עלינו הר כגיגית, את ציווי התורה אפשר לכפות כשם שהאב יכול לכוף את בנו לשרתו. לפיכך נטען בגמרא 'מכאן מודעא רבא לאוריתא', נוכל לטעון שקיבלנוה באונס ולא ברצון.

 

כדי להשלים את קבלת התורה נזקקנו לקבלתה מחדש בימי אחשוורוש. בימיו קיבלנו מחדש תורה שהתקבלה זה מכבר אך לא באה לידי קיום – תורה שבנסתר, דהיינו אהבה שבדעת. תורה זו יורדת לעולם באמצעות המגילה. דווקא חלק זה שבתורה נטול כל ציווי או הוראה מעשית (מדאורייתא, מצוותיה הלא מדרבנן), וכל כולה אינה אלא סיפור דברים. המגילה שנכתבה על ידי מרדכי ואסתר, מכילה אור של אהבת ה' למעלה מגבול ומידה, זו אהבה שבדעת, זו תורה של עתיד לבוא.

 

קבלתן של שתי התורות באה, כאמור לעיל, לאחר הכנה של גלות. וכאן הזיקה הישירה בין פרעה לתורה שבנגלה ובין המן לתורת הנסתר. פרעה שרשע 'הגיוני' היה, היווה הכנה לנתינתה של תורה המלובשת בהיגיון ובשכל, ואילו המן שרשע בלתי הגיוני היה, שימש הקדמה להופעת תורה שלמעלה מטעם ושכל, תורת הנסתר.

 

סוד ההיפוך

 

נס הפורים מחמת תוקף גודלו ועוצם פלאו מוגדר במילים 'ונהפוך הוא', היפוך מוחלט שכן זוהי תמצית ייחודיותו.

 

קדמה להתגלות התורה של ימי אחשוורוש גזירת כליה, וכפי שנאמר בגמרא (מגילה, י"ב ע"א) מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כליה – מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע. גזירת כליה היא הקדמה להתגלותה של תורה דעתיקא סתימאה, תורת העתיד לבוא.

 

המן הרשע מתואר בדברי האריז"ל לא רק כרשע וזומם מזימות, גם כמכשף ואסטרולוג גדול. כלומר הוא ידע את אשר לפניו. המן ביקש להגביר על ישראל קליפה קשה עד בלי נשוא, קליפה שתצליח להסתיר את מציאות ה' חלילה, בהסתרה שבתוך הסתרה. אולם זאת הוא לא ידע, כי הוקדמה רפואה למכתו בדמותו של מרדכי היהודי. מרדכ"י בגימטרייה 'רב חסד', מידה זו שממידות הרחמים מגלמת את החסד העליון, האהבה שלמעלה מטעם דעת ושכל, אהבת ה' שאיננה מתוחמת בגבולות, אפילו לא בגבולות התורה הקדושה. ולפי שקיימא לן כי אין מקום נעדר נוכחות אלוקית כי בכל מקום השי"ת שרוי ונמצא, כדכתיב 'בכל מקום מוקטר ומוגש לשמי' וכפי פירוש רש"י, היינו שאפילו בבתי עבודה זרה קוראים לו יתברך אלוקי האלוקים. הרי שגם בתוך המקומות המוסתרים והחשוכים מאיר אור ה'. האור הזורח במקומות אלו לא יכול להיות אור הגיוני שאפשר לתופסו בשכל והיגיון, משום שאור שכזה לוּ ייכנס במקומות המטונפים, ייאחזו בו קליפות וחלילה וחס יינקו ממנו. לפיכך במקומות החשוכים והרחוקים שרוי אור עליון – כה עליון עד שאינו נתפס בשום שכל והבנה. האור הזה הוא אור נס הפורים, אור המגילה שכולה הסתרה וכל תוכנה התגלות. האור הזה הוא פשרו על יום הפורים שכל הנהגותיו למעלה משכל, בגילופין, ובמשלוח מנות איש לרעהו, וויתור על גבולות ותחומים שבין אדם לרעהו והתכללות הנפשות מזה ומזה, באחדות שלמעלה מטעם ושכל.

 

(ע"פ שעה"כ דרוש הפורים, ליקו"מ סימן ל"ג, ליקו"ה הלכות פורים ד).

 

 

 

 

חנוכה על פי סוד – נרות מעתיד לבוא

בס"ד

ניצוצי אורה ונתיבי כוונה בסודם של נרות החנוכה

חנוכה מיוחד מכל ימים טובים, לא בשל עליותיו הנשגבות, אדרבה אין לחנוכה עליות על פני שבת ויום טוב והוא נטוע על אדמות ימי החולין. בכל שמונת ימי החנוכה מלאכה מותרת, ורק לעת ערב עולים השלהבות בנרות ומתקדש חג. ייסדוהו חכמים ומכל הימים טובים הוא ופורים לבדם לא יתבטלו לעתיד לבוא. נשתדל במסגרת זו להאיר קמעא כמה מפינותיו של חג רווי אורות וחידושים זה.

*

אחד המושגים הבולטים בכוונות חנוכה ומייחדים אותו על פני אחיו זו העובדה שהוא משקף מציאות שתיתכן רק לעתיד לבוא, אז יהיה אור הלבנה כאור החמה. בחנוכה מחד גיסא הכל נעשה בתחום ימי החול, מאידך דווקא על הרקע החוּלי הזה מופיעה בבואה מחזון העתיד – המאורות משתווים. כשאנו אומרים 'מאורות' הכוונה למשפיע והמקבל ובסוגיה דנן אלו פרצופי 'יעקב ורחל'. אנו מציגים בזאת מושג קבלי מובהק ולהלן עם מבוא דרך הדרוש, יופשטו המושגים ויתקרבו אי"ה אל השכל. בכתבים, אחת ההבחנות שמייחדות את חנוכה זו העבודה שבעוד ובימי חול קיימא לן 'איהו בנצח ואיהי בהוד' הרי שבחנוכה שניהם במידת ההוד, וכפועל יוצא מכך היא איננה נצרכת לו ומקבלת את השפע בזכות עצמה[1]. עד כאן לשון סתומה, הבה נבאר:

בימי החול הפרצוף המשפיע (יעקב) נשען על מידת הנצח ואילו המקבל (השכינה) נשען על ההוד. שתי המידות הללו, הנצח וההוד, הם הרגלין של הרוחניות. אך בעוד רגל ימין באיתנה, רגל שמאל תשושה ופגומה. מציאות זו מחייבת שהשכינה הנשענת על מידת ההוד תהיה תלויה בבחינת יעקב הנאחז בנצח – הוא מקבל את השפע עבורו ועבורה ומעביר אליה את חלקה. זו תלות, והיא משתקפת בבחינות רבות, דוגמת הלבנה שאין לה אור מעצמה אלא מה שמקבלת מהשמש, וכך גם בבחינות רבות אחרות המיוחסות למידת מלכות שהן טפלות וחסרות עצמאות, דוגמת האמונה והתפילה שבני אדם מזלזלים בה.

ימי הלל והודיה

חנוכה מביא חידוש לעולם, והחידושיות הזו משלבת שתי עובדות יוצאות דופן: א'. ניתנת עצמאות למידת מלכות והיא אינה תלויה במישהו אלא מקבלת את השפעותיה לבדה ב'. מבלי לעלות או להכין איזו הכנה, מקבלת השכינה את כל האורות העליונים במקומה, למטה. בחנוכה אין עליות, הקטן נשאר במקומו והגדול יורד אליו ומגשים במקומו הנמוך את כל ההתרחשויות העליונות[2]. שתי ההבחנות הללו יבוארו להלן ושתיהן יחד גלומות במהות המייחדת את חג החנוכה – הלל והודיה. ימי החנוכה נתקנו כדי להודות ולהלל[3], להלן נראה עד כמה חידושית ועתידנית היא עבודת ההודיה. כדי להיכנס בעוביים של דברים שוב נשוב אל העובדות הפשוטות, סיפור נס חנוכה.

ניסי חנוכה מתרחשים בשלהי תקופת בית שני. בשונה משאר גאולות, דוגמת גאולת מצרים ואפילו נס פורים, ניסי חנוכה לא פדו אותנו ממוות לחיים ובעצם רישומם לכאורה כבר אינו ניכר היום. היוונים ביקשו להשמיד רוחניות. שלא כהמן שנתן עיניו בגופים וביקש למנוע את בניית בית שני, בימי מלכות יוון הרשעה עמד בית המקדש על תילו אלא שהיה מחולל, היו יהודים אלא שרבים מתייוונים. הנס התלבש בפך שמן זית זך חתום בחותמו של כהן גדול שדלק שמונה ימים. גם אלמלא הנס כעבור שמונה ימים ניתן היה להפיק שמן זית בטהרה. ובכל זאת חנוכה נחוג גם היום וזכרו לא יסוף גם לעתיד לבוא. ואכן כל סגנונו של נס פך השמן מבטא כוונה עמוקה יותר המתייחסת לעתיד לבוא יותר מאשר נס לשעתו. בעיצומם של ימי בית שני מופסקת העבודה והמקדש מחולל, ואז מתחוללים ניסים והעבודה מתחדשת רק כדי להיפסק שוב כעבור כמה דורות בחורבן בית שני.

אכן נס פך השמן הוא בבחינת הקדמת רפואה למכה. הנס הזה אמור ללוות את עם ישראל במשך אלפיים שנות גלות שלאחר בית שני, עד שיתכן לומר שכל ההפרעה הזו של מלכות יוון הרשעה, לא באה אלא כדי להצדיק את הופעת אותו פך שמן שנושא בחובו בשורה – שפה מחודשת בעבודת הבורא. הצרות של תקופת מלכות יוון הן רקע להתגלות אור חדש, המצב הזה הוא שמאפשר לאור הגנוז לחדור מזמן עתיד לבוא ולהבליח בתוך תקופת ההווה. ומהו אותו אור גנוז ונפלא? עבודת ההודיה.

'הודי נהפך עלי'

כדי להבין זאת עלינו לשוב אחורנית, אל הרגע בו נפגמה מידת ההוד באותו ליל נורא שעושה יעקב אבינו במעבר יבוק בהיאבקו עם שרו של עשיו. ידוע לנו שהמאבק הניטש קשור לא רק ליעקב אבינו, בעיקר לגורל צאצאיו ולגלויות העתידות לבוא. בסוף הלילה משכשלו ניסיונותיו לנצח את יעקב נוגע המלאך בכף ירכו "ותקע כף ירך יעקב". הפגיעה בכף הירך מכוונת אל הדורות האחרונים[4] הירודים. שרו של עשיו מבקש לפגוע ביעקב ונוכח כי בו עצמו לא יוכל לפגוע מפני שנצח ישראל לא ישקר, מידתו של יעקב 'אמת', ואי אפשר להסיט ממנה מלא הנימה. ובכן הוא מפנה את נשקו לעבר צאצאיו כשהוא מבקש לנתק את 'יוצאי ירכו' מגופו הקדוש, למנוע ממנו את ההמשכיות ואת היכולת להעתיק את עניינו לדורות הבאים. כף הירך הפגועה מבטאת את החלשתה של רגל שמאל[5] – מידת הוד, והיא הופכת פניה ותחת היותה 'הוד' הרי היא 'דווה' בסוד "הודי נהפך עלי למשחית" כנאמר "כל היום דווה". הפגיעה בכף הירך מתנכלת בעצם לכל תחום החינוך והיכולת להאציל את המשכיות כלל ישראל מדור לדור, ובפרט לדורות העקבתא, ועוד נשוב לזאת.

אולם יש לשים לב למילותיו של המלאך המנוצח "לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל, כי שרית עם אלוקים ועם אנשיו ותוכל". כעת קונה יעקב אבינו מדרגה נשגבה יותר ועולה מבחינת 'יעקב' המיוחסת אל הרגליים והעקביים לבחינת 'ישראל' – לי ראש. בשמו החדש מוצפן גם הכוח בעזרתו ניצח יעקב אבינו את שרו של עשיו. אחד מצירופיה של התיבה 'ישראל' על פי כוונות[6] הוא שר-אלי. כוח ההודיה והשירה לא-ל חיי, הוא הכוח באמצעותו מתעצם יעקב כנגד המלאך. מידה זו מאפיינת את יעקב המקטין עצמו ושמח בחלקו ומודה ואומר "קטונתי מכל החסדים ומכל האמת". הכוח הזה אף יעמוד לעזרת צאצאיו כאשר יידרשו לאחוז הלאה בקשרי המלחמה עם עשיו, כי 'מיניה וביה אבא ליזל ביה נרגא', באותו מידה בה ביקש המלאך לפגוע, מידת ההוד, בה גופא טמון כוחו של יעקב לנצח את עשיו – על ידי הלל והודיה.

מידת ההוד נותרה בחולשתה משך שנים ודורות עד לתקופת מתתיהו כהן גדול שנחלץ לתיקונה, כדלהלן. במה מתבטאת חולשתה של מידת ההוד? הפגיעה ברגל שמאל יוצרת תלות, שמאל נסמכת בימין ואין לה קיום בפני עצמה. מצב זה משפיע גם על רגל ימין על דרך 'בהדי הוצא לקי כרבא' – הכרוב, שכנו של הקוץ, לוקה יחד עימו. תלותה של מידת ההוד בנצח משקפת את כלל המציאות של שית אלפי שנין כאשר הלבנה טפלה לחמה והשכינה בבחינת 'סוכת דוד הנופלת' שצריכים לסומכה – "סמכוני בעשישות רפדוני בתפוחים". תלות זו, אם נשׂוח בשפת עבודה, מתבטאת בעובדה שאין לה להודיה קיום בזכות עצמה. ההודיה נגררת אחר הניצוח. כשיש ניצחון, הצלחה, הרווחה – באה הודיה. אבל אין לך אדם המסוגל לערוך הלל והודיה לשם הודיה, ולא על מנת לצאת ידי חובת תודה או כדי להשיג את מבוקשו להבא. ההודיה נשענת אפוא על שאר חלקי התפילה שעיקרם, כאמור לעיל, בקשה למילוי חסרונות וכדומה. מצב זה משתקף בבואה בתוך בבואה בבחינות שונות המאפיינות את זמן ההווה לעומת העתיד לבוא.

עבודת יהודה המכבי

כאן אנו שבים אל אחד משני המושגים שהוזכרו בפתח דברנו – 'הוא בנצח והיא בהוד'. הזכרנו את היסוד שבימות החול פרצוף 'יעקב' עומד במידת נצח ומלכות מצויה במידת ההוד. למעשה כאן המקום גורם והעובדה שהשכינה ניצבת במידת ההוד, היא הנותנת שאין לה למידת מלכות עצמאות והיא נצרכת לקבל את אורותיה מפרצוף 'יעקב' העומד בנצח ומקבל שם את אורותיו ואורותיה. בחנוכה מתרחש עניין נפלא – ניתנת למידת מלכות עצמאות ובמקום לקבל את השפעותיה דרך מידת הנצח, היא תקבלם במקומה, במידת ההוד. מצב זה מתאפשר בזכות פעולתם הרוממה של החשמונאים הקדושים. מתתיהו ובניו תיקנו את מידת ההוד ובכך אפשרו לה להיחלץ מצליעתה ולקנות עצמאות. מתתיהו ויהודה המכב"י אחריו נקטו בדרך ההודיה, הם נאחזו במידת ההוד[7] שהיא ענף מספירת הגבורה ועניינה התגברות במלחמה בעזוז (גבורה) הנובע מתוך הכרת והודאה באפסיות כוחי (הוד) והודיה לה'. אל קרבותיו וניצחונותיו הבלתי אפשריים יוצא יהודה כשבפיו צעקת 'מי כמוך באלים ה", הודיה על לשונו וחרב פיפיות בידיו. ההנהגה הזו מרפאת את מידת ההוד הצולעת על ירכה ומעניקה להודיה כוח עצמי, בלתי תלוי בניצחון וכדומה, רק הודיה לשם הודיה. במידה זו, למעשה, התאזרו כל הנצחנים המופלאים דוגמת דוד המלך שייסד ספר תהילים ואכן היה אחוז במידת ההוד[8], ובמלחמותיו השיג אחור אויבים רבים למעלה מכוח אנושי. ולכן היו כל הגאולות והפדיות עד השתא באמצעות מידת ההוד[9].

על פי כל הנאמר עד כה, מקבל חג החנוכה מימד של עתיד לבא. הימים הללו, שמונה במספר, אינם מצליחים להיתחם בגבולי זמן עולם הזה המושתת על הספרה שבע, והם בולטים יוצאים אל העתיד לבוא. אנו חוגגים את נס פך השמן לא על שם הישועה שאירעה בימי חשמונאי בלבד, בעיקר בשל הבשורה שהיא נושאת לגבי העתיד. חנוכה מאיר את האור הגנוז, והכוונה שהוא מבשר את הגאולה העתידית, את התגשמות השוואת אור הלבנה לאור החמה, ואת שאר הבשורות המסתעפות מכך. לפיכך שפתו של חנוכה שונה, זו שפת עתיד לבוא. אז נמיר לשוננו מעיסוק בחסרונות ומילוי מאווים – לשפת הלל ותודה לשם הלל ותודה. ההודיה היא שפת הנצח, שפה שאינה תלויה בדבר, זו השפה שתסגל האנושות לעתיד, והיום אנו מתרגלים בה מדין חינוך. וכאן משתלבת משמעותו החינוכית של חנוכה.

השם 'חנוכה' מתייחס לחנוכת המזבח, ובספרים הקדושים נידון רבות ההקשר לעניין חינוך. מצוות חינוך מוטלת על האב כלפי בנו שהגיע לגיל חינוך. כלומר, הילד עודנו פטור מן המצוות אולם האב כבר מחויב לחנכו, דהיינו להוריד אליו, אל גילו הבלתי מחויב, מציאות מגילאי חיוב. המתחנך מקדים את המאוחר ונוהג מנהג גדול חרף היותו קטן ופטור. ניתן להתייחס לכל תקופת הגלות כאל 'מקום פטור', אין לנו בית מקדש והמצב הוא 'קטנות המוחין', מדין המציאות אנו מופקעים מכל מושגי העתיד לבוא, בוודאי ששפת ההלל והתודה רחוקה מאיתנו. והנה באו ימי החנוכה וכל עיקרם לא בא אלא להרגיל אותנו בהלל ותודה, ללמד את לשוננו שפת עתיד לבוא. אמת, מדין המציאות קטנים אנו ורחוקים מתודעת תודה והודיה, אולם אנו עושים זאת מדין חינוך. חובת חינוך חלה על הגדולים להזהיר את הקטנים. לפיכך זו תקנת חכמים, חג מדרבנן. צדיקים מדמים את חנוכה למצוות ביקור חולים[10], חולה זוכה למבקרים רמי דרג. יורדים אליו ומאירים לו פנים אף על פי שכל עצמו אינו אלא חולה דווי ובלתי כשיר. כן אנחנו לעת הזאת חולים בחולי הגלות וחכמים מורידים אלינו הארות גדולות מעתיד לבוא, הארות של שפת התודה וההודיה.

חג מדין חינוך

ביטוי למצוות חינוך המאפיינת את חג החנוכה ומצוותיו אנו מוצאים בצורת סידור המנורה בפתח. הסדר הוא שכאשר אדם נכנס בפתח תהיה המזוזה מימינו והמנורה משמאלו. את הפתח מחלקים לשלושה חלקים  – מזוזה קבועה בשליש עליון והחנוכייה בשליש התחתון, למטה מעשרה טפחים ולא פחות משלושה, והרמזים נפלאים: קומת אדם, כידוע, נחלקת לשלושה חלקים, כל חלק כנגד ג' טפחים, יחדיו הם תשעה טפחים כנגד תשע ספירות (מלבד כתר או מלכות). ג' טפחים עליונים הם שלושת המוחין – שם קבועה המזוזה, יש בה פרשיות והיא מייצגת את המוח והדעת, את עולמו הרוחני של האיש הנכנס לביתו. גופו ניצב בתווך, בין שני השלישים. ואילו למטה, ממראה מותניו וכלפי רגליו, מקיפים את האדם צאצאיו, הדורות הבאים 'יוצאי ירכו', שם מתחילה מצוות חינוך. עליו להאציל מדעתו אל ילדיו, להוריד אליהם את האור. לפיכך שם מונחת המנורה, למטה מעשרה טפחים, באזור המייצג את הקטנות ואת מקומו של החניך. המחנך צריך להשפיל את ידו ולהוריד באמצעות נר השמש את האורות העליונים עד למטה, להדליק את המנורה ולהאיר אל קטנות הדעת ואל אזורי הגלות אור מעתיד לבוא. בכוונות האריז"ל מוזכרת גם השפלת היד בדרך להעלאת השלהבת בנרות שיש לכוון אז 'להוריד' אורות עליונים אל החנוכייה. בפעולה זו מיתקנת כף הירך הפגועה. שרו של עשיו מנסה לנתק את הירך מהגוף, לגרום לענפים לנשור מהאילן, לפגום ביוצאי הירך ולנתק את החניכים מהמחנכים. להפריד את תקופת הגלות מהאור דלעתיד. בהשפלת היד אנו הופכים למחנכים, יורדים אל עולמו של המתחנך ומורידים אליו מציאות מעולם התיקון. אור הגנוז.

כל הרעיון הזה מתגלם בעבודת ההודיה, ומכאן אמירה לתחום החינוך בימינו. מכת הדור היא החינוך, תופעות הנשירה וניתוק הילדים ממסורת ההורים. פעמים רבות ההורה כשלעצמו מואר ומאיר, אבל בניו ליבם בל עימו. יש לזכור ששרו של עשיו מניח ליעקב, הוא מתמקד בכף הירך, באי היכולת להעביר את נקודת האמת שבליבך אל הדורות הבאים. הדרך היחידה לחבר בין הירך לגוף, בין הצאצאים להורים, זו עבודת ההודיה. אם ההוד נוטה להיות דווי, עלינו לאמץ את דרכי החשמונאים מרפאי מידת ההוד. להרגיל ולחנך לתודה והודיה. ככל שננחיל יותר גישה של הודיה על פני שפת חסרונות ותלונות, נזכה בעז"ה לחבר את יוצאי הירך אל הגוף הקדוש.

לפיכך ההודיה תלויה בכריעה, "ואנחנו כורעים ומשתחווים ומודים", ומי שאינו כורע במודים שדרתו נהפכת לנחש לאחר שבע שנים[11]. הכריעה משפילה את הראש לכיוון הרגלים, מחברת את המחנך (הראש והמוחין) אל החניך שבכף הירך. בתנועת הכריעה אנו ממשיכים את תקופת עתיד לבוא אל מחשכי הגלות, מורידים אורות של שבת אל ימי החולין.

 

——————————-המושג ועומקו———————————

'חנוכה בהוד'

החגים מיוחסים לספירות, כל חג לספירה מסוימת שהוא מייצג אותה, וענייניו כלולים באותה בחינה; פסח בחסד ושבועות בתפארת, ראש השנה במידת גבורה, סוכות ביסוד ושמיני עצרת במלכות, חנוכה ופורים – נצח והוד[12].

בנוגע לחנוכה גופו ישנן שמועות מהופכות, לפעמים הוא מיוחס להוד ופעמים שהוא בנצח. בעיקר ידוע ייחוסו להוד[13]. לפיכך שמונה ימים בחנוכה כנגד הוד שהיא מידה שמינית.

לעצם ייחוס מועדים לספירות ההסבר הוא שהרוחניות פועלת על פי עשר הנהגות כלליות הנחשבות 'לבושים' כלומר אמצעים בהם מתלבש אור האינסוף ב"ה כדי להנהיג את עולמו. הספירות משולות לגוונים, או נוכל לומר אופנים שונים של הנהגה שכולם מונהגים על ידי אחד ויחיד יתברך שמו.

ייחוסם של חנוכה ופורים לנצח והוד מתאים לתקופה בה הופיעו על יריעת דברי הימים, שני חגים אלו מתקנת חכמים ונקבעו לרגל מאורעות שאירעו לנו בדורות של גלות כאשר כנסת ישראל שרויה ברגלי הקדושה.

לכן ניתן גם להבין מדוע הייחוסים מתחלפים בין נצח להוד ולהיפך. ספירות נצח והוד לעומת חסד וגבורה, נכללים זה בזה. וכפי שניתן ללמוד מלשון פתיחת אליהו; הזרועות מפורטות כל אחת לעצמה, יד ימין חסד ויד שמאל גבורה. אולם הרגליים כלולות בלשון אחת 'נצח והוד תרין שוקין'. הידיים מסוגלות לפעול כל אחת לעצמה, חסד לבדו וגבורה לבדה. יש להן גם פעולה משותפת והתכללות לכשירצו. אולם הרגליים תלויות זו בזו, אי אפשר לבצע את פעולת הרגליים – הליכה, בלעדי שימוש בשתיהן יחדיו. לפיכך אף חנוכה ופורים יצעדו יחדיו, ועניין משותף להן, להודות ולהלל.

ולגופו של בירור – האם חנוכה בנצח או בהוד. מעניינת הגדרתו של הרמח"ל[14]: חנוכה בנצח והתיקון בהוד. כלומר עלינו להבדיל בין המידה ממנה יונק חנוכה את סגולותיו לבין הפעולה שנעשתה בחנוכה והמידה שתוקנה בו.

ייחוסו של חנוכה לנצח משתקף מכל זוויותיו, הנס כולו מתגלגל באמצעות פך של שמן, שמן מייצג את ספירת חכמה שהנצח הוא ענף שלה. ניסי החנוכה הם הניצחונות במלחמה, לפיכך הוא תלוי בספירת הנצח. אמנם מה שתוקן בחנוכה הוא ההוד, בזכות עבודתם הרוממה של החשמונאים ובראשם מתתיהו כהן גדול ויהודה המכבי אחריו, תוקנה מידת ההוד מפגימותה ולפיכך הימים נחגגים בשימת דגש על הלל והודיה.

 

 

[1] שעה"כ, חנוכה. פרע"ח דרושי חנוכה.

[2] שם.

[3] כנוסח 'על הניסים'.

[4] מדרש רבה, וישלח – פרשה ע"ז. ובספה"ק בכ"מ.

[5] רמ"ק, פרדס רימונים ש' י"ז פרק א'.

[6] שעה"כ – קריאת שמע.

[7] עמק המלך שער י"ז, פרק י"ז. מחברת הקודש – שער חנוכה.

[8] דו"ד בגימטרייה הו"ד עם המילה, ראה: פרדס רימונים ש' י"ז פרק ד'.

[9] 'מחברת הקודש', שם.

[10] ליקו"ה, או"ח – השכמת הבוקר ד'.

[11] בב"ק ט"ז.

[12] שעה"כ דרושי יו"ט, ופרדס ש' כ"א, פ' ח'.

[13] ראה, של"ה תורה אור פרק מגילה בשם כנפי יונה

[14] 'קיצור הכוונות'.