חיי שרה – עבד המלך אני

בס"ד

גזירת העבדות מלווה אותנו מחטא עץ הדעת, ואם נקנסה עלינו עבדות – עדיף שנעשה זאת בבית מלך אמתי.

בכל אדם יש מלך וגם עבד, המטרה להשליט את המלך על העבד, את הנשמה על הגוף ואת החירות על העבדות.

פרשת השבוע קרויה על שם החיים. הכל חי בפרשה הזו, גם המוות, גם חלקות קבר, אף הזקנה – זו שרוב בני אדם יראים מפניה, גם היא שופעת חיים בפרשתנו. אברהם אבינו, שרה אימנו, אלו הם האנשים שיודעים איך לחיות ובכך הם מוציאים עצמם מגורלם של רוב בני אנוש, שכן רוב בני העולם אינם רשאים לחיות; מאז שקולל אדם הראשון "בזיעת אפיך תאכל לחם" וחווה בקללת הצער, אין לאדם מנוחה, הוא עבד. עבדות וזקנה, זקנה ומוות, מוות ועיצבון, כל אלו קשורים זה בזה כבשלשלת. האדם משועבד לאדמה, כלומר לכוח המדמה שמוליך אותו כעבד היוצא בקולר ומכריח אותו לא לחיות את היום, לא לחיות בכלל.

*

אברהם אבינו מחפש מקום קבורה. מערת המכפלה היא חלקת קבר, קבורים שם לעת עתה אדם הראשון וחווה אם כל חי. אבל בינתיים הקבר הזה אינו אלא מערה נידחת בקצה חצרו של עפרון החתי. איש אינו יודע את ערכה ורק מי שחושיו מסוגלים להרגיש בניחוח גם עדן העולה משם, יהיה מוכן לשלם עבורה ארבע מאות שקל כסף. מערת המכפלה היא מקום קבורה, אבל אין זה מקום המוות. אדרבה, החיים מפכים שם. כה חיוני המקום הזה עד שתיכף אחרי שאברהם קונה אותו הכתוב מעיד עליו "ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל".

המלך והעבד

במחיצת אברהם אבינו הכל חי, גם הניסיונות והקשיים. ולכן אם רק תבוא עימו במגע, תקום אף אתה לתחייה. את הלימוד הזה מעביר לנו אליעזר עבד אברהם. האיש הזה סובל כמה וכמה כינויים; פעם הוא "זקן ביתו" – תלמיד חכם הדולה ומשקה מתורת רבו, פעם הוא "המושל בכל אשר לו", ויש שהוא רק "עבד" ותו לא. העבדות של אליעזר, כפי שמובא בספרים, היא שארית מפיתויי נחש הקדמוני, זוהמת הנחש זה ארס של עבדות והשרידים דבקים בכל בני המין האנושי. רק האבות הקדושים מצליחים לזכך עצמם, להיחלץ מהזוהמה ולהוציא את צאצאיהם לחירות. אבל אליעזר הוא עבד כנעני, לא מיוחס ולא חוטר מגזע תרשישים. וכל ימיו משתדל אליעזר לדבוק בחירות הזו שיש אצל אדונו אברהם. וכי אפשר להידבק? והלא "אין ארור דבק בברוך?!" אמת, אבל יש לנו עוד מימרא: "המחובר לטהור – טהור". אי אפשר להידבק בשכינה מפני שהיא אש אוכלה, אבל בתלמידי חכמים אפשר להידבק. הארור לא יידבק בברוך, להידבק אי אפשר – להתחבר אפשר גם אפשר, אם תסכים להיות עבד. וכך אומר לעצמו אליעזר: אני הלא עבד וזה גורלי, לכל הפחות אעשה זאת בביתו של אברהם אבינו, הברוך.

לכל אדם שני גורלות, הוא ברוך ויש בו שרידים של 'ארור', שאריות מנחש הקדמוני. שני הצדדים הללו נקראים "מלך ועבד", בסיפורי מעשיות (מעשה י"א) מספר רביז"ל על בן מלך ובן שפחה שהוחלפו, על ייסוריהם ותהפוכותיהם ועל דרכו של בן המלך לכיסאו, והכרת בן השפחה במעמדו האמתי. זהו סיפורו של כל אחד מאיתנו. אתה בן המלך אבל חילוף קדמון גורם לך לחלוק את חייך עם בן השפחה, ולא זו בלבד – גם שמותיכם מהופכים; הוא המלך ואתה עושה הכל כדי להשביע את רצונו. האסון הראשון שאירע לצאצאי אדם וחווה – שנחש הטיל בהם זוהמה, האסון השני שהם נוטים להתבלבל בין מי הם ומיהי הזוהמה.

בזיעת אפיך

ויש דרך להיחלץ מהגורל; הגוף, כותב מוהרנ"ת, הוא בחינת עבד, והנשמה היא בן של מלך. את נשמת החיים שבאפנו נפח בנו השי"ת ומאן דנפח מדיליה נפח. דא עקא שדרך אותו חוטם עלולה הנשמה לפרוח מרוב שעבוד של "בזיעת אפיך". לפיכך, ומכיוון שהגזירה להזיע ולהתייגע כבר נגזרה, עצה טובה קא משמע לן; אם להזיע ולהתייגע, לכל הפחות נעשה זאת במעונו של המלך. אצל אדון בן חורין. זהו למעשה העניין של שימוש תלמידי חכמים והתקשרות לצדיקים.

בפרשת השבוע אליעזר זוכה בסופו של דבר בתואר 'ברוך'. בעיצומה של השליחות למציאת זיווגו של בן אדונו, יצחק, אומר לו לבן "בא ברוך ה'" וזו בשורה שמימית על היחלצותו מכלל ארור וכניסתו לבחינת ברוך (רח"ו, כתבים). כל זמן שהעולם הזה עודנו מעיק ומטריד, כל עוד אנחנו מרגישים בחלקים הלא מבורכים בחיינו, כל אימת שאנו רודפים אחרי משהו שאינו בר השגה רק מפני שהתמכרנו – מסתמא נותרו בנו חלקים שיש להכניסם לכלל 'ברוך'. זה ייעשה תוך כדי מילוי משימות פשוטות במעונו של אברהם אבינו; יהדות פשוט, מצוות מעשיות. צא לשדה שוב ושוב, חפש את ה' והתעקש לבקש את עזרתו על כל צעד ושעל. הייה נכון להיות עבד העובד גם כשלא מאיר לו, גם כשלא מצליח לו, וגם כשכן. ככל שתרבה לשמש כעבד אצל מלך אמתי, כך תדבק בך החירות וישובו לתחייה הרגליך המלכותיים.

(ע"פ: ליקו"ה, ספר תורה ד', ברכת השחר ג')

פורסם בעלה לתרופה תשע"ו

חיי שרה – כמה זה מאה עשרים ושבע שנה?

בס"ד

מאה עשרים ושבע שנות חיים הם ממש לא הרבה, לעומת שמונה מאות חמישים שנה או יומולדת בגיל תשע מאות תשעים ותשע. ובכל זאת החיים של שרה אימנו היו משהו אחר לגמרי, והיא מורישה לנו את הזכות לתוחלת חיים אחרת.

פרשת השבוע מדברת על החיים, על המוות, ועל הזקנה. השם של הפרשה מעורר שימת לב – "חיי שרה" – החיים של שרה אימנו. לכאורה לא מדובר בתוחלת חיים כה מרשימה. לעומת שמונה מאות, תשע מאות ואלף שנים של מאריכי החיים מהפרשיות הקודמות, מה הם כבר מאה עשרים ושבע שנים? מדוע מחשיבים כל כך את שנותיה של שרה אימנו?

התשובה מסתתרת בצורה בה בחרה התורה לכתוב את מניין שנותיה של שרה – מאה שנה, עשרים שנה ושבע שנים. מקובל יותר לכתוב מאה עשרים ושבע כמקשה אחת. אלא ששרה אימנו ידעה איך לחיות, והיא למעשה הבנאדם הראשון שמתקן את תוחלת החיים שהתקלקלה בעקבות חטא אדה"ר.

רש"י מציין: "בת מאה כבת עשרים ובת עשרים כבן שבע". וכאן בעצם מתומצתת ההגדרה מה הם חיים טובים וארוכים.

אצל רוב בני אדם החיים מחולקים לתחנות של גיל; מי שהיית פעם אינך היום ומי שאתה היום לא תהיה מחר. לגילאי ילדות יש תמימות ויופי אבל אין את הבגרות של השנים המאוחרות יותר, וכשנעשים בוגרים מאבדים את התמימות, ועדיין אין את הניסיון והשלווה של הזקנה. לזקנים לעומת זאת אין את החינניות של הצעירים. ולכן כשאתה אומר על מישהו שהוא בן מאה עשרים ושבע, זה לא מדויק, כי אם הוא בן מאה הוא כבר לא בן עשרים ובוודאי שלא בן שבע. מהבחינה הזו החיים הולכים תמיד לכיוון המוות.

אבל זה לא תמיד היה כך, החיים התקלקלו בעקבות האכילה מעץ הדעת. אדם גורש מגן עדן כדי שלא יאכל גם מעץ החיים "פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם". האכילה מעץ הדעת, בעצם, מנעה מאדם את האכילה מעץ החיים.

לפעמים מה שאנחנו מתעקשים לדעת מונע מאיתנו את החיים הטובים.

אבל שרה שהיא גלגול ותיקון של חווה אימנו, תיקנה את תוחלת החיים, היא זכתה לא רק לחיות – גם לצבור את החיים ולשמר אותם, בבחינת בת מאה כבת עשרים ובת עשרים כבן שבע.

בפרשה מוזכרת גם הזקנה "ואברהם זקן בא בימים", חז"ל דורשים זקן – זה קנה חכמה. זקנה זה מה שקנית במשך החיים. בגילאים צעירים אנשים חיים על חשבון מה שהם מתכננים או חולמים להיות. בגיל שיבה אין על מה לחלום ואת מה לתכנן, הזקן חי את מה שהוא קנה והפך לחלק מעצמו.

אברהם אבינו זוכה לזקנה משום שהוא "בא בימים", הוא הגיע לגיל זקנה עם כל הימים והרגעים שהיו בדרך. עם כל הדברים הקטנים והגדולים, את הכל הוא אסף ולכן הוא זקן – זה קנה. יש לו חיים טובים.

מהבחינה הזו אברהם ושרה זוכים לתקן ולרפאות את תוחלת החיים. אדם סולק מגן עדן כדי שלא יאכל מעץ החיים ויחיה לעולם. מה זה נקרא לחיות לעולם? הכוונה להוציא את החיים שלך מהמתכונת החולפת ולשמור אותם במקום נצחי. להפוך את הרגעים הקטנים לנכס שלא יאבד לעולם, לשמור את הטוב שבכל הגילאים, ולבוא עם היופי והתמימות של גיל שבע, עם הנקיות מחטא של גיל עשרים ועם הניסיון והישוב הדעת של גיל מאה.

כל זה מתחבר עם מקום הקבורה שאברהם קונה כדי לקבור את שרה – מערת המכפלה. המערה היא מקום הקבורה של אדם וחווה, והיא נמצאת בחצרו של עפרון, בזוהר הקדוש מובא שעפרון לא ידע את ערכה של המערה שיש לו בחצר. הוא זלזל בה, מבחינתו היא לא היתה יותר מאשר מערה אפילה, אבל אברהם אבינו הריח שם את ריח גן עדן והסכים לשלם ארבע מאות שקל כסף כדי לקבל אותה. וזה הסוד הגדול: לכל אחד יש בחצר את השער לגן עדן, את החיים הטובים. הבעיה שכשאומרים 'חיים טובים' כולם נוטים להסתכל קדימה ולחפש אותם אי שם, מאחורי אתגרים גדולים וניצחונות מרשימים. זו תופעה שנשארה לנו מאכילת עץ הדעת – השאיפה להיות כאלוקים, לכבוש את העתיד ולהפסיד בינתיים את ההווה. חיים טובים הם 'מערת המכפלה'. זה מסתתר כמו מערה במעבה האדמה, למעשה יש לך כל מה שצריך כדי לחיות חיים טובים, תחפש רק איך להכפיל את זה. איך להכניס לחיים הפשוטים שלך קצת ריח מגן עדן, קח את השגרה שלך ותכפיל אותה, תוסיף לה נופך של אמונה, של שמחה, של פנימיות.