יום אחד הכל ישתלם

בחיים כל מיני דברים חולפים על פנינו, לחלקם הקטן אנו שמים לב, החלק הגדול חומק. אחד הדברים הפלאיים הללו מסתתר בין קפליו של בין הערביים, ברגעים שהשמש מעריבה ויום חדש ממלא את מקומו של היום הנמוג. טמון שם כוח עצום, הבה נדבר עליו.

פרשיות השבוע עוסקות בענייני טומאה וטהרה, לכאורה הלכתא למשיחא, אך אין זה כך! סוגיות הטהרה מטומאה קרובה לליבנו ונוגעת בציפור נפשנו, גם היום לאחר החורבן וטרם השלמת הבניין. הטהרה, כפי שמלמדים צדיקים, היא תוואי דרכה של הנפש אל החופש – החופש ממאסר הטומאה, שכן אין לך בית מאסר מדכא ומעיק כצינוק הטומאה. רבי נתן באחד מפיוטי תפילותיו זועק ומתחנן להינצל "משריון צרעת נגעי הנפש ומכאוביה המרובים", 'שׁריון הצרעת'. צרעת העור נחשבת אולי בתקופתנו מחלה מימים עברו, אבל צרעת הנפש קיימת עדיין והיא חונקת כשריון עבה את נימי הנפש. הטהרה משרטטת את דרך החירות מחוץ לקליפת השריון העב הזה. האין זו משאלת הלב של כולנו?

"ובא השמש, וטהר"

בסדרי הטהרה של הטמאים בטומאות חמורות דוגמת טמא מת, מצורע, וטומאה יוצאת עליו מגופו, אנו מוצאים בראש ובראשונה את הטבילה במקווה, אולם אין די בכך. גם לאחר הביאה במי מקווה אסור הטמא בקודשים עד שיעריב שמשו, כדכתיב "ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקודשים". הטהרה תחול בשלמותה רק לאחר הערב שמש, מדוע? מלמד כאן רבי נתן שני יסודות נפלאים:

ראשית, אנו למדים שהטהרה תלויה בימים. אחר כל ההשתדלות בהיטהרות נדרש הטמא להמתין, לצפות ולייחל ליום חדש, מדוע? מפני שבכל יום ויום נעשות חדשות לגמרי, כל יום הוא בריאה בפני עצמה, חדשה לגמרי. כל יום הוא יצירה חדשה היוצאת לאור מכבשונו של צור כל העולמים. מעשה ידיו של השם יתברך, חידוש מחודש שלא היה דוגמתו. ובאותה בריאה חדשה לגמרי גנוזים כוחות חדשים, רצונות חדשים, קדושות חדשות, משום שיום שכזה לא היה מעולם, יחיד הוא במינו!

לא לשכוח את יסוד ההתחדשות

המאסר האמיתי שכופה עלינו הטומאה היא שכחת יסוד ההתחדשות. העולם הזה והתלאות שהוא מעביר על כל אחד מטעה אותנו בשגיאה כאילו מה שהיה אמש יחזור על עצמו היום וגם מחר. אנו מתקשים להאמין באמת שאפשר להיחלץ מכל מה שמעיק מכביד ומגשם אותנו. הטהרה מתחילה במקווה, התעלות ויציאה מקטנות וגלות מתחילה בהשתדלות ועבודה אך איננה יכולה להיות מושלמת בלי ההבחנה בסוד 'הערב שמש' – בהבנה שיום חדש לגמרי יפציע, וכפי ששמש חדשה תאיר בעולם גם ישועתנו תפציע, גם טהרתנו והצלחתנו תבקיע. ביום מן הימים כבר נבראה עבורנו ישועה, הצלחה, קדושה. עלינו רק להגיע אל סוף אותו היום. "וְהָעִקָּר לְהִתְחַזֵּק בְּכָל אֵלּוּ הַיָּמִים שֶׁאֵינוֹ זוֹכֶה עֲדַיִן לִשְׁלֵמוּת טָהֳרָתוֹ, לְהִתְחַזֵּק בָּהֶם בְּכָל יוֹם וָיוֹם בִּרְצוֹנוֹת חֲזָקִים חֲדָשִׁים, וְיִהְיֶה חָזָק בָּזֶה מְאֹד מְאֹד בְּכָל מַה שֶּׁיַּעֲבֹר עָלָיו עַד שֶׁיִּזְכֶּה לְיוֹם יְשׁוּעָתוֹ שֶׁהוּא בְּחִינַת טָהֳרָתוֹ לְגַמְרֵי שֶׁיּוּכַל לֶאֱכֹל מִן הַקֳּדָשִׁים" (ליקו"ה – ברכת השחר ה).

יסוד נוסף. הערב השמש משקף גם את תוחלת חיינו. לעיתים הטהרה ממתינה לאחר הערב שמש, אחר ביאת שמשו של אדם. אנחנו רגילים לאמוד ולמדוד התקדמות והצלחה בעבודת השם על פי מה שרואים כאן ועכשיו. יהודי מנסה להיטהר משתדל להשתנות ולתקן, אבל שום דבר כאילו לא קורה. והתורה מלמדת את הטמא, דע לך: יתכן שתטבול במקווה, תנסה שוב ושוב לברוח מכל מה שמעיב על טהרתך, ובכל זאת מן הקודשים לא תוכל לאכול. אך אל דאגה כך פועלת הטהרה – סופרים יום ועוד יום, טובלים במקווה, משתדלים, בסופו של דבר גם אם רק מאה ועשרים נזכה, בוודאי נזכה. אין השתדלות שנאבדת ואין תזוזה אל הקודש והטוב שמתנדפת. בסופו של דבר, ולפעמים רק לאחר 'ביאת השמש' תחול הטהרה ואז נאכל מן הקודשים. וכשאומרים לו לאדם "בוודאי תזכה" וכשחתומה על כך התורה הקדושה בעצמה, אין זה משנה מתי זה יקרה, אני כבר שייך לשם. אני בצד הטהור גם כשעודני מצפה.

לחטוף ולחטוף יום אחד תגלה שהיה שווה

לעת עתה דבר אחד נותר בידינו – לחטוף. לרוץ ולחטוף עוד ועוד ניסיונות טהרה משום שברבות הימים יצטרפו וייערמו כל אותן התחלות חדשות, יצטברו אין מספר הפעמים שניסינו אף שמאומה כביכול לא פעלנו. יתחברו כל הרגעים הקטנים והמנותקים לכאורה בהם ניסינו בכל זאת. דחפנו את עצמנו, צעקנו בלי קול. השתדלנו. וכשכל אלו ייאספו יתברר למפרע מה רב ועצום ההבדל עד לאין ערוך בין המשתדל לבלתי משתדל, בין האיש שניסה וניסה, לכל השאר. היום למראית עין לא רואים הבדל. אלו עשויים להיות שני שכנים, חברותא, אחים, חברים, שניהם אינם צדיקים גדולים, מתמודדים באותן ניסיונות לכאורה. אלא שזה חותר ללא הרף, בשעות הקטנות של לילות חייו הוא מנסה בשקט לחזור. להתקרב. לתקן. וחברו מהסס ומתייאש. לעתיד לבוא יצטברו מאחורי כל אחד מאיתנו קילומטרים של השתדלויות ולפתע אנשים שנראו כאילו בתחילת המסע ימצאו עצמם רחוק וגבוה מאוד. כשהפאזל הזה יתחבר נודה לעצמנו על הרגע הקטן בו החלנו לנסות למרות שלא נצליח.

 

 

אין מחלה חשוכת מרפא!

צרעת היא נס רפואי משום שהיא מעוררת את החולה להבין את מצבו ולגשת לרופא, הנס השני יתרחש כשתזכה להגיע לתרופה מתאימה.

כשלומדים בספרי הצדיקים יש לחפש תמיד את העצה למעשה, איך הדבר הזה יפעל עלי ואצלי וישנה אותי לטובה ממש.

מקובל בעולם שעל מקצועיות משלמים. אדם מזמין עבודה אצל פועל פשוט ומשלם פרוטות. לבעל מלאכה מנוסה הוא ישלם על אותה מלאכה ביוקר. רופא זוטר מקבל מטופלים במחיר סביר, רופא בכיר ידרוש עבור שעת ייעוץ הון תועפות. כולם מבינים שהתשלום אינו ניתן על שעה של ייעוץ גרידא, הוא משקף שנות לימוד והתמחות, ניסיון וותק. כאשר הינך ניגש לאיש מקצוע אתה חש בנוח. קל יותר לסמוך עליו.

להבדיל, גם בקדושה אנחנו יודעים להעריך את האנשים הנכונים. מי שזכה לשמוע שיעורים מפיו של מגיד שיעור למדן ששנות לימוד רבות מאחוריו, יודע ששיעורים שכאלה אי אפשר להמיר בשום דבר אחר. כאשר מתעוררת שאלה בהלכה ניגשים למורה הוראה, וכשהשאלה סבוכה וחמורה יותר מחפשים את הפוסק היותר גדול. ההשקעה והיגיעה שלו במשך ימים ושנים, הניסיון העתיר ותשובותיו הרבות בכל התחומים מעניקים לו גושפנקא. בעניינים של פיקוח נפש כל אחד יחפש את האילן היותר חזק להיתלות בו.

*

יצאנו זה עתה ממצרים. חלפנו על פני השערים וממעמד נחות של עבדים נרצעים זכינו במקום כה נשגב של בנים למקום. בנקודה הזו יהודי מבין שאפשר לזכות בחיים טובים באמת, ואחד הדברים המבליטים את החירות היא ההרגשה שיש לאן לחתור ולאן לצעוד. לבן חורין יש שאיפות. צעד ראשון בגאולה היא תזוזה, אפילו תזוזה קטנה. מה יכול לגרום לאדם לזוז, להתקדם? דווקא ההיכרות עם הפחות טוב. לעיתים חבטה הגונה של קרקעית הבור מביאה את הנפש ליקיצה. לעיתים דווקא משם תצמח גאולת הנפש.

נס הצרעת

בזמן בית המקדש התרחשו ניסים רבים, אחד מהם היה נגע הצרעת. שוו בנפשכם: אדם נרדם מעט על משמרתו, סטה קמעא מהדרך, נחלש והתקרר מעבודתו ולפתע נגע צומח במצחו. הוא ממהר אל הכהן שמאבחן אותו כנגוע בצרעת. בבת אחת חובטת בו ההבנה, "געוואלד, הצטרעתי". ההבנה הזו מטלטלת אותו, הוא תלוי בין חיים נצחיים למוות. זו תחושה לא פשוטה, כאילו בישרו לו שלה לא עלינו במחלה נוראה, מחלת נפש. אבל כאן גם ממתינה עבורו ישועה עצומה. הכהן הוא איש מקצוע עתיר ניסיון. כדי לאבחן צרעת עליו להתמצא במסכת נגעים, שבעים ושניים סוגי נגעים שם וכדי להבחין בהם עליו להיות בקיא ורגיל, בעל דיפלומה. המצורע ניצב לפני רופא מומחה והוא יודע זאת. הוא מבין שכשם שהמומחה אבחן את מחלתו והעמידו מול פרצופו הגווע בחוליו, כך במומחיותו יודע הוא בדיוק איך יוצאים מהחולי הזה. עם התחושה הזו הוא מוסר עצמו באהבה לידיו האמונות של הרופא. האמון הזה הכרחי להצלחת הטיפול.

צרעת העור אולי עברה מן העולם, אבל צרעת הנפש מעיקה וכואבת ומוכרת לכל אחד. איש הסובל מתחלואים יכול לקוות לשני ניסים שיתרחשו בחייו: האחד, שרופא מומחה יאבחן את חוליו ויעמידו על מקומו. השני, שיימצאו בתיקו התרופות המתאימות בדיוק למצבו. שני הניסים הללו התחוללו עבורנו. הצדיקים הם כהני השם אלו רופאי נפש מומחים אין כמותם. יש לנו רבי גדול המומחיות שלו חולשת על כל תחום, כל חלקי הנפש נסקרים בספריו הקדושים בסקירה אחת. וראו זה פלא – כשאך ניצב הינך על מפתנו נעשית מודע, ולו במקצת, למצבך. מי שרגיל בספרי רבינו הקדוש ותלמידיו מפתח מודעות עצמית וכשהוא מרבה לחפש וללמוד, הוא נעשה עוד יותר ויותר ער ופוקח עיניים למצבו. זו ישועה ראשונה. השנייה היא שהצדיק גם יודע את הדרך אל החירות ממאסר התחלואים. כשם שהכהן מסוגל לחרוץ את גורלו של הטמא והטהור, כך הוא יודע לאחוז בידיו ולהוביל אותו מטומאה חומרה לטהרה מוחלטת. ללמד כל אחד לפי מקומו ומצבו איך מסגלים דרך חדשה, איך קונים רצינות, עמל, איך נכנסים בשערי לימוד תורה, איך מתבודדים בינו לבין קונו, איך משיבים אל הנפש נעימות שאבדה וחשק שנגוז.

גש לרופא

ראשית יש לגשת לרופא. גש לארון הספרים, חפש את דברי הצדיקים. עיין בהם. אך מעבר לכך יש למצוא בתוך הספרים את אותו נתיב שיוביל אותנו לעובדה ולמעשה אל החירות ואל הבריאות. בספרי רבינו הקדוש נמצאות כל סגולות המרפא אם רק מחפשים אותן וחותרים להבין מה הרבי מתכוון, איזו עצה הוא הניח כאן ואיך העצה הזו מלמדת אותי מה לרצות, להיכן ואיך להתקדם. משום שבכל דיבור ודיבור של הרבי יש את שני המרכיבים – התעוררות והתחזקות. ידיעת מצבי ורפואתו המידית בעזרת השם.

 

 

צרעת הנפש ורפואתה

(מתוך 'עלה לתרופה' תשע"ד)

פעם, לרכילות ולשון הרע היו תוצאות מיידיות – צרעת. גם היום יש לכך תוצאות, בנפש פנימה.

יציאה מחוץ למחנה היא טהרתו של המצורע. בפסח כולנו יוצאים מהמחנות, החדשות והרעשים, ודבקים בנקיות של מצה.

הנוסעים בערבות אוקראינה פוגשים במציאות מרתקת. בדרכם הם חולפים דרך ערים גדולות, נוסעים על פני כבישים סלולים בשבעה נתיבים סואנים. מצידי הדרך בניינים רבי קומות כמו בערים הגדולות בעולם. כלי רכב חדישים נעים סביבם במהירות, ארץ דוהרת לקראת קידמה. והנה, שניים-שלושה קילומטרים מהמטרופולין על אם הדרך כפר קטן. שביל סלול מתערובת עפר ואבני רחוב שבורות. בקתות מסוככות חציר. באר בחצר. תרנגולים וברווזים. התחבורה על סוס ועגלה, והאזרחים חיים עוד לפני מאתיים שנה. שוכני הכפרים הללו מתגוררים בבקתותיהם מרחק רבע שעת נסיעה מהעיר הדוהרת, אך הם אינם יודעים על כך מאומה. יתכן ששמעו על העיר, אבל בחייהם העתיקים והישנוניים לא חוללה הידיעה הזו כל רעש והתפעלות. עוד מאה שנה הם יתגוררו שם, בצל ההמולה. ולא יסתקרנו אפילו להציץ על העולם הגדול.

*

ימים גדולים באים אלינו. הם מצויים כבר במרחק נגיעה. הספרים הקדושים מכבירים בדיבורים אודות קדושת הזמן, סגולותיו ונפלאותיו. ממש כאן קרוב נפתח שולחן גדול של ליל הסדר, אורות עצומים עתידים לרדת עלינו ולהשפיע לכל נפש גאולה וחירות. לעומת זאת אדם עלול להימצא שם ממש סמוך ונראה אך לא לשמוע כלום, לא לחוש מאומה. החג על שפעת אורותיו חולף סמוך לאוזן, והאדם ישן. מהו הגורם לאותה חירשות שתוקפת אותנו לעיתים? אלו צלילים מסוימים ששמענו ולא הבחנו במה שהם חוללו בנו. יש לכך תרופה.

תרופה ושמה 'פסח'

סקרנות היא טבע אנושי חזק, אנשים אוהבים לשמוע ולהיות מעורים בהתרחשויות. האוזניים כל הזמן קולטות מידע, קצת רכילות, חדשות, מידע מיותר. הקולות הללו נכנסות לאוזן, יורדות אל הלב ומחמיצות אותו קמעא. האדם אינו מבחין. בינו לבין עצמו הוא תמה, נו מה, אז שמעתי כמה מילים. נו, מה כבר אירע?! הוא אינו מבחין אולם התמורה כבר מתחוללת בו. הלב כבד, המוח מבולבל, הרבה דברים מיותרים משוטטים בתוכו. ויש מצבים קשים יותר, הוא שומע דיבורים שנוגעים לו. המחשבות מטרידות אותו והופכות למרכז עולמו. זו חירשות רוחנית. הנפש אטומה והקולות האמתיים אינם מצליחים לחדור את מסך ההסתרה.

בזמן שבית המקדש היה קיים אי אפשר היה להידרדר יותר מדי. אדם דיבר לשון הרע, האזין לרכילות – ולפתע צרעת פורחת בעור בשרו. הנגע הזה מריץ אותו אל הכהן שמעורר אותו: ר' יהודי הבט להיכן הגעת. התעורר. אחוז עצמך! הוא מוסגר מחוץ למחנה ועורך חשבון נפש. נוטש את רוח הסערה. מתבודד במשך שבוע ימים ומנקה את נפשו מחמץ. טהרתו תלויה בציפורים חיות טהורות המובאות לבית המקדש. שם, הוא יכול לפתח שוב את יכולת ההבחנה בין הצליל טהור לטמא. נגינת הלווים אמני הניגון הטוב, קושרת את נפשו לגעגועים קדושים, מעוררת את ליבו לתשובה. האטימות מסתלקת והנפש קמה לתחייה.

צרעת הנפש ורפואתה

כיום לאחר חורבן הבית, צרעת העור כבר איננה, ובכל זאת היא קיימת, אמנם לא בעור ובבשר רק בלב פנימה. אם יש בנו קרירות ואדישות כלפי דברים שבקדושה. אם איננו מצליחים לחוש ערגה וגעגועים לקדושת הימים הטובים. אם שורה עלינו כבידות ועצלות – אלו נגעי צרעת הנפש. העולם מלא ברוח סערה, היא חודרת לכל פינה וזו נגינתו של מנגן רשע. התוצאה היא כבידות, עצבות, עצלות. התחושות הללו יכולות לעורר אותנו להבחין היכן אנו. לעצור ולחפש טהרה.

פסח הוא רפואה נפלאה לצרעת הנפש. ביציאת מצרים הוציאנו השי"ת מכבידות הצרעת. נחלצנו ממצב בהמי של שיעבוד לרוח סערה ובלבול החושים, וזכינו לחירות נפש. אנו עסוקים כעת בהיטהרות. נפרדים מסערת העולם הזה. יוצאים מחוץ למחנה. מתנתקים מחימוץ המחשבה. משליכים מרשותנו כל דבר מיותר וזר ומתחברים לרוח טובה ולניגון של קדושה. המצוות הרבות שאנו טרודים כעת בקיומן, פועלות כסמי מרפא לנפש. גם העיסוק בהלכות החג עתיר סגולות נפלאות כנגד צרעת. כפי שמלמד רביז"ל, התיקון המומלץ למי שנכשל בניגונו של המנגן הלא כשר הוא לימוד תורה שבעל פה, לשמה. בפסח המצוות סובבות ברובן סביב הפה, פה-סח. גורסים מילים קדושות לרוב. אוכלים מצה שכולה אלוקות, שותים יין של מוחין קדושים. אלו תרופות לנגעי הנפש.

הדברים הגדולים מצויים ממש סמוך אלינו, כל שנותר הוא – להטות אוזן. להתייחס ברצינות לבשורת הימים ולא להניח לסערת העולם להשתיק את הקולות האמתיים. הימים שיבואו מסוגלים להוציא גם את מי ששקע עמוק ברעש, לחלצו, ולהשיבו אל המנגינה הטהורה ואל צלילי הנפש של התקרבות, קלילות וחיוניות. בניסן עתידים להיגאל!

להבריא מהמוות (פרשת תזריע-מצורע)

ההיסטוריה לא נותנת תאריך לתחילת המרוץ אחר ההצלחה, משום שהמרדף הזה החל ככל הנראה עוד בטרם טרחו לתעד אותו. ההצלחה צועדת בראש כל חוצות, אך מי שנושא אותה על כפיים נחבא דווקא אל הכלים, כמוס בחדרי הלב. בהחלט ניתן לומר שלפחות מחצית מן ההצלחה ניתן לזקוף לזכותו. המרכיב הזה, החשוב והחיוני ביותר בעולמנו, הוא דווקא זה שמעולם לא שזפתו עין באופן ממשי. אין לו דמות אף לא צורה, לא קול ולא ריח, אך נוכחותו – כמו גם העדרו מורגשת יותר מכל דבר אחר.

מה בין חי למת, ומה בין צמיחה לנבִילה. מה בין זריזות לעצלות, ומה בין שמחה לעצב. הכל היה מהעפר ולשם עתיד גם לשוב, ובין לבין עומד תל העפר בקומה זקופה, מהלך, מדבר, אוכל ושותה, הוגה דעות, בונה ומקים, כשמאחורי כל המפעל עומדת – רוח. אמור מעתה, הנכס החשוב ביותר הוא רוח חיים.

יש שיכנוה שמחה, ויש שיזהו אותה כחיות וסיפוק, כך או כך נוהרים כולם אחרי הרוח, מבקשים את עקבותיה בכל קצווי ארץ וים רחוקים, משקיעים משאבים, יוצרים, מחדשים, לוחמים וכובשים, ומאחורי הכל משאלה אחת – לחיות.

*

כמה מוזר שככל שהולכת תעשיית השמחה והסיפוק ומתפתחת, כך שוקע כדור העולם יותר ויותר בדמדומי העצב. האנשים של היום מבינים גדולים בשמחה, יודעים להסביר כל מצב רוח, לאבחן כל תנועה בנפש. על תורת הנפש הוקמו מוסדות, בתי ספר וגימנסיות. ערכים כמו 'שמחה', 'סיפוק', ו'שלווה', ממלאים עמודים שלמים בספרי המחקר ובכתבי העת. גם איש בער רחוק מכל מדע יודע שהיקר מכל היא – השמחה, הוא יבקש אותה בטיפה המרה, או בשחיקת סממנים, יעודד אותה לצאת ממחבואה בעזרת דציבלים גבוהים, ירקוד, ישאג, ירוץ, אולי יצליח לאסוף אל קרבו עוד מעט רוח. ואם נכונים הדברים לגבי העולם באופן כללי, הרי שכשנכנסים לעולמה של תורה תופסת הרוח מקום הרבה יותר רחב ועיקרי.

אם ניקלע פעם להיכל ישיבה באמצע ה'סדר', לא נוכל להתעלם מתופעה מפליאה. כולם כאן עוסקים באותה המסכת ובאותה סוגיה, יתכן אפילו שבאותו עמוד גמרא. אך משום מה אצל אחד נדמה הספר הפתוח כמעיין מים חיים, הוא רכון על גביו, ואצבעותיו תחובות עמוק בין השורות. עיניו לטושות כמבקשות לבלוע כל מילה. לעומתו, יושב אחר ועיניו כבויות, פניו כפני מת, מחצית גופו נסרכת על תחת השולחן, רק ראשו עולה כפוף כהגמון מעל לדפים הקמוטים תחת למרפק היד התומך בו לבל יימוט.

מה עשתה הגמרא לנער ההוא שעיניו דולקות באש של חדווה והתלהבות, שלא עשתה אצל שכנו לספסל, שעם מלאכת הדפדוף בקושי מסתדר. מדוע זה מוצאות מילות התפלה מסילות ללבבו של בחור אחד, בעוד שאצל חברו אפילו מלשונו הרפה מבקשות הן להחליק. מה הסוד שגורם לאחד לזנק ממיטתו עם שחר, בעוד חברו פוגש את השמש רק כשעומדת סמוך לאמצע הרקיע – את התשובה טומנת בחובה פרשת מצורע.

משמעותה של הצרעת

צרעת זה לא דבר נעים, וכשמצרפים לכך את ההשלכות הרוחניות, מגיעים למצב הרבה פחות נעים, לא לחינם משלו המושלים את המצורע למת. המצורע מנודה מהחיים, הוא מוסגר מחוץ למחנה, הזהר הקדוש מסביר שמשמעותה של הצרעת היא 'סגירו דנהורא עילאה' כלומר, אדם שהאור העליון סגור ממנו.

על משמעותה של הצרעת כמו גם על דרכי הריפוי והתיקון של המצורע, מדבר רבינו בלקוטי מוהר"ן סי' ג'. שם הוא מסביר מהיכן שואב הטוב את חיותו, ומהיכן יונק הרע את קיומו, ואיך זה שלפתע נעשים החיים כבדים, והלב שאמש מצא סיפוק בפרק משניות, לא מצליח היום לשכנע את השפתיים לבטא אפילו את המילים.

מאחורי כל זה – מגלה רבינו, עומדת לא אחרת מאשר הנגינה. מוזיקה בלשוננו.

'כי מי ששומע נגינה ממנגן רשע' – מזהיר רבינו 'קשה לו לעבודת הבורא' – עבודת השם נעשית אצלו דבר קשה וכבד. לעומת זאת 'כששומע ממנגן כשר והגון אזי טוב לו'.

הנגינה היא ה 'מוחין' של הטוב כמו של הרע. הקנאה, התאווה והכבוד אינם מסוכנים כמו הרוח הנושאת אותם. אילולי ה'רוח' אותה נוהגים יצרני הדמיון והתעתוע לנפוח בפרי מעלליהם, לא היו הבלי העולם מסוגלים למשוך אפילו שוטה שבשוטים. סביב לכל שטות חוגג ניגון, הוא נושא את הדמיון, מרומם אותו, מסלסל בו, ומציג אותו כמשהו שאסור להחמיץ.

כשרבינו מדבר על נגינה, הוא לא מתכוון למשמעותה המוזיקלית בלבד, הנגינה מתפרסת על תחום רחב בהרבה, זוהי בעצם הגדרה כוללנית לכל סוגי הבידור והדרור, בהם מבקשים בני אדם לעורר את החיות הרדומה. מי שהוליד את החדשות הוא הצימאון הנורא לחיות, הוא הרה גם ילד את הליצנות, לשון הרע היא רק פועל יוצא מנבירה להוטה במציאות הריקנית, באותם רגעים משעממים, כל שנותר הוא לחטט בקרביו של הזולת, אולי שם בחסרונות והעיוותים תמצא הנפש את מנוחתה.

המצורע לוקה בצרעת משום שדיבר לשון הרע, ואילו שמע אדם את קול הגפת שערי אוצרות החיים מעל נפשו עת נכשל פיו בלשון הרע, לא היה צורך בשום שיחת מוסר, גם בלי ללמוד, היינו כולנו בקיאים בהלכות לשון הרע.

מנגינה שבלב

לכל יהודי יש בלב ניגון, כבוש בתוכו ומבקש לעצמו תווים. המנגינה שבלב היא רוח החיים האצורה בליבו של כל יהודי, כשהניגון הזה פוגש תווים של תורה ותפילה, הוא מתחזק ומתעצם והופך ליצירה. יראת שמיים לא רק שאיננה עול, היא פשוט קלה ונעימה, מסוגלת לשאת את הנפש ולדלג עימה מעבר לקשיי החיים. כך זה אמור להיות כל זמן שיש רוח במפרשיׁם. כשהרוח הזו דועכת ופורחת, עלול אפילו הדבר הקל ביותר בעולם להפוך למשא בלתי נסבל, כך ניתן לראות אדם חסון ובריא, מלמלמל 'ברכה אחרונה' בתשישות של זקן שבע ימים.

'אין למעלה מעונג ואין למטה מנגע' (ספר יצירה). אולם פעמים רבות שבדרך אל העונג מוצא אדם את עצמו מושלך אל תחתית הנגע. עונג אמיתי מסוגלת רק רוח חיים מקורית לספק, רק הניגון שבלב, זה השופע ממקור החיים, יורד כטל ומרווה את הנפש, מסוגל להעניק לצימאון הבריא שלנו את מבוקשו. אך כשמבקשים למצוא סיפוק בנגינה אחרת הופך העונג לדלקת מוגלתית, והתענוג הופך בין רגע לסיוט.

אם הצרעת בהגדרתה הרפואית כבר לא כל כך מצויה, הרי שתאומתה הרוחנית קוטלת רבבות. רוב העולם מסוגרים בעצם מחוץ למחנה החיים, מיוסרים איש איש בצרעתו וחסרון חיותו. זוהי הסיבה לכל בעיות ה'חשק', והקרירות, כל אלו הם תופעות לוואי של צרעת מוגלתית מצויה.

אז מה עושים, חיות – מצרך נדיר, שמחה שייכת להיסטוריה, וברירת המחדל המועדפת היא – מוזיקה. אנחנו כל כך רגילים בגלולת התווים והצלילים המשככת כאבים, עד שההיתר הלכתי לעסוק במוזיקה לאחר החורבן נובעת מהעובדה ש'אם לא זה, מי יודע מה יקרה לנו…'

אבל כשרבינו מדבר על מוזיקה ועל נגינה הוא מגביל אותה רק למנגן כשר, כזה ששר לכבוד שמים, וללא מטרות אישיות, היכן בדיוק ניתן לרכוש את הקלטות שלו?

אז רגע, אל ייאוש, אחרי שרבינו מתאר את המציאות, הוא גם נותן פתרון – ללמוד תורה בלילה. הבעיה שלנו היא בסך הכל ביטוי לצרה גדולה יותר, כשחסר ליהודי חיות בקדושה זה אומר שמשהו לא כל כך בסדר ב'מלכות דקדושה', כשהעולם מסוחרר ברוח חיצונית של התלהבות שטותית, הרי שמלכות הרשעה חוגגת. ובכדי לתקן את המצב יש לבנות את המלכות דקדושה.

לשתוק כדי להירפא

בקיצור, ניתן לומר שהבעיה שלנו היא – הדיבור. הדיבור יוצר את הרוח, והרוח מנפחת את הדיבור, ושניהם יחד מחריבים או בונים יראת שמים ואמונה. כשהפה רגיל לטחון רוח של שטות והבל. כשהדיבורים מבוזבזים על ה'דברים הנורא חשובים' כאן בעולם, הרי שהרוח שנושבת במפרשי הנפש היא רוח זרה, ואז קשה מאוד לעשות אפילו דבר קטקטן בקדושה.

אז אם רוצים להתרפא מנגעי הצרעת, יש לכך עצה פשוטה – לשתוק. כך מנתקים לכל הפחות את ערוצי החיים ממלכות דסט"א. בנוסף, נותן רבינו תרופת פלא – לעסוק בתורה בלילה. באותן שעות של לילה, עת שוככת רוח הסערה, והעולם היגע מוצא סוף סוף מנוחה, יכול יהודי לקחת לעצמו שעה של עיסוק אמיתי, שעה בה הלימוד איננו 'בשביל ש…', רק פשוט לכבוד השם. אז יכול כל אחד לעשות משהו אורגינלי לכבוד מלכות דקדושה. רק פעולה אמיתית הנובעת מתוך רצון טהור, מסוגלת להועיל להקמת מלכות דקדושה. לימוד תורה שכזה מרומם את המלכות דקדושה מעלפונה, ומשיב עליה רוח חיים. אז, גם המנגינה הדועכת שמנגן הרחוב לא תוכל להכביד על נפשנו, כי הניגון של התורה היא יצירה מוסיקלית מדהימה, שמסוגלת לרפא אפילו ניגונים מקולקלים ולהפוך אותם לנעימות נפלאות.

לנחות בשלום אל התלם (תזריע-מצורע)

האם שגרה חייבת להיות תשושה וכבידה, עייפה ויבשה. או שמא ניתן גם בחיי היומיום לחיות מעט אחרת. עם לחלוחית של קדושה וחיות תמידית

החופשה הזו היתה מיוחדת במינה. לא שבפסקי הזמן האחרים שנטל מיודענו לעצמו, חסרה גשמיותו משהו. אדרבא ואדרבא, מעולם לא התפשר. חיפש תמיד את המקום הטוב ביותר, הירוק המוריק, המנשב והצופה על הנוף המרהיב ביותר. והוא נפש, ושוב נפש היטב, כראוי לבעלי בתים חשובים כאן.

מן החופשה האחרונה שב כתמיד. אבל הוא, כלומר הוא גופו, לא חזר משם כרגיל. חש כאילו הותיר שם במרחבים האווריריים נתח מעצמו. כאילו לא הסכימה אישיותו לשוב ולהתכנס בקיטון הצר שהתקינו עבורה חיי היומיום. הוא עושה הכל כמקודם, אך ראשו תקוע שם, לא פה.

'נו טוב', אמר לעצמו. 'קשה ההסתגלות לשגרה' יָסַף ושֹיבר את אוזני עצמו.

אך לא, הנופש כאילו אינו מרפה. וההסתגלות אינה פשוטה.

 

*

 אחרי כל 'בין הזמנים' מופיע זמן. אבל הנחיתה אינה פשוטה.

חגים ומועדים הם זמני התעלות. סגולת הימים, רוממות התפילות, נשגבות המצוות, כל אלו נוטלים אותנו למקום אחר, מעין גן עדן בעולם הזה. אך אחרי ככלות גן העדן, חוזר העולם אל מסלולו כמימים ימימה. וככל שהעליה מעפילה כלפי מעלה, כך השיבה אל התלם חדה וגם כואבת יותר.

בנקודה זו, ראוי לעצור ולשאול. האם הכבדות הזו הרבוצה אורח קבע על הכתפיים, האם הדכדוך משהו המלווה את היומיום, או תשישות הרוח של ימות הקיץ, האם כל אלו חוק חקוק הם ואין מוצא הימנו. או אולי אין הכרח לחיות כך, שמא אין כל מקור לקביעה שכאילו אין מנוס מלאבד את נכסי הרוח להם זכינו בימי הקודש. יתכן וניתן להמשיך זאת הלאה, אל תוך הימים הרגילים והפשוטים שיבואו.

הבה נבדוק.

מהיכן נובעת כבידות. על איזו קרקע היא צומחת.

אנשים העסוקים בעיסוקים המספקים להם חיות ועניין, אינם סובלים מדכדוך הנפש. לא מעצבות, קל וחומר לא מעצלות. מי שמוצא עניין במעשיו, איננו נזקק לטפיחת שכם מעודדת. הרוח החייה תנשב באופניו, ליבו יישא את רגליו, וכל כולו יאמר חיות ושמחה. כבידות ועצלות הם תוצאה של ריקנות. בלב פנוי מחיות קובעת את משכנה העצבות.

לאמיתו של דבר, יהודי מעצם הווייתו, עשיר. אוצרותיו מלאים מזן אל זן, סיפוק ושמחה. מוקף הוא מכל עבריו מצוות המקשרות אותו בא-ל חי. עין של רחמים והשגחה מלווה בחמלה ואהבה כל רגע מרגעיו. אפוף  תורה, יראה, קדושה וכל טוב. יש די באפס קצה עושר נשמתו של יהודי אחד, כדי להחיות גדודים גדודים של בריות, צבאות אדם. בליבו של כל יהודי פנימה מנשבת רוח של נבואה. רוח הקודש הקושרת את נפשו ואת כל הווייתו אל חלקו הנצחי בעולם הבא ובאחדותו יתברך.

חשכות הצרעת ורפואתה

אך פעמים שבעל העושר עצמו אינו מכיר באושרו. לזאת ייקרא צרעת. המצורע סגור ומסוגר בתוך עצמו, כלוא בבור בדידות נפשו ואור נשמתו אינו מצליח להבליח ולהאיר את מרתפי עצבותו. מצורע, כתרגום אונקלוס וכדברי הזהר הוא 'סגירו דנהורא עילאה' כלומר סתימת האור העליון (עי' ליקו"מ תורה ג').

ומה קורה כאשר האור נסתם – נעשה חושך. כשהמחשבות שרויות בחשכה הן מתחילות לראות רק צלליות. את העצבות החידלון והתסכול משליך אז האדם על כל סביבותיו. 'ההוא עשה לי', 'זה גרם לי', 'הוא אינו מפרגן לי', 'והם בכלל רק מקנאים בי'. ואז נפרץ גם סכר הלשון, והדיבורים שוטפים שוצפים בקצף. לשון הרע עלול להפוך עד מהרה למצווה עוברת, ורכילות לחובת השעה.

הדיבור כח עצום לו, אך הכסיל מבזבז את רוחו דווקא באמצעות הדיבור "כל רוחו יוציא כסיל". דיבורים שאינם הגונים מביאים צרעת על נפש המדבר. כלומר, סוגרים מפניו את אור השם. מחשיכים לו. נגע הוא היפוכו של העונג, דיבור פסול ומיותר מביא על הנפש נגעים תחת עינוגים אמתיים.

אך גם למצורע יש רפואה. לא לחינם גוזרת עליו התורה להימצא מחוץ למחנה שבעה ימים. כל עוד המחשבות טרודות בגורמים סביבתיים, באנשים, בדיבורים, במי עשה לי ומי פגע בי, אין כל דרך להתרפאות מהנגע. לשם כך מוכרחים להתבודד, להתנתק מכל ההבל, ואז לחשוב באמת, מה חסר לי, מה מציק לי. כשמתבוננים כך מתוך נקיות, מגלים הפתעות.

סופרים, בודקים, ומתקנים

יצאנו לא מזמן ממצרים. ביציאת מצרים טעמנו היטב את ההבדל המופלא בין חיי עבד לחיי חירות הנפש. כעת, אחרי שטעם גאולה וחירות טעמנו, אין לנו כל רצון לשוב חלילה אל דיוטתו התחתונה של העבד. אנו מבקשים בכל דרך להישאר שם, בפסגת חירות הנפש. ומשם כך אנחנו סופרים.

ספירת העומר היא תקופת בדיקה והקשבה. האדם נעשה קשוב לנפשו. מעיין ומפשפש בפנימיותו, האם יש בי שמחה וחיות, או שמא רוח אחרת היתה עימי. אנו סופרים יום אחר יום בערנות ושימת לב. וכשמזהים קצה קצהו של עצב, דכדוך, מירמור, איננו מחפשים אשמים או סיבות חיצוניות. רק צועדים פנימה אל האור המאיר באוצרות נפשנו. אורו של פסח שבוודאי לא מש מאוהלנו, יודעים אנו ומאמינים שאורה של חירות עודנו שרוי עימנו, את הפסח ניתן למשוך גם אל ההווה, והכלי הוא הדיבור. במקום לבזבז את מאגרי הדיבור על הבלים ועל סיבות זוטות ונפסדות, אנו עושים בו שימוש קדוש וראוי. כל תיבה של קדושה משמשת כלי להמשכת רוח חיים חדשה.

פרשת מצורע – מאותתים לך שים לב!

אנחנו אוהבים לרוץ ולהספיק, אין לנו פנאי לשים לב לאיתותים חיוניים. לפעמים ההתמוטטות מצילה את חיינו.

מאז עומדו על דעתו עסוק הוא עד למעלה מראש. ביום וגם בלילה ראשו ורובו בסידורים ועסקים. מדבר עם פלוני, מתווכח עם אלמוני, בוחש בקדרה זו ורוקח בעניין אחר. בגיל כלשהו התחילו מיחושים שונים, כאב פה גניחה שם. הוא לא התייחס, אין לו פנאי לקטנות. מן הסתם, אמר לעצמו, הגיל עושה את שלו. ואז ביום בהיר אחד הוא התמוטט. הובהל לבית החולים, אושפז ונבדק, הרופא זימן אותו לשיחה חמורת סבר:

"אירע לך נס, ההתמוטטות הצילה את חייך. בבדיקות שערכנו, זיהינו ממצאים מדאיגים, המחייבים טיפול מיידי. כרגע יש מה לעשות, אילו באת בעוד שבועיים, כבר היה מאוחר מדי…"

*

החיים הם מרוץ או אפילו מרדף. אדם מתנהל מתוך הרגל, מתרוצץ, ממהר. הקו המנחה את אורחותיו הוא – ההרגל. והרגלים כדרכם, אינם כבולים בהכרח למה שנכון, בריא, ועדיף. הרגלים הם פועל יוצא של הסתגלות, ואדם עשוי להסתגל גם לאורח חיים מזיק ומתיש הפוגע בו ובשאיפותיו.

כל עוד חש אדם בריא, אין לו פנאי לשים לב לזוטות, כמו מחושים וכאבים חולפים. אינו מעוניין להתייחס ברצינות, לאיתותי מצוקה המבקשים את תשומת לבו, ולשקול שינוי ותיקון. אנשים מנהלים עסק, תפוסים עד למעלה מראש בהתנהלות שוטפת, השקעות ותוכניות, ואינם מסוגלים להתייחס לסדקים הדקים, שמתפתחים והופכים לבקעים וסיכונים חמורים. התנהלות שכזו עלולה להימשך עוד ועוד, עד להתרסקות מוחלטת.

להבין את הרמז

כך ממש גם בעבודת השם. אדם חי, נושם ופועל, פה ושם נתקל בבעיות; מידה פלונית מגלה סימני מצוקה, הרגל אלמוני גורם לתופעות בעייתיות, לפעמים נכשל, לעיתים שוגה. האירועים הללו מאותתים לו: 'שים לב, דברים מסוימים דורשים את התייחסותך'. אך הוא עסוק מדי, בבהילותו אין לו פנאי לשימת לב 'מיותרת'. המציאות דוחקת בו לדהור הלאה, להספיק, להתקדם, לסיים. ובינתיים הבעיות הקטנות הופכות לקשיים גדולים, האיתותים מתגברים, והסכנה לנפילה מוחלטת קרובה.

אך אין סיכוי לשינוי. משום ששינוי ותיקון מהותי, יתכן רק באמצעות שימת לב ומשמעת עצמית, עיקשת ורצינית.

איך אם כן, עוצרים את הרכבת בזמן?

בתקופת בית המקדש התנהל העולם בהנהגה של שלמות, לא ניתן היה להרחיק לכת בחוסר שימת לב. אם שכחת – הגיע הרמז מיד. אדם שוטט בעולם, זחוח וגאה, פער פיו ללא חוק, דיבר לשון הרע, ריכל, חידש, והרגיש מוצלח מאין כמותו. אך לפתע פתאום, זרחה על מצחו בהרת, פרח על עור בשרו נגע, ואז באה ההתמוטטות המצילה. "והובא אל הכהן", "וראהו הכהן", הוא יוצא אל מחוץ ליישוב, מוסגר ויושב בדד, "וטמא טמא יקרא". ההוצאה הזו אל מחוץ למחנה, הבידוד, הטומאה, כל אלו נועדו לחלץ אותו מהבהלה וההיסח הדעת. אם בבהילות עיסוקיו לא יכול היה להבין מדוע זקוק הוא לרפואת נפש, לעצה טובה, לתיקון, הרי כעת, מתוך תחושת הטומאה והנידוי, בוערת בו ההבנה 'אני מוכרח לרוץ אל הכהן, לקבל רפואה, לפקוח אוזניים ולקבל'. רק לאחר ההתמוטטות, בדד ומחוץ למחנה, העיניים נפקחות.

ובימינו, איך נחלצים מהיסח הדעת מסוכן?

נגע הצרעת קיים גם היום, בדמותם של עצבות והעדר חיות. הצרעת נקראת 'משכא דחוויא', והעצבות כמו הצרעת, מקורה מקללת הנחש הקדמוני: "ונחש עפר לחמו" – עצבות וכבדות. כולנו יודעים עד כמה יש להתרחק מעצבות, ובכל זאת, מדוע משתלטת על הנפש עצבות? יש לכך מטרה. העצבות באה לעורר אותנו, בדיוק כפי שהצרעת עשתה זאת בזמן הבית.

הכבדות מעוררת להיטהר

איך תופסת העצבות את הנפש? הגורם הישיר הם דיבורים מקולקלים. רביז"ל בתורה ג' מלמד, שניגון של רשע, קשה לעבודת הבורא. העולם הזה מלא ועמוס בדיבורים מיותרים, אנשים מדברים ומעמיסים ללא הרף מידע מיותר, שמועות, פטפוטים, הבלים. ומשם נובעות הדאגות, המחשבות, העייפות, והייאוש. הניגון הזה, הממתיק סוד ומעורר עניין מאפס וכלום, הוא ניגון פגום, בבחינת 'מנגן רשע'. והוא מביא לאטימות ואדישות.

אם האוזניים סתומות בשמועות מיותרות, איככה יימצא בהן מקום לקליטת שמועות טובות ונחוצות; דיבור מחיה נפשות. התעוררות טהורה לתשובה, עצה מתוקה, מחשבה ישרה, ובעיקר – דברי תורה. לאדם התפוס בשרעפי הזמן והבליו, קשה להבין על מה מדברים בספרי הצדיקים. נדמה לו כאילו העיסוק בעבודת המידות ונקיות הנפש, אינו אלא עניין של דקויות, דיוקים, ו'עניינים', וממילא, הוא אינו מוצא בכך עניין. ה'צרעת' הזו, האטימות הפנימית להתחדשות והיטהרות, עלולה ללוות אותו כל ימיו.

חסד גדול עושה עמו השם יתברך, שהוא מוצא עצמו לפתע פתאום – מצורע; חסר שמחה, או שבוי בעצבות כבדה, כשאינו מסוגל לפעול מאומה. אז, כשהוא מואס בעייפות הנפש, הריהו מתעורר ושואל: האם לזה ייקרא חיים?!

הכבדות פותחת איפה צוהר להיטהרות. אדם מוצא עצמו בדד, טמא, עצוב ומדוכדך. כעת הוא מוצא על כורחו את הפנאי, לרוץ כל עוד רוחו בו אל הכהן, להטות אוזן לדברי הצדיק, ולהקדיש את עצמו לריפוי הנפש. אנשים רבים זכו להכיר ולייקר את דיבורי הצדיקים, רק לאחר שחשו היטב את טעם הצרעת, כבדות הנפש ודכדוך הרוח. רק כך, זכו למאוס באמת ברוח הסערה הפוקדת בני אנוש, ולהיכנס לחיים אמתיים ולשמחת המצוות.

כעת בימי הספירה הקדושים, כולנו עסוקים בסדר ימי טהרה. כעת דווקא, מתוך האופן בו אנו רואים איך אנו מעבירים את ימינו החולפים, נוכל לזהות בתוך הסדקים הקטנים, היכן יש לתקן ולשפר, ויהיו בידנו הכלים הנכונים, להתכונן לגאולת הנפש, וקבלת התורה הקדושה בשבועות.

(ראה אור בעלון 'עלה לתרופה' תשע"ג)