פנחס – אכפת לו שנצליח

 

בס"ד (עלה לתרופה תשע"ד)

יש צדיקים מיוחדים, הם 'קנאים'. איכפת להם הגורל שלנו. כואב להם ההפסד שלנו. זו לבד סיבה טובה להתחיל לנצח.

תוכחה היא חרב פיפיות –עלולה להמית ומסוגלת להחיות. תלוי במוכיח. הצדיקים שאיכפת להם מאיתנו, יודעים איך להוכיח ולהפיח רוח של חיים.

כל ילד יודע, בעולם זה צריך מישהו שיהיה איכפת לו ממך. מישהו כזה שההצלחה שלך תיגע לליבו, ממש.

זה נכון בכל תחום: כל מחפש פרנסה מאחל לעצמו משרה נחשקת המסדרת את בעליה ללא דאגות כלכליות. המקומות הללו מטבע הדברים פחות נגישים, התור ארוך. כדי להתברג במקום טוב, כדאי שיהיה מאחוריך מישהו שאתה מאוד חשוב לו. בעל קשרים שיעשה הכל כדי לדחוף אותך למקום הנכון. יש לך? אשריך.

המצרך הזה דרוש גם לילד בתלמוד תורה ולבחור בישיבה. תלמיד שמאחוריו יש מישהו שהצלחתו חשובה לו, ייראה אחרת לגמרי ממי שלא זכה לכך. ברור לכל איש חינוך עד כמה האכפתיות חשובה להתפתחות וצמיחה רוחנית. מי שמאחוריו מתייצב מישהו שגורלו חשוב לו, יגיע למקומות שחבריו לא יוכלו אף פעם לחלום עליהם. האיש הזה שאיכפת לו יכניס אותו לישיבה הטובה והמתאימה ביותר. ישיג לו את מקום העבודה המועדף יותר. יזיז עבורו מהלכים וישפיע על אנשים. ברור אם כן שדמות שאיכפת לה מאיתנו היא הדבר הכי טוב שיכול היה לקרות לנו.

*

אם הדבר כל כך ברור בנוגע לפרנסה, ואם הדברים כה פשוטים בתחום החינוך ההתפתחות וההצלחה. מדוע שהם לא יהיו מתבקשים מאליהם גם בתחום הקרוב ביותר ללב – בנוגע לעצמנו ולגורלנו?!

ברור לכל שיש בעולם תכלית. תוחלת החיים אמורה להוביל להשגת ייעוד מסוים שהנשמה תלויה בו. האם כדי להגיע לשלמות הנפש שלנו איננו זקוקים למישהו הזה שיעשה הכל כדי להבטיח שנגיע לשם. האין זה החלום הנחשק ביותר מבחינתנו?

קנאות השם צבאו-ת

לאכפתיות הזו שהזכרנו יש בתורה שם, קוראים לה 'קנאות'. מיהו האיש המקנא – זה האיש שאיכפת לו. נוגע לליבו. לליבו ממש. כל כך איכפת לו שהוא קופץ ומקנא להשם אלוקיו ובולם בבת אחת מגיפה שהספיקה לגבות עשרים וארבע אלף קורבנות.

פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן היה מאותם צדיקים יחידי סגולה. צדיקים שהימצאותם בסביבתנו היא הדבר הטוב ביותר שיכולנו לאחל לעצמנו. אלו צדיקים של מסירות נפש. נשמות שלמות שהדבר הכי קרוב ונוגע לליבם הענק הוא, 'מה קורה עם הנשמות הטובות הללו', כלומר איתנו. אלו צדיקים שצער השכינה, צערו של יהודי, צורב בליבם כאש. הם יעשו הכל כדי להבטיח את גורלנו.

צדיקים אלו נחשבים לבעלי כוח מיוחד. הם ניצבים בחזית. יוצאים ראשונים ואילולא הם, לא יכולנו להתקיים כאן ולו רגע קט. פנחס במעשה זמרי, אליהו בהר הכרמל, משה רבינו ושאר הצדיקים שגילו קנאות יוצאת דופן לגורל נפשות ישראל. הצדיקים הללו לעולם לא יאמרו נואש על מצב עם ישראל בכלל, ועל מצבה של נפש יהודית בפרט. הם בשום אופן לא יעמדו מנגד, לא יסכימו להניח לנו ליפול לעולם.

לצדיקים אלו יש ביד 'מטה עוז', זהו המטה של משה עימו הוא מכניס לתוככי מצרים אותות ומופתים וגילוי אלוקות. באמצעותו הוא גואל את ישראל. המטה הזה הוא גם מטה של קנאות. הקנאות אומרת – לא רק שאתעקש להציל אותך, גם אבנה אותך. גם אדאג שתגיע למקום הטוב ביותר. לא אוותר לך לזנוח את ייעודך. האמירה הזו שייכת לצדיקים מקנאי קנאת השם.

תוכחה של צדיק

אנו עדים לאכפתיות מופלאה שכזו אצל משה רבינו, סמוך ונראה להסתלקותו, בערבות מואב. עם ישראל עומד להיכנס לארץ, משה אינו רשאי להיכנס, אבל בטרם פרידתו מן העולם ומהעם הוא פותח בתוכחה, תוכחה שלא נשמע דוגמתה. זהו ניגון, וזו בעצם תוכחה.

המיוחד באותם צדיקים אכפתיים הוא, שלעולם לא יניחו לנו לשקוע בתרדמה. יש להם מטה ביד והוא מהדהד בקול עוז. מעורר. מי שגורלך חשוב לו, לא יניח לך לשקוע, לשכוח, להיעלם. מאידך המטה המעורר כולו מלא רחמים. תוכחה שאינה ראויה מסוגלת בנקל למוטט, להבאיש ריח, לקלקל. תוכחתו של הצדיק היא ניגון. זו רוח חיים. היא מקיצה לתחייה ומעודדת להמשיך ולחפש.

אם רק ניאות להסכית לה ניווכח עד כמה מענג לחוש שמישהו ער לגורלנו. כמה מתוק לדעת ולהבין שהצדיק השלם הזה שזכה והצליח, מוטרד מדבר אחד בלבד – מה יהיה איתי. איתי האיש הקטן והפשוט. זה מה שאיכפת למשה רבינו.

כאשר יודעים זאת, הכל נראה אחרת. אדם מקבל חשק להתמודד. הוא לא לבד, צדיקים גדולים מפלסים להצלחתו דרך. הוא לא מוזנח, דואגים לו. אין פנאי לחשוב ממה שהיה ולהתייאש ממה שנראה כאילו לא מצליח. העבר אין, משום שמישהו בעל כוח גדול ידאג לתקן אותו. העיקר הווה. להתמקד בעבודת השם של הרגע הזה.

כמו בבית המקדש, לכל קלקול יש בעבודת המקדש דרך של תיקון. כאשר יש בעולם צדיקים מופלאים שכאלה, צדיקים שהם בחינת בית המקדש, אפשר באמת להתנתק מדאגות, לעשות תשובה ולהתמקד בעשיית טוב. הצדיקים הללו נמצאים בכל מקום אליו מניחים להם להיכנס. אם הלב שלנו יהיה מקום שכזה – הם יאירו בנו.

פנחס – צעקת החיפוש

בס"ד (עלה לתרופה תש"ע)

אין דבר מאובק ודביק יותר מייאוש. ואין סכנה גרועה יותר מכניעה לייאוש. על מנת להשתחרר מאובדן החושים, נוכרח לקנא עבור עצמינו.

הם כבר אינם זוכרים מתי נהדפו לשולי החברה. כפי שאינם זוכרים את השתלשלות המאורעות שהובילו למצבם העגום. המציאות חזקה מכל היגיון, אין להם כוח למלחמות, קל יותר להיכנע לעלבון. אי שם בעבר, נחשב חבל הארץ שלהם חלק בלתי נפרד מהממלכה. בכל בוקר יצאו תושבי המקום לעבודה, היבול פרנס את בתיהם והעשיר את בית המלוכה. כעת, הכל כה שונה. השדות המוריקים הפכו אדמת טרשים. הפרדסים לשדות קוצים. אין להם דרישות גם לא ציפיות. הם אזרחים מסוג בלתי ידוע, נעדרי זכויות, ופטורים ממחויבויות.

דומה היה, כאילו מאומה לא יחריד יותר את שלוות הייאוש. תושבי המקום השלימו מרצון עם גורלם העצוב. רק איכר אחד בעל שאר רוח לא ידע מנוח. יום אחד הזדעזע הכפר. מהכיכר המרכזית עלה קול זעקה. הוא עמד שם, האיכר אביר הלב, בין עשרות חבריו המובטלים, וזעק בקול נחוש 'אחים, דעו את זכויותיכם! אנו אזרחים מן השורה. גם לנו מגיע לחיות. אם לא נדאג להשיב את עצמינו אל מפת האומה, נאבד לנצח, ואף אחד לא יידע על קיומינו'.

לפעמים, על מנת להתנער מאובדן חושים. יש להקים קול מחאה.

*

הקניין החשוב ביותר שיכול אדם לזכות בו, היא היכולת לאחוז את מושכות מעשיו בידיו. לשלוט במעשים ומחשבות, לקחת אחריות לחיים, זהו הנכס החשוב ביותר. הלב הוא מלך האיברים, וכשיש בלב חיות וסיפוק, בבחינת "ליבו נשא את רגליו", המעשים מתנהגים בהתאם. היקיצה בבוקר קלה וזריזה, התפילה מתוקה מתנגנת על הלשון. התורה בהירה והמעשים נאים. כך נראים חיים מתוקנים.

חיים טובים הם חיים שיש בהם טעם. כל מעשה נושא משמעות עצומה. אין דבר של 'סתם' ו'חינם', הכל אומר כבוד השם. את הטעם הזה מעניקה לנו התורה הקדושה.

חרפה שברה ליבי

דוד המלך, משורר ערגת הנפש, שואג בתהילים "חרפה שברה ליבי". הביזיונות והחרפות, הבושה והצער שוברים את הלב לרסיסים. כשהלב נשבר, מאבדים את הממשלה והיכולת לשלוט על המעשים. לא חסרות לאדם סיבות שיביאו אותו לידי שברון לב. החרפות והביזיונות ניתכים על הראש כל העת. מחלישים את הדעת, מרסקים את הלב. הטוב נעלם, מתכסה באופל שחור. נדמה לאדם שרק רע יש בו. חיצי הלעג ננעצים בבשר נפשו. ממלאים את תחושותיו במוגלה של ביזוי עצמי.

יותר משהסובבים אותו מסוגלים להרע לו, מעולל זאת האדם לעצמו טוב יותר מכל אויב אחר. תחושת החרפה העצמית מסוגלת למוטט את מוסדות הנפש לחלוטין. הנפש נופלת בבדידות,  הסיפוק מתפוגג והכל נדמה כנעדר משמעות.

כן, ניתן לשפוך על חרפת הנפש עפר ואפר, להעטות על הפנים מסכה של 'הכל בסדר'. ישנם אנשים שפיתחו את אומנות העמדת הפנים להפליא. אולם, את נגעי נפשו יודע כל אדם, והם שאוכלים את ליבו מבפנים. וגם אם על הפנים מתוחה מסכת שאננות. גם כשמתעלמים ומדחיקים. הנגעים והחרפות ממשיכים לנגוס ביסודות הנפש, לגזול ממנה כוחות ולמוטט את רוחה.

במצב הנורא הזה עמד כלל ישראל בסוף הפרשה הקודמת. עצת בלעם הצליחה להשפיל את רוחם של ישראל עד תחתית החרפה והביזיון. ואז, כשכמעט וכלו כל הקיצים, קם פנחס בן אלעזר וקינא את קנאת השם צבאו-ת.

נקודת הטוב שבנפש

פנחס הוא אליהו, מצוי בכל דור. הצדיקים, ליבם מלא בטוב, חידושי תורתם וכוחם הנפלא מסוגלים לרומם כל נפש בזויה מחרפת בושתה וכלימתה. והצדיקים הללו, כשרואים את מצבינו האנוש, הם יורדים אלינו כמו אם רחמנייה ומקנאים עבורנו, עבור קדושת נפשנו.

לצדיק יש בדיוק את מה שחסר לנו. את נקודת הטוב הנפלאה שמאירה תמיד בתוכנו. נקודת הטוב הזו, מאירה ובהירה כל כך, שיש בכוחה לסלק כל אופל ורוע, ולגלות גם לנפש העייפה ביותר, את כוחותיה שאבדו לה בחרפת כישלונותיה. הצדיקים משיבים לנו את יכולת הקנאה. את שרביט ההנהגה העצמית, את תעצומות הנפש לעמוד על זכויותיה בקדושת יהדותה.

את הנקודה הזו יש לחפש בספרי הצדיקים. הנקודה היקרה הזו היא המטמון היקר ביותר שמעניק לנו רבינו. בכל יום מסובבים אותנו גורמי חרפה ושכחה רבים. מעידות קטנות, תאוות, יצרים, חולשות וכל מה שיכול למוטט נפש בריאה. הנחמה שלנו היא הנקודה האחת שבהכרח מצויה תמיד בתוך כל חרפה ושבירה. והנקודה הזו מכילה את הקשר הנצחי שלנו עם השי"ת. את תמצית הטוב והיקר שבכל אחד מאיתנו גם בשפלת מצבו. את הנקודה הזו שמשתנה כל העת לפי הזמן, הנפש והמקום, יש לחפש תמיד בדברי הצדיקים. לחפש ולבקש את נקודת הנפש שתגלה לי ברגע זה ובמקום הזה את הטוב שבי, זה שישיב לידי את מושכות ההנהגה והשלטון על המעשים.

עבור המטרה הזו יש גם חברים. כשמדברים יחד באהבה ואחווה ומתוך מטרה משותפת. ניתן לגלות יחד את הטוב הזה ולהעצים אותו בלב ובכוחות הנפש. לכל אדם יש נקודה שאין בחברו. כשמדברים יחד מתוך רצון לקבל ולשתף, הטוב שבאחד מפרה ומרבה את הטוב שבחברו.

מעבר לכך יש כמובן גם את נקודת הלב. כל אדם בשטח מחייתו הפרטי מחויב לערוך את חיפושו האישי. בלימוד והתבודדות, בבקשה וחיפוש. למצוא בלב פנימה את הנקודה הטוב, את הקשר המיוחד לו עם השי"ת.

אסור לנו להזניח את גורלנו. על כולנו מוטלת חובת הקנאות. לקום ולקנא לעצמינו. החיפוש אחרי נקודת הטוב הוא מעשה הקנאות הראוי ביותר עבור קדושת יהדותנו. והחיפוש הזה מתחיל בספרי הצדיקים, עובר בהכרח דרך שיחת חברים, ונעשה שלם ומוחלט מתוך בירור עצמי.

 

 

 

פנחס – להיחלץ ממעגל הקסמים

בס"ד (פורסם בעלה לתרופה תשע"ב)

החיים הם מרוץ ולא תמיד אנחנו מדביקים את הקצב, ולא תמיד הכיוון מתאים לנו, וכמעט תמיד אנחנו ממשיכים לרוץ, זה חזק מאיתנו. יש דרך החוצה?

זה פשוט לא התאים לו יותר. העבודה הלחוצה הזו בשעות לא שעות. המרדף הבלתי פוסק אחרי תנאי קיום בסיסיים, ובעיקר העובדה שאחרי כל ההשקעה מאומה לא נשאר ביד. רק בור עמוק יותר של חובות. הוא החליט לעצור, ואז הבין שאי אפשר. הכל רץ מהר מדי.

יום אחד נתקל בספר אחד שדיבר בשפה אחרת. שונה לגמרי מכל מה שהכיר. לא היו שם פתרונות עסקיים, גם לא טיפים ועצות להגדלת ההון. היו שם דיבורים פשוטים לגמרי שהציגו את העולם מנקודת מבט אחרת לגמרי. היתה שם אמונה כל כך תמימה, ולא פחות מכך, יציבה. וזה תפס אותו. הוא התחיל לחשוב אחרת, ולאחר מכן גם לדבר אחרת. אנשים מסביב הרימו גבה, הסתייגו, ביררו האם הכל בסדר. והוא בשלו, מה איכפת לו בעצם.

ואז, כשישב פעם עם עצמו וערך מאזן. חבטה לו ההפתעה על שולחן העבודה. הוא הבחין לפתע שגם הכסף וכל השאר, החלו להתנהג אחרת.

*

המציאות חזקה כמעט יותר מכל דבר. כמה אנשים בעולם היו מעוניינים לנהוג אחרת מהאופן בו הם נאלצים להתנהג. לחיות בצורה שונה מזו בה הם מבלים מאז ומתמיד. ולהתעסק בנושאים שונים לחלוטין מהתחומים בהם הם מדשדשים על כורחם זה שנים? המון, בעצם כולם.

יותר מהכל יש כאן כבילות אומללה למעגל חיים הנע על צירו במהירות מסחררת שאיננה מאפשרת כל התנתקות. באופן אישי אנשים רבים היו מעוניינים להתנהג בצורה הרבה יותר ישרה ונקייה מזו בה הם נאלצים לנהוג בפועל. אולם הסביבה מכתיבה, השקר שולט בעולם, והזיוף שולח גרורות גם ללבות ישרים וטובים. אנשים רבים נוטרים בליבם פינה חמה לערכים טובים וטהורים של יגיעה בתורה, הסתפקות במועט, חסד ועזרה לזולת. מעשים נאים שספגו בבית אבא, שיחות חמימות שהשמיע המשגיח אי שם בשנות הישיבה המתוקות. בתוך מערבולת הקיום, מפציעים בליבו של כל אדם יקיצות שכאלו. הוא חושב אז לעצמו: 'אולי הגיע הזמן לחזור לשם, אל החיים הטובים והמתוקים. אל היושר, אל הטהרה, אל מסירות הנפש'. המחשבה הזו נוהגת להיגנז בבושה רגעים לאחר הפצעתה. 'אין דרך' הוא קובע לעצמו 'את המרוץ הזה אי אפשר לעצור'.

כך זה מסתיים בדרך כלל. העובדות כביכול מספרות על כך ששום אדם לא הצליח באמת להימלט מגורלו האומלל של עולם החומר. מי שלא יישר קו עם תביעות העולם, נהדף החוצה, נותר אומלל, מוזר, תלוש מהמציאות. והמחשבות הללו מרתיעות את רוב הרהורי התשובה שהיו עשויים לקחת אותנו למקומות חדשים וטובים מאוד.

הגרוע מכל זו המסקנה. אדם בשלב כלשהו, שואל את עצמו בתסכול. מדוע זה מתנהל כך, באופן שאי אפשר להסתדר, לחיות חיי פנימיות אמתיים, להיות ישר ותמים בלי להפסיד ולהיות אומלל?

בכל זאת יש פתרון

אמת ויציב. העולם הזה 'עלמא דשקרא' הוא. הרמאות שולטת, השקר חוגג, ויראי חטא מאוסים ובלתי נחשבים. חיי מסירות נפש לתורה, נאמנות אמיתית לאמונה, והתנהגות ישרה ותמימה, נחשבים בעולם כערכים מוזרים שאינם שייכים באמת למציאות. ובכל זאת, בורא עולם הוא שמחולל בכל רגע את המציאות הזו כפי שהיא. ובתוך המצבים הללו, הוא גם שתל עבורינו את המפתח שיכול לפתוח עבורינו דלת לחיים אמתיים גם בעיצומה של סערת קיום רעשנית.

חיבור פנימי אל נשמת היהדות ואל שמירת התורה, נוצר אצל כל אחד מתוך התקשרות עם חכמים מנחילי תורה. ניתן לראות זאת בחוש. אנשים הקשורים לחכמים ומנהיגים אמתיים, יתנהגו בהתאם. התורה והאמונה יהיו ברורים יותר בעולמם. דבקות בחכמים וצדיקים מהווה איפה, יסוד מרכזי בחיי הנפש ובאיכות החיבור שלה אל הקדושה. ובמקום הזה יש לחפש גם את הדרך לצאת ממעגל הקסמים המסובב אותנו במלכודת קיום אין-סופית.

העניין פשוט. העולם איננו רק חידה סתומה. יש למציאות הזו פתרון, והוא מצוי בידיהם של צדיקים וחכמי אמת. מי שמחפש אותם, הוגה בתורתם, דבק באורחותיהם, ומבקש באמת ובתמים למצוא באמצעותם את השער אל הדרור האמיתי משגיונות העולם. ימצא את מבוקשו לבטח. רק יש לחפש.

והחיפוש הזה גובה מחיר כלשהו. מטבע הדברים צדיקים המדברים על אמונה, השגחה, רפואת הנפש וכדומה. נראים בעיני העולם באופן מוזר, שונה, בלתי נהיר. ומי שדבק בהם ומגשש את דרכו לאורם, חייב לשם כך להפקיר הכל, ולדבוק במטרה. הוא חייב להזכיר לעצמו שוב ושוב, מי אני, מה אני מחפש, לאן אני חותר. ומה הם הדברים החשובים לי באמת. אם השאיפה המרכזית היא, להיחלץ מדמיון מעגל ההבל והריק ולכרות ברית עם האמונה הישרה וערכי הקדושה, הרי שאין כאן כל ספק. אני אחפש בכל מחיר את מי שידריך אותי אל היעד הזה.

המפתח לכל ההצלחות

וכאן גם מצוי המפתח לכל בעיות הקיום. אנשים נוטים לחשוב כביכול קשים הם החיים, סבוכים ומאיימים. נכון, ולא נכון! נכון בהחלט שיש כאן בעולם הפרעות וקטרוגים. יתכן בהחלט שאנשים רבים הפסידו והסתבכו. אך יש פתרון – המתקת הדינים. אדם שחייו סובבים סביב חיפוש, ערגה, ותשוקה מתוך התמסרות ונאמנות למטרה, מגלה את נקודת ליבו. הוא חושף את הטוב החבוי וגנוז בתוכו. הטוב הפנימי הזה כשהוא מתגלה ומאיר, ממתיק ומבטל כל הפרעה ודין.

את הסוד הזה מלמדת התורה בפרשת השבוע. "פנחס בן אלעזר השיב את חמתי מעל בני ישראל. הנני נותן לו את בריתי שלום". פנחס סמל מסירות הנפש. בפתיחת פרשת השבוע פורסת לעינינו התורה את התוצאות הישירות של מסירות נפש "ברית שלום". אתה מעוניין לחיות חיי שלווה ושלום. להסתדר כאן בעולם ולא להסתבך. הדרך הטובה ביותר, תתמסר. אין דבר המסוגל להמתיק דינים ולבטל הפרעות ברוחניות וגשמיות, כמו התמסרות כנה ואמיתית לחיפוש האמת בנקודת הלב.

 

 

 

 

תורת הרמזים

בס"ד

קנאות היא התורה שבעל פה, מה שאתה אמור להבין אם ליבך ער. המקנא עושה לפנים מהשורה, וזוכה לפנים משורת הדין.

בכל יהודי יש 'פנחס', זו הנקודה הפנימית שאינה מוכנה להיכנע לגורל ולקבל את הריחוק כמובן מאליו. והיא שמהפכת דין לרחמים.

יש דברים שאומרים לך בפירוש, ויש שנאמרים ברמיזה. התורה מורכבת משני החלקים – המפורש הלא הוא כתוב על ספר התורה, ויש גם מה שאינו כתוב אבל מרומז היטב למי שעיניו פקוחות. מה יכול לגרום לאדם להתחיל לחפש רמזים? ואולי ראוי להקדים ולשאול מדוע חסרים רמזים?

התורה מפרשת במילים ברורות את האסור והמותר, ולאדם יש ברירה לבחור בחיים או להיפך. עד כאן החלק הנאמר, מכאן ואילך עולם הרמזים. כותב רבי נתן: בכל מה שנוגע להכרעה באיזו דרך ללכת, למי להתקרב ובאיזה אופן לעבוד את ה', על האדם להבין זאת מעצמו ומתוך חיפוש, משום שתחום זה אינו כתוב במפורש על הקלף ובדיו. כאשר אדם מפרש שיחתו לחבירו הרי היא מורכבת משני חלקים, הצורה המילולית שנאמרת במילים ברורות, ומעבר לה יש גם שפה בלתי מילולית, שפת הרמזים. מה שאי אפשר לפרט בפה, מבטא אדם ברמיזה, באצבעותיו. התורה הקדושה אף היא מדברת בפירוש וברמז, וברמיזותיה היא מצפינה את הסימנים העמוקים ואת התורה שבעל פה.

*

כיצד מפענחים רמזים? דרוש כאן בעיקר לב, פחות מוח. כדי לפענח רמזים יש למצוא אותם, ואי אפשר למצוא מבלי לחפש. אדם עשוי לחפש רמזים רק כאשר הוא משתוקק למצוא מטמון ומאמין בקיומו. מי שזקוק לישועה יחפש כל קצה חוט שעשוי להוביל אליה. ואם הוא יידע ויאמין שמאן-דהו מחזיק ברשותו את הדבר הדרוש לו, לבטח יטה אוזן לכל דיבור היוצא מפיו ויפשפש בתנועותיו ובקריצות עיניו למצוא רמזים שיובילו למטמון.

בנקודה זו קיימים הבדלי גישה מפליגים בין לומדי התורה והוגיה. הרבה הוגים בתורה אבל מעטים קשובים גם לרמיזותיה. הרוב יוצאים ידי חובתם בציות למילים הכתובות, ואשרי להם. אבל יש צדיקים ואנשים פשוטים שנפשם כוספת למה שלמעלה מזה. הם מטים אוזן לא רק למילים, גם לרמזים. סמל ומופת לכל הנשמות הללו הוא לבטח פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן.

ברית השלום

בפרשת השבוע גומל השם יתברך לפנחס על קנאותו בברית השלום. הוא עשה מעשה לא פשוט כלל ועיקר, ומלבדו איש לא ההין לשאת זאת על שכמו. כרוכים במעשה עזות דקדושה, טוהר הכוונות, מסירות נפש והזדקקות לניסים רבים כמובא במדרש. קנאות היא בחינת התחסדות, מעשה של לפנים מן השורה. ההלכה אינה מחייבת אבל "קנאים פוגעים בו". הקנאות אינה רק מה שמשתמע ממנה בשטחיות – מעשה תקיף וקיצוני – קנאות היא תורה שבעל פה. כדי לקבל תורה שבכתב די בהסכמה לקבל, אבל תורה שבעל פה לא תינתן אלא למתקנאים עבורה. נדרשת כאן ערנות מופלגת לשמוע לא רק את המילים, אף גם להאזין לרמזים.

הקנאות היא אומנותם של צדיקים מיוחדים דוגמת פנחס ואליהו הנביא, דוגמת אברהם אבינו החוגר מותניו ללחום במלכים. בכל האירועים הללו, היה זה צדיק מיוחד שסיכן את עצמו ויצא מחוץ לחומות כדי לגאול נפשות אבודות. אם זה אברהם אבינו שהציל את לוט עבור הנקודות הטובות החבויות בו (כדפירש מוהרנ"ת בהלכותיו), ואם זה אליהו הזועק בהר הכרמל "ואתה הסבות ליבם אחורנית", וכמובן פנחס בן אלעזר שמהפך את מידת הדין לרחמים. הקנאות היא גישתם של צדיקים שאינם מוכנים לקבל אובדן של אף יהודי, ויהי זה האחרון שבעם.

כהונת פנחס

אבל האומנות הזו אינה נחלתם הבלעדית של צדיקים, גם מאיתנו נדרשת מידה של קנאות. התורה הקדושה מדגישה שקנאותו של פנחס מתעוררת מתוך הקהל "ויקם מתוך העדה", ולא בכדי. פנחס בן אלעזר זכה בכהונה רק לאחר שהרג את זמרי, הוא לא נמנה עם בני אהרן שהתקדשו לכהונה, ואף לא היה עתיד לזכות בה בירושה, משום שנולד קודם לכן. כהונת פנחס אפוא, היא כהונה שבאה מלמטה ולא בהשפעה שמימית, וזו הוראה נפלאה עבורנו:

יש בכולנו בחינה של פנחס. לא נולדנו על ההר ועל פי תחושתנו לא נועדנו מרחם לגדולות ונצורות. אבל היה כאן איש אחד, פשוט ויושב בתוך עמו, שדווקא כאשר החולשה פשתה בשולחן המזרח הוא קם וזכה לנצח נצחים בחלקו ובכהונתו. הוא עשה זאת רק מפני שרוחו היתה קשובה לרמזים ולא רק למילים הכתובות. בדרך כלל אנו לומדים תורה מן הכתב. ועל פי הכתוב לא תמיד נראה שיש לנו מה להוסיף או לחדש. נדמה שהכל נקבע כבר מלכתחילה, גם גורלנו והמקום אליו נזכה להגיע. אבל מי שמאמין שבתוכו יש מטמון והוא מוכרח למצוא אותו כדי לחיות, לא יסתפק במה שכתוב – הוא יקנא לכבוד נשמתו ולא יסכים לגורל מוכתב מראש. הוא יפקח את כל חושיו ויאזין בכל תשומת ליבו, ואז תתגלה אליו תורת הרמזים. תורה זו מקורית היא, איש לא חרש אותה ולא ניצל את אוצרותיה הבלתי נדלים. זו תורה פרטית שלך, האיש המחפש באמת (ע"פ ליקו"ה, אור"ח – ברכות השחר ה').

 

 

 

חמש דקות על הפרשה – פנחס (אודיו)

בס"ד

קנאות ומקוריות

האזינו:

פרשה בחמש דקות – פנחס

פרשת השבוע מחזירה אותנו לאירוע משמעותי מאוד שנדחק אל שולי הפרשה הקודמת, אבל גרם לטלטלה עזה ונרשם לדורות – פנחס בן אלעזר מקנא להשם והורג את זמרי בן סלוא נשיא שבט שמעון.

רק השבוע זוכה המעשה הזה לאישור שמימי מלא, ואפילו לברכה מיוחדת מאת השם. פנחס זוכה בברית השלום "הנני נותן לו את בריתי שלום". הסתירה מדהימה כמובן, פנחס עושה מעשה קנאות והורג נשיא שבט בישראל, ובתמורה מקבל את ברית השלום, סמל האחווה והרעות?!

כבר בנקודה זו ברור לנו שקנאותו של פנחס היא עניין מופלא ולא הדבר השגור על הלשון. פנחס בן אלעזר לא פעל בכפפות של משי, הוא הרג. ועם זאת מעשהו מוליד שלום, וכפי שמלמדים הצדיקים ומובא בכתבים, במעשה זה ממתיק פנחס הכהן דינים מעל עם ישראל. ועדיין לא הבנו מה משמעותה של הקנאות.

כשנלמד נגלה שזהו אחד הכלים החשובים ביותר שכדאי להשתמש בהם דווקא בדור הזה, ולא, אין הכוונה לקנאות בפרשנותה הנפוצה. זוהי קנאות מזן אחר. קנאות שכולה אהבה ומקוריות.

*

המושג 'קנאה' מופיע בהקשרים טובים ופסולים. הקנאה היא משלושה דברים שמוציאים את האדם מן העולם. כל כך עמוקה היא הקנאה עד שנאמר "רקב עצמות קנאה" הסיבה שגורמת לגוף להרקיב לאחר המוות היא הקנאה. היא נוגעת עד העצם!

הקנאה היא ללא ספק תוצאה של מעורבות אישית ואכפתיות עזה במיוחד. ולכן אין דבר שיכול לחלץ מהאדם את רגש הקנאה אם הוא לא נוגע לו ולעולמו. אדם מקנא במי שהוא מעוניין להיות כמותו. אדם מקנא כאשר הוא חש שלוקחים את היקר לליבו. הקנאה כמובן יכולה להיות מופעלת בצורה חיובית או שלילית.

הקנאה הראויה המפורסמת ביותר היא "קנאת סופרים" שסגולתה להרבות חכמה.

קנאה נובעת אם כן ממקום עמוק מאוד באדם, ובמקביל היא מסוגלת לחבר אותו אל המקום העמוק ביותר בתורה. אל תורת הרמזים.

כשזמרי בן סלוא עשה את המעשה שלא ייעשה, היו שם משה ואהרון וכל גדולי האומה. איש מהם לא חרץ את גורלו. רק פנחס שלא מילא תפקיד מנהיגותי קם ועשה את המעשה. חז"ל מסבירים שהסיבה היא שעל עבירה שכזו בית דין לא מענישים, אלא "קנאים פוגעים בו". כלומר, מי שבוער לו כבוד ה' רשאי להרוג את החוטא. ולכן המעשה חייב לנבוע ממקום טהור ונקי מאוד שמקנא רק לכבוד ה'.

מסביר רבי נתן:

יש בתורה שני חלקים –  חלק נגלה וחלק נרמז. כאשר אדם משוחח עם חברו, הרי שיש את החלק הגלוי שהוא אומר במפורש. מעבר לכך יש את המשמעויות שעוברות באמצעות רמזים, באצבעות ובהבעות פנים. ככל שהשיחה נוגעת ברבדים עמוקים ודקים יותר, כך ייטלו בה הרמזים חלק רב יותר.

התורה גם כותבת בפירוש את רצונה, מה מותר ומה אסור, וזו תורה שבכתב. אבל מעבר לכך היא מרמזת רמזים וזוהי התורה שבעל פה. מה כתוב בתורה – אפשר לדעת מתוך הכתובים, אבל איך  מפענחים את הרמזים?

נקודה זו קשורה לאופן בו אנחנו ניגשים לתורה.

כדי לזהות ולפענח רמזים אתה מוכרח לחפש אותם, ולחפש אותם במלא תשומת הלב. מי שאינו יודע על קיומו של מטמון, לא יזהה את הסמנים המובילים למקום מחבואו.

רוב הלומדים מחפשים בתורה את מה שכתוב. וזו הגישה של מי שמעוניין למלא הוראות; הוא יאזין לנאמר וישתדל לבצע את המוטל עליו. אבל יש אנשים שנגשים לתורה כדי למצוא מטמון. גורל פרטי ואוצר אישי. מי שמחפש בתורה את הנשמה שלו, את החיים שלו, את ההצלה שלו – הוא יזהה את תורת הרמזים, וזו תורה שבעל פה.

בתורה כתוב מה ואיך לעשות, אבל בשאלות המהותיות שנוגעות אל הנפש שום דבר לא כתוב במפורש, אתה ורק אתה לבד, תוכל לגלות את המטמון.

מכל העדה רק פנחס מזהה את ההלכה הלא מפורשת ומקנא לה', פנחס מצא את תורת הרמזים משום שהוא חיפש אותה. כאב לו ובער לו כבוד ה'.

יש בכל אחד מאיתנו בחינה של פנחס, זהו החלק האכפתי שבנו. הנקודה הקדושה שמוכנה להתמסר כליל להצלחתנו הנצחית. לא נולדנו על ההר והתחושה היא שלא נועדנו מילדותנו לגדולות ונצורות. אבל הרי היה כאן כבר איש אחד, פשוט ויושב בתוך עמו, שדווקא כאשר החולשה פשתה בשולחן המזרח הוא קם וזכה לנצח נצחים בחלקו ובכהונתו. הוא זכה בכך רק מפני שרוחו היתה קשובה לרמזים ולא רק למילים הכתובות.

בדרך כלל אנחנו לומדים תורה מן הכתב. ועל פי הכתוב לא תמיד נראה שיש לנו מה להוסיף או לחדש. נדמה לנו שהכל כבר נקבע מראש, גם גורלנו והמקום אליו נזכה להגיע. אבל מי שמאמין שבתוכו יש מטמון והוא מוכרח למצוא אותו כדי לחיות, לא יסתפק במה שכתוב –  הוא יקנא לכבוד נשמתו ולא יסכים לגורל מוכתב מראש. הוא יפקח את כל חושיו ויאזין בכל תשומת ליבו, ואז תתגלה אליו תורת הרמזים. והתורה הזו היא תורה מקורית שאיש לא חרש אותה ואיש לא ניצל את אוצרותיה הבלתי נדלים. זו תורה פרטית שלך, האיש המחפש באמת.