ויחי – כאן בונים שמחה

בס"ד

אין אדם שאינו מאחל לעצמו להימצא בשמחה, אם אפשר – תמיד. ובכל זאת עדיין השמחה נדירה, חמקמקה. הבעיה נעוצה בגישה שלנו לנושא השמחה.

בכל העולם יודעים לצטט את אמירותיו המפורסמות של רבינו הקדוש בדבר השמחה. מעלתה, סגולותיה, והחיוב להיות בשמחה תמיד. שימת לב פחותה מוקדשת ללימוד נוסף, חשוב מאין כמותו, שהנחיל לנו רבינו. הוא לימד אותנו שאת השמחה יש לבנות – ההפך המוחלט מהתפיסה המקובלת. העולם תופסים את השמחה כאווירה, הווי אומר: מציאות קיימת שכדאי ומומלץ להימצא בה. חובבי השמחה או חרדי הדיכאון יבקשו לשהות במחיצת אנשים שמחים ובמקומות חגיגיים.

הרבי מלמד שיש כאן סוג מסוים של השליה: "כי כשאדם שמח אזי המרה שחורה וייסורים נסתלקין מן הצד… כי בעת השמחה דרך היגון ואנחה לעמוד מן הצד". כשאתה שמח ידידי, המקומות הלא שמחים דואגים להימלט מהשטח. מה הבעיה?

שמחה מסוג זה היא סוג מסוים של בריחה. רוב העולם מנסה לברוח. להימלט מהדאגות, לברוח מחרדות, לנוס מפני הדיכאונות. לכל אחד דרך מילוט משל עצמו. כל עוד אנחנו מסתמכים על מצב שמח ועל אווירה, עדיין לא טעמנו באמת טעמה של שמחה. אנשים מבלבלים בטעות בין שמחה למצב שמח. מה ההבדל בעצם? העניין הוא כזה. מצב שמח הוא מקום בו שרויה שמחה. אבל כדי להשיג את השמחה בעצמה, יש להימצא  במקום בו מייצרים שמחה, והוא לא נראה תמיד שמח ומבדח כל כך. כשאתה שמח זה נפלא, אומר רבינו, "אֲבָל מַעְלָה יְתֵרָה לְהִתְאַמֵּץ לִרְדֹּף אַחַר הַמָּרָה שְׁחֹרָה דַּוְקָא, לְהַכְנִיס אוֹתָהּ גַם – כֵּן בְּתוֹךְ הַשִֹּמְחָה, בְּאֹפֶן שֶׁהַמָּרָה שְׁחוֹרָה בְּעַצְמָהּ תִּתְהַפֵּךְ לְשִׂמְחָה. שֶׁיְּהַפֵּךְ הַמָּרָה שְׁחֹרָה וְכָל הַיִּסּוּרִין לְשִׂמְחָה, כְּדֶרֶךְ הַבָּא לְתוֹךְ הַשִֹּמְחָה, שֶׁאָז מִגֹּדֶל הַשִֹּמְחָה וְהַחֶדְווָה מְהַפֵּךְ כָּל הַדְּאָגוֹת וְהָעַצְבוּת וְהַמָּרָה שְׁחֹרָה שֶׁלּוֹ לְשִׂמְחָה".

אומרים לנו דבר כזה: המקום השמח והאווירה הם רק חצי שמחה. החצי השני והמשלים, איננו כאן. היכן הוא? במקום האחרון שתעלה על דעתך. נכון, בפינות האפלות הללו. אלו שהוסתרו כעת היטב תחת החיוך והצחוק, בצל הרעש והריקודים. הפינות הקודרות שהינך יודע היטב אימתי בדעתם לצוץ שוב – ברגע שתשוב הביתה, אל השקט נטול היסח הדעת, הן יופיעו. הדאגות, האכזבות, העצבויות. החצי החסר מהשמחה שרוי שם. לפיכך מלמדים אותנו שאת השמחה האמיתית עלינו לבנות. שמחה לעולם אינה יכולה לבוא מן המוכן. היא חייבת להיבראות כל יום מחדש. לפי שהיא מתפזרת בגלות כל פעם מחדש. השמחה היא יצירה אישית לגמרי של כל נפש לפי עניינה. אתר הבנייה מצוי היכן שמסתתרים הפחדים הגדולים שלנו, העצב והדאגה.

רבינו הוא רבי שתובע מאיתנו לחיות, תמיד לחיות, כלומר לעבוד. כשהוא מצווה להיות תמיד בשמחה, כוונתו שעלינו לחפש איך להמיר ולהפוך כל רגע וכל פרט בחיינו לשמחה. אין מקום על פני תבל בו שוררת שמחה תמידית. אין אווירה כזו ואין מזג אוויר שכזה. השמחה התמידית מורכבת מאינספור מצבי רוח שונים ומשונים. מעליות וירידות. מגלויות וגאולות. מהתחלות חדשות ומעידות ישנות. מאנשים שמפריעים ומאלו שעוזרים. מאכזבות דאגות ותקוות. כל החומרים הללו נערמים יחדיו במקום הקרוי 'היכלי התמורות'. בתחתית ההוויה שם שרויים הבלבול והטשטוש. ההיפוך והמבוכה. זה המקום שמצליח בכל פעם מחדש לתעתע בנו ולבלבל את ישוב הדעת שכבר השגנו. זה המקום שממיר טוב ברע, עיקר בטפל, מתוק במר. היעוד הנשגב ביותר של כל יהודי הוא – לברר את המקום הזה. לחלץ ממנו את יהדותו וקדושתו, את שמחתו.

כעת כבר לא יקשה מדוע דווקא במצרים נאמר על יעקב אבינו 'ויחי'. קיים הבדל יסודי מאוד בינינו לבין הצדיקים. אנחנו מחבבים מקומות שמחים. מעדיפים אווירה נאותה. צדיקים מחפשים מקומות חשוכים כדי להאיר אותם. הם מחפשים לתקן עולם, ולא לקבל אותו מן המוכן. במצרים, כותב הזוהר הקדוש, חי יעקב אבינו את עיקר חייו. היו אלו שבע עשרה שנות שמחה ונחת. הפליאה כמובן עצומה: דווקא במצרים הטמאה והמשוקצת ימצא הצדיק מנוחה ושמחה? והתמיה מתרחבת עוד יותר כשמתבוננים על דרכי ההשגחה השוזרות את האירועים בשרשרת, ומובילות בזה אחר זה את יוסף הצדיק ובעקבותיו אחד עשר אחיו הקדושים ובראשם יעקב אבינו לקבוע את דירתם במצרים.

לכאורה, מרכז העניינים הרוחניים מצוי בארץ ישראל. שם המקום, שם הקדושה, שם הכל. והנה מגוללות אותנו הפרשות האחרונות צעד אחר צעד עד תחתית תבל, מצרים. במקום הזה אנו עתידים לבלות בשבועות הקרובים, בגלות ובשעבוד. רבי נתן מסביר את עומק הרעיון:

הירידה למצרים היא צעידה לקראת גאולה. כלומר? הגאולה קיימת אמנם אך לעת עתה היא מפוזרת אי שם בהיכלי התמורות. בעקבות חטא אדם הראשון ושאר קלקולי הדורות הפסדנו את שלוות הנפש, את גאולת הנפש. הכל מעורב בטוב ורע, מהופך בהיכלי התמורות. התוצאה היא עצבות. כדי להיגאל יש לברר את התמורות והבירור הזה נעשה באמצעות שמחה.

עצבות היא גלות, וגלות זה המקום בו מייצרים גאולה. מאי משמע 'מייצרים'? הכוונה פשוטה – גאולה נוצרת כאשר הופכים רע וחושפים מאחוריו טוב שהתהפך.

כולנו מתמודדים עם עצב ודכדוך, קטנות המוחין ושאר כינויים. זו האווירה. אם נחפש אווירה אחרת אולי נמצא, אולי לא. אבל שמחה לא מחפשים באווירה, לנקודת השמחה יש לגשת כמו אל חיפוש הגאולה. כמו לתיקון העולם. כמו לגאולת הנפש. רק לכשנתרצה להיגאל, ונסכים לחפש את גאולתנו בתוך ההיפוכים והבלבולים העוברים עלינו, תפקחנה עינינו ונראה שהיא כאן, זה מכבר. הגאולה.

 

 

 

ויחי – תגליות מרעישות במצרים

בס"ד

את כל המקומות הנידחים ברא ה', ובכל השכחות ותהומות הנשייה אין שום דבר חוץ מאלוקות, איך אתה מעז להתייאש?!

אם נתבונן נגלה שהמעשים הטובים באמת צמחו באדמה הענייה של גלות הנפש, "כי הפרני ה' בארץ עוניי".

פרשת השבוע נפרדת מבחיר האבות שכולנו נקראים על שמו 'בני ישראל'. קודם הסתלקותו מזמן אליו יעקב אבינו את יוסף ומצהיר על החשבתם של שני נכדיו, מנשה ואפרים, במניין השבטים "כראובן ושמעון יהיו לי". הרגעים הללו לצד מיטת יעקב אבינו קודם הסתלקותו, מטביעים את חותמם של בני יוסף בכל הדורות העתידיים. "בך יברך ישראל", בכל הדורות הבאים ינחילו הורים את ברכת אבינו הזקן לבניהם אחריהם באמצעות אפרים ומנשה לאמור "ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה". הדבר פלא, מכל השבטים הקדושים בני יעקב, נבחרים דווקא שני הנכדים שנולדו במקום היותר נמוך בעולם, במצרים ערוות הארץ, לשמש מטבע ברכה לדורות עולם, אכן דברים בגו.

 

*

כאשר יעקב משקיף על נכדיו מתוך עיניו שכבדו מזוקן, הוא נרתע לפתע, "מי אלה", דהיינו מי אלה שאינם ראויים לברכה. עיני החומר של הסב הזקן אינן רואות, ומתוך עיני הרוח הוא רואה נשמות ודורות שיבואו בעקבות הנכדים. הוא צופה בירבעם בן נבט ואחאב שייצאו מאפרים ויהוא ובניו שעתידים לצאת ממנשה, הם אינם כדאיים לקבל ברכה (עי' רבינו בחיי, בראשית מ"ח).  ויוסף עונה "בניי הם". דהיינו, אבא אני נמצא במצרים שנים רבות מאוד, ובכל המקומות בהם נאלצתי לשהות לא נחתי לרגע, יגעתי ומצאתי ואלו תגליותיי – מנשה ואפרים.

נשני אלוקים

מלמד רבי נתן שמנשה ואפרים הם ב' השגות. כל הגלויות נקראות על שם מצרים, וכל הצדיקים נקראים על שם יוסף הצדיק, ובארץ עוניו הוליד יוסף הצדיק שני בנים, מנשה ואפרים. את שמותיהם הוא העניק להם מתוך עבודתו הרוחנית. מנשה הוא תגלית אחת, אפרים תגלית שנייה, ושתיהן יחד הם אמצעי ההישרדות האלמותי בגלות הארוכה. מנשה על שום "כי נשני אלוקים את כל עמלי", ואפרים על שם "כי הפרני אלוקים בארץ עוניי". כשירד יוסף למצרים הוא היה בודד, והסכנה הגדולה ביותר בבדידות היא ההשליה שאכן בודד אתה. במצרים, דהיינו במעברי וייסורי הנפש אדם משוכנע שהוא בודד, איש מלבדו לא עבר שם, ודי במחשבה זו להפיל לשאול תחתיות. אבל יוסף הצדיק היה שם לפני כולנו, וכפי שרבי נתן מודיע ומפרסם בשם רבינו, שנדע כי על כל הצדיקים עבר מה שעבר, וגם אם נקלעת למשעול צר שנראה כאילו לא עבר בו איש מעולם, דע לך שהצדיקים היו שם לפניך, והכי חשוב – הם גילו אפילו כאן את השם יתברך.

 

יוסף הצדיק ידע שדווקא מול פרעה ומיליוני מצרים עובדי אלילים, אין כל דרך אחרת מלבד חיפוש עיקש אחר נוכחות אלוקית. הוא שינן לעצמו תמיד שהשם יתברך בוודאי כאן איתי עימי ואצלי. חיפושיו אחר השם יתברך כללו את כל התהומות והמדורים של שאול תחתית. תגליותיו של יוסף הצדיק מרעישות והן מסתכמות בשתי בחינות; קודם כל הוא גילה שהשם יתברך נמצא אפילו בתהום הנשייה, כלומר? הרגע הזה שאדם מבין שככל הנראה שכחו אותו. יש זמנים של קושי חורקים שיניים וממשיכים, מקווים לטוב. אבל חולפות תקופות ואדם פתאום אומר לעצמו: על מה אני בונה? אולי פשוט נשכחתי. אני איש קטן שמא נפלתי בין הכיסאות, מי יודע אם יעבור עלי ככה כל החיים. החשש הזה מסוגל לבזבז כוחות נפש של שנה שלימה לפחות. גם יוסף הצדיק היה שם, ויצא והצהיר גיליתי "כי נשני אלוקים את כל עמלי". אומר יוסף הצדיק: הבנתי שעד שאתה מחפש איפה ה' בתוך החושך הזה, תאמר לעצמך מי מלבדו ברא את החושך הזה. הפינות השכוחות והרגעים הנידחים? זה הוא יתברך בעצמו. השכחה והנשייה? אין עוד מלבדו. את התגלית הזו קרא יוסף בשם 'מנשה'.

הפרני אלוקים

התגלית השנייה היא, שבסופו של דבר מתברר שהאדמה הפורייה ביותר, זו שהצמיחה את כל מעשיי הטובים וההתחלות החדשות, והתשובה שבאה מעומק הלב, ובכן את חלקת האדמה הזו מצאתי בארץ עוניי, במצרים, בחושך. הזמנים היותר פוריים בעבודת ה' בוקעים מתוך הרגעים היותר עניים, משום ששם אתה מוצא את הנקודות הטובות ואת ההשגחות הנפלאות שה' יתברך זורע לך בחצרך האחורית. לתגלית הזו קרא יוסף 'אפרים', דווקא כאן הפרו והרבו אותי.

הוא אשר אומר יוסף לאביו: אל נא תירתע מהנכדים הרשעים שאתה רואה שם בדורות הבאים, משום שאני כבר גיליתי שאין מקום רחוק ואין נשמות נשכחות. לכל רגע יש תפקיד ולכל נפש יש משימה בקדושה. תברך אותם, גם את מנשה וגם את אפרים. ויעקב אבינו מתרצה "קחם נא אלי ואברכם". וכשהסב הגדול מברך את נכדיו הוא לא רק מרעיף ברכות ואיחולים, יעקב אבינו קובע את הברכה ומפקיד אותה לדורות עולם בשתי הדמויות של מנשה ואפרים, לומר לך שאם רצונך להיות מבורך חפש את הברכה בתוך תהומות הנשייה ובארצות העוני. אל תתפתה להאמין למחשבה ששכחו אותך מפני שאתה שכחה בעצמה בורא ממש עכשיו, ה' יתברך, והוא שם.

 

(ע"פ ליקו"ה או"ח תחומין ו')