לסיפור הזה יש סוף טוב

בס"ד

התפילה משתבחת ככל שהיא ענייה. וככל שאתה יודע שאין לך איך לשלם על עצמך אתה קרוב יותר לשער הכניסה לארץ ישראל.

אנו חותרים כל חיינו אל היעד, ולמפרע מתברר שהיעד נברא מתוך החתירה אליו. כשאתה מתפלל ומייחל, כבר נושעת.

סיפור צריך להיגמר טוב. נסכים להאזין במתח ולשאת תפניות בעלילה בתנאי שהסוף יהיה טוב. עוברים עלינו כל מיני דברים ואנו מצפים לישועה, בינתיים עליות וירידות, העיקר שהסוף יהיה טוב. בפרשת השבוע משה רבינו ממשיך במשאו לקראת כניסתנו לארץ, הוא מספר על השתדלויותיו העל-אנושיות להיכנס לארץ הנחשקת, ועל הרגע שהוא כמעט זכה לבוא בשעריה. חמש מאות וחמש עשרה תפילות התפלל כמניין "ואתחנן", ואנו ממתינים לסוף הצפוי – אישור כניסה, אלא מה. אבל האישור לא ניתן.

בל נשכח, זה האיש משה שפודה את ישראל מגזירת השמדה, מוריד מן ושליו, ומוציא מים מסלע, מקבל תורה. והנה דווקא כשמבקש עבור עצמו, תקט"ו תפילות אינן פותחות שערים. והשאלה מתעצמת: אם האיש משה לא פעל במאות תפילותיו, מה אנו אזובי הקיר אמורים ללמוד מכך על סיכויינו? שאלה נוספת מההפטרה: בשבת יקרא לנו הנביא "נחמו, נחמו עמי". רק בראשית השבוע ישבנו לארץ וביכינו את גלותנו האם התבשרנו על גאולה שאנו נקראים להתנחם. במה נתנחם?

*

התשובה לשתי השאלות קשורה בהבנה יסודית הנוגעת לקדושת ארץ ישראל ועבודת התפילה. עשרה לשונות של תפילה ישנם ומכולם בחר משה רבינו בתחינה, מפני שהוא אינו מבקש אלא מתנת חינם. יש לצדיקים כוחות רוחניים וזכויות להיתלות בהן, אבל לדבר הזה אין מחיר. הגישה לארץ ישראל קשורה לאוצר מתנת חינם. זו גם מהותה של עבודת התפילה. ככל שהתפילה בוקעת ממקום נצרך יותר עד שאין למתפלל מהיכן לשלם על עצמו – כך היא משתבחת. ארץ ישראל היא בחינת תפילה. משה רבינו לא פעל אמנם את כניסתו לארץ, אבל תפילותיו סללו את הדרך לארץ ישראל. וזו למעשה כל מהותה ותוכנה של הארץ הקדושה.

דרך לארץ

היעד של כל עם ישראל זו ארץ ישראל, והיעד של כל יהודי היא נקודת יהדותו, שם מקומו ולשם אנו חותרים. אבל אי אפשר להפריד את הארץ מהדרך אליה, ובלתי אפשרי להפריד את הקדושה מהדרך אל הקדושה. במה דברים אמורים? בתורה ע"ח (ליקו"ת) מגלה רביז"ל את סוד הדרך לארץ ישראל. כלומר, מלבד קדושת ארץ ישראל יש קדושה נעלמה דווקא בדרך אליה. עניין זה כרוך בסוד "התורה הנעלמת", הכוונה לתקופה של כ"ו דורות קודם מתן תורה; לפני שהתורה התלבשה באותיות ובגווילין היא הוצפנה ב"דרך ארץ", דהיינו בעשרה מאמרות שמקיימים את העולם הטבעי. בתקופה זו ניזון העולם מאוצר מתנת חינם. ארץ ישראל היא מקום הקדושה, אבל כשם שקדמו לתורה עשרים וששה דורות כך קודמת לקדושת הארץ, קדושת הדרך. אי אפשר להגיע לארץ מבלי לסלול אליה דרך, ואת העבודה הזו עושה כל יהודי בעצמו, מתוך גלותו.

דרשו חכמים "עתידה ארץ ישראל שתתפשט על כל העולם", כלומר הארץ היא נקודת תמצית שתכליתה להטיל את עצמה בכל האוקיאנוסים והארצות ולהפוך את כל העולם לקדושת ארץ ישראל.  גם עם ישראל הוא תרכיז שתפקידו לכבוש את כל העמים ולהיות אור לגויים. ובעצם גם הנקודה הטובה שבנו, נקודת היהדות, היא תמצית שעתידה להתפשט ולכבוש את כל מציאותנו. הכלל הוא שהקדושה נועדה לא כדי להתבצר בגבולותיה הטבעיים, אלא "ללמד על הכלל כולו יצאה", לכבוש ולנחול את הכל. ואם אנו איננו עושים זאת, הגלות תעשה זאת עבורנו.

 

נחמו, נחמו

שאלנו במה נתנחם, ויש שאלה קודמת: מה הועילה לנו האבלות? ישבנו לארץ והתפלשנו בעפריים, לשם מה? התשובה גנוזה בעפר בו התאבקנו. משנחרב הבית נשאר רק העפר והאפר. כשלוקחים לך את התורה נותרת בידך רק התורה הנעלמת, היכן שהיא היתה גנוזה בכל אותן כ"ו דורות קודם שניתנה. כאשר מגרשים אותך מביתך ומארצך אין לך אלא לשוב ולחפש ולסלול בעפר את דרכך חזרה. ובעצם לשם כך גלינו. גורשנו מהשלווה ונחרב ביתנו משום שארץ ישראל וקדושת בית המקדש חייבים להתפשט בכל הארצות. "כִּי הִרְחַקְתִּים בַּגּוֹיִם וְכִי הֲפִיצוֹתִים בָּאֲרָצוֹת וָאֱהִי לָהֶם לְמִקְדָּשׁ מְעַט בָּאֲרָצוֹת אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם". הרחיקו אותנו כדי שנעשה 'הפצה', שנמצא בכל התפוצות מקדש מעט – התקדשות מועטת, והיא תהיה השגרירות של הקדושה. גלינו כדי לסלול דרך לארץ ישראל. ובמילים אחרות, כדי לגרום לכל העולם להפוך לבחינת 'דרך לארץ ישראל'.

כל יהודי מגלותו הפרטית ומריחוקו האישי, סולל את דרכו אל הארץ ואל נקודת יהדותו. והנה העולם נחרש שבילים-שבילים, ומכל הארצות אנשים משתוקקים לקדושת ישראל. מכל קצוות תבל ומכל פינות החיים אנשים חופרים באדמת טרשים ומבקשים את נשמתם. למפרע מתברר שהגלות מביאה את קדושת היהדות לכל פינה. ובאותה מידה מתבהר שגלות הנפש וגעגוענו לגאולה ממלאת את כל פינות חיינו בחיפוש אחר השם. על סמך היסוד הזה מבקש הנביא מאיתנו להתנחם. הדרך בעצמה מנחמת, כאשר אתה מתגעגע, וכאשר אתה קובע את מושבך בתוך התפילה, גם אם התפללת חמש מאות וחמש עשרה תפילות ולא נענית, הרי זכית להתפלל.

 

ואתחנן – חמש דקות על פרשת השבוע (אודיו)

פרשה בחמש דקות – ואתחנן

בפרשת השבוע ממשיך משה רבינו את שיחת ההכנה שלו לקראת כניסת בני ישראל לארץ ישראל. השבוע הוא מספר להם על הניסיונות שהוא השקיע כדי לזכות להיכנס לארץ, ניסיונות שלא עלו יפה ובסופם הוא נותר מחוץ לארץ הנחשקת. הוא מספר על חמש מאות וחמש עשרה תפילות רותחות, כמניין "ואתחנן", וכולן לא הועילו.

השאלה קשה: מדובר במשה רבינו שמוציא את ישראל ממצרים, מקבל עבורם תורה, מוריד להם מן, ומפריח שליו, ממתיק מעליהם דינים ומצליח להשיג פיוס וסליחה גם אחרי שנגזרה עליהם גזירת כליה. את כל הדברים העצומים האלה הוא מצליח לפעול, לא עבור איש אחד, עבור כלל ישראל ולמרות שהם חטאו ולא היו בסדר. והנה כאן מה הוא מבקש? בסך הכל לפעול עבור עצמו בלבד כניסה לארץ. והוא הרי לא חטא, וגם השגיאה הדקה של הכאת הצור לא היתה באשמתו כידוע.

השאלה הזו מעוררת שאלה קשה יותר: איזה מין לימוד מבקש משה להנחיל לנו בפרשת ואתחנן? אם הוא – הצדיק הגדול – התפלל כל כך הרבה ולא נושע, מה נאמר אנחנו אזובי הקיר? מה אנחנו אמורים בעצם להסיק מזה?

כדי לענות על השאלה נצרף שאלה נוספת, הפעם מההפטרה. השבוע נשמע את הנביא קורא ואומר "נחמו, נחמו עמי". רק בתחילת השבוע ישבנו על הארץ ובכינו על החורבן, בינתיים לא קיבלנו בשורה של ממש בעניין הגאולה, על סמך מה מצפים מאיתנו להתנחם. במה נתנחם?

 

הפרשה וגם ההפטרה מלמדות לימוד גדול בנושא עבודת התפילה ומהותה של ארץ ישראל.

בפרשת ואתנחנן פותח בפנינו משה רבינו את הפתח לעבודת התפילה, הוא גם מסביר לנו דבר מאוד חשוב בנוגע לארץ ישראל.

על הלשון "ואתחנן" מובא ברש"י: איני מבקש ממך אלא מתנת חינם. משה רבינו נוטש כרגע את כל מה שיש לו להציע, את כל הטיעונים ואת כל הזכויות הרבות שהוא צבר במשך השנים. הוא מוותר על הכל ואינו מבקש אלא מתנת חינם. מדוע?

משום שהוא יודע משהו על מהותה של ארץ ישראל ואת המשהו הזה הוא מנסה ללמד גם אותנו.

יש הבדל מהותי בין ארץ ישראל למדבר. במדבר קיבלנו תורה, נסענו בתוך ענני כבוד, היינו במצב מרומם, הבגדים התכבסו עלינו באופן עצמאי. לא חסרנו דבר. זה הבסיס לקבלת תורה. תורה אתה מקבל כשאתה ראוי.

ארץ ישראל היא מקום התפילה. רק כשיש לך שדה ולא יורד גשם ואתה יודע שאם לא ירד אתה אבוד, ורק כשיש סביבך גויים שרוצים לחסל אותך, אתה יודע שאין לך על מי להישען אלא על אביך שבשמים. תפילה אתה מקבל כשאתה נזקק ואינך ראוי.

זו הסיבה שמשה רבינו מבקש את ארץ ישראל כמתנת חינם. הוא יודע שאת הדבר הזה אפשר לקבל רק בחינם, משום שאין לו מחיר. רק כשאתה מגיע להבנה שאין לך איך לשלם על זה, אינך ראוי ואינך כדאי – רק אז נפתחת בפניך הדרך לארץ ישראל.

ובכל זאת משה רבינו לא יכול להכניס את עם ישראל לארץ, יהושע יעשה זאת. הקדוש ברוך הוא אומר לו "רב לך, אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה". כלומר, אתה משה רבינו גדול וצדיק, אתה ראוי, אתה רב, אינך באמת שייך לאנשים שזקוקים למתנת חינם, ולכן תורה אתה יכול להוריד לעם ישראל, אבל עבור תפילה וארץ ישראל צריכים את יהושע התלמיד, שנמשל ללבנה שאין לה אור מעצמה והיא זקוקה למתנת חינם.

ולמרות זאת משה רבינו פעל בחמש מאות וחמש עשרה התפילות שלו. הוא אמנם לא נכנס לארץ, אבל את הדרך לארץ ישראל הוא סלל. והדרך הזו היא העילה לדרישה של הנביא "נחמו, נחמו עמי", יש כאן נחמה אפילו שעדיין לא הגיעה הישועה שלימה.

הנחמה שיש לנו כבר כעת, עוד לפני ביאת משיח ובניין בית המקדש, זו התפילה.

אבל צריך לדעת איך להתפלל.

לכל אחד מאיתנו יש דברים לא שלמים בחיים, לכל אחד יש גלות פרטית; עניינים סבוכים, שאלות פתוחות, קשיים ונושאים כאובים שאין להם בינתיים פתרון. אנחנו רגילים לחשוב שהגאולה שלנו תהיה כשהנושא ייפתר, אבל עדיין הוא לא נפתר ולא רואים פתרון באופק. ולכן קשה מאוד להמשיך ולהתפלל.

אז בפרשת השבוע משה רבינו, המנהיג הגדול, המתפלל המופלא שהשיג בתפילתו כל סוג של ישועה, מספר לנו שהוא התפלל חמש מאות וחמש עשרה תפילות כדי להיכנס לארץ ולא נענה, והוא המשיך להתפלל. ובעצם הוא כן נענה… משום שבינתיים, תוך כדי תפילות והתחבטויות, הוא נכנס לעולם התפילה. הוא התדבק בהשם יתברך בתכלית, הוא נכנס בשלמות להיכל התפילה. הוא הפך במהותו לתפילה.

אנחנו רגילים לדבר על ארץ ישראל וגאולה, ומשה רבינו מלמד שלפני כן יש את הדרך לארץ ישראל ואת הדרך לישועה. גם בדרך יש נחמה, ובעצם הדרך היא העיקר.

אם אתה מסוגל לעמוד ולהתפלל, וגם אם לא יענו לך להמשיך להתפלל, וגם אם לא תקבל תשובה, תמשיך להתפלל, יש לך במה להתנחם. יש לך מקום בעולם.

את הלימוד הזה אי אפשר ללמוד בלי גלות וחורבן. ארץ ישראל היא לא רק נקודה גיאוגרפית על פני המפה. ארץ ישראל היא הקדושה שלך, זה המקום היהודי שלך. אי אפשר להיכנס לארץ ישראל מבלי לסלול את הדרך אליה. והדרך מתחילה רחוק, בנקודה בה אתה מבין שאינך ראוי ואין לך איך לשלם על זה. ולכן ההקדמה הטובה ביותר לכניסה לארץ זו הגלות. כשאנחנו גולים אנחנו מבינים שאיננו ראויים ואז נפתח לנו הלב והפה לבקש מתנת חינם, וכשאתה מבקש בחינם אתה מקבל ארץ ישראל. אתה הופך לאדם שכל מהותו תפילה וזו ההכנה הטובה ביותר לימות המשיח.