להכיר שאינך מכיר

בס"ד

אם אתה מעוניין להכיר את ה', עליך לקבל  שדווקא כשההשגחה 'מאכזבת', קיבלת תמונה מדויקת יותר של מציאות ה'.

 דווקא כשנדמה לך שאתה יודע שאינך רצוי אצל ה', עליך לקבל שאינך יודע כלום, ולהיזרק לגמרי על רחמי ה'.

 פרשת השבוע נכנסת לעיצומו של דין ודברים בין הקדוש ברוך הוא למשה רבינו, בסוף הפרשה הקודמת נטענה הטענה הקשה 'למה הרעותה ולמה זה שלחתני', והתשובה האלוקית – "אתה תראה". לאחר ההבטחה הזו פותחת פרשתנו בדיבור קשה שיש בו תוכחה: "אני ה'" אומר לו השי"ת למשה, וזו התגלות מיוחדת שאיש לפניך לא זכה לה באופן שכזה, גם לא אבות העולם. ואיש מהם לא שאל את ששאלת אתה, ולכולם היו שאלות רבות שביקשו להישאל. הדיון הזה נוגע מאוד לכל מה שקורה סביבנו ואיתנו.

*

שמותיו של ה' תופסים מקום רב בפרשות הללו, במראה הסנה שואל משה מה יענה לבני ישראל כשיבקשו לדעת את שמו של מי ששלח אותו אליהם, והקב"ה מגלה את השם אהי"ה אשר אהי"ה. בפרשת השבוע מוזכרים  השמות שהתגלו לאברהם יצחק ויעקב ולעומתם שם הוי"ה שהתייחד אך ורק למשה. מתוך השיג והשיח הזה שבין ה' למשה אנו למדים על עניינם המרכזי של צדיקים בחייהם דהיינו – הכרת שמותיו של הקדוש ברוך הוא.

שמותיו של ה'

ההשתדלות בהכרת שמותיו של הקדוש ברוך כלול בניסיון העולמי לפענח את האמת – מה באמת קורה כאן. להגדרה אמת יש יכולת תעתוע, שכן תמיד כאשר נדמה כאילו כבר הבנת מהי האמת, משהו לא מסתדר ואתה נשאר עם שאלה גדולה, ובדרך כלל השאלה היא על ה': 'היה נדמה לי שהכל מסתדר, ראיתי השגחות וניסים, והנה לפתע פתאום הכל מתקלקל. המהלך משתנה ואני מפסיד…' כאן צומחת השאלה – היכן בורא עולם? שאלה מעין זו הצליחה להתגנב אפילו לשיחתו של נאמן הבית, גדול הנביאים משה רבינו – 'למה הרעותה'. גרמו לכך הקנטורים וקוצר הרוח של עם ישראל, ומתוך חלישות דעת נוראה הקשה משה את הקושיה שאנחנו לא מפסיקים להיכשל בה – למה נעשה לי רע יותר?

המלכודת הזו מפילה דווקא את הטובים, נכשלים בה אנשים שמחפשים את ה', נדמה להם שכבר מצאו והנה אכזבה. וכך מלמד רביז"ל: אם אתה באמת מעוניין ומוכן להכיר את ה', עליך לקבל את העובדה שדווקא כאשר ההשגחה 'מאכזבת' ולא מסתדרת עם מה שעבד היטב עד היום, בדיוק ברגע זה קיבלת תמונה מדויקת יותר של מציאות ה'. אל דאגה גם היא תתקלקל, כדי שניתן יהיה להגיש לך תמונה אמתית יותר. מי שמעוניין להימצא בהיכרות אישית הקב"ה, צריך להיות נכון לגלות אלף פעמים שכל מה שחשב שידע והכיר עדיין לא היה כל האמת. כלפי מה דברים אמורים:

 

ידוע שהחילוק בין הצדיקים ובין אדם לחבירו הוא בהיכרותו של כל אחד מהם עם ה'. והכלי באמצעותו ניתנת לאדם האפשרות לעמוד בקשר עם האלוקות קרוי 'השערה'. כדכתיב "נודע בשערים בעלה" ונאמר בזהר (ח"א דף ק"ג ע"ב): כל חד כפום מה דמשער בליביה. כלומר, כל צדיק וכל אדם כפי עבודתו יש לו 'שיעורים' דהיינו מידות וכלים בליבו ובדעתו באמצעותם הוא מכיר את השי"ת. אבל כל ההיכרויות הללו אינן אלא השערות – לא שאין בהם ממש, אלא שאלו שערים והשערות שכפי השגתך כך אתה יודע את ה'. אחרי כל ההשערות עליך לזכור שכבר ברגע הבא עשויה להפתיע אותך התגלות אלוקית גבוהה יותר שתפריך לכאורה את השערותיך, ותראה לך שעדיין לא ידעת מה באמת רצון ה'. ורק אז יש סיכוי שתכוון לרצונו באמת.

לא יודע כלום

זו התגלית של פרשתנו. משה רבינו זוכה להכיר את ה' בשמו המיוחד כפי שלא זכה לכך איש מעולם, אבל הגילוי היותר גדול מסתתר בתוכחה שנרמזת שם. לצד הגילוי וההיכרות עם שם משמותיו של ה' יש להכיל את הגילוי היותר גדול והוא – שאינך יודע מאום. התגלית הזו מכשירה את הקרקע לקראת ניסיון גדול מאוד שמצפה לו בחטא העגל. שם, כאשר כל החושים יטענו בתוקף שה' כועס ואין סיכויים למחילה, מחליט משה רבינו לפרוץ אל הרגע הכועס הזה ולהתעקש להשיג את רחמי ה' היותר גדולים, ובכל מחיר. את הפעולה הזו שכללה הפקרה עצמית מוחלטת, יכול היה משה רבינו לעשות לא מפני שהבין את רצון ה', אלא משום שידע בתכלית הידיעה שכלל אינו יודע מהו רצון ה', עד כדי כך שאסור לו בשום אופן להאמין למה שנדמה ומתקבל על הדעת, ואדרבה זו השעה לזרוק עצמו ולהשליך יהבו על רצונו הנעלם של ה', ולכוון לשם – אל מה שמעל ומעבר לכל היגיון – את חיצי ההשתדלות והתחינה. ומהמקום הזה שאי אפשר להשיגו בשום תמונה הביא לנו משה רבינו מחילה וסליחה ותקווה לדורי דורות. מכאן חינוך חשוב: דווקא בשעה שהגיונך משוכנע שנמאסת בעיני ה', דווקא ברגע שכל ההסתברויות מוכיחות שלא תהיינה שוב תקוות, זו השעה להבין שהשם גדול מהשערותיך ונשגב מבינתך. הִזרק אפוא עליו ואל תסמוך על קטנות תפיסתך, ואז תשיג תמונה חדשה באמת של גדלות ה'.

 

(ע"פ ליקו"ה יו"ד הלכות שבועות ב')

פרשת וארא – התיקון לא קשה – רק תאמין

האם ישועה אמורה להיות מובנת, הגיונית? לאו. אך לשם כך אנו מוכרחים להאמין ולציית

כל הדרכים טובות וכל התיקונים נפלאים. אך הדגש חייב להיות על המרשם שהעניק הרופא. כאשר נהיה חזקים בתיקוניו של הצדיק, ישתלבו בשמחה עוד עצות והנהגות יקרות.

חולה מתייסר במחלה מסתורית. רופאים ומרפאים פקדו את מעונו, שיערו השערות, חיוו דעות, ורשמו מרשמים – והמחלה עודנה מקננת בעוז. באחד הימים הופיע רופא ששמו הולך לפניו כמי שחקר את המחלה מכל צדדיה. הוא בחן את מצב החולה, רשם תרופות והבטיח: 'מלא אחר ההוראות, ותבריא'. רפרף החולה במרשם ועיווה את פניו: "זהו, לזלף טיפות בכוס של מים? למחלה כמו זו תרופה כה פשוטה?! לא יתכן! שמעתי מאות חוות דעת. יודע אני את חומרת המצב. טיפות לא יעזרו כאן". והידידים מדברים על ליבו: רצונך לחיות – ציית להוראות. לא הבנתך ולא ההיגיון יצילו את חייך. ציית וחייה.

***

מה עושה אדם הנדרש למצוא פתרון למצוקה? מתייעץ.

אכן, נטילת עצה היא צעד ראשון לבקשת פתרון. אלא שכאן ממש מתחיל בלבול גדול. כמניין הפרצופים כן מספר העצות והדעות. אליבא דאמת לא הרבה עצות ישנן, אלא עצה אחת בלבד העונה באמת לגופו של עניין. מכל היועצים רק מי שהבין באמת את העניין מחזיק ברשותו פתרון ממשי.

מכלל הדברים הינך למד שאין ההצלחה תלויה בתחבולות רבות ואיסוף דעות ורעיונות. ההצלחה מתגשמת אצל מי שבוחר לעשות את שלו. להתמקד במה שבאמת נוגע להצלחתו ובשום אופן לא להתפעל ממעשיהם של אחרים. וזאת להווי ידוע: התפעלות יתרה רק מחטיאה את המטרה. כל אחד זקוק לרפואת נפש ולנצח במלחמותיו שלו. עצה יש ויש, פשוטה וקרובה אל הלב. רק יש להיות נאמן, להתמיד, לציית ולקיים. ברבות הימים תצמח הישועה.

מקוצר רוח

אם בכל העניינים אדם נצרך לעצה, בנוגע לישועת הנפש והצלחתה הנצחית – העצה נצרכת על אחת כמה וכמה. דרכים רבות ישנן, כולם אהובים וברורים, אך בסופו של דבר אנו נדרשים לפתרון. כאן לא יעזרו ידיעות ולא יועיל ההיגיון, מה שחשוב הוא – עצה. רפואה לנפש. מה שפועל – הוא חיוני.

ויש עצות! אך דבר אחד עלול לגרום לנו להחמיץ אותן, קוצר רוח.

עם ישראל שרוי בגלות קשה. כורע תחת הנטל. לפתע מגיח בשמי הגלות מנהיג, הוא מבשר ואומר 'גאולה'. לכאורה אל הרגע הזה ייחלנו, לבשורת הגאולה, לחירות. אך לא, אין זה כה פשוט. התגובה היא "ולא שמעו". מדוע? "מקוצר רוח ומעבודה קשה". מה עושה קוצר רוח לנפש? אי אמון. וכשאדם משוכנע שאין למצבו פתרון – הוא גזר על עצמו עבדות עולמים.

קוצר רוח הוא ראש המפסידים והמקלקלים כל בשורה טובה. ישועות וניסים שופעים עלינו. רפואות והצלחות מורעפים ממרומים. לכל גלות יש גאולה. ולכל חולי ישנה תרופה. חבי נא כמעט רגע, ישועתך עוד תופיע. אלא מאי? עד להשלמת גילוי הישועה הסכנה אורבת. אדם עלול לקבל בידיו תרופה קלה ומתוקה לתחלואיו, ובכל זאת הוא מחליט להיוותר שרוי באותו המצב, כשהוא משוכנע 'לא, אין סיכוי. למצבי לא נמצאה תרופה'.

הטעות משתרשת מתחכום: נדמה לו לאדם על פי הגיונו הגלותי שגאולתו תלויה בתנאים שונים. התשובה רחוקה בעיניו ומסתתרת מאחורי הר מאיים של קבלות מפליגות וייסורים. הוא משוכנע שהתנאי הוא לא להיכשל בשום פנים. לכבוש יעדים. להוכיח יכולת. אך לא, רופא הנפשות נותן דווקא מרשם פשוט. משה רבינו מבשר: 'השם יתברך מבקש לגאול אתכם. כפי שאתם. תיכף ומיד'. ואתם אנא מכם רק תאמינו והיו מוכנים להיגאל.

מוכן להיגאל?

התמורה התחוללה על-ידי אותות ומופתים. המכות המופלאות שהכה השם במצרים הם תיקון כללי, גבורה אלוקית החובטת במלכות הרשעה על כל קומותיה. יד השם מתגלית ובחמלת אין קץ על הבנים השבויים, מכה את מוסדות הכפירה הרשעות והאליליות, על ימין ועל שמאל.

כך בדיוק מופיעה גם הישועה הפרטית, ההשגחה מנערת מעליך את עלוקות הנפש. מכה את הרע ותחתיו מפציעה מחדש, בהירה ומאירה, ההכרה "וידעתם כי אני השם". זוהי התכלית – להביא אותך לקרבת השם. לחזק את נפשך בתפילה. לחדש בקרבך אמונה. למען התכלית הזו מוטט השם יתברך לעינינו את ממלכת מצרים.

כדי להיגאל ולהיחלץ מכל תלאות הנפש, אף מגלויות ומשוגות שהסתבכו ונעשו להרגל, אין צורך להיות גיבור. ממצרים הוציאונו מלמעלה, לא אנו הוצאנו את עצמינו. וכך גם בכל גלות.

דבר אחד הננו נדרשים: לאחוז היטב ביד את האמונה! להאמין בבשורה. להאמין בדבר השם הניתן ביד הצדיקים. להאמין גם בשעה שהפתרון נדמה יותר מדי פשוט. העבודות הקשות והסיגופים, אומר רבינו, נצרכים רק מפני שאין בנו די אמונה שגם בסיבה קלה ניגאל.

כל דרך של תיקון נפש, וכל השתדלות בקדושה – טובה היא וראויה. עניינים רבים מובאים בתיקוני השובבי"ם. אך אנו זקוקים לחבל הצלה שישתלשל וירד אל מצבינו ומשם יחלצנו. לשם כך מוכרחים מרשם מדויק, מיוחד, מכוון לנו ואלינו.

הרפואות של הצדיקים מתוקות הן ויקרות. אם מצייתים להם, מוצאים גם את הדרך לשלב תמיד עוד ועוד עניינים יקרים. אך העיקר שלא יהיה חסר – המרשם הפרטי שלי. העצה המתאימה לנפשי. ההוראה שנתן הרופא הגדול. כאשר בזה נהיה עקשנים וחזקים, ישולבו גם שאר עצות ועניינים, בצורה אמתית ומועילה.

 

פרשת וארא – מחפשים את אבא

המצב הקשה ביותר של נפש יהודית, הוא העדר הרגשה בחסרון ידיעת השם. גאולה היא התפכחות והתעוררות להתחיל ולחפש, וגם למצוא.

את המילה 'אבא' הוא הגה כפי שהגה מילים אחרות של סתם, ללא כל צליל מיוחד. במוסד בו בילה עם נערים השותפים לגורלו, שמעו על אבא רק בסיפורים. עד כמה שחייו עצובים היו, חסרונו של אותו 'אבא' לא צרב יתר על המידה בליבו. מאגר הזכרונות שלו לא הכיל מעולם דמות של אבא. היו שם הרבה אנשים טובים שניסו לעזור. ואין הוא רואה בדמותו של אב אמיתי תוספת מרגשת יתר על המידה.

יום אחד הופיע לפתע אבא בעולמו. מטלטל ומרגש, כפי שמעולם לא יכול היה לצייר אותו. בשבת אחת אותה עשה במחיצת משפחה טובת לב. נתקל הנער במחזה שלא ראה מעולם. אב ובנו יושבים יחד על שולחן אחד ולומדים. אנשים טובים הלומדים עם נערים נטושים הוא ראה. אך מה שעמד שם, בין האב והבן. החיבה הכנה, העיניים הנוצצות, הלב לב של אבא. לזאת לא הסכין מימיו. המחזה המטלטל לא נטש אותו עד שמצא בעצמו גם הוא את אבא.

***

העונש הכבד ביותר עבור נפש יהודית היא, אי ידיעת השם! חוסר מודעות לנוכחותו של בורא עולם, זהו ליקוי המאורות האיום ביותר עבור מי שנשמתו חצובה מתחת כסא הכבוד. בשום אופן לא נוכל לצייר את נוכחותו של הבורא בלב המאמין מתוך משל חומרי. היחסים השוררים בין בני אדם, יחסי כבוד והערכה, אפילו הערצה והקרבה, אינם דומים בשום אופן קלוש לדבקות והתחברות, לרדיפה וכלות הנפש, אותן חווה מי שגופו אינו חוצץ בין נשמתו לנוכחות השם. והרגש הזה יש בו כדי לפצות על כל צער וסבל, ודי בו כדי ליישב כל תמיהה וקושיא.

מצות האמונה היא הראשונה מבין המצוות, כלשון הזהר הקדוש 'פקודא קדמאה' "וידעתם כי אני השם". זהו האל"ף בי"ת. מכאן יוצאת דרך האמונה, פרוסה לרגלי המאמין ומנחה את צעדיו במעלות קדושים.

ההסתרה ותוצאותיה

אם ביקשנו הגדרה לגלות, הרי שזוהי. הסתרה, חוסר מודעות לנוכחות השם. אין מדובר על כופרים במוצהר. המדובר עלינו, האנשים העושים את ימיהם בזה העולם, ולא תמיד זוכרים 'לפני מי אתה עומד', יושב, צועד, אוכל וחי. אי הידיעה הזו היא שמרוקנת מתוכינו את החמימות הפנימית היוקדת בליבו הרוגש של כל מאמין בחוש. היא שמציבה אותנו בפני התמודדויות, חושפת אותנו לצער וכל חולי אחר. מי שאמונתו חושית יותר, חש בפועל את תלותו בחסדי השם, נשען על בטחון מציאותי, ואוחז בכל רגע ביד ההשגחה. מי שעדיין אינו שם, יתקשה להבין את ההבדל.

זו בעצם הסיבה לכך שעדיין איננו רצים לחפש את ידיעת נוכחות השם. אין לנו את ההרגשה באובדנה, לא בוערת בנו מספיק התשוקה להשגתה. איך אמרנו, גלות.

מאירים בשמי העולם צדיקים שכל מגמתם להנחיל לנו את ההרגשה בנוכחות הבורא. את האמונה והבטחון. הצדיקים הללו גם מספרים על המצב הזה. על מצבי גלות הנפש, ימים של הסתרה וחוסר ידיעה. והם מספרים גם, שהתקופה הזו עברה על כלל ישראל במצרים.

גלות בתוך הטבע

הגלות תחת האימפריה הפרעונית שיעבדה בעיקר את ההכרה שלנו. נדמה היה כאילו הטבע שולט במרחבים שלטון ללא מיצרים. אליל הטבע פרעה, וכל כוחותיו, מן היאור האגדי ועד כוחות הכישוף הסרים למשמעתו. אלו היו כבלי השבי שאזקו את ידי אבותינו במצרים.

האזיקים הללו כובלים את נפשנו גם היום. נדמה כאילו העולם נתון לחסדי ההתרחשויות. הפרנסה, הבריאות, ההצלחה וכל שאר הגורמים 'המשפיעים' על מצבינו. גיוואלד!

יציאת מצרים שואגת בתרועה של ד' לשונות "והוצאתי, והצלתי, וגאלתי ולקחתי". בורא עולם מכה בכל אושיות ממלכת מצרים. בארבעת היסודות, אש, רוח, מים ועפר "למען תדע כי אין כהשם אלוקינו".

עשרת המכות החובלים בממלכת הטבע, מרפאים באותה מידה לישראל. הכוחות המכים בדמיון הטבע השתלטני, הם שמרפאים את האמונה הדוויה. מעמידים את הנפש החולה על רגליה, ומעודדים את היהודי הגולה לשוב ולגלות מי אדון כל הארץ. בפסח שותה יהודי ארבעה כוסות של יין, מוזג אל נפשו פנימה ארבעה כוסות של דעת, נגד ארבעה כוחות של טבע.

וכך כותב מוהרנ"ת: "כִּי עִקַּר יְצִיאַת מִצְרַיִם הָיָה שֶׁאָז נִתְגַּלָּה הָאֱמוּנָה הַקְּדוֹשָׁה לְעֵין כֹּל עַל יְדֵי הַמּוֹפְתִים הַנּוֹרָאִים שֶׁעָשָׂה אָז ה' יִתְבָּרַךְ כְּדֵי לְגַלּוֹת אֱמוּנַת אֱלֹקוּתוֹ יִתְבָּרַךְ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, "וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי השם". וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב שָׁם בְּכָל מַכָּה וּמַכָּה, "לְמַעַן תֵּדַע כִּי לַה' הָאָרֶץ" וכו' (ליקו"ה בכור בהמה טהורה ג'). המכות מסתיימות תמיד ב'למען תדע', תכלית המכות – הנחלת ידיעת השם.

לזכור גאולה גם בגלות

גאולה וגלות הן תקופות שונות בחיי הנפש. פעמים שההסתרה גוברת והנפש יורדת למיצרי גלות. פעמים שאור גאולה מפציעה והדעת מתבהרת. התורה מצווה אותנו "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים". המצוות כולן זכר ליציאת מצרים, משום שהדרך היהודית ביותר להתמודד עם הסתרה של גלות היא 'זכרון'. גם בעומק הגלות ניתן להמשיך זכרון מבהירות שזרחה אי פעם. וזו תקוותינו.

בשעה שאדם מעוניין להכיר את השם, המציאות סביבו דומה למכות מצרים. השי"ת מכה גם היום בטבע, מחולל פלאות בדרכים שונות ומגוונות, הכל על מנת שהיהודי הקטן המגשש כאן את דרכו בין ספק לתהייה, יצליח לזהות את אבא במרחבי הגולה.

וכפי שאמר רביז"ל: "כל מעשה מצרים היא כולה בחינת לבושין, שהיה בהכרח שיתלבש עצמו השי"ת כביכול באלו המעשיות של מצרים עד שאח"כ התחילו להכיר אותו בעצמו. ובכל פעם הכירו אותו יותר ויותר". (חיי"מ ר"א)

גם היום 'מתלבש' הקב"ה במלבושים שונים ומשונים. מחולל נפלאות בחייו האישיים של כל יהודי. והכל על מנת שנתקרב אליו, ונחוש סוף סוף מהו 'אבא'.

פרשת וארא – התשובה לשאלה הקשה בעולם

גלות היא קושיה כבדה וקשה. חונקת בגרון ומרוקנת את האוויר מקנה הנשימה. שאלה אחת נוראה שמלווה אותנו אלפי שנים. והתשובה נאמרה כבר מזמן…

למח האנושי יש עיסוק קבוע, מרתק ועתיר עניין. להקשות קושיות. את החומר מספק עבורו מאגר בלתי נדלה של תמיהות ותהיות בכל תחום אפשרי. הוא עצמו יושב בלילה כמו ביום, חופר ונובר, שואל ועונה, מקשה ומפרק. איש פשוט, מוחו איננו מכביד עליו יתר על המידה. את המציאות הוא מפרש כמות – שהיא. החכם איננו מסוגל לקבל כל דבר כמובן מאליו. מוכרח הוא להבין על מה זה ומדוע. מה יהיה מחר, ומה היה קורה אילו נעשו הדברים אחרת.

החכמה עם כל תבונותיה איננה ערובה להצלחה ואושר. וכך מורגלת על לשונם של הבריות האימרה "ולא לחכמים לחם". מחכמות ומחשבות לא עושים פרנסה. קושיות אף פעם אינן מטיבות עם בעליהן. ואם בדברי חולין הדברים אמורים, בענייני תורה וקיום מצוות על אחת כמה וכמה. מקום יש ביהדות לשאלות ובירורים. את ידיעת התורה ושימוש חכמים רוכשים בעיקר עם שאלה וליבון. ובכל זאת, גבול יש לשאלות, עד כאן ראוי לשאול, מכאן והלאה אל נא תהרוס להיכנס אל הקודש בחקירות. פן תאבד את גבול הדעת הישרה והאמונה הבהירה.

קושיות שגודשות את מידתן הרצויה, שומטות את קרקע האמונה היציבה תחת הרגליים. ספקות ותהיות יתרות עלולות לשלול מהנפש את מקומה בקיום התורה, לזעזע ולקעקע חלילה את יציבותה.

השאלה העתיקה בעולם

את הפרשה הקודמת סיימנו בשאלתו הנוקבת של מנהיג ישראל, למה הרעותה.

שאלה זאת נזעקת בריתחא של תמיהה כאובה הבוערת בליבו של מנהיג האמת. בוקעת מתוך מציאות שכל כולה תהייה, סתירה, ופליאה. השאלה הנזעקת מתוך המציאות ששום פרט בה לא יכול היה להיות מובן.

עם ישראל סובל, נשמות טהורות על סף אובדן מוחלט. את פירפורי הגסיסה האחרונים של צאצאי האבות ראה משה בעיניו, עיני מנהיג טהורות. עוד מעט, אם לא יתרחש נס של ממש, אדמת מצרים תהיה אולי עדות אילמת לשואה שמסוגלת לחולל תלאה רצופה, גם לעם הנצחי בתבל.

וכשנראה כאילו שכח האב הרחום את בניו, הוא מופיע לפתע על המנהיג העתידי, נגלה אליו מתוך האש הבוערת בסנה. בשורת הגאולה מופיעה מתוך מחזה שמיימי, כשדבר השם נשמע בבירור מוחלט בגבולות העולם הזה, שובר את מסך הטבע והשכחה. כבר אז קשה היה למשה להאמין בכוחו. 'לא איש דברים אנוכי' הוא טען. 'ואיך יאמינו לי'. ובכל זאת השי"ת מצווה ללכת אל ישראל ולבשר להם. ויש גם אותות ומופתים, שידוד הטבע. האב הגדול מבטא את אהבתו בכל דרך. והוא דורש מהמנהיג הנבחר לומר בלשון ברורה לרודן ממלכת הטבע 'בני בכורי ישראל' – אלו הם בנים אהובים, אין זה עם הפקר.

השליחות בארמון האימים המצרי, העברת המסר האלוקי אל אליל הטבע האימתני, הדרישה לוותר על עם העבדים, נעשית מתוך מסירות נפש. ולבסוף נראה כאילו היתה זו הטעות הגורלית ביותר. הדרישה שנראתה מלכתחילה מופרכת מכל הגיון טבעי, רק מעלה את חמתו של ענק הגאווה האנושית. 'נרפים אתם נרפים' ומכאן והלאה גם תבן תאלצו ליצור בעצמכם. השיעבוד נוחת למדרגות שפלות עוד יותר.

דתן ואבירם יוצאים נצבים, על פי טענתם הם לכאורה צודקים 'הבאשתם את ריחינו' רק רע גרמתם. ומשה פונה אל השם ושואל, מדוע. כל השאלות שבעולם מנוקזות אל המילים הלוהטות הללו של המנהיג שמבקש רק את טובת הכלל 'למה הרעותה'.

השאלה הזו מלווה אותנו ממעמקי הגלות הראשונה, יורדת וצורבת בכל תחנה ומדור בגלויות הבאות. שאלת הנצח שנשאלה אינספור פעמים, בקעה בנאקה, זעקה, ושוועה, מפיות גדולים וקטנים. ואת התשובה האחת והיחידה קיבל כבר אז המנהיג של אז ושלעתיד, האיש משה.

התשובה – אין שאלות

"וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי הוי"ה לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם". לא את הכל ניתן להבין. יש גם את ה'לא נודעתי להם'. האבות הקדושים לא זכו להתגלות בהירה כמו זו של משה, ובכל זאת לא היו להם שאלות. הם צעדו בעינים עצומות אחרי קול השם, במדבר ובארץ כנען, בעשר ניסיונות ובאינספור שאלות.

הגלות, עיקרה קושיות. שיעבוד מצרים מרוכז בחומר בלבנים ובכל עבודה בשדה. הזהר הק' מפרש שהחומר והלבנים הם חומרתא דשמעתתא וליבון ההלכה. זוהי גלות, זהו אבי אבות הסבל. אין גישה אל בהירות התורה. רק מסך של קושיות, תמיהות ותהיות אין קץ. הגלות היא 'קוצר רוח'. מחזות השיעבוד מולידות במח סברות בהולות של חוסר יישוב הדעת. התחושה הרווחת היא 'איני מסוגל' 'לעולם לא אשתנה'. אין אוויר לנשימה, רק קושיה אחת גדולה חונקת במיצר הגרון.

התשובה, שהיא גם קרן אור של גאולה, טמונה ביכולת לא לשאול. 'תדע לך' עונה השי"ת את תשובת הנצח למנהיג הכואב 'הסוד שמאחורי הגלות עמוק הוא עד אין תכלית. רק דע לך שְ"גַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי…" ובסופו של דבר "וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם".

בלתי אפשרי להבין את עומק המושג שמאחורי קלעי הגלות. המחזה הזה עלול להיראות בלתי הגיוני, תמוה, אפילו אכזרי. אבל מאחורי הכל מובילה הדרך לגאולה שלימה, ולכוונה עמוקה ונוראה מאוד. את סוד חייו לא יכול בן אנוש לפענח. מה שמתחולל איתנו וסביבנו, הוא פלא. כך זה מוכרח להתנהל, כך ממש. בבית, בעבודה, בסביבה. את הדרך אל הפרנסה, אל הבריאות, ואל המנוחה מוכרח כל איש לעשות במסלולו הפלאי. ופעמים רבות, בגלות ובשיעבוד ובחוסר הבנה.

על זמנים כמו שלנו נאמר "הַמַּשְׂכִּיל בָּעֵת הַהִיא יִדֹּם". 'כִּי עַתָּה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים הָאֵלֶּה, צְרִיכִין לִדֹּם וְלִשְׁתֹּק הַרְבֵּה עַל כָּל מַה שֶּׁנַּעֲשֶׂה בָּעוֹלָם, וְלִבְלִי לִכְנֹס בַּחֲקִירוֹת וְקֻשְׁיוֹת וְתֵרוּצִים כְּלָל. רַק לִדֹּם וְלִשְׁתֹּק וּלְצַפּוֹת לִישׁוּעַת ה' עַד שֶׁעַל פִּי הָרֹב עַל יְדֵי הַדּוּמִיָּה וְהַשְּׁתִיקָה יִבְעַר לִבּוֹ עַד שֶׁיִּצְעַק וְיִתְפַּלֵּל לַה' יִתְבָּרַךְ (ליקו"ה או"ח – נטילת ידים לסעודה ובציעת הפת הלכה ו'). מה שמחוללת למעלה בעולמות הנצח כל צעקה יהודית של אמונה, נוכל להבין רק לעתיד לבוא. כעת אנחנו רק שותקים, מצפים ומתפללים.

פרשת וארא – וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו אני השם

הכאבים לופתים אותו כצבתות מלובנות, מטפסים ועולים לאורך גופו הדווי, לא נותרה לו עוד פינה אחת במוחו למצוא בה מנוחה. כל תנוחה שניסה מסבת לו כאבים איומים, איננו מסוגל לשבת גם לא לעמוד, לא לשכב ולא לצעוד. הוא חש ששפיותו מתרופפת מיום ליום. נכון, חברים הציעו לו מספר פעמים לגשת לרופא מסוים, הם נתנו לו כתובת ושם, אך הוא איננו מוכן בשום אופן לשמוע על הרעיון. הוא לא פתי כמו כל אלו שנוהרים אחרי כל אותם מרפאים שצצים כפטריות אחרי הגשם, הוא מכיר, הוא יודע, הוא למד, זה לא יתכן, איך אפשר בכלל לרפא עם שיטה כזו.

הוא גם הכיר מישהו שהיה אצל זה שלמד אצל אותו רופא, נכון זה עזר בסוף, אבל אחרי הטיפול רק התגברו הכאבים. ובכלל, הוא מכיר אותו – את הרופא המהולל, הם למדו יחדיו, על אותו ספסל ישבו. שהוא יהיה רופא, מה פתאום, איך יתכן. הוא לא הולך וזהו.

בסוף הוא נשבר, הכאבים חזקים היו יותר מכל הגיון. אחרי הטיפול התחזקו הכאבים, אבל זה היה רק בגלל שהוא התרשל מהמשך הטיפול, הוא לא הבין את דבריו של הרופא כראוי. כשהעמיק בדבריו ולמד אותם היטב, נפתחה בפניו דרך ריפוי חדשה ומיוחדת במינה. תקופה קצרה והוא התרפא לחלוטין.

היום, במבט לאחור, אין הוא מסוגל להבין. הרפואה קרובה כל כך, היא ממש בהישג יד, ואנשים רבים כל כך מפסידים אותה, רק בגלל שהם מוכרחים להבין…

 

גלות – קושיות

מצרים היתה ביצה טובענית של קושיות – כך מגלה רבינו בתורה ס"ד. זו היתה בעצם גלות מצרים, מעמסה של קושיות, תמיהות, ומבוכות, שעמדו כחומה חוצצת בפני כל זיק התנוצצות של דעת ואמונה. מצרים השרתה על נפשות ישראל מעטה עבה של טומאה, הגלות ליפפה את המוחות בקורים דביקים של קושיות ומבוכות. אילו רק מחשבה אחת של אמונה, מצליחה היתה לחדור את מעטה הקושיות ולהאיר במוחות, חומותיה האדירות של מצרים היו קורסות ומתפוגגות.

משה רבנו ידע זאת, לכן בשעה שביקש ממנו השי"ת ללכת ולבשר את בשורת הגאולה, הוא שאל 'והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי' – איך אוכל לבשר את בשורת הגאולה, לעשות נפלאות ולגלות אמונה, שעה שהמוחות והלבבות אטומים בקושיות. כל אחד מהם סוחב על כתפיו משא עצום של זיכרונות כואבים, הם מלאי קושיות על העולם, על הבורא יתברך, ועל עצמם. אינם מסוגלים להבין איך זה שצאצאי האבות הקדושים אברהם, יצחק, ויעקב ירדו לשפל שכזה. איך אפשר לבשר להם על גאולה, הם לא יקבלו את זה, הם לא יאמינו.

 

משה רבנו הלך בכל זאת, השי"ת נתן בידיו אותות ומופתים, הורה לו איך לעורר את הלבבות מתרדמת הכפירה. עם ישראל האמין, עיניהם הסומות החלו להיפקח, בשורת הגאולה החלה לחדור תחת מעטה הגלות. ואז, דווקא כשהאמונה החלה מפעמת בהם, נחתה עליהם המכה הקשה ביותר. משה ואהרן שנכנסו אל פרעה בשליחות הבורא, לא רק שלא הועילו, עוד ליבו את כעסו של פרעה, ונתנו לו עילה טובה להתעללות מתוחכמת יותר בעבדיו העבריים. את זה הם באמת כבר לא היו מסוגלים להבין, עד כדי כך שגם משה בעצמו כביכול זעק לפני השי"ת את הקושיא הזו 'למה הרעתה'. ואז, כשחומת הקושיות והתמיהות איימה לסגור לנצח על נפשות ישראל הדוויות, גילה השי"ת למשה את הסוד – 'אני השם'. הקושיות כולן – אמר לו הבורא, מתעוררות מתוך הנהגת הדין שבשם אלוקים, זה מה שגורם שלא מבינים אותי כאן בעולם, נראה כאילו גמרתי אומר להשמיד את עמי ח"ו. אבל באמת 'אני הוי"ה' – גם מה שנתפס בעיניך כדין ומשפט קשה, זהו חסד ורחמים עצומים, כי רק אני יודע איך החסד והדין מאוחדים יחד, ואף אחד איננו משיג אותי. עם ישראל מוכרחים לעבור את הגלות הקשה, רק כשיעמדו בניסיונות הקשים שתזמן להם הגלות, יסבלו את הקושיות וישברו את התמיהות, רק כך יוכלו לקבל את אור הגאולה.

כעת נבין, שבכדי להוציא את עם ישראל מגלות הקושיות, היה הכרח לעשות אותות ומופתים רבים כל כך, ולהכות את מצרים בעשרת מכות. רק כך ניתץ השי"ת את חומת הקושיות שחסמה את הדרך אל הגאולה. כל מכה שיברה עוד חומות של כפירה בלב.

 

לשבר את חומת הקושיות ולצאת לחרות

כשהדעת מאירה זה דבר נפלא. או אז מבין האדם איך באמת השי"ת עומד עליו ומשגיח בעין הרחמים על כל צעד ושעל שלו, ואיך הכל ניסים ונפלאות. ההכרה הזו מרוממת את הנפש מכל צער ועצלות, ופותחת את הדרך לתשובה. אבל בינתיים, כל עוד תפוסים אנו בקושיות ושאלות, בלתי אפשרי שהדעת הזו תחצה את סף מוחנו. אנחנו מתוחכמים מדי, איננו מסוגלים להתפנות לרגע, לעמוד ולהתפעל מנפלאות השם, לחמם את הלב עם הרגשה של השגחה פרטית. לא, איננו מסוגלים להתנתק עדיין מהתמיהות והמבוכות. איך נוכל סתם כך לקום בבוקר בהיר לשכוח מכל מה שהטריד אותנו, וסתם כך לקבל את הגאולה כמות שהיא. מצרים עודנה סוגרת עלינו מכל צד, איננו מסוגלים להיגמל מהתפיסה הגלותית של כפירות, טבע, וקושיות. וכך מתגלגלות להן מיטב שנותינו בין חומות מצרים, ששעריה נעולים בקושיות, ואנו שומרים עליהם בקנאות.

 

יש אפשרות אחרת. הקב"ה גילה אותה למשה, הוא אמר לו שהדרך לגאולה היא – לשבר את חומות הקושיות. כי הגלות היא שלא מבינים, ולכן אי אפשר לצאת מהגלות מתוך הבנה, כי בלתי אפשרי להבין, הקושיות הם האזיקים, ורק כשנשבר אותם נוכל להתחיל להבין מהי גאולה. רק זאת עלינו לדעת, או בעצם להאמין, שהגלות, הקושיות, וכל מה שנראה כל כך בלתי הגיוני, הכל טוב מוחלט, והכל סדר של תיקון, ויש מי שתכנן הכל לטובתנו, והוא עומד ומצפה לראות אותנו, שוברים ומחריבים את חומות הקושיות, מאחוריהם מצפה לנו גאולת עולם, הארת הדעת, ובהירות האמונה. הגלות היא הטיפול, הוא כואב, הוא לא כל כך מובן, הוא גם לא תמיד מוכר, אבל הוא בהחלט מרפא.

אבל האדם סבור שלא הקושיות מפריעות לו, מה פתאום. הוא פשוט לא מבין איך זה שהתפלל, והשתדל כל כך הרבה, ולמרות זאת זה לא הצליח. גם עוד כמה דברים לא מסתדרים לו, אבל קושיות, מאן דכר שמיה. רבינו מגלה, כל הדברים הללו שלא כל כך מסתדרים בראש, הם אלו שמפריעים לך לקבל את אור הגאולה. הצדיקים מאירים דעת נפלא, מבשרים גאולה, אבל אתה שקוע בשאלות, מבקש רק להבין. זרוק את הקושיות, עלה על רכבת ההצלה.

 

יושב לו יהודי בליל הסדר, קורא את ההגדה, ומנסה לקיים את הציווי 'חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים', והנה מתעוררת לו קושיא נוראה, הוא איננו מבין, מה מתפעל כל כך מסדר ההגדה מהאותות והמופתים, מהיציאה ממצרים. רגע – הוא שואל, מי זה הכניס אותנו לשם, וכי לא השי"ת. עוד דבר הוא לא מבין, אז מה אם היתה פעם בעבר גאולה, הלא כעת אנו שוב בגלות חדשה.

הוא נבהל, זה ממש כפירה, אבל מה עושים הוא באמת לא מבין. כן, הקושיות הם חלק מליל הסדר, ממש כפי שהגלות היא חלק מהגאולה. הגלות באה בכדי לתקן משהו, הדרך אל התיקון מוכרחת לעבור דרך צריבת הקושיות, ורק כשמתאמצים לא להקשות ולא לשאול, רק להאמין, רק כך חוצים את סף הגלות, רק כך פועלת הגלות את פעולתה הטובה, וניתן לבוא לגאולה שלימה.

 

גלות מצרים העתיקה היתה באמת קשה מנשוא, אז עדיין לא ידענו איך זה מתנהל, שקועים היינו בגלות עד צוואר, לא היה אף אחד שיבשר לנו שכל זה מוביל לתיקון ולגאולה. אך כעת, לאחר שזכינו כבר לראות בגאולת מצרים, ובעוד הרבה גאולות פרטיות. כעת, גם אם מוצאים אנו את עצמנו בגלות חדשה וארוכה, הלא יודעים אנו, כך הוא סדר התיקון. הגלות מוכרחת, היא תהליך ריפוי, לאחריה תופיע הגאולה. לנו קל יותר להחזיק מעמד, לא להיסחף לקושיות, רק להאמין ולקוות.