'קדושים' – אתה קרוב, עוד תגיע רחוק!

מצוות ספירת העומר מתייחסת לימים שחלפו, למרות שהציפייה נתונה לימים שיבואו, מדוע?

'קדושים תהיו' זו דרישת שלימות מוחלטת. אך יש לזכור: השלימות מורכבת מהמון פרטים קטנים. כדי להשיגה יש לאגור כל תזוזה טובה, כל התחלה חדשה. לספור לעומר.

יש זמן שקוראים לך לשוב בחזרה. כן, יש זמן כזה והוא מפציע גם לאחר שחלפו זמנים רבים שלא נקראת לבוא פנימה, או לא דימית לחוש כך. הדלת שנראתה נעולה – נפתחת, ואתה שישבת בחוץ, מוזמן להתרומם ולצעוד אל היכל המלך. ואז מתברר כי זקוקים לך, ממתינים לתפקיד החיוני שרק אתה תוכל למלאות.

אלו הם הימים, ימי ספירת העומר.

אנו נקראים לשוב פנימה. אין זה משנה מהיכן מאיפה וממתי. בני ישראל הצועדים כעת במדבר בדרכם אל הר סיני, באים מהריחוק הרחוק ביותר שיעלה על הדעת. וגם אנו, שבים כל אחד מריחוקו הפרטי, מהרפתקאותיו טלטוליו ומסעותיו. דלת גדולה של חסד ורחמים נפתחת לרווחה. ניסים ונפלאות מבצבצים מאחורי מסך של הסתרה. מקרבים אותנו.

וזו הארה עצומה. הרשימו אדיר ונורא, יש לשמר אותו עמוק בלב.

*

אם רצונך להנציח את הרגעים הנשגבים הללו – ספור אותם. מצוות ספירת העומר מלווה אותנו מרגע הגאולה ועד מעמד הר סיני. המצווה הזו היא כלי קיבול לאור הגאולה.

היה לנו ליל הסדר של הוד נורא, כעת אנו עמלים להפקיד אותו במקום המשתמר, באוצר של ארבעים ותשעה חדרים והיכלות. תקופת ספירת העומר מסוגלת להפיכת אור חד-פעמי לכדי מציאות ממשית נצחית שתעטוף אותנו כל השנה.

לספור הווה

אנו סופרים את הימים לקראת מתן תורה, אבל המספר מתייחס לימים שחלפו, לא לנותרים.

הסיבה לכך היא מהותה של כוונת הספירה. זו אינה רק עבודה של ציפייה למה שיבוא, זו הדרך להשיג בכל יום את מה שיש. להפוך הבזק אור למציאות מוארת. לעשות מהרהור תשובה דרך של תשובה. לחולל מרצון טוב התחלה חדשה. לעשות מצעד קטן של קדושה, מסע של גאולת הנפש.

איך עושים זאת? לשם כך יש לדעת לספור.

בשתי דרכים ניתן לספור. אפשר לספור את הימים שנותרו עד לרגע הגדול, ולייחל שהימים החוצצים בינתיים יחלפו מהר. דהיינו להתעלם מהווה ולצפות לעתיד. אך אפשר לספור כל יום חולף, לחוש בקיומו, להודות עליו ולהחשיב את נוכחותו.

שתי הדרכים הללו הם שני אופנים של חיים. הינך מעוניין להשיג דבר מה, מצפה ומייחל. איך בכוונתך לגשת לשם, אל הרצון והשאיפה? אם תמשיך לראות את שאיפותיך הרחק באופק, מן הסתם הם יישארו שם לעולם. מחוץ להישג יד. אך אם תטרח לאחוז בינתיים בקצה החבל, להתקדם. בסופו של דבר האופק יגיע אליך או אתה אליו.

"קדושים תהיו" מצווה התורה הקדושה בפרשת השבוע. היו קדושים! ציווי נפלא.

איה היא הקדושה? מן הסתם הרחק, אי שם. גבוה. נשגב. נאצל. זו אמת, הקדושה גבוהה ונאצלת אבל הפסוק מצווה בפשטות: אנשים היו קדושים. בן אדם הייה קדוש. וההשוואה מבהילה "כי קדוש אני", השי"ת קדוש הוא ואף אתה הידבק בו והייה קדוש.

ובכן, לו רק יגלו לנו היכן יש סולם כזה המתוח בין ארץ לשמים, ונעלה. הסולם ישנו! וארבעים ותשעה שלבים קבועים בו. סולם של ספירת העומר. הדרך היחידה המובילה בין ארץ – והכוונה לכל מיקום על פני או תחת כדור הארץ – ועד לשמי שמים. הנתיב היחיד עובר דרך ספירת העומר.

'לספור' משמעות הדבר היא, לאגור. לצבור. הספירה לעומר שואפת לגבוה והנעלה בתבל, ויחד עם זאת אינה זונחת אף את היום הראשון, השני, השלישי. הימים הקטנים והרגעים הראשוניים הם חלק בלתי נפרד מנתיב הספירה. אדם מתגעגע לתורה שבשמים ובינתיים מעייניו נתונים ליום אחד בודד בחוליה ארוכה של ארבעים ותשעה ימי ציפייה. יהודי שואף לתיקון מידות, ולעת עתה סופר ברצינות מלאה פרט יחיד ובודד, למשל 'חסד שבחסד'. היום אני נותן דעתי על הפרט הזה, עליו בלבד, והוא חשוב בעיניי לא פחות מהשאיפה להשיג את הכלל הגדול.

הייה קדוש

זוהי דרכה של קדושה, צעד ועוד צעד. אין דרך אחרת לשמר את אור הגאולה.

בפסח נקראנו לשוב פנימה. כל אחד הוזמן מהיכן שנשכח או אבד או נרדם. לכל יהודי נפתחה דלת. לכולם.

הארה הזו היא נס שלא מן העולם הזה. זו הסיבה שבקלות עלולים לאבד אותה. מהר מאוד החיים מוחקים את שאריות החג. אוזניים יהודיות שזכו לקלוט את הקריאה, מוכרחות לעשות משהו כדי להנציח את הרגע הגדול. להשאיר את הדלת פתוחה.

הדרך היא ספירה. להתחיל לספור כל תזוזה קלה אל הכיוון הנכסף. להתחיל עם זה כבר היום. בזה הרגע. דע לך שהתנועה הזערורית לכיוון הקדושה היא-היא בשר מבשרה של השאיפה העליונה ביותר שלך. השלימות מורכבת מהמון פרטים קטנים, מאין מספר תנועות ותזוזות טובות. מרבבות התחלות והתחדשויות. כל צעד נוטל חלק בהיווצרותו של מסע. מי שלא הגיע, וויתר כנראה על צעדים קטנים, זנח חוליות בשרשרת הגאולה. אסור לנו להפסיד, חייבים לספור.

(אחרי מות – קדושים) כל יום, יום כיפור

אנשים אינם מכונות מהונדסות. כל אדם שוגה, וכל אחד טועה. היש דרך לתקן את אשר עוללנו לעצמינו?! כל יום, גם היום?!

אילולא היכולת לוותר, מה היינו עושים. איך היינו מתקיימים ללא האפשרות לבקש לעיתים בפשטות, סלח לי?!

מטבעו, אדם אינו מכונה הפועלת לפי דפוסי עבודה מקובעים ומדוייקים. כל אדם עשוי לעיתים לטעות ולשגות: עובד מועסק במשרה חשובה. מפקידים בידיו אחריות רצינית. ויהי היום ובחוסר שימת לב, שגה, ובטעות אנוש יצר תקלה שגרמה הפסד לעסק. לכאורה, נחתם גורלו. הוא יפוטר על אתר ויאבד את פת לחמו. הוא נואש ומחפש דרך לתקן, היש סיכוי? בהחלט! גש אל הבוס, דבר על ליבו, השתדל לפייס אותו ולהתנצל. מן הסתם כשיראה את רצינותך ואת הבעת החרטה, יסכים גם הוא לבוא לקראתך וליישר הדורים.

היכולת לסלוח

העולם עומד על היכולת לסלוח ולהתפשר. בין אדם לחבריו. האדם בביתו. שותפים. בכל מקום עלולות להתרחש תקלות, ועשויים להתגלע חילוקי דעות. אך כל בר דעת מבין, שאי אפשר לקיים חיים מתוקנים מבלי להיות מסוגלים להתפשר. החובה הזו מוטלת על כל אחד מהצדדים. לבוא זה לקראת זה, לוותר, להתנצל וגם לסלוח. תמיד ניתן להתפשר ולאחות קרעים. אך לשם כך נדרשת רצינות והיא מוכרחת להתגלות באמצעות דיבורים. ככל שיושקע מאמץ בדיבורים והסברה, כך תושג התפייסות עמוקה יותר. כל מקרה לגופו; לעיתים נדרשת שיחת הבהרה פשוטה, ולפעמים זקוקים הצדדים ליותר מכך. הכלל פשוט: כל קרע ניתן לאיחוי, אך יש להשקיע בכך, בעיקר בדיבור.

הדברים נכונים גם ובעיקר לקשר שבין אדם לבוראו ותכליתו עלי אדמות. ההתקשרות שלנו עם השי"ת ועם תורתו הקדושה – נצחית היא. אולם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. ואם כן, על מה עולם עומד? על הסליחה והמחילה. כי לא לחינם נקרא השי"ת נושא עוון ופשע, רחום וחנון.

זו האמת. מאחורי הקלעים, בפנימיות, ממתינה עבור כל אדם – גם החוטא והשוגה ביותר – סליחתו הרחמנית של השי"ת. זוהי הסיבה לקיום החיים וזהו עצם המציאות. אך האמת הזו כמובן, איננה מוצגת כלפי חוץ. משום שלא יתכן לקיים עולם רק על מדת הוותרנות. ניקח לדוגמה את מנהל העבודה. גם אם ליבו רך כחמאה, אף פעם לא יוכל להרשות לעצמו להציג בפני עובדיו פני וותרן. שאם כן, אף אחד לא יבצע את המוטל עליו כראוי. הנהגה דורשת תוקף ותובענות מסוימת. ואת הפנים הללו מציגה כלפינו ההנהגה הרגילה של המציאות היומיומית. ואז מגיע יום כיפור ופעם אחת בשנה, מתגלה לעיני כל האמת. כהן גדול נכנס לפני ולפנים, ופועל סליחה ישועה ורחמים, "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם.." כולם אז מבינים שאבינו הוא אב הרחמן, המבקש לעשות כל נשמה יהודית זכה וצחה, נקייה ומטהורת מכל רבב. לאמיתו של דבר, הרצון הזה והרחמנות, מצויה שם תמיד. שאילולא היא, לא יכולנו לשרוד ולו יום אחד ממעמסות הקלקולים. אולם יום אחד בשנה, ביום הכיפורים, היא מאירה בשלמותה לכל אחד ואחד.

מכאן מתחילים

הסליחה היא למעשה יסוד האמונה ושורש קרבת השם. משום שכל מידת ההתעוררות להתעלות בקודש, ללמוד, להתפלל ולהיטהר, עומדת על יסוד אחד – עד כמה הינך חש רצוי אצל השם וקרוב אליו. אילו תתגנב חלילה אל הלב מחשבה של החמצה וייאוש, תחושת ריחוק ואובדן, מהיכן נוכל לשאוב כוח לעבודת הבורא? רק במצב בו העבר ומשוגותיו אינו משפיע על המציאות ועל ההווה, יתכן להתרומם ולהתקדש. על כוחה העצום של התשובה בכל עת, מובא בתנא דבי אליהו (פרק ה'): "… אדם שעבר עבירות הרבה וקנסו עליו מיתה… וחזר ועשה תשובה וקרא תורה נביאים, וכתובים, ושנה משנה, מדרש, הלכות ואגדות, ושימש חכמים. אפילו נגזרו עליו מאה גזירות, הקב"ה מעבירן הימנו…"

האמונה והידיעה הזו, היא איפה התנאי לקיום מצוות "קדושים תהיו". משום שאילולא זאת, המחשבות שקועות כל כולן בעבר, ובייאוש מפני העתיד לבוא. רק ביטחון מוחלט ברחמי השם ומוכנותו לקבל את בקשת הסליחה שלנו, יביאו אותו לפרשת קדושים.

פועלים עבורך

האמת הכמוסה של הסליחה והכפרה, כרוכה בתורה עם עבודתו של הכהן הגדול ביום הכיפורים. רבי נתן מלמד מתוך דרשת חז"ל המפורסמת על "יקרה היא מפנינים" – יותר מזה שנכנס לפני ולפנים. עד כמה מעלתו של תלמיד חכם נשגבה אף יותר משל כהן גדול. משום שמעלת הצדיקים המופלגים הוא כעניין מדרגות הקודש בהם עוסק כהן גדול ביום כיפור. שהם עולים ופועלים סליחה ורחמים רבים, ועוד יותר גדול כוחם, שהם פועלים זאת תמיד, בכל זמן בו אדם מקדיש את עצמו לעיסוק בתשובה ומפרש שיחתו לפני השם יתברך באמת, הם מעוררים עליו את רחמי היום הקדוש, ואת הסליחה האינסופית.

בכוחו של רבינו הקדוש, יכול כל אדם להשיג מחילה והתחדשות בכל זמן. לשם כך אנו נדרשים בסך הכל לגשת אל השי"ת ובפשטות לבקש סליחה. אך המעוניינים להשיג קרבה של ממש, להיות בכלל "קדושים תהיו", נדרשים כמובן להקדיש לכך זמן באופן קבוע מדי יום. לעסוק בתורה הקדושה, בספרי הצדיקים, ולהקצות זמן קבוע להתבודד, להתפלל ולפייס. לבקש ולהתחנן לזכות להכניס את כל מידות הנפש אל הקודש פנימה, לרסן, לתקן, לשפר, בדיוק כמו שאמור לעשות מי שמעוניין להשיג קרבה.

זהו הכלל החשוב ביותר לימי הספירה. מהעבר ומאורעותיו אין להתבלבל כלל! רק לבקש את הטהרה, ולספור את הימים בציפייה ואמונה שנתקבל בוודאי באהבה וברצון.

 

 

גיבוי רוחני לתוכנת המוח האלוקי

מאז שהוא זוכר את עצמו, ראה אותם ניצבים זקופים וערניים, הם נדמו לו לפסלי נחושת. הוא היה ילד והם מבוגרים, ושאלה אחת מילאה את כל עולמו, איך הם עושים זאת. מהיכן הכוח, לעמוד כך שעות, לרכוב על סוסים אבירים, לצעוד הלוך ושוב, להתרוצץ, להתאמן. וכי לעולם אין הם מתעייפים. דומה כאילו הדירו חבלי השינה רגלם מארובות עיניהם.

הוא גדל והיה לנער, והשאלה גם היא צמחה, לבשה פנים חדשות, והעמיקה שורשים. כעת הוא גם הבין, שאין להם בעצם, לאנשים הללו, מאומה בעולמם, לא משפחה ולא חברים. החיים שלהם רוחשים סביב נקודה אחת, זו המכונה בפיהם 'הוד מלכותו'. נער משרתים הוא, לא שר ולא חייל, האנשים החזקים הללו נשגבים מבינתו, אז מה…

אבל יום אחד קרה הדבר, הוא הבין. לא ידוע איך מצאו רגליו את עצמן על סף אותו חדר מהודר. בכל אופן הוא היה שם, והדלת אף היא הסבירה לו פנים, חריץ קטן בין המשקוף לדלת חשף בפניו את הסוד. המחזה ערך רק מספר רגעים, עד שהדלת נסגרה, אבל לו זה הספיק כבר לכל החיים, לעולם הוא לא יישכח את המבט הזה שעמד בעיניים שלהם, של האנשים החזקים והזקופים. את פניו של המלך לא ראה, אבל את פניהם ראה גם ראה, ומה שהיה שם בעיניים הבורקות, לא הופיע מעולם באף אחד מאלפי זוגות העיניים בהם פגש במשך השנים.

התעלומה כבר לא מציקה לו יותר, אם יש כזה דבר, אם ארובות העיניים שלו יכילו פעם את אותו משהו שבא מעולם אחר, גם בהם לא תוכל השינה למצוא את מקומה, אין לו בכך שום ספק.

*

איך באמצע הקיץ הלוהט, בעיצומם של ימי הספירה, כשרק כעת ניתקו הרגליים מחודש האביב והוצבו על אם הדרך העולה בואכה חג השבועות, נופל לנו לתוך קריאת התורה – יום הכיפורים. די מפתיע, למצוא פתאום את היום הקדוש בשנה, ששה חודשים לאחר שעזבנו אותו שם בסביבות ראש השנה וסוכות.

ואם כבר התחלנו עם תקופות ותאריכים, הרי שתמיד, משום מה, קוראים את פרשת אחרי מות – קדושים, היכן-שהו באזור ל"ג בעומר והילולת רשב"י. מן הסתם דברים בגו…

כולנו – כך סביר להניח, סופרים כל לילה ספירת העומר, הספירה איננה רק ברכה ומשפט קצר שנאמר כנספח לתפילת ערבית, היא תופסת מקום חשוב, אפילו עיקרי, עד כדי כך, שגם הימים הללו שינו את שמם, והתאגדו תחת הכותרת 'ימי הספירה', לאמור – ימים שחיותם נשאבת מתוך מצוות ספירת העומר. מה אומרים שם ב'ריבונו של עולם' שכל בחור ואברך בעל לב יודע לצעוק בכל כוחו, 'ואטהר ואתקדש', כן, אנחנו מבקשים בפשטות להיטהר ולהתקדש.

כשהיינו צעירים צעקנו גם כן, היום – אולי בהתחלה, באזור של יום אחד, שני ימים, כשזה מטפס ל'שהם שבוע אחד' דועכים הרבה קולות, נו באמת, כמה אפשר כבר. ובינינו, למה לצעוק כל כך, מה חסר לנו בחיים כמות שהם, על מה רעשה ארץ, על מה נעו אמות הסיפים. משהו קרה בפסח שיש צורך דחוף להיטהר כעת. מה, לא היינו בסדר עד היום. מה שהיה הוא שהווה, חיים יהודיים נפלאים, אין ספק שיש הרבה מה לתקן, אבל מה הדחיפות הגדולה, למה זה מוכרח להיות דווקא בסדר גודל של 'בקדושה של מעלה', אי אפשר להסתפק ביהדות טובה, זורמת, נו.. כמו שהיה עד היום.

נכון, שמענו על אנשים גדולים שחיים באטמוספרה אחרת, ראינו אותם אפילו בהזדמנויות שונות. עקבנו אז אחריהם בעיניים לטושות, ומשאלה שקטה החלה לצרוב עמוק בלב. איי… זה מה שהייתי רוצה, לעבוד ככה את השם בכל החושים, להזיע, לבעור. זה נפלא לחיות צמוד למשהו חי ונושם, להכניס את כל כוחות הנפש במישהו שאני מוכן להקריב הכל עבורו. לגשת לתפלה ולא לחשוב על מה אעשה אחרי 'עושה שלום', לצלול לתוך המילים ולשכוח מכל היקום. ואז, עצרנו, אמרנו 'אופס, אל תיסחף, חזור אחורה, אתה לא בנוי לזה'. מאז, האנשים הקדושים נשארו בתוך מסגרת מוזהבת על הקיר, גם בלב יש להם מקום של כבוד, אנחנו מכבדים אותם ואת דרכם, אולי בגלגול הבא ננסה גם…

התחושה ההיא חוזרת שוב כשהמשפט הראשון בפרשת 'קדושים', צף ועולה מתוך קריאת התורה, עם הפירוש של רש"י מסתדרים, אבל עם זה של הרמב"ן על 'במותר לך' מסתבכים קצת העניינים. איך אפשר בכלל, אני לא מונח בזה, יש לי בית, משפחה, עבודה, חיים. להתנתק, להיות קדוש ופרוש, איך נכנסים לנעליים הללו.

טוב, רגע, מישהו כבר דיבר על זה, קראו לו רבי שמעון בר יוחאי, נכון, זה מהזוהר הקדוש. הוא צעק והבטיח 'כי לא תשכח מפי זרעו', ספר הזהר הוא הערובה לכך. ומכלל הן אנו שומעים לאו, רבי שמעון אמר משהו חדש, משהו שאחרים לא היו מסוגלים לומר, והם לא היו 'קטלי קניא' הם היו תנאים קדושים. וכך מספרת הגמרא (שבת קלח) על חכמים שישבו בכרם ביבנה, עשו הערכת מצב, והגיעו למסקנא, שבמציאות שכזו בה אין בית מקדש, תוך כמה דורות, התורה הקדושה פשוט תישכח. רבי שמעון היה אז בכלל צעיר מאוד, הוא היה רק 'תלמיד אחד'. אבל מספר שנים לאחר מכן, בהזדמנות שונה לגמרי הוא אמר, אילולי הגילוי שלי, הרי שהתורה באמת עתידה להשתכח, אבל אחרי שיש זוהר הקדוש בעולם, זה כבר לא יקרה – 'כי לא תשכח מפי זרעו'.

ובעצם, מדוע לנבא עתיד שחור כל כך, למה התנאים שם ביבנה היו כל כך מודאגים, מה אנחנו, ילדים קטנים, לא מסוגלים להסתדר לבד, באמת. תראו מה הצלחנו לעשות, באיזה דור היו כל כך הרבה ספרי קודש בהוצאות כל כך מהודרות, מתי לאחרונה בהיסטוריה, היו בכלל ישראל ידענים רבים כל כך בתורה. היום כל ילד יודע לשאת דרשה מרשימה. יש אפילו תוכנות מחשב להאצת למידה תורנית, היתר הוראה ניתן לעשות בהתכתבות, מה כל כך גרוע. זה בסדר, הסתדרנו אפשר להיות רגועים.

כן כן, אל דאגה, עם התחום הזה לא היתה לאף אחד בעיה, התנאים הקדושים ידעו גם ידעו כמה אנחנו עתידים להיות חכמים ומפוקחים, הם לא דאגו שנשכח או נאבד מידע, מקסימום יש היום 'גיבוי'. הם חששו ממצב הרבה יותר מסוכן, בו ספר התורה מזמן נעלם ורק המעיל היפה נותר חבוק בידיים. הם ניבאו את המציאות הזו, בה ניתן לדרוש ולפלפל בהלכות שבת, ולשכוח בכלל בלב ש'שבת' היום.

הם חששו מיהדות שכזו, שניתנת להסברה מדעית ושכלית, ונעדרת אמונה בוערת. הם חששו גם מאתרוג מהודר שעלה טבין ותקלין ובעל האתרוג ליבו קר ומוחו גזול. כי הם ידעו שמה שמסוגל להכניס את הנשמה לתוך הגוף היהודי הוא רק בית המקדש, משם, מהמקום בו שרתה שכינה בתוך בית אבנים, נשלחו עורקים חיים ללב של כל יהודי, הם שהחזיקו בליבו ובמוחו את הזיכרון החי והנושם של התורה. ואם בית המקדש איננו, זיכרון מניין.

רשב"י בקדושתו וכוח נשמתו העצום, ידע עוד משהו, הוא ידע שיש צדיק גדול כזה, שבית המקדש בעצמו שואב את קדושתו ממנו (ליקו"ת סי' ס"ז) וצדיק שכזה מסוגל להבטיח שאכן, לא תשתכח התורה. כי הוא הכין כבר רפואה למכה, הוא בנה תיבה, קוראים לה 'זוהר', כל מי שרק יגע בו, ייזכר מיד.

זה מה שעושה לנו גם קריאת התורה, לא לחינם שלחו לנו, לתוך הקיץ הלוהט, משב רוח טהור של יום הכיפורים. כשהנפש סופגת אל קירבה ריח של קדושה וטהרה, כשאדם מוצא את עצמו, אפילו למספר רגעים בהיכל המלך, כשהוא רואה, חש, וטועם טעמה של סליחה וכפרה, טעמו של חיוך שכולו קירבה ואהבה מאת המלך, או אז הוא מתחיל להבין איך נכנסים לחיים של קדושה. כי מי שרואה את פני המלך אפילו אחת בשנה מסוגל לתפקד בשאר ימי השנה בלי לאות ועייפות, לשאת בעול מלכות שמים, ולהחזיק תמיד באמונה הקדושה.

אנחנו סופרים בכל לילה את הימים ונזכרים שגם אני יצאתי ממצרים. אינני סתם יהודי של חולין אני שייך למקום אחר לגמרי. אנחנו נזכרים גם שהמצוות כן פועלות עלינו, התורה מקדשת אותנו, זה לא דבר מת, זה חי לגמרי.

ואז, בעיצומם של ימי העומר, עולים יחד למירון, אל המקום ממנו מתפשט הזיכרון לכל מקום על פני הגלובוס. ההילולא הזו שדוחה אפילו את מנהגי האבלות החמורים, מזכירה לנו שהיהדות מתרחשת סביב לצדיקים חיים, זה מזכיר לנו שגם בתוך עולם של שכחה ובלבול יש בית מקדש – צדיק אמת שתורתו נמצאת בינינו, צריך רק לפתוח ליקוטי מוהר"ן, 'לעבור' על ליקוטי הלכות, ולדבר עם חברים טובים שמבקשים יחד למצוא עצת אמת. וכשטועמים אפילו כפית קטנה מהדבר הזה, כבר מבינים, מבינים איך יש כאלו שהמלך הוא כל החיים שלהם, ושגם אנו נהיה כאלו, בתוך החיים שלנו הפשוטים והשקטים, גם שם נוכל לחיות את המלך בכל רגע ממש.

סופרים, נזכרים, מתקשרים

הדרך ארוכה ומייגעת, הנוף מכחיש כל שייכות לעבר או עתיד מרומם ומבטיח. איך צולחים את ספירת העומר בלי לשכוח שהיה פעם פסח?

ושוב נשקף אותו הנוף מחלונות הביקתה. כבשים ועיזים, נערים רועים, וצלילים גסים של חליל לא מהוקצע. הכפר הנידח ויושביו הנבערים. הוא איננו מסוגל לשאת את האווירה. האנשים שפעם היו לו לחברים, רחוקים כל כך מכל מה שהכיר בשבועות האחרונים. מה שנחשב בעיניהם לחשוב ומרתק, משעמם אותו עד אימה. יותר מכל מחרידה אותו המחשבה שרוח הבערות הכפרית תשתלט שוב על עשתנותיו. בתוך ימים ספורים הוא עלול להיות שוב רועה נבער גס תחושות. את המחשבה הזו לא יכל לשאת.

את חייו הוא מחלק לשניים. לפני מספר חודשים כשנחתה על עולמו הידיעה שקרבה משפחתית ממדרגה ראשונה מקשרת את משפחתו לחצר המלוכה, לא התרגש. המכתב המלכותי שזימן אותו אל עיר הבירה גרם לו רק למשוך כתף. כשנטלו אותו אנשי החצר כמעט על כורחו אל הביקור המלכותי לא ידע את נפשו. בחודשים הבאים לימדו אותו אורחות החיים בארמון שיש למושג 'אדם' פנים נוספות. לראשונה בחייו פגש את החיים בצורתם המלאה.

ההפתעה הגדולה יותר נחתה כעבור שבוע, כשהמלך דרש ממנו לשוב לאלתר אל הכפר. לשהות שם תקופה ולהמתין. 'תוכל להתשקע כאן למגורי קבע רק בעוד תקופה, בינתיים תמתין בביתך'. כשנדמה היה לו שהכל לא היה אלא חלום, החליט לעשות מעשה. על לוח גדול החל מונה את הימים שחלפו. מהיום כל רגע שיחלוף יקרב אותו שוב אל החיים הללו שהיו שם, במקום המופלא.

בימים הבאים לא היה רועה בסביבה שלא שמע על עיר המלוכה. 'אם דיבורים מסוגלים להשפיע עד כדי בערות' חשב לעצמו באחד הימים 'דיבורי שלי גם הם ישפיעו, אשגע כאן את כולם, אדבר ואדבר בלי סוף. כשמדברים טוב לא שומעים רע'. הבערות והכסילות הכפרית החלו נכנעים לתיאורי המופת מחצר המלכות.

*

פסח על שלל אורותיו, השגותיו, רוממות הרגשיו ותפארת יופיו והדרו, מצוי מאחור. יצאנו זה מכבר מאווירת הקודש אל ימות החולין. בשבוע האחרון לא צעדנו על גבי קרקע. ההשגחה העליונה סללה לנו דרך מופלאה של ניסים, אותות ומופתים. בין לילה הפכנו לעם הנעלה בתבל. השי"ת משה אותנו ממעמקי קליפת מצרים, עשה אותנו ממלכת כהנים וגוי קדוש. שבעה ימים נטולי חמץ, מח נקי, לב טהור, אפילו הגוף נהנה ממאכל שכל כולו אלוקות.

ברגע אחד מצאנו את עצמנו בחוץ. שוב פעם ימי חול, חמץ, כל מה שהיה מוכר פעם, בטרם רוממנו לבחינת גוי קדוש. השבוע, יחד עם היציאה מגבולות קדושת יום טוב, מלווה אותנו הציווי האלוקי "קדושים תהיו כי קדוש אני". לא לשכוח, טעמתם אי פעם קדושה, התרוממות, קרבת אלוקים, אהבה רבה, ואהבת עולם. אל נא תשקעו בדמדומי השכחה בסיאוב עיצבון והבלי תאוות. זכרו נא בצל מי חסיתם בשבוע האחרון "כי קדוש אני".

השאלה הגדולה שעוד מצפה למענה היא, איך עושים זאת?

בעוד כברת דרך ממתינה לנו קבלת התורה. נאמר לנו שאז, בסיומם של ארבעים ותשעה יום נזכה לטהרה, נקבל תורה. לעת עתה הסביבה הקרובה רחוקה משתי הקצוות. הגאולה הפלאית יחד עם קריעת הים מצויים אי שם מאחור. ההר העשן וקול השופר שרויים באופק אי שם לפנים. ונשמות ישראל, כלומר אנו, אמורים לצלוח את המסע הזה מבלי לשכוח מאיין באנו ואנה אנו הולכים.

קשה לשמר טהרה וקדושה במחוזות בהן רואים הרבה את ההפך. קשה להתמיד בחיי התרוממות כשימי החול מזמנים ניסיונות והתמודדות חולית ומיגעת. אווירת הפלאים ורוח הטהרה שנישבה בנו באכילת מצה וד' כוסות עלולה בקלות להפזר ברוח הימים הלחוצים. יש למצוא עצה.

העצה הגדולה שבפה

העצה מצוייה בפינו ממש. את הדרך מפסח של יציאת מצרים ועד קדושת שבועות אנו מצווים לעשות יחד עם ספירה. לספור את הימים. היום חלפו כך וכך ימים מההתגלות הנוראה ההיא. ולמחרת כשהשכחה תבקש לפזר ערפילים נוספים על נשמתינו הערה, נכריז בהתעוררות מחודשת 'איננו שוכחים, היום חלפו כך וכך ימים מהרגעים הנפלאים בהם התוודענו להיותנו בנים בכורים אהובים ויחידים למקום ברוך הוא'. הספירה איננה מניחה לאבק השכחה להצטבר ולשכנע אותנו שלא היה דבר. הספירה מתעקשת ומזכירה שוב ושוב 'כן היית שם'. היינו שם לגמרי, בגוף ונפש, שמענו באוזנינו, הרגשנו בחושינו, טעמנו בכל פה טעם של חירות. לא נשכח מי אנו.

ספירת העומר היא התגלות הכיסופים והרצונות הטמירים בפה. זהו המשך בוער של פסח פה – סח. כשיש חשש מפני שכחה, הדרך הטובה ביותר לעורר את הרצון, הוא הדיבור. לומר ולבטא בפה ממש את הרצונות והכיסופים. לדבר על זה, לצעוק את זה, להתגעגע. וזה מה שכלל ישראל עושה בימי הספירה הקדושים. הספירה כשלעצמה מסוגלת להמשכת הזכרון ולהתקשרות ערה עם קדושת פסח ושבועות. התפילות והמזמורים שלאחר מכן, ההתבודדות והתפילה הפרטית של כל נפש משתוקקת בזמן המסוגל של 'הספירה' ובימי העומר בכלל, מסוגלים מאוד לעורר בלב את הזכרון, שלא נשכח היכן היינו ולהיכן אנו שייכים.

הקדושים והקדוש

הדרך הארוכה בין פסח לעצרת מלווה בציווי "קדושים תהיו". זה מכבר יצאנו מחופת ההוד של ימי הגאולה והטהרה הנפלאים, והציווי הזה מהדהד בנו ומעורר שלא לנטוש את המקום הנעלה בו היינו. הדיבור "קדושים תהיו" כרוך בכריכה אחת עם "כי קדוש אני". זו איננה רק נתינת טעם, זהו בעצם מקור הכח. נוכל לנצור את קדושת יהדותנו רק כשנזכור מי הוא זה אשר קידשנו. כשלא נשכח שהקדוש ברוך הוא הוציא אותנו בעצמו מגילולי מצריים. הוא זה שקבע לנו קדושה ורומם אותנו אל מדרגת "בנים אתם להשם".

ימים אלו ימי מבחן הם. ימים בהם חוזרת הנפש היהודית ונפגשת עם כל המחוזות הרחוקים לכאורה מקדושה והתעלות. ודווקא שם בימי החולין מצפה מאיתנו השי"ת שלא נשכח כי קודשנו ומי קידשנו. כשמבקשים אחרי הספירה "קדשנו, טהרנו" אין זו מליצה בעלמא, הצעקה הזו המבטאת את געגעי הנפש אל המקום בו היינו בפסח, אל המדרגה בה ראינו עצמנו כבנים ממש המקודשים בקדושה של מעלה. זוהי תקוותנו בדרך אל קבלת התורה.

זה הזמן להתחדשות בעבודת ההתבודדות, באמירת תהילים ובהרחבת הפה בשיחה ותפלה, הודיה וסיפור נפלאות השם, חסדיו העצומים. הדיבור יחזיר לנו את הלב והזכרון.

(ראה אור בעלון עלה לתרופה – תשע"א)

חמש דקות על פרשת השבוע – 'אחרי מות' 'קדושים' (אודיו)

פרשה בחמש דקות – אחרי קדושים

השבוע מתאחדות להן שתי פרשיות – אחרי מות וקדושים, יחד הן יוצרות משמעות מיוחדת.

הציווי הראשון בפרשת אחרי מות הוא "ואל יבוא בכל עת אל הקודש". הציווי הראשון בפרשת קדושים הוא "קדושים תהיו". אם נניח את שני הציוויים זה לצד זה, הם ישלימו משפט מוזר למדיי – קדושים תהיו – משמע התנזרות, על ההר, גבוה. כביכול "עזוב את הכל ועוף לשמים". לעומת זאת "ואל יבוא בכל עת" – משדר מסר מרסן. אל תהיה שם למעלה כל הזמן.

אז איך בעצם ראוי להתנהג: להתמסר לקדושה ופרישות, או לרסן את הלהט?

כדי לענות על כך עלינו להבין את תפקידו של היהודי בעולם, נלמד עליו מציווי שמופיע בשלהי פרשת אחרי מות, "וחי בהם". חז"ל דרשו על כך את ההלכה שפיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה. בהקשר לכך כותב רבי נתן, תלמידו של רבי נחמן מברסלב, על מהות תפקידו של האדם בעולם.

תפקיד היהודי בעולם הוא – לצייר את האור העליון. זו הגדרה של רבי נחמן מברסלב – "לצייר את האור לטובה". הווי אומר: האור האלוקי הוא עניין מופשט, נעדר תחומים וגבולות. כדי להיות ניזון ממנו, וכדי להתפרנס מאורו – חייבים לצייר את האור. הציור מושתת על צמצום. כשאתה מצייר – אתה תוחם בגבול. צורה ועוד צורה, צבע וגוון, משיכות מכחול והדגשים. הציור מצמצם, והצמצום מצייר. אדם בעולם דומה למכחול בידי השם. המצוות והמעשים נועדו לצייר על פני העולם את רצון השם. זו הסיבה שהמצוות 'מוגדרות' כל כך, לפעמים כאילו… שבלוניות. הסיבה היא מפני שרצון השם גדול כל כך, ענק ועצום ומקיף את הכל. אי אפשר להכיל אותו ואי אפשר להכיר אותו. כדי לגלות אותו, צריך לצמצם את תוכנו לאותיות ומשפטים. אנחנו משמשים קולמוסים והעולם גווילים, הסופר הוא בורא עולם.

יהודי מתהלך בעולם בין גוונים וצבעים. לפעמים הוא טובל בלבן בוהק, ולעיתים  – כדי להדגיש וליצור משחקי אור וצל – הוא שוקע מעט בשחור. יש גם כחול של געגועים, ירוק של בוסריות, צהוב מתלבט, וכתום מזדעק. ואתה האדם הטובל פה ושם, בסופו של דבר צריך להניח את עצמך על הגוויל. כלומר לעשות משהו למעשה. לעבוד עם הצבעים. לגעת בקרקע. ולהביא את כל הצבעים שמלווים אותך אל החיים הממשיים. הפעולה הזו קרויה בשפת רבי נחמן "ציור האור לטובה", תן ציור לאור האלוקי!

זה נקרא לחיות.

חטא מלשון החטאה. סילוף. החמצה. החטאים גורמים לנו לקלקל את הציור ותחתיו יוצא לנו על הנייר החלק, קשקוש.

*

בני אהרון מתו משום שהקריבו אש זרה. הם לא התאמצו מספיק כדי לחבר את האורות למציאות, וזה עולה בקנה אחד עם הפירוש של חז"ל על המילים "אש זרה" – "שלא התחתנו". הם לא הסכימו לרדת ולחבר את האש שבלב אל המציאות היומיומית, אל הבית, אל הפשטות. ולכן האש אפילו שקדושה היתה – זרה היתה.

כאן התשובה לשאלה בה פתחנו. מהי קדושה והאם יש סתירה בין הציווי להתקדש לבין הציווי על ריסון הגישה אל הקודש?

למעשה, לא רק שהציוויים אינם סותרים – הם אפילו משלימים זה את זה.

קדושה היא לגמרי לא התנזרות. קדושה היא הזמנה. כמו שאומרים תחת החופה "הרי את מקודשת לי" – מיוחדת ומזומנת לי. קדושה יכולה לחול רק לאחר שהזמינו אותה. בספרי החסידות זה נקרא "הכנה", הכנה למצווה. ההכנה מתחילה תמיד מתוך צמצום, הבלגה, ריסון. אם הקודש יהיה זמין מדי, הוא לא יהיה זמין בכלל. קדושה אמיתית קשורה לריכוז ולהתמקדות. ולכן אסור לנו לבוא בכל עת אל הקודש. אדרבה, עלינו להתגעגע אל הקודש ושוב להתגעגע, ואז להמשיך ממנו קו דק, מדויק. לצייר אותו בתוך החיים שלנו.

להתקדש זה לצייר אלוקות. לגרום לאור להפוך למציאות, להתגבש. להיות חיים, חיים מלאים וטובים.

ולכן מפרשים "קדושים תהיו" "יכול כמוני, תלמוד לומר כי קדוש אני – קדושתי למעלה מקדושתכם". את המשפט הזה אפשר לקרוא בשתי צורות: קדושתי למעלה – מקדושתכם. כלומר הקדושה שלי שלמעלה נובעת מקדושתכם. אפשר גם בפשטות: "קדושתי, למעלה מקדושתכם". הירגעו, הקדושה שלי גבוהה מהקדושה שלכם. מסר אחד מעורר והשני מרסן. זה בדיוק העניין. למעלה בשמים לא חסרה קדושה, חסר רק מישהו שיטבול בה מכחול ויצייר אותה, יוריד אותה, יברא ממנה חיים, עולם, אדם.

התפקיד הזה מוטל עלינו, ולשם כך צווונו "ואל יבוא בכל עת" שלא תפסיד את הנדירות, את ההכנה,

דע לך שקדושת השם יתברך למעלה מקדושתך, אך גם דע לך שכל הקדושה שלמעלה נובעת מקדושתך שלך.

התורה מלמדת אותנו לחיות בין שתי הקצוות הללו. להשתוקק למעלה כדי לקדש את מה שלמטה.

 

'אחרי מות' 'קדושים' – ההפרעות נבראו לטובתך

אף אחד אינו אוהב לבלום בעיצומה התקדמות, ודווקא שם צצות ההפרעות והמניעות. כשמתקרבים אל הנחשק

ספירת העומר סופר כל אחד לעצמו, מול עצמו לא מול חבריו המצליחים. לא סופרים את אמש, אלא את היום. בעבודת השם הכל מתרחש היום.

כולנו מכירים את התחושה הזו – משתוקקים להשיג דבר מה, חולמים עליו ומייחלים להגשמתו והנה לפתע נראה כאילו הוא כאן, כמעט. כל החושים נדרכים אז ונלפתים סביב הנחשק, שלא ייעלם כלעומת שבא. שיתגשם כבר. אם יבוא אז אי מי ויגנוז את החלום, ידחה אותו, ידחה אותנו – איך נרגיש? איום ונורא. יהיה לנו קשה מאוד להכיל את הדיחוי, מי שימנע מאתנו את התגשמות החלום ייחשב בעינינו לאויב, לאחד שאינו חפץ בטובתנו.

החשק אוצר בחובו כוחות אדירים. כשהוא נאחז בדבר מה, קשה מאוד להפריד ולהרפות. החיים מלאי ציפיות, תמיד יש חלומות שממתינים להגשמה. לפעמים נוצר חלון הזדמנות ונדמה כאילו הכל בהישג יד, ואז השמש שוקעת. ההבטחות נסוגות ואנחנו שואלים אז את עצמנו, בשביל מה?! למה כיזבו לנו? מדוע הבטיחו? זו שאלה קרובה לכפירה. הלב מתמלא טרוניה ומשהו בתוכו מזמזם בשקט "אתה רואה, רוצים ברעתך…" ברגעים הללו אדם עלול לשכוח את החסדים הנפלאים המקיפים את עולמו, את הישועות שליווהו עד הלום, את הרחמים שניחמוהו על כל צעד ושעל. ברגע זה יש לו שאלה, יש לו טענה – מדוע מפריעים לי להשיג את האושר!

*

זה מה שמתחולל בעם ישראל בתקופה הזו. יצאנו ממצרים באותות ומופתים הכל התנהל כשורה. שמש ההשגחה זרחה לנו, טיפסנו מעלה-מעלה, הכי מתבקש לכאורה שהתנועה הזו רק תתעצם. באותו חיפזון ובאותה זריזות נעפיל גם על הר סיני, נקבל תורה, נהיה מושלמים. אבל לא, לפתע בלימה. "תספרו חמישים יום", התנועה נעצרת קרוב מאוד להר סיני, מכאן והלאה תספרו, יום אחר יום. כל כך השתוקקנו לתורה ולטהרה, הנה אנו קרובים, מדוע מונעים מאיתנו את הגישה אל הנחשק למשך חמישים יום?

הכנה למתנה

השאלות הללו מהדהדות בנו כאמור, בכל פעם שנוצר עיכוב בדרך אל האושר ואל הכיסופים. והסיבה לטרוניה היא חוסר הבנה שלנו בטיב מושא הכיסופים. כלומר, איננו מבינים באמת למה אנו מצפים. שאילו הבינונו, לא היינו רוטנים. אילו הבנו היינו מסכימים שהעיכובים והמניעות לא נוצרו לרעתנו – אדרבה עבורנו הם נבראו. בלעדיהם לא נוכל להשיג את מבוקשנו. הדבר שאנו נחשקים אליו, החלום אליו אנו מתגעגעים, דורש אחריות כבירה. אין זו סתם מתנה בעלמא. אנחנו משתוקקים לקבל את הנכס המשמעותי ביותר בתבל, את תורת השם. החזקתו של נכס שכזה ברשות היחיד דורשת אחריות מיוחדת במינה. ולפני שיגישו לנו את המתנה בוחנים אותנו האם בכוחנו להחזיק מעמד בגודל האחריות. אנו מתעתדים לקבל לידיים את היכולת הנשגבה ביותר – המסוגלות להתחבר ולהתקשר ישירות אל השם. להיות עימו בקשר של קיימא, לעובדו בלבב שלם. אלו הם סודות מדינה ואוצרות רוזנים. הנכסים הנדירים הללו חייבים להימצא בידיים אחראיות, והשם יתברך לפני שיעניק את המתנה, מוכרח כביכול לבחון אותנו האם נתאים לגודל המשימה.

המבחן מתמקד בנו דווקא בעת שכזו, ברגעים מעוכבים ודחויים. כשנדמה כאילו קצו כל הקיצין. מדוע? משום שהתורה הקדושה חייבת להינתן על גבי קרקע יציבה. יהדות חייבת להתבסס על יסודות יצוקים שלא יזועו לעולם. גם אם יעבור עלי מה, אני על משמרתי אעמודה, אתייצבה. יסוד הנפש של יהודי צריך לינוק מההחלטה שאפילו בהסתרה שבתוך ההסתרה, אדע בוודאי שהשם יתברך איתי עמי ואצלי. ההחלטה האיתנה הזו תייצב את קומתנו בכל מצב אליו ניקלע, ותגרום לנו לקבל את התורה הקדושה עם זוג ידיים אחראיות. ידיים של אמונה, של קביעות, של עקשנות טובה לחפש ולמצוא בכל מצב את רצון השם.

ספירה – המתנה

ממתינים. באופק מתקרבת קבלת התורה. כולנו מייחלים לזכות לתורה חדשה, תורתו של משיח. תורה של עבודת השם ויראת שמים. תורה שמתחדשת ומחדשת את כל סביבתה בכל עת ורגע. את התורה הזו אנו אמורים לזכות ולקבל כבר השנה. אך לשם כך עלינו לשאת בשמחה ובדומיה את תקופת הציפייה. בימים הללו אנחנו סופרים לעומר. הספירה הזו החולשת על פני ארבעים ותשעה יום, מורכבת ממספר נקודות חשובות: קודם כל הכנעה וביטול, בבחינת "מאכל בהמה". לאחר מכן, ספירה והתמקדות בפרטים הקטנים. סגולה נפלאה להינצל ממשברים וייסורי נפש – להחליט שלא איכפת לי כלל. לא מגיע לי כלום. כל מה שאני מקבל מגיע מאוצר מתנת חינם. כל אשר מוטל עלי הוא לדבר, לפתוח פה, לספור את היום הזה ועוד יום.

הספירה אמורה להתמקד 'בכם', כדכתיב "וספרתם לכם" – לכם ולא לאחרים. כל כך מפתה להתבונן במעשיהם של אחרים, לקנא ולהתעניין בהצלחותיו של הזולת וכישלונותיו. עבודת ספירת העומר היא לחיות עם הנקודה הפרטית המאירה בי. לחפש את האלוקות שבקרבי. לאסוף ולספור כל דבר טוב שאירע עימי ואצלי. ספירת העומר צועדת מיום ליום. היום כך וכך ומחר כך וכך. אין יום דומה לחבירו ואין שעה זהה לרעותה. עליך לזכור שכל רגע יצירה בפני עצמה. כל יום הוא ספירה מיוחדת.

 

 

פרשת קדושים – אתה עוד תזכה!

כולנו צועדים בדרך ארוכה מאוד שאת סופה קשה לחזות. הסכנה הגדולה ביותר היא שבעיצומו של מסע נתייאש וזהו. לכן, כל כך חשובה לנו ההבטחה 'אתה עוד תזכה' וללא ספק.

מעשה בנער בן טובים עלם טיפוחים, שבעטיין של אי אלו מאורעות, נקלע למצוקה נפשית. ביעותים ובהלות פקדוהו, תעתעו ברוחו וסיערו את נפשו עד כי נטרפה עליו דעתו. סיגל לעצמו אורחות זרים, מוזרים ופזורים, הפך לאיש אחר, מוזר בעיני הבריות וזר בעיני עצמו. טובי הרופאים הוזעקו, גדולי המומחים ניסו כוחם והכל פרכו ידיהם ביאוש. ואז הופיע שם חכם אחד. השקיף קמעא על הנער, עקב אחר אורחותיו והצהיר 'אני אסדר אותו' הבטיח. ובתום תקופה קצרה אף הוכיח.

סודו של החכם פשוט היה בתכלית. עוד במבט ראשון הבחין שהמחלה עברה לה זה מכבר. אך רישומיה הם שהמשיכו לחבול בנפשו הפצועה של הנער. מן השגעון גופו נחלץ, אך אל עצמו טרם חזר. הסתגל למוזריותו, וקבע בה משכנו. החכם בדרכו המיוחדת, צעד אט אט איתו עימו, טפטף אל נפשו הרופפת טיפות טיפות של צלילות הדעת, כבוד וערך עצמי מחודש. הוא בסך הכל הראה לו שוב את הדרך אל עצמו.

***

היכן עובר הגבול בין טוב לרע. תלוי את מי שואלים!

אם בני אדם נדרשים לענות על שאלה מעין זו, הרי שכשם שפרצופיהם שונים ודעותיהם שונות, גם לטוב ולרע בעולמם הגדרות שונות ומגוונות. באופן שכזה קשה מאוד שיִמָצְאו כאן בעולם בני אדם בעלי צורה אנושית, המתהלכים בצלם. וכך בדיוק נראה הנברא שאינו מחובר לתורה. הגבול בין טוב למאוס מיטשטש עם הזמן ומתמוסס בצל פיתויי היצר. האדם מורה היתר לעצמו, מעלים עין ושוכח אט אט את תפקידו ואת מקומו בעולם. הנברא הנעלה מכל, עלול לצלול אל תהום המיאוס רק משום שלא הכיר את הגבולות הנכונים. ואת הגבולות הללו, יכולה רק הדעת לשרטט.

עם ישראל מתייחדים מכל אומות העולם בתורה הקדושה, נשמת אפם. היא שמותחת גבולות ברורים. מגדירה במילים בהירות טוב מול הרע. מנתבת את דרכו של ההולך לאורה בנתיבות היושר והצדק, על פעמי צלילות הדעת וכשרון המעשים. מי שתורה במעיו מתהלך בעולם כפיקח, כאיש שפוי וכבר דעת.

לצאת ממיצרי הנפש

למעשה זו ממש יציאת מצרים פרטית. בעולם הזה העמוס פיתויי יצר, כל אדם כלוא בצינוק תאוותיו, אזוק בהבליו. רק התורה הקדושה יכולה לחלץ אדם מכלא נפשו, להנחיל בקודקודו מח אמיתי ושכל ישר ובהיר. אך כמו ביציאת מצרים הכללית, גם גאולת מצרים הפרטית אינה נשלמת ביום אחד. הדרך ממצרים עד קדושת ארץ ישראל ארוכה ומפרכת, ודרכו של אדם אל שלמות תיקונו ואל טוהר נשמתו ארוכה אף היא, ועוברת עליות ומורדות.

אל ישועת הנפש בוא נבוא, אם רק נתמיד בדרך. הסכנה האמיתית היא, שלא נשגה חלילה – בעיצומה של דרך, במלכודת היאוש. מידות פגומות וטבעים פסולים יש בהם משהו משכנע. נדמה כאילו קל יותר להסיט קיר אבנים ממקומו מלבצע שיפור של ממש במידות הנפש. והאדם, לא פעם בעיצומה של עבודת הנפש, אומר לעצמו ביותר מקורטוב של ייאוש, 'נו מילא, שאני אשתנה… קשה להאמין'. וכך רובצות להן במרתפי הנפש, מדות מעוותות, מעשים שאינם הגונים, ועוד כהנה וכהנה. האדם מייחל להתפטר מקופת השרצים הזו, לתקן, לרפא, לטהר, אך היאוש חזק ממנו.

וזו עצם הטעות.

כל מידה וכל טבע ניתן לשנות לטובה, לתקן ואף לרפא לגמרי. זה רק עניין של זמן. הידיעה החיונית ביותר עבורינו היא, ידיעת מהותינו. כלומר, ההבנה והידיעה האמיתית שמעצם מהותי כיהודי, אין לי כל קשר לרע וכל נגיעה בפסול. ואם מצבי ברגע זה, היכן שאני, הרי שככלות הכל המצב הזה ישתנה. ובבוא היום עת אזכה, אבוא ואשוב אל מקומי המקורי.

התרופה לכל תחלואי הנשמה היא אם כן, היציאה מבור היאוש. כי אילו היו כל בני האדם משוכנעים באמת ובתמים שעוד יזכו לכל אשר איוו. כי אזי לא היתה נותרת בבור גלות הנפש ולו נפש יהודית אחת. כולם היו כבר מזמן בחוץ.

לצאת בכבוד

מביצת היאוש רק דרך אחת יכולה לחלץ אתנו, כבוד דקדושה. הכבוד כך מגלה רביז"ל הוא לבוש הנפש. וכשנפש יהודייה זוכה לטעום טעמו של כבוד דקדושה, מתעוררת בקרבה תקווה חדשה ואמיתית. וזה מה שקיבלנו בפסח. הניסים והנפלאות רק הראו לנו מה מוכן אבינו הרחמן לעשות עבורינו. גילויי החיבה הללו מחזירים לנפשות ישראל את הנכס היקר והחיוני מכל, את כבודם האבוד. כבוד דקדושה, כבוד שלא יניח להם לשוב ולדשדש בסחי ומאוס. ואת ההבנה הזו אנו קונים לאורך מעגל השנה. כל חג וכל מועד, כל נס וכל פלא, מלמדים אותנו עמוק יותר ובהיר יותר את מקומינו האמיתי, בנים אהובים להשם.

ברגע שההכרה המאירה הזו מכה בלב, אין בתוכו עוד מקום ליאוש. ואז מסוגל אדם להעפיל להבנה החשובה באמת. הוא מבין סוף כל סוף, שללא כל קשר למקומו של עכשיו, וללא כל התחשבות במה שניתן להעלות על הדעת, הוא יגיע ללא כל ספק אל שלמות נפשו ואל טהרתה. וההבנה הזו הולכת ומתחדדת, הולכת ומתבהרת. הנפש מבינה שכבר ברגע זה ממש – בעיצומם של המעברים והניסיונות, האש והגופרית, אני מצוי כבר שם, במקום אליו נשואות עיני ומבקשות להגיע. משום שיהודי שייך רק אל הטוב והקודש, גם כשהדרך לשם רצופה מכשולים.

את ההבטחה הזו, זועקת באוזנינו פרשת השבוע "קדושים תהיו". יותר משציווי יש כאן, הבטחה מפורשת יוצאת מפה. הלא שמעתם 'קדושים תהיו' – ללא צל צילו של ספק. רק אל תחדלו מלכת. וכל כך מדוע, ואיך יתכן. משום "כי קדוש אני". קדושתו של יהודי איננה תלויה או נגזרת ממצבו האישי. קדושתו של עם ישראל סמוכה על שולחן גבוה. יהודי קדוש משום שאביו שבשמים קדוש הוא, ומאציל מקדושתו עליו תמיד.