ויקרא – אחד מיני אֶלֶף

בס"ד

הא' הזעירה של ויקרא מלמדת איך מחזירים אלף אורות אבודים באמצעות אלף אחת זעירה, נקודה אחת של טוב.

 תינוקות לומדים תורה בהבל פה שאין בו חטא, זהו חמצן נקי מזיכרונות של חטאים וכישלונות, וכל אחד זקוק לאוויר הזה.

הספר אליו נכנסנו השבוע הוא אמנם שלישי לחמשה חומשי תורה, אך בבחינה מסוימת ראשון הוא, שכן תינוקות של בית רבן מתחילים את לימודם בו, בפרשת ויקרא, פרשת הקרבנות (ליקו"מ סימן רפ"ב). הפרשה פותחת בקריאה, קריאה הפונה אמנם למשה רבינו אך מכוונת לכל אחד ואחד מישראל. חז"ל אומרים לנו שבכל יום ויום בת קול יוצאת מחורב ומהדהדת בעולם, בת הקול הזו, כפי שמלמדים הצדיקים, פונהַ לכל אחד ואחד באופן של התעוררות פנימית, געגוע, השתוקקות טובה, וכיוצא. וצריך להטות אוזן ולשמוע.

*

נשאלת השאלה: והלא משה רבינו התוועד עם השי"ת לא פעם ולא פעמיים, ומה מיוחד בציוויים אלו שהתורה מציינת  באופן מיוחד 'ויקרא אל משה'? הרמז מסתתר בא' הזעירה התלויה בסוף המילה 'ויקרא'. הפעם פונה הדיבור האלוקי אל משה במדרגת כל אחד ואחד. הדיבור הזה מדבר מתוך הא' הקטנה, והקול יוצא מאוהל מועד.

אלף זעירה

אלף הזעירה הזו בחינת מועט המחזיק את המרובה היא, שכן לימודים גדולים מאוד תלויים בה, ולימודים אלו נצרכים במיוחד עתה, לאחר חטא העגל. עד שלא נכשלו ישראל בעגל לא היתה קטנות בעולם, הקדושה היתה קדושה, היהודי היה נשמה מוארת ומוכתרת בשני כתרים, ועל משה רבינו זרחו אלף אורות. חטא העגל שלל מישראל את הכתרים וממשה נחסרו אלף אורות, אורות חסרים אלו מוחזרים למשה רבינו בשבת קודש והוא בעינו הטובה נותנם לישראל (כמובאר בכוונות 'ישמח משה').

הקריאה הזו היוצאת מאוהל מועד מורה למשה ומלמדת אותו איך מחזירים אורות שנכבו ואיך בונים קדושה גם לאחר שאיבדנו הכל.

הא' הזעירה היא למעשה כל מה שנותר לנו לאחר שהפסדנו הכל. אֶלֶף אורות נכבו בעקבות החטא, לא נותרה אלא אָלֶף זעירה, אור אחד, קלוש וקטן. ומתוך האור הבודד הזה, המבליח בקושי מתוך החלל הענק שהותירו לאחריהן אלף האורות המסולקים, בוקע הדיבור העליון אל משה ומלמד אותו איך מחזירים אלף אורות כשבידך בקושי אור אחד, נקודה טובה.

מכאן ואילך, מורה הקדוש ברוך הוא לעבדו נאמן ביתו, כל הקדושה, כל היהדות, כל הטוב של העולם, מתחיל מנקודת האפס, מלימוד זכות. 'אם יש עליו מלאך מליץ אחד מיני אלף' – מליץ מיני אלף היינו תשע מאות תשעים ותשע מקטרגים, למול אלו מתייצב לצד הטוב מליץ אחד, אפס סיכויים? להיפך. השי"ת מצמצם את דיבורו אל אותו אחד מיני אלף ומשם הוא מדבר אל משה ומורה לו לחפש מעתה והלאה את האלף הזעירה הזו התלויה בהכרח בסופו של כל יהודי, יהיה זה מי שיהיה, נקודה אחת טובה תימצא בו בהכרח. המליץ האחד הזה הוא צינור להעברת דיבור אלוקי, האָלֶף הזעירה הזו, אומר השם למשה, אם תרצה, בהטיה קלה של הניקוד והנה היא אֶלֶף, אלף אורות.

הדיבור יוצא כאמור מאוהל מועד, האוהל מבטא צורת עבודת ה' לאחר העגל, כשיש עליות וירידות. האוהל שומר את האורות חרף כל השינויים – בזמן קטנות האוהל מזכיר שעוד יבואו מועדים מאירים, ואת האורות הוא נוצר לזמנים כבויים.

אין בו חטא

הא' הזעירה של ויקרא היא גם החומר ממנו הוקם המשכן, נקודה קטנה של טוב גנוז, אָלֶף מתוך אֶלֶף. בתורה 'אזמרה' מלמד רבינו ז"ל שהצדיק היודע לקבץ את נקודות הטוב מכל אחד מישראל הוא בונה מכל אותן נקודות משכן, מהמשכן הזה מקבלים תינוקות של בית רבן את אותו הבל פה נדיר שאין בו חטא.

הקריאה של 'ויקרא' היא תמצית טהורה של חינוך יהודי. הא' הזעירה קוראת לכל יהודי ויהודי ומחנכת אותו איך נכנסים בצורה נכונה לעבודת ה' – כמו תינוקות של בית רבן. יש להם, לתינוקות טהורי לבב אלו, סם מיוחד, הבל פה שאין בו חטא, דהיינו – לימודם אינו עכור במחשבות על כישלונות וחטאים ובספקות לגבי מה שטומן עבורם העתיד. הילד צועד על נייר חלק, וכל יהודי המעוניין להיכנס מחדש לעבודת הבורא, להצלחת הנשמה, לגן עדן, מוכרח להשיג את החמצן הנקי הזה. ההבל הנקי מחטא מנשב במשכן שבונה משה, והמשכן כאמור נבנה מהמון אותיות אָלֶף זעירות, מנקודות טובות שעוד ישנן גם לאחר החטא. החידוש הגדול של ויקרא הוא שגם לאחר החטא עדיין מנשבת במשכן הבל פה שאין בו חטא. והקריאה הזו מלחשת על אוזנו של כל אחד מאיתנו: דע לך שגם לאחר כל סוג של שגיאה ואובדן אורות, גם לאחר שמעדת והזדקנת בטעויות, עדיין נותרה ברשותך ללא ספק אלף זעירה, מליץ אחד שאינו נרתע גם מתשע מאות תשעים ותשע קטרוגים, ובאותו מליץ זעיר מנשב עדיין הבל פיך שאין בו חטא. האזן לו, התמקד בו, נשום ממנו מלא ריאותיך והתחל מהיום לעבוד את ה' כפי יכולתך, אבל במטותא – עשה זאת באווירה נקייה ממחשבות מכשילות וחרדות הורסות. תינוק אתה לכשתרצה.

(ע"פ ליקו"מ סימן רפ"ב, ליקו"ה או"ח תחומין ו')

התגלות אלוקית בין מטאטא למגב

פסח חג הגאולה. אורות גדולות שופעים ממרומים ודווקא הזמן הזה תופס אותנו טרודים כל כך. איך אוספים את האורות למרות הטרדות?

לכל מצווה יש נקודה פנימית, נקודת הכוונה. הנקודה הזו התגלתה ביציאת מצרים והיא חוזרת ומתגלה מדי שנה בשנה.

לא בכל יום נוחתים עלינו דברים גדולים, הזדמנויות גדולות באות לעיתים נדירות. אבל לא זו הבעיה האמתית, הצרה היא שגם כשמזדמנת הזדמנות של ממש דעתנו טרודה בזוטות. הרגעים הגדולים מסתתרים תחת מטר דאגות, הזמנים הנעלים חומקים כשאנו עייפים או מתוחים. עד שאנו מבינים את גודל השעה היא הופכת נחלת העבר. בפסח התחושה הזו קיימת ביתר עוז. החג הגדול הזה אפוף בכל כך הרבה טרדות, התרוצצויות ומסיחי דעת. ניקיונות, קניות, הכנות. מבינים שמאחורי המסך העמלני הזה מסתתר דבר מה, אולי אור של גאולה. ניסים. מוחין חדשים. יודעים שהשפעות גדולות יורדות אז לעולם, אבל למי יש פנאי לגשת פנימה. מה באמת יורד לעולם בפסח?

*

למעשה זה בדיוק מה שפסח מביא אלינו, התגלות. גילוי ההסתרה. פסח הוא חג חירותנו, יציאתנו ממצרים והיחלצותנו באופן ניסי ומופלא מתחת שיעבור יד פרעה ומצרים. החירות בעיקרה היא יציאה מהסתרה עמוקה להתגלות חדשה. בדרך כלל מבלה אדם חייו מאחורי מסך מבדיל של הסתרות והיסח הדעת. הנה דוגמה: אם נסתכל על הרחוב מה נראה? מדרכות וכבישים, בתים והמון אנשים. כולם נחפזים, ממהרים לכל מיני מקומות. לכל אחד דאגות וציפיות משל עצמו, הצד השוה – כולם רואים בעולם ומלואו חזות הכל. מנהלים את חייהם כאן ועכשיו. כל עיסוקיהם ממוקדים בבני אדם. טיפוח קשרים, חנופה וכדומה. אדם משוכנע שהכל מתרחש רק כאן, בין פלוני לאלמוני. את תשומת ליבו הוא מקדיש לאירועי השעה החולפת ולא מצליח להגביה מבטו מעט כלפי מעלה ולהשקיף על מה שמסתתר מאחורי כל אלה. מהי התמונה האמתית?

מה שהיה הוא שיהיה

ובכן, בעוד ארבעים שנה הרחובות ייראו כנראה זהים, יהיו שם אותם בתים כבישים ומדרכות, אבל האנשים שמתרוצצים היום לא יתהלכו שם אז, בעוד כמה שנים. כל מה שחשוב ובוער היום, אינו קיים בעוד שנים ספורות. מה שיתקיים לעד הוא הנצח וזה הדבר היחידי שמתרחש גם היום, כל השאר דמיון ואחיזת עיניים. יש רק השם יתברך בעולם והוא מסתתר בשפריר חביון, מאחורי כל מאורע ובכל דמות. הוא עושה את כל המעשים ומהווה את המציאות מאין ליש. את הגילוי המופלא הזה אנו מקבלים במתנה, בפסח.

ניסן הוא מועד מסוגל לגילוי הסתרות, אפילו הסתרה שבתוך ההסתרה. הגאולה של ניסן עתירה בניסים ומופתים מחוץ לדרך הטבע. הניסים הללו מתרחשים גם היום, והם מכוונים כולם כדי להבקיע את מסך ההסתרה שירד עלינו. זו מתנת שמים, אבל דווקא בשעה שגזרו ממרומים להעניק לנו אותה אנו טרודים, טרודים כל כך. אנחנו אולי עסוקים ומבולבלים אבל אין זה סותר את העובדה שבעיצומם של הימים הללו יורדת אלינו מתנה טובה, מתנת החירות. דברים גדולים באים לפעמים כשהם לבושים בבגדי הדיוטות. גם פסח בא אפוף בהסתרות. אבל החידוש הוא שמאחורי ובתוך כל הבהילות הזו מצויה בהחלט ובוודאי חירות. היא מסתתרת אך קיימת, עלינו לגשת פנימה ולגלותה.

זכר ליציאת מצרים   

חג הפסח וההכנות שקודמות לו צרובות בדעתו של כל יהודי בנועם ורצון. בבית של אבא ובבית סבא עשו את הפסח כהלכתו. דור אחר דור כולם עסוקים בביעור חמץ. הזמן הזה גדול מאין כמותו ומכיל הזדמנויות נדירות. ניתנת לנו הזכות להסיר את המסווה, לגרש מהמוח מסכים מבדילים, להציץ אל מעבר לפרגוד. הפלא הזה מתגשם בשעה שאנו עסוקים בביעור חמץ, בחיפוש אחרי הפירורים והגרגירים. כל פירור שהושלך מביתנו חילץ מליבנו עוד מחשבת חוץ ופיגול. עוד רפיון ידיים. אולי נדמה לנו כאילו הזמן הזה מבולבל ומתיש, לא עת לרעיונות הוד ואין פנאי לכוונות נעלות. טעות. אנחנו אולי טרודים אבל העובדה הזו איננה טורדת מאיתנו את האורות הגדולים. אדרבה, גם גאולת מצרים לא הופיעה בשעה נאותה ובעת שלווה. יצאנו בחיפזון כשהבצק טרם הספיק לטפוח. ללמדך שמגלות הנפש וצרותיה יוצאים כשאין פנאי להבין זאת.

יציאת מצרים כאמור, מסמלת את יציאתה לאור של נקודה כמוסה מאוד, נקודת היהדות. המצוות כולן הן זכר ליציאת מצרים. כלומר, זו הנקודה הפנימית המחייה ומזינה את כל יהדותנו. אנחנו עושים מעשים טובים, הוגים בתורה ומתפללים. אבל מהו הציר סביבו נעים כל המעשים הללו? זו למעשה השאלה המפרידה בין גלות לגאולה. אדם גולה או גאול ייראו כלפי חוץ זהים, רק מבט מעמיק יגלה לאן הפנים מועדות באמת. להיגאל זה לדעת אנה פני מועדות. אדם גאול חי את חייו אך ורק נוכח פני השם. אין לו עסק עם אנשים ואין לו תחרות עם הצלחות של אחרים. זו נקודת הכוונה השוכנת בפנימיותו של כל מעשה ובעומק נפשו של כל יהודי. בניסן נגאלנו – הוצאנו ממצרים באותות ובמופתים. בניסן עתידים גם להיגאל. זה כבר קורה, תנו דעתכם.

 

פרשת ויקרא – תמצאו נקודה, זה הכל!

כולם רוצים להצליח, כולם מכירים אנשים שהצליחו. מה בכל זאת גורם לא להגיע לשם בינתיים?

הנקודה הטובה המפורסמת איננה קטנה. היא דורשת מהמחפשים אותה להקטין עצמם ולצמצם מבט על דברים גדולים שנראים קטנטנים לפעמים.

יושב לו אדם בבור חשוך, מגשש ומחפש דרך מילוט. מרחוק נראית קרן אור דקיקה. והוא יושב וחושב 'כדאי? כדאי לנסות לצעוד לכיוון? הייתכן ששם יימצא פתח, והלא האור כל כך קטן. וכשהוא ניאות לבסוף לנסות, מוביל אותו הנצנוץ הזעיר לקראת פתח של ממש. לחופשי.

***

כולם מחפשים, תשאל אותם 'מה' והם ישיבו 'שלימות'. אדם מחפש פרנסה, אבל שיהיה מושלם כמובן. בית, שיענה על כל הדרישות. רוחניות, מושלמת. מעניין לגלות את המשותף לרובם – כמעט אינם משיגים מאומה. אנשים חולמים על הכל ואינם מגשימים מחצית, מדוע? משום שאינם יודעים איך מחפשים שלימות אמיתית. יתרה מזו, חיפוש שגוי לא רק שאינו משיג, אף גם מאבד. על מנת שהחיפוש ישיג את המטרה יש לכוון אותו בחכמה, להתמקד בנקודה. איזו נקודה?

הנקודה האמורה היא סודו הגדול של כל מצליח אמיתי. מי שלומד לחפש אותה ומשתדל שלא להתפתות ולהתפעל מהסביבה – ימצא לבטח את ההצלחה. אנשים מחמיצים את הנקודה רק מפני שהם טרודים בהתפעלות מנקודות של אחרים. ההצלחה האמיתית שמורה למקדישים את חייהם לחיפוש הנקודה הפרטית תמיד, גם לפני השגת השלמות.

גם בלימוד התורה הדברים אמורים. שאיפתו של יהודי להשיג שלימות. השאיפה ראויה אך הכיוון לפעמים מטעה ומבלבל. לכל אדם כלים ויכולות משל עצמו, ואם הינך מתפתה להסתכל בגמרא של החבר, יתכן והחמצת את העמוד שלך, את הנקודה השייכת לך. בחינוך יודעים כולם לדקלם עד כמה חשוב העידוד, בחינוך הנפש העצמית יודעים על כך פחות. כמה מוכן אדם להקדיש לנפשו היקרה עידוד ותקווה? ככל שניאות להקדיש חשיבות ויוקר למעשים הפשוטים והפעוטים – כך נגלה יותר ויותר איך ההצלחה שרויה זה מכבר במחיצתנו.

אלף זעירא

בפרשת השבוע נאמר 'ויקרא'. השי"ת קורא למשה ומורה לו על עבודת הקודש והקרבנות. זה עתה הסתיימה מלאכת המשכן, היא באה כתיקון לחטא העגל. כעת הגיעה השעה לכונן בעולם מקום של קדושה. איך עושים זאת? הכל תלוי באות אלף אחת, זעירה, התלויה בסוף תיבת 'ויקרא'. אותה אלף מאלפת ומלמדת כל יהודי איך בונים משכן להשם. האות הזעירה הזו רומזת לנקודה, הנקודה הטובה שרביז"ל מלמד עד כמה יהדותנו וכל תקוותנו תלויה בה. הנקודה הזו משמעותית מאוד. לחיות עימה או בלעדיה זה כמו להיות עם משכן או בלעדיו. המשכן הוקם מנקודות. כל אחד הביא נקודה טובה, חוט, פריט, מחצית השקל. אצל משה רבינו הן הצטרפו ונעשו מקשה אחת. משכן להשם.

חייו של כל יהודי רצופים טוב. רגעים לאחר שקמת משנתך תוכל כבר ללקט סביבך אוצר מרשים של נקודות הוד. במהלך יום בודד מצטברים סביבותיך אוצרות. אין זו גוזמא, מדובר באוצרות! קמת לפני מלך מלכי המלכים. הודית לו. נטלת ידיים וגירשת טומאה. צעדת לבית הכנסת. עשית חסד. נתת פרוטה לצדקה. נשקת למזוזה. חשבת אמונה. התעטפת בטלית. הנחת תפילין. הגיליון צר מלהכיל את ההמשך. איך בכל זאת באמצע היום הינך עלול לעצור ולשאול: איך נעשים שמחים? האם אני שווה? אלא מאי – הפרטים הללו קיימים אך אינם נראים בעיניך. אמת, את הנקודות הטובות יש לאסוף, לצבור, ולהקים מהם משכן.

ללקוט ניגונים

למען האמת הנקודה הטובה איננה קטנה. היא עצומה! ההקטנה נדרשת מאיתנו. כדי למצוא את הנקודה הטובה וכדי לחוש במחיצתה את השמחה האגדית של 'אזמרה' – יש להקטין ולצמצם את העין. לא להתפזר. להתמקד בטוב האינסופי שמופיע כמו נקודה ועוד נקודה במרחב שסביב. הנקודות הטובות מסוגלות להאיר יותר מגלגל השמש, אך כמו אבנים טובות, הן פזורות בתוך גבעות של חול. העולם מלא בהבלים, בחשיבות מזויפת וכבוד מדומה, בהצלחה מסחררת ודמיון פורה. הנקודות הטובות מצויות בהחלט אך הן יאירו רק יחד, לכשנקבוץ אותן ונעשה מהן תכשיט של אמונה.

חודש אדר הוא גורלי. להווי ידוע: מתנהלת כעת ממש מלחמה. עמלק מול ישראל, כפירה לעומת אמונה. המאבק ממוקד בנו, לא באף אחד אחר. יושב לו המן וחושב מחשבות איך להפיל את היהודי העיקש אל הבור החשוך. המן אינו שוקט לרגע, הוא מדבר כל הזמן ומחדיר מחשבות ועוד מחשבות. מצביע על הצלחות של אחרים, מציג נתונים בלתי מעודדים, מדרבן אותנו לכעוס על עצמנו וגם נוזף בנו על שהעזנו לכעוס. אדר הוא זמן לעמוד ולומר 'עד כאן!' לא עוד. עמלק לא יחדור יותר לגבולנו, גם לא בתלבושות שונות ומשונות. זה הזמן לעזוב את כל מה שקורץ סביב ולחפש את הנקודה האחת. הנקודה הטובה שמאירה יותר מכל תאורה מרשימה. הנקודה הזו חבויה בתוך נצנוץ זעיר, לאו דווקא ברגעים הגדולים והיפים. בעיקר היא מצויה במקום שלא העלינו על הדעת. עימנו יחד בבור, בפח היוקשים, היכן שלא ידוע ולא ברור ונדמה כאילו נישאר לעולמים. שם זורחת נקודה, היא עשויה להפוך לשמש שמאירה, אם רק נאסוף אותה, נשזור לעוד נקודה ולעוד אחת וננגן אותן יחד על מיתרי הלב. באמונה.