חוקת – חמש דקות על הפרשה (אודיו)

בס"ד

תפקידה של מצוות פרה היא – להכניס את מי שבחוץ פנימה.

ולכן מוצאים בה, בכל פרטיה ודקדוקיה, היפוכים קיצוניים:

נאמר עליה שהיא "מטהרת טמאים ומטמאת טהורים".

הסט שלה מורכב ממרכיבים של דבר והיפוכו "עץ ארז" לעומת "אזוב". הכי גבוה זקוף ויציב מול הכי נמוך כנוע וחסר עמוד שדרה.

אפר פרה שנשרפה באש על גבי "מים חיים". אש ומים. ובנוסף האפר הוא הדבר הכי פחות חי בעולם, כידוע אש מסוגלת לכלות דבר לגמרי משום שהשריפה מפרקת את הדבר למרכיביו הבסיסיים ביותר ומבטלת אותו ממציאותו לחלוטין, עד כדי כך שהאפר יורד בדרגה אפילו מהעפר, כי העפר עוד מסוגל להצמיח, יש בו חומרים מזינים וכוח גידול ופריון. אבל האפר אינו מסוגל להצמיח מאומה, הוא מוות.

לעומתו, המים ועוד 'מים חיים' הם מקור החיים והתזונה.

הפרה אמורה להיות "אדומה" ועם זאת "תמימה". אדמומיות מבטאת דין ותקיפות ותמימות היא ההיפך מהתקיפות. ובזוהר כתוב "אדומה – דינא קשיא" "תמימה – דינא רפיא", כי באמת הפרה אדומה אמורה להעביר את ההנהגה מדין קשה לדין רפוי, מטמא לטהור, ממת לחי.

כל מעשיה של הפרה נעשים בחוץ, ואילו מטרתה להכניס את מי שבחוץ פנימה.

לעומת זאת כל שאר הקרבנות נעשים רק בפנים.

 

ובאמת העניין של מצוות פרה אדומה הוא בבחינת "ביטולה של תורה זהו קיומה".

ההגדרה של התורה היא 'בית'. ולכן גם התור המתחילה באות ב' של בראשית. בתיקוני הזוהר ישנו צירוף של בראשית – ראש בית. 'בית' הוא תכלית העולם, כי על בריאת העולם נאמר "לא לתוהו בראה – לשבת יצרה". כלומר שהעולם יתקיים בצורה מיושבת, עם בני אדם בעלי בתים. כי המגורים בבית מבדילים את האדם מהבהמה, שהחיה והבהמה מקומם בשדה והאדם מקומו בבית.

ובכל זאת העולם הוא לא בית, אדרבה לפעמים הוא מדבר או יער או שדה. העולם הוא רשות הרבים ופיזור הנפש. והבית הוא מקום המפלט. בית הכי ביתי בעולם זו התורה. היא הבית של הנשמה. רק בתוך התורה אדם יכול לחוש באמת בן בית.

בעיה היא שכאשר יש בית, יש גם את האפשרות להיזרק ממנו חלילה. וזה מה שקורה לטמא.

מהי טומאה?

טומאה היא תוצאה של פירוד בין פנימיות לחיצוניות. כי העולם נברא מפנימיות וחיצוניות, גוף ונפש וכו' לכל דבר יש את חזותו החיצונית ואת תוכנו הפנימי. החיצוניות אינה פסולה, אדרבה היא הכרחית, כמו הקליפה העוטפת את הפרי. מצד אחד הקליפה מונעת מגישה ישירה אל הפרי ומאידך זה בדיוק מנגנון ההגנה לו זקוק הפרי. בפנים שרוי החלק העדין והחשוב ובחוץ מקיפה אותו שכבת הגנה, חומה בצורה. אבל הקליפה בגלל המגע התמידי שלה עם החוץ, נמצאת תמיד בסיכון. הקליפות יונקים ממנה והחיצוניים. ולכן החיצוניות של כל דבר מצויה תמיד בסכנת הסתאבות.

בית מורכב גם כן משני החלקים הללו. יש בו פנימיות אבל הוא בנוי מחיצוניות; קירות, חלונות, גג. החיצוניות הזו מגוננת ויוצרת מתוך ופנימה את החוויה הביתית ואת תחושת ההגנה והביטחון.

טומאה נוצרת כאשר החיצוניות נפרדת מהפנימיות. משום שכל עוד היא דבוקה בפנימיות, למרות המגע התמידי שלה עם החיצוניות היא אינה מסתאבת. פנימיות טובה מסוגלת לשמור על החיצוניות.

המצב הזה, אפשר לומר הסטטוס קוו, מתקיים בכל אחד ואחד. יש בנו חלקים חיצוניים ויש את הפנימיות. כל עוד יש באדם מספיק תוכן פנימי גם חיצוניותו שמורה. אבל אם החיצוניות מפתחת עצמאות יתר ומתנתקת מהתוכן הפנימי, מהר מאוד היא תסתאב ותיטמא. למעשה היא תהפוך אפילו למוות – עור מת. הגוף מתקיים כך, כל הזמן הוא משיר מעליו שכבות דקות של תאים מתים, פושט את עורו. זוהי חיצוניות שאיבדה את הקשר עם החיות הפנימית.

זו למעשה משמעותה של טומאת מת.

מוות הוא אירוע מטלטל, כמו האנטי תזה שלו – הלידה. בשני המקרים הללו מתרחש מאורע לא שגרתי בעולם שלנו. או שבא דבר חדש לעולם, ואז יש את ההזדמנות לחוות את החיבור המופלא הזה שבין גוף לנשמה. איך לפתע מופיעים בביתנו ובסביבתנו חיים חדשים, יש מאין. או המאורע ההפוך לא עלינו, כאשר אדם מת סביבתו הקרובה נתקפת הלם. איך הלכו להם החיים לפתע פתאום. איך התפרדה החבילה.

המגע עם המוות ללא ספק מזעזע בצורה כלשהי את הנוגע. אי אפשר להתעלם מזה. ולכן, משהו אצל הנוגע במת נפרד. כאשר אתה נתקל במקרה של מוות, משהו בחיבור שבין חיצוניותך לפנימיותך נסדק. זה מה שגורם לנוגע במת להיטמא בטומאה כה חמורה. ברגע זה נפלט הטמא מהמושג 'בית'. שכן כל החוויה הביתית וכל מהותו של בית הוא חיבור ואחדות בין חיצוניות לפנימיות. הטמא מוצא את עצמו מחוץ לבית.

כאשר רוצים לטהר את המת מעוניינים בעצם להכניס אותו מהחוץ אל הפנים. ולצורך כך מוכרחים אפוא לבטל את הפירוד שהתרחש אצלו בין החוץ לפנים. אבל מישהו צריך לצורך כך לצאת החוצה, ולהביא אותו פנימה. עושה זאת במסירות נפש הכהן שנבחר לעסוק באפר הפרה ועליו נאמר שהפרה "מטהרת טמאים ומטמאת טהורים" משום שהכהן הזה עתיד להיטמא עד הערב.

זה כלל גדול בעבודת השם וביהדות בכלל:

"ביטולה של תורה זהו קיומה". האסון הרוחני הגדול ביותר זהו פירוד בין חיצוניות לפנימיות. כשהחיצוניות מתנתקת חלילה מהתוכן הפנימי המשמעות היא – מוות. וכדי להחיות מתים וכדי להחזיר את עצמינו פנימה, וכדי לבטל את התחושה של 'עור מת'. חייבים לפעמים לצאת החוצה. כל מעשיה של פרה אדומה בחוץ – מחוץ לבית המקדש. משום שמצווה זו נועדה להחזיר את החוץ פנימה. כאשר רוצים לחזק את בדק הבית; לאטום את הגג מפני חדירת גשמים, לתקן פגם בקירות הבית ולשפצו מוכרחים לצאת החוצה, ולעבוד משם. המקום הטבעי שלנו הוא הבית, התורה, וכל מה שקורה מהבית של בראשית והלאה. אבל, כאשר נתקלים בטומאה ובניתוק ומוות רוחני, מוכרחים לעיתים לצאת החוצה. לרדת אל החלקים השרופים שבנפש, אל האפר של הפרה, אל תוקף הדין, ומשם לחזור ולחבר את האפר המת עם המים החיים. כל זאת חייב להיעשות בתמימות "פרה אדומה, תמימה".

….

דבר אליו, אל תכה

בס"ד

קל לפעול דרך המרפקים, אבל לא תמיד משתלם. הצדיקים מלמדים דרך אחרת, רכה וחזקה. לפעול הכל באמצעות תפילה.

משה רבינו רצה לגלות לעולם את דרך התפילה, המחלוקת עליו מנעה זאת. אבל משיח ילמד את הדרך הזו לכל העולם.

הכאת הצור נחשבת אחת הטעויות ההיסטוריות שהשלכותיהן משפיעות עד היום על הווי חיינו ועל יהדותנו. זו אחת מאותן טעויות דקות ועדינות המיוחסות לצדיקים שקומתם הרוחנית מתנשאת לגובהי מרומים. דווקא שם, גבוה מעל גבוה, כל שגיאה קלה מחוללת השלכות נוראות. מאורע הכאת הסלע קרוי "מי מריבה" וחז"ל מלמדים שפגם הכאת הסלע נגרם בעקבות המריבה שהעם עורר כנגד המנהיג, משה. וכפי שדרשו חז"ל את הכתוב (קהלת ז) "כִּי הָעֹשֶׁק יְהוֹלֵל חָכָם וִיאַבֵּד אֶת לֵב מַתָּנָה" (שמות רבה, פרק ו) על משה רבינו שהמריבה שעוררו כנגדו העם המתאוננים הצליחה לבלבל אפילו את דעתו השלימה עד ששינה ממצוות ה' והכה בסלע (ליקו"ה גזילה ה).

*

ההכאה בצור נושאת משמעות עמוקה ורחבה, עד שאמרו חכמים "אִלְמָלֵא לֹא הִכָּה מֹשֶׁה בַּצּוּר לֹא הֲוֵי טַרְחֵי רַבָּנָן בִּשְׁמַעַתְּא". הווי אומר: כל צורת לימוד תורה שבעל פה נובעת משגיאת ההכאה. הסלע רמז לתורה הקרויה 'צור', והוצאת המים מהסלע היא-היא הפקת מימי הדעת מתוך סלע התורה. מלכתחילה ניתן הציווי לדבר על הסלע, ואילו היה הסלע מוציא מים בעקבות דיבור, הגישה אל לימודי התורה והבנתה נקבעת היתה לדורות באופן של דיבור, בנחת. הכאה נובעת מצד שמאל מהגבורות, וכאשר משה רבינו נוקט בדרך ההכאה, נחתמת גישה זו לדורות ואין דרך להפיק הבנה ודעת מתוך התורה אלא באמצעות מאמץ, יגיעה ומריבה. בתורה שבעל פה המחלוקת היא כורך המציאות, זו אמנם מחלוקת שבקדושה, ובכל זאת זו מחלוקת.

מול הסלע

מונח כאן יסוד נפלא. שוב ושוב מובילים אותנו החיים אל מול הסלע. אדם צמא למים; זקוק לישועה או מחפש מענה ופתרון לשאלה. צמא לחיות רוחנית או מחפש תשובה להתלבטות פנימית. נדמה שלפניך רק סלע – הדבר האחרון שיפיק תשובה למצבך. ואז מגיע הציווי "דבר אליו". -"אליו?" אתה שואל, "לדבר אליו?!" פניה לסלע נדמית חסרת תועלת, וזו בדיוק תחושתו של אדם שאומרים לו לפתוח פה ולהתפלל על מה שנדמה לו כחסר סיכוי. המילים הופכות לאבנים וחצץ. וכאן הניסיון הגדול; לנסות בכל זאת לדבר, או להשתמש בכלי היותר זמין – ההכאה, בכוח.

האמצעי המקובל בעולם הוא כוח. החזק שורד והחלש נעלם מהאופק. מגיל צעיר אנו מחונכים לפעול באמצעות כוח, ואת התפיסה הזו מאמצים בקלות גם לעבודת הבורא. לא מתקדם ולא מסתדר? כנראה לא הפעלנו מספיק כוח. לוחצים עוד אבל תוצאות איין. מה עושים? מפעילים עוד כוח. יתכן שבסופו של דבר תושג המטרה, אבל היא לבטח תהייה מלווה בכעס ומכאובים. מי שסיגל לעצמו דרך כוחנית, אפילו בעבודת השם, ינהל את חייו מתוך דחפים ומתיחות, תלונות ומריבות. הוא יתקוטט עם עצמו ועם סביבתו, גם עם אלוקיו. יהיו לו תלונות מדוע ולמה, תהיינה לו דרישות ותביעות. ותמיד תיוותר בפנים התחושה שעדיין לא השגתי את מבוקשי.

בנקודה זו כדאי לעצור ולהקשיב, לצדיקים יש דרך אחרת והם מעוניינים לאמן אותנו לעשות שימוש באמצעי טוב יותר. לא אלים, אך חזק מאין כמותו. הדרך של הצדיקים עוברת דרך הפה, לא בכוח הזרוע. באמצעות מילים, ברכּוּת ולא במכות. וזהו לימוד יסודי ונשגב: כל נושא או תחום שאתה מתקשה בו, אינך מסתדר ואינך מצליח בו. כל עניין שהינך מסוכסך עימו – קשה לך ואתה מרגיש רחוק ומנותק ממנו. כל תחום שהינך חש עדיין כאילו צריך להכות בו, וזה לא הולך – סימן מובהק הוא שחסרה בו תפילה. לא התפללת על זה מספיק. אם נדרשת הפעלת כוח מוגזמת מעבר ליכולותיך – חסרה כאן תפילה, נקודה.

המילים פועלות!

העולם הזה דומה פעמים רבות לסלע, במיוחד בעניינים הנוגעים לנפש ולהצלחתה. במפגש עם הסלע אנו מנסים שוב ושוב להפעיל כוח, אבל הסלע הרי חזק יותר. ולכן דרכם של הצדיקים היא בדיבור. לנתב את הכוחות אל הפה, להעביר את כל ההשתדלויות באמצעות מילים. לדבר ולדבר אל הסלע עד שיוציא מימיו. הסיבה שדרך זו עדיין איננה נחלת הכלל, והסיבה שגם אלו שהתוודעו לה ואף זכו לישועות נוראות על ידה עדיין אינם תמיד נאמנים לה, נעוצה במחלוקת. המריבה שעורר העם על משה רבינו גרמה לשגיאתו והובילה לכך שלא נכנס ארצה. אילו היה משה רבינו נכנס לארץ היה מנחיל את דרך התפילה והדיבור לכל העולם, כדרך הכבושה לרבים. הגישה הזו של לפעול דרך הפה, דרך היער והשדה, להפוך עולמות באמצעות מילים שקטות, היתה לנחלת הכלל. לא זכינו ומשה הסתלק מחוץ לגבולות הארץ. לפיכך הגאולה עודנה מתעכבת. להחשת ביאת גואל צדק נדרשים כוחות עצומים. בהכאה ובדחיקת השעה לא נצליח, המילים והתחינות יובילו אותנו לשם מהר יותר. וכשמשיח יבוא הוא ילמד את כולם את דרך התפילה, ואפילו גויים ואומות העולם יעסקו בכך (ליקו"ה יו"ד, יין נסך – ד).

 

סוד פרה אדומה

מצוות פרה אדומה נקראת חוקה, טעמה כמוס ונעלם. אף החכם באדם שרדף והשיג יותר מכל בן תמותה, נואש מהשגתה באומרו "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני". וכבר מקדים השם יתברך ואומר: (מדרש רבה פי"ט, ח') "חוקה חקקתי, גזירה גזרתי, אי אתה רשאי לעבור על גזרתי". סודה של הפרה עלום אך מעשיה גלויים. מצוותה בשריפה, ורק לאחר שריפתה לכשתעשה גל אפר תשרה אליה סגולת הטהרה. הפרה ואפרה פותחים בפנינו צוהר לאחת הנקודות היסודיות בלימודי הפנימיות – דינים והמתקתם.

שריפה – המתקה

פרה עניינה גבורות. צבעה האדום מרמז על שייכות מובהקת לדינים, אדום – תוקף הדין. שתי שערות שחורות פוסלות בה, עד כדי כך מוחלט הוא ביטוי הדין. והנה פרה זו שכל עניינה גבורות ודינים, היא ודווקא היא, פותחת פתח טהרה בפני טמאי מתים – הטומאה הקשה ביותר. המוות התגלמות הדין, כל הנוגע בו יטמא. נמצאת אומר שרפואת חולי הדינים מסתתרת בתוקף הדין. אכן זה מכבשונה של סוגיית המתקת הדינים. מקור הדינים בעולם הבינה, עליה נאמר בזוהר הקדוש (זוהר ח"ג סה א) "דינין מתערין מינה". בה עצמה אין דין, אבל ממנה הם משתלשלים. דיני הבינה יורדים ומתבטאים למטה, בספירת המלכות. נוכחותם של הדינים רמוזה במילה 'פרה'. לדינים ביטויים שונים במספרים. המספר פ"ר מגלם את אחת הגימטריות המובהקות שמשמעותן דין. פ"ר גימטרייה של מנצפ"ך. האותיות הסופיות מבטאות תחום וגבול, וזה תפקידה של מידת הגבורה. במילה פר"ה יש לנו את המספר פ"ר המבטא דין, ואת האות ה' הרומזת למקום אליו מתנקז ובו מתבטא הדין. הכוונה לספירת מלכות, ה' אחרונה שבשם הוי"ה.

שריפת הפרה מבטלת את הדינים הקשורים במהותה. כעת במקום חמש גבורות נפרדות הרמוזות באות ה' של פר"ה, הן מתאחדות באות א' והופכות לאפ"ר, זו בעצם פעולת המתקה. הגבורות מטבען מתבדלות. פירוד הוא תוצאה של ישות משום שיסוד היש מציג כל פרט לבדו. כאשר הדינים מתגברים המחיצות מתגבהות, ומכאן ההגדרה 'חמש גבורות' – כל אחת בנפרד. ההמתקה תיעשה על ידי הכנעה שתביא לביטול המחיצות. אין לך כוח מבטל ומכלה כמו שריפה, היא אוכלת את הדבר ומבטלתו מקיומו, התוצאה היא אפר. חומר זה לא יכשר למאומה, לא יזרע ולא יצמיח. מפני שהאפר הוא ביטול מוחלט של כל ד' היסודות. כעת מחמש גבורות נפרדות נותר אחד פשוט שכולו אחדות והתמזגות. לפיכך מפרה נעשית כ'פרה לישראל.

אמרתי אחכמה והיא רחוקה

טעמה של מצוות פרה אדומה נותר עלום מדעת אנוש, אך יש יוצא מן הכלל – משה רבינו. הקב"ה אומר לו "לך אני מגלה טעם פרה אדומה, אבל לאחר – חוקה". נשמת משה רבינו מושרשת בספירת הדעת המאחדת ומחברת חסדים וגבורות. לפיכך מבחינתו טעמה של מצוות פרה גלוי וידוע. מפני שההסתרה היא תוצאה של דינים וגבורות, ואילו במקום הדעת חסד וגבורה שוכנים יחדיו, ממילא אין הסתרה. העדר הטעם במצוות אפר פרה מורה על מעלתה המיוחדת. היא נשגבת מבינת אנוש לפיכך יפה כוחה לטהר מטומאת מת. המיתה היא המצב הנמוך ביותר בתוחלת חיי האדם. מאידך ידעינן שבמעלות הרוחניות הירידה היא צעד ראשון ומשמעותי בעליה, וההסבר כך הוא: תוכנם האמתי של החיים היא ההתקדמות וזו נעשית על ידי עליה מדרגה לדרגה. כשאנו עולים הרי התנתקנו ממצב נמוך לטובת הגבוה ממנו. שני המצבים ביניהם אנו נעים תמיד הם עליה וירידה המקבילים לגוף ונשמה, נגלה ונסתר. היכן שאנו נמצאים  גלוי, המקום אליו טרם הגענו – נסתר הוא. עבודתו של יהודי לצאת תמיד מהגלוי ולשאוף אל הנסתר. זו תנועה מגוף לנשמה. לפיכך קדמה הירידה לעליה. זהו למעשה עניינו של המוות: כדי לזכות לעלייה השלימה ביותר – לחיי העולם הבא, מוכרח הגוף להתבלות בעפר, רק משם ניתן יהיה לקום לתחייה בעולם העתיד לבוא. המיתה היא הנהגה הכרחית במציאות, אבל כרוכה בה טומאה. הטהרה תושג באמצעות פרה, קדושתה עצומה ועליונה עד שאין איש יכול להשיגה. דווקא בשל כך כל מעשיה בחוץ, משום שאל המקום הזה של "מחוץ למחנה" שואפת מצוות פרה להאיר. לטהר את כל הנפשות השרויות מחוץ למחנה, במקום המוות והטומאה.

טהרת אפר פרה תלויה גם בביטול והכנעה. מסיבה זו ניצבת הפרה האדומה במרכז מחלוקת קרח על משה רבינו, וכדברי המדרש: "והוא לא ידע חוק פרה אדומה תהיה כפרה גדולה על ישראל". יש כאן עניין מהותי: קרח הוא לוי והלווים מצד שמאל, צד הגבורה. כדי להמתיק את הדינים הנאחזים בצד השמאל על הלווים להיות בטלים לכהנים המושרשים בימין. כשקודשו הלווים לראשונה לעבודת הקודש הצטווה משה לגלח שערותיהם, ועל כך התעוררה חמתו של קרח. אלו הם אם כן דברי המדרש: קרח לא ידע את סוד פרה אדומה, שעל מנת להיטהר מאחיזת הדינים יש לבטל את עצמך עד בחינת אפר. רק כך תוכל לקבל המתקה ולהיחלץ מטומאת הדינים.

פרה אדומה ללמד יצאה. אמנם רק לגביה נאמר "חוקה חקקתי" אך מכאן אתה למד על האופן הנכון בקיום התורה והמצוות. אם סבורים היינו שיש די בעיון שכלי ובהבנת טעמי המצוות בלא קיומם, באה חוקת פרה ומלמדת שהמעשה הוא העיקר. מפני שהטעם האמתי – טעמן של כל מצוות התורה, הרי סתום ונעלם. גם מה שגלוי וידוע מסתיר על מה שעדיין נסתר. לפיכך כדי שמעשה המצוות יפעל טהרה בנפש, יש לעשותן כחוקה. באמונה טהורה ובידיעה שבכל פרט ודקדוק מוצפנים טעמים נפלאים (אגרא דכלא – חקת).

פורים – פרה

פרשת פרה נקראת תמיד סמוך ונראה לפורים מאחוריו, ודברים בגו. הפרה קשורה מאוד לפורים ולפור. המגילה מספרת על המן המפיל פור הוא הגורל. על משמעותה הפנימית של הפלת הפור מלמד האריז"ל: המן הרשע מכשף ואסטרולוג גדול היה. באמצעות גורלו שנעשה על פי חכמת הכישוף והאסטרולוגיה הוא מנסה להפיל ולהשפיל את השפע הרוחני הרמוז באות ו' ולהגביר עליו את הדינים הרמוזים באותיות פ"ר. וזוהי משמעות הפו"ר: אות ההשפעה – ו', מוקפת בתוקף הדין של פ"ר. מלחמתו של המן מכוונת במדויק כנגד המטרה. והמטרה היא אור נעלם ונפלא הגנוז וצפון בספירת יסוד-צדיק. באור זה תלויה תקוות הגאולה. הוא מופיע ומתגלה באמצעות הצדיקים מסוד נשמת משה. מרדכי היהודי בדורו, מכיל בקדושתו את אותה התגלות פלאית. המן יודע זאת ומתכוון לשלוח יד, לא רק במרדכי, אלא בכל נשמות ישראל שחיותן תלויה בצינור הרוחני שלו. לפיכך כאשר הפור נופל בחודש אדר שמת בו משה, הוא מרוצה. נשמת משה רבינו היא-היא נשמת מרדכי היהודי, נשמות אלו קשורות לספירת היסוד ומושרשות בדעת. על מרדכי נאמר "ומרדכי ידע את כל אשר נעשה". במקום זה מושרשת קדושת משה שכל דורו קרוי על שמו 'דור דעה'. משה רבינו יודע טעמה של מצוות פרה, כלומר הוא קשור לספירת הדעת. ייחודיותה של הדעת שהיא מאחדת את ההפכים – חסדים וגבורות. זו הסיבה שצדיקים אלו מסוגלים להמתיק דינים, מפני שיש בידם להעלות את הדינים אל השורש שם מתאחדים הגבורות ונמתקים באמצעות חסדים. המן רואה שבחודש זה מת משה אך אינו יודע שהיכן שצדיקים אלו מתים ונסתרים מן העין – שם הם שבים ומתגלים ביתר שאת ועוז. זו טבעה של ספירת הדעת – חסד וגבורה יחדיו. גילוי מתוך העלמה. התחלה מתוך הקץ. מפיל אפוא המן את צינור השפע של נשמות ישראל לתוקף התגברות פ"ר דינים, אך הקדוש-ברוך-הוא מקדים רפואה למכה ומאיר בעולם את נשמת מרדכי היהודי, אורה של אות ו', הפועל ועושה "ונהפוך הוא" … פרשת פרה מבטאת את היפוך הגורל והמתקת הדין, כאשר דיני הפרה נשרפים ומתקלים ומפו"ר נעשה פר"ה ומפר"ה נעשה אפ"ר. אחדות גמור וביטול כל מיני דין.

פ"ר דינים – המספר פ"ר רומז על דינים, והוא גימטריה של האותיות הסופיות מנצפ"ך שמשמעותן דין, גבול, ותחום. פ"ר הופך לפר"ה כאשר מוסיפים לחשבון את חמש הגבורות השורשיות הרמוזות באות ה'. חוץ מפ"ר יש עוד מספר אחד הרומז לדינים – ש"ך. שניהם, פ"ר וש"ך, מגלמים את הדינים היסודיים בעולם, כאשר ההבדל ביניהם הוא שהמספר פ"ר מבטא את הצד הזכרי, ואילו ש"ך ניצוצות מבטאים את הצד הנוקבי.