משפטים – האור הגנוז אצלך

בס"ד

 

האור הגנוז צפון לצדיקים ולמתבודדים. במקום שיהודי עורך לעצמו משפט ויורד לפרטיו הקטנים, גם האלוקים ניצב שם, להאיר לו.

הסודות הגדולים ביותר, האור הגנוז והתורה של לעתיד לבוא, מופיעים בתוך גילוי קטן שיהודי מגלה את ה' יתברך איתו עימו ואצלו.

 

פרשתנו ממוקמת במקום נורא הוד, בין שני חלקיו של תיאור שמימי ממעמד הר סיני ומתן תורה, אבל היא כשלעצמה פשוטה ולמראית אין כלל לא שמימית. בעיצומו של מעמד הר סיני עוצרת התורה ומתחילה לדבר על הדברים הכי אנושיים ופשוטים: מריבות של בין אדם לחברו, נזקי שכנים, הוציא מרפסת בלי רישיון, לקח לי הרס לי, מגיע לי – איך כל זה נכנס בין 'וירד ה' על הר סיני' (יתרו י"ט, כ) לבין 'ויעל משה אל הר האלוקים' (משפטים כד, יג)?

ובכן, כאן ממש מוצפנים סודות התורה והאור הגנוז.

*

מה צריך לעשות מי שחשקה נפשו לגשת אל סודות התורה ולטעום מן האור הגנוז? ההוראות מופיעות בתורה ט"ו שבליקוטי מוהר"ן והדברים מסתכמים בסעיף אחד – להרבות בהתבודדות ולשפוט את עצמו בכל עת על כל מעשיו ועסקיו אם כך ראוי להתנהג (ליקוטי עצות – התבודדות). זו הדרכה ברורה מאוד לחיים יהודיים ראויים ולהתנהגות נאותה בין אדם לחברו, אבל איפה זורח כאן אור גנוז וסודות תורה שיתגלו לעתיד?

אור הגנוז

האור הגנוז הוא אורו של היום הראשון שזרח בעולם והוצפן כדי לא לאפשר לרשעים להיות ניזונים ממנו ולנצלו לרעה. ההארה שמורה עבור הצדיקים ולעתיד לבוא. סגולותיו של האור הקדמון, על פי מאמר הגמרא הן: שאדם צופה בו ומביט מסוף העולם ועד סופו. רשע כשמאיר לו, מה הוא אומר: נהדר, עכשיו אפשר להשיג עוד קצת גשמיות. אבל האור הגנוז נברא כדי לאפשר לאדם להביט אפילו דרך הגשמיות ולראות בכל מקום את ה', היינו לראות מסוף העולם – מקצה החומר והגשמיות, ועד סופו – עד החלק אלוק' ממעל שבאותו גוש עפר מעופר.

 

התחום שעשוי להיראות הכי פחות רוחני ובוודאי שלא קשור לעתיד לבוא, הוא השטח שבין אדם לחברו כמו גם שאר סעיפיו של חלק חושן משפט שבשולחן ערוך. זו תורה של פרטים קטנים ולעיתים גם של אנשים קטנים שמעוללים תעלולים, גונבים ומרמים ולוטשים עינם לממון חבריהם. אבל בדיוק בשטח הזה מוצפנים הסודות הכמוסים של האור הגנוז. כותב רבי נתן: "אֲפִלּוּ הַמִּצְוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ יֵשׁ בָּהֶם סוֹדוֹת עֲמֻקִּים וְרָזִין גְּדוֹלִים מְאֹד עַד אֵין סוֹף וְאֵין תַּכְלִית, וְכֻלָּם בִּשְׁבִיל הַתַּכְלִית הָאַחֲרוֹן לְמַעַן יֵיטִיב לָנוּ לְעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ אָרֹךְ וְטוֹב". בהקדמתו לליקוטי הלכות מציין מוהרנ"ת שעל פי ההקדמות המבוארות בספריו "יוּכַל כָּל אָדָם לְהָבִין וּלְהַשְֹכִּיל מֵרָחוֹק גְּדֻלּוֹת נוֹרְאוֹת וְנִפְלְאוֹת כָּל מִצְוָה וּמִצְוָה וְכָל דִּין וְדִין מִפְּרָטֵי הַמִּצְוָה, וַאֲפִלּוּ הַדִּינִים שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, הַמְבֹאָרִים בְּחֹשֶׁן מִשְׁפָּט, אֲשֶׁר אֵין אִישׁ שָֹם עַל לֵב לְהָבִין מֵהֶם רְמָזִים וּדְרָכִים לַעֲבוֹדַת ה' יִתְבָּרַךְ".

חושן משפט הוא גם מה שבין האדם לעצמו. ההתבודדות היא עצה עליונה וגדולה מן הכל, אבל היא נרקמת במקום שגרתי ופשוט עד מאוד. ההתבודדות דומה מאוד ל'חושן משפט' – עשויה  מפרטים קטנים ומפשפשת במעשים של יום-יום. להתבודד זה לדבר עם השי"ת על מה שעבר עליי היום, בפשטות. איך התנהגתי ומה עשיתי, והיכן אני בעולם. היכן כאן הסוד?

סודות התורה

מדברים על סודות התורה, מהו הסוד הכי שמור בעולם? למען האמת נוכחותו של ה' כאן בעולם הזה, היא העניין היותר סודי ובלתי ידוע, וגם הנשמה שלך. העובדה שהשם יתברך נמצא בכל דבר ממש ובכל רגע ובכל מצב ומציאות, גם השגרתית ביותר – היא סוד. אחד המקומות האחרונים שאנשים מצפים לגלות בו את ה', אלו העניינים הקטנוניים כביכול שבין אדם לחברו: 'זה עניין שלי איתו, מה הקשר להשם?!' גיוואעלד הנה הסוד הכי גנוז. כשהאיר האור הגנוז בעולם, אדם ידע נאמנה שבכל דבר ממש יש ה', אפילו בתוך ההרגשות היומיומיות והמחשבות שאני עצמי איני מצליח להבחין בהן, לפיכך יכול היה להביט באור ולראות מסוף העולם ועד סופו. אבל האור הוצפן מפני הרשעים שאינם מחפשים את ה', והוא שמור לצדיקים ולמתבודדים שמחפשים אמונה ואלוקות בכל דבר.

 

בפרשת השבוע, בין עליה להר סיני לעלייה השמיימה, יורדת התורה ומגלה היכן באמת השמים ואיפה הגבהים. גובה הוא מידת הקרבה לה'. הר סיני נמוך מכל ההרים סביבותיו, הוא נבחר מחמת ענוותנותו, וענווה אמיתית היא ההסכמה להיות היכן שהשם יתברך הניח אותי ולחפש בפינצטה עוד רצון של ה' כדי למלא אותו בשמחה ובהתלהבות. בנוגע למצווה להגיש לפני הדיינים כל ריב ומבוכה נאמר "עד האלוקים יבוא דבר שניהם", לומר לך שהבעיה הכי גדולה בין אדם לחברו זו לא עצם המריבה וחילוק הדעות, אלא העובדה שכרגע, מרוב התנצחות נלהבת עם החבר, אינך מצליח לראות ולמצוא כאן את ה'. ובכן, עד האלוקים יבוא דבר שניכם. הדיינים נקראים 'אלוקים' על שום שבאמצעותם אתה תגלה את האלוקות שניצבת שם, אצל הדיינים ואצלך ממש גם בתוקף הוויכוח והקטנות.

 

 

 

 

פרשת משפטים – למי מיועדת התורה הקדושה?

בכל אדם שתי דמויות, האחת מרוממת והשנייה פשוטה. באיזו מן הדמויות קיבלנו את התורה – בדמותנו הגבוהה או העממית?

את המצוות ניתן לקיים רק כאשר מחפשים את השם יתברך ואת רצונו בכל דבר ממש, ובכל הדרכים והציורים האפשריים, רואים ומוצאים אך ורק מצוות.

האדם בעולם המערבי רואה עצמו יצור מתורבת, מהוגן, מהוקצע. לפיכך הוא מקפיד על חזות נאותה. לבוש בקפידה ומדבר בהטעמה. הופעתו כולה אומרת כבוד, אישיותו נהדרת מן הסתם ומידותיו הנאצלות ממוסגרות בגינונים נאים ונכונות להיות האיש הכי טוב. כולם יודעים שזו רק אחת משתי הדמויות שהוא מחזיק ברשותו. זו דמותו החיצונית. את דמותו הפנימית הוא מצניע בבית, מאחורי הדלת. אין בכוונתנו לרמוז שבבית הופך האיש המעונב הזה לחייה רעה ולסטים, חלילה. די לנו בכך שהוא פחות מהוקצע, מפחות חביב, והרבה פחות מאופק והגיוני. כלומר שני אנשים מאכלסים גוף אחד. האדם שכלפי חוץ וזה שכלפי פנים.

*

גם אנו את יהדותנו חולקים בין שתי דמויות. יש לנו דמות מרוממת יותר, היא יושבת במזרח. בתוך הדמות הזו אנו מקבלים כיבודים בבית הכנסת. פועלים גדולות ונצורות. עושים מעשים טובים מתוך כוונות טובות. אבל יש בנו דמות נוספת, עממית יותר, פשוטה. אנחנו חיים במחיצתה מאחורי הקלעים, כשאין איש רואה וכשהזמן לא שייך לשום עיסוק רשמי. המקום הזה הוא אזור התעשייה של הנפש ולפעמים הוא תופס את רוב הזמן והמוח. במקום הזה אנחנו פחות מרוממים והרבה יותר ארציים. שם גם מתרכזות רוב הבעיות שלנו והמבוכות. לעיתים דמות זו סוחפת את רוב יישותנו בטרדות הזמן ובהילות הפרנסה. נשאלת כעת השאלה, באיזה מצב קיבלנו את התורה –במצב המרומם או הפשוט?

עבד עברי

על פניו סבור הצופה לומר שהתורה ניתנה לנו בדרגתנו הגבוהה. "בקולות וברקים עליהם נגלית ובקול שופר עליהם הופעת". מעמד הר סיני היה נורא הוד, מעמד של שלימות, של קדושה ורוממות. האם אכן רק למצבים אלו ייעדה התורה את דבריה? הבה נראה: פרשת השבוע פותחת בדיני העבד עברי, וכאן ראוי לשאול. מה עניין עבד עברי אצל הר סיני? זה עתה סיימנו להתפעל מגודל מעמד הר סיני המתואר בשלהי פרשת יתרו, ותיכף נדדנו אל הקצה השני של היהדות, דין עבד עברי. האחרון שבעם. הנפש הירודה והנידחת ביותר. והנה אל האדם הזה שנמכר בגנבתו מייעדת התורה הלכות ודינים. כלומר, התורה ניתנה לאדם שכזה, למצב שכזה. אם את התורה קיבלנו במדרגתנו המרוממת, מדוע יש צורך להשמיענו את דינו של העבד העברי? אלא מוכרח שהתורה אמורה להינתן דווקא למצב הנמוך שבנו, המצב שעשוי להידרדר לעבדוּת. לשם ניתנה לנו תורה.     

כשחיפש השם יתברך את המקום הראוי להוריד עליו תורה, נשאו כל ההרים ראשם בגאון והציעו לקבל על קדקודם את התורה. השם יתברך סירב להם והעדיף את ההר הנמוך ונעדר ההוד שמכולם, הר סיני. לאור האמור נבין מדוע: כאשר השם יתברך נותן תורה לעמו ישראל הוא מבקש בעצם להוריד את השמים אל הארץ. לקחת דבר שכל מהותו רוחניות ונשגבוּת ולגרום לו לחדור אל כל שכבות החומר ולהימצא כאן ממש בעולם הזה. זו ירידה תלולה, וכדי שהיא תתאפשר יש צורך במקום נמוך ועניו מספיק, שיוכל לקבל את התורה ולהורידה לכל שכבות החיים. את התנאים הללו גילם הר סיני. תורה הניתנת מסיני היא תורה שמגלה לך שבכל מעשה ממש אתה יכול לבחור לעשות רצונו של מקום או להיפך. 

שאלה של בחירה

למעשה כאן מסתתרת אחת הנקודות המהותיות בסוגיית הבחירה. אנחנו בוחרים את משמעות המעשים שלנו. אדם עשוי לעסוק יומם ולילה בנימוסים אנושיים, להיות נחמד ולעזור, להתנהל כראוי עם אנשים ולעבוד, ובכל זאת לא ייחשב הדבר כעסקי חולין אלא כמצוות ומעשים טובים. בשאלה האם עסוק הוא בענייני חולין או בעבודת הבורא, רק הוא מסוגל להכריע. איך שיחליט כך יהיה. תראה עצמך עובד השם – הרי אתה עובד השם.

יהודי איננו אמור להיות מנומס, אנושי, חביב וישר. יהודי הוא דבר אחד בלבד, עובד השם. גם בשעה שהוא עסוק ממילא כביכול, בעניינים של יישוב העולם, בנימוסים והנהגות של יושר – הוא עובד השם. על זה אמר דוד המלך ע"ה "דרך מצוותיך ארוץ", ומלמד רביז"ל: אפילו מצוות ששייכות לתחום 'דרך ארץ' והנהגת העולם, מבחינתי אין זו אלא מצווה. "דרך – מצוותיך ארוץ" (שיחות הר"ן קט"ז).     

פרשת משפטים דנה רבות בעניינים ארציים, במריבות שבין אדם לחברו ובמשא ומתן ושאר עניינים ארציים. זהו למעשה המשך רצוף למסע שהחל בפרשה הקודמת – מסעה של התורה הקדושה משמים לארץ. אם בפרשת יתרו התוודענו לגודל המתנה ולרוממותה, הרי שבפרשה הזו מפרש נותן המתנה את כוונתו ומפרט בדיוק היכן בכוונתו שנשכן אותה. הוא מלמד אותנו שאת התורה יש לחיות כאן בעולם הזה. את המצוות ניתן לקיים רק כאשר מחפשים את השם יתברך ואת רצונו בכל דבר ממש, ובכל הדרכים והציורים האפשריים, רואים ומוצאים אך ורק מצוות. לא נימוסים ולא חוקים של טבע, רק "דרך מצוותיך ארוץ".