מטות – בוודאי אפשר לתקן!

 

שני צדדים למטבע הנדר – האיסור וההתר, וחז"ל מוצאים את פתח ההיתר דווקא מהפסוק שאומר 'לא יחל'.

ליהודי יש כוח להקים נדר, וזה מצביע על כוחו להקים גם את עצמו. תיקון חצות מסתיים בהתנערות מעפר וקימה.

פרשת מטות באה לאחר אירועים קשים וגורליים שאיימו על קיומו של עם ישראל; מדיין ומואב, קללת בלעם ועצותיו הרעות שהביאו למעשה שיטים והמכשולים החמורים בערבות מואב. ודווקא בשל גורליותם של האירועים מלאות פרשיות אלו במסירות נפש ועמידה על נפשנו. פנחס בן אלעזר מקנא קנאת ה' במעשה זמרי ומסיר חרון אף מישראל, ובפרשתנו נוקמים בני ישראל את נקמת ה' מיד המדיינים ואת בלעם בן בעור הורגים בחרב. כל העניינים הללו מתקשרים ביחד במהותה של מצוות הנדרים.

*

שני צדדים למטבע הנדר, האיסור וההיתר. על פניו נראה שמצוות נדרים עוסקת רק באיסור 'לאסור איסר על נפשו', אבל חז"ל לומדים דווקא מהמילים שמציינות עד כמה מוחלט הוא הנדר ובלתי הפיך, את צד ההיתר. 'לא יחל דברו' אומרת התורה, וחכמים דורשים 'הוא אינו מוחל דברו, אחר עושה דברו חולין, ואיזה זה – זה החכם שהוא מתיר לו את נדרו' (ירושלמי, חגיגה פ"א דף ע"ו).

לעמוד בניסיון

מצוות נדרים מלמדת אפוא על שני כוחות נפלאים שיש ליהודי, שניהם נצרכים מאוד בפרט כשהוא ניצב נוכח סכנות וניסיונות. ראשית עצם היכולת לאסור איסר, לנדור. רוב רובן של הניסיונות מתעוררים בתחום דברי הרשות, שטח זה הוא בחינת רשות הרבים ושם אדם נהפך לאיש המוני, אחד מתוך רבבות, וכאשר הינך רק אחד מיני רבים ממילא מתרופפת תחושת האחריות וההכרה בכך שבשבילי נברא העולם. והעולם כן נברא עבורך.

נדר הוא כוח יהודי, אין לגוי את היכולת הזו, אבל יהודי יכול לקחת דבר רשות ולהחיל כלפיו איסור מוחלט מדאורייתא. היכולת הזו קשורה ומשפיעה מאוד גם על ההכרה הגבוהה של 'בשבילי נברא העולם', על פי רוב אדם נוטה לתפוס את מקומו בעולם כצופה מן הצד, מה אני כבר מסוגל להועיל?! וכך גם כאשר הניסיונות מתדפקים על דלתו, הוא סבור עדיין 'מה אני מסוגל לעשות?!', פנחס המופיע על פי המדרש זו הפרשה השלישית ברציפות, לאחר שהרג את זמרי וזכה לכהונה וכעת גם הכה את בלעם בחרב, הוא היהודי שחי תמיד בהרגשת 'בשבילי נברא העולם', כלומר איני חייב להיכנע לחולשת הדור לעייפות ולייאוש, יש בכוחי להועיל בס"ד. לנדור נדר, היינו לגשת אל הניסיון בהרגשה ואמונה שאפשר לעמוד בו, בעזרת ה'.

הלימוד השני החיוני כל כך הוא שתמיד אפשר לתקן. נדר הוא דבר מוחלט, ואנשים רבים נופלים רק בגלל שהמציאות שלהם נראית מוחלטת כל כך. הטוב משום מה נראה תלוי ועומד, גם כשטוב לו אדם מתלבט, להאמין בטוב או לחכות עוד קצת אולי יהיה שוב פעם רע. הטעויות והקלקולים נתפסים כעובדות מוחלטות שאי אפשר לשנותן, ומכאן הייאוש. באה מצוות נדרים ואומרת, שמעת מה אומרת התורה? 'לא יחל דברו', שים לב, באים חז"ל ואומרים 'הבט הצידה, כאן מסתתר פתח חרטה. אתה יכול לתקן, חכם מפר'.

המדרש (רבה, פרשה מ"ג, סימן ד') מפליא לציין עד היכן מגיע כוחו של אותו 'חכם' המפר נדרים, הוא מספר על דין ודברים תורני הלכתי שמתנהל בין הקב"ה למשה רבינו כדי להתיר את הנדר שיאפשר לכפר לישראל על עוון העגל, בסופו של דבר מפר משה את נדרו של הקב"ה כדכתיב 'ויחל משה'.

למצוא פתח

את הלימודים הללו, לימודי ה'אפשר לתקן', מתאמצים הצדיקים כל כך ללמד אותנו. רבינו שואג בקול גדול שאין שום ייאוש, ורבי נתן משנן ללא הרף עד היכן עד היכן מגיעה כוחו של האפשר לתקן. ויתרה מזו, הפתח וההיתר מסתתר בתוך האיסור, אין דבר שאי אפשר לתקן והמילה 'אסור' מציינת שיש אופן אחר, טהור וכשר, שמותר. הריחוק לא בא לדחות אלא להצביע על ששם יש פתח, ולשם כך יש לגשת אל החכם.

הצדיקים נקראים גם חכמים, במיוחד בהקשר להתרת נדרים והמתקת דינים (כמובן מתורה ח' 'ואיש חכם יכפרנה'). תורת ההתחזקות של רבינו כמו כל דיבורי התקווה של רבי נתן, אינן סיסמאות, זוהי חכמה אלוקית עמוקה. כשם שהחכם הבקי בהלכות נדרים יודע למצוא את הפתח, גם הצדיקים המופלאים החכמים ברצון ה', יודעים למצוא עבור כל אחד את הפתחים שכבר נמצאים עכשיו בתוך מצבו האומלל ואף בתוך הצרות שהוא גרם לעצמו, ובתוך כך הטעויות ובתי הכלא שהוא אזק שם את נפשו. כי אין איסור שאין בתוכו פתח אל ההיתר.

שני העניינים הללו נוגעים מאוד לתקופה זו.

בימי בין המצרים אנו חשים נזופים, הצד המסוכן של הנזיפה הוא הריחוק, ואם הנוזף הוא אב הרחמן הדבר האחרון שהוא מעוניין להשיג בנזיפתו זה התרחקותו של הבן היקיר. הגערה היא קריאה לחזור.

פרשת הנדרים מלמדת עד היכן מגיע כוחו של יהודי, הוא מסוגל להתגבר, להקים נדר, כלומר הוא בוודאי יכול גם להקים את עצמו. האבלות כרוכה בישיבה לארץ וגם בקימה ממנה. בתיקון חצות הקינות נאמרות מעם הרצפה ובחליצת מנעלים, אבל מסיימים ב'התנערי מעפר קומי', וכאן מתנערים וקמים.

 

בדרך אל המטרה

בס"ד

אנשים רציניים מסמנים לעצמם מטרות, הרבה פעמים הם מגלים שרוב הזמן אוזל בדרך למטרה. האם זה בזבוז זמן?

לקדושה יש תחום, אבל היא לא תהיה שלימה לפני שנספח אליה את עיסוקי ההיתר. כדי להשלים את המקרא צריך תרגום.

לכל אדם יש מטרות אותן הוא מעוניין להגשים, ברוחניות ובגשמיות. אבל פעמים רבות אנו מגלים שרוב הזמן "מתבזבז" בדרך אל המטרה או סביבה. כולם מעוניינים להיות צדיקים וטובים אבל רוב הזמן חולף עלינו בעימותים עם רשעות ודברים לא טובים. מאז צאתנו ממצרים המטרה העליונה היא ארץ ישראל, משלהי ספר שמות ועד לרגע זה לקראת סיום ספר במדבר, אנו צועדים עדיין. לפני ארבעים שנה כמעט הושגה המטרה, ואז חטא המרגלים הרחיק אותנו לארבעים שנה. הוא אשר אמרנו – הבילוי העיקרי הוא סביב המטרה, האם זו תכלית?

*

פרשת השבוע מציבה אותנו קרוב מאוד לכיבוש הארץ, ולפתע נדמה שהיסטוריית ההחמצות חוזרת על עצמה. בני גד ובני ראובן מתייצבים לפני משה ומבקשים לנחול את חלקם מחוץ לגבולות ארץ ישראל, על אדמות עוג וסיחון הפוריות. האם גם הם כמו המרגלים מואסים בארץ המובטחת? החשד מעורר עליהם הקפדה של משה רבינו: "האחיכם יבואו מלחמה ואתם תשבו פה?!"

ובכל זאת מצליחים בני גד ובני ראובן להניח את דעתו כאשר הם מציעים להותיר מאחור את משפחותיהם טפם וצאנם ולהיחלץ חושים בחזית המלחמה לכיבוש הארץ. על פי התנאי הכפול הם לא ישובו לנחלתם שמעבר לירדן "עד התנחל בני ישראל איש נחלתו". פרשת התיישבותם של בני גד וראובן מעברו השני של הירדן נושאת לימוד גדול.

קליפה קדמה לפרי

קיימא לן שהקליפה קדמה לפרי. על פי יסוד זה, אם פנינו מועדות אל הקדושה, נפגוש קודם  בקליפה. הירדן תוחם את גבולות ארץ ישראל, ממנו ומטה משתרעת הארץ הירודה שמחוץ לקדושה. המטרה כאמור היא ארץ ישראל. אבל אי אפשר לגשת אל המטרה מבלי לכבוש קודם לכן את מה שסביבה. ארץ סיחון ועוג נכבשה ארבע עשרה שנה לפני שהושלמה כיבושה וחלוקתה של ארץ ישראל. טמון כאן יסוד גדול.

הקדושה היא בהחלט מטרה נעלה, אבל אי אפשר להשיג את המטרה מבלי לכבוש קודם את סביבתה. לפעמים אנחנו מרוכזים מאוד בהשתוקקות להשגת המטרה ואיננו מבינים מדוע נכפתה עלינו התעסקות מרובה כל כך עם מה שמחוצה לה. הסיבה קשורה ליסוד גדול בקדושה: שלמותה של הקדושה מצויה במה שמחוץ לקדושה. מכאן פירוש חדש למושג "קליפה קדמה לפרי" – אם נפשך לזכות בפרי, עליך לחלץ קודם את חלקי הפרי שבקליפה. היעד הוא הפרי, אבל כדי לזכות בו יש לנצח את צד הקליפה. במקרים רבים התחושה היא שאנחנו מתעסקים בטפל במקום בעיקר. אדם שואל את עצמו, מתי כבר יגיעו הימים האמתיים, מתי יתחילו החיים? למעשה הוא שואל מתי אכנס לארץ ישראל. אבל אי אפשר לגעת מיד בעצם הנקודה, הפרי מלופף בקליפה, ואנחנו לעת עתה מפצחים קליפות…

זה מה שמבדיל את בני גד וראובן מהמרגלים. האחרונים מאסו בארץ מפני שהסתייגו מהצורך להתאבק בעפרה. הם ידעו שהארץ הזו לא תניח להם ותדרוש עמידה בניסיונות ובירורים. מהבחינה הזו המדבר שכולו רוחני נוח יותר. ארבעים שנה לאחר מכן, ובעקבות מ"ב מסעות של חינוך לאמונה, ניגשים בני גד וראובן למשה ובקשה דומה בפיהם – דומה אך שונה לגמרי. הם מעוניינים לנחול מחוץ לגבולות הארץ, לא כדי להתחמק, אדרבה, כדי להיחלץ חושים. בני גד ובני ראובן מוכיחים את טהרת כוונותיהם בנכונותם לצאת בראש הגדוד לכיבוש הקדושה. הם מלמדים שהחזית מתחילה מאחור, מעבר הירדן.

שניים מקרא ואחד תרגום

קדושה אי אפשר לנחול מבלי לכבוש. הקדושה שלך, ההצלחה שלך, הנקודה היהודית שלך – ממתינה מעבר לשדה הקרב. והמלחמה מתחילה במה שמסביב לקדושה, בארציות, בדברי חולין. אי אפשר להיות יהודי קדוש מבלי להיות אדם קדוש. קדש עצמך במותר לך. אם לא נכבוש גם את תחומי החולין ונספחם לנחלת ה', לא תהיה לנו נחלה גם בארץ ישראל.

לפיכך מורים חז"ל: "לעולם ישלים אדם את פרשיותיו עם הציבור, שניים מקרא ואחד תרגום". הקריאה המשולשת מסמלת את כיבוש הקדושה, אין ללשון הקודש שבמקרא שלימות מבלי שנספח אליה את האחד תרגום. יש קדושה וזו לשון הקודש, יש טומאה ואלו שבעים לשון. בין זו לזו יש צד שלישי, לשון תרגום. אין גאולה בלי קיבוץ גלויות, ואין אפשרות להשיג מנוחה בתוך בית המדרש מבלי לאסוף גם את העם שבשדות. אדם לא יכול להתבצר בקדושתו מבלי לתת דעת על הליכותיו הארציות. ולכן, לפני שממריאים אל קדושת השבת מורים לנו חז"ל לרדת ולתרגם את הקדושה העליונה שתהיה מובנת גם לחלקים האנושיים שבנו. להשלים את הפרשה בקריאת שניים מקרא ואחד תרגום. בני גד ובני ראובן מבקשים לנחול את חלקם מחוץ לגבולות הארץ, לא כדי להימנע מארץ ישראל אלא כדי להכניס אל גבולותיה גם את התרגום. עבר הירדן הוא האחד-תרגום של ארץ ישראל.

(ע"פ ליקו"ה אור"ח סוכה ב, יו"ד מילה ג)

 

 

 

 

 

חמש דקות על פרשת מטות (אודיו)

בס"ד

האזינו:

פרשה בחמש דקות – מטות

פרשת השבוע מובילה אותנו אל סיום המסע במדבר לקראת כניסה לארץ ישראל. ושם, מעבר לירדן, היא מגלה לנו כמה חשיבות מיחסים בשמים למילים שאנחנו מוציאים מהפה. אדם מסוגל לנדור נדר שיחייב אותו לעמוד בו מדאורייתא. הלימוד הזה חשוב דווקא כעת, מפני שהדיבור גרם לנו, ארבעים שנה קודם לכן, להפסיד את הכניסה לארץ. בעקבות חטא המרגלים שדיברו נגד ארץ ישראל, התעכבנו ארבעים שנה במדבר כדי לתקן את כוח הדיבור.

אנשים רגילים לייחס חשיבות למעשים, לדיבורים פחות. לכן הם מרשים לעצמם להשתמש בתחום המילולי בחופשיות. הפרשה מפתיעה בכובד ראש שהיא מקדישה למילים שנאמרו. אדם יכול להחליט ביוזמתו האישית להמציא לעצמו איסורים חדשים. הוא יכול להחיל נדר על חפץ מסוים ולגרום לעצמו  איסור להשתמש בו מהתורה. כלומר, הוא ממציא לעצמו מצווה. וזה מעניין, להמציא מצוות?!

כדאי לשים לב ללשון המיוחדת בה נמסרה מצוות נדרים "זה הדבר אשר ציווה ה'". חז"ל דורשים על כך: "משה נתנבא בכה וכל הנביאים נתנבאו בכה מוסף עליהם משה שנתנבא ב"זה הדבר". כלומר מה שמייחד את נבואת משה מנבואת שאר הנביאים זו העבודה שהוא קיבל את נבואתו גם בלשון "זה הדבר". ההבדל בין שתי הלשונות הוא המרחק שבין אספקלריא המאירה לאספקלריא שאינה מאירה. וזה למעשה כל הסוד של מצוות הנדרים.

 

הנדר הוא כלי רוחני נפלא שבכוחו להבהיר דברים מעורפלים. במציאות יש דברים ברורים ויש חלקים מעורפלים יותר. לפעמים אנחנו יודעים בדיוק מה השני רוצה ולעיתים ההעדפות שלו מעורפלות, וקשה לנחש. כביכול, גם בנוגע למציאות ה' יש שתי בחינות; יש דברים ברורים ויש עניינים מעורפלים.

כשמדברים איתנו ברור, אנחנו משתדלים בדרך כלל לקיים. הבעיה שלנו היא עם החלקים המעורפלים. הרבה חלקים בחיינו מוסתרים בערפל. אנחנו לא בדיוק יודעים מה רוצים מאיתנו, ולא בדיוק ברורים לגבי מה שאנחנו רוצים מעצמנו. גם ביהדות, יש לנו חלקים ברורים, אין לנו ספק שהדבר הזה אסור ומחוץ לתחום, וכאן יש בדרך כלל פחות ניסיונות. אבל יש חלקים מעורפלים מבחינתנו, שם יש הרבה יותר ניסיונות. הניסיון העיקרי הוא המחשבה שאולי לא כל כך משנה לבורא עולם מה אני עושה או לא עושה. זו חשיבה של ערפל, והרי כתוב "ויעמוד העם מרחוק, ומשה ניגש אל הערפל אשר שם האלוקים".

ההבדל בין משה רבינו לסתם יהודי פשוט הוא, שכאשר יש ערפל אנחנו עומדים רחוק, כאילו לא מבינים בזה. אבל משה דווקא ניגש פנימה, ברור לו ששם בעצם נמצא האלוקים.

כל הנביאים התנבאו ב"כה" זו לשון מעורפלת, "כמו זה", כלומר בערך. לעומת זאת משה רבינו התנבא בלשון "זה הדבר" – הצבעה מפורשת, זה בדיוק הדבר. ההבדל בין משה רבינו לשאר נביאים, שהם הכירו את רצון השם בבחינת "כה אמר ה'", בהכרה כללית, וזו אספקלריא שאינה מאירה. משה רבינו זיהה את רצון השם בבחינת "זה הדבר" כמו מי שמצביע באופן מדויק על עצם הדבר, זה בדיוק רצון השם.

ההבדל עצום כמובן.

מצוות נדרים ניתנה בלשון "זה הדבר", משום שהיא מסוגלת לרומם כל אדם לרמת בהירות של אספקלריא המאירה.

כאשר אדם נודר נדר הוא כביכול ממציא לעצמו מצווה חדשה, אבל זו לא המצאה, משום שבאמת בכל דבר בעולם יש רצון השם. בכל מצב ובכל מקום ושעה יש לקדוש ברוך הוא רצון מסוים, מסוים מאוד, שהוא רוצה ממך. אלא שהרצון הזה מעורפל לדעתך, קשה לנו להיות בטוחים שכך בדיוק רוצים מאיתנו, וממילא אנחנו מפוזרים ומועדים לפורענות. הנדר מסייע לפיזור ערפל, יש לו כוח סגולי להבהיר לך שזה הדבר אשר צווה ה'.

ולמעשה זו כל המטרה של מצוות נדרים. בדרך כלל לא ראוי להרבות בשימוש בנדרים, אבל כאשר אדם מעוניין לבלום את עצמו מנפילות ולחזק את עצמו בקדושה, נדר מסוגל לסייע לו להימנע מהרגלים או מעשים שקשה לו להתנתק מהם.

אפשר להשתמש בכוח הזה גם מבלי לנדור נדרים. הדיבור שלנו מכיל תעצומות נפלאות. בעזרת כלי הדיבור אפשר להפוך גם ערפל לנוף בהיר. האתגר הגדול שלנו הוא להצליח לחלץ עוד ועוד חלקי חיים מהתחום המעורפל של "כה אמר ה'", ולהכניס את עצמנו להכרה של "זה הדבר אשר ציווה השם". להיות בטוחים וברורים שהקדוש ברוך הוא רוצה אותי ואותי בדיוק, והוא מעוניין בי במצב הזה, כאן ועכשיו, ויש לו ממש עכשיו וממני ממש נחת רוח עצום ורצון מסוים מאוד.

עם התובנה הזו אפשר לגשת לשער הכניסה של ארץ ישראל.