פרשת יתרו – סבלנות, דברים טובים בדרך

כדי לקבל תורה בשבועות צריכים לעבור את ספירת העומר, הדברים היקרים באמת מחייבים המתנה.

האור נאסף מדי יום, נאבד בכל פעם מחדש. להשיג את התורה יכול רק מי שמקבל על עצמו לבקשה כל יום מחדש.

העולם אומר: דברים טובים באים בקושי. זו אמירה נכונה, כל אדם יודע שהדברים היקרים ביקום אינם מתגוללים בחוצות, הם מוצפנים במעמקי האדמה, מסתתרים במצולות ים, במערות, בגניזות. המשרות הנחשקות מצויות מחוץ להישג יד ההמון. האנשים החשובים אינם נגישים. החומרים היקרים נצורים בכספות. אבל כל הדברים הנדירים הללו מצויים בסופו של דבר בידיו של מישהו שזכה בהם, ודי בכך כדי להצית את התקווה בלב ההמון, אולי אזכה גם אני כמוהו.

*

הדבר היקר בעולם הוא גם הדבר הכי נעלם – התורה הקדושה. כל כך הרבה אנשים יודעים עליה, וכה מעט זוכים באמת לגשת אליה. כל אחד משקיף על התורה מזווית אחרת. המידע זמין היום לכל דורש ומעיין. הכל נחלת הכלל, אך לא בדיוק. הגויים יודעים על התורה אך אין להם עימה כל שייכות. יש להם חוקים משל עצמם, התורה אינה מדריכה את חייהם המעשיים. את תכליתם עלי אדמות יחפשו בכל מקום אחר. אפשר אפילו להיות קרוב לתורה ובכל זאת להישאר רחוק ביותר. אם לא יודעים איך לשמוע אותה, היא עלולה להישאר בגדר מסורת ומנהג, עצה טובה ומילה של חיזוק. התורה עלולה להיות מונחת לנגד העיניים ובכל זאת לא רואים אתה. כמו כל הדברים היקרים.

ספירת העומר

כשמתבוננים על אופן יציאת מצרים, ועל הדרך שעם ישראל עושה עד לקבלת תורה בסיני, אי אפשר שלא להתפלא: לכאורה את ייעודנו עלי אדמות קיבלנו למרגלות הר סיני. עד אז מה עשינו? ספרנו. בין יציאת מצרים לקבלת תורה בשבועות מפרידים ארבעים ותשעה ימים, הדבר מעורר תימהון. מדוע להתמהמה עם מסירת הדבר החשוב ביותר לידי עם ישראל? וכי לא חשוב אובדן הזמן היקר?! השאלה מתרחבת לאור העובדה שמהר מאוד אנחנו מקבלים שוב את התורה, ביום הכיפורים. וכי לא קיבלנו רק כעת את התורה, מדוע יש לקבלה שנית?

אלא שמדובר ככל הנראה באוצר גנוז, נדיר. כזה ששווה ונצרך להמתין עבורו גם ימים ארוכים.

דרכם של בני אדם שכשהם שוהים במחיצתו של אדם חזק, עשיר, חכם מופלג וכדומה, הם מתבטלים. אם אדם זה יפגין כלפיהם גילויי חיבה וקרבה, יגלה להם את סודותיו ויכניס אותם בגנזיו, בוודאי שהמחווה תגרום להתרגשות עצומה. כעת נתאר לעצמנו: מלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא. נוטל את ידו הקטנה של כל אחד מאיתנו, צועד עימו בנעימות אל בית גנזיו, מוציא את החמדה גנוזה מששת ימי בראשית, ומוסר אותה לו בפשטות וענווה, שיעשה בה הטוב בעיניו. כאן בדיוק מרוכז העניין. אדם לא באמת מאמין ומבין שהשם יתברך מסר לידיו חלק אלוק' ממעל, חתיכה מאלוקותו ששווה להמתין לה בכל יום שתבוא. אילו היה מאמין כך בכל ליבו, בוודאי היה מקבל בהבנה ובשלווה את העובדה שחיפוש התורה הקדושה דורש שנים ארוכות ומאמצים מרובים.

מתן תורה

התורה היא כלי אומנותו של השם יתברך, הכלים של מעשי בראשית יקרים הם. מה מחוללים הכלים הללו? קודם כל יוצרים חיבור נדיר ומיוחד ביותר, חיבור שמים וארץ. מצוות מלשון צוותא, ציוויי התורה מסוגלים לחבר את העולם הזה עם העולם הבא. בכל מעשה, ולו הפעוט ביותר, שהינך עושה למען התכלית, מעשי שמים וארץ מתחיים בזכותך, אשריך. החיבור הזה נברא על הר סיני. שם ירד השם בענן וחיבר את כל העולמות העליונים אל האדם הקטן. העולם כל מהותו פירוד והיסח הדעת, ריחוק והסתרה. אבל בכל רגע שיהודי עושה טוב, הריהו מדלג על הריב ומחבר מחדש את העולם לבעליו האמיתי. את הכוח הנפלא הזה, לחבר ולקשר את העולם כולו לתכלית, קיבלנו על הר סיני לאחר ארבעים ותשעה ימי ציפייה וגעגוע. קדמו לימים הללו שנים ארוכות של המתנה וסבל במצרים. קדמו להם תקופות ודורות של קודם מתן תורה. כי אכן כל גילוי אמיתי וטוב, גנוז במקום אמיתי וטוב. כדי לזכות בו יש להתאזר בסבלנות ולחכות.

מ"ט הימים שקדמו למתן תורה הובילו אותנו אל המקום ממנו יכולה לרדת כזו תורה, שער החמישים של הקדושה. שם, בשער החמישים, קיים אור עליון המסוגל לעשות מהכל אחד. מהרחוק והקרוב, הטוב והרע, המצליח והנכשל, הגיבור והחלש. האור העליון הזה ממנו ירדה לעולמנו התורה יכול לבטל כל מחלוקת ופירוד לבבות, לאחות את הקרעים ולהשלים את החלקים החסרים בפאזל של החיים. אבל האור הזה נמצא במקום רחוק וצריך להתאזר בסבלנות עד שנגיע אליו או נביא אותו לכאן.  

הדברים היקרים לא רק קשים להשגה – הם גם קלים לאיבוד. בני ישראל תיכף לאחר קבלת התורה שגו בעגל. לומר לך שהדברים האמתיים מחייבים התמסרות לחיפוש, וציפייה לישועה אך יחד עם זאת דאגה שלא לאבד. מה עושים כשנאבד האור? לזאת צווינו "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים". קבלת התורה היא עניין יומיומי. דווקא מפני שהאור נאסף, הדרך היחידה לקבל אותו היא בצורה תמידית. כל יום מחדש לחפש את אחדות השם. בכל מצווה ובכל לימוד לחפש מחדש את מציאות השם. כי בכל דבר ממש יש פנימיות אינסופית, הנחשפת מדי יום ומדי רגע לעיני המבקש האמיתי.

 

 

פרשת יתרו – קוראים לך, לא תבוא?

על קריעת ים סוף ומלחמת עמלק שמעו כולם. ובכל זאת רק אחד התקרב. מדוע דווקא יתרו שמע ובא?

חישבו על כך: אדם משוטט ומחפש לנפשו עצה. הוא זקוק לכך בצורה חיונית ממדרגה ראשונה. מענה שכזה עשוי לשנות את חייו ועתידו.

הוא אינו יודע אולם המענה מצוי ממש בסביבתו. בכתובת מסוימת ממתינה עבורו תשובה מדויקת. הוא אפילו שמע על כך ביותר מהזדמנות אחת. אפילו חשב פעם ופעמיים לגשת. ובכל זאת אין לו כל תוכנית לעשות זאת. מדוע? לא חבל?

העניין הוא כזה: פשוט קשה לו לגשת. הוא אינו מתחבר. חש בלתי רצוי. ניסה פעם להתדפק על הדלת ונענה בחוסר סבלנות. והעתיד? וההצלחה? והפתרונות? אה, מה לעשות. קשה לו.

***

כן, יתכן בהחלט שעתידו של אדם מונח על כף המאזניים של תחושת ריחוק או קירוב. המציאות עולה על כל דמיון. לכל אדם צרור של בעיות ומשאלות. הוא זקוק למענה ברוחניות ובגשמיות. למרבה הפלא התשובה מצויה ממש בהישג יד. ובכל זאת עלולים בני אדם להימצא מרחק נגיעה משערי גן עדן, ולהיוותר בחוץ. ליד. כמעט. וכל כך למה? רק בשל תחושת ריחוק.

למען האמת, זו לא תחושה, זו מידת הדין. נרחיב על כך.

המענה כאן

התורה הקדושה שניתנה לנו מכילה סמי מרפא עבור כל תחלואי הנפש. אך תתכן מאוד מציאות בה אדם ישוטט שנים סביב המאור שבתורה ויתעקש לא לגשת פנימה, והכל בשל טיעון עייף "אינני מרגיש מחובר".

נו, היכן כן תמצא עצה? בעולם הזה! והלא לא מצאת שם מאומה? "אמת, אבל את זה אני מבין. לכאן אני מתחבר. התורה רחוקה לי". הלזה ייקרא שיקול? אבוי.

אין זה אלא התלבשות של 'מידת הדין' המקטרגת ואינה מניחה לגשת אל הטוב הצפון. איננו מעלים על הדעת איך כל הטוב מצוי קרוב כל כך. איננו משערים כי אף אחד אינו מסוגל ואינו מעוניין למנוע אותו מאיתנו. רק גורם אחד עלול להפסיד לנו את התקווה והישועה – מחשבות מוכרות ביותר המקננות בנו בסתר: אני רחוק. איני ראוי. לא מרגיש. לא מתחבר…

אכן זו הנהגתו הפלאית של עולם. רובא דעלמא משוטטים סביב-סביב. מחפשים ומבקשים ובת קול מהדהדת ומכרזת היכן צפון הטוב האמיתי. את הכרוז כולם שומעים. ובכל זאת, מתי מעט נאותים להטות לקריאה אוזן. לעצור. להסכית. לקום. לגשת. המעטים הללו זכו במתנת חייהם. השאר עודם משוטטים ומתמיהים: היש בכלל מענה?!

מעשה שכזה אירע בפרשתנו. "וישמע יתרו" ובעקבות אותה שמועה קם לו אחד מגדולי וותיקי כוהני האליל, מי שמאחוריו שנים ארוכות והתנסויות לאין מספר בכל סוגי עבודות הגילולים – נדד מביתו, ודבק בכל נפשו ומאודו באלוקי העבריים, בנצחיות ובתכלית. זכה יתרו להסתפח אל נחלת השם, ואף להביא יחד עימו פרשה שלימה בתורה ולעוץ לכלל ישראל עצה שהפכה ליסוד ההוראה ולדרך בהתקרבות לצדיק.

איזו היא אותה שמועה מטלטלת שהצליחה לעורר כך את הכומר הישיש? דורשים חז"ל: קריעת ים סוף ומלחמת עמלק. השמועה שהרעידה כך את אמות הסיפים במעונו של יתרו סיפרה אודות המאורעות המפורסמים בתבל – קריעת הים ומלחמת עמלק!… וכי האירועים הללו לא היו נחלת הכלל? לא הדהדו בכל קצוות ארץ? נו, והיכן הם רבבות השומעים האחרים? מדוע לא באו בעקבות יתרו עוד רבבות גרים?! הרעיון פשוט, השמועה התפשטה בכל מקום, אך רק יתרו "שמע".

היכולת לשמוע

כך מתנהל העולם ממש. כך מתנהגת ההתקרבות להשם. רבים הם השומעים, מעטים שומעים באמת. משום שלאו כל אחד זוכה להניח לשמועה לשנות את חייו לטובה ולברכה. אלף סיבות יכולת לגרום לאוזניים לבלום את השמועה על סף המוח. מה אם-כן יכול לגרום לנו להתחיל לשמוע ולהיגאל? רצון! היכולת הזו בכוחה להבקיע אפילו קירות יצוקים.

אדם מחמיץ את שערי גן עדן בגין תחושת ניכור וריחוק. העצה מצויה אך הוא אינו מוצא עצמו בה. הישועה כאן אך הוא רואה בה רעיון זר. אך רצון אמיתי – אפילו קטן אך עיקש – יכול גם למחסום של ניכור.

הרצון מקורו בקומה הגבוהה ביותר בקדושה – במידות הרחמים העליונות. מהרצון העליון של בעל כל הרצונות, משם שופע ומשתלשל הרצון הקטן הזרוע בליבו של אדם. רצון לקדושה. רצון להתקרב. רצון בכל זאת. ויש זמן מיוחד שהכוח הזה מתחדש בנפש.

ט"ו בשבט נקבע על פי חז"ל כראש השנה לאילן. איזו מאורע מייחד את התאריך הזה? החנטה. במעמקיו של הגזע עולה כעת שרף. כוח ההתחדשות והצמיחה מופיע באילנות. גם בנו מתעוררת נקודה של התחדשות. יש לו לכל אדם כוח לרצות. אנחנו משתוקקים להתקרב, וכל רגע מחיינו רצוף רמזים וקריאות של התקרבות מאת השם. חסרה רק שמיעה נכונה, כזו שתהא מסוגלת לטלטל אותנו מהחוץ פנימה. המפתח הוא רצון. משם הסולם רק עולה בקודש מדרגה לדרגה: רוצים – שומעים – משברים ניכור, ומתקרבים. שוב רוצים – שומעים – משברים ריחוק, ומתקרבים.