פרשת עקב – הקשיבו! מדברים על משכורת (משנת תשע"ד)

בס"ד

אם חסרה לנו חיות בעבודת הבורא – חסרה הרגשה בגן עדן. מי ששכרו לנגד עיניו אף פעם אינו מתנשף. גם עבודות קשות נעימות לו.

לפעמים מה שדורשים מאיתנו זה פשוט להקשיב. לשמוע את גן העדן באוזניים ולהבין שהוא כאן ממש. במיוחד אם הגענו לעקביים.

אנשים משכימים קודם אור יום, ומתנהלים שעות על פני כבישים בין-עירוניים אל העבודה וממנה. בכל מקום נראים אנשים זריזים מתרוצצים, פועלים בבגדי עבודה מיוזעים, מגירים כמויות בלתי נדלות של אנרגיה. מה מניע את גלגלי המאמץ הללו? הסוד מסתתר במעטפה דקיקה שמתקבלת בדרך כלל בסוף החודש. נכון, המשכורת.

אין אלו בהכרח המזומנים, יש לשכר ביטויים נוספים. לדוגמא, אנשים מכניסים את עצמם מרצון לתקופות לימודים ארוכות. משננים חומרי לימוד יומם ולילה, מוותרים על חופשות והנאות וכל זאת למען המטרה – לרכוש מקצוע, השכלה, בקיצור פרנסה. השכר בשלל צורותיו הוא הכוח המניע החזק בתבל. אולם ההשפעה של השכר על העבודה, תלויה במידת הוודאות שיש לפועל בנוגע למשכורתו. מי שמסופק לגבי תוצאות עמלו, יתקשה לבצע אפילו מטלות פשוטות. ככל שהתוצאה המצופה תהייה וודאית יותר – המלאכה תתבצע בקלילות ואפילו מבלי מאמץ.

*

השכר והעונש מקיפים את כל חיי היהדות שלנו. מלכתחילה כרך השי"ת את קבלת התורה עם תנאים של שכר ועונש: "והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה", הברכות וההשפעות מותנות בציות למשפטי התורה. מדי יום בפרשיות קריאת שמע אנו מזכירים את התנאי לקיום סדרי בראשית, ירידת הגשם מהשמים ונתינת היבול מהארץ, בעבור קיום מצוות התורה. האופק של כל יהודי אלו ההבטחות שעתידות להתגשם בזמן הגאולה ולעתיד לבוא. מלווה אותנו תמיד האמונה בשכר של גן עדן. כל יהודי מאמין יודע על גן עדן ועל עתיד לבוא, השאלה הגורלית היא – כמה ידיעות אלו קשורות באמת להווה, לעכשיו והיום.

מפתח הנחמה

יש לכך מבחן פשוט ביותר: ההתמודדות שלנו במלחמת היצר. עד כמה פיתויי היצר מצליחים להרפות את ידינו ולגרום לנו לזנוח את הדברים שאנו יודעים ומאמינים שראוי ונכון יותר לעשות. אם עדיין יש לו ליצר הרע טיעונים משכנעים שמצליחים לגנוב לנו את הלב, כנראה גן העדן שלנו מצוי רחוק מדי, אי שם אחרי הפטירה מן העולם והקבר. ליצר לעומת זאת, יש נציגים כאן. ניתן לבחון זאת גם במישור פשוט של עבודת השם: איזו מידת התאמצות נדרשת מאיתנו כדי לעבוד את השם. אם עודנו חשים מאמץ וקושי, מן הסתם השכר לא לגמרי עכשווי ונראה לעין מבחינתנו.

ההרגשה בשכר היא גם המפתח לנחמה. אנו בעיצומן של שבע שבתות הנחמה, גם בחיי הפרט הרוחניים נדרשת נחמה. העולם הזה מלא מכאובים, צער וייסורים, בגוף ובנפש. העיניים נשואות לנחמה אמיתית שתנשב בנו ותרעיף טל של תחיה וחיוניות. שכר מנחם. יגעת, סבלת, יבוא השכר ויצדיק את המאמץ. ירפא את השברים וירעיף תנחומים. כשמפרשים את השכר המובטח כעניין הנוגע לעתיד לבוא – פשיטא שקשה מאוד להתנחם בהווה. אנחנו סובלים היום, ובאותה מידה זקוקים לנחמה מהזמן הזה. צדיקים מפרשים את כל הבטחות ההטבה העתידיות גם ובעיקר על ההווה. הבטחות וברכות התורה מוצאות בספרי הצדיקים ביטוי מאוד עכשווי, המלמד שאם תיאות להאזין לדברים, תגלה שיהדותך מלאה בשכר ותענוגים. תיווכח שגן עדן לא נברא רק עבור נשמות, גם גופים יתעדנו בו. ככלל, האריז"ל מפרש את הביטוי 'עולם הבא' מלשון הווה – אולם הבא ושופע כל העת מלמעלה לכאן. רבי נתן מתאר את עבודת האיש יהודי בחצות כישיבה בגן עדן. בזוהר מובא שבשעת חצות הקדוש ברוך הוא נכנס בגן עדן להשתעשע עם נשמות הצדיקים, ובליקוטי הלכות מתאר רבי נתן את קימת החצות שלנו היום ככניסה ממשית בגבולות גם עדן. אתה עם החצות האנושי שלך, נכנס ויושב שם בגן עדן. מי שמאמין ומקשיב – גם מרגיש.

עקב – תשמעון

אך בעיקר דורשת מאיתנו התורה בפרשת השבוע 'עקב – תשמעון'. המקום בו הכי נחוץ לזהות ולהכיר בשכר, הוא בעקביים. השמיעה נדרשת בעיקר במצבי 'עקב'. המצוות שאדם דש בעקביו כפירוש רש"י. הזמנים בהם הנפש שרויה בקטנות ונמיכות. בזמנים הללו קשה לזכור את השכר המובטח. גן העדן מתעמעם והטוב הגנוז והצפון נראה רחוק ובלתי שייך למצב הנוכחי. האדם הוא קומה שלימה מראש ועד עקביים. אוזניו קבועות בראש אך עקביו נטועות באדמה. מתוך העקביים קשה מאוד לשמוע, ודווקא שם חשוב מאוד להאזין. להקשיב היטב לאמונה שמבטיחה – יש שכר לפעולתך! היזהר מפני זלזול במעשים קטנים שעלולים להירמס תחת העקביים. לכל פעולה יש שכר, לא רק לעתיד לבוא – כבר עכשיו. העתיד בא לכאן. 'עקב' מלשון בעקבות כך או אודות לכך. התורה מדגישה שנדע כי מצבי העקביים, הזמנים היבשים ונעדרי התחושה אמורים להיות סיבה טובה לישועה. אם זיהית שמקומך בעקביים, אליך יוצאת הקריאה 'תשמעו'. תקשיב היטב משום שכאן חשוב מאוד שתשמע את מה שצריך לשמוע. הקול מעורר את הכוונה וכשאדם משמיע לאוזניו את האמונה, וגורם לה להדהד היטב במוחו – היא מחוללת רעמים שמיישרים את הלב (עי' ליקו"מ תורה ה'). לב ישר מוכשר לקבל שמחה, בבחינת "ולישרי לב שמחה".

 

פרשת עקב – שיראו עליך שאתה מרוצה (משנת תשע"ב)

בס"ד

מי זקוק לשכר, לתמלוגים? אותו אדם שזקוק לחשק. אם מציעים לנו שכר עבור עבודה, מתכוונים לרמוז לנו דבר מה עמוק יותר, חפשו פנימה.

הוא יצא מלשכת המנהל מופתע ונבוך. זה עתה הסתיימה לה הפגישה, והיא הותירה אותו מבולבל ביותר. המנהל דיבר על תמלוגים והטבות, תוספת שכר, עניינים שאמורים לעניין עובדים מתחילים הזקוקים לתמריצים כספיים. הוא, חבר וותיק בחברה, שותף למחצה, אינו זקוק לכל אלה. החברה בראש מעיניו, הצלחתה, הצלחתו האישית היא.

הנהל נשמע מוזר, אולי גם מדאיג.

הוא ישב עם עצמו וחשב. ואז גם הבין. אם מדברים איתי על תוספות ותמלוגים, מן הסתם התנהגותי החיצונית מעוררת חשש. אני נראה לאחרונה פחות נלהב, אולי גם מעט פחות מעורב. המנהל מבקש לעורר אצלי חשק, לגרום לי לגלות עניין נלהב יותר בחברה. אז הוא מציע לי את ההצעה המתבקשת ביותר.

***

העולם מלא באנשים שעוסקים בעיסוקים שונים. מה מניע את כל אלו?

שכר, כמובן.

השתכרות היא מרכיב מכריע בעולם העשייה ובתחום היצירה. שכר לא רק מאפשר את קיומו של כחעובד, הוא זה שגם מעניק לו את המזון החשוב מכל, חשק. מעסיקים יודעים זאת היטב. עובד יעיל חייב לפעול מתוך חשק ומעורבות אישית, ואת התוצאה הזו יוצרים באמצעות תמלוגים ומתן שכר, הטבות ומענקים. אם אין חשק, אות ברור הוא שאין מספיק שכר, או שמא, אין מספיק הכרה והרגשה בשכר. כך או כך התוצאה אחת היא, רפיון, רשלנות, הזנחה.

כך גם בעבודת הבורא. הרבה דברים חשובים ויקרים, נחשבים אצלנו למשימות קשות ומורכבות, בשעה שהן עצמן, כלומר המטלות, אינן סבוכות כל עיקר. אלא מאי, הקושי נובע ממחסור חמור בכח הנעה, מה שנקרא חשק. אין לנו מספיק הרגשה בשכר נצחי, שכר אמתי וחיי נצח, חסרים לנו מושגים.

כשם שפרצופיהם שונים, ודעותיהן שונות, כך גם עולם המושגים שונה בין אדם לחברו. על מנת לעורר את החשק הרצוי, יש לתגמל כל אדם בהתאם להשגותיו. לאחד תספיק רמת השתכרות מסוימת, האחר לא יגלה בה כל עניין, הוא זקוק לתגמול שונה. ילד יסתפק בצעצוע נוצץ, אדם בוגר יתעניין ברווחים נחשבים יותר.

בסך הכל משל

בפרשת השבוע פונה אלינו בורא עולם ומדבר על שכר:"והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה, ושמרתם ועשיתם אותם… וְאָהֵבְךָ וּבֵרְכְךָ וְהִרְבֶּךָ וּבֵרַךְ פְּרִי בִּטְנֶךָ וּפְרִי אַדְמָתְךָ דְּגָנֶךָ וְתִירוֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ". מבטיחים לנו שכר עבור יהדותנו. ההבטחה הזו תמוהה מעט. ראשית, אם מבטיחים שכר, אות הוא שהעבודה אולי לא בוצעה לגמרי בסדר, מבקשים לעודד אותנו, להעניק תמריצים?

שנית, מקובלנו מחז"ל "שכר מצווה בהאי עלמא ליכא". העולם הזה הוא שטח עבודה, את השכר מקבלים רק שם, למעלה, לא כאן. ובכלל, איזה מין שכר זה, שפע, פרנסה, דגן תירוש ויצהר. עד כאן הגיעו המושגים שלנו?

 

אכן כן, פרשת עקב מציעה לנו שכר, והסיבה לכך פשוטה. עברו עלינו מאורעות לא פשוטות, ידענו גלות וחורבן, איבדנו את כל הקדוש והיקר. מטבע הדברים, ולאור מאורעות שכאלו, משהו בכושר העבודה שלנו נפגע. גלות וטלטול הינם גורמים מובהקים לרפיון, חולשה והעדר חשק. חייבים לעודד אותנו, להפיק מתכנו חשק חדש, חיות, לגרום לנו לגלות עניין ולהיות מעורבים במטלות היהודיות אותן אנו מקימים. ולכן, פונה אלינו בורא עולם ומציע שכר.

אך לא זו הכוונה. השכר שהוצע לנו ממש לא נועד למלא את מאוויי הנפש שלנו. מי כמו אבינו רועינו, יודע ומבין לבב בניו האוהבים. לא היתה כוונה להשביע את הנשמה שלנו בדגן תירוש ויצהר, יש לה מושגים שונים לגמרי. תיאורי השכר הללו אינם אלא משל.

 

החשק האמתי של יהודי, מצוי פנימה יותר. לא על שכר חומרי תחייה הנפש, רק על מזון רוחני וזך יותר. האמונה והדעת, הדבקות, והרגשת החביבות והמיוחדות אצל בורא עולם, אלו הן התחושות המעניקות ליהודי חשק לעבודת הבורא. את השכר הזה, האמתי והנצחי, מבקשים להעניק לנו, תיאורי השכר שמזכירה הפרשה לא באו אלא להביע באופן הברור והרהוט ביותר את החביבות המיוחדת שיש לנו אצל בורא עולם.

ואיך מביעים חיבה?

מדברים על שכר, על טוב. מספרים לך שאתה אהוב, רצוי, חביב. ואת המילים הללו בדיוק מעביר לנו השם יתברך באמצעות הבטחת השכר. ואם התעורר הצורך לדבר על כך, אות ברור הוא שיש מה לתקן. מן הראוי שיראו עלינו מעט יותר חשק, מעורבות, רצון ושמחה בעשיית המצוות. שיראו עלינו שאנו יודעים ומודעים לחיבה ולחביבות שלנו אצל השם.

לשמור ולעשות

וכאן הבן שואל. ובכן, את עבודת הבורא יש לעשות מתוך שמחה וחשק. אך מה עם כל אותם עניינים בהם אינני יוצא ידי חובה, נכשל, מועד, פוגם.

גם על כך מדברת הפרשה. "והיה עקב תשמעון… ושמרתם ועשיתם". למעשה, מבקשים מאתנו דבר פשוט בתכלית. "ושמרתם ועשיתם". עליך לשמור על התורה. כלומר, להשתדל לעשות, לקיים ולהתקדם. אך מעבר לכך, לא עליך המלאכה לגמור, כי אם לשמור! ואיך שומרים?

רביה"ק הנחיל לנו דרך פשוטה ומדויקת, התבודדות וחשבון נפש.

כעת החלוקה ברורה. במשך היום כולו, אנו עסוקים בעבודת המלך, נדרשת מאתנו עבודה נלהבת. מלאת חיות, חשק, סיפוק. ואת כל אלו חשוב שנביע בפומבי, מתוך שמחה, אושר, חיות, וללא חשבונות ודאגות.

בנוגע לכל החסר והבלתי מושלם. יש להשתדל ולשמור. שעה אחת ביום, שעה של לב נשבר. זמן מסוים בו ניגשים בהכנעה וערגה לפני בורא עולם ומספרים על הכל. על המעידות, הכישלונות, על כל מה שרצינו לקיים ולש ממש הצלחנו. ההתבודדות והשיחה בינו לבין קונו, שומרת גם את החלקים שטרם זכינו לקיים ולעשות. כעת אין זו הזנחה פושעת, איננו מתעלמים או שוכחים, אנחנו משתדלים.

 

 

פרשת עקב – כשבכפות הרגליים יתחילו לשמוע

בס"ד

לכל אדם יש בחיים מצבים שונים, לפעמים הוא מחובר לראש ולעיתים לידיים ולרגליים, יש מצבים בהם הוא שרוי בעקביים. ושם יש עבודה גדולה.

המרגלים לא הבינו איך מסתכלים על ארץ ישראל, הם חיפשו את היופי וההדר אבל לא במקום הנכון. הם הביטו על הכל, רק לא למטה, על העקביים.

פרשת השבוע מכוונת למקום הנמוך ביותר בקומת האדם, לעקביים. "והיה עקב תשמעון", את הדיבורים הללו משמיע משה רבינו דווקא אל התחתית, משום שבפעם הקודמת כאשר כמעט נכנסנו לארץ, העקביים עיכבו אותנו. כעת כדי להכשיר את הכניסה אל הארץ מוכרחים לדבר גם אליהם, אל הרגליים והעקביים, ששוב לא יעכבו אותנו.

*

כזכור, המרגלים הוציאו דיבת הארץ רעה, הכניסו טרוניה בלב העם והסיתו להתנגדות, התוצאה היתה ארבעים שנה במדבר. המרגלים נפלו בעטיו של העקב. הם לא השכילו להבין את קדושת הארץ ולא הצליחו לרדת לעומק הדרה ופארה, וזאת משום שלא ידעו היכן לחפש את קדושתה. הם ראו את ילידי הענק, ראו את פירות הענק, השקיפו על כל מה שסביב, אבל לא השכילו לרדת לסופם של דברים. ודווקא שם, בעקביים ובתחתית, משתרעת קדושתה של ארץ ישראל. הארץ הזו מגלמת את רצונו הקדום של השם יתברך שיעבדו אותו מתוך העולם הגשמי, מסוף המעשה, מתחתית ההשתלשלות. המרגלים שהסתגלו לגבהים הרוחניים של המדבר, לא הבינו זאת ופגמו בקדושת הארץ. בתוכחתו, הולך משה רבינו וסוקר את כל השגיאות שנעשו עד כמה ומלמד אותנו איך עושים מחדש את הצעדים אל הארץ.

שכר ועונש

בפרשה מלמד אותנו משה רבינו את תורת הגמול – השכר והעונש. אחד מסימני הבגרות של אדם זהו השלב בו הוא מבין את עניין השכר והעונש. ילד קטן חי בעולם בו שום דבר לא קשור לשום דבר. הוא מושך חפץ ולא מבין מדוע משהו חבט לו בראש. מרביץ לילד אחר ולא מבין מדוע החזירו לו מכות. מוח של תינוק אינו מסוגל לקשור בין אירועים ובין מעשה לתוצאה. בפרשת השבוע מלמד אותנו משה רבינו להתחיל לצרף את חלקי הפאזל לתמונה מלאה.

כמו בפאזל גם בחיים החלקים שאמורים להשתלב ולהשלים זה את זה דווקא הם עלולים להתפזר לפינות היותר מרוחקות. כדי להשלים את הפאזל יש למצוא את החלקים המתאימים, לדלג על הפער ולהצמיד אותם זה לזה. בין האוזן לעקב הרגל מפריד מרחק גדול. היא מצויה בראש והוא בתחתית הרגל, והתורה הקדושה אומרת לנו השבוע "עקב תשמעון" – התורה מסמיכה את איבר השמיעה שבראש לאיבר שבמקום הנמוך ביותר ברגל. המרחק שבין האוזן לעקב אחראי לאחת התופעות המסוכנות ביותר עבור חיי עבודת השם – "מצוות שאדם דש בעקביו".

מה יכול לגרום לאדם לדוש בעקביו מצוות, לרמוס אותן ולזלזל בהן? הוא הלא ירא שמים וזהיר בקלה כבחמורה. אחת הסיבות לקרירות ברוחניות ולנפילה במצודת ההרגל זה המרחק שבין האוזן לעקב. עד שהדברים המושמעים על האוזן יורדים ומחלחלים ומתיישבים בעקב, לוקח זמן רב, המילים שהיו רותחות כשהדהדו באוזן מצטננות עד שהן מגיעות לרגליים. האתגר החשוב ביותר של כל יהודי הוא להוריד את יהדותו מהאוזן עד עקב הרגל. גם התורה כשניתנה לנו עשתה את דרכה מהשמים אל הארץ. וכך כל יהודי יכול וצריך לקבל תורה, וכדי לקבלה צריך להורידה.

וזהו המסר של הפרשה אלינו: אל תפרידו בין מעשה לתוצאה, ואל תרחיקו את מה שאתם שומעים באוזן מהדבר שהינכם דורכים עליו. יכול מאוד להיות שהגרגירים הלא חשובים הנרמסים תחת כפות רגליכם הם-הם הדברים הגדולים ששמעו אוזניכם. הדברים הללו נאמרים סמוך ונראה לשער הכניסה ארצה. ארץ ישראל היא המקום המתאים ביותר להבנת הרעיון הזה. הארץ הקדושה הזו משלימה פאזל של עליונים ותחתונים, רוחניות וגשמיות. ארץ ישראל דורשת וגורמת לבאים בשעריה שלא להתעלם מהארציות ולא לרמוס אותה ברגליים, רק אדרבה לאסוף את כל העקבות שבחול ולהעלות לשמים.

חידוש העקביות

הזכרנו את המכשול הגדול של המצוות שאדם דש בעקביו. אחת הסיבות הנוספות לכך קשורה דווקא לעקביות. כאשר הינך מבצע מטלה מסוימת באופן עקבי יום אחר יום, אתה עלול לאבד את החיוניות ולבצע את הדברים בלי טעם וריח, כמו העקב הבלתי מרגיש שבתחתית הרגל. ארץ ישראל מכניסה את האדם לקביעות בקדושה. עבודה יומיומית בשדה. היא מרגילה אותו להימצא תמיד במקום של קדושה, ולכן דווקא בה נדרשת ביתר שאת הזהירות מהסתגלות פסולה. שמיעה היא אמצעי חשוב להתחדשות. כשמסתובבות בעולם שמועות יש באוויר תחושה שמשהו חדש מתרחש, יש חדש. כתיב "היום אם בקולו תשמעו", השמיעה מסוגלת לתת את התחושה שהכל מתחיל בעצם היום, רק היום – אם רק ניאות לפקוח אוזניים ולשמוע. צריך להשמיע את החדשות והחידושים לעקביים, לחלקים העקביים שבנו ולמעשים שנעשים דבר יום ביומו, כביכול אותו דבר, כאילו באופן החוזר על עצמו.

העקב הוא גם המקום של הדור שלנו. דורות ראשונים היו גדולים וחשובים, ככל שמתקרבים אלינו שיפוע ירידת הדורות מתחדד. הדור שלנו קרוי דור עקבתא דמשיחא. משיח קשור לעקביים. משיח יוכל לבוא רק כשנתחיל להאזין ולשמוע את דבר השם ואת מציאותו אפילו מהדברים הפשוטים ביותר שבכפות הרגליים.