תרומה – אין הפרעות בעבודת הבורא

בס"ד

המשכן הוקם מחומרים שיצרו את עגל הזהב, ללמדך שמכל דבר אפשר לעשות עבודת ה'.

 כל ההפרעות והמניעות קשורות למילה 'לי', וכשמוותרים עליה הקשיים והאילוצים יירתמו כולם לקרב ולא לרחק.

 

האדם הוא סיפור מאוד נוגע ללב, רוצה מאוד גבוה ואנוס להיות מאוד נמוך. על פי הרוב הוא כמעט אף פעם איננו היכן שהוא נכסף להיות. הנשמה שייכת לשמים ודירתה בגוף עפר. האדם דומה למי שמצוי הרחק מביתו, מתכנן לשוב אליו ובדרך לא דרך מוצא את עצמו מאריך שוב ושוב את שהותו בנכר ואת גלגוליו בדרכים הרחוקות.

הצרה משותפת לכולם והיא המציאות, אנחנו מלופפים בסיבות ונסיבות מכריחות אותנו להימצא כאן, להשתהות עוד ועוד, להתבטל ולראות את הארץ המובטחת רק מרחוק. למציאות הזו קוראים כח המכריח. דהיינו הכח שמכריח אותנו בניגוד לרצוננו. רבים וטובים ניסו להילחם בו, בכח החזק ורב הוותק הלזה. מעטים יכלו לו – מתי מעט. כוח המכריח חזק מהאדם שאם לא כן היתה הנשמה פורחת מגופו מרוב כיסופים.

*

כוח המכריח אכן יעיל ונצרך לקיום העולם ולקיומה של נשמה בגוף, אבל אל לנו לשכוח שהוא מקור כל ההפרעות וההסתות. מוכרח להימצא לכך פתרון והוא ניתן בפרשת השבוע – המשכן.

מצוות הקמת המשכן ניתנה לנו כתשובה ותיקון לחטא העגל. הווי אומר תפקידו של המשכן להבטיח שלא תשנה נפילה מעין זו. חטא העגל מתאר בצורה היותר בוטה את ההרס שמסוגל לחולל כח המכריח. בפיתויי דברים ובחזיונות שווא מצליח הבעל דבר להסית את עיניהם של ישראל מאלוקיהם וממנהיגם. עגל זהב, גולם עשוי מתכות, שואב אליו את כל מעיניהם וגעגועיהם של ישראל שהיו מוקדשים עד אמש להשי"ת ולמשה נביאו. הם שבים מאחרי המקום ומבקשים נתנה ראש ונשובה מצרימה, פחד.

השוכן עימם

המשכן הוא משכון, מעתה ואילך הקב"ה קובע את מקומו בתוך ובקרב ישראל, שוכן עימם בכל מצב אפילו בתוך טומאתם. אבל החידוש הגדול של המשכן הוא שזו שגרירות מוחשית של 'כוח המושך' – הכוח הנגדי והיחידי שמסוגל לעמוד כנגד כוחות מכריחים. המשכן הוא מגנט אלוקי רב עוצמה שתפקידו לשאוב אליו כל העת את כל נפשות ישראל ולהשאירן בקרבתו, גם כאשר הסביבה מלאה אילוצים וכוחות מכריחים. מאילו חומרים עשוי מגנט פלאי זה? צא ובדוק איזה חומרים שמשו ליציקת העגל המתעתע.

 

המשכן הוקם באופן זהה ומאותם חומרים ששמשו, ירחם ה', ליצירת עגל הזהב. גם שם היתה התנדבות רבתי, גם כאן מרימים תרומה ומתנדבים. שם הובאו זהב כסף ותכשיטים, וגם כאן מוזמנים כולם להביא 'זהב כסף ונחושת'. אכן כן, את כוח המושך מייצרים מהחומרים המשמשים את כוח המכריח. עבודת ה' אפשר לחלץ מכל מצב, אם רק מבססים אותה על יסוד העפר.

 

הכוח המכריח, דהיינו המציאות החומרית על שלל אילוציה חוקיה ושגרותיה, הינה תוצאה של שבירת כלים. כל מה ששוכן כאן על פני האדמה בא מלעילא ובעקבות ריבוי אור וחסרון בכלים נפלו האורות הגדולים והפכו לחבלי שווא וכבלי קסם הקושרים את הנפש בעבותות של חומר לקרקעית חייו. אומר השי"ת למשה רבינו: 'דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה' – תאמר להם בבקשה במקום להתעמת עם כל הקשיים והכבדות, פשוט קחו לי תרומה. קחו את כל מה שמאלץ מכריח ומדביק אתכם לאדמה, ותנו לי. וראו זה פלא – המכריח יהפוך לפתע למושך. איך? איך מוסרים לה' את כל ההפרעות והבלבולים?

וייקחו לי  

 

התשובה מוצפנת בלשון 'וייקחו'. בתורה ע' שבליקוטי מוהר"ן, מלמד רבינו ז"ל על קיומם של שני הכוחות, המכריח והמושך. נאמר שם שכוח המושך הוא בחינת עפר של אדמת קודש. האדמה מושכת אליה את כל היקום, הכל מונח על האדמה, שם השורש. יסוד העפר בקדושה זו מידת השפלות והענווה, זו מידתם של הצדיקים המופלגים שאין להם ישות, הם עפר ואפר, רגבים של אדמת קודש, ביטול. צדיק שכזה הופך מגנט לאור אלוקי, הוא מושך אליו אור עליון, צדיקים הם משכן של ה'.

 

כאשר מצווה הקב"ה למשה לבקש מישראל 'וייקחו', הוא לא אומר 'ויתנו'. אל תהיה נדיב מכיסך שלך, אל תוציא את הארנק, רק תן להשי"ת חתיכה של שפלות מעצמך. אל תיתן – קח, תזכור שכל מה שהינך נותן לקוח מה'. אם הבנת זאת, הרי שמטת את הקרקע מתחת היסוד הבעייתי ביותר – יסוד היש, כוח המכריח. כל ההפרעות והמניעות וההכבדות שואבות את קיומן מאותן תכשיטים שממלאים את כיסך, ממטילי הזהב שבחדרי משכיותך. הכסף והזהב אינם בעיה, עשירות איננה עבירה והחומריות היא לא באמת המניעה, הבעיה היא שאתה טרוד מאוד, ומאוד מפוחד, ודואג עד בלי די. ומי שגורם לך להיות טרוד כל כך הוא צירוף האותיות 'לי', המחשבות שלנו על עצמנו – הם הכוח שמכריח אותנו לשוטט זמן רב כל כך רחוק מהמקום אליו נכספה וגם כלתה רוחנו. ובכן, קח נא את אותו 'לי', ותנהו לי. נכון שכעת קל יותר?

 

המשכן הוא יצירה של המעטה עצמית. כדי להקים את המשכן כל אחד החסיר מעצמו משהו, ועל השטח שנוצר מכל הוויתורים מתנוסס משכן שמושך את המוח והלב בכל מצב בחזרה לה'.

 

 

פרשת תרומה – שאלה מתקנת (רעיון קצר)

אין לך אדם שאין לו מקום, ואין לך מקום שאין בו אדם או חפץ או בעל חיים, או כלום. אבל יש דברים שאין להם מקום, לא מפני שאינם חשובים – אלא משום שאין המקום ראוי להעיב עליהם. ויש דברים שאין להם מקום מפני שאינם ראויים להימצא בשום מקום.

לקדושה הכי עליונה אין מקום, ולטומאה הכי חצופה אין מקום. הראשונה משום שמקומה טרם נמצא. והשנייה מפני שאיבדה את מקומה.

מה זה טומאה בעצם?

טומאה זה ריחוק.

לקדושה יש מקור אחד – היא נובעת ומוקרנת מאת בורא עולם. כאשר הנבראים קרובים אליו הם מקודשים וטובים. ככל שהם מתרחקים, טומאה אוחזת בהם. שתי התנועות הללו, המתרחקת והמתקרבת, עשויות להימצא זו לצד זו, באותו משפט ובאותן מילים. הנה דוגמה נפוצה:

השאלה "איפה השם?" יכולה להיות אחת משתי אפשרויות – או טומאה או קדושה. יקבעו זאת הצלילים. הנה –

"איפה השם!" זו התרסה. הטרוניה זורקת את השואל ומשליכה אותו הרחק, מרוקנת חמצן ומותירה חלל פנוי.

אחת השאלות האומללות בהיסטוריה נשאלה על ידי בני ישראל במדבר, הם שאלו: "היש השם בקרבינו, אם אין?" הקושיה הזו הביאה בכנפיה את מלחמת עמלק. הזוהר הקדוש מסביר ששאלה זו לא ביקשה לברר או ללבן את נוכחות השם, זו היתה התרסה. טרוניה.

חטא העגל נבע מאותו מקום. מטענות וכעסים שמקורם בחוסר ביטחון ובספקות – האם השם איתי, ואולי לא?

התיקון יתבצע באותן מילים, אך הניגון יהיה הפעם שונה: "איפה השם?", כלומר אני מעוניין לדעת מפני שאני בטוח שהוא כאן. רק זאת בקשתי "היגלה נא".

את השאלה הזו, המתקנת, מגלם המשכן.

כתשובה לחטא העגל מסר לנו השם יתברך את מצוות "ועשו לי מקדש". במדבר הקימו בני ישראל משכן. משכן זו קדושה נודדת, חסרת מקום. קדושה שמופיעה ומסתלקת, ואתה צריך לרדוף אחריה, ללכת בעקבותיה, לחפש שוב ושוב. זו השראת שכינה שקיימת רק לכשתמצאנה. אף אחד לא יבטיח שמחר היא תהיה שם כמו היום, כפי שלא היתה היום היכן שנמצאה אמש. קדושה נודדת זו גורמת לך לשוב ולשאול מדי שעה ורגע 'איה', "איה מקום כבודו". זו שאלה שנובעת מהקדושה הגבוהה ביותר, קדושת ספירת כתר. היא מכוונת כנגד הטומאה הקשה ביותר, טומאת מת. זו שאלה מתקנת.

האם יבוא פעם השלום?

כולם מדברים על שלום, כולם מסכימים שהשלום טוב ומועיל, אבל מעטים מאוד זכו לו. כדי שיהיה שלום צריכים גרעין מתאים, הוא שתול בתכלית.

פורים הוא חג מאחד, בסימן "לך כנוס את כל היהודים". ימי הפורים מביאים אותנו לקבלת תורה מחודשת. קבלת תורה של דבקות במטרה מתוך אחדות.

שלום הוא ערך עליון ואין חולק על כך, כל אחד מסיבתו הוא. אנשים בכל העולם מודים שהשלום חשוב, אבל גוונים רבים לו לאותו שלום, וגם סיבות שונות. בתקופות מסוימות בחיינו זכינו לחוות שלום. אולי בגיל ילדות ואולי מאוחר יותר. יש בחיים תחנות של שלום. הנה דוגמה: חברים, חולקים יחד חוויות לימודים. חיים זה לצד זה ומתלכדים. נוצרים קשרים ומתגבשות חברויות. לכולם אינטרס משותף, להצליח ולצלוח – להצליח בלימודים ולצלוח בשלום את דרישות המלמדים. האווירה הזו מחוללת ניסים. אפשר לראות לפעמים ילדים חלשים שהפכו למחושלים ומוצלחים בזכות שייכותם לחבורה מלוכדת של ילדים טובים. האחווה מרוממת את היחיד, מעניקה לו גב ותומכת בו בעת חולשה. אכן השלום כלי מחזיק ברכה, השאל איך והיכן יוצרים אותו?

*

כבר אמרנו שהשלום עשוי לנבוע מסיבות שונות. יש שלום שנברא סביב אינטרס, ויש שלום שנוצר מתוך אילוץ. מדינות מתאחדות מול אויב משותף. הן פועלות בשילוב ידיים רק כדי להדביר מזיק המאיים על שלומן. סוג נוסף של שלום שורר בין שותפים. הכסף יעשה שלום. הביזנס מצדיק את החברות והרווחים המשותפים מחזיקים את קצוות החוטים ושומרים על הקשר. לכל הסיבות הללו צד שווה, הן מאפשרות לשלום להתקיים כל עוד הסיבה קיימת. בטלה הסיבה – בטל השלום. ויש שלום מסוג אחר לגמרי. שלום שאינו תלוי בדבר, שלום מהותי. כדי ששלום שכזה יוכל להתהוות הוא חייב להתגבש סביב גרעין חזק שיהיה משותף לכל סוגי האנשים. שתוקפו לא יפוג במועד מאוחר יותר, ומשמעותו לא תתפוגג בעקבות שינויים כאלו ואחרים. כל עוד אין בעולם נקודת מרכז אחת אליה כולם מכוונים, איך ייווצר כאן שלום בר קיימא? ולכן, גרעין שכזה יכולה ליצור רק אפשרות אחת – התכלית. מהי התכלית?

גרעין התכלית

התכלית היא כמובן עבודת הבורא. היעד הזה נמצא מעל כל מה שמפריד וחוצץ בנינו. אם המטרה היא השראת השכינה, הרי כולנו יכולים להירתם יחד למטרה הזו. גם בלי להיות מתאימים, גם בלי להסכים, גם מבלי להיות דומים. מה כבר מפריד בינינו? לבוש, סגנון, דעות, מנהגים והנהגות. ראו זה פלא, חרף כל השינויים המשמעותיים הללו, כאשר מניין יהודים עונים יחד 'אמן', בבת-אחת הם מדלגים על פני הרים וגבעות של פערים, ועושים יחד את הדבר המשמעותי ביותר בתבל. לומר לך שכאשר יש השראת שכינה, אין מחלוקות. כאשר יש תכלית אחת נצחית ובלתי תלויה בדבר, יש שלום. והשלום כלי מחזיק ברכה. זוהי האווירה הברוכה והפורייה ביותר לעבודת הבורא. כל נפש מוצאת את מקומה, כל יחיד חש אהוב ובעל ערך. אין צורך להסביר להיכן מסוגלת התחושה הזו לקחת אותנו.

 

השלום והאחדות הם למעשה היסוד של כל המציאות הרוחנית. מה מאחד את כל אותיות התורה הקדושה? מה מחבר בין כל המצוות? עובר ביניהן עמוד שדרה – השאיפה שהן תעלנה לנחת ולרצון. כלומר, לכל פרטי עבודת השם יש יעד אחד, לעלות ולהיות לנחת ולרצון לפני השם. היעד הזה מחבר את כל חלקי הבריאה למטרה אחת. בעבודה הזו עסוקים כל העת הצדיקים, הם עמלים תמיד לחבר את כל העולם להשם יתברך, לעלות את מעשיו של כל יהודי לנחת ולרצון. זו בעצם משמעותו של המושג 'משכן' ומקדש. מקום המקדש נחשב מרכז העול, כל מה שחוצה לו ייחשב שוליים. כאשר כולם – כל אחד ממקומו, שואפים לנקודת מרכז – הרי כולם שרויים יחד והפילוגים נשכחים בחוץ. המצווה על הקמת המקדש כתובה בפרשתנו במילים "ועשו לי מקדש". הציווי על הקמת המשכן ניתן לנו כתרופה לחטא העגל. בחטא זה איבדנו את הנושא הזה בדיוק. הפסדנו את הנקודה המאחדת והמחברת והתפזרנו לדעות ועדות. המקדש נועד לרפא את השברים, לברוא בעולם מקום אחד בו ישרור שלום אמתי.

לך כנוס

המן הרשע ידע היטב את כוחו של השלום ואת סגולותיו המופלאות, לפיכך כאשר ביקש להסיט את אחשוורוש כנגד ישראל הוא ציין דווקא את העובדה הזו "ישנו עם מפוזר ומפורד…" יותר מכך אין טעם להוסיף. אם הם מפורדים בוודאי אין בהם תורה ולא טוב ולא שום דבר שבקדושה, שכן הטוב יכול להתקיים רק במקום של שלום. המן מבקש לראות את היהודים נפרדים ומתפוררים מאליהם. כנגדו קם מרדכי היהודי ובציוויה של אסתר כונס את כל היהודים.

האסון הוא פירוד הלבבות, הישועה היא האחדות. ולכן נס פורים מתחולל בסימן "לך כנוס את כל היהודים". כה גדולה היא האחדות עד שבדור הזה מתחוללת מחדש נתינת התורה. בימי מרדכי היהודי קיבלו ישראל את התורה מחדש, באהבה. הימים הללו ימי התכוננות. פורים ממשמש ובא. כנגדו מתגברת מחדש, השנה כמו בכל שנה, קליפת המן עמלק. קליפות אלו עניינן להפריד ולבלבל ותשובתנו היא, להתכנס ולהתאחד סביב גרעין אמתי של תכלית.